פלוני נ' עיריית רמת גן

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע, לאחר שנפל לטענתו עקב מפגע במדרכה בשטח הנתבעת.

אקדים ואציין, שלאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, שמעתי את עדות התובע ואת עדות נציג הנתבעת, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1942, הלך, בתאריך 19/11/18, לתומו במדרכה בשטח הנתבעת ונפל, לטענתו, כתוצאה ממפגע במדרכה המשמשת דרך ציבורית. לתובע נגרם שבר מורכב ביד ימין.

   לכתב התביעה, צורפה חוות דעת רפואית לפיה נגרמו לתובע 10% נכות בגין מגבלות בתנועות שורש כף היד וכן 5% נוספים בגין צלקת ניתוחית.

   הנתבעת טוענת שתביעתו של התובע אינה מגלה עילה, וכי אין המדובר במפגע שעולה כדי התרשלות והמצדיק תשלום פיצויים.

   הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה לפיה נותרו לתובע 5% נכות בגין מגבלת תנועות שורש כף היד ובגין הצלקת לשיטת המומחה מטעמה לא נותרה נכות.

   הצדדים הסכימו לנהל את התיק לפי נכות אורתופדית בשיעור של 7.5% ובגין הצלקת כל אחד מן הצדדים יטען את טענותיו בהתאם לחוות הדעת מטעמו.

2. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות, נקבע דיון הוכחות ללא תצהירים. במהלך הדיון שטח כל אחד מן הצדדים את טענותיו.

3. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון בשאלת האחריות ולאחר מכן אדון בשיעור הנזק.

   נסיבות קרות התאונה וקיומה של אחריות

4. בעדותו תאר התובע שהלך בשעת בוקר מוקדמת, ליד כיכר אורדע ברמת גן והיה שם מפגע, עקב כך שהעירייה הוציאה מרצפות ונוצר איזה שקע. התובע תאר שמעד בהליכה ונפל לכל אורך גופו על המדרכה תוך שהוא בולם עם יד ימין. אחרי שהתאושש, הרגיש כאב חד ביד וניגש לקופת חולים מעבר לכביש, הרופא אבחן שבר ביד והפנה אותו לבית החולים, שם נותח.

   התובע הציג תמונות של המקום והשיב שהוא צילם את התמונות מייד לאחר האירוע כשירד מקופת החולים, התובע הציג את התמונות בפלאפון וניכר שהן צולמו במועד האירוע.

   לדברי התובע, הוא כתב מכתב לעירייה ונפגש במקום עם פקח, והראה לפקח את המקום. התובע השיב הוא לא חושב שהמקום השתנה בין המועד של האירוע לבין המועד בו נפגש עם הפקח.

   התובע נשאל מדוע הלך דווקא ליד המקום בו נפל, בו המדרכה משובשת, שכן יש במקום מדרכה רחבה והשיב שחצה את הכביש מן המדרכה ממול, עלה על המדרכה בסמוך למקום המפגע ונפל.

   התובע הסביר שמדובר בקרקע, ולא שהוא נפל לבור, או למקום מגודר והוא עבר במקום משום נמנע מלעשות סיבוב. התובע הסביר שנפל בתוך השקע של העץ ואיננו זוכר אם זה היה בגלל הלבנה שהייתה מונחת על הקרקע או לאו.

5. מטעם הנתבעת העיד מר אביב יפת, מפקח מחלקת דרכים, מר יפת אישר שנפגש עם התובע בערך 5 חודשים לאחר קרות האירוע. מר יפת השיב שמדובר על שדרה של עצי פיקוס בני מעל ל- 100 שנים, והגיוני שבסמוך לערוגה תהא התפתחות שורשים, התרוממות ריצוף מינימלית והשיב שאינו רואה דבר חריג. לדבריו, לא הייתה ידיעה על המפגע.

