"יוסי לא קיבל הוצאות משפט"- על פניו, המדובר במשפט עובדתי גרידא שאין בו משום השפלה או ביזוי של התובע. מנגד, המשפט הזה הוא חלקי והיה מקום לציין, כי לא נפסקו הוצאות לאף אחד מן הצדדים. זאת ועוד. עיון באופן וסדר הצגת הדברים בפרסום הראשון עולה, כי ציון העובדה כי התובע לא קיבל הוצאות משפט באה כדי לכרסם בעוצמת ההישג של התובע וליצור את הרושם אצל הקורא כי על אף שהקיבוץ הפסיד במשפט בית המשפט מצא כי אין מקום לפסוק הוצאות לתובע. החלק האחרון בפרסום מתחיל במילים "השופט נעתר לבקשה" ולאחר מכן רשום "יחד עם זאת" ואז מפורטים 4 סעיפים שמטרתם לכרסם בעוצמת ההישג של התובע, שבקשתו נענתה והקיבוץ חויב לקיים את הוראות התקנון ולקיים הליך בוררות.
בהקשר זה יצוין, כי הנתבעים ביקשו לטעון, כי סוגיית החיוב בהוצאות נכללה בדיווח שכן זה משפיע את תקציב הקיבוץ ואם היו נפסקים הוצאות, הכסף היה יוצא מכיסם של החברים. מנגד, לא ברור מדוע לא ניתן היה לרשום, כי לא נפסקו הוצאות לטובת מי מהצדדים. שכן, נדמה כי באותה מידה, לחברי הקיבוץ חשוב היה לדעת אם ייכנס כסף לקופת הקיבוץ עקב פסיקת הוצאות לטובת הקיבוץ.
אם בוחנים כל אחד מהמשפטים המפורטים בסעיפים א-ה לעיל בפני עצמו מגיעים למסקנה, כי למעט סעיפים א' ו- ג', יתר המשפטים אינם מהווים לשון הרע לכשעצמם ואין בהם כדי להביא להשפלה או לביזוי של התובע, על אף חוסר הדיוק והמגמתיות שבהם. מנגד, עיון בפרסום בכללותו מביא למסקנה, כי אדם מן הישוב, שאינו מעמיק בקריאת פסקי דין, אשר מעיין בתוכן הפרסום הראשון מקבל את הרושם, כי התובע אכן מעל וגנב את כספי הקיבוץ וכי על אף שבקשתו לקיים הליך בוררות מול הקיבוץ התקבלה, טענותיו אינן חזקות מול טענותיו של הקיבוץ.
בהקשר זה יצוין, כי אף אחד מהעדים מטעם הנתבעים לא הצהיר או העיד כי קרא או שמע על הליך שיפוטי בו נקבע שהתובע גנב, סרח או ניכס לעצמו כספים שלא כדין. בנוסף, הנתבעים לא חלקו, כי במועד הפרסום טרם הסתיים ההליך בתיק העיקרי. מעדויות עדי ההגנה עולה, כי חברי הקיבוץ מודעים לכך שההליכים טרם הסתיימו וממתינים להכרעת בית המשפט. ראו, עדותו של מר צבי בר חיים לפיה "...אנו ממתינים בקוצר רוח לחריצת גורלו ומקווים שזה יהיה בכיוון שלנו..." (פרוטוקול, עמוד 27, שורה 27).
פרסום דברים שמהם משתמע, כי התובע גנב מהקיבוץ כספים בסכומים גדולים מאוד תוך שהוא מחזיקם אצל צד שלישי ותיאור חד צדדי ולא מדויק של ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים, עלולים להשפיל את התובע בעיני חברי הקיבוץ, בו התובע ממשיך להתגורר עם בת זוגו, או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז בעיני חברי הקיבוץ או לבזותו בשל המעשים שכביכול מיוחסים לו. בהקשר לחשיבות דברי המזכירות לגיבוש דעתם של חברי הקיבוץ, יפים דבריו של העד, מר פול פן, אשר במענה לשאלה "יוסי מלול גנב" ענה: "אם המזכיר אומר שהיה כסף מהעבודה שלו והוא צריך להעביר לקיבוץ ולא מעביר, אני מקווה שהם יודעים על מה הם מדברים, אין לי משהו אחר לחשוב רק על מה שהם אומרים" (פרוטוקול, עמוד 15, שורות 21-23).
הנתבעים טענו, כי על המילה "גניבת" שפורסמה כאמור ביומן הפנימי במסגרת דיווח מהמזכירות, יצא קצפו של התובע. לטענתם, כל המילים המכובסות שפורסמו קודם לכן ברשומות הפתוחות לעיון כולי עלמא ושמשמעותן זהה- לא הטרידו את מנוחתו של התובע לדוגמא, "ניכס לעצמו את כספי הקיבוץ", "לא העביר כספים אותם היה חייב לקופת הקיבוץ" (מתוך פסה"ד של בית המשפט המחוזי בה"פ 9989-11-15), ו- "העלמת כספים", "גניבה" (מתוך החלטת בית משפט השלום בת"א 30061-03-11).
אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, "גניבה" מהווה עבירה פלילית (ראו, סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977) שדינה מאסר. שנית, פעולת הגניבה יש בה יסוד מובנה שעניינו "מרמה". שלישית, "גניבה" טומנת בחובה סטיגמה שלילית בחברה וייחוס תכונה של "גנב" לאדם או תיאור מעשיו "כגניבה" יש בהם כדי להאיר אותו באור שלילי ובכך הדבר עלול להשפילו או לבזותו.
זאת להדגיש, כי הנתבעת מספר 2 מודה, כי נעשה שימוש במילה חריפה ולדבריה: "... בחרנו להשתמש במילים חריפות כי המעשה של יוסי היה חריף, המעשה שלו היה לא חברי המעשה שלו היה לא ישר ולאורך שנים" (ראו, פרוטוקול, עמוד 31, שורות 1-2).
שנית, עיון בהחלטות מהן צוטטו המילים "המכובסות" שכביכול נעשה בהם שימוש בעבר עולה, כי המדבור במילים שנאמרו על ידי הקיבוץ והועלו במסגרת טיעוניו בפני בית המשפט. בהקשר זה, לא נטען כי במהלך הדיון המשפט אחד הטוענים השתמש במילה זו או אחרת אלא פורסם על ידי הנתבעות 2-3 כי ההליך המתנהל בבית משפט השלום בעפולה הינה בגין "גניבת כספים". זו קביעה או דעה של המפרסם ולא דיווח הוגן ונכון אודות מה שנטען או התרחש בדיון בבית משפט.
