תביעה לפיצויים בגין איחור במסירת דירה למגורים.
ההליך
1.ביום 08.02.11 התקשרו התובעים עם הנתבעת בהסכם לרכישת דירה בת 5 חדרים בקומת קרקע, בפרויקט מגורים הידוע בשם "פטרה" בעיר אילת ("הדירה"). בהתאם לחוזה, מועד המסירה הצפוי אמור היה להיות ביום 31.08.12, אולם החזקה בדירה לא נמסרה במועד שנקבע, גם לא במועד הגשת התביעה, ולמעשה עד עצם היום הזה הדירה לא נמסרה לתובעים. מכאן התביעה בה מבקשים התובעים לפסוק להם פיצויים בגין איחור במסירה.
2.יש לציין שלתובעים טענות נוספות בגין הדירה, כגון טענות לליקויי בנייה. כמו כן, ומאחר והעיכוב במסירת הדירה נמשך גם לאחר מועד הגשת התביעה, התובעים טוענים שהם זכאים לפיצוי גם בגין האיחור הנמשך. לאור זאת הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יינתן לתובעים היתר לפיצול סעדים ובמסגרת הליך זה יתבררו רק הטענות הכספיות לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה עד מועד הגשת התביעה. בהתאם להסכמה זו, ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים (עמ' 15, 41 לפרוטוקול).
בעת שמיעת העדויות והסיכומים התברר שלא רק שקיימות בין הצדדים מחלוקות נוספות, אלא שגם לגבי המחלוקות נשוא התביעה, התמונה המוצגת בכתבי הטענות אינה מלאה. לאחר שהתברר שבין הצדדים מחלוקות נוספות נעשה ניסיון גישור נוסף אך הוא לא צלח. בנסיבות אלו אין לי אלא להכריע במחלוקות שנמסרו להכרעתי על יסוד חומר הראיות הקיים, ובהתאם לפלוגתאות שנתחמו בכתבי הטענות (שני הצדדים הודיעו על התנגדות משותפת להרחבת חזית, פרוטוקול עמ' 17).
3.התובעים טוענים שהנתבעת איחרה במסירת הדירה חודשים ארוכים ועליה לפצותם בגין כל חודש איחור, סה"כ 82,500 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. בנוסף לכך מבקשים התובעים לפצותם על עוגמת הנפש ואי הנוחות הרבים שנגרמו להם בסכום של 80,000 ₪, והתביעה הועמדה על 162,500 ₪ נכון למועד הגשתה.
הנתבעת אינה מכחישה שהחזקה בדירה לא נמסרה לתובעים אך היא טוענת שהאיחור במסירה לא נגרם באשמתה. לטענתה התובעים ביקשו לבצע בדירה שינויים רחבי היקף ואלו גרמו לעיכוב במסירת הדירה. איחור נוסף נגרם מאחר והקבלן המבצע נקלע לקשיים כספיים ונטש את האתר, ומאחר ונגד חברה הקשורה בנתבעת וניתן צו להקפאת הליכים.
4.ואלו העדים שהעידו. מטעם התובעים העידו שני התובעים, גב' בטיטו ("התובעת"; תצהיר ת/1) ומר בטיטו ("התובע"; תצהיר ת/2). מטעם הנתבעת העיד מר אורן אדר, מי שניהל את פרויקט הבנייה בחלק מהתקופה ("אדר"; תצהיר נ/1).
איחור במסירה
עדויות וטענות
5.החוזה בין הצדדים נקשר כאשר הבנייה היתה רק בשלביה הראשונים, לטענת התובעים הם היו בין הרוכשים הראשונים בפרויקט. התובעים כותבים בתצהיריהם שהבנייה התנהלה בעצלתיים ולא אחת היא הושבתה כליל לפרקי זמן ארוכים. בחלוף מועד המסירה פנו התובעים לנתבעת וביקשו לשלם להם את הפיצוי החוזי המוסכם, אך הם לא נענו. הנתבעת גם לא מסרה להם צפי חדש למסירת החזקה, ורק כעבור כשנה, לאחר לחץ כבד, היא הודיעה שמועד המסירה הצפוי הוא 20.10.13 (נספח 3 לתצהירי התובעים). לאחר שגם מועד זה חלף הנתבעת הודיעה על מועד אכלוס חדש, 17.11.13 (נספח 4 לתצהירי התובעים), ולאחר שגם במועד זה לא נמסרה החזקה, הוגשה התביעה.
