ד' נ' הפניקס חברה לבטוח בע"מ

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 3.8.2014.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה הנה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים וכן בעניין גובה הפיצויים להם זכאי התובע.

העובדות

2.התובע, יליד 21.10.1966, נפגע ביום 3.8.2014 במהלך עבודתו כנהג (חלוקת מזון). לטענת התובע החליק בזמן הירידה מרכבו ועיקם את קרסולו השמאלי. התובע הגיש תביעה לתשלום נזקיו בגין תאונה זו.

כעולה מתצהירו של התובע (ת/1), הוא עובד כנהג רכב לחלוקת מזון בחברת "איכות קייטרינג שולץ בע"מ" החל ממרץ 2014 ועד היום. במסגרת עבודתו אף מעמיס התובע את הרכב ופורק את המזון לנקודות החלוקה - קנטינות במתקן "לשם" של רפא"ל. ביום 3.8.2014 בשעה 15:30, עת ביקש לרדת מרכבו בקנטינה מספר 100 ב"לשם", החליקה רגלו השמאלית על מדרגת הרכב והוא נפל ארצה תוך עיקום קרסול שמאל. תמונות של הרכב (רכב מסחרי מסוג פיג'ו, מ.ר. 76-930-12) צורפו לתצהיר התובע.

3.לאחר התאונה פנה התובע למרפאת "לשם" (בשעה 15:46), שם אובחן כסובל מנפיחות בקרסול שמאל והגבלה בתנועה. התובע נשלח במונית להמשך טיפול במרפאת זבולון. במרפאת זבולון אובחן התובע כסובל משבר במסרק 5 בכף רגל שמאל, רגלו גובסה וניתנה לו תעודת אי כושר עבודה מיום 3.8.2014 עד יום 31.8.2014. ביום 14.9.2014 ניתנה לתובע תעודת אי כושר נוספת מיום 1.9.2014 עד יום 30.9.2014. ביום 20.9.2017 נבדק התובע ונמצא כי אין עדיין חיבור של השבר. התובע הופנה להתאמת מדרסים ולפיזיותרפיה.

בצילום ביקורת שנערך ביום 12.10.2014 נמצאו סימני קלוס (גרומת: בהתאם לויקיפדיה הקלוס הוא רקמה זמנית הנוצרת סביב עצם במקרה של שבר או סדק. הקלוס נוצר כחלק מתהליך ריפוי העצם. לאחר תהליך הריפוי, תאי הקלוס מתפוגגים אט אט, נעלמים ומהווים מטריצה חוץ-תאית). הגבס הוסר וניתנה לתובע תעודת אי כושר נוספת מיום 1.10.2014 עד יום 31.10.2014.

4.בביקור מיום 27.10.2014 נמצאה נפיחות קלה ללא בצקת גומתית, רגישות במישוש ללא דפורמציות והגבלה בתנועה. לתובע ניתנה תעודת אי כושר עבודה נוספת מיום 1.11.2014 עד יום 8.11.2014. בביקורת מיום 16.11.2014 נמצא כי התובע מסוגל לשוב לעבודה. כן נקבע כי על התובע להימנע מהרמת משאות השוקלים מעל 20 ק"ג מיום 16.11.2014 עד יום 31.12.2014. הרופא אישר לתובע לשהות בחופשת מחלה עד יום 16.11.2014.

בסך הכל היה התובע בתקופת אי כושר עבודה מלא מיום 4.8.3024 עד יום 8.11.2014 – כשלושה חודשים.

תגמולי המוסד לביטוח לאומי

5.התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והתובע קיבל תגמולים בסכום כולל של 73,794 ₪ נומינלי (ע' 9, ש' 11-12, פירוט התשלומים נ/5). ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו לתובע נכויות כדלקמן:

א.נכות זמנית בשיעור 40% - מיום 3.11.2014 עד יום 31.1.2015;

ב.נכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.2.2015 עד יום 31.8.2015;

ג.נכות צמיתה בשיעור 10% מיום 1.9.2015.

בסיס שכר

6.כעולה מטופס 106 לשנת 2012 (נ/3) השתכר התובע בשנה זו סכום כולל 75,660 ₪, המהווים בממוצע 6,305 ₪ לחודש.

כעולה מטופס 106 לשנת 2013 (נ/4) השתכר התובע בשנה זו סכום כולל של 77,139 ₪, המהווים בממוצע 6,428 ₪ לחודש.

