פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

צד שלישי:

עיריית נתניה, מדינת ישראל

המנוח פלוני., קטין, שטיפס יחד עם חבריו לגג בית ספר בכדי לשאוף גז מזגנים, נדחף ונפל אל מותו.

עזבונו, תובע נזקו. היש אחראים לנזקו?

בכך, בין השאר, יעסוק פסק דין זה.

הצדדים (לפי כתב התביעה מתוקן):

1. התובע, אלמן, אביו ויורשו של המנוח ס.א. (להלן: "התובע/המנוח" בהתאמה).

   הנתבע 1, יליד שנת 1994, קטין כבן 16 במועד התאונה (שעניינה יפורט להלן), היה מי שדחף את המנוח מהגג.

   הנתבעת 2, עיריית נתניה (להלן: "עיריית נתניה"), רשות מקומית שבשטחה אירעה התאונה.

   הנתבעת 3, שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שירביט"), מבטחת עיריית נתניה.

   הנתבעת 4, מדינת ישראל - משרד החינוך, האחראית על מוסדות החינוך במדינה (להלן: "משרד החינוך").

    

   העובדות הרלוונטיות:

2. במסגרת הליך פלילי שהתקיים כנגד הנתבע 1 (ת"פ 26904-03-10), ניתן ביום 3.7.11 פסק דין על ידי כב' השופטת ורדה מרוז, שם נקבע (מטעמים של החסיית שם המנוח, בכל מקום שהוזכר שמו יבוא במקום - "המנוח"):

    

   "2. ביום 6.3.10 (יום שבת) בשעה 17:00 לערך טיפסו הנאשם, המנוח (להלן: "...." או "המנוח") ושלושה חברים נוספים, אברהם, איילו ועמנואל לגג בית ספר "רש"י" בנתניה, בו למדו שנים ספורות קודם לכן. בני החבורה, או למצער, חלק מהם בקשו לשאוף גז ממדחסי מזגנים שניצבו על גג בית הספר. הגם שהדבר לא צוין בכתב האישום, הרי שאין חולק כי ביחס לחלק מבני החבורה הייתה זו הפעם השנייה שטיפסו לגג באותו יום, לאחר שעשו כן שעות ספורות קודם לכן.

    

   3. בית הספר בנוי שתי קומות ומתנשא לגובה של כ- 7 מטרים. הנאשם, המנוח והחברים טיפסו לגג דרך סורגי חלונות בית הספר.

    

   4. גג בית הספר שטוח ותחום בשוליים מוגבהים קמעה, בגובה של כ- 60 ס"מ. מדחסי המזגנים ניצבים בשולי הגג, ובסמוך להם מגרעת שעומקה כ- 10 ס"מ ורוחבה כ- 60 ס"מ.

    

   5. בהגיעם לגג, שאפו הנאשם והמנוח גז מאחד ממדחסי המזגנים, באמצעות קשית ובקבוק פלסטיק ריק.

    

   6. כמתואר בכתב האישום, לאחר ששאפו את הגז, עמדו השניים בסמוך למגרעת, זה מול זה, כאשר המנוח ניצב במרחק של כ- 40 ס"מ משולי הגג עם גבו לשוליים ופניו לעבר הנאשם, אשר עמד מולו. בין השניים התגלע ויכוח ובמהלכו, דחף הנאשם את המנוח. כתוצאה, הלה נידף לאחור, ובשל קרבתו לשולי הגג, נפל וצנח מטה, נחבט בחוזקה ברצפת חצר בית הספר ומת (להלן: "האירוע")."

    

   סופו של יום – הנתבע 1 הורשע בהריגת המנוח לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

   (ראו נספח א2 לראיות התובע, להלן: "פסק הדין הפלילי").

    

   פסק הדין הנ"ל אושר ע"י ביהמ"ש העליון בפסק דינו מיום 8.5.12 (ע"פ 9120/11).

    

   טענות הצדדים:

3. לטענת התובע חבים בנזק העזבון:

    

   הנתבע 1 – מכח מעשה "תקיפה" שעשה כנגד המנוח ושהביא למותו, או מכוח התרשלותו בהתנהגותו כלפי המנוח.

    

   עיריית נתניה ומשרד החינוך – השטח והמבנה המהווים "דבר מסוכן", נתונים לשליטתם ופיקוחם והם התרשלו ולא נקטו בזהירות הסבירה והראויה למנוע את קרות התאונה, ואף הפרו חובותיהם מכח דין בעניין זה.

    

   שירביט – מכח פוליסת הביטוח.

    

4. להגנתם טוענים הנתבעים:

    

   הנתבע 1 – מודה שהורשע בהריגת המנוח, ואולם המנוח שאף גז מזגנים וזו הסיבה שהובילה לנפילתו מהגג; אין קשר סיבתי בין מות המנוח לדחיפתו מהגג ע"י הנתבע 1; למנוח אשם תורם בשיעור 100% שכן נטפל לנתבע, הציק לו והטריד אותו וכתגובה דחף אותו הנתבע מעל פניו.

    

   נתבע זה שלח הודעה לצד שלישי כלפי עיריית נתניה בטענה שהתרשלה ולא פעלה למניעת הנזק.

    

   עיריית נתניה – אין עילה כנגדה ואין לה חבות, המנוח הסיג גבולה ונכנס שלא כדין לשטח מגודר ונעול, טיפס על גג מבנה שהכניסה אליו אסורה באמצעות טיפוס אסור על סורגים, והכל לצורך שאיפת גז מזגנים תוך גרימת נזק במזיד לרכוש אחר. המנוח הסתכן מרצונו, מה גם שהנתבע 1 הוא זה שדחף את התובע וזו הסיבה הבלעדית להתרחשות התאונה.

    

   העירייה שלחה הודעה לצד שלישי למשרד החינוך בטענה שהיו אחראים לנהלי הבטיחות ומתן אישורים למוסדות החינוך. ההודעה נדחתה בהסכמה, לאחר שמשרד החינוך צורף כנתבע ישיר.

    

   משרד החינוך – אינו אחראי לתאונה; לא הופרו חובות זהירות או חובות שבדין; המנוח הסתכן מרצונו, נפגע מפעולת התקיפה של הנתבע 1; האירוע כולו פתאומי ובלתי צפוי והאחריות רובצת לפתחה של עיריית נתניה האחראית לתחזוקת ובטיחות בית הספר.

    

   שאלת החבות:

5. במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים בדיון מיום 12.10.2015 ולהחלטת בית המשפט מאותו היום – נקבע:

   פסק הדין הפלילי הינו בבחינת ראיה חלוטה כנגד הנתבע 1 בלבד ויוגש על ידי התובע כראיה שאינה נדרשת הוכחה.

   המנוח והנתבע 1 עלו לגג בית הספר.

   המנוח שאף גז מזגנים ונדחף על ידי הנתבע 1 אל מותו.

   גג בית הספר לא היה מגודר.

   הצדדים רשאים לנסות להשפיע על משקל הראיה, לרבות בשאלת אחריות המנוח.

    

   עוד נקבע, שעילת התביעה כנגד עיריית נתניה ומשרד החינוך הינה "שלא מנעו כניסת עוברים ושבים לתחום בית הספר בשעות בהן לא הייתה פעילות, לא דאגו למיגון וגידור תחומי בית הספר לרבות מבניו, לא דאגו לבניית מעקה ולא דאגו לאמצעי פיקוח בעניין זה".

    

   במחלוקת נותרה – סיבת המוות.