6.לטענת התובעים על הנתבעת לפצותם על מלוא תקופת האיחור. התובעים ערים לכך שנקבעה בחוזה אורכת חסד של 90 יום לאיחור במסירה, אך לטענתם מאחר וגם בתום ארכת החסד החזקה לא נמסרה, יש לחייב את הנתבעת לפצותם על תקופת האיחור כולה. ובאשר לסכום הפיצוי. בחוזה ובנספח השינויים שצורף לו נקבע שסכום הפיצוי החודשי יעמוד על 900 ₪ לחודש עבור כל חדר בדירה, היינו 4,500 ₪. ואולם התובעים טוענים שנוכח חלוף הזמן הסכום שנקבע בחוזה אינו משקף את עלות הדיור החלופי הריאלי העומד על 5,500 ₪ לחודש כמפורט בהערכות מתווכים שצורפו לתצהיר (נספח 7 לתצהירי התובעים). לאור זאת מבוקש לפצותם לפי 5,500 ₪ לחודש למשך 15 חודשים, סה"כ 82,500 ₪.
7.עד הנתבעת, מר אדר, פרט בתצהירו שורה ארוכה של שינויים ושיפורים שביקשו התובעים לבצע בדירתם, לרבות ביטול והזזה של מחיצות פנים, הזזה של נקודות חשמל, ושינוי נקודות מים וניקוז. מר אדר כותב בתצהירו שלהערכתו משך הזמן הדרוש לביצוע השינויים שנתבקשו הוא 110 ימי עבודה בעלות של 60,000 ₪.
אדר כותב עוד שהפרויקט הוקם בתחילה באמצעות חברת ש.י.נ. גן רווה בע"מ, אך החברה נקלעה לקשיים כספיים ונטשה את הפרויקט. במצב זה נאלצה הנתבעת להשקיע משאבים רבים כדי להשלים את הבנייה באמצעות קבלנים אחרים. בנוסף לכך הנתבעת ניהלה את הפרויקט בנאמנות עבור חברת אאורה יזום נדל"ן ישראל, חברה בת של חברת אאורה השקעות. נגד חברת אאורה השקעות ניתן צו להקפאת הליכים וגם בגין כך התעכבה הבנייה באופן משמעותי.
8.הנתבעת טוענת שהתובעים אינם זכאים לפיצוי מאחר ומועד המסירה נדחה בשל כוח עליון ובשל השינויים הרבים שהתובעים ביקשו לבצע, וגם מאחר ועד היום התובעים לא שילמו את מלוא התמורה החוזית ונותר חוב בסכום של 65,972 ₪. ובכל מקרה בהתאם לתנאי החוזה, אין לפסוק פיצוי בגין 90 ימי האיחור הראשונים, וגם יש לנכות מכל סכום שייפסק את עלות השינויים שהתובעים ביקשו להוסיף לדירה.
דיון
9.סעיף 18 לחוזה הוא סעיף המסירה. סעיף 18.3 קובע שמועד המסירה הצפוי הוא 31.08.12 ובהמשך מפורטים גורמים שונים המעכבים את המסירה, והם: איחור בביצוע התשלומים ע"י הקונה (סעיף 18.4), כוח עליון (סעיף 18.5) ושינויים שהקונה ביקש לבצע בדירה (סעיף 18.6). סעיף 18.8 קובע שאיחור של עד 90 יום במסירת הדירה ייחשב כעיכוב סביר והגיוני וככל שהדירה תימסר במהלך 90 הימים, לא ייחשב הדבר להפרת חוזה (סעיף 18.9), סעיפים 18.10, 18.11 קובעים את הסעדים העומדים לקונה עקב איחור במסירה העולה על 90 יום.