התובע צירף לתצהירו תלושי שכר, מהם עולה כי חודשים מאי – יולי בשנת 2014 השתכר התובע שכר ברוטו כדלקמן:

מאי 20146,672 ₪

יוני 20148,333 ₪

יולי 20147,694 ₪

שכר ממוצע ברוטו7,566 ₪

באוגוסט 2014 אירעה התאונה. לאחר מכן לא עבד התובע ארבעה חודשים (עד דצמבר 2014).

יצוין כי בסיכומי הנתבעת נטען כי לתחשיב הנזק מטעמה צורף טופס 106 לשנת 2014 ממנו עולה כי התובע השתכר 44,144 ₪ בשבעת חודשי העבודה שקדמו לתאונה, המהווים 6,306 ₪ בממוצע לחודש.

כעולה מתלושי שכר שצורפו לתחשיב התובע, השתכר בשנת 2015 סכום כולל של 82,435, המהווים בממוצע 6,870 ₪ לחודש.

כעולה מתלושי שכר שצורפו לתצהיר התובע, השתכר התובע בעשרת החודשים של שנת 2016 בשנת 2016 סכום כולל של 70,4250 (עשרה חודשי עבודה), המהווים בממוצע 7,042 ₪ לחודש.

7.התובע חזר לעבוד אצל מעבידתו עובר לתאונה. לדבריו, שכרו היום למעלה מ-6,400 ₪ נטו (ע' 8, ש' 1-3), ובהמשך: "בנטו יוצא לי 6,300 ₪. ברוטו בסביבות קצת מעל 7,000 ₪" (ע' 11, ש' 2). עוד העיד התובע כי הוא עובד 9.5-10 שעות ביום. יחד עם זאת העיד התובע כי התאונה גרמה לשינוי באופן עבודתו:

"לפני זה הייתי עובד יותר במהירות. היום בגלל שאני פצוע ומוגבל אני עובד יותר לאט. המנהל מתחשב בי, אני בן 51. מה אני יכול לעשות? המנהל יכול להגיד לי ללכת הביתה, אבל הוא מתחשב בי. מה אני עובד כמו שעבדתי לפני זה? אני עובד יותר לאט עכשיו." (ע' 8, ש' 11-14; ע' 10, ש' 27-30; ע' 11, ש' 21-22; ע' 8, ש' 4-5)

טענות הצדדים

8.הנתבעת אינה כופרת בכיסוי הביטוחי לרכב. יחד עם זאת כופרת הנתבעת באירוע התאונה והיותה תאונת דרכים. לעניין זה מדגישה הנתבעת כי נטל הראיה והשכנוע מוטל על התובע וכי בענייננו מדובר בעדות יחידה של בעל דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").

עוד טוענת הנתבעת כי נסיבות התאונה על פי תיאור התובע אינן סבירות (הסתובב על כסא הרכב שמאלה, הוציא את רגל ימין, וכשרצה להוריד את רגל שמאלה היא החליקה על המדרגה והוא נפל).

9.לעניין כושר ההשתכרות טוענת הנתבעת כי התובע לא נפגע בכושר השתכרותו עקב התאונה. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי התובע שב לעבוד אצל מעבידתו משכבר לאחר כשלושה חודשים וכי הוא מתמיד בעבודתו זו עד היום, מזה כשלוש שנים, בהיקף עבודה מלא (9-10 שעות). הנתבעת מצביעה על כך שמשכורתו של התובע לא פחתה (ואף עלתה). כן מצביעה הנתבעת על כך שהמוסד לביטוח לאומי לא הפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") הקובעת כי: "(א) הועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנות 14 או 31(ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ-20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%. (ב) הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו." אשר על כן, טוענת הנתבעת, נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית.

10.לטענת התובע נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. התובע אמנם שב לעבודתו הקודמת, אולם אפשרותו לקידום והעלאת שכר נפגמה. יותר מכך, ככל שיפוטר התובע ממקום עבודתו הנוכחי, יתקשה למצוא עבודה חליפית.

תאונת דרכים, האמנם?

