1.פסק דין בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, שנועד להשלמת רישום זכויות התובע ברשות מקרקעי ישראל על בסיס ירושה. פסק הדין נדרש מטעמים שיפורטו.
2.הצדדים. התובע הינו נכדה של הגב' פלונית ז"ל, אשר הלכה לעולמה ביום 5.6.21. בעלה, ד', נפטר עוד לפניה, ביום 11.5.12, והוא אינו רלוונטי להליך זה. מן הצד השני ניצבת הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת"). עוד רלוונטי הנתבע 2, בנה של המנוחה, ודודו של התובע. הנתבעים 4-3 אינם מתנגדים למבוקש.
3.אבן הפינה לבעיה שהונחה לפתחי, בסעיף 3 לצוואת גב' פלונית (נספח 1 לכתב התביעה), בו נכתב כדלקמן:
אני מצווה בזאת את כל רכושי, לפי החלוקה הבאה:
א. את זכויותיי במשק מס' 6, במושב גבעת יערים, לרבות זכויותי באגודת גבעת יערים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ – אני מורישה לנכדי פלוני (להלן: "המשק") במלואן.
ב. העברת הזכויות במשק לנכדי כאמור לעיל, כפופה לזכות שאני מעניקה בזה לבני אלמוני להמשיך להתגורר במשק עד 120 שנה שלו מבלי שזכות מגורים זו ניתנת להעברה בדרך כלשהיא הואיל וזכותו זו למגורים, הינה אישית לו בלבד.
ג. (...)
4.מעמד המנוחה בנחלה היה מעמד של בעלת רשות. התובע, אין רצונו, אלא לקיים את הצוואה כרוחה וכלשונה. עם זאת, כדי להבטיח הליך ראוי ומלא הוריתי על צירוף אלמוני כבעל דין נוסף להליך זה. בגדרו של כתב תביעה מתוקן, הוא אכן צורף, אם כי בחר מטעמיו שלא להתייצב להליך. מכל מקום, נחה דעתי שהוא יודע מהליך זה, ומעבר לכך, כמפורט להלן, לא נועד הליך זה כלל כדי לפגוע בזכויותיו, ולמעשה ההפך.
5.מוקד הבעיה בעמדת הנתבעת, לפיה קיום הצוואה אינו מתאפשר בשים לב לדין ולנהליה. אלמלא סעיף 3ב לצוואה לא הייתה כל מניעה לכבד את הצוואה ולרשום את זכויותיו של התובע. אלא, שסבורה הנתבעת, שבפניה צוואה המפצלת את הזכויות בנחלה באופן שאין בידה לכבדה. תחילה, מרחיב כתב ההגנה, שהוכר בהמלצתי גם כתחליף לסיכומים המשפטיים מטעם הנתבעת, בפירוט הדין, תוך שנזכרו בו הלכות אזולאי ולוקוב שרשאי בר רשות בנחלה להעביר את זכותו בהתאם להסכם, כשהתנאים נתונים לבחינה לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה (1) 477, 481 (1991); ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 407 (1985)). במעלה הדרך נטען, ובצדק, לתוקפו של ההסכם המשולש (ההסכם בין הסוכנות, האגודה השיתופית ורמ"י) בדגש על סעיף 20(ה) להסכם זה שמפנה במקרים המתאימים לסעיף 114 לחוק הירושה שעניינו, כידוע, במשקים חקלאיים. רלוונטית בעיקר לענייננו, הכרת המחוקק בבעייתיות הגלומה בחלוקת נחלה. ומכאן לטענת הליבה של הנתבעת ואביא את הדברים בלשונה, כמפורט בסעיפים 18 – 20 לכתב ההגנה:
18. כאמור, הפסיקה הכירה באפשרות של העברת זכויות של בר רשות בנחלה בדרך של קביעת בעל הזכות בצוואה. יחד עם זאת, הדבר התאפשר אך ורק מקום בו נקבע בעל זכות אחד במלוא הזכויות בנחלה על כל חלקיה ובכפוף להעדר פגיעה בבן הזוג.
19. בענייננו, המנוחה הותירה אחריה צוואה כאשר מחד, בסעיף 3(א) לצוואת המנוחה, המנוחה מורישה את זכויותיה בנכס לרבות זכויותיה באגודה לנכדה התובע, אך מאידך, בסעיף 3(ב) לאותה צוואה, מציינת המנוחה כי העברת הזכויות בנכס לנכדה התובע, כפופה לזכות שהיא מעניקה לבנה אלמוני שהוא הדוד של התובע (להלן: "הדוד"), להמשיך ולהתגורר במשק עד לגיל 120 שנה וזאת מבלי שזכות המגורים האמורה, ניתנת להעברה בדרך כלשהיא הואיל וזכותו למגורים הינה אישית בלבד.