10.אף שמוסכם שהחזקה בדירה לא נמסרה במועד, הצדדים חלוקים הן לעניין האחריות לעיכוב במסירה, הן על התקופה המזכה בפיצוי, והן על גובה הפיצוי.
האחריות לעיכוב במסירה
שינויים בדירה
11.התובעים ביקשו לבצע בדירה שינויים רבים. אין על כך מחלוקת. גם לגבי מהות השינויים שנתבקשו יש הסכמה, גם אם לא לגבי מלוא הפרטים (ראה תצהיר נ/1 ועדויות התובעים). מה משמעות הדבר? התובעים טוענים שאין לכך כל משמעות ואין בכך כדי להצדיק את העיכוב הרב במסירת הדירה, הנתבעת טוענת שבהתאם לחוזה, נדחה מועד המסירה.
12.אלו הן הוראות החוזה הרלוונטיות להכרעה במחלוקת שנפלה. סעיף 15 לחוזה קובע כך:
"המוכר מוכן לאפשר לקונה לבקש ביצוע שינויים ו/או תוספות ו/או הפחתות ו/או ויתורים בדירה ו/או אספקה עצמית ... לפני מסירת החזקה לקונה".
בהמשך הסעיף נקבעו הסדרים מפורטים בקשר עם ביצוע השינויים, וסעיף 15.4.11 קובע כי:
"הקונה יאשר את העיכוב הצפוי בהשלמת הדירה, לאור ביצוע השינויים המבוקשים, כשם שייקבע על ידי המוכר (ובהעדר קביעה כאמור – מוסכם בזאת כי העיכוב יהא בשיעור של 30 ימים), ואת דחיית מועד המסירה הצפוי, כהגדרתו בסעיף 18.3 דלהלן.... (להלן: 'הסכמה בדבר העיכוב לאור השינויים')".
סעיף 18.3 קובע את מועד המסירה הצפוי ליום 31.08.12, וסעיף 18.6 קובע לאמור:
"במידה ולאור השינויים שבוצעו יחול עיכוב, כאמור בהסכמה בדבר העיכוב בגין השינויים או במידה שכתוצאה מאי עמידת הקונה בתנאי אספקה והתקנת מוצרי הקונה, ייגרם עיכוב בעבודות המוכר ו/או קבלני שינויים, לפי העניין, כי אז ידחה מועד המסירה הצפוי, למשך תקופת העיכוב (הצפויה ו/או בפועל – לפי המוקדם מבניהם)".
מסעיפים אלו עולה כי במקרה בו יוסכם בין הצדדים על ביצוע שינויים בדירה, על הקונה לאשר את משך העיכוב הצפוי בגין כך במועד המסירה. ובהעדר אישור כאמור, מוסכם כי המסירה תדחה ב – 30 ימים.
13.בענייננו הוכח שהוסכם בין הצדדים על ביצוע שינויים בדירה, אולם לא הוכח שהוסכם גם על משך העיכוב שייגרם עקב כך במסירת הדירה. מר אדר, נציג הנתבעת אישר בעדותו שנהוג להחתים דייר המבקש לבצע שינויים בדירה על מסמך לגבי מחיר השינוי ומשך זמן הביצוע הצפוי, אך אין בידיו מסמכים אלו (עמ' 31 שורות 12 – 20). לאור זאת, בהתאם לתנאי החוזה, ובהעדר קביעה או בהיעדר הוכחה לקביעה אחרת, תחול ברירת המחדל החוזית לפיה מועד המסירה יידחה ב – 30 יום.
לעניין זה איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה בהעדר מסמכים יש לקבל את הערכת העד מטעמה כאמור בתצהירו, ולקבוע שפרק הזמן הדרוש לביצוע השינויים שהתבקשו עומד על 110 יום, ובהתאם לכך גם נדחה מועד המסירה (נ/1, סעיף 9). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר החוזי לפיו על הקונה לאשר את העיכוב שייגרם במסירת הדירה עקב השינויים שביקש, ובהעדר הסדר מוסכם משך העיכוב יהא 30 יום. מעבר לכך, הערכת העד אינה מפורטת, אינה מנומקת, אינה מגובה בכל מסמך או ראייה והיא אינה אלא הערכה בעלמא.
