פלוני נ' שירותי בריאות כללית מחוז דן ואח'

תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית בהליך מעקב הריון, בעקבותיו נולד בנם של התובעים (להלן: הקטין), כשהוא סובל מתסמונת דאון.

רקע כללי

1. התובעת 1 ילידת 1992, תושבת ישראל (להלן: התובעת או האישה), נשואה לתובע 2 – תושב השטחים ששוהה בארץ בהיתר זמני (להלן: התובע או האב); שניהם בני העדה המוסלמית ואין ביניהם קרבת דם; האישה בריאה בדרך כלל, אך ידועה כנשאית תלסמיה. לאחותה ידוע מום כלייתי ומום באצבעות. לפני ההריון מושא התביעה, התובעת ילדה שני ילדים בריאים.

    

2. ביום 4.2.16 פנתה התובעת לרופא המשפחה בגין כאבי ראש והקאות, לאחר שלילה לפני כן פנתה למיון ואובחן דבר ההריון; רופא המשפחה הפנה את התובעת לביצוע אולטרסאונד מיילדותי ולרופא נשים.

    

3. ביום 28.2.16 שבוע 2+9 בוצעה בדיקת סונר בקופת חולים על ידי הטכנאית שפרה ארונוביץ; בבדיקה צוין כי גיל ההריון מתאים לשבוע 1+9; בנוסף נרשם בבדיקה: "הסיכון המשוקלל לתסמונת דאון לפי הגיל והשקיפות: N/A :1".

    

4. ביום 29.2.16 (שבוע 3+9) פנתה התובעת למעקב הריון אצל רופא הנשים של שירותי בריאות כללית – הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), ד"ר מיכאל גורדון (להלן: ד"ר גורדון). הביקור תועד על ידי ד"ר גורדון כדלקמן (להלן: הביקור הראשון):

   

   בתום הביקור הראשון ד"ר גורדון גם הנפיק לתובעת הפניות לביצוע בדיקות שונות.

    

5. ביום 5.5.16 (שבוע 6+18) פנתה התובעת לביקור אצל ד"ר תמר שלם (להלן: ד"ר שלם), בתום הביקור (להלן: הביקור השני) הוציאה ד"ר שלם לתובעת הפניה לביצוע בדיקות כדלקמן:

   

   מייד לאחר הביקור השני ניגשה התובעת לבדיקת סונר על ידי האחות ילנה גולדין.

    

6. ביום 29.5.16 (שבוע 2+22) עברה התובעת סקירת מערכות על ידי ד"ר אלכסנדר ברנוב (להלן: ד"ר ברנוב):

   

   ביום 1.6.16 בוצעה בדיקת אולטרסאונד נוספת על ידי ד"ר ברנוב, שבה נרשם בהערות הבודק "הודגם בבירור CSP. להמשיך בירור ומעקב לפי התכנית".

    

7. ביום 22.6.16 (שבוע 5+25) הגיעה התובעת לביקור מעקב הריון אצל ד"ר שלם, אשר במהלכו נעשה הרישום הבא:

   

8. ביום 4.7.16 (שבוע 27) בוצע אקו לב עובר שפוענח כתקין.

    

9. ביום 13.7.16 עברה התובעת סקירה מכוונת על ידי ד"ר טאובר, בתומה נרשמו הערת הבודק:

   

10. ביום 14.7.16 פנתה התובעת שוב לרופאת הנשים ד"ר שלם, אשר ציינה ברישומים כי סקירת מערכות מכוונת אגני כליה תקינים, ונתנה הפניה נוספת לסקירה מכוונת וביקורת כעבור חודש.