    

6. מטעם התובע העידו – יוסי קרוטהמר, אורן גבר, התובע, היילה סמואל גססאו, רומן לבטמן, משה סמואל וד"ר ביקלס (כמומחה בטיחות).

   מטעם הנתבע 1 העידו – הנתבע ואייל אלמו.

   מטעם עיריית נתניה העידו – שלמה רוקח ורפאל גיל (מומחה בטיחות).

   מטעם משרד החינוך העידה – לילי חג'ג'.

    

   למען קצירת האומר ובכדי לגעת בשאלת החבות באופן ישיר, אפרט את העובדות הרלוונטיות שהתבררו מכל עדות לפי חשיבותה לדיון (ולא לפי סדר הבאתן).

    

7. עדותה של הגב' לילי חג'ג':

   מפאת חשיבותה הרבה של העדות, ראוי לצטט סעיפים רלוונטיים מתוך תצהירה:

   "אני שימשתי כמנהלת ביה"ס היסודי רש"י בנתניה במשך 6 שנים עד לשנת 2012... במהלך תפקידי, עבדתי לעיתים בשעות אחה"צ בבית הספר לאחר סיום הלימודים. בשעות אחה"צ, ילדים מביה"ס הסמוך רזיאל וילדים מהשכונות בסביבה היו נכנסים לבית הספר כשהשערים היו פתוחים ומשחקים בחצר ביה"ס (נערים מעל גיל 12 אשר לא למדו בביה"ס רש"י). במהלך עבודתי בשנת 2009 בשעות אחה"צ נתקלתי מספר פעמים בילדים אשר טיפסו על גג בניין ביה"ס. מכיוון שחששתי כי ילד ייפול מהגג או יתחשמל ממנועי המזגנים, כבלי חשמל או רמקולים שהיו על הגג, התרעתי על כך בפני עיריית נתניה וביקשתי שידאגו למגן את הגג. בתאריך 24.5.09 כתבתי מכתב בעניין זה למר רזיאל מרי, מנהל אגף לוגיסטיקה בעיריית נתניה... בנוסף למר רזיאל מרי נמענים נוספים למכתב הינם: גב' תרצה גרינפלד – ראש מנהל החינוך בעיריית נתניה, גב' עידית שפרלינג – מנהלת חינוך יסודי בעיריית נתניה ומר משה זכות – קב"ט עיריית נתניה. שלחתי את המכתב הנ"ל לנציגים אלו של העירייה בשני אופנים: באמצעות הפקס ובאמצעות דואר פנימי המועבר על ידי אב הבית מביה"ס ישירות לתיבת הדואר של כל אחד מהנציגים הנ"ל (אב הבית הלך פיזית לעירייה בכל יום חמישי ומסר להם הדואר). בנוסף, בהתאם לנוהל שליחת פקסים לביה"ס, מזכירת ביה"ס – גליה ווידאה טלפונית לאחר משלוח הפקס שהמסמך הגיע למר רזיאל מרי. ברצוני לציין כי ישבתי בחדר סמוך לידה ושמעתי אותה משוחחת בטלפון עם מר רזיאל מרי, מוודאת שקיבל המכתב ושמעתי אותה אף משוחחת עימו על תוכן המכתב ומדגישה את חשיבות המכתב עקב חשש שיקרה אסון." (ראו סעיפים 2 – 12 לתצהיר הגב' חג'ג').

    

   מפאת חשיבות המכתב מיום 24.5.2009 (צורף כנספח א' לתצהיר הנ"ל), להלן תוכנו:

    

   "לכבוד,

   מר רזיאל מרי

   ...

   הנדון: מיגון גג ביה"ס רש"י

    

   לא אחת, ילדים מטפסים על גג הבניין, כשבגג מנועי המזגנים, כבלי חשמל העלולים לגרום להתחשמלות ורמקולים.

   (נמצא שגם במשך השבועות האחרונים טיפסו ילדים).

    

   מלבד הסכנה שבטיפוס, הסכנה שמא ילד ייפול מהגג או התחשמל גדולה ביותר.

    

   לכן, אבקש למגן את הגג בסורג אלכסוני במקומות המיועדים לטיפוס כמו המיגון בעמודי חשמל שחברת החשמל מיגנה אותם.

    

   לטיפולך הדחוף והמסור.

   ..."

   (הטעויות במקור – ע.ר).

    

   ועוד בתצהירה:

   "בעקבות המכתב הנ"ל, הגיע לביה"ס מסגר מטעם העירייה. ערכתי לו סיור בביה"ס הראיתי לו את כל מקומות הטיפוס האפשריים לגג והוא ביצע עבודות מיגון לגג בשתי כניסות ראשיות לביה"ס (סורגים למניעת טיפוס). פיתרון זה לא מנע טיפוס של ילדים על גגות בשעות אחה"צ ובמהלך החופשות, והמשכתי לראות ילדים (נערים מעל גיל 12 אשר לא למדו בביה"ס רש"י) מטפסים על הגגות, כאשר עבדתי בביה"ס בזמן שלא התקיימו לימודים. יש לציין כי הילדים עלו על הגגות מכל מיני מקומות ולא רק מהכניסות הראשיות. למשל, טיפסו על סככה מאסבסט שהייתה בצד האחורי של ביה"ס. בתאריך 28.8.09 שוחחתי בטלפון עם מר משה זכות – קב"ט העירייה ועדכנתי אותו כי למרות שהמסגר התקין סורגים בכדי למנוע טיפוס הבעיה עדיין לא נפתרה והסורגים אף משמשים כסולם עבור הילדים. בנוסף, קיימים מקומות נוספים עליהם ניתן לטפס. ביקשתי שיימצא פיתרון על מנת למנוע אסון. לאחר סיום שיחתנו הטלפונית שלחתי למר זכות משה גם מכתב בנושא. כפי שנרשם בתחילת המכתב מיום 28.8.09: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית...". בנוסף למר משה זכות, נמענים נוספים למכתב הינם: גב' תרצה גרינפלד – ראש מנהל החינוך בעיריית נתניה וכן גב' עידית שפרלינג – מנהלת האגף לחינוך יסודי וחט"צ בעיריית נתניה. גם את המכתב מיום 28.8.09 שלחתי לנציגים הנ"ל של העירייה בשני אופנים: באמצעות הפקס ובאמצעות דואר פנימי המועבר על ידי אב הבית מביה"ס ישירות לתיבת הדואר של כל אחד מהנציגים הנ"ל. בנוסף, מזכירת ביה"ס – גליה ווידאה טלפונית לאחר משלוח הפקס שהמסמך הגיע למר זכות משה." (ראו סעיפים 13 – 19 לתצהיר).

    

   גם כאן, מפאת חשיבות המכתב מיום 28.8.09 (צורף כנספח ב' לתצהיר הנ"ל), להלן תוכנו:

    

   "לכבוד,

   מר זכות משה

   קב"ט מוסדות חינוך

   ...

   הנדון: מפגע בטיחותי

   בהמשך לשיחתנו הטלפונית, עדיין נותרו בבית הספר רש"י מקומות בהם ילדים מטפסים על גג בית הספר, חלק מהמקומות הינם הסורגים שבוצעו בכדי למנוע טיפוס, אולם לצערי הם משמשים כסולם עבור הילדים. במהלך חופשת הקיץ עלו ילדים לגג בית הספר וחוששני שתופעה כזו תחזור על עצמה במהלך השנה ובחופשות הבאות.

   דרכי גישה לגג המבנה, טיפוס עליהן ושהות על גג מבנה בעל שתי קומות מהווה מבחינתי מפגע בטיחותי והריני מבקשת למצוא לכך פיתרון, שמא יקרה אסון.