14.מכל האמור אני קובעת שהעיכוב במסירה עקב השינויים שביקשו התובעים עומד על 30 יום. מכאן שיש למנות את העיכוב במסירה החל מיום 01.10.12 במקום 01.09.12.
כוח עליון
15. נסיבה נוספת המעכבת מסירה על פי החוזה היא כוח עליון. וכך הוסכם:
"חלו עיכובים בעבודות הבנייה מחמת כוח עליון, ולרבות מלחמה בישראל, פעולות איבה, חבלה, שריפה, רעידת אדמה, שיטפון, שביתה כללית במשק, ימי גשם רבים מהמקובל או מהומה, אשר יש בהם כדי להשפיע ישירות על הפרויקט, ייתן המוכר לקונה הודעה בכתב בדבר העיכוב והסיבות לו, משך העיכוב הצפוי ו/או בפועל, ובהתאם יידחה מועד המסירה הצפוי למשך תקופת העיכוב....".
הנתבעת טוענת שהעיכוב במסירת הדירה לתובעים נבע גם מכך שהקבלן המבצע נטש את האתר, ושחברת אאורה השקעות נכנסה להקפאת הליכים, וגם משום כך התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין האיחור במסירה. איני מקבלת טענות אלו, ומספר טעמים לדבר.
ראשית, הנתבעת קימצה מאוד בפרטים, והעובדות הנחוצות לא פורטו כל עיקר. כל שנטען בתצהירו של אדר הוא שבמהלך הקמת הפרויקט הקבלן המבצע נקלע לקשיים ועזב מבלי להשלים את התחייבויותיו (סעיף 17 לתצהיר נ/1). הא ותו לא. לא נאמר מתי הקבלן נקלע לקשיים, מתי נודע הדבר לנתבעת, מתי הוא נטש את האתר, אלו עבודות נותר עוד לבצע, מה גרם לקריסה, האם היא היתה צפויה, מה נעשה על ידי הנתבעת כדי להימנע מהעיכוב ושאלות רבות נוספות. וכך גם לגבי הטענה שנגד חברת אאורה השקעות ניתן צו להקפאת הליכים. מר אדר כותב בתצהירו שנגד חברת אאורה השקעות ניתן צו להקפאת הליכים ומונו לה נאמנים, שהוגשה על ידי הנאמנים בקשה לאישור מכר והסדר נושים, ושהבקשה אושרה (בכפוף למספר הסתייגויות) כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי שצורפה לתצהיר (נספח א'). אין באלו כדי להבהיר על שום מה לא יכלה הנתבעת, יוסף צליח בע"מ, לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה בחוזה. זאת ועוד, הטענה לפיה הנתבעת ניהלה את הפרויקט בנאמנות עבור אאורה יזום נדל"ן (ישראל), חברת בת של אאורה השקעות (נ/1, סעיף 20), אינה ברורה לגופה, וגם אין בה כדי להסביר מדוע מצבה של חברת אאורה השקעות לא איפשר לנתבעת להשלים את הפרויקט במועד בו התחייבה.
שנית, איני סבורה כי המונח "כוח עליון" כולל בחובו מקרים כגון מתן צו להקפאת הליכים נגד חברת אאורה השקעות או נטישת האתר על ידי הקבלן המבצע עקב קשיים כספיים אליהם נקלע, ודאי לא בנסיבות דנן. הסעיף, שלשונו הובאה לעיל, מונה מספר דוגמאות שיש לראותן כ"כוח עליון" והמכנה המשותף להן הוא כי מדובר בנסיבות בלתי צפויות ושאינן בשליטת הנתבעת. כמבואר, הנתבעת לא פרטה את מכלול העובדות הרלוונטיות, לרבות לא מועדים נחוצים, ובהעדרם לא ניתן לדעת מה היה מצבם הכלכלי של אאורה השקעות או של הקבלן המבצע במועד כריתת החוזה, ואם הנסיבות להן טוענת הנתבעת היו צפויות או ידועות במועד כריתת החוזה (ראה לעניין זה ע"א 3849/09 הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ברוך ובר). בנסיבות אלו, לא הוכח שמדובר בכוח עליון, ולא הוכח אם במקרה זה ראוי וצודק לשחרר את המוכר (הנתבעת) מאחריות לעיכוב במסירה.