     

11. ביום 14.7.16 בוצע ייעוץ גנטי בבית חולים בי"ח שערי צדק (להלן: בי"ח שערי צדק). במסגרת הייעוץ הוסבר בין היתר כי, הרחבת אגני כליות הוא ממצא המחייב המשך מעקב אולטרסאונד מכוון לכליות; מדובר בממצא שכיח יותר בעובר ממין זכר שברוב המקרים אין לו משמעות מבחינה תפקודית, אך יתכן שהממצא קשור לעלייה בסיכון לבעיה כרומוזומלית לעובר; מאחר ומדובר בממצא מבודד, בשלב זה אין אינדיקציה לבדיקת מי שפיר. בהמלצות נרשם "המשך מעקב אולטרסאונד מכוון לאגני הכליות ודרכי השתן... במידה ותחול הרחבה נוספת מעל 10 מ"מ- יש לפנות שוב ליעוץ גנטי וכן לפנות להתייעצות עם נפרולוג ילדים... המשך מעקב ע"י הרופא המטפל".

     

12. ביום 10.8.16 (שבוע 5+32) בוצעה סקירה מכוונת נוספת ע"י ד"ר טאובר, בה צוין כי קיימת החמרה באגן ימין, ונקבעה ביקורת בעוד שבועיים, והמשך בירור במרפאה בבי"ח שערי צדק.

     

13. ביום 5.9.16 (שבוע 4+36) פנתה התובעת לבית חולים בי"ח שערי צדק בשל בחילות, הקאות ושלשולים; נרשם כי ככל הנראה מדובר ברקע ויראלי ושאינה בלידה פעילה. בשל מצב עכוז הומלץ לבוא להיפוך בשבוע 37.

     

14. ביום 11.9.16 (שבוע 2+37) ילדה התובעת בבי"ח שערי צדק, בלידה נרתיקית, את הקטין במצב עכוז; מייד עם הלידה אובחן כי הקטין סובל מתסמונת דאון.

     

15. התביעה הוגשה ביום 14.8.19 נגד הנתבעת ובי"ח שערי צדק. התובעים הגיעו להסדר פשרה עם בי"ח שערי צדק, בגדרו שולם להם פיצוי כולל בסך 300,000 ₪; אך למרבה הצער ניסיונות הפשרה בין התובעים לנתבעת לא צלחו.

     

    העדים

16. התובעת הגישה חוות דעת של ד"ר אברהם ניסנקורן – מומחה לרפואת נשים ומיילדות, וחוות דעת של ד"ר ראובן אייכנבאום בעניין מצב הקטין, ותצהיר של התובעת.

     

17. הנתבעת הגישה חוות דעת של פרופ' יריב יוגב – מומחה במיילדות וגניקולוגיה, וכן חוות דעת מאת ד"ר אלי היימן – מומחה בתחום נוירולוגיית ילדים, לעניין מצב הקטין. בנוסף הגישה הנתבעת תצהירים של ד"ר תמר שלם, גב' ילנה גולדין וד"ר מיכאל גורדון. בשלב מסוים ביקשה הנתבעת למשוך את תצהירו של ד"ר גורדון, אך התובעים זימנו אותו להעיד מטעמם ועדותו נשמעה.

     

    תמצית חוות דעת של ד"ר ניסנקורן מטעם התובעים

18. בחוות דעתו מציין ד"ר ניסנקורן כי הרישומים הרפואיים מעידים על היענות מלאה של התובעת, ושיתוף פעולה מלא מצידה להנחיות שניתנו לה על ידי הרופאים המטפלים. חלק משגרת מעקב ההריון כוללת בדיקת שקיפות עורפית בין השבועות 11 ל 14. מדובר בבדיקה אולטרה סנוגרפית ורגישותה לגילוי תסמונת דאון מגיעה לכ 90%. לטענתו הבדיקה בוצעה ביום 28.2.16 אך לא הושלמה.

     

19. בדיקת שקיפות עורפית מהווה חלק בלתי נפרד ממעקב ההריון השגרתי, ובביקור השני אצל ד"ר שלם מיום 5.5.16 אין התייחסות לעובדה שבדיקות שקיפות עורפית וחלבון עוברי לא בוצעו, ולא ברור האם התובעת הופנתה בפועל להשלמת בדיקות אלה. ברשומה הרפואית של ד"ר שלם לא מופיעה הפניה מסוג זה. בדיקות אלה ניתנות לביצוע עד השבוע ה 20 והתובעת לא עברה בדיקות אלה במועד.