   ..."

   ובהמשך תצהירה:

   "בתאריך 6.3.10 (מועד האירוע) יום שבת בשעות הערב טילפנו אליי מהמשטרה ואמרו לי שאני צריכה להגיע דחוף לביה"ס כי מישהו נפגע בביה"ס והם חייבים את עזרתי כיוון שביה"ס סגור (עקב פניות שלי לעיריית נתניה ביה"ס קיבל אישור לסגור השערים בסיום כל יום לימודים ולהשאיר רק את מגרש הספורט פתוח לקהילה כאשר השער מהמגרש אל ביה"ס גם הוא היה סגור). כאשר הגעתי לביה"ס פתחתי את שערי ביה"ס למשטרה למעט שער אחד אשר המשטרה כבר פרצה... למחרת התאונה כתבתי מכתב נוסף למר רזיאל מרי ושלחתי אותו אליו בנוהל הקבוע." (ראו סעיפים 20 – 23 לתצהיר).

    

   וזה עיקר מכתבה מיום 7.3.10 (צורף כנספח ג' לתצהיר):

   "...

   לכבוד

   מר רזיאל מרי

   ...

   אדון נכבד,

   הנדון: החלפת סורג וגג אסבסט

   "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (ספר דברים פרק כב, פס' ח'), ואני מרגישה שבניתי אותו.

   בעקבות המקרה הנורא שאירע בביה"ס בשבת 6.3.2010, שבו מצא ילד את מותו אני שוב חוזרת ומבקשת להחליף את גג האסבסט ולסרג את עליית הגג מצד המזרחי בסורגים בגובה מתאים ובאותה הצורה של הסורגים שהותקנו בחזית ביה"ס, על מנת שהילדים לא יוכלו לטפס על הגג.

   עלי לציין שהוצאתי אליך ואל משה זכות מכתבים בנושא ... והתראתי (כך במקור – ע.ר.) על הסכנות.

   אבקש התייחסותך בכובד ראש וטיפולך המסור בעדיפות ראשונה לטפל בהחלפת הסורג וגג האסבסט. ולתת פתרון הולם.

   בברכה ..."

    

   ולסיום הצהירה:

    

   "...ברצוני לציין כי עובדי עיריית נתניה תמיד הדגישו בפניי שהם בעלי הבית של ביה"ס..." (סעיף 26 לתצהיר).

    

   בחקירתה הנגדית התבררו עוד העובדות הבאות:

    

   לטעמה, העירייה אחראית לתחזוקת בית הספר כבעלת המבנה; בתחילת שנה יש סקרי בטיחות לאיתור מפגעים ובכדי לפתוח בית ספר ברמה סבירה, שנערכים על ידי קב"ט העירייה; בשנים 2009 – 2010 נערכו סקרי בטיחות שאינם מצויים בידה, שכן לא הועלו על הכתב; כבר בשנתיים הראשונות לעבודתה בבית הספר (2006 – 2007) דיווחה על תופעת הילדים על הגג לקב"ט, לרזיאל מרי ולעידית שפרלינג, וביקשה לסגור שערים כדי למנוע הסכנה. לאחר דין ודברים אושר לסגור שערים וכך נוצרה הפרדה בין מגרש הספורט לחצר בית הספר. כיוון שעובדתית בעיית הילדים על הגג לא נפתרה, שלחה את מכתבה מיום 24.5.09 לגורמים האחראיים בעירייה. לדבריה, לא דיווחה למשרד החינוך, שכן הבהירו לה לאורך כל הדרך שהמבנה שייך לעירייה והיא עצמה נמצאת שם באופן זמני. הצעתה להתקין סורג אלכסוני בדומה לזה המותקן על עמודי חשמל ומונע טיפוס עליהם - לא התקבלה, וסורג אלכסוני לא הותקן. עד לאירוע לא ידעה שקיימת מציאות של שאיפת גז מזגנים. (בפרוטוקול עמ' 81 – 85).

    

   ועוד נשאלה והשיבה בעניין אופייה המיוחד של הקהילה הסובבת את אזור בית הספר:

    

   "ש.אני מדבר על המניע – גז המזגנים?

   ת.לא. אני לא מסבירה לילדים, מדובר בבית ספר יסודי. אני רוצה להדגיש, בית הספר הזה נמצא במרחב של הקהילה האתיופית, יש תרבות והתנהגות מסוימת ושעמום מסוים אבל זה לא היה קיים בבית הספר הזה, לראיה מיצבי האקלים בבית הספר הבהירו שמדובר במיצב אקלים מיטבי. הניהול היה לפי נהלים ושגרות. הילדים בבית הספר ידעו את המותר ואת האסור באופן ברור. אף אחד מהם לא טיפס. יתרה מזאת, ההורים של הילדים האלה היו שותפים מלאים לחינוך הילדים ממקום אחר. וועדת הכנסת ומנכ"לית משרד החינוך ירדה לראות את הפלא.

   ש.מה הסיבה שהילדים עלו לגג?

   ת.הילדים האלה בשכונה הזאת מטפסים על כל מקום שאפשר לטפס. ניתן להסתובב ולהתרשם. זה מאתגר אותם להגיע לכל מיני מקומות שהאדם השפוי לא היה עושה את זה.

   ש.סקרנות ילדים?

   ת.אולי. בתופעה הקיימת, גם אם נסתובב היום נראה ילדים בשכונה הזאת שעושים מעשים שלא ייעשו במקום אחר."

   (בפרוטוקול עמ' 85 שורות 2 – 15).

   לכשנשאלה מה נעשה בעקבות מכתבה מיום 28.8.09 השיבה:

   "ש.מה עשו עם זה?

   ת.לא עשו.

   ש.ב.ממה עשית בעקבות זה שלא עשו?

   ת.לא היה לי הרבה מה לומר חוץ מלהביא את זה לידיעת וועד ההורים, להמשיך לדבר מול קב"ט העירייה, מול עידית שפרלינג, הוגדרתי כ"חופרת", "נודניקית". לשאלת בית המשפט אני משיבה שלא מצאתי, לא ראיתי את החיבור של משרד החינוך לסיפור הזה. גם היום כמנהלת לא רואה עצמי פונה למשרד החינוך כשהרשות אחראית על המבנה.

   ש.ב.מיש כאן משהו בגדר סכנת נפשות שלא מטופל, אז עוזבים את זה?

   ת.לא עזבתי. בהתנהלות שלי, ולא תמצא מנהלת כזאת, לא עזבתי. עובדתית לא עשיתי מעבר לשיחות טלפון והמכתבים, גם היום אני מתריעה על אותם דברים ואני לא פונה למשרד החינוך מהמקום הוא שהמבנה הוא באחריות העירייה, הבעלות על העירייה ולי אומרים שאני זמנית מנהלת את המוסד וזהו. גם היום אני מתריעה על דברים דומים כאלה בעיר שאני עובדת בה. היום אני אצא מכאן עם תובנות שאולי צריך לערב את משרד החינוך."

   (בפרוטוקול עמ' 87, שורות 15 – 27).

   ובעניין זה עוד הוסיפה בהמשך חקירתה:

   "ש.את הסברת על מה מדובר? את ראית את הטיפוס, העירייה לא יודעת.

   ת. הסברתי. לא במכתב אבל הסברתי. מס' שיחות קשות שהוגדרתי כמישהי שמהווה בעיה למערכת. זו לא תחושה, אלה דברים שנאמרו ולא הרפיתי. היה לא פשוט לשמוע את הקולות שאני מציפה."

   (בפרוטוקול עמ' 92 שורות 27 – 30).