שלישית, לפי האמור בחוזה שעה שמדובר בעיכוב שיסודו בכוח עליון על המוכר לתת לקונה הודעה בכתב לגבי העיכוב שנוצר, הסיבות לו ומשך העיכוב הצפוי. הנתבעת לא נתנה לתובעים כל הודעה כאמור וגם לא נטען שניתנה הודעה שכזו. בנסיבות אלו יש לקבוע שהנתבעת לא פעלה בהתאם למתחייב מהחוזה וגם לכן היא אינה יכולה לטעון לכוח עליון.
16.התוצאה היא שהטענה לעיכוב במסירה בשל כוח עליון נדחית.
אי תשלום מלוא התמורה החוזית
17.טענה נוספת היא שהתובעים לא שילמו את מלוא התמורה החוזית המוסכמת, ומשום כך ובהתאם לחוזה, מועד המסירה נדחה עד תשלום מלוא התמורה. אין לקבל טענה זו. הטענה עלתה לראשונה בשלב הסיכומים, יש בה משום הרחבת חזית אסורה, ואין לקבלה. אפרט.
18.בכתב התביעה טענו התובעים שהם שילמו את מלוא התמורה ואף הקדימו תשלומים (סעיף 9 לכתב התביעה). בתגובה כפרה הנתבעת בטענות וטענה שקיימת לתובעים יתרת חוב ואם הם הקדימו תשלומים, הם עשו זאת לתועלתם (סעיף 2.7 לכתב ההגנה). ואולם, אף שנטען כי קיימת יתרת חוב, לא נטען שכתוצאה מכך נדחה מועד המסירה, והטענות לעיכוב במסירה היו רק שינויים שהתובעים ביקשו לבצע בדירה וכוח עליון (סעיפים 2.3, 2.9 – 2.15, 2.19 – 2.20 לכתב ההגנה).
כך בכתב ההגנה וכך גם במסגרת הדיונים בבית משפט. בישיבת יום 28.04.14 הודיע ב"כ הנתבעת כי הצפי למסירת הדירה לתובעים הוא בחודש יוני 2014 ולא באה כל הסתייגות לגבי אי תשלום מלוא התמורה (פרוטוקול, עמ' 1). ולא די שלא באה הסתייגות אלא שנטען שאין להיעתר לבקשת התובע להקדמת תשלומים מאחר ובמועד מסירת החזקה תיערך התחשבנות כוללת (עמ' 3 שורות 6 – 7).
אותה עמדה עלתה גם בתצהירי העדות הראשית. בתצהירו כותב המצהיר שנכון למועד חתימת התצהיר התובעים נותרו חייבים לנתבעת סכום של 65,972 ₪, ואף עתה לא נטען שבגין חוב זה חל עיכוב במועד המסירה, לפחות לא עד מועד הגשת התביעה.
לראשונה בשלב הסיכומים עלתה טענה לפיה בשל חובם של התובעים נדחה מועד המסירה. שני הצדדים הודיעו על התנגדות להרחבת חזית, ודי בכך כדי לדחות טענה זו.
19.מעבר לדרוש אציין כי הטענה גופה לא הוכחה כנדרש. המועד הקובע לקיומה של יתרת חוב כמצדיקה עיכוב במועד המסירה, הוא מועד הגשת התביעה (חודש דצמבר 2013). הטענה לחוב עלתה אומנם בכתב ההגנה אך ללא ציון סכום וללא צירוף מסמך תומך. בתצהיר שהגישה הנתבעת מפרט העד את מצב החשבון נכון לחודש ינואר 2015, אך לא ידוע מה היתה יתרת החוב, אם בכלל, במועד הגשת התביעה. יש להעיר שבישיבת יום 19.11.14 נטען לחוב בסכום של 81,293 ₪, וכך נטען גם בהודעה שהוגשה לבית משפט לאחר הדיון (בקשה מס' 6 בתיק). משום מה, ללא כל הסבר או התייחסות החוב הנטען בתצהיר נמוך משמעותית, 65,972 ₪.