     

20. יום קודם לביקור הראשון, ב 28.2.16, נערכה בדיקת שקיפות עורפית אשר לא הושלמה; הדבר צוין במפורש על ידי מבצע הבדיקה. למרות זאת, התובעת לא הוזמנה לבדיקה חוזרת. אין הסבר ברשומה הרפואית לתקלה זו ואין התייחסות מצד הרופא המטפל.

     

21. בנוסף, מסיבה לא ברורה התובעת לא עברה בדיקת סקר ביוכימי לרבות חלבון עוברי בשליש ראשון ושני; בדיקות אלה נועדו לזיהוי מומים במערכת העצבים וסיכון לשינויים כרומוזומלים, בעיקר תסמונת דאון; אין התייחסות בתיק הרפואי ואין הסבר לתקלה זו.

     

22. תסמונת דאון נמנית על התסמונות הגנטיות הקשות והשכיחות; לכן חלק נכבד ממעקב ההריון מכוון לזיהוי עוברים הנמצאים בסיכון ללקות בה; בבדיקת סקירת המערכות שנעשתה ביום 29.5.16 זוהתה הרחבה באגני הכליות של העובר; הרחבה מסוג זה מהווה סימן רך מתוך רשימת הסימנים המחשידים לתסמונת דאון; בהתאם להנחיות משרד הבריאות, כאשר מדובר בממצא יחיד אין אינדיקציה לדיקור מי שפיר; וזאת כאשר אין ממצאים אחרים במסגרת הבדיקות הנוספות, לרבות השקיפות העורפית והחלבון העוברי.

     

23. בנתוניה של התובעת, עם סימן רך של הרחבת כליה ובהיעדר ממצאים של הבדיקות הנוספות, קרי שקיפות עורפית וחלבון עוברי, לא היה מקום להגביל את הרחבת בירור האולטרסאונד לדרכי השתן בלבד; זאת משום שידוע שעובר הלוקה בתסמונת דאון עשוי להדגים בסקירת אולטרסאונד סונוגרפית סימנים נוספים, לרבות שינויים בפנים, מומי לב, קיצור עצם הפמור, שינויים במנח האצבעות בכפות הרגליים, שינוי במבנה בכפות הידיים וכו'; לפיכך היתה חובה בנסיבות המקרה ולאחר החמצת בדיקות הסקר, להרחיב את סקירת האולטרסאונד הסונוגרפית המורחבת.

     

24. בנוסף, לנוכח הממצא הכלייתי ובשים לב לעובדה שהתובעת לא עברה את בדיקות הסקר לגילוי תסמונת דאון, היה צריך לתת הנחיה חד משמעית ומיידית לבדיקת DNA עוברי; מדובר בבדיקת דם פשוטה שאינה כרוכה בהליך פולשני ואינה יוצרת סיכון כלשהוא, ורגישותה לאבחון טרום לידתי של תסמונת דאון נעה בין 98% ל 99%.

     

    אילו היו מבצעים בדיקה זו, שהיתה מגלה בהסתברות כ 99% אבחון לתסמונת דאון, היתה קמה הוריה חד משמעית להשלמת האבחון על ידי בדיקת מי שפיר על חשבון הקופה, שהיתה מביאה לאבחון תסמונת דאון בשיעור 100%.

     

    ד"ר ניסנקורן מוסיף כי לא מצא ברשומה הרפואית דיון כלשהוא של הגורמים המטפלים בנושא זה. הוא מוסיף כי כאשר עולה חשד לתחלואה על רקע גנטי כפי שקרה במקרה זה, הבדיקות הללו הן על חשבון קופת החולים.

     

25. בחוות דעתו המשלימה מציין ד"ר ניסנקורן כי מהרשומה הרפואית של בי"ח שערי צדק מיום 5.9.16, עולה כי בבדיקה אולטרה סונוגרפית שנערכה לתובעת, נצפתה חריגה במידה ניכרת מתחום הנורמה באורך הפמור (עצם הירך); קיצור הפמור העוברי נחשב לסימן רך נוסף ברשימת הסימנים שהוגדרו בחוזר משרד הבריאות לקיומה של תסמונת דאון. כלומר, בשבוע 36 התקיימו בעובר לפחות שני סימנים רכים ידועים לתסמונת דאון והם הרחבה באגני הכליות וגודל הפמור; נתונים אלה לא הובאו בחשבון על ידי הצוות הרפואי בבית החולים; זאת בנוסף למידע שכבר היה ידוע להם בדבר החמצת בדיקות הסקר, לרבות שקיפות עורפית וחלבון עוברי.

