5% לפי ס' 50 (3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי
עבודה) התשט"ז - 1956 (להלן :"תקנות המל"ל).
10.הנתבעת וצד ג' לא הגישו חוות דעת נגדית, ולמעשה הוסכם בין הצדדים כי נכותה הרפואית של התובעת תעמוד, עד לסופו של ההליך, על 5%, כפי שקבע ד"ר כהן. באשר לנכות התפקודית: הוסכם כי כל צד יטען בסיכומיו.
הראיות:
11.מטעם התובעת העידו:
א.התובעת בעצמה שגם נחקרה על תצהירה - ת/1.
ב.אבי התובעת - תצהירו על כל נספחיו סומן ת/2.
12.מטעם הנתבעת:
א.העיד א.ד - מי ששימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמנהל מדור פיקוח על הבניה בנתבעת - תצהירו על נספחיו סומן נ/1.
ב.כמו כן הוגשו מטעמה המסמכים הבאים:
-תמונה צבעונית סומנה נ/2.
-תמונה שחור לבן סומנה נ/3.
13.מטעם צד ג':
העיד ש.ח - מי ששימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמנהל פרויקטים בצד ג'. תצהירו על כל נספחיו סומן נ/4.
14.הצדדים חלוקים הן מבחינה עובדתית (נסיבת התרחשות התאונה) והן מבחינה משפטית (קיומה של אחריות אם בכלל מצד הנתבעת; קיומה של אחריות מטעם צד ג' - אם בכלל; אשם תורם מצד התובעת - אם בכלל ) וכן בשאלת הנזקים.
15.כאמור, ארבע הן השאלות העומדות לפתחי ובהן עלי להכריע במסגרת פסק הדין:
השאלה הראשונה: מהן נסיבות התאונה.
השאלה השנייה: האם נסיבות התאונה מקימות לנתבעת חובה כלפי התובעת מצד אחד, ולצד ג' כלפי הנתבעת מצד שני. דהיינו האם הנתבעת חייבת בנזקי התובעת, וככל שהתשובה תהא חיובית, האם צד ג' חב בשיפוי הנתבעת.
השאלה השלישית: ככל שאקבע שאכן ישנה אחריות כלפי התובעת כי אז יהא מקום להידרש לשאלה האם יש להטיל על התובעת אשם תורם אם לאו.
השאלה הרביעית: שאלת נכותה התפקודית של התובעת ונזקיה.
נדון בשאלות אלו לפי סידרן - ראשון ראשון ואחרון אחרון.
החבות:
הנסיבות:
16.כאמור, לגרסת התובעת היא נפגעה בבוהן כף רגלה השמאלית. במהלך ניסיון להרים מכסה ביוב שלא היה מקובע כהלכה, בכדי להציל את כלבה שנפל לתוך הבור - נפל מכסה הביוב על כף רגלה השמאלית והיא נפגעה בבוהן.
לתאונה לא היו עדים.
אביה ואחותה של התובעת הגיעו למקום לאחר התאונה , בעקבות שיחת טלפון של התובעת לאחותה.
17.הכלל המשפטי הוא כי במקרה בו קיימת עדות יחידה של בעל דין, עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971, (להלן: "הפקודה") באין סיוע לעדות זו באמצעות ראיה חיצונית וממקור נפרד, דין התביעה להידחות [ראה י. קדמי "על הראיות" דיונון (חלק 1) עמודים 131-142].
18.חריג לכלל הינו מקרה בו העדות היחידה תמצא אמינה, גם במקום בו לא הוצג חיזוק או סיוע חיצוני כדרישת המחוקק. [ראו ע"א 62/79 יעקב פור בנימין נ' אליהו חברה לביטוח, פד"י לה' חלק 2 547 בע"מ 550].