זאת ועוד. סעיף 10.6 לחוזה קובע שאם הבניה הופסקה תקופה העולה על 60 יום תהא לקונה הזכות לדחות תשלומים. לאור העדויות לפיהן הבנייה הופסקה לפרקי זמן ממושכים לא מן הנמנע כי אין כל איחור. כאמור, הטענה כולה מהווה הרחבת חזית אסורה ובנסיבות אלו, השאלות הרלוונטיות לא לובנו.
20.מכל האמור הטענה לאיחור במסירה עקב אי תשלום מלוא התמורה החוזית, נדחית.
סיכום ביניים
21.בהתאם לחוזה היה על הנתבעת למסור את החזקה בדירה לתובעים ביום 31.08.12. עד מועד הגשת התביעה, בתאריך 16.12.13 החזקה לא נמסרה, היינו הנתבעת איחרה במסירת החזקה תקופה של 15.5 חודשים. טענות הנתבעת לאיחור בשל אי תשלום מלוא התמורה או בשל כוח עליון נדחות. הטענה לאיחור עקב ביצוע שינויים מתקבלת ואולם בהתאם לחוזה, ובהעדר הוכחה להסכמה אחרת, משך העיכוב עומד על 30 יום בלבד. התוצאה היא שהנתבעת אחרה במסירת הדירה לתובעים תקופה של 14.5 חודשים.
מכאן לשאלת הפיצוי. שתי שאלות עלו בהקשר זה, היקף הפיצוי והתקופה המזכה בפיצוי.
ארכת חסד – 90 יום
22.סעיף 18.8 להסכם קובע שאיחור של עד 90 ימים במסירת החזקה בדירה "ייחשב כעיכוב סביר והגיוני", ובסעיף 18.9 נקבע כי ככל שהדירה תימסר בתוך 90 הימים האמורים ייחשב הדבר "כעמידה של המוכר בהתחייבויותיו כלפי הקונה בדבר מסירת החזקה בדירה ומשכך – לא ייחשבו להפרת החוזה על ידי המוכר ולא יזכו את הקונה בפיצוי כלשהו". סעיף 18.10 קובע כי איחור במסירה מעבר ל – 90 הימים ייחשב כהפרת החוזה, והוא קובע את הסעדים שיינתנו בגין הפרה זו.
23.הנתבעת טוענת שנוכח הוראות החוזה, אין לחייבה במתן בפיצוי כלשהו בגין 3 חודשי האיחור הראשונים. התובעים טוענים שמאחר והדירה לא נמסרה להם בפרק הזמן של 90 הימים האמורים, בהתאם לפסיקה הנוהגת יש למנות את תקופת הפיצוי החל מתחילת האיחור, ואין לנכות את 90 הימים הראשונים.
24.במחלוקת זו אני מקבלת את עמדת התובעים. הפסיקה קבעה שיש לפרש את הפטור שניתן למוכר מתשלום פיצוי בגין איחור במסירה במשך אורכת החסד, כחל רק מקום בו המסירה בוצעה בתוך תקופת החסד. ואולם אם המסירה נדחתה עד לאחר חלוף תקופת החסד יינתן פיצוי בגין תקופת האיחור כולה, אלא אם הוסכם אחרת (ראה למשל ע"א 758/87 קאופמן נ. גזית קונסוליום; ע"א 4337/02 ירמיהו עייני חברה לבניין בע"מ נ. קואופ צפון; ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין ו-30 אח'). בענייננו נקבע בחוזה כי הפטור מפיצוי חל כאשר המסירה תבוצע בתוך תקופת 90 הימים. לאור זאת, בהעדר הסכמה אחרת, משחלפה תקופה זו והחזקה לא נמסרה, זכאים התובעים לפיצוי בגין תקופת האיחור כולה.