   גם התברר שלא ראתה ילדים מטפסים בפועל ואולם הרגישה אותם רצים על גג המבנה. (בפרוטוקול עמ' 93 שורה 12 – 15).

   ולסיום הבהירה:

   "ש.אמרת שראית את הילדים מטפסים גם על בניינים, שהייתה חווית טיפוס.

   ת.לא אמרתי. אני אחזור, מי שמכיר את הקהילה הזו, לילדים מאוד משעמם והם מתאתגרים וסקרנים ומגיעים לכל מיני מקומות. העניין הזה זה סוג של תרבות, של אין השגחה, לא יודעים את המותר והאסור. הם לא ילדים רעים, הם לא יודעים מה צופן להם צעד אחד קדימה שיכול להוות סכנה. התפקיד שלי כאיש חינוך זה להאיר, ללמד, לחנך גם את ההורים וזה מה שעשינו."

   (שם, עמ' 94 שורות 4 – 9).

8. עדותו של מר משה סמואל:

   מר סמואל העיד שלמד בבית הספר עד 1998 וכבר אז היו הוא וחברים מטפסים על גג המבנה של בית הספר במקרים בהם כדור בו שיחקו עף לגג. לדבריו, הטיפוס – שהיה מתרחש לאחר שעות הלימודים – היה נעשה בתוך דקות ובאמצעות הסורגים שהיו מעל הכניסה ועל החלונות. באותה הדרך גם היו יורדים. (ראו בתצהירו, סעיפים 3 - 7).

    

   בחקירתו נשאל והשיב:

   "ש.איך טיפסתם?

   ת.בתמונה העליונה יש את הגגון הזה, עולים על הסורג עד הקצה ומגיעים לצד השמאלי של הגג ויורדים באותה דרך.

   ש.למה טיפסת על הגג?

   ת.היינו משחקים כדורגל ולפעמים זה מסקרן לעלות לשם. כמה פעמים עלינו לשם, לא קשה לעלות." 

   (בפרוטוקול, עמ' 44 שורות 1 – 6).

    

   זה המקום לציין, שחרף רמזיה של עיריית נתניה בדבר אלכוהול ששתה העד עובר לדיון, מצאתי את עדותו מהימנה, ברורה, עקבית וסדורה. חוששני שרמזיה הלא ראויים הנ"ל של עיריית נתניה, יסודם ברצון לפגום בעדות מטעמים שאינם לגופם של דברים.

    

9. עדותו של מר היילה סמואל גססאו:

   מר גססאו הצהיר שבסוף שנת 2009 ראה על גג בית הספר מספר נערים, שלפי טענות ילדיו, זרקו בקבוקים מהגג. לדבריו, הוא הבחין בארבעה נערים בני כ- 14 שכשהבינו שראו אותם, ירדו מהגג דרך הסורגים וברחו. עוד הצהיר, שהיו עוד פעמים שראה ילדים על הגג ובעקבות זאת התקשר למוקד העירוני (106). (בתצהירו סעיפים 6 – 10).

    

   בחקירתו הבהיר, ששלוש פעמים ראה ילדים על גג בית הספר (בפרוטוקול עמ' 36 שורות 32 - 33).

    

10. עדותו של מר אורן גבר:

    מר גבר הצהיר שלמד בבית הספר עד 1997 וכבר אז עלה בעצמו על גג בית הספר מספר פעמים, בדרך כלל בכדי להביא כדורים שעפו לגג ולפעמים בשביל הכיף כדי לעשן ולשתות אלכוהול. לפי עדותו, על הגג טיפסו עוד הרבה פעמים תלמידים נוספים. גם אחרי שסיים לימודיו בבית הספר, עדיין ראה נערים מטפסים על הגג. (ראו בתצהירו סעיפים 2 – 3).

     

    בחקירתו נשאל והשיב, שבפעם האחרונה טיפס על הגג בשנת 1999 כשעף לשם כדור, והטיפוס בוצע באמצעות הסורגים של החלון (בפרוטוקול עמ' 28, שורה 29 – עמ' 29 שורה 2).

     

11. עדותו של מר שלמה רוקח:

    לדברי מר רוקח, המשמש כראש מטה אגף החינוך בעיריית נתניה מזה כ- 17 שנים, "בסמוך לחודש מרץ של כל שנה קלנדרית מבוצע סקר בטיחות בכל מוסד חינוכי. קב"ט מוסדות חינוך בודק את הליקויים שאותרו, מדרג אותם בהתאם לסדרי העדיפויות והדחיפות ופועל לתיקונם. לאחר תיקון הליקויים מופק סקר בטיחות חתום על ידי מהנדס העיר לטובת שנת הלימודים הבאה. סקר בטיחות זה נשלח אל משרד החינוך, המאשר את המוסד החינוכי. במסגרת סקר הבטיחות וככל שאין המדובר בגג המשמש לפעילות תלמידים, אין צורך לבדוק את גג המבנה." (סעיפים 2, 7 – 8 לתצהירו).

     

    לדבריו, בית הספר מגודר בגדר מתכת היקפית בגובה של כ- 3 מטר וכל שעריו ננעלים בתום שעות הלימודים. בצמוד לחצר בית הספר מצוי מגרש ספורט ומשחקים הפתוח בכל שעות היממה לרווחת התושבים. אין מעבר בין מגרש הספורט לשטח בית הספר אלא דרך שער, שהיה נעול במועד התאונה. (ראו סעיפים 10 – 13, 15 לתצהירו).

     

    לשיטתו, לאחר המקרה נשוא התביעה ובמהלך שנת 2011 הוחלט בעיריית נתניה על השמת תאים פוטו וולטאים במספר בתי ספר לשם חיסכון בחשמל. מתקן דומה גם הושם על גג בית הספר רש"י. בעקבות זאת, וכיוון שהגג הפך להיות גג שירות, הותקן מעקה בהתאם לשינוי בסוג הגג (סעיפים 22 – 23 לתצהירו).

     

    עוד הצהיר – שהעירייה קשובה לצרכים בטיחותיים חריגים, ככל שמובאים לידיעתה וככל שביכולתה ליתן מענה לבעיה. לפיכך, כאשר הגב' חג'ג' פנתה ביום 24.5.09 ודיווחה שילדים מטפסים על גג בית הספר, נפתרה הבעיה בהתאם לבקשתה והותקן סורג אלכסוני כפי שביקשה. פנייתה המאוחרת ביום 28.8.09 בה טענה שהסורג שהותקן אינו פותר את הבעיה, הייתה פנייה כללית שלא נתבקש בה פתרון נקודתי, ולפיכך סברה העירייה שהפתרון הוא בהגברת הסיורים סביב בית הספר ולא פתרון "טכני" של הוספת אביזר כלשהוא. גם ציין שלא ניתן לאטום הרמטית את הכניסה לשטח ביה"ס אלא ע"י אמצעים שאינם סבירים ושהרשות לא נדרשת להשימם בהתאם להנחיות, ההיגיון והסבירות. (סעיפים 26 - 31 בתצהירו).

     

    דא עקא, ובחקירתו הנגדית התבררו העובדות הבאות:

    מר רוקח הודה שבזמן אמת לא היה מודע למכתביה של מנהלת בית הספר ונחשף אליהם רק בעקבות התביעה. מר רוקח גם לא ידע להסביר מדוע מי מהמכותבים במכתב לא באו להעיד. (בפרוטוקול, עמ' 96 שורה 29 – עמ' 97 שורה 6).