הנתבעים טענו, כי מעולם לא קראו לתובע או כתבו עליו שהוא גנב. נטען, כי כל שפורסם היה כי "הליך גניבת הכספים מתברר". הנתבעת מספר 2 העידה "אני לא קראתי לו גנב, היחידי שהשתמש בביטוי הזה היה עוה"ד של יוסי עצמו. אני קראתי לו לא חברי" (פרוטוקול, עמוד 31, שורות 1-2). הנתבעת מספר 3 העידה "לא, גם לא כתבנו שיוסי גנב, כתבנו שתהליך בירור הגניבה מתנהל" (ראו, פרוטוקול, עמוד 32, שורה 19). אין בידי לקבל טענה זו. הידיעה ביומן הקיבוץ התייחס באופן בלעדי לתובע וסקרה את ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הקיבוץ לבין התובע. לכן, כאשר כותבים כי הליך הגניבה מתברר, הקורא האובייקטיבי הסביר מבין כי גניבת הכספים מיוחסת לתובע. אם מתארים את הפעולה כפעולת "גניבה" משמע, מבצע הפעולה, שהינו התובע, הינו גנב. זו עברית פשוטה. לעניין זה, יפים דבריה של הגב' חנה דגן אשר ציינה, בתשובה לשאלת בא כוח התובע "האם יוסי מלול גנב", כי "...מבחינתי כחברת עין חרוד איחוד, כן" (ראו, פרוטוקול, עמוד 19, שורות 31-32).
בנוסף לכך, מעיון בתוכן הפרסום השני עולה, כי מדובר בפרסום שיש בו חיזוק לדברים שנכללו בפרסום הראשון על ידי הצגת הדברים כאילו המדובר בקביעות רשמיות של בית המשפט. בפועל, בפרסום השני הנתבעים מאשרים את האמור בפרסום הראשון ונותנים לו גושפנקא נוספת שכאילו הדברים נכתבו בלשון משפטית בידי מי שעוסק בנושא מטעם הקיבוץ ובכך יש חיזוק לכך שהדברים שנכתבו נבדקו לעומק ואכן הינם תואמים למה שנקבע בפסקי הדין וההחלטות של בית המשפט, כולל האמירה לעניין "גניבת הכספים". עיון בפסקה האחרונה של הפרסום השני מלמד, כי ההתנצלות, כביכול, של הנתבעות 2-3 כוונה לחברי הקיבוץ ולא לתובע וכן בפסקה זו הנתבעות מאשרות שוב את השימוש במילה "גניבת הכספים" וההתנצלות אינה על עצם השימוש במילה זו אלא על "הטעות", שנשמטה המילה "לכאורה" מסוף המשפט המתייחס להליך בבית המשפט השלום בעפולה. זאת, על אף שהנתבעת מספר 2 אישרה בחקירתה, כי ידוע לה שאין המדובר בהחלטות רשמיות של בית המשפט אלא המדובר בטענות של הקיבוץ.
מהאמור לעיל עולה, כי הן בפרסום הראשון והן בפרסום השני הוצגו דברים שאינם מדויקים, בצורה מגמתית תוך הוספת דעה אישית של המפרסם והצגת טענות הקיבוץ כאילו המדובר בקביעות משפטיות. עיון בשני הפרסומים יוצר את הרושם, כי ידו של התובע על התחתונה וכי עמדת וטענות הקיבוץ איתנות ומבוססות. זאת, בדיווח מטעם מזכירות הקיבוץ, הגורם המוסמך אשר מרכז את הטיפול בעניין הסכסוך המתנהל בין הקיבוץ לבין התובע, המכוון לחברי הקיבוץ שאינם מתמצים בעולם המשפט, ומתואר כדיווח אודות סטאטוס ההליכים המשפטיים בין הצדדים. תיאור מוטה ומגמתי כאמור בצירוף השימוש במילים "ההליך של גניבת הכספים" עלול להשפיל את התובע בעיני חברי הקיבוץ או לעשותו מטרה לשנאה או לבוז בעיני חברי הקיבוץ או לבזותו בשל המעשים שכביכול מיוחסים לו.
לבסוף יצוין, כי הנתבעים העלו את שני הפרסומים לאתר הקיבוץ במרשתת. הנתבעים הודו בכך. משמע, הפרסום עלול להמשיך להתקיים לאורך זמן רב וכן יש בכך הרחבת מעגל החשיפה לפרסומים גם למי שאינם נמנים בין חברי הקיבוץ וזאת משך תקופה בלתי מוגבלת. הנתבעים טענו בעניין זה, כי הגישה לאתר הקיבוץ במרשתת ואיתור היומן הספציפי בו נכתבו הכתבות מושא תביעה זו, מסובכים ודורשים ידע קודם באשר למיקום הכתבה ביומן ובכל מקרה לא ניתן לאתר את הכתבות אודות התובע בהקלדת שמו במנוע החיפוש השונים. טענה זו לא נסתרה על ידי התובע. מנגד, הפרסומים קיימים וזמינים במרשתת ונגישים למי שיחפוץ לעיין ביומני הקיבוץ אף במסגרת חיפוש אקראי ובכלל זה הפרסומים בעניינו של התובע.
לאחר שנמצא, כי במקרה זה התקיים יסוד הפרסום וכי תוכן הפרסומים מהווה לשון הרע, להלן אעבור לבחינת טענת הנתבעים, כי הפרסומים חוסים תחת כנפי ההגנות הקבועות בחוק.
הגנת אמת הפרסום (סעיף 14)
נטען, כי הקיבוץ במועד הפרסום דבק בטענותיו כפי שצוטטו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. הפרסום, כך נטען, התייחס להליכים בין בעלי העניין הישירים- בין הקיבוץ לבין התובע והביא לידיעת חברי הקיבוץ- את מהות הדברים בשפה פשוטה וברורה לכל.
נטען, כי להוכחת אמיתות הפרסום על הקיבוץ להראות התאמה בין תוכן הידיעה שפורסמה ובין המציאות האובייקטיבית, כפי שהוכחה בראיות במהלך המשפט. נטען, כי התובע הודה בנטילת כספים לעצמו שהיו צריכים להיות מופקדים בקופת הקיבוץ השיתופי, שכן אלו במובהק פירות עבודתו מחוץ לקיבוץ במועד בו היה חבר מן המניין. לגישת הנתבעים, הפרסום אמר: הליך גניבת הכספים מתברר. התובע על פי הודאתו שלו ובחתימת ידו נטל לעצמו וניכס כספים וזכויות כספיות אותם היה צריך להעביר בדין לקופת הקיבוץ. במילים אחרות, גנב את כספי חברי הקיבוץ.
לאור כל האמור, הנתבעים טענו, כי התנאים הנקובים בסעיף 14 לחוק מתקיימים בענייננו ועולה בבירור, כי התובע אכן ניכס לעצמו שלא כדין/ נטל/ לקח/ גנב כספים וזכויות כספיות שצבר בתקופת היותו חבר מן המניין ושהיה עליו להעביר לקופה המשותפת של חברי הקיבוץ.
אין בידי לקבל את טענות הנתבעים.
בפרסום הראשון נכתב "אם ייקבע בבוררות שהקיבוץ חייב כספים ליוסי, כספים אלו יעוכבו, עד לפסק דין של בית משפט השלום בעפולה – שם מתנהל ההליך של גניבת הכספים" (נ/10, עמוד 5).
ראשית יצוין, כי המשפט האמור כולל בתוכו סתירה פנימית. האמירה "גניבת הכספים" מהווה מעין קביעה פוזיטיבית והחלטתית. קביעה כאמור אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם "מתנהל ההליך" או עם "עד לפסק דין של בית משפט". אם אכן יש אמת באמירה שמדובר בגניבה, אזי למה מתנהל הליך משפטי ואיזה צורך יש בקיום הליך כאמור. מנגד, אם ההליך המשפטי טרם הסתיים, משמע שטרם נקבע כי מדובר בגניבה.