   מר יפת אישר שיש מחלקת גינון שבודקת את העצים כל שנה וכאשר נשאל מדוע המפגע לא טופל השיב – "תראי מדובר על עיר גדולה. לא ניתן לשלוט בכל מטר ומטר בעיר. אנחנו מפעילים מפקחים, סיירים, מנהלי רובה שהעיר חולקה לרבעים שונים וכל זה כדי למנוע את ההסתברות של המפגעים ולצמצם אותם במרחב הציבורי. גם עם כל זה אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מטר בעיר. מה שכן כל מפגע שמדווח למוקד אנחנו באותו רגע מוציאים צוות לתיקון ע"י המפקחים" (פרוטוקול מתאריך 8/3/22, עמ' 29 שורה 15 ואילך). מר יפת נשאל מדוע גומת העץ לא טופלה והשיב שהארגונומים לא מאשרים להם לחתוך שורשים בסמוך לגומות ואז מרחיבים את הגומות וזה התיקון שנעשה לאחר המפגש עם התובע, כאשר הרחיבו את הערוגה ושמו חגורת בטון מסביב לעץ.

   מר יפת אישר שלאחר הפגישה עם התובע, יצא מכתב לפיו התובע הצביע על מרצפת בולטת וחסרה בסמוך לעץ כגורם למפגע והדו"ח הועבר להמשך טיפול. וכאשר נשאל אם משמעות הדבר שגם הוא ראה זאת כמפגע, אחרת זה לא היה מועבר לטיפול, השיב: "אפשר להגיד, אפשר להגיד, בו נגיד זה לא מפגע היה שם משהו שמצריך תיקון כלשהו. מפגע זה הפרש גובה של מעל 2 3 ס"מ" (שם, עמ' 21 שורה 14 ואילך).

   הנתבעת הציגה מכתב שמהווה בהתאם לעדות מר יפת, את הדו"ח שנעשה לאחר הביקור במקום, אשר צורפו לו תמונות שצילם מר יפת עצמו במהלך הביקור עם התובע במקום – בתמונה שצולמה על ידי מר יפת ניתן לראות את ערוגת העץ וסביבתו כשהם בלא שוליים ברורים ומלאי מפגעים של מרצפות מורמות, כאשר שורשי העץ הבולטים יכולים להוות מפגע כשלעצמם. כמו כן ניתן לראות את מצבו של העץ המדובר (הראשון בשורה) לעומת יתר העצים בשורה, אשר הערוגה שלהם מוסדרת למשעי, בניגוד לעץ הראשון.

   שאלת האחריות - דיון והכרעה

6. אשר לעצם התרחשות האירוע ומקום התרחשותו, ניתן היה להתרשם שהתובע דובר אמת וסיפר את הדברים כהווייתם ואף תעד את המקום מיד לאחר הנפילה.

   התובע אמנם לא ידע להצביע על הגורם המדויק שהביא לנפילתו ואולם לא ניתן לצפות מאדם שנפל ונפגע להצביע ברמת דיוק מלאה על מקום הנפילה, כאשר מדובר במקום שכולל כמה וכמה מכשולים. בשים לב למצב הערוגה וסביבת העץ, המסקנה שהאירוע נגרם בשל אותם מפגעים סבירה, הגיונית ומתחייבת גם מבלי שהתובע יצביע על המקום המדויק (השוו: תא (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קריית שמונה (13/2/19); תא (ת"א) 31718-10-15 פלונית נ' עיריית אשדוד (1/9/2019)).

   כפי שקבעתי לעיל, גרסתו של התובע מהימנה בעיני, ומשכך אני קובעת שבמהלך הליכה שגרתית בעיר ברצותו לעבור בערוגה ליד העץ כשל ונפל עקב מתווה הקרקע. התובע חזר והבהיר שנפל עקב מתווה הקרקע ולא בשל חוסר יציבות או סיבה אחרת, אף שאישר בעדותו שהיו לו תאונות קודמות, אחת נפילה באזור יפו עקב מפגע בעקבותיה שבר התובע את ידו השמאלית באיזור שורש כף היד. בגין אירוע זה הגיש התובע תביעה קטנה ופוצה מחוץ לכותלי בית המשפט והאחרת נפילה במדרגות ביתו בעקבותיה סבל מכאבים בעצם הזנב.