11.בעדותו תאר ואף הדגים התובע את התאונה כדלקמן:

"אני עובד בחלוקת מזון. הגעתי לקנטינה של 100, עצרתי את הרכב, באתי לרדת מהרכב, הסתובבתי עם חצי גוף שמאלה, שמתי את רגל ימין על המדרגה של האוטו, באתי לשים את רגל שמאל והיא החליקה לי מהמדרגה אל הכביש. נפלתי והסתובבה לי כל הרגל על הכביש.

....

אני עכשיו מסתובב, מוריד את רגל ימין למדרגה, באתי לשים את רגל שמאל גם על המדרגה והיא החליקה לי בכביש ונפלתי, שם עיקמתי את הרגל. העבודה שלי היא לרדת ולעלות כל פעם, זה בלחץ של פעם.

ש. ניסיון החיים מלמד שאדם יושב בתא נהג והוא רוצה לרדת והגובה של המדרגה הוא 5-6 ס"מ כמו שאתה אומר, אז קודם כל הוא מוריד את רגל שמאל ואז את ימין.

ת. אתה לא יכול להוציא את רגל שמאל.

...

באתי לשים את רגל שמאל ובאתי לרדת והחלקתי עם הכביש על הרצפה, נפלתי והסתובבה לי הרגל" (ע' 4 ש' 20, ע' ש' 14)

12.מצאתי את עדותו של התובע מהימנה. אני דוחה את טענת הנתבעת כי תיאור אירוע התאונה על-ידי התובע אינו סביר. הוצגה בפניי תמונה של הרכב, הוא רכב מסחרי גדול וגבוה, ואיני מוצאת כי תיאור התאונה (ירידה עם רגל ימין תחילה) אינה סבירה או אינה הגיונית.

עדותו של התובע ביחס לאירוע התאונה אף מתיישבת עם תיאור התאונה כמה דקות אחריה (בשעה 15:46) במרפאת "לשם": "לדבריו ירד מהרכב אתו הוא עובד, עיקם את רגל שמאל" ובטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה מיום 3.8.2014: נפגע כאשר "ירד מהרכב אתו הוא עובד", תיאור התאונה מקום התאונה: רפא"ל, מכון לשם שעה 15:30.

ירידה מרכב "למרות תחבורה" נכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים ולפיכך נכללת בהגדרת "תאונת דרכים" ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה") (ראו: ע"א 517/79 בן טובים נגד מוסך נעה שירותי מכוניות בע"מ, פ"ד ל"ד, 421 עמ' 424 ו- 425; ת"א (י-ם) 9003/00 לוי יוסי נגד הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, סעיפים 9-11 לפסק הדין (26.6.2003). ברע"א 361/17 ‏ פלוני נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (5.2.2017) סיכם בית המשפט את ההלכה לעניין זה כדלקמן:

"נקודת המוצא היא כי "לא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997); להרחבה ולדיון ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 190-179 (מהדורה רביעית; 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 147-139 (מהדורה רביעית; 2013) (להלן: אנגלרד); ויובהר כי עניינו של המבקש אינו מצריך דיון בשאלה אם המבחן הרצוי הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי). בעניין פדידה, הניזוק עלה למשאית רק כדי לקחת ממנה מצית, ולכן נקבע שאין מדובר בשימוש 'למטרות תחבורה'."

13.בענייננו, לא טענה הנתבעת כי הירידה מהרכב לא הייתה "למטרות תחבורה", אלא כופרת כלל כי התאונה אירעה בעת הירידה מהרכב. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה כי התאונה אירעה בנסיבות להן הוא טוען, שכן עדותו הנה "עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי". סעיף 54 לפקודת הראיות שכותרתו: "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי" קובע כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

...

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; "

עוד טוענת הנתבעת כי חוסר ההיגיון בגירסת התובע ביחס לאופן אירוע התאונה שוקל כנגד קבלתה כעדות יחידה של בעל דין.

14.סעיף 54 לפקודת הראיות מטיל על בית המשפט המסתמך על עדות יחידה במשפט אזרחי "חובת הנמקה" - להבדיל מ- "סיוע" או "חיזוק" - מה הניע אותו להסתפק בעדותו של "בעל דין". (ראו: ע"א 295/89 חיים רוזנברג נגד שרה מלאכי, פ"ד מו(1), 733; ע"א (תל-אביב-יפו) 2949/01 שלו חוזה נגד שוחט אלי, תק-מח 2005(1), 5750; ע"א 782/76 נעים פארס עוודה נגד מפעל הפיס, פ"ד לב(1),770, סעיף 6 לפסק הדין).