שנית, הנתבעים הגישו מסמכים שונים והשמיעו עדויות מהם ניסו לגזור את המסקנה כי התובע לא העביר כספים שהיה אמור להעביר לקופת הקיבוץ. על פניו, המחלוקת בין הצדדים אינה בשאלה העובדתית האם התובע העביר או לא העביר כספים מסוימים, אלא המחלוקת הינה במידה גדולה גם משפטית ונוגעת לשאלה האם התובע היה צריך להעביר את אותם כספים.
מהעדויות שהושמעו מטעם הנתבעים וכן מהמסמכים שהוגשו על ידם ובכלל זה מסמכים החתומים על ידי התובע (ראו, מוצגים נ/3-7) עולה, כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אכן קיימת מחלוקת עובדתית וגם משפטית בין הקיבוץ לבין התובע בשאלת העברת שכרו המלא של התובע על כל נגזרותיו לקופת הקיבוץ. איני סבור, כי חומר הראיות שהוגש מוכיח כי בתיק העיקרי מתנהל הליך בעניין "גניבת כספים". מחומר הראיות ומהעדויות שהושמעו במהלך הדיון עולה, כי בין שני הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית הנוגעת להעברת כספים, אשר אין חולק כי במועד הפרסום טרם הגיעה לסיומה וכי טרם ניתנה החלטה שיפוטית בנוגע למחלוקת זו (ראו, הצהרת הצדדים לפרוטוקול, עמוד 12, שורות 6-9). יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"מאידך גיסא, אם יפורש הפרסום כמעיד רק על קיום בסיס עובדתי סביר לחשדות, יוטל על המפרסם להוכיח שאכן היה בסיס עובדתי שכזה. מכל מקום, גם במקרה של פרסום המעלה חשדות בלבד לא יוכל המפרסם להתגונן בהגנת "אמת דיברתי" באמצעות הוכחת הטענה שהמפרסם עצמו חשד באופן סובייקטיבי בנפגע, שהרי אדם יכול לחשוד כך סתם בזולתו ולו רק בשל הבעת פניו" (ראו, אורי שנהר, "פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע", פרק שבעה עשר, עמ' 238-239).
עד כאן באשר ליסוד הראשון להגנת "אמת הפרסום". בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק, היסוד השני להגנת אמת הפרסום נוגע לקיומו של עניין ציבורי. אף מתוך הנחה, כי אין מי שיחלוק שקיים עניין ציבורי, לפחות בקרב קהילת חברי הקיבוץ, בקבלת דיווח מהמזכירות אודות הליכים משפטיים בהם מעורב הקיבוץ, לא שוכנעתי כי אותו עניין ציבורי קיים גם ביחס לשימוש במילים "ההליך של גניבת הכספים". על פניו, ניתן היה לממש את העניין הציבורי, בעדכון חברי הקיבוץ אודות ההליך המשפטי, גם ללא "התוספת" האמורה ולא הוצג בפניי אחרת.
זאת ועוד. הנתבעים חזרו מספר פעמים על הטענה כי הפרסום התייחס להליכים המשפטיים בין בעלי הדין הישירים והביא לידיעת חברי הקיבוץ את מהות הדברים בשפה פשוטה וברורה לכל וכדבריה של הנתבעת מספר 2 מזכירת הקיבוץ: "לא. זה לא מה שאני אומרת. אני דיווחתי אודות הליכים משפטיים זה מה שכתוב בסעיף 4. כשאנחנו כותבות לחברי הקיבוץ ביומן, לא אנחנו צמד המזכירות ולא אף אחד מ 296 חברי הקיבוץ אינו עו"ד העברית שבה אתם מדברים בבתי משפט ובה נכתבים פסקי דין היא לא עברית שאנו משתמשים בה ביומיום. לכן אנחנו לקחנו את הדברים ובמידה מסוימת כתבנו אותה בלשון יומיום" (ראו, פרוטוקול, עמוד 29, שורות 15-18).
בהקשר זה ייאמר, כי טענה זו עומדת בסתירה לאמור בפרסום השני ולפיו הדברים נכתבו "בלשון משפטית על ידי מי שעוסק בכך מטעמנו". האם הדברים בפרסום הראשון נכתבו על ידי צמד המזכירות או על ידי מי שעוסק בכך מטעם הקיבוץ? סתירה נוספת קיימת בדבריה של הנתבעת מספר 2 לפיהם "בחרנו להשתמש במילים חריפות כי המעשה של יוסי היה חריף" (ראו, פרוטוקול, עמוד 31, שורה 1-2). האם נעשה שימוש בשפה פשוטה ובלשון יומיום או שנבחרו מילים חריפות כדי להלום את מעשיו הנטענים של התובע? בנוסף, מעיון בנוסח הארוך של הפרסום הראשון ובהשוואת תוכנו לתוכן ההחלטות השיפוטיות נשוא הפרסום עולה, כי התוכן דומה מאוד ולא ברור לאיזה שפה פשוטה ולשון יומיום מדובר. ניכר, כי טענה זו מצומצמת לעניין המילים "גניבת הכספים" בלבד. ברם, בהחלטת כבוד בית המשפט המחוזי נכתב "הרי שהעברת הכספים תעוכב עד להכרעה בתביעה האזרחית שהגיש הקיבוץ כנגד המבקש" (פסק דין בה"פ 9989-11-15, עמוד 4). אם כך, לא ברור איזה מילים מתוך פסק הדין הנתבעות ביקשו לפשט באמצעות השימוש במילים "גניבת הכספים".
אמת לשעתה
נטען, כי התובע הודה בגניבה הלכה למעשה בעדותו ובמסמכים החתומים על ידו. יחד עם זאת, נטען כי על פי ההלכה הפסוקה די כי באותה נקודת זמן בה פורסמו הדברים היו הם בגדר "אמת לשעתה" בלבד.
נטען, כי אין ספק, כי למצער היה האמור בהודעת המזכירות נכון במועד הפרסום.
לאור כל האמור בפרק הקודם, נראה כי טענה זו אינה יכולה לעמוד. גם הנתבעים, לא חלקו כי במועד הפרסום טרם ניתנה החלטה שיפוטית בנוגע למחלוקת בין הצדדים.
על כן, הגעתי למסקנה כי שני הפרסומים בענייננו אינם יכולים לחסות תחת ההגנה שעניינה "אמת הפרסום", בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק.