   הנתבעת טענה שבמסמכים הרפואיים לא מופיע שהתובע נפגע עקב מפגע. מן המסמכים עולה שלאחר התאונה ניגש התובע לקופת החולים שם תעד הרופא "הבוקר נפל בכיכר אורדע חבלת שורש יד ימין". לאחר מכן פנה התובע לחדר מיון, שם תועד "... פנה למלר"ד לאחר שמעד ברחוב, שולל תחושה רעה קודמת ומדווח כי הנפילה היתה מכנית...". ברישום זה נשלל אם כן שהתובע נפל בשל תחושה רעה או סחרחורת ומכאן שהוא מחזק דווקא את גרסת התובע. לא ברור מה הכוונה ברישום שהנפילה הייתה "מכנית", גם התובע עצמו לא ידע להסביר זאת ומכאן שלא מדובר במונח שהתובע עשה בו שימוש. מכל מקום, לא מדובר ברישום הסותר את גרסת התובע, לכל היותר מדובר ברישום שותק. עצם רישום "שותק" כזה אין בו כדי לאיין את גרסת התובע (השוו: תא (ת"א) 20414-03-16 פלונית נ' נציגות ועד הבית בנעמי שמר 10 חולון (31/1/21), פיסקה 12 לפסק הדין; ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (13.12.2014); בל (חי') 4024/05 לויט גריגורי נ' המוסד לבטוח לאומי (16.9.2008); ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (17.6.15)).

   חשוב להדגיש שהנתבעת אינה חולקת על מצב העץ וסביבתו והפקח של העירייה אף תעד בהגינותו את המקום, באופן דומה לזה שהתובע תעד.

   לפיכך השאלה הדורשת הכרעה היא האם ערוגת העץ וסביבתו, מהווים מפגע כטענת התובע, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעת, שמדובר בכורח שורשיו של העץ, ולא מדובר במפגע שאמור להקים אחריות.

7. כפי שנפסק לא פעם, על הרשות המקומית, כמי שאמונה על תקינות השטחים ברחבי הרשות וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי תושבי העיר ומבקריה, שכן הרשות המקומית יכולה וצריכה לצפות שקיומם של מפגעים יובילו לפגיעה בתושבים (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")).

   על אף האמור, לא כל אירוע נפילה של אדם בשטחה מעיד על רשלנות של הרשות המקומית בתחזוקת המרחב הציבורי וכרוך בהטלת חבות. על התובע להראות שהתאונה ארעה בשל מפגע שחובת מניעתו מונחת לפתחה של העירייה, והימנעות העירייה למלא את חובתה יצרה סיכון לא סביר שהתממש והוביל לתאונה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (9/11/1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר (14/7/1983)). השאלה הדרושה הכרעה הינה אם כן, הופרה חובת הזהירות.

   מעיון בתמונות שצורפו על ידי הן על ידי התובע והן על ידי מר יפת, ושמיעת עדותם של השניים ניכר שמדובר בעץ שסביבתו תוחזקה באופן לקוי, בכך שלא היה תיחום מוסדר לערוגת העץ, המרצפות התרופפו והיו מונחות במקומות שונים, דבר שיצר העדר ריצוף אחיד, ומתווה מרובה מפגעים. התבוננות בעצים הבאים בשורה, מלמדת שאין כל מניעה לתחזק את סביבת העץ באופן תקין, על ידי המשכת מתווה השטח עד לעץ עצמו על ידי בטון וכיסוי השורשים.