25.חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בסעיפים 18.10 – 18.11 לחוזה בהם נקבעו הוראות לעניין הפיצוי שיינתן עקב איחור במסירה. בין היתר נקבעו הוראות ספציפיות לגבי 18 חודשי האיחור הראשונים כאשר נקבע ש - 18 החודשים הראשונים נספרים ממועד המסירה המוסכם, ללא אורכת החסד. גם מכאן שכאשר יש זכאות לפיצוי, התקופה נספרת ממועד המסירה המקורי ללא התחשבות באורכת החסד שהוסכמה.
26.התוצאה היא שיש לפסוק לתובעים פיצוי לפי 14.5 חודשים.
הסכום לפיצוי בגין האיחור
27.סעיף 18.10.1 לחוזה קובע שבמשך 18 חודשי האיחור הראשונים זכאי הקונה לפיצוי קבוע וסופי של 600 ₪ לחודש בגין כל חדר בדירה לכל חודש או חלק ממנו, ולאחר חלוף 18 החודשים תינתן לקונה הזכות לסעד חלופי של ביטול. בנספח השינויים להסכם נקבע שבמקום 18 חודשים יבואו 12 חודשים ובמקום 600 ₪ יבוא 900 ₪ (סעיף 1.8 לנספח ת/3). אף שחלפו 14.5 חודשים, התובעים לא בחרו בסעד הביטול, על כן הם זכאים לפיצוי מוסכם בסך 4,500 ₪ לחודש (900 x 5).
28.התובעים טוענים שמטרת הפיצוי היא לאפשר להם למצוא לעצמם דיור חלופי, שהסכום של 900 ₪ אינו ריאלי, ושיש לפסוק להם פיצוי לפי 1,100 ₪ לחודש בהתאם להערכות מתווכים שצורפו לתצהירים. איני מקבלת טענה זו ומספר טעמים לכך.
ראשית, לפי האמור בהסכם, במקרה של איחור במסירה זכאי הקונה לפיצוי החוזי שהוסכם. שנית, התובעים לא הוכיחו שהפיצוי החוזי המוסכם אינו ריאלי. התובעים צירפו לתצהיריהם שתי הערכות של שני מתווכים. הערכות אלו הוגשו ללא התנגדות והן קבילות, אך משקלן מועט. מדובר בהערכות של עדים שלא העידו, הן לא מפורטות, לא מנומקות וגם אינן זהות. בנספח 7 לתצהירים נכתב שמחיר דירת גן הוא בין 4,700 ₪ - 5,200 ₪, ובנספח 7(1) נכתב שהמחיר הוא בין 5,000 ₪ - 5,500 ₪. איני סבורה כי ניתן לקבוע ממצאים של ממש על יסוד הערכות מעין אלו. שלישית, התובעים העידו שהם שוכרים דירה חלופית בת 4 חדרים במחיר של 4,100 ₪ לחודש (סעיף 29 לתצהירים ונספח 5 לתצהירים). מכאן שהתובעים לא שילמו בגין הדיור החלופי סכומים העולים על אלו שנקבעו בהסכם (הטענה לפיצוי בגין עגמת נפש בשל מגורים צפופים יותר, תידון להלן, בראש הפרק של פיצוי בגין עוגמת נפש).
29.המסקנה היא שהפיצוי לו זכאים התובעים הוא כמוסכם בחוזה, 4,500 ₪ לחודש או חלק ממנו. כאמור, התובעים זכאים לפיצוי בגין 14.5 חודשי איחור, לפיכך יעמוד סכום הפיצוי על 65,250 ₪.