פרסום מותר (סעיף 13(7) לחוק)
הנתבעים טענו, כי בענייננו מדובר על חזרה בלבד של מה שפורסם בשני הליכים קודמים, בשניהם פורסמו הדברים ברבים כשהם גלויים ופתוחים לחלוטין לעיון כל מי שמקיש במנוע חיפוש באינטרנט "יוסף מלול". לעניין זה, הנתבעים מפנים להחלטת ביניים מיום 28.6.12 בהליך ת"א 30061-03-11 שם נרשמה המילה גניבה במפורש: "...לשיטתו, משמעות העלמת כספים, במידה והדבר יוכח, הינה למעשה "גניבה" שלא נכנסת להגדרת "סכסוך" כמשמעו בסעיף 113 לתקנון הקיבוץ ואין מקומו של נושא זה להתברר בהליך של בוררות...". בנוסף לכך, הנתבעים הפנו לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בה"פ 9989-11-15 שפורסם ביום 27.10.16 שם נרשם, בסעיף 5 לפסק הדין: "...הוא עצמו פעל בניגוד לתקנון וניכס לעצמו כספים אשר שייכים בדין לקופת הקיבוץ".
בנוסף, בסעיף 7 לפסק הדין נכתב כי "למעשה טענה אחת רלוונטית אשר עומדת כעת בפני הקיבוץ הינה הטענה כי אין מקום לקיים את הוראותיו של התקנון בעניינו של המבקש וזאת מקום שהאחרון הפר לטענתם ברגל גסה את הוראותיו, ניכס לעצמו את כספי הקיבוץ..."
וכן, בסעיף 8 לפסק הדין נכתב כי "היה ויכריע הבורר כי הקיבוץ חייב כספים כלשהם למבקש, הרי העברת הכספים תעוכב עד להכרעה בת"א 47043-04-15 המתנהל בין הצדדים בימים אלה בבית משפט השלום בעפולה".
נטען, כי לשון הידיעה ביומן הקיבוץ אמרה בדיוק דברים אלו.
לאור האמור, הפרסום ביומן הקיבוץ חוסה תחת ההגנה הקבועה למפרסם בסעיף 13(11) לחוק. המדובר בפרסום נכון והוגן של הליך משפטי (פסקאות 5 ו- 7 לסעיף 13 לחוק). פסק הדין של בית המשפט המחוזי כמו גם החלטת הביניים של בית משפט השלום לא נאסרו לפרסום והם פתוחים לעיון כולי עלמא במרשם פומבי.
התובע טען, כי הגנת סעיף 13(7) לחוק מותנית בכל שהפרסום החוזר היה "נכון והוגן". כדי שפרסום ייחשב כדיווח "נכון והוגן" הפרסום חייב לשקף את ההליך המשפטי כולו וחייב לשקף את כל המסמך המשפטי אותו הוא מתיימר לתאר. נטען, כי לא כך היה הדיווח נשוא התביעה. הטענה, לפיה הדברים שהובאו בפרסום היו דברי בית המשפט, הופרכה לחלוטין מקום בו כל העדים מטעם ההגנה העידו כי הדברים שנרשמו הם לא אחרים מאשר טענות הקיבוץ ולא קביעות משפטיות.
דומה, כי בנסיבות העניין ובהיעדר הוכחה לקיומו של פרסום קודם אין תחולה לסעיף 13(11) לחוק שזו לשונו: "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות ... (7)...". במקרה דנן, הנתבעים טענו, כי הפרסום הראשון והשני מהווים דיווח אודות פסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי. משכך, הסעיף הרלוונטי הינו 13(7) לחוק.
הציטוט המובא על ידי הנתבעים מתוך החלטת הביניים בת"א 30061-03-11 הינו ציטוט חלקי ומטעה. הציטוט האמור מוצא מההקשר הכללי ובמסגרת הפרסום הראשון לא ניתן הסבר להקשר הדברים בהם נכתבה מילה זו וכן אף לא נכלל כל הציטוט דלעיל. נרשמו רק המילים "ההליך של גניבת הכספים". עיון בהחלטת הביניים מיום 28.6.12 עולה, כי המותב שם פירט את טענות הקיבוץ ותו לא. "לשיטתו", משמע לשיטתו של הקיבוץ. אין המדור בקביעה שיפוטית או באמירה מטעם בית המשפט. האם כתיבת המילים "ההליך של גניבת הכספים" מהווה "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע" תוך כדי דיון משפטי (ראו סעיף 13(7) ו- (5) לחוק). התשובה על כך הינה בשלילה. במסגרת הפרסום לא נכתב ולא הובהר, כי המדובר בטענה שהועלתה מטעם הקיבוץ והמילה "גניבת" לא הוזכרה כציטוט של טענות הקיבוץ. יפים לעניין זה דבריה של העדה חנה דגן, אשר נשאלה על ידי בא כוח התובע "האם את יודעת מי טען טענה של ניכוס שלא כדין?" והשיבה :"אני מניחה שזה שופט. אני לא יודעת" (ראו, פרוטוקול, עמוד 18, שורות 8-9).
הציטוט אשר הובא על ידי הנתבעים בסיכום טענותיהם מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בה"פ 9989-11-15, "...הוא עצמו פעל בניגוד לתקנון וניכס לעצמו כספים אשר שייכים בדין לקופת הקיבוץ", הינו ציטוט חלקי ומטעה. הנתבעים שכחו לציין, כי הציטוט הנ"ל מתחילים במילים "כאשר לטענתם" [הכוונה לטענת הקיבוץ- ו.ח.].
גם הציטוט מסעיף 7 לפסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי הינו חלקי ומטעה ובפועל המדובר בטענת הקיבוץ. הנתבעים לא הביאו את המשך דבריו של כבוד בית המשפט, שאינם פירוט של טענות הקיבוץ, והם: "טענה זו של הקיבוץ אינני יכול לקבל. בסופו של יום התקנון הינו מסמך משפטי מחייב, אשר הקיבוץ והחבר מחויבים לפעול על פיו. לקיבוץ טענות שונות כנגד המבקש לפיהן פעל באופן הנוגד את התקנון וזכותו של הקיבוץ לפעול כנגד המבקש בכל הדרכים החוקיות הנתונות לו- כפי שהוא אכן בחר לעשות. אולם קיומן של תביעות אלו, אשר נכון להיום טרם הוכרעו וטרם נקבע על ידי כל גורם משפטי כי המבקש אכן נהג בניגוד לחוקי הקיבוץ והתקנון, אינן מאפשרות לקיבוץ להחליט כי אינו מקיים את הוראות התקנון והתקנות. אכן, לקיבוץ חשדות כבדים כנגד המבקש, אולם בשעה זו עדיין המדובר בחשדות בלבד ואין לקיבוץ כל זכות חוקית למנוע מהמבקש את זכויותיו" (ראו פסקה 7 בה"פ 9989-11-15). האם כתיבת המילים "ההליך של גניבת הכספים" מהווה "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע" תוך כדי דיון משפטי (ראו סעיף 13(7) ו- (5) לחוק). התשובה על כך הינה בשלילה.
בפרסום הראשון צוין, כי "השופט הביע דעה שראה את המסמכים והתרשם שטענות הקיבוץ כלפי יוסי חמורות ובעלות יסוד" (נ/10, עמוד 5). אלא שמעיון בפסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי עולה, הציטוט הנכון הינו "כאמור וכפי שקבעתי, "אין זה המקום להכריע או אפילו לדון לעומק בטענות הקיבוץ לעניין התנהלות המבקש ודי לי לציין כי מבדיקה ראשונית ועל פני הדברים אין המדובר בטענות חסרות משקל ודומה כי מן הראוי לדון בהן". (ראו, פסקה 7 לפסק הדין).