19.יישום הכלל בענייננו :
בהיות עדותה של התובעת, באשר לנסיבות התרחשות התאונה, כמו גם הגרסה שפורטה בתצהירה, סדורה ברורה ועקבית מצד אחד, ובהינתן כי ההודעה על קיומו של מכסה ביוב תקול נמסרה על ידי אביה של התובעת למוקד העירוני של הנתבעת ממש בסמוך להתרחשות התאונה, ונמצאה נכונה מצד שני, אני סבורה כי זהו המקרה בו יש להחיל את החריג לכלל. משכך, ראיתי לקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות בהן אירעה התאונה שגרמה לפציעתה.
20.בכל מקרה - ניתן למצוא חיזוק לגרסת התובעת, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות בראיות שהוגשו. כך למשל ניתן למצוא סיוע:
א.בדוח מוקד עירוני מיום התאונה (24/4/16 בשעה 21:14) שצורף לראיות הנתבעת, (מס' פניה 2016-04-4077) שם צויין מיקום התאונה והסיבה: "מכסה ביוב רופף - הבת שלו עיקמה את הרגל".
ב.בהודעת SMS שנקבלה אצל אבי התובעת מיד בסמוך לתאונה (24/4/16 בשעה 21:16) כמענה לפניה מס' 2016-04-4077.
ג. בתעודה רפואית מיום למחרת האירוע (25/4/16) מביקור רופא שם צויין במפורש כי נפלה לבור בהליכה בשכונה.
21.בהינתן כל האמור אני סבורה כי גם אם ישנן סתירות בגרסת התובעת, כטענת הנתבעת, הרי שמדובר בסתירות לא מהותיות ובודאי שאין בהן כדי לשלול את נכונות גרסתה של התובעת.
אני קובעת אפא, כי התובעת הרימה את הנטל הנדרש במשפט האזרחי והוכיחה שאכן נפלה כנטען על ידה, שעה שדרכה על מכסה ביוב לא תקין ברחוב.
האם הנסיבות כפי שהוכחו מקימות לנתבעת חובה כלפי ההתובעת ? האם העיריה התרשלה?
המסגרת המשפטית:
22.בפסיקה נקבע כי בעלים ומחזיק של מקרקעין חב חובת זהירות מיוחדת כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו [ראה: אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (עורך: גד טדסקי) 104 (תשכ"ד); דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית (עורך: גד טדסקי) 465 (מהד' 2, תשמ"ד)]; ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני (פורסם במאגר משפטי [פורסם בנבו]), 14.12.06].
החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בה [ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 125]. האחריות המושגית קמה בין אם הנזק נגרם בשל מצב סטטי של המקרקעין ובין אם עקב פעולה אקטיבית עליהם [ראה: ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399 (1981].
כמו כן ובנוסף - בעלות בנכס מטילה גם אחריות קונקרטית להבטיח שסיכונים חבויים בו לא יביאו לפגיעה בחיי אדם. עובדה זו מקימה בצדה חובה לנקוט באמצעי זהירות ספציפיים למניעת פגיעה אפשרית, ובלבד שזו האחרונה הייתה במתחם הסיכון שנוצר [ר' בעניין זה ת.פ (נת') 719/01 מדינת ישראל נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ, (ניתן ביום 26.6.2005) פסקה 10.4 לפסה"ד והציטוטים המוזכרים שם.
23.חובת הזהירות המושגית חלה גם על מערכת היחסים שבין רשות מקומית לבין הפרט [ראו ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פד"י לז (3) 757, 766-765].
24.בסעיף 236(א)(1) לפקודת העיריות נקבע, כי העירייה תפקח על הקמת בניינים, הריסתם, שינויים ותיקונם ואילו בהמשך, בס"ק (7) נקבע, כי העיריה תקבע אמצעי זהירות אותם יש לנקוט נגד תאונות בשעת הקמת בניינים, הריסתם, שינויים ותיקונם.
ומן הכלל אל הפרט.