   מר יפת אישר שהעצים נבדקים פעם בשנה, לא הובא לבית המשפט דו"ח כלשהו המלמד מתי נעשתה בדיקה לאחרונה, האם תועדה והאם היו הערות כלשהן מצד הבודקים. מכל מקום, אין שמץ של ספק שמי שאמון על בדיקת העץ היה אמור להבחין בקיומו של מפגע ולדאוג לתקנו. מר יפת הבהיר בעדותו שתיקוני מפגעים נעשים בדרך כלל על פי דיווחים ותלונות של אזרחים ואולם ברי שזהו רק מסלול אחד בו ניתן להביא לידיעת העירייה קיומו של מפגע. חובת עובדי העירייה באשר הם, לגלות ערנות ולדווח על מפגעים וכן חובה לעשות ביקורות יזומות של מתווה השטח. במקרה דנן, אין חולק שנעשו ביקורות כאלה ובכל זאת המצב נותר כשהיה. העובדה שהמצב נותר כמות שהוא כחצי שנה לאחר נפילת התובע ושרק בעקבות ביקור של מר יפת במקום עם התובע ניתנה הנחיה לתקן את המקום, מלמדת גם היא מחד על חוסר מעש משמעותי של העירייה ומאידך על כך שאכן היה מפגע טעון תיקון.

   כמצוטט לעיל, מר יפת עצמו התרשם שהמקום טעון תיקון, הוא אומנם נמנע מלהגדיר זאת כמפגע בהסבירו שמפגע הוא הבדל גובה של 2-3 ס"מ, אולם נקל להתרשם שמדובר במפגע משמעותי הרבה יותר מהבדל גובה, שכן מדובר במרצפות חסרות, בשורשי עץ בולטים ובמתווה קרקע לא אחיד. מר יפת טען שהאגרונומים לא מרשים לכתום את שורשי העץ ואולם טענה זו לא נתמכה בדבר. לא הובא דו"ח הביקורת האחרון שהיה במקום, לא הובהר מתי נעשתה ביקורת בנוכחות מי מן הגורמים האחראיים, האם הופעל שיקול דעת כלשהו לגבי מתווה השטח והוחלט להותירו כמות שהוא?

   הפסיקה הכירה בכך שמעמדה של רשות מקומית אינו כשל נתבע רגיל, שכן הידע באשר לאופן טיפולה של הרשות המקומית בשטחים שבתחומה, נמצאים בידיה. לפיכך, נאמר בפסיקה שיש להחיל בעניינה את מה שהוגדר כ"כלל הידיעה הייחודית", על פיו מקום בו מוטל על התובע להוכיח ידיעה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, התובע יידרש לעמוד בנטל קל של הבאת ראיות ראשוניות, עד שהנטל להבאת ראיות יעבור לנתבע. ככל שהרשות המקומית לא תביא ראיות בנוגע לעובדות המצויות בידיעתה הייחודית, ניתן יהיה לקבוע ממצאים לחובתה (ראו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג"); ע"א (מחוזי חיפה) 43863-09-18 עיריית נס ציונה נ' נינאי ואח' (24.1.19) סעיף 30 לפסק הדין ואילך; תק (אשד') 28890-05-20 ר.י.ח נ' עיריית אשדוד (4/8/21); וכן ר' ע"א (מחוזי - ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/1999)).

   רשות מקומית שמבקשת להוכיח שלא התרשלה עליה להביא ראיות בדבר פעולות יזומות לטיפול סביר במפגעים שבתחומה והמצויים בידיה בלבד. מקום בו הרשות המקומית אינה מציגה תשתית ראייתית לקיומו של נוהל עבודה מסודר בתחומים שנמסרו לאחריותה, תיעוד פעולות שבוצעו, תיעוד פעולות פיקוח ובקרה, ניתן לראות בכך אינדיקציה לכך שהרשות לא פעלה כרשות מקומית סבירה (ראו: ע"א 68623-03-19 עיריית פתח תקווה נ' בע"מ ואח' (21.5.19); ת"א (מחוזי חי') 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (22.7.04); ע"א (מחוזי חי'); 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור (30.1.13)).

   במקרה דנן, מר יפת אישר קיומו של נוהל לבדיקת העצים ואולם לא הוכיח דבר בהקשר זה, לא הצביע על הפעלת שיקול שעת כלשהו בנוגע לתחזוקת ערוגת העץ וסביבתה ואף הגדיל לעשות וטען בחצי פה שלא מדובר כלל במפגע.