20. שני הסעיפים האמורים בצוואה, יוצרים מצב של פיצול זכויות במשק, דבר הסותר את נהלי הרשות ואת הפסיקה האמורה לעיל, שכן בפועל, המנוחה מינתה שני בעלי זכויות במשק, את התובע ואת הדוד.
6.קודם שאפנה להכרעה הנדרשת, מצאתי להקדים ולציין, שגם אם, על פי רוב, ומדרך העולם, ניצבת בפני בית המשפט מחלוקת בה עליו להכריע לטובת צד אחד, אף אם יבוא הדבר על חשבון הצד האחר, לאמיתם של דברים, לא כך תמונת המצב בפרשה זו. לפיכך עתידה התוצאה להתיישב עם מסקנתי שעל הפרק מחלוקת שבמידה ידועה ניתן לראותה כמדומה, ככזו הנובעת מראייה מעט פורמליסטית של מצב הדברים, ולסופו של יום, אין קושי של ממש להצביע על פתרון שיענה על כל האינטרסים כולם: האינטרס של המורישה, האינטרס של היורש, האינטרס של הנתבע 2, וכל זאת ללא שייפגע כהוא זה גם האינטרס הציבורי. בד בבד, ייקבע שעל ההסדר שאאשר, לא יחול עקרון סופיות הדיון, וכל אימת שיסבור מי מבין הצדדים שהשתנו הנסיבות או שעלה צורך אחר שיצדיק זאת, לא תהא מניעה להביא את הדברים בשנית לבית המשפט. גם בכך יהא כדי להבטיח עוד את האינטרס הציבורי.
7.ומכאן, לגופם של דברים. נועד כלל "אי הפיצול", שאין איש החולק על כך שכשלעצמו, הוא כלל הגיוני מקובל ומוצדק לטעם כלכלי וטעם תכנוני – ובמקרים רבים שני הטעמים גם יחד. ואולם, הכרה במעמד של בר רשות לנתבע 2, תוך שייקבע שרשות זאת אינה ניתנת להעברה ואף לא להורשה, היינו מתכונת זמנית מעצם טבעה, אינה מהווה, לטעמי, פיצול כלל. על פי ס"ק (א) של סעיף 114 לחוק הירושה:-
"משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית – יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מהעיזבון".
לא נסיבותיה הייחודיות עד מאוד של פרשה זו, על רקע הסעיף הייחודי שנכלל על ידי המנוחה בצוואתה, הן הנסיבות שעבורן בא סעיף 114 לעולם. ניכר, גם מסעיף זה, שלשיקול הכלכלי ניתן בו משקל רב, ואוסיף משלי ואציין שלמרות שלשיקול התכנוני לא ניתן ביטוי בסעיף זה, ייתכן שנכון לפרש גם את השיקול התכנוני כאחד מטעמיו של סעיף זה. ואולם, דווקא הכרעתו זו של המחוקק, שאותה הדגישה הנתבעת, מתיישב יותר עם מסקנתי, ומצדיק שיפורש כלל זה בצמצום. כל זאת, בשל כך, שאין כלל על הפרק בענייננו כל תכלית כלכלית או תכנונית. לא נועדה הצוואה, אלא מטעמים אנושיים של המורישה כלפי אחד מבניה. לא חפצה המורישה, אלא לדאוג לבטחונו בחייו ולאפשר לו להמשיך ולהתגורר בנחלה עד מותו, כפי מצב הדברים בנחלה כבר שנים רבות. הא, ותו לא. ספק רב, אפוא, אם נכון לפרש את כוונת המחוקק ככזו, שנועדה לחול על מצבים כפרשתנו. גם בראייה חוזית, כשבמוקד ההסכם המשולש, בדגש על סעיף 20(ה), יש להסתפק מאד, אם בכלל נועד הסכם זה על סעיפיו, שתכליתם היא לשמור על זכויות רמ"י, לחול על נסיבות מעין אלה, שבפנינו, עתה.