     

    גם הודה שלאחר קבלת התביעה נאמר לו שכבר לפני ההתרעות של המנהלת היו פניות על כך שילדים מטפסים על גג בית הספר, אולם בדק ולא מצא פניות על כך. יחד עם זאת הבהיר, שהוא באופן אישי לא יצא לבדוק את תלונות המנהלת. כן הודה, שאין לצפות ממנהלת בית הספר שמתריעה על בעיה למצוא פתרונות, מה גם שלפעמים מה שמוצע אינו רלוונטי. מר רוקח חזר והודה שבאופן אישי אינו יודע שום דבר ממה שהיה בפועל בזמן אמת וכי באותה התקופה לא היה מעורב בכלל בתלונות מנהלת בית הספר ואין לו ידיעה על מה שנעשה בזמן אמת. עוד הצהיר, שידוע לו שלא היה דיון בעניין הגג נשוא התביעה (שם, עמ' 97 שורה 18 – עמ' 98 שורה 3, עמ' 100 שורות 1 - 3 וכן עמ' 102 שורות 16 – 18).

     

    ולשאלת בית המשפט על התרעות המנהלת:

    "אומרים לכם שזה לא עוזר. מה עושים?"

    השיב:

    "אני עצמי כילד גם טיפסתי על גגות ועל עצים ועשיתי יכול להיות שטויות, דברים שעל פניו מסוכנים, אבל עושים את זה כילדים. אילו הייתי יודע שילד יקרה לו מה שקרה שם, הייתי עושה כל מה שרק ניתן. אפילו שומר בלילה. היום יש אמצעים נוספים שנקטנו במשך השנים, אנחנו גם מתייעלים."

    וכשנשאל:

    "נניח אם זו אחריות שלך אם קורה למישהו משהו?"

    השיב:

    "לא הייתי ישן, הייתי שם מיטה שם בלילה. זו המציאות."

    (שם, עמ' 99 שורות 23 – 31).

     

12. עדותו של הנתבע 1 (ולא תוזכר כל טענה הסותרת ממצאים בפסק הדין הפלילי):

    הנתבע 1 העיד שהמנוח הציק לו והטריד אותו טרם הדחיפה, שנעשתה במטרה להפסיק ההצקות. (סעיפים 11 – 14 לתצהיר).

     

    בחקירתו הנגדית (אליה הובא כאסיר המרצה עונש מאסר בגין עניין אחר) העיד כמי שכפאו שד, לא זכר כמעט דבר ומיעט לשתף פעולה.

     

    דיון ומסקנות בשאלת החבות:

     

13. סיכומן של העדויות הנ"ל עד כה מלמדות אותנו את העובדות הבאות:

     

    בית הספר רש"י בנתניה נמצא במרחב של הקהילה האתיופית בה קיימת תרבות והתנהגות מסוימת ובמסגרתה מרבים הילדים להתאתגר ולטפס לכל מיני מקומות. במשך שנים רבות עובר לתאונה, ולכל הפחות מאז שנת 2006 ואילך, הודע בע"פ לעיריית נתניה שיש נערים שמטפסים על גג בית הספר מסיבות שונות. באופן וודאי ידוע, שעיריית נתניה קיבלה על כך התרעות מפורשות בכתב במכתבי מנהלת בית הספר מתאריכים 24.5.09 ו- 28.8.09. מלבד התקנת סורגים, עליהם הודע לעיריית נתניה מפורשות שאינם מועילים, אין בנמצא כל ראיה או מידע של ממש מטעם יודעי הדבר מהן הפעולות שנעשו למניעת הטיפוס, מה נכתב בסקרי הבטיחות שבוצעו בתקופות הרלוונטיות (ככל שאכן בוצעו), האם ליקויים בטיחותיים ידועים תוקנו והאם בכלל נערך דיון מסודר לצורך טיפול בבעיה ומניעתה.

     

    ברי, שמשרד החינוך לא ידע אודות הבעיה הנ"ל.

     

14. הואיל ולפנינו נתבעים שונים בעילות שונות, נברר חבותו של כל נתבע לפי העילות הרלוונטיות לגביו. כבר עתה נציין, ששאלת עוולת הפרת החובה החקוקה תידון בנפרד בהמשך.

     

15. חבותו של הנתבע 1:

     

    בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, ומשהורשע הנתבע 1 בפסק דין פלילי חלוט בהריגת התובע ובהתחשב בהסכמות הדיוניות שבין הצדדים, אין ספק שהממצאים בהכרעה הפלילית הינם ראיה חלוטה לצורך חיובו של הנתבע 1 בהליך האזרחי. לא מצאתי שממצאים מפסק הדין הפלילי נסתרו, וניתן לקבוע שהנתבע 1 ביצע מעשה תקיפה כמשמעותו סעיף 23א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המנוח, ולפיכך אחראי לנזקו. הנתבע 1 גם חב חובת זהירות כלפי המנוח, שהופרה בהשלכת המנוח אל מותו, דבר שהיה צפוי בשל הדחיפה. ממילא חב הנתבע 1 כלפי המנוח גם מכוח עוולת הרשלנות.

     

16. חבותה של עיריית נתניה:

     

    הלכה היא שבין רשות מקומית למבקרים בתחומה חלה חובת זהירות מושגית (ראו ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז (1) 113 (1982); וגם - ע"א 862/80, עיריית חדרה נ' זוהר, פד"י לז (3) 757 (1983)). הדיון מתמקד בשאלה האם הופרה חובת הזהירות.

     

    בבואנו לבחון את חבות העירייה, שומה עלינו להתייחס תחילה לטענת הסף שהעלתה בדבר היות התובע מסיג גבול ולהגנה מכוח סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לצורך הדיון, נצטט לשון הסעיף:

    "האחריות לפי סעיפים 35 ו – 36 של בעל מקרקעין או של תופסם ושל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה".

     

    אין מחלוקת שהמנוח נכנס לבית הספר ועלה על גגו ללא רשות, בזמן שבית הספר היה סגור ונעול. יחד עם זאת, הלכה היא שהגנת בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול אינה מוחלטת ומקום בו נוכחותו של מסיג הגבול צפויה, אין דמו הפקר ותושת אחריות על בעל המקרקעין. לשון אחר – בעל מקרקעין חב חובת זהירות גם כלפי מסיג גבול מקום בו עליו לצפות לנוכחותו.

     

    ראו בעניין זה ע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 779, 781 (21.9.80):

    "נראה לי, כי הגישה, אשר צריכה להדריך אותנו, היא, כי עקרונית אכן קיימת חובת זהירות אף כלפי מסיג גבול. דומה כי זו היתה כוונתו של המחוקק, אשר ביטל את החסינות הישנה וקבע תחתיה חסינות חדשה במצבים מיוחדים. אין להניח, כי קביעת חסינות חדשה זו מבוססת על הנחת היסוד, כי אינה קיימת כלל חובה כלפי מסיג גבול. נהפוך הוא, ההנחה צריכה להיות, כי חובה כזו אכן קיימת. זאת ועוד: גם על-פי עקרון הצפיות עצמו, מן הראוי הוא, כי אדם סביר בישראל יקח בחשבון בתחום שיקוליו אף את מסיג הגבול. ההנמקה, שניתנה בעבר לחסינות התופס, ושעניינה בערך המיוחד של תפיסת הקרקע, אינה משכנעת כיום. אין הצדקה להעדיף את חופש הפעילות של התופס על-פני הביטחון האישי של האדם. בעיני החברה שלנו חשובים חיי האדם למעלה מחשיבות חופש הפעולה של התופס".

     

    וכן:

     

    "... עקרונית צריך תופס לקחת בחשבון הימצאות של מסיג הגבול ... היותו של הניזוק מסיג גבול, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול חובת הזהירות כלפיו".