25.לאחר שעיינתי בראיות ושקלתי, אני סבורה כי יישום הכללים המשפטים בענייננו מלמד שהנתבעת חבה בנזקי התובעת. דהיינו - כי הוכחה גם קיומה של אחריות קונקרטית, בנוסף לאחריות מושגית, מצידה של הנתבעת כלפי התובעת. ואסביר.
26.א.כאמור אין חולק כי התובעת נפגעה ממכסה ביוב שהיה על מדרכה בבעלות
הנתבעתבסמוך בניין שהיה בבניה. משכך קמה לנתבעת אחריות מושגית כלפי התובעת.
ב.עוד אין חולק כי הנתבעת מינתה את א.ד כפקח בניה מטעמה ושעיקר תפקידו היה לפקח על עבודות הבניה שנעשו ברחבי העיר ולודא כי אכן הקבלנים השונים פועלים בהתאם להיתרים ולחוזים שנחתמו בינם לבין הנתבעת [ראו עדותו בעמ' 15 ש' 21-22; בעמ' 17 ש' 1-3].
ג.לטעמי, בהינתן שמדובר באזור בו מתבצעת בניה מאסיבית ולאורך זמן (ראו עדות התובעת בעמ' 11 ש' 3; עדות א.ד בעמ' 17 ש' 18-21) חובה על הנתבעת, כמי שהתקשרה בחוזה עם קבלנים, להפעיל פיקוח מוגבר מטעמה כלפי הקבלנים בכדי לודא כי הם מבצעים את הבניה כנדרש ומבלי ליצור מפגעים, וזאת כאמור בנוסף לפיקוח שוטף מטעמה מתוקף חובתה כעירייה, כבעלים וכמחזיק בפועל של המדרכות סביב אתר הבניה, כלפי אזרחיה לדאוג למדרכות בטוחות להליכה. [בעניין זה ראו גםע"א 862/80עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, לז(3) 75. (1983)].
רוצה לומר - אין בעובדה כי הנתבעת התקשרה בחוזים לשם ביצוע עבודת בניה במסגרתם הוטלה על הקבלנים אחריות גם לבטיחות העוברים והשבים בסביבת אתר הבניה, [ראו עדותו של א.ד בעמ' 16 ש' 28-35], כדי לפתור אותה מחובתה לדאוג לבטחון תושביה, לרבות וידוא כי אותם קבלנים אכן ממלאים אחר הסכמי ההתקשרות ושומרים על תקינות סביבת אתר הבניה לרבות המדרכות הסמוכות לו לטובת ורווחת התושבים.
ד.לא זו אף זו - לטעמי העירייה יכולה וצריכה הייתה לדעת על 'פוטנציאל המסוכנות' שבאזור (דהיינו, מדרכות מכסי בורות ביוב וכלי עבודה כבדים ), וזאת טרם קרות התאונה, ואף לפעול כדי לסלקו, תחת להמתין לסיומו של הליך הבניה בנימוק של עלויות כלכליות [ראו עדותו בעמ' 16 ש' -11]
בדיוק כשם שהעירייה זיהתה את המסוכנות שבמקום לאחר התאונה, ולאחר שאבי התובעת דיווח על התאונה הגיע למקום נציג עירייה שפעל לאלתר לסלק את המפגע על דרך של סימונו והצבת בטונדות וקרשים [ראו דוח עירייה מיום 17/5/16 – צורף לתצהירו של א.ד] כדי למנוע גישה, כך היה עליה לפעול ולזהות את פוטנציאל המסוכנות מבעוד מועד, שאז היה ביכולתה לפעול לסילוקו למפרע ולא רק בדיעבד, כפי שאכן נעשה בסופו של דבר בפועל.
ה.בהינתן האמור ולאחר ששקלתי, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה שפעלה להסרת כל המפגעים בשטח הציבורי וזאת על אף שהיתה יכולה וצריכה היתה לצפות את המפגע לנוכח עבודות הבניה במקום.