   בניגוד לטענת הנתבעת, ניכר באופן ברור שמדובר במקום שלא תוחזק באופן סביר ובמתווה קרקע שעשוי להוות מפגע, דבר שגרם לנפילת התובע. התמונות שצרפה הנתבעת מדברות בעד עצמן ומלמדות שלנתבעת יש את הכלים לתחזק את ערוגות העצים באופן תקין – כך נעשה לגבי העצים האחרים בשורה ואולם לגבי העץ הספציפי, הנתבעת כשלה. הנתבעת נמנעה מהצגת ראיה שקיימת מערכת מסודרת של בדיקת העצים ומיגור מפגעים וניכר מדברי מר יפת, שהנתבעת כלל לא נוקטת יוזמה לתיקון מפגעים אלא פועלת על פי תלונות בלבד. התנהלות כזו, אינה סבירה. חובת העירייה לקיים מערכת מסודרת של פיקוח ובחינה של השטחים באחריות העירייה ותיקונם במקרה הצורך.

8. בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותו של התובע ומנגד את עדות נציג הנתבעת ואת הראיות שהובאו, באתי לידי מסקנה, שהתובע עמד בנטל להוכיח שהיה קיים מפגע בר טיפול בסביבת העץ, בשטח המדרכה ושנפילתו של התובע נגרמה ממפגע זה. הנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו התרשלה בכך שלא ראתה לעצמה חובה לדאוג לתקינות ערוגת העץ וסביבתה.

   אין ספק שמדרכות אינן אמורות להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהם שיבושים שעשויים להכשיל את עוברי הדרך, לרבות סדקים שנעשים מבלאי סביר, שעשויים לגרום להיתקלות ונפילה. החובה הבסיסית של הרשות המקומית, היא לקיים מערכת פיקוח וטיפול שיבטיחו הקטנת המפגעים ככל הניתן. במקרה דנן נטען שהנתבעת אמורה לבדוק את העץ אחת לתקופה, אולם לא הוכח מתי בדיקה זו נעשתה ומה היו ממצאיה.

   בנסיבות העניין ניתן לקבוע שהוכחה אחריותה של הנתבעת במקרה זה.

9. הנתבעת טוענת שגם אם תוכח אחריותה, לתובע אשם תורם כבד. אדון עתה בטענה בזו.

   אשם תורם

10. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה על פיה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי (1/10/03)).

    בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובע, וניתן היה להבחין במפגע. התובע יכל לעבור במקום אחר במדרכה ולאו דווקא בסמוך למפגע. משכך, הוגן להשית על התובע אשם תורם ואולם מידת האשם התורם אמורה להיות מתונה בשים לב שאדם אינו אמור ללכת כשעיניו בקרקע ושמדובר במדרכה שסך הכל היא במצב סביר ומכאן שהתובע לא היה אמור לצפות לקיומו של מפגע מסוג זה.

    בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמו התורם של התובע עומד על שיעור של 25%.

11. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק שנגרם לתובע ואולם קודם במצבו הרפואי והתפקודי של התובע.

    מצבו הרפואי והתפקודי של התובע

12. לאחר התאונה חצה התובע את הכביש וניגש לרופא בקופת החולים המצויה ממול, הרופא ציין קיומה של חבלת שורש יד ימין, נפיחות וכאב בשורש כף היד. בצילום נראה שבר של רדיוס מרוחק. התובע הופנה לחדר מיון.

    בחדר המיון תועד שבנפילה נחבל התובע בראשו, ביד ימין ומרפק ימין, לתובע נעשתה רדוקציה סגורה, בצילום נראתה עמדה גבולית והוא הוזמן לביקורת לשקול טיפול ניתוחי מול טיפול שמרני. במפגש הבא, הוסבר לתובע המצב ואפשרויות הטיפול לרבות טיפול שמרני מול ניתוחי, באותו שלב התובע לא היה מעוניין בטיפול ניתוחי. במפגש הבא בתאריך 9/12/18, לאחר שהצילום היה ללא שינוי מצילום קודם (אנגולציה אחורית של כ- 20 מעלות וקיצור של כ- 4 מ"מ) ולאחר שהוסברו לתובע ההשלכות, התובע הודיע שהוא מעוניין בטיפול ניתוחי.