     

    במקרה דנן וכפי שנקבע, עיריית נתניה ידעה מפורשות על בעיית הטיפוס על הגג מחוץ לשעות הפעילות של בית הספר וחרף זאת בחרה בחוסר אכפתיות בולט להתעלם מאפשרות קרובה לוודאי שאדם יימצא בתחום הסיכון. אין מנוס מהמסקנה המצערת שעיריית נתניה עצמה עיניה מראות המפגע המסוכן ואטמה אוזניה וליבה משמוע את מצוקת המנהלת וממילא את מצוקת הנערים הנתונים בסכנה. בנסיבות העניין, לא תוכל עיריית נתניה ליהנות מהחסינות הנטענת.

     

    וחזרה לגופם של דברים:

     

    כפי שלמדנו לעיל, אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהגג המושך אליו מטפסים מהווה מפגע והינו בבחינת "דבר מסוכן". הדבר נאמר מפורשות במכתב המנהלת מיום 24.5.09 בו ציינה "מלבד הסכנה שבטיפוס, הסכנה שמא ילד ייפול מהגג או התחשמל גדולה יותר" (הטעות במקור – ע.ר). הסיכון הצפוי – נפילה מהגג – התממש. אין חשיבות לגורם הנפילה מהגג, שכן שעה שנערים מתרוצצים על הגג יש לצפות את סכנת הנפילה ממנו, בין אם נגרמה מטעמים של חוסר תשומת לב, חוסר זהירות, מעשה שובבות, קטטה שמתפתחת וכיוצ"ב. מסיבה זו, יש גם לדחות את טענת עיריית נתניה שהנתבע 1 שדחף את המנוח אל מותו היה בבחינת גורם זר מתערב שניתק את הקשר הסיבתי בין המפגע לבין הנזק. ראו בעניין זה ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה, פד"י לח(3) 1 (15.7.84), וכן – ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, (4.6.17)).

     

    לא למותר לציין שלפי הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין, מקום בו נזק נגרם על ידי דבר מסוכן והנתבע היה בעלו או הממונה או התופס של הנכס המסוכן, מתהפך נטל הראיה ועל הנתבע להראות שלא התרשל. ובמקרה דנן, לא מצאנו כל גרסה של ממש מטעם יודע דבר מצד עיריית נתניה ומה נעשה בכדי למנוע את הסיכון הידוע של טיפוס ונפילה מהגג.

     

    ועוד - מלבד היפוך נטל הראיה הנ"ל, לוקה גרסת עיריית נתניה בכשל לוגי של ממש. מחד – טוענת שמלאה אחר בקשות המנהלת והתקינה סורג ונעלה שערים – ודי בכך, ומאידך – מודה העד מטעמה שאין לצפות מהמנהלת למצוא פתרונות לבעיות בטיחות, בעוד אינו מסביר מהם הפתרונות שכן הוצעו או בוצעו לצורך העניין.

     

    נוכח האמור, לא מצאתי ממש בגרסת העירייה – שגם לא הציגה סקרי בטיחות, לא הביאה עדים רלוונטיים ולא פירטה מה נעשה בזמן אמת. לא נתברר ולו ברמז מדוע לא שמענו גרסתו של מנהל אגף הלוגיסטיקה בעירייה, מר רזיאל מרי? מדוע לא שמענו מקב"ט העירייה, מר משה זכות, אילו פעולות רלוונטיות ננקטו? ומדוע לא שמענו את קולן של הגב' תרצה גרינפלד, ראש מינהל החינוך בעירייה, והגב' עידית שפרלינג, מנהלת החינוך היסודי בעירייה, מה נעשה בעקבות מכתבי מנהלת בית הספר?

     

    שתיקתה המקוממת של העירייה בעניין זה תשמש לחובתה.

     

    "כלל ידוע הוא – כלל משפטי המבוסס על ההיגיון ועל ניסיון החיים – כי כלפי בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה אשר נמצאת תחת ידו, קמה חזקה שבעובדה לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו; לא כל שכן ראיה המצויה בגדר ידיעתו המיוחדת". 

    (עא 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG, (20.8.2014)).

     

    אין ספק – עיריית נתניה חבה חובת זהירות כלפי המנוח ויכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשות הסיכון. חובת הזהירות הופרה ואמצעי זהירות למניעת הסיכון לא ננקטו עד שהסיכון הצפוי התממש לכדי נזק בקשר בל יינתק. לפיכך, תחוב בנזקו של התובע בגין התרשלותה.

     

17. חבותו של משרד החינוך:

     

    במקרה זה יש לומר בקצרה, לא מצאתי אחריות משרד החינוך לתאונה. התאונה אירעה בשבת, מחוץ לשעות הפעילות של בית הספר, למשרד החינוך לא הייתה זיקה לפעילות שהתרחשה והנערים אינם תלמידי בית הספר. אין למשרד החינוך חובת זהירות מושגית כלפי מי שאינו תלמיד או צוות בית הספר ומחוץ לשעות פעילות בית הספר. חובת זהירות של מורה כלפי תלמידו אינה רלוונטית למקרה שלפנינו. מטעמים ברורים, אין זה המקום הראוי להרחיב בו את יריעת חובת הזהירות הכללית. התרשמתי שהגב' חג'ג', מנהלת בית הספר ועובדת משרד החינוך, פעלה בכל הכלים שהיו בידיה בניסיון למנוע פגיעה בנער מנערי השכונה בגין הטיפוס על הגג. האחריות והאכפתיות שגילתה בהתרעותיה החוזרות ונשנות לעירייה בדבר טיפוס על הגג, אין בהן בכדי להטיל חבות על משרד החינוך. גם לא נתברר מה היה יכול משרד החינוך לפעול יותר ממה שפעלה המנהלת בפניותיה החוזרות ונשנות לעירייה. ראו בעניין זה ע"א 1786/10 דניאל חנוכייב נ' בית ספר אורים (27.2.12).

     

    אשם תורם:

     

18. לטענת התובע הכירה הפסיקה בכך שקטין איננו מחזיק באותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם. לפיכך ובהתחשב בנסיבות העניין, ביקש להעמיד אשמו התורם של המנוח על 25% בלבד. מנגד, טוען הנתבע 1 לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 60%. לשיטת עיריית נתניה יש לייחס לו 75%, ולגישת משרד החינוך – 50%.

     

    לטעמי, בבחינת שאלת אשמו התורם של התובע יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: מחד – המדובר במנוח בן כ- 16 אשר בחר לטפס על גג למטרת שאיפת גז מזגנים ואשר יש לשער שהבין שהמעשה שנעשה על ידיו כרוך בסיכון לא מבוטל, בעוד מאידך – התברר לנו שהמדובר בשכונה עם צרכים ייחודיים וניכר שהטיפוס על הגג היה בבחינתם סוג של שגרה מקובלת.

     

    בנסיבות העניין, ובאיזון ראוי בין השיקולים השונים, אני סבור שיש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 40%.

     

    הפרת חובה חקוקה:

     

19. בקליפת אגוז ועל דרך הקיצור נתייחס לטענות בדבר הפרת החובה החקוקה:

     

    לטענת התובע, משרד החינוך כשל בקיום הוראות חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט – 1969. כבר עתה נאמר שלא נוכל לקבל טענה זו, שהרי התאונה אירעה במועד בו למשרד החינוך לא הייתה כל זיקה לפעילות במקום, בין המטפסים לא נמנו תלמידי בית הספר והתאונה אירעה שלא במסגרת שעות הפעילות. ברי שמשרד החינוך לא ידע אודות הטיפוס על הגג ונחה הדעת שהמנהלת יצאה ידי חובתה – בנסיבות דנן - בדיווח שמסרה לעירייה. החוק הנ"ל עניינו ומטרתו הגנה על התלמידים הלומדים במסגרת החינוכית של בית הספר. כל עניין שאינו קשור למסגרת זו, מסור לרשות המקומית האחראית למניעת מפגעים.