     

26. במהלך חקירתו ציין ד"ר ניסנקורן כי בביקור השני אצל ד"ר שלם ביום 5.5.16, היא היתה יכולה לערוך את בדיקת השקיפות העורפית במעמד הביקור; מדובר בבדיקת אולטרסאונד שלוקחת 3 עד 5 דקות, ולאחריה בדיקת דם (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.24 (להלן: הפרוטוקול הראשון), שורות 21 עד 25; עמ' 47 לפרוטוקול הראשון, שורות 10-14). הוא גם ציין כי הרגישות של בדיקת חלבון עוברי לניבוי תסמונת דאון מגיעה ל 70%, ובצירוף בדיקת שקיפות עורפית הרגישות יכולה להגיע בין 99% עד 100% (עמ' 50 לפרוטוקול הראשון, שורות 2-4, ושורה 11; עמ' 62 שורות 5-7, 21-22; עמ' 65 שורות 13-15 ושורה 17).

     

27. ד"ר ניסנקורן הוסיף בחקירתו כי בהינתן ממצאים אלה של בדיקת השקיפות העורפית והחלבון העוברי, התובעת היתה זכאית לדיקור מי שפיר על חשבון הקופה (עמ' 65 לפרוטוקול הראשון, שורה 25 עד עמ' 66 שורה 1).

     

    תמצית חוות דעתו של פרופ' יריב יוגב מטעם הנתבעת

28. פרופ' יוגב מציין בתחילת חוות דעתו כי הטיפול בתובעת במהלך ההריון היה על פי סטנדרטים רפואיים מקובלים, על פי רצונה של התובעת; לא בוצעה כל חריגה אבחנתית או טיפולית; כל הבדיקות שלא בוצעו ואשר היה ניתן לבצען הומלצו לתובעת בצורה ברורה, והיא במודע בחרה לא לבצען.

29. פרופ' יוגב מוסיף ומציין כי, בניגוד לטענתו של ד"ר ניסנקורן, בדיקת האולטרה סונוגרפית שבוצעה לתובעת בשבוע התשיעי ביום 28.2.16, לא היתה בדיקת שקיפות עורפית, אלא מדובר היה בבדיקת טרימסטר ראשון לחישוב גיל הריון; בדיקת שקיפות עורפית מבוצעת על ידי רופא ולא על ידי טכנאית, והיא מצריכה הפניה מפורשת; למחרת אותה בדיקה, ביום 29.2.16 התייצבה התובעת אצל ד"ר גורדון, אשר הסביר לה על מגוון הבדיקות בהריון ונתן לה הפנייה לשקיפות עורפית; מכאן ברור כי הסיבה לאי ביצוע בדיקת הסקר היתה על פי רצונה של התובעת ומתוך החלטה ברורה שלה; התובעת הופנתה לבדיקות הסקר המוקדמות לגילוי תסמונת דאון והיא הבינה את שלל הבדיקות הניתנות לביצוע, אך בחרה שלא לבצען.

     

30. פרופ' יוגב ממשיך ומציין כי, התובעת היא אישה צעירה ללא סיפור של קרובי משפחה שחלו בתסמונת דאון, ולכן היא היתה בסיכון נמוך מאד לשאת עובר עם תסמונת דאון. בחישוב הסיכון לתסמונת דאון יש להתחשב בסיכון הרקע שנקבע לפי גיל האישה, בצירוף שקיפות עורפית, סקר שליש ראשון, תבחין משולש או מרובע. שקלול בין תוצאות הסקר וממצאי האולטרסאונד בצירוף סיכון הרקע, בנסיבות המקרה ובהינתן הממצא הרך של הרחבת אגני כליה, מעלה כי התובעת היתה בסיכון נמוך ביותר לעובר עם תסמונת דאון; משום כך בייעוץ הגנטי לא המליצו לתובעת להמשיך בבירורים נוספים אלא במעקב בלבד.