15.בית המשפט עומד בחובת ההנמקה כאשר החלטתו עומדת בשני תנאים: האחד, ההחלטה מבוססת על "טעם אמיתי", שניתן להעלותו על הכתב, להבדיל מאזהרה עצמית (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד פולק, פד"י כ"ז(1) 771); השני, הקשור בראשון, ההחלטה מנומקת באופן המאפשר ביקורת על-ידי ערכאת הערעור (ע"א 69/75 פלונית נגד אלמוני, פד"י לא(1) 212); (קדמי, על הראיות, חלק שלישי הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ט-1999 עמ' 1040-1041); ת"א (י-ם) 3064/01 להב אמנון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (20.2.2006).

16.הפסיקה הכירה, בין השאר, במבחנים של אמון מלא ומושלם בעדות היחידה (ע"א 231/72 עזבון אלמליח נגד זוטא פ"ד כז(1) 679, 681), היגיון הדברים, עמידה בחקירה שכנגד, אי הופעת עד שיכול לסתור את עדות בעל הדין (ע"א 216/73‏ ‏חיים סולומונוב נגד עזרא אברהם, פ''ד כח (1) 184) כמבחנים העומדים ב"חובת ההנמקה" כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות. לעניין זה ר' פסק הדין בת"א (תל-אביב) 731-08-10‏ ‏ זינב אוסמה נגד זיקו דגים בע"מ (18.5.2014):

"לא התעלמתי מכך שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ונבחנת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. אך עם זאת לעדותו מצאתי תימוכין במסמכים אשר נרשמו סמוך למועד התאונות, ואשר צורפו במסגרת מוצגי התובע, מה שמעיד על תלונות אמיתיות ואותנטיות. כך הגרסה לעניין התאונה הראשונה מוצאת תימוכין בדו"ח חדר המיון ....

עוד אציין כי עדותו של התובע התיישבה גם עם תנאי המקום ותנאי העבודה הנטענים על ידיו. ...

משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) (ראה למשל דברי השופט הכהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ' 'הדר' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2), 48 17.9.80) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד בכל אשר יפנה שמא ייפול וייפגע, וכי אם אין עד ראייה נגזר גורל ההכרעה לשבט. המשמעות היא שעל בית המשפט לבחון בקפידה אמינות הגרסה משעה שאין לה תימוכין בעדות נוספת, אך אם לא נפלו בה פרכות לאחר בחינה פנימית וחיצונית של העדות היא נחזית מהימנה.

עוד אציין כי אף לו היה מדובר בענייננו בעדות יחידה ללא סיוע כלשהו, לפי הפסיקה, די כי בית המשפט ייתן אמון מלא באמיתותה של עדות יחידה אשר לא נמצא לה סיוע, על מנת שיהיה בכך משום חובת הנמקה מספקת לביסוס חיוב על עדות יחידה זו (ראה למשל ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נגד ישראל זוטא, כז (1) 681 27.3.73 וכן ת.א (י-ם) 1114/85 מזרחי מיכה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, תש"מ (2) 221 6.8.86."

לעניין זה ראו גם ע"א 1130/05 אבו סבית סאלם נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (10.4.2008).

17.כאמור, עדות התובע הייתה מהימנה עליי, היא נתמכה במסמכים הרפואיים שנערכו סמוך ואף סמוך מאוד למועד התאונה, היא מתיישבת עם מקום ומהות עבודתו של התובע ועם כך שלא היו עדים לתאונה (ירידה מהרכב בטרם פריקתו לקנטינה). בשים לב לגודלו של הרכב ממנו ירד התובע, כעולה מתמונה שצורפה לתצהירו, אני דוחה את הטענה כי תיאור התאונה על-ידי התובע אינו הגיוני. חיזוק נוסף לגרסת התובע אני מוצאת בכך שהנתבעת לא הציגה כל דן"ח חוקר או עד או ראיה אשר סתרו את גרסת התובע או הצביעו על נסיבות שונות מאלה שתוארו על-ידי התובע בכל הנוגע לאירוע התאונה.

אשר על כן אני קובעת כי התאונה היא תאונת דרכים.

נכות רפואית

18.אין מחלוקת בין הצדדים כי נכותו הצמיתה של התובע הנה 10% (אורטופדית), כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי.