כבר נפסק, כי "פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון" (ראו, רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1), 26, עמוד 73).
לאור האמור לעיל ולאחר עיון בפסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי וכן בהחלטת הביניים מיום 28.6.12 בת"א 30061-03-11 עולה, כי אין בפרסום הראשון והשני נשוא תיק זה משום "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע" תוך כדי דיון משפטי (ראו סעיף 13(7) ו- (5) לחוק). בפרסומים לא נכתב כלל שמדובר בציטוט של מה שנטען על ידי בא כוח הקיבוץ במהלך הדיון אלא צוין "שם מתנהל ההליך של גניבת הכספים" כעובדה מוגמרת וכתיאור של ההליך מפיהן של הנתבעות 2-3. בנוסף, עניין זה מקבל משנה תוקף, עת עסקינן בפרסום המיועד לאנשים שאינם בקיאים בתחום המשפט ולא מצופה מהם לקרוא בעיון את פסקי הדין וההחלטות בעניינו של התובע. האופן בו הוצגו הדברים על ידי הנתבעים מרמז כי מדובר בקביעות שיפוטיות. משכך, אני סבור כי ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק אינה עומדת לנתבעים.
הגנת תום הלב
הנתבעים טענו, כי הפרסום נעשה בתום לב ובסבירות ולאור אסמכתאות והוכחות שהיו בידיהם וכן ראיות לכאורה. הנתבעות מספר 2-3 האמינו באמת ובכנות בנכונות הידיעה, נוסחה והיקפה וראו בפרסומה חלק מחובתן מתוקף תפקידן כנבחרות חברי הקיבוץ.
אכן, מחומר הראיות בתיק עולה, כי מזכירי הקיבוץ דיווחו לחברי הקיבוץ על פעילות המזכירות בעניינו של התובע, לרבות ובמיוחד הליכים משפטיים שנוהלו עמו (ראו, נ/11). וכן ראו סעיף 3 לתצהירו של מר אריה שגיא "במסגרת חובתי כנציג החברים, דיווחתי בתקופת כהונתי כמזכיר אודות הליכים שהיו עם מר יוסף מלול בתקופתי, כפי שעשו קודמיי ואחריי".
אין הכרח לחלוק על חובת מזכירי הקיבוץ לדווח אודות פעילות המזכירות ובפרט אודות הליך משפטי בו מעורב הקיבוץ. פרסום אודות הליכים משפטיים בהם מעורב הקיבוץ מול התובע כבר נעשה בעבר ביומן על ידי מזכירים שונים. המחלוקת בין הצדדים נעוצה על תוכן הפרסום ובפרט על השימוש במילה "גניבת". מר אריה שגיא ציין בחקירתו הנגדית, "דיווחתי על הליכים שונים, לא כתבתי שהוא גנב" (פרוטוקול מיום 15.1.18, עמוד 20, שורה 18). תשובתו של מר שגיא מסכמת את מהות המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה.
אכן, חובתן של מזכירות הקיבוץ לדווח לחברי הקיבוץ אודות הליכים משפטיים בהם מעורב הקיבוץ. מנגד, הוספת דעה אישית על מעשיו של התובע או הכתרת המעשים הנטענים בכינויים כאלה ואחרים אינה חוסה תחת חובה זו. לא שוכנעתי, כי כתיבת המילים "שם מתנהל ההליך של גניבת הכספים" היתה נדרשת ומחויבת כדי לעמוד בחובת הדיווח המוטלת על מזכירות הקיבוץ כלפי חברי הקיבוץ.
במקביל הנתבעים טענו, כי הפרסום לא היה לשון הרע וכי דברי הפרסום היו ידועים לחברי הקיבוץ מבעוד מועד מאחר ולאורך תקופה ממושכת הקיבוץ התנהל בעניין הכספי מול התובע, עוד טרם הפרסום הנדון וכך, מה שבפועל פגע בשמו הטוב הוא התנהגותו הנטענת של התובע. עוד נטען על ידי הנתבעים, כי כביכול הוכח בדיון ההוכחות שרבים מחברי הקיבוץ מתקוממים נגד מעשיו של יוסי, ועוד ישנם רבים וטובים מחברי הקיבוץ שהיו מוכנים להעיד נגד התובע בתיק זה לו הייתה אפשרות לבית המשפט לשמוע את כל העדים, מכיסם גנב התובע את הכספים.
אין בידי לקבל טענות אלו. דווקא מתוקף תפקידן של הנתבעות 2-3 לפרסם דיווחים שוטפים לחברי הקיבוץ, בידיעה כי דיווחים אלה מוחזקים כאמת מוחלטת בעיני חברי הקיבוץ, היה על הנתבעות 2-3 לנקוט משנה זהירות, לדייק ביתר מידה את אשר ביקשו להביא לידיעת חברי הקיבוץ, לברור מילים נכונות שלא משתמעות לכיוונים שונים. בייחוד כשהן יודעות להבחין בין המושגים השונים המתאימים למצב דברים של התיק לעומת המילה "גניבה". זאת ועוד, כאשר ישנה דעה קדומה כלשהי בקרב קהילה מסוימת אין זה מעניק למפרסם זכות לפרסם ככל שעולה על רוחו ועדיין יש לו חבות כלפי מושא הפרסום ויש לו חובה לפרסם במשנה הזהירות הנדרשת ולדייק באינפורמציה המועברת. הדברים מקבלים משנה חשיבות בתיק שבפנינו, כאשר למזכירות הקיבוץ קיים מעמד מיוחד בעיני חברי הקיבוץ והעדכונים המובאים על ידי המזכירות מקבלים משנה תוקף ונראים בעיני חברי הקיבוץ כרשמיים וכדברים שעברו את הבדיקות הנחוצות לטובת הפרסום, כפי שניתן ללמוד מעדות עדי ההגנה.
הגנת סעיף 15(2) לחוק "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
הנתבעים טענו, כי פעולת הדיווח היתה פועל יוצא וישיר של חובתן כמזכירות הקיבוץ מכוח היחסים שבינן לבין חברי הקיבוץ אליהם הופנה הפרסום שהטילו עליהם כולם חובה חוקית, מוסרית וחברתית לבצע את הפרסום.
כאמור, מצאתי כי אין מקום לחלוק על טענת הנתבעים בדבר קיומה של חובה על מזכירות הקיבוץ לדווח לחברי הקיבוץ אודות הליכים משפטיים המתנהלים בין הקיבוץ לבין התובע ו/או חברים אחרים. בעניין זה ראו תשובתה של הנתבעת מספר 1 "אנחנו דיווחנו לחברי הקיבוץ על תהליך שהסתיים כי זו חובתנו לדווח על תהליך שהסתיים" (פרוטוקול, עמוד 29, שורה 27).