האמור מקבל משנה תוקף לאור עדותו של א.ד ולפיה:"..אנחנו ראינו כלים של פיתוח שנכנסו בשביל לפיתוח דירת גן. אנחנו העפנו אותם משם אבל אני לא ישן שם".[עמ' 19 ש' 4-5]
ו.סיכום ביניים: הנתבעת חבה כלפי התובעת הן באחריות מושגית מעצם היותה עירייה ובעלים, והן באחריות קונקרטית וזאת לנוכח התנהלותה כמפורט לעיל, ועל כן היא חבה בנזקי התובעת.
האם יש להטיל על התובעת אשם תורם?
27. אפתח ואומר כי לדעתי התשובה לשאלה זו שלילית.
28.הלכה פסוקה היא, כי האשם התורם מבטא את תרומתו העצמית של הניזוק לקרות הנזק, [בעניין זה ראו - ע"א2904/92 עירית תל אביב נ' עזבון המנוח לטרהויז על ידי מנהל עיזבונו אפרים אוריון, פד"י נ(1) 754)]. כלומר, בכדי לקבוע אשם תורם יש להראות כי הנזק, כולו או מקצתו, נגרם עקב התרשלות הניזוק. יש להראות כי הניזוק לא נקט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט בהן באותן נסיבות. בהעדר קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת ובין קרות הנזק מידי המזיק, אין מקום לקביעת אשם תורם.
29.בענייננו - התובעת העידה כי במועד הרלוונטי בור הביוב נחזה להיות סגור. (עמ' 9 ש' 25), כך שלמעשה לא הייתה לה כל סיבה שלא ללכת על המדרכה. עדותה זו של התובעת היתה ברורה סדורה ועקבית ולא מצאתי שלא לקבלה.
30.לא זו אף זו - גם הטענה לפיה נזקה של התובעת נגרם שעה שביקשה להציל את אחד מכלביה מנפילה לבור ועל כן אין העיריה חבה בנזקיה, נדמה כי מוטב היה שלא היתה נטענת. הרי לולא היה מכסה הביוב תקול מלכתחילה, דבר מהקורות את התובעת לא היה קורה.
31.לפיכך לאחר ששקלתי ובמכלול הנסיבות,הגעתי לכלל מסקנה ולפיה אין להטיל על התובעת אשם תורם.
סיכום בינים:
32.א.הנתבעת חבה כלפי התובעת באחריות מושגית וקונקרטית ומשכך חבה בנזקיה.
ב.אין להטיל על התובעת אשם תורם.
אחריות צד ג':
33.בעוד שהנתבעת טוענת כי תקינות בור הביוב הינו באחריות צד ג', טוען צד ג' את ההיפך הגמור.
34.לאחר ששקלתי וכפי שיובהר להלן אני סבורה כי אף אחד מהצדדים - לא שולחת ההודעה ולא צד ג' - הצליח להוכיח טענותיו ועל כן דין ההודעה לצד ג' להידחות. אסביר:
35.א.בדוח המוקד (עמ' 10) נרשם על ידי א.ד - באופן פוזיטיבי - כי מכסה הבור נשבר
על ידי מכוניות כבדות שעוברות במקום מטעם הקבלן. בתצהירו לעומת זאת גרסתו אינה כה חד משמעית:"סביר להניח" שהמכסה נשבר מעקב עבודות במקום (סעיף 4 לתצהיר) ואילו מחקירתו לפני עלה כי קיימת גם אופציה שהשבר לא נגרם על ידי צד ג: "יכול להיות ויכול להיות שלא" (עמ' 18 ש' 27) שהמכסה נשבר עקב מעברים של כלים כבדים מעליו.
ב.משנשאל כיצד המכסה לא נשבר עד כה, ענה כי בתחילת הבנייה הייתה גישה מחזית הבניין אך בהמשך, ניתן היה להכנס רק דרך השביל הציבורי בו היה מצוי בור הביוב. (עמ 18 ש' 31 -33). עדותו זו לא נתמכה בשום מסמך או עדות אחרת או אפילו תמונות ועלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית.