    התובע עבר ניתוח שחזור וקיבוע השבר, לאחר מכן הופנה לטיפולים בריפוי בעיסוק. בחודש אפריל 19 סיים התובע את טיפולי הריפוי בעיסוק.

    בהתאם למסמכים הרפואיים תוארה מגבלת תנועת האגודל, יישור וכיפוף שורש כף היד ותנועות סיבוביות.

13. התובע תמך את תביעתו בחוות דעתו של ד"ר ליאור דיין, בפני המומחה התלונן התובע שיש לו כאבים, לא יכול להרים שום דבר, קשה לו לתפוס כוס מים, מוגבל לפתוח פקק של בקבוק ולא נוח לו שיש לו גוף זר ביד. המומחה ציין שבשורש כף היד קיימת רגישות בהנעה, נפיחות קלה, רגישות בלחיצה, וצלקת עדינה שטחית. בבדיקתו של המומחה נמצאה מגבלה בתנועות וכן צלקת ניתוחית. המומחה קבע 10% נכות בגין מגבלת התנועות ו- 5% נכות בגין הצלקת.

14. הנתבעת תמכה את כתב ההגנה בחוות דעתו של ד"ר קליגמן. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בשורש כף היד ומגבלה בתנועות. המומחה ציין קיומה של צלקת באורך 5 ס"מ, וכן הגבלה קלה ביותר בטווח התנועות במישור סגיטלי וללא הגבלה בתנועה סיבובית, בנסיבות אלה קבע המומחה נכות בשיעור של 5%.

15. כזכור, הצדדים הסכימו להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על שיעור של 7.5%, כאשר בנוגע לצלקת כל אחד מן הצדדים הסתמך על חוות דעתו.

16. אשר למצבו התפקודי של התובע, התובע חזר בעדותו על כך שהוא סובל מכאבים ומתקשה לפתוח בקבוק. התובע תאר שהוא גר לבד, והמגבלות מפריעות לו. הנתבעת עימתה את התובע עם הערכות תלות שבוצעו לו על ידי הביטוח הלאומי, בהן תועד שהוא מתפקד באופן תקין. התובע נשאל מה המגבלה שיש לו ביד, והשיב שהוא כל הזמן מחזיק את המקום ומחמם את המקום, הוא מרגיש את הניתוח והפלטינה ששמו לו. לדבריו הוא לוקח פלאייר בשביל לפתוח בקבוק, מה שהיה עושה בשתי אצבעות, וכשהיה עם גבס, ביטוח לאומי שלח לו עובדת סיעודית שתסייע וגם כיום יש לו סייעת לארבע שעות בעקבות ניתוח פרוסטטה שעבר לאחרונה.

17. מן הראיות עולה איפה שהתובע נותר לאחר התאונה, עם קיבוע בשורש כף היד, מגבלת תנועות, כאבים חוסר נוחות, וצלקת. מדובר ביד ימין דומיננטית, והתובע מתקשה בעשיית פעולות כמו פתיחת בקבוקים. התובע מתגורר לבד, הוא אכן מבצע את רוב הפעולות בעצמו וניכר שמדובר באדם עצמאי שלא מכביר טענות לשווא. המסמכים מן הביטוח הלאומי אליהם הפנתה הנתבעת מעלים שמדובר באדם דובר אמת, שהשיב בדיוק מה הוא יכול לעשות ומה לא, לא ניסה להכביר ולהגזים, כך בפני הביטוח הלאומי וכך בבית המשפט.

    בנסיבות שפורטו נקל לקבוע שהנכות הרפואית עליה הסכימו הצדדים משקפת את מצבו התפקודי של התובע. אשר לצלקת כפי שתועד בפרוטוקול הדיון, מדובר בצלקת של כ- 7 ס"מ משורש כף היד לכיוון האמת, דקה לא קלואידית (פרוטוקול, עמ' 18 שורה 8 ואילך). מדובר ללא ספק בנכות אסתטית ואולם אין לה משמעות תפקודית.