הבעייתיות בפרסום נובעת מתוכן הפרסום ולא מעצם פרסום הדיווח. חיזוק לטענה כי במסגרת הדיווח נכללה גם עמדה אישית של הנתבעות 2-3 או ביטוי לעמדתן האישית אודות מעשיו הלכאוריים של התובע, ניתן לראות בתשובתה של הנתבעת מספר 2 "לא. בחרנו להשתמש במילים חריפות כי המעשה של יוסי היה חריף, המעשה שלו היה לא חברי המעשה שלו היה לא ישר ולאורך שנים" (ראו, פרוטוקול, עמוד 31, שורות 1-2). כן ראו, תשובתה של הנתבעת מספר 3 לפיה "כמו שכתוב יוסי מילא תפקידים רציניים בעין חרוד, גזבר, מזכיר, בתוק אחד שכזה שמר על נהלים של עין חרוד במידה ותהליך שמבורר היום יתברר בתהליך של לקיחת כספים מבחינת קיבוץ עין חרוד איחוד יש פה איש שסרח" (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 22-25).
קבלת תגובת התובע
התובע טען, כי הנתבעות פעלו בניגוד להחלטות ועדת האתיקה לגבי פרסומים בעלון או בשאר מקומות ציבוריים. מכוח הוראות תקנון האתיקה (ת/1) היה על הנתבעות לפנות אליו טרם הפרסום, שכן סעיף 5 לתקנון צוין, כי לכל גוף שמורה זכות התגובה וכן מן הטעם שבהגינות בסיסית במיוחד כאשר מדובר במזכירות הקיבוץ.
הנתבעים טענו, כי החלטת מזכירות מספר 7324 מיום 21.12.07 (ת/1) גררה התרסות חוזרות ונשנות מצד בא כוח התובע בחקירות הנגד של עורכת היומן והנתבעות 2-3 כאילו היה עליהן לפנות לתובע בטרם הפרסום. לגישת הנתבעות, לא היה מקום כלל לפנות לתובע בטרם הפרסום שכן, התובע כבר אינו חבר קיבוץ במועד קבלת אותה החלטה והתובע אינו חבר בקיבוץ במועד פרסום הידיעה ביומן. לדידן, ההחלטה חלה על ומחייבת את חברי הקיבוץ בלבד (ראו, עדות הנתבעת מספר 2, פרוטוקול, עמוד 28, שורות 31-33).
ככלל, אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעים. ראשית, סעיף 5 לתקנון ועדת האתיקה מדבר על גוף או חבר מבוקר. שנית, היומן אמור לעסוק בענייני חברי הקיבוץ. ככל שהחליטו לכלול ידיעה הנוגעת למי שאינו חבר הקיבוץ, ההיגיון מחייב כי תיעשה פניה אליו בדומה לחברים. האינטרסים המוגנים על ידי פניה מוקדמת כאמור חלה גם ביחס למי שאינו חבר הקיבוץ, כל עוד הוחלט לפרסם ביומן הפנימי ידיעה אודותיו.
מנגד, מקובלים עליי דבריה של עורכת היומן, הגב' זיוה אופנהיימר, אשר ציינה בעדותה:
"לא פניתי, אבל לא פניתי כיוון שבתור עורכת לא מצאתי סיבה לפנות אליו. לא היה צורך לדעתי לפנות אליו, זה לא הייתה רשימת ביקורת עליו זה הייתה רשימת אינפורמציה שנמסרה מצמד המזכירות לפרסום ביומן, לא היה שם שום דבר שחייב מעורבות, לטעמי בתור עורכת, שחייב מעורבות או עצה של ועדת אתיקה" (ראו, פרוטוקול, עמוד 23, שורות 13-16).
אכן, מעיון בפרסום הראשון עולה, כי המדובר בדיווח אודות הליכים משפטיים. אין מדובר במאמר דעה או בדיווח חדשותי אודות התובע או הנוגע לענייניו של התובע באופן המחייב קבלת תגובה טרם הפרסום. ברם, לאור העובדה, כי במסגרת הדיווח נכללו פרטים שיש בהם לשון הרע כנגד התובע, הן על ידי השימוש במילים "גניבת הכספים" והן על ידי דיווח חלקי ומגמתי של ההליך המשפטי, אני סבור כי גם אם לא היתה חובה מפורשת לפנות לתובע מבעוד מועד ולקבל את תגובתו לפרסום, הרי לכל הפחות ולאור האמור לעיל, היה מקום להידרש לפניותיו לאחר הפרסום ולפעול לתיקון הפרסום בצורה נאותה. הנתבעים לא פעלו כך. הוכח בפניי כי התובע פנה לנתבעות 2-3 פעמיים וניסה לבוא עמן בדברים אך הן סירבו לכך. בתשובה לשאלת בא כוח התובע האם הסכימה להיפגש עם התובע, הנתבעת מספר 3 השיבה "התעלמנו מהמכתבים" (ראו, פרוטוקול, עמוד 33, שורה 30).
בנוסף, נטען על ידי הנתבעים כי בת זוגו של התובע נחשפה לתוכן הידיעה בטרם הפרסום ואף על פי כן כשראתה את הידיעה לא הגיבה. נטען, כי לאור תגובתה החריפה לאחר הפרסום ולאור התנהגותה במקרים אחרים בהם סברה כי יש מקום לשנות פרסומים, לא ברור מה הניע אותה שלא להגיב מבעוד מועד אלא אם היה תכנון ומחשבה מאחורי היעדר התגובה בזמן אמת. אין בידי לקבל טענות אלו. בת זוגו של התובע לא העידה בפניי, לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם מי מהצדדים ולא הוגשה כל בקשה לזמנה לעדות ללא מתן תצהיר. העדה לא נחקרה בפניי ולא ניתנה לה ההזדמנות להגיב לטענות הנתבעים. ושנית, התביעה הוגשה על ידי התובע בלבד והפרסום נגע לתובע בלבד. אין מקום להשליך על התובע את תגובת או אי תגובת בת זוגו כשראתה את הידיעה.
ההתנצלות שפורסמה
נטען, כי המזכירות (הנתבעות 2-3) ועורכת העיתון ניאותו ופרסמו התנצלות בעלון הבא בשל השימוש במילה "גניבה" בשל חברותו ארוכת השנים של התובע וכמחווה לבת זוגו של התובע, שהיא חברת הקיבוץ. בעניין זה, העידה עורכת העיתון, גב' זיוה אופנהיימר בזו הלשון: "ההתנצלות היתה על מילה שהייתה יכולה להיות יותר מכובסת ולא על עצם העובדה שמדובר פה על תהליך של גניבת כספים..." (פרוטוקול, עמוד 23, שורות 27-28).
התובע טען, כי עד למועד זה לא קיבל שום התנצלות מטעם הנתבעים באשר לפרסום הראשון וכן ציין, כי הנתבעים הגדילו לעשות והחמירו את המצב ,כאשר בפרסום השני הנתבעות 2-3 מציינות כי הדברים שהובאו בפרסום הראשון הינם "החלטות רשמיות של בית המשפט" וכי נלקחו "מתוך פסק דין של בית המשפט".