     

    גם אין לקבל את הטענה המופנית לעיריית נתניה (ולא נאריך בנקודה זו), ולפיה בהתאם לתקנות התכנון והבנייה (בקשות להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970 יש להתקין מעקה סביב הגג. תקנה 2.102 המחייבת התקנת מעקה בגג של בניין שהגישה אליו היא באמצעות מדרגות, אינה חלה במקרה דנן. ראשונה – אין מדרגות גישה לגג, ושנייה – אין מחלוקת שהגישה לגג השטוח הינה מתוך המבנה עצמו באמצעות העמדת סולם מטלטל במסדרון הקומה השנייה, והיציאה לגג נעשית דרך פתח בתקרת הקומה השנייה (במידות של כ- 60/60 ס"מ), הסגור ונעול מתוך המבנה.

     

    לפיכך, כל הטענות בגין עוולה זו – נדחות.

     

    סיבת המוות:

     

20. הגם שעניין זה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ברי – לטעמי – שסיבת המוות ברורה ונעוצה בעצם הנפילה מהגג. תימוכין לעניין מצאתי בחוו"ד הפתולוגית מיום 21.3.10 בה נקבע: "מותו נגרם מנזק חמור למוח עם דימומים תוך גולגולתיים ושברים בגולגולת שנגרמו מחבלה קהה, קרוב לוודאי בלתי ישירה (נפילה), בכוח באופן יחסי רב. בנוסף נמצאו דימומים ברקמות רכות של מרפק וכתף משמאל עם שבר בעצם השכם השמאלית. לפי הנסיבות המנוח נפל מגובה של כ- 10 מטר, וממצאי הנתיחה מתיישבים עם הנסיבות".

    (ראו מוצג ת/2 למוצגי התובע).

     

    שאלת הנזק:

     

    נתונים בסיסיים:

     

21. המנוח, יליד 23.4.94, נפטר ביום 6.3.10 והוא בן 16, רווק. במותו היה תלמיד חטיבת הביניים בכפר הנוער "בן יקיר" שבכפר הרא"ה.

     

    לטענת התובע, יש להעמיד בסיס שכרו של המנוח לפי השכר הממוצע במשק, מגיל 21 ואילך. לדבריו אין לסטות מחזקה זו שכן אין בנמצא ראיות בעלות משקל רב שיביאו למסקנה בהסתברות גבוהה שהמנוח היה מתקשה למצוא עבודה מכניסה. לשיטתו, גם אם חלק מחבריו לטיפוס הפכו לעבריינים, אין סיבה להניח שהיה גם הוא הופך לעבריין, ויש להיזהר מהכללה עדתית.

     

    לשיטת הנתבעים, המנוח היה תלמיד בעייתי בפנימייה שהרבה להתחצף לצוות, סבל מבעיות משמעת רבות ולא שעה להנחיות הסגל. המנוח, שנתפס מעשן לא פעם, היה מוקף בחברים שכיום מרצים עונשי מאסר. לפיכך, אין מנוס מהמסקנה שלו היה נותר בחיים הייתה דרכו דומה לשל חבריו. בשל כך, יש להעמיד את בסיס השכר על הסך של 4,500 ₪.

     

22. בכדי לנסות ולתהות על קנקנו של המנוח, עלינו להידרש לעדותו של מר יוסי קרוטהמר, מנכ"ל כפר הנוער הדתי "בן יקיר", ממנה למדנו את הנתונים הבאים:

     

    בית הספר קולט ילדים עם חסכים לימודיים וכן כאלה המגיעים ממשפחות ממעמד סוציואקונומי נמוך. בזמנים הרלוונטיים היו בשכבת התלמידים אחוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה. החינוך שהוענק לתלמידים בפנימייה הביאם להישגים בתחום הלימודי והחברתי, ובתום לימודיהם היו מתגייסים לצבא, משתלבים ביחידות קרביות והופכים להיות אזרחים נאמנים ותורמים. גם הקימו משפחות. לדבריו, המנוח, יתום מאם, היה בעל מורכבות חינוכית של בעיות משמעת והתנהגות ונקלט בבית ספרם מכיתה ז'.

    (סעיפים 1 – 6 לתצהירו).

     

    בחקירתו הנגדית הבהיר שכשנתיים לפני תחילת לימודיו בבית הספר עלה המנוח עם אביו מאתיופיה, והאב התקשה לגדלו לבד. לא היה למנוח רקע פלילי וגם אם עישן לא סטה מהנורמה המצערת הקיימת. עוד הוסיף, שהתלמידים הנקלטים אצלם עוברים דרך ארוכה, וניכרות תוצאות רק אחרי שנתיים-שלוש של עבודה קשה. התקדמות מאוד גדולה כזו ראו גם אצל המנוח. לדבריו, תלמידים מעטים מאוד זכאים לתעודת בגרות, אולם רבים משתלבים והופכים לאזרחים תורמים, משתלבים, מדהימים ומקסימים. מקרים מעטים, בשוליים, מוצאים עצמם בבית כלא.

    (בפרוטוקול עמ' 22 שורה 27 – עמ' 24 שורה 12).

     

    הנה כי כן נמצאנו למדים שהמנוח התקדם מאוד במצבו ולטעמו של המחנך שלו היה עתיד, כמו רוב תלמידיהם, להשתלב כראוי בחברה. לא מצאתי שעדותו נסתרה.

     

    הלכה היא:

     

    " ..."הנחת עבודה היא לנו" – כך נפסק – "לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). זוהי הנחת עבודה – ואולם בית המשפט עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. על כך הוספנו ואמרנו בעניין אבו רים הנ"ל, כי "ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי...; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה".

    (עא 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.06), (להלן: "הלכת פינץ").

     

    נוכח האמור, מסקנתי הברורה היא – שגם אם למנוח היו בעיות התנהגות ולימודים בכיתה ט', וגם אם נמצא בחברת פוחזים, אין בכך בכדי ללמד שמשובת הנעורים לא תשכח וכי לא יתגבר בהמשך על קשיי הקליטה, הלימודים וההתנהגות.

     

    משלא הובאו ראיות של ממש לסטייה מחזקת השכר הממוצע, יש לבסס את חישוב גובה הנזק לפי השכר הממוצע הידוע כיום והעומד על סך של 10,449 ₪.

     

    חישוב הנזק:

     

23. הפסדי השתכרות:

     

    לעבר:

     

    לפי הלכת פינץ, במנוח קטין ללא תלויים ייערך החישוב לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק. סכום זה כולל בתוכו תשלומים בגין הפסדי פנסיה. (כך נקבע לאחרונה בבית המשפט העליון ברע"א 1698/17 פלוני נ' פלוני ואח' (23.3.2017)).

     

    לפיכך, נחשב אובדן שכר לעבר מגיל 21 (3/15) ועד היום (7/17):

    28 חודשים X 10,449 X 30% = 87,772 ₪.

    בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 1,070 ₪.

    סהכ = 88,842 ₪.

     

    ולעתיד:

    10,449 ₪ X מקדם היוון עד גיל 67 (294) X 30% = 921,602 ₪.