הנכות היא בגין שבר בעצם המסרק החמישי בכף רגל שמאל, שלא התחבר כמו שצריך והותיר דפורמציה של הקשת. התובע נותר מוגבל בשל צליעה מסוימת, קושי בעמידה ממושכת והרמת משאות.

פגיעה בכושר השתכרות

19.במקרים רבים קיים יחס חד ערכי בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין האחרונה לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות. לעניין זה ר' אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011), בעמוד 913:

"שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, ברגיל, ממידת הנכות שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית עשויה לשמש אמת מידה לנכות התפקודית, שהיא פועל יוצא כללי במקרים של נכות מן הסוג הזה, וזו האחרונה תשמש מצידה בסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיווידואלי בכושר ההשתכרות של התובע המסוים."

אכן, יש ודרגת הנכות הרפואית של הנפגע זהה לפגיעה ביכולתו לתפקד ו/או לאפשרותו להשתכר למחייתו. ואולם, יש וקיים פער בין מגבלותיו הרפואיות של התובע לבין יכולתו לתפקד, לעבוד, ולקיים את עצמו (ע"א 516/86 אררט נגד אזולאי, פ"ד מ' (4), עמ' 690, בעמ' 700; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, פ"ד נ"ב (3), עמ' 792, בעמ' 799 עד עמ' 801; ע"א 432/80 שושן נגד אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178). לא בהכרח תהא זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית ועל בית המשפט "לבחון תמיד את מידת 'התפקודיות' של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע" (ע"א 4946/06 צל נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.3.2008) פסקה 5.

20.בבואי להחליט בשאלת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע נתתי דעתי לגילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל מהשתכרותו בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן נתתי דעתי לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נגד בדארנה בפסקה 8 (25.7.2010); ע"א 6601/07 ‏סאבר אבו סרחאן נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010) פסקה 11 לפסק הדין; ע"א 1299/92 עיזבון עליזה מור ז"ל נגד ד"ר לני רום, פ''ד נ(1) 697; ע"א 4716/07 ‏ ‏ פלוני נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (13.7.2009), פסקאות י"ג-ט"ו. לעניין זה ר' גם ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א', בעמוד 58:

"כך יובאו בחשבון שכרו ודרגתו, השכלתו והתקדמותו, בריאותו והתמדתו של התובע, לפני שנפגע, ככל שאלה עשויים להצביע על הצפוי בחיק בעתיד."

21.בענייננו, לא מצאתי לנכון לסטות מדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, לא כלפי מעלה (כפי שביקש התובע) ולא כלפי מטה (כפי שביקשה הנתבעת). התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בקרסול רגל שמאל. לכאורה, אין בפגיעה בקרסול, במיוחד כאשר מדובר בנכות קלה יחסית, בכדי לפגוע ביכולתו לעבוד בעבודתו עובר לתאונה. ואכן, התובע חזר לעבוד בעבודה בה עבד לפני התאונה והוא מתמיד בעבודתו מספר שנים בהיקף משרה מלא (9-10 שעות מדי יום). אף המוסד לביטוח לאומי לא מצא להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי. יחד עם זאת, התובע אינו איש צעיר (בן 51 היום), אין כל ערובה כי יועסק במקום עבודתו הנוכחי עד לפרישתו לגמלאות. ככל שיאבד את מקום עבודתו, עשויה נכותו הרפואית להגביל ולפגוע במידה מסוימת באפשרותו למצוא מקום עבודה חליפי וכתוצאה מכך בכושר ההשתכרות שלו. בנוסף, עשויה הנכות לפגוע ביכולתו של התובע לעבוד שעות נוספות או לבצע מטלות נוספות, עניין אשר עשוי אף הוא להיות בעל משמעות כספית.

מאחר והתובע סובל מ-28% בגין תאונה קודמת. אני קובעת כי הפגיעה בכושר השתכרותו כתוצאה מהתאונה מיום 3.8.2014 הנה 10% * 72 = 7.2%.

ראשי הנזק

הפסד שכר לעבר

22.ראש הנזק של הפסד שכר לעבר הנו נזק מיוחד שעל התובע להוכיח. בענייננו, חזר התובע לעבודה מלאה בתום שלושה חודשים של אי כושר מלא. שכרו של התובע לא השתנה באופן משמעותי ושעות עבודתו לא פחתו.