מהעדויות שהושמעו בדיון עולה, כי הנתבעת מספר 2, הגב' איילה אופנהיימר, לא ראתה מקום להתנצלות ועל כן לא פרסמה התנצלות מטעמה. מנגד, הנתבעת מספר 3, הגב' רוני צור, העידה כי אכן המזכירות התנצלו וזאת במסגרת הפרסום השני. שתי העדויות עומדות בסתירה אחת לשנייה. מעבר לאמור יצוין, כי עיון בפרסום השני מעלה, כי ההתנצלות כביכול לא כוונה לתובע או לבני משפחתו אלא כוונה לחברי הקיבוץ. בנוסף, ההתנצלות היתה על השמטת המילה "לכאורה" מסוף המשפט הנוגע להליך שהתנהל בבית המשפט בעפולה ולא על השימוש במילים "גניבת הכספים" ועל הדיווח החלקי והמגמתי שנכלל בפרסום הראשון. נהפוך הוא, בפרסום השני יש אישור מחדש לאמור בפרסום הראשון וחיזוק שהדברים נלקחו מתוך פסקי הדין וכי המדובר בהחלטות רשמיות של בית המשפט.
על אף הציטוט המובא לעיל מפיה של הגב' זיוה אופנהיימר, כאן המקום לציין, כי הגב' זיוה אופנהיימר, בתור עורכת היומן, כן מצאה מקום להתנצל מעל דפי היומן תוך שהיא מציינת את המילים הבאות: "ביומן הקודם בדיווח המזכירות על התביעה נגד יוסי מלול נכתב ביטוי חריף שלא היה לו מקום ביומננו. לצערי לא הייתי די ערה לכתוב ולכן התפרסם. אני מתנצלת בפני יוסי ומשפחתו על הפרסום ביומן" (ראו, נ/11 עמוד 9). התובע הבהיר, כי עקב התנצלות זו מצא לנכון לא לתבוע את הגב' זיוה אופנהיימר, בניגוד לנתבעים שלא הסכימו להתנצל ולפרסם תיקון כיאות.
לאור האמור הנני סבור, כי אין באמור בפרסום השני משום התנצלות או תיקון לדברים שפורסמו בפרסום הראשון.
שם טוב לתובע
הנתבעים טענו, כי מעדויות חברי הקיבוץ בדיון, לתובע אין שם טוב. העובדה שמעל באמון הקיבוץ ונטל כספים שלא כדין ידועה לכלל חברי הקיבוץ מאז פרש מחברותו כפי שהעידו חברי הקיבוץ בדיון וכפי שעולה מאסופת הפרסומים שהוצגה במסגרת נ/11, שהחלו לפני למעלה מעשור.
כפי שציינתי לעיל, דווקא מתוקף תפקידן של הנתבעות 2-3 לפרסם דיווחים שוטפים לחברי הקיבוץ, בידיעה כי דיווחים אלה מוחזקים כאמת מוחלטת בעיני חברי הקיבוץ, היה על הנתבעות 2-3 לנקוט משנה זהירות, לדייק ביתר מידה את אשר ביקשו להביא לידיעת חברי הקיבוץ, לברור מילים נכונות שלא משתמעות לכיוונים שונים. בייחוד כשהן יודעות להבחין בין המושגים השונים המתאימים למצב דברים של התיק לעומת המילה "גניבה".
בנוסף לכך, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים, לפיה בשל העובדה כי התובע היה איש רב פעלים ובעל תפקידים בכירים בהנהגת הקיבוץ מעלה את משקלה של הזכות לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אודות מעשיו. אני מוכן לקבל טענה זו ככל שהיא נוגעת לעצם פרסום הדיווח אודות ההליכים המשפטיים במסגרת היומן הפנימי. מנגד, התוכן המגמתי של הפרסום, התיאור החלקי והמוטה וכן השימוש במילה "גניבה" אינם נדרשים לצורך קיום ומימוש הזכות לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
לסיכום עד כאן
אם כן, נמצא כי אין מחלוקת כי הפרסום הראשון והפרסום השני אכן פורסמו ביומן הפנימי של הקיבוץ והועלו לאתר האינטרנט של הקיבוץ. אין מחלוקת באשר לתוכן הדברים שפורסמו. אין מחלוקת, כי הנתבעות 2-3 הן שהביאו את שני הפרסומים לפרסום. ואין מחלוקת כי היומן הפנימי מופץ על ידי באחריות הנתבע מספר 1. בנוסף לכך, הצדדים לא חלקו כי במועד הפרסום טרם הסתיים ההליך בתיק העיקרי המתנהל בין הצדדים.
לאחר בחינת כלל הראיות בתיק ושמיעת עדויותיהם וחקירותיהם של העדים, הגעתי למסקנה כי יסוד הפרסום התקיים וכי תוכן הפרסום הראשון והשני כוללים דברי לשון הרע כלפי התובע בפרט השימוש במילים "גניבת הכספים", בהתאם להגדרות שבחוק. בנוסך לכך, לאחר בחינת טענות הנתבעים באשר לתחולת ההגנות הקבועות בחוק על שני הפרסומים הגעתי למסקנה, שני הפרסומים אינם חוסים תחת אחת מן ההגנות המנויות בחוק.
משכך, אני קובע, כי הנתבעים אחראים, ביחד ולחוד, לפרסום לשון הרע כלפי התובע ואין לזכותם אף הגנה, בהתאם להוראות החוק.
לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעים, יפים הדברים שנכתבו על ידי המלומד אורי שנהר:
"האחריות לעשיית פרסום מסוים ובו לשון הרע מוטלת על עושה הפרסום, על האחראים לפרסום מכוח כללי האחריות השילוחית בנזיקין ועל הנושאים באחריות מכוח הוראות סעיפים 11 ו 12 - לחוק איסור לשון הרע. כל אלה ייחשבו כ"מעוולים במשותף" וכל אחד מהם יישא, ביחד ולחוד, באחריות למלוא נזקיו של הנפגע" (ראו, אורי שנהר, "פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע", פרק עשרים ושישה, עמ' 407) .
יחד עם זאת, נקבע בפסיקה (ראו, ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו 5, 555) כי חלוקת הנזק בין מעוולים תיעשה על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק. אלא שבמקרה הנדון בפני, הנתבעים לא חלקו על כך ולא העלו טענות באשר לחלוקת האחריות בינם לבין עצמם.
הסעד המבוקש
לעוולת לשון הרע השלכות כבדות משקל. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'ה, כדלהלן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו" (ראו, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.08.08), פסקה 16 עמ' 13).
התובע טען, כי נגרם לו נזק נפשי בגין הפרסום. אולם, הוא לא הוכיח בפניי את טענתו זו ולא הגיש ראיות לעצם קיומו של הנזק ולא לעניין עוצמתו. בנוסף, התובע ביקש לחייב את הנתבעים בסך של 140,000 ₪ בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א(ג) לחוק בשל כוונתן של הנתבעות 2-3 לפגוע בו ובשמו הטוב. בנוסף, התובע ביקש להורות לנתבעים לפרסם הודעת תיקון ואף הודעת התנצלות, בהיקף ובנוסח שבית המשפט ימצא לנכון, בהתאם לחומרת הפרסומים של הנתבעים. כן עתר התובע לחיוב הנתבעים בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף ריבית ומע"מ כדין.