     

24. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים:

     

    לטענת התובע, בהתחשב בחומרת הפגיעה, נסיבות המוות וביתרת החיים שאבדה, יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 900,000 ₪.

    לטענת הנתבעים, בהתחשב במידיות המוות ובכך שלא נגרם למנוח סבל, יש לפסוק 100,000 ₪ בלבד.

     

    לטעמי, ומהטעמים המפורטים בעמדת התובע, יש להעמיד את סכום הפיצוי על הסך של 350,000 ₪.

     

25. הוצאות קבורה ומצבה:

     

    לשיטת התובע יש לפסוק 15,000 ₪, ולשיטת הנתבעים די ב – 10,000 ₪.

     

    בהיעדר ראיות ועל דרך ההערכה הגלובאלית אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של – 10,000 ₪.

     

    מעוולים במשותף:

26. בנסיבות שפורטו לעיל, ובהתחשב בהיות הנתבע 1 ועיריית נתניה מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד שלא ניתן לחלוקה, יחשבו הם – כמצוות סעיף 11 לפקודת הנזיקין – כמעוולים יחד ויחובו, יחד ולחוד, לכל הנזק בשלמותו. (ראו ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2), 89, (13.3.90)).

     

    ובהמשך לאמור – וכהתייחסות להודעה לצד השלישי ששלח הנתבע 1 לעיריית נתניה – דומני שבהתחשב באשם תורם בשיעור של 50% שיש לייחס לנתבע 1, ראוי לחלק האחריות בין השניים באופן שווה.

     

    סיכום הנזק:

27. אובדן שכר לעבר -88,842₪

    אובדן השתכרות לעתיד-921,602₪

    כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים-350,000 ₪

    הוצאות קבורה ומצבה-10,000 ₪

    _____________________

    סיכום ביניים-1,370,444₪

    ניכוי אשם תורם (40%)-(548,178)₪

    _____________________

    סה"כ-822,266₪ 

     

    המשפט העברי:

28. טרם סיום הדיון אבקש להידרש, בתמצית, לגישת המשפט העברי בעניין:

     

    "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".  

    (דברים, כב, ח).

     

    טעמה של מצווה זו נאמר בפסוק: המעקה הוא אמצעי זהירות, למנוע נפילה מן הגג. ולא בכדי הביא הרמב"ם מצווה זו כאחת משבע-עשרה המצוות בהלכות רוצח ושמירת הנפש.

     

    לכאורה, חיוב בניית המעקה חל רק בבית חדש, כמצוות הפסוק. ואולם חז"ל, על בסיס הסיפא של הפסוק שעניינו מניעת נפילה, הרחיבו את החובה גם לכל דבר שיש בו סכנה.

     

    ובעניין זה פסק הרמב"ם:

     

    "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות ... חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד' ט') השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".

    (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא, הלכה יד).

     

    ובכדי שלא ניטה לחשוב שהדברים אמורים רק כשיש סכנת מוות, הורחבה החובה גם למניעת היזק לבני אדם.

     

    וכן מצינו בספר החינוך במצוות מעקה:

     

    "להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'], ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהוה, ולשון ספרי [כאן], ועשית מעקה, מצות עשה". (ספר החינוך מצוה תקמו). (ההדגשות שלי – ע.ר.).

     

    ועוד כתב שם בעניין המצווה שלא להניח מכשול:

     

    "שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'] ולא תשים דמים בביתך. ואמרו בספרי [כאן], ועשית מעקה לגגך, עשה, ולא תשים דמים בביתך, לא תעשה". (ספר החינוך מצוה תקמז). (ההדגשות שלי – ע.ר.).

     

    נמצאנו למדים על חיוב כללי - להגנת חייהם וגופם של בני אדם - שלא להניח מכשולים, ואם נמצאו כאלו, יש להסירם.

     

    ומה יוגדר כמכשול שיש חובה להסירו?

     

    תשובה לכך, המסכמת בתמצית את העניין, נמצא במאמרו של כב' השופט יצחק עמית:

     

    "בשיטתנו המשפטית, נזק שנגרם לאדם שנפל ממקום גבוה שאין בו מעקה, נכנס לקטגוריה של רשלנות. כידוע, הטלת אחריות בגין רשלנות מותנית בהוכחה שנתקיימו במזיק שלושת יסודות העוולה: חובת הזהירות ...; הפרת חובה זו ברשלנות ...; קיומו של קשר סיבתי, "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. לעניין חובת הזהירות, נהוג להבחין בין החובה המושגית לחובה הקונקרטית. החובה המושגית מתקיימת כשיש "יחסי רעות" בין הצדדים, והיא נקבעת על פי סוגי הפגיעות וסוגי המזיקים והניזוקים. החובה הקונקרטית משמעה בדיקה אם הופרה חובת הזהירות בין המזיק הקונקרטי לניזוק הקונקרטי לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל. שתי הבחינות נערכות על פי מבחן הצפיוּת מה יכול אדם סביר לצפות (כאפשרות פיזית), ומה צריך אדם סביר לצפות (כקטגוריה נורמטיבית).

    לדעת ש' אלבק, בדומה לעֶקרון הצפיוּת, דיני הנזיקין במשפט העברי מבוססים על עֶקרון הפשיעה, היינו התרשלות. כלומר, האדם אחראי לכל תוצאה של התנהגות שהיה יכול להעלות על דעתו שהיא מזקת. אם נגרם הנזק על ידי עובדות בלתי צפויות, שאין דרכן להתרחש, המזיק פטור, לפי שהוא אנוס. ומתי חייב אדם להעלות על דעתו שהוא עלול להזיק? כל התנהגות שרוב בני אדם מעלים על דעתם שהיא עלולה להזיק, והם נשמרים ממנה, היא פשיעה, והנוהג בה - חייב.

    עקרון הצפיוּת שביסוד הפשיעה בא לידי ביטוי גם בחובת התקנת מעקה. לכאורה, ניתן לטעון שנזק בחצר המזיק אונס הוא, "שהרי יכול המזיק לומר לניזק: ברשותי מאי בעית? [=מה אתה מבקש ברשותי?]" (בבא קמא יג ע"ב; כג ע"ב). וכוונת הדברים אינה: למה נכנסת לחצרי שלא ברשות? אלא: למה שינית מדרך בני אדם ונכנסת לחצרי . למרות זאת, משום החשש לחיי אדם, חלה חובת התקנת מעקה גם בחצר פרטית. חכמינו הרחיבו וסייגו את החובה המושגית, בבחינת הצורך לצפות, לגגות הנמצאים בשימוש או שיש אפשרות שישתמשו בהם. באלה חלה חובת התקנת מעקה גם במבנה שאינו בית".

     

    (יצחק עמית, "על חובת הזהירות של המחזיק במקרקעין, "פרשת השבוע", תשס"א, גיליון 41, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי. http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21376).

     

    ויפים הדברים כולם, גם לעניין דנן.

     

    סוף דבר:

29. התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1 וכנגד הנתבעים 2 ו – 3 (מכח היות הנתבעת 3 מבטחת הנתבעת 2). גם ההודעה לצד שלישי ששלח הנתבע 1 לעיריית נתניה מתקבלת בחציה, כמפורט לעיל.

     

    התביעה כנגד משרד החינוך נדחית.

     

30. הנתבעים הנ"ל ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכום דלעיל בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק וכן הוצאות משפט, בתוך 30 ימים מהיום.

     

    התובע יישא בהוצאות משרד החינוך, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים לאחר שיקבל התובע את סכום הפיצוי מהנתבעים האחרים.

     

31. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

     

     

    ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.