מעיון בטפסי 106 לשנים 2012, 2013, תלושי השכר לשנת 2014 (מאי – יולי) ותלושי שכר לשנים 2015 ו-2016, עולה כי למעט חודשים יוני-יולי 2014, בהם השתכר התובע שכר גבוה יחסית, ניתן לראות עליה הדרגתית קבועה בשכרו הממוצע של התובע משנת 2012 ואילך: 6,305 ₪ (2012), 6,428 ₪ (2013), 6,870 ₪ (2015), 7,042 ₪ (2016). התובע לא הציג תלושי שכר לשנת 2017.

בכל הנוגע לשנת 2014 הציג התובע שלושה תלושי שכר בלבד, אשר שניים מהם (לחודשים יוני ויולי) חורגים מדרגת השכר לפני ואחרי התאונה.

23.בנסיבות אלה נראה לי נכון לקבוע את בסיס השכר לפי ממוצע ארוך טווח ולא לפי השכר הממוצע בשלושת החודשים עובר לתאונה. בהתאם לממוצע הרב שנתי, בשים לב לכך שהשכר ברוטו לפני כשנה היה 7,042 ₪ ויש להניח כי מאז עלה, אני קובעת את שכרו של התובע במועד התאונה, כשהוא משוערך להיום, בסך 7,000 ₪ נטו.

אשר על כן, זכאי התובע בגין שלושה חודשים מלאים של אי כושר לפיצוי בשיעור: 7,000 * 3 = 21,000 ₪.

הפסד שכר עתיד

24.התובע זכאי לפיצוי בגין פגיעה של 7.2% בכושר השתכרות שלו מהיום ועד גיל 67 (מקדם היוון ל-16 שנה), כלומר לפיצוי בשיעור: 7.2% * 152.3383 * 7,000 = 76,778 ₪ ובמעוגל 77,000 ₪.

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

25.התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות בשיעור 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, שהם 12% * 98,000 = 11,760 ₪, ובמעוגל 12,000 ₪.

כאב וסבל

26.בהתאם לסעיף 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 זכאי התובע לפיצוי בסך 14,500 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג'

27.הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", שיש לבסס בראיות מוצקות ומהימנות, שכן "תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שנגרם לו נזק אלא גם את היקפו ואת שיעוריו" (ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נגד פז גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281; (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). בעניינו לא הציג התובע קבלות.

יתר על כן, חוק בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 לצד חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010 התשנ"ט-2009 מאפשר לנפגע בתאונת דרכים קבלת שירותי בריאות הכלולים בסל הבריאות ללא תשלום דמי השתתפות עצמית ועל התובע הנטל להוכיח כי הטיפולים והתרופות להם יזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות (ע"א 5557/95 סהר נגד אלחדד, פ"ד נא (2) 724).

28.אף הוצאות בגין נסיעות הן נזק מיוחד שיש להוכיח. אכן, "הלכה היא, כי כאשר מדובר בפיצוי בעבור הוצאות נסיעה בעבר, מוטלת חובת ההוכחה על התובע. על התובע להציג ראיות ממשיות (כגון קבלות, מסמכים אחרים או עדות ישירה בנושא) לקיום נזק זה. בהיעדרן של ראיות .... אין כל מקום לפסוק פיצוי בפריט זה" (ע"א 3769/97 דהן ואח' נגד דני ואח', פ"ד נג (5) 581, 593).

בנסיבות העניין דומה כי גם עזרת צד ג' לא חרגה באופן משמעותי מעזרה רגילה של בני משפחה. בעניין זה נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נגד פלוני; ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4.8.2005)).

29.יחד עם זאת, רגלו של התובע הייתה מגובסת במשך כחודשיים. מעבר לעזרה לה נזקק, לא נשא בחלקו בעבודות הבית. יתר על כן, לא מן הנמנע כי התובע יזדקק בעתיד למדרסים, נסיעות לטיפולי פיזיותרפיה ותרופות בגינן לא יהא זכאי להחזר מקופת חולים. אשר על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪ .

סופו של דבר

30.מורם מהאמור עד כה כי נזקיו של הנתבע מסתכמים בסך: 21,000 + 12,000 +14,500 + 77,000 + 10,000 = 134,500 ₪. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בשיעור 74,000 ₪.

אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע 60,500 ₪ בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

ניתן היום, כ' אב תשע"ז, 12 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.