ג. לעומת זאת ש.ח סתר את הדברים והעיד כי לא ניתן היה להכנס כלל לדירת הגן מהשביל שכן מיד עם תחילת העבודה נבנתה חומה גבוהה בין הבניין לפארק באופן שהיה הפרש של כ - 15 מטר בין הבניין לפארק שמאחור (עמ' 21 ש' 10 - 15) כמו כן הוא העיד, בניגוד לעדותו של א.ד, שכן ניתן היה לעבור מקדמת הבניין שכן במקום היה פתח של כ -6 מטרים עבור רכבים. (עמ' 22 ש' 8 -12).
36.כאמור מדובר בגרסה מול גרסה, כאשר אף אחד מהצדדים לא תמך את גרסתו בראיות
כך למשל:
-צד ג' לא המציא יומני עבודה כדי שניתן יהא לראות מתי נבנתה החומה כנטען על ידי ש.ח בעדותו, או כדי שנראה מתי בדיוק הסתיימה העבודה באתר.
- הנתבעת לא הביאה לעדות את הקבלן המבצע (בניגוד לצד ג' שהיה היזם) כדי
שיתמוך בעדות א.ד באשר לאופן שבו נבנתה דירת הגן.
37.מאחר שהודעה לצד ג' כמוה כתביעה הרי שהנטל להוכיח את ההודעה מוטל על שולחת ההודעה - הנתבעת.
38.בהינתן כל האמור, ומשעה שמדובר בגרסה מול גרסה כאשר אף אחד מהצדדים למעשה - לא הנתבעת/ שולחת ההודעה ולא צד ג' - לא הצליח להטות את כף לטובתו, הרי שדין ההודעה לצד ג' להדחות וכך אני מורה.
הנזק:
הנכות הרפואית:
39.כאמור בין הצדדים הוסכם כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת תעמוד על 5%.
הנכות התפקודית:
40.ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים.
כדי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בתיק קונקרטי. אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה אולם, גריעה בשכר שלעצמו, כאשר עסקינן בנכות אורתופדית, יכולה להעיד על זיקה בין הנכות הרפואית לשיעור הנכות התפקודית [ראו דבריו של כבוד השופט עמית בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015) - ביחס לפירוט השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית].
41.מאז התאונה חלפו כ - שש שנים במהלכם התובעת סיימה שירות צבאי ואף תואר אקדמאי והחלה לעבוד כבנקאית ואף קודמה בתפקידה.
42.בהינתן הכלל ולפיו ה'עבר מלמד על העתיד', הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל כנדרש במשפט האזרחי ולא הוכיחה כי אכן הנכות הרפואית משפיעה על תפקודה. יחד עם זאת וגם אם יכול להיות בעקבות גילה הצעיר של התובעת ושנות העבודה שעוד לפניה יכול ותהיה לנכות הרפואית בכל זאת השפעה כלשהי על תפקודה הרי שמדובר בהשפעה מזערית שלא מצאתי לכמתה במספר.
הנזקים:
43.לנוכח כל קביעותיי עד כאן נבחן להלן את נזקיה ל התובעת לפי אבות הנזק השונים.
הפסד השתכרות לעתיד והפסדי פנסיה:
44.כאמור התובעת לא הוכיחה כי בעקבות התאונה נגרמו לה הפסדים כלשהם או כי נגרע משכרה. גם מסיכומיה עולה כי כל שהתובעת מבקשת הוא פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעתיד.
45.כפי שציינתי לעיל אינני סבורה כי יש בנכות שנותרה לתובעת ולנוכח התנהלותה מאז התאונה ועד היום כדי להשפיע על תפקודה .