     

31. בניגוד לעמדתו של ד"ר ניסנקורן, היעדר ביצוע בדיקות סקר בהריון אין משמעו כי הממצא באגן הכליות אינו ממצא מבודד; אין בסיס לטענתו של ד"ר ניסנקורן שיש לחפש סימנים לתסמונת דאון באמצעות סקירה מכוונת נרחבת כדי לצפות בשינוי במבנה פנים וכפות רגליים; אין בסיס לטענת ד"ר ניסנקורן, שהיה מקום לבצע בדיקת DNA כרומוזומליות NIPT; נייר העמדה של משרד הבריאות לא קובע שיש לבצע בדיקה זו במקרה של הרחבת אגני כליה; מדובר בבדיקת סקר בלבד, שרגישותה לתסמונת דאון נעה סביב 98-99%; ביצוע בדיקה זו לאחר ממצא מחשיד של הרחבת אגני כליה אינה הגיונית; וזאת משום שמדובר בבדיקת סקר, אחרי בדיקת סקר קודמת; אחרי בדיקת סקר נכון לערוך בדיקה אבחנתית כמו בדיקת דיקור מי שפיר שאמינותה מגיעה ל 100%, ולא עוד בדיקת סקר כמו בדיקת DNA.

     

    פרופ' יוגב מוסיף כי מעבר לכך, בדיקה זו הוצעה לתובעת במסגרת הייעוץ הגנטי, במימון עצמי; כלומר התובעת הכירה את הבדיקה והחליטה לא לבצע אותה.

32. פרופ' יוגב מוסיף כי בניגוד לעמדת ד"ר ניסנקורן, התובעת לא שיתפה פעולה עם הצוות הרפואי; היא הופנתה לבדיקות רבות ולא ביצעה אותן, לרבות שקיפות עורפית וחלבון עוברי; אילו היתה עושה בדיקות אלה כפי שהומלץ לה, היה ניתן לזהות סימנים מחשידים נוספים לתסמונת דאון.

     

    תמצית טענות התובעים

33. לטענת התובעים הנתבעת התרשלה בהליך מעקב ההריון שהתקיים במרפאה שלה, החל בכך שבביקור הראשון שהתקיים ב 29.2.16 לא נמסרה לה חוברת מידע ביחס לבדיקות הקיימות לאיתור תסמונת דאון, בניגוד להוראות ס' 18.1 לנוהל משרד הבריאות מספר 24/2014 (להלן: הנוהל); התובעת אינה שולטת בשפה העברית, והיה על הרופא בביקור הראשון לעשות כמיטב יכולתו להיעזר במתרגם עקב פער שפתי בהתאם לס' 6.7 לנוהל; רופאי הנתבעת הסתפקו במסירת הפניות וניירת לתובעת, שהיתה ניגשת למזכירות כדי שיקבעו לה תורים לבדיקות; התובעת לא הבינה את משמעות ההפניות והבדיקות הרשומות בהן, לרבות בדיקת חלבון עוברי ושקיפות עורפית; היתה חובה על הצוות הרפואי לתעד את עמדתה של התובעת ביחס לבדיקות האמורות; מתן ההפניות והסברים ראויים היה מוביל להשלמת הבדיקות וגילוי קיומה של הפרעה כרומוזומלית דוגמת תסמונת דאון.

     

34. התובעים ממשיכים וטוענים כי, בביקור הראשון, ד"ר גורדון לא נתן לתובעת הסבר ביחס לחלון הזמנים בו ניתן לבצע את הבדיקות, בעיקר בדיקת חלבון עוברי ושקיפות עורפית, ולא הסביר לתובעת כי חריגה מלוח הזמנים תוביל להחמצת ביצוע הבדיקות.