    משנקבע מצבו הרפואי והתפקודי של התובע, יש לאמוד את גובה הנזק.

    שיעור הנזק

18. מייד לאחר התאונה ידו של התובע הושמה בגבס ולאחר כשבוע, נותח, היד קובעה וידו הושמה בגבס שוב למשך כחודש וחצי. לאחר הסרת הגבס ביצע התובע טיפולים של ריפוי בעיסוק.

19. התובע טען לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 140,000 ₪, עזרת צד ג', בשיעור של 35,000 ₪, הוצאות רפואיות בשיעור של 30,000 ₪ וכן הוצאות ניידות ונסיעות בשיעור של 15,000 ₪.

20. הנתבעת טענה כי לכל היותר מגיע פיצוי בגין עזרת צד ג', בשיעור של 3,000 ₪ מעבר לזכאות התובע במוסד לביטוח לאומי, ונזק לא ממוני בשיעור של 5,000 ₪.

21. אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני - לא יכול להיות ספק שהשבר שנגרם לתובע ביד הסב לו סבל רב במשך תקופה ממושכת, כאשר נזקק לניתוח וקיבוע עד עצם היום הזה הוא סובל מהגבלה בתנועות וכאבים.

    בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים שסבל עד להחלמה למגבלות התנועה מהם סבל שעה שהיה כחודש וחצי עם גבס ולתקופת ההחלמה. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתובע נותר עם צלקת שתלווה אותו לכל חייו.

    בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע לאחר התאונה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 40,000 ₪.

22. אשר לעזרה והוצאות מכל סוג – אין ספק שכאשר אדם נמצא עם גבס על ידו הדומיננטית הוא נזקק לעזרה בפעולות שונות, כך גם כאשר הוא סובל ממגבלות תנועה וכאבים. התובע קיבל סיוע מהביטוח הלאומי לאחר התאונה ויש לקחת זאת בחשבון בעת פסיקת הפיצוי. התובע קיבל טיפולים רפואיים ברפואה הציבורית ולא הוכחו הוצאות רפואיות מיוחדות או נסיעות אף שיש להניח שנגרמו הוצאות כאלה, שעה שהתובע נזקק לביקורות רפואיות ולתרופות משככות כאבים. בנסיבות העניין אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי בראשי נזק אלו על סכום גלובלי של 10,000 ₪ מעבר לעזרה שקיבל התובע מן הביטוח הלאומי.

    סוף דבר

23. כמפורט ארוכות לעיל, עלה בידי התובע להוכיח קיומו של מפגע ואת אחריותה של הנתבעת. הנתבעת כשלה מלשכנע, שהיא נוקטת מדיניות וטיפול סבירים במפגעים מסוג זה והסתפקה בקביעה בלשון רפה שלא מדובר כלל במפגע. ניכר מן התמונות שהוצגו הן על ידי התובע והן על ידי הנתבעת שמדובר במפגע שאכן יכול לגרום להכשלת עוברי אורח כפי שקרה בפועל. הנתבעת לא הוכיחה שהיא מקיימת ביקורת שוטפת, שהופעל שיקול דעת בנוגע לתיקון מפגעים מסוג זה, ושבגדר סדרי העדיפויות ברשות לא ניתן היה לפעול לתיקון המפגע.

24. אחר כל האמור לעיל ומשהוכחה אחריות הנתבעת, הפיצוי הוא כדלקמן:

    נזק לא ממוני -40,000 ₪

    עזרה והוצאות מכל סוג - 10,000 ₪

    סה"כ 50,000 ₪

    אשם תורם 25%12,500 ₪ -

    סה"כ 37,500 ₪.

     

     

    לסכום שנפסק ייווסף החזר הוצאות התובע בגין חוות דעת, שכר טרחה בשיעור של 23.4% והחזר אגרה בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

     

    ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ב, 13 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.