8.גם לשון הצוואה מתיישב עם האמור לעיל. סעיף 3 (א) לצוואה מורה שיירש התובע את מלוא הזכויות בנחלה – במלואן; וסעיף 3 (ב) מצטמצם לזכות למגורים מוגבלת לזמן חייו של הנתבע 2, תוך קביעה מפורשת המונעת העברה של זכות זו, שהוגדרה מלכתחילה, כזכות אישית. וכי זהו פיצול חלקה?! סעיף 21 לכתב ההגנה מצטט על פני כעמוד שלם את פסיקת בית המשפט העליון במסגרת בע"מ 7861/17 (פלוני; 18.1.18). ואולם, עיקר עניינו של פסק הדין בעדיפות הניתנת להורות על צוואה על פני ירושה על פי דין, וזאת בהקשרים דומים במעט – גם שם עמדו על הפרק משק, והוראות ההסכם המשולש. ברם, מעבר לכך, לטעמי, אין פסק הדין רלוונטי, ודי שאציין שלא דן הוא כלל בצוואה בה נכלל סעיף כדוגמת סעיף 3 בפרשתנו. לפיכך לא ניתן ללמוד ממנו דבר לענייננו.
9.עוד הדגישה, כאמור, הנתבעת את נהליה שמשקפים את המדיניות שנקבעה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, וכי רישום הצוואה ככתבה וכלשונה אינו מתיישב עם נהלים אלה (ראה סעיף 23 לכתב ההגנה, השב ומדגיש גם את תכלית הנהלים – "...זאת על מנת לשמור על המשק כיחידה כלכלית אחת, המפרנסת משפחה אחת ועל מנת לשמר הן את כושרם החקלאי והן את המבנה החברתית של האגודות השיתופיות מתוך ראיית הסדר זה כאינטרס לאומי לפיתוח החקלאות וההתיישבות, תוך הגשמת מדיניות של המוסדות המיישבים וייעוד הקרקע לעיבוד חקלאי במסגרת אגודות שיתופיות". אשר להיעדר הרלוונטיות לענייננו של התכלית הכלכלית של החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהליה, את שלי כבר אמרתי, ולא אשוב על דבריי. אך מעבר לכך נכון להדגיש, שעם כל ההערכה ההכרה והמשקל שניתן לנהלי הנתבעת, אין בית משפט זה כפוף להם.
10.סוף דבר. קיום רצון המוריש, ובלבד שהדבר אפשרי, הינו ערך רם מעלה שאינו במחלוקת, ויש לחתור לכבדו. במידה ידועה אף ניתן לראותו כנגזרת של עקרונות חוקתיים יסודיים, שהרי חלק מכבוד האדם הינו, שרצונו ביחס למה שייעשה ברכושו לאחר מותו, יכובד. גם לזכותם של התובע, מכאן ושל הנתבע 2, מכאן, לכך שיוכלו להמשיך ולהתגורר במקום בו הם גרים, ערך רב. ובמקביל נכון לקבוע שטענת הנתבעת לפגיעה באינטרס הציבורי, היא טענה, שאם גם במעט, מתאפיינת היא בנסיבות העניין בפורמליזם ואולי אף במלאכותיות. ספק בידי כמה יינזק הציבור מקיום רצון המורישה.
נוכח זאת, תרשום הנתבעת בתיקיה את צוואת סבתו של התובע, המנוחה, ותכבדה. התובע יירשם כבעל הזכויות, ומעמדו של הנתבע 2 שיירשם: בר רשות חלקי במעמד זמני. אין בכל האמור כדי למנוע דרישות לעמידת התובע בתנאים נלווים לפי כל דין (טפסים, אגרות וכדומה).
11.עם זאת, יינתן בזה צו האוסר על התובע ואף על הנתבע 2 לבצע כל טרנסקציה בזכויות אלה, וככל שתוגש בקשה בכיוון זה, לפחות במצב הדברים הנתון, וכשלעצמי אני בספק אם בכלל תוגש בקשה שכזו, מוסמכת הנתבעת שלא לכבדה. במקביל נקבע בזה, שעל פסק דין זה לא יחול עקרון סופיות הדיון, ובכל שלב בו יסבור מי מבין הצדדים שהדבר נדרש ונכון, ולא יגיעו הצדדים להסכמות בעצמם, יוכל כל צד לשוב ולהביא את הדברים לבית המשפט. גם בכך יהא כדי להבטיח את האינטרס הציבורי.
12.בנסיבותיו של הליך זה לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ח' אייר תשפ"ד, 16 מאי 2024, בהעדר הצדדים.