46.לפיכך ובהינתן כל האמור עד כאן וכן לאור דברי בהימ"ש ב רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה, 22/11/18, (פורסם בנבו)]:
לפיהם:
"כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי".
ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין אבות נזק אלו (הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה) סך כולל של 55,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות :
לעבר:
47.מדובר ב'נזק מיוחד' שהכללים להוכחתו ברורים וידועים לכל ומשכך לא מצאתי לחזור עליהם [ראו ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע, פד"י לה (2) 800, 809 [1981]; ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגלילי המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פד"י מה (2) 1 [1991].
48.יחד עם זאת, ועל אף שלא הוצגו ראיות על הוצאות, אני מוכנה להניח, בהתחשב בטיב הפגיעה ומיקומה, כי לתובעת נגרמו הוצאות בגין נסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים ולמשככי כאבים. לפיכך ולאחר ששקלתי, ראיתי בכל זאת לפצות את התובעת בגין אב נזק זה לעבר בסך גלובאלי של 1,000 ₪.
לעתיד:
49.לנוכח מכלול הנסיבות, ומאחר שמחוות הדעת לא עולה כי התובעת תיזקק לטיפולים מיוחדים בכלל, ואשר אינם כלולים בסל הבריאות בפרט - לא ראיתי לפצותה בגין אב נזק זה לעתיד.
עזרת הזולת [לעבר ולעתיד]
לעבר:
50.אין חולק כי לאחר הפגיעה ובמסגרת שירותה הצבאי שהתה התובעת בתקופת אי כושר (גימלים). לפיכך, והגם שמדובר ב'נזק מיוחד', אני מוכנה להניח לטובתה כי בתקופה זו הסמוכה לתאונה היא נאלצה להעזר בבני משפחתה.
על כן, ועל אף שכאמור לא הוצגו ראיות, הרי שבהתחשב בטיב הפגיעה ומיקומה, וכן לנוכח הפסיקה הנוהגת [ראו ת"א (מחוזי חיפה) 32942-04-11 פריג' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב-"הפו"ל" (פורסם בנבו, 23.3.2015)], ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ש"ח.
לעתיד:
51.מאז התאונה חלפו שש שנים. חרף זאת, התובעת לא המציאה ולו בדל של ראיה ממנה ניתן ללמוד כי נזקקה לעזרה בשכר.
לפיכך ובהינתן טיב הפגיעה שיעור הנכות וטיבה, לא ראיתי לפצות את התובעת בגין אב נזק זה לעתיד.
כאב וסבל:
52.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור מכלול הנסיבות, לרבות תקופת אי הכושר, גיל התובעת, שיעור הנכות מיקומה וטיבה, ראיתי לנכון לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בסך 25,000 ₪.
סיכום חישוב הנזק:
53.לנוכח כל האמור נזקי התובע בגין התאונה הינם כדלקמן:
הפסדי השתכרותעבר (-) ₪
עתיד +פנסיה55,000 ₪
עזרת זולתעבר3,000 ₪
הוצאות רפואיות
ונסיעות עבר ועתיד 1,000 ₪
כאב וסבל 25,000 ₪
סה"כ 84,000 ₪
סוף דבר:
54.אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 84,000 ₪.
55.כמו כן תישא הנתבעת:
א.בשכ"ט התובעת בסך כולל של 19,600 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
ב.בהוצאות משפט (חוות דעת ואגרת בימ"ש) בהתאם לקבלות. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל.
56.ההודעה לצד ג' נדחית.
57.לנוכח הנסיבות בהן נדחתה ההודעה לצד ג' - היות גרסאות הצדדים שקולות - הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד של צד ג' והוצאות צד ג' בסך כולל של 10,000 ₪.
58.המזכירות תעביר העתק פסק הדין כמקובל לצדדים ותפעל לסגירת התיק.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כדין.
5129371
54678313
ניתן היום, כ"ו ניסן תשפ"ב, 27 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
חתימה