לצורך קביעת פיצוי בעקבות פרסום לשון הרע ללא הוכחת נזק, לא קיימת נוסחה מתמטית לכך, אולם ישנם שיקולים רבים שיש בהם לעזור לבית המשפט במלאכה זו. במצב כזה הפיצוי יחשב בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו.
במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת שיעור הפיצוי בעקבות פרסום לשון הרע, בית המשפט נדרש לבחון את מידת ההשפעה של הפרסום על תחושות הפנימיות של התובע בנוגע לדרך שבה נתפס בחברה ובקרב הסובבים אותו. כמו כן, ביהמ"ש יתן את הדעת לטיב הפרסום והתנהגות הנתבעים לאחר הפרסום, לרבות התנהלותם במהלך התדיינויות משפטיות. מבחינת זו ישנה חשיבות למידת הזהירות שנקטו הנתבעים, אם בכלל, בעת עשיית הפרסום והכוונות שהתלוו לעשייתם, האם היה פרסום תיקון או להיפך, סירוב לבקשת הנפגע לפרסם תיקון זה. עניין אחרון זה של תיקון פרסום, יכול ללמד במקרים מסוימים על כוונתו ותום ליבו של המפרסם. ככל שהנתבעים ימשיכו באותה מסכת התנהגות ועוד יציגו בכתב טענותיהם או בדיונים בבית המשפט ויחזרו על דברי לשון הרע, הדבר יחמיר את ההשפעה שנגרמה לתובע כתוצאה מפרסום לשון הרע.
באשר לטיב הפרסום, יש לקחת בחשבון את היקף הפרסום, לתפוצת הפרסום, הן מבחינת היקף התפוצה והן מבחינת היכרות אוכלוסיית היעד עם התובע. בנוסף, יש לקחת בחשבון את השפעת הפרסום על הקורא ואין להקל ראש בחומרת ייחוס מעשים והאשמות לנפגע ובכלל זה ביצוע עבירה פלילית.
בנוסף לכך, הפיצוי יכול לכלול גם רכיב של פיצוי עונשי שיש להטיל על הנתבעים, שיש בו גם לחנך את הציבור ולהרתיע אותו מפני מעשים אלה. (ראו, אורי שנהר, "פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע", פרק עשרים ושישה, 367).
מן הכלל אל הפרט. בענייננו, הנתבעים פעלו תוך התעלמות חוזרת מבקשותיו של התובע להידברות ולשמוע את אשר בליבו, עשו שימוש מודע במילים "גניבת הכספים" במסגרת דיווח חלקי ומגמתי אודות הליכים משפטיים המתנהלים בין הצדדים, כאשר הפרסום נעשה בידי מזכירות היישוב ומיועד לחברי הקיבוץ שאינם בקיאים בעולם המשפט וניזונים בעיקר מהדברים והמידע המופץ להם בידי המזכירות, בזמן שהתובע ממשיך להתגורר בקיבוץ יחד עם בת זוגו.
בנוסף, הנתבעים סירבו להתנצל בפני התובע ובפרסום השני שהתיימר להיות פרסום הבהרה או תיקון לפרסום הראשון הנתבעים חזרו ואף חיזקו את האמור בפרסום הראשון. ההתנצלות שנכללה בפרסום השני היתה בפני חברי הקיבוץ ולא כלפי התובע ונגעה כביכול לטעות בהשמטת המילה "לכאורה" לאחר המילים "גניבת הכספים" ולא לעצם השימוש במילים "גניבת הכספים".
בנוסף לכך, הנתבעים חזרו על השימוש במילים "גניבה", גנב, ניכס לעצמו את כספי הקיבוץ, מעל באמון הקיבוץ, הן בכתבי הטענות, הן במהלך הדיון המשפטי והן בסיכום טענותיהם. זאת, על אף שלא חלקו על העובדה, כי ההליכים בתיק העיקרי טרם הסתיימו וטרם נקבע שהתובע אכן ביצע את הנטען כנגדו על ידי הקיבוץ.
כן לקחתי בחשבון, כי שני הפרסומים הועלו לאתר המרשתת של הקיבוץ ובכך הפרסומים עלולים להמשיך ולהתקיים לאורך זמן ולתקופה בלתי מוגבלת. לקחתי בחשבון טענות הנתבעים, כי הפרסום הועלה בתצורת קובץ PDF שלא מאפשר איתור הפרסומים באמצעות מנועי בחיפוש במרשתת (טענה זו לא נסתרה על ידי התובע) אך מנגד, הפרסומים עצמם נמצאים במרשתת וכל המבקש לעיין ביומני הקיבוץ, אף אם הוא לא נמנה בין חברי הקיבוץ, יוכל לעשות זאת ויהיה חשוף לתוכן היומנים ובכלל זה הפרסומים אודות התובע.
חשוב לציין, כי מהעדויות בתיק דנן, איני סבור כי הפרסומים נעשו בכוונת זדון. כבר נפסק, כי "הכוונה לפגוע – משמעותה כוונה ברמה הגבוהה העולה עד כדי כוונה זדונית, בדומה לכוונה הפלילית, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. כך קבעה הפסיקה, כי נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" (ראו, ת"א 6296-05-08 לוביאניקר נ' עמיתי ואח' (2.7.15) וכן רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13)).
מנגד, מהעדויות עלה, כי במסגרת הפרסום הראשון השימוש במילים "גניבת הכספים" היה מודע ומתוך בחירה וניכר כי יש במילים אלו כדי להצביע על המטען האישי של הנתבעות מספר 2-3 כלפי התובע, עקב ההתנהלות המשפטית ארוכת השנים בין הקיבוץ לבין התובע וכן הפגיעה האישית של חברי הקיבוץ עקב הטענות אשר הופנו כלפי התובע.
בנוסף לאמור לעיל, אני רואה לנכון להביא במסגרת השיקולים את העובדה כי עיקר לשון הרע נובע מהשימוש במילים "גניבת הכספים" וכי יתר הפרסום, שעניינו דיווח חלקי ומגמתי אודות ההליכים המשפטיים, מתווסף לשימוש במילים "גניבת הכספים" ומעניק לו חיזוק ותמיכה. בנוסף, לקחתי בחשבון, כי התובע ממשיך להתגורר בקיבוץ וכי מהעדויות שנשמעו בפניי ולא נסתרו על ידי התובע, עולה כי לכל הפחות החל מתאריך 13.10.17 התובע השתלב חזרה בחיי הקיבוץ וניכר כי הוא מצליח להשתתף בפעילויות הקיבוץ ולהתנהג באופן נינוח.
בשים לב למכלול השיקולים, הגעתי למסקנה, כי נכון להעמיד את סכום הפיצוי לתובע בגין שני הפרסומים על סך של 50,000 ₪.
סוף דבר
בשל כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 50,000 ₪.
בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3500 ₪ (בגין האגרה ששולמה) וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין.
בנוסף לכך, אני מורה לנתבעים לפרסם הודעת עדכון וכן התנצלות ביומן הקיבוץ. זאת, בתוך 30 יום מהיום. תוכן ההודעה יאושר בכתב על ידי התובע או בא כוחו.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ה' חשוון תשע"ט, 14 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