עגמת נפש
30.ראש נזק נוסף הוא עגמת נפש. לעניין ראש נזק זה מדגישים התובעים מספר נסיבות. האחת, לאורך כל התקופה הם נאלצו להתגורר בדירה בת 4 חדרים בלבד במקום דירת גן בת 5 חדרים שרכשו. השנייה, במשך כל התקופה הם נאלצו לשלם הן בגין השכירות והן בגין המשכנתא שנטלו לשם רכישת הדירה, ודבר זה גרם להם לעומס כלכלי רב. השלישית, הנתבעת לא נתנה צפי ברור למועד המסירה, היא שבה ודחתה את המועדים להם התחייבה, וכך הותירה אותם ללא יכולת לתכנן את צעדיהם. הרביעית, הנתבעת סירבה לבקשתם להקל עליהם את מצוקתם ולממן להם דיור חלופי כמוסכם בחוזה. החמישית, אורך התקופה בה טרם נמסרה להם החזקה. בגין כל אלו עותרים התובעים לפיצוי נוסף בסכום של 80,000 ₪.
31.הנתבעת מדגישה שהחוזה נקשר טרם נחקק סעיף 5א לחוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973 ולפיכך לא חלה עליה החובה לממן לתובעים דיור חלופי. מעבר לכך נטען שהסכום הנתבע מופרז ומוגזם ללא כל פרופורציה, וגם יש לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, את התנהגות התובעים, ואת מכלול השינויים אותם הם ביקשו לבצע בדירה.
32.אני סבורה כי יש לפסוק לתובעים פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, אף שאני מקבלת את טענות הנתבעת כי הסכומים הנטענים חורגים מהמקובל. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ובחנתי את הפסיקה הרלוונטית אני מוצאת להעמיד את הפיצוי הנוסף בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים על סך 7,000 ₪.
טענות נוספות
33.במהלך שמיעת הראיות עלו טענות חדשות שלא נטענו לא בכתבי הטענות ולא בתצהירים. התובעים טענו שעד היום הדירה אינה ראויה למגורים, אין בה מטבח, אין אסלות וברזים, חוטי החשמל חשופים, לא בוצעה ביקורת של חברת החשמל וגם מיזוג אוויר טרם הותקן. הנתבעת לא חלקה על הנטען אך טענה שלבקשת התובעים הוסכם שהדירה תימסר במצבה האמור, מאחר והתובעים ביקשו לשדרג את האביזרים והדירה, להביא בעצמם אביזרים ולבצע את העבודות בכוחות עצמם.
מכלול טענות אלו, לא עלו בכתבי טענות או בתצהירים, בחלקן הן אף סותרות לנטען, והן עלו רק במהלך הדיונים בבית משפט. אין מקום להידרש לטענות החורגות מהאמור בכתבי הטענות. מאותם נימוקים וכמבואר בתחילתם של דברים, אין מקום להידרש לסעדים נוספים שעלו במהלך הדיונים כגון צו למסירת הדירה. סעדים אלו אינם חלק מהליך זה.
34.הנתבעת טוענת שיש לקזז מסכום הפיצויים הן את חובם של התובעים כלפיה והן את עלות השינויים שבוצעו בסכום של 60,000 ₪. איני מקבלת טענות אלו ולו מהטעם שהטענות עלו לראשונה בשלב הסיכומים, ובכתב ההגנה לא ניתנה הודעת קיזוז. מעבר לכך, הסכומים הנטענים לא הוכחו דיים. חובם הנטען של התובעים לנתבעת לא עלה כפלוגתא בתיק, ומשום כך לא התברר גובה החוב (כאמור במהלך ההליך נטענו סכומים שונים), וגם לא נתבררו טענות התובעים בעניין החוב. וכך גם לעניין עלות השינויים שנתבקשו. לא הובהר אם נותרו בכלל חובות או שמלוא התשלומים בוצעו, וגם לא הובהר מה הוסכם בין הצדדים ביחס לשינויים שהתבקשו.
תוצאה
35.התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 72,250 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
אשר להוצאות, אני לוקחת בחשבון כי התובעים וב"כ מתגוררים בעיר אילת והם נאלצו לקיים דיונים בעיר תל אביב על אי הנוחות הרבה הכרוכה בדבר (ההסכם קובע סמכות שיפוט ייחודית למחוזות תל אביב והמרכז). לאור האמור בנוסף לסכומים האמורים תשלם הנתבעת לתובעים אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ו, 31 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