     

    גם הביקור השני אצל ד"ר שלם היה נגוע בשרשרת של תקלות ומחדלים קשים שמגלים התרשלות ברורה וסטייה משמעותית מהנוהל; ד"ר שלם לא הפנתה את האישה לביצוע בדיקת חלבון עוברי ולא הנפיקה הפניה לבדיקה מסוג זה, אלא הסתפקה בהפניה לבדיקת אולטרסאונד ובדיקות דם שגרתיות בלבד. ד"ר שלם גם לא טרחה להסביר וליידע את האישה לעניין חלון הזמן הקצר שנותר לביצוע בדיקת חלבון עוברי, ומה המשמעות של אי ביצוע הבדיקה; ד"ר שלם לא טרחה לברר אילו בדיקות נעשו ואילו בדיקות לא נעשו עד לשלב זה של ההריון, בניגוד להוראות הנוהל מס' 14.1.3 עד ס' 14.1.6.

     

    ברשומה הרפואית של ד"ר שלם לא מופיעה הפניה לביצוע בדיקת חלבון עוברי, ומכאן המסקנה שבניגוד לעמדתה של ד"ר שלם, לא נעשתה הפניה לבדיקת חלבון עוברי; ד"ר שלם גם חטאה בכך שלא רשמה דבר ברשומה הרפואית ביחס לעובדה שהתובעת החמיצה את בדיקת השקיפות העורפית, וכי התובעת לא עברה בדיקת חלבון עוברי; היה על ד"ר שלם להפנות את האישה לכל הבדיקות החסרות, לבדוק אילו בדיקות בוצעו ואילו בדיקות לא בוצעו, לתעד את תוצאות הבדיקות ברשומה הרפואית ולרכז אותן, ולהנחות את האישה ביחס למועדים בהם יש לבצע כל בדיקה.

     

    מחדליה של ד"ר שלם עומדים בסתירה להוראות סעיפים 13 ו 14 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, ומכאן שהם מקימים לתובעים עילת תביעה מכח עוולת הפרת חובה חקוקה שנועדה לטובת התובעים והקטין.

     

35. התובעים ממשיכים וטוענים כי, בנסיבות המקרה נטל הראיה וחובת ההוכחה עוברים לפתחה של הנתבעת בהתאם להוראות סעיפים 38 ו 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להוכיח כי ד"ר שלם מסרה לתובעת הסברים על בדיקת חלבון עוברי, וכי הפנתה אותה מחדש לביצוע הבדיקה, וזאת בהיעדר רישום על הפניה כזו ברשומה הרפואית של הביקור אצל ד"ר שלם.

     

36. עוד נטען על ידי התובעים כי, אין בסיס לטענת הנתבעת בדבר אי היענות מצד התובעת לדרישות הרופאים לביצוע בדיקות; מהראיות עולה כי התובעת עברה הרבה בדיקות במהלך ההריון, כולל בדיקות דם, בדיקות אולטרסאונד, ייעוצים גנטים, בדיקות אולטרסאונד מורחבות ומכוונות; בנוסף התובעת עברה בדיקת חלבון עוברי בהריונות קודמים, ודיקור מי שפיר בהריון מאוחר שהסתיים בשנת 2024.

     

37. התובעים ממשיכים וטוענים כי, רופאי הנתבעת לא תיעדו את השיח עם האישה, כדרישת ס' 6.4 לנוהל, העוסק בהסכמה מדעת או סירוב מדעת, ולפיו במידה והאישה מסרבת לביצוע בדיקה או לא נענית להמלצת הצוות, על הצוות לברר עם האישה את הסיבות להיעדר היענותה, ולהבהיר לה את המשמעות של אי ביצוע הבדיקות.

     

    היה על ד"ר שלם לברר עם האישה מדוע לא ביצעה את בדיקות השקיפות העורפית והחלבון העוברי ולפעול לנוכח התשובות שלה; לו היתה ד"ר שלם עושה כן, היא היתה מגלה כי אין מדובר באי היענות אלא באי הבנה, והיתה מדריכה את התובעת ומספקת לה עזרה בקביעת התור לבדיקה וביצועה.

     

38. עוד נטען על ידי התובעים כי, הנתבעת אף הפרה את ס' 11 לנוהל, שלפיו יש לתת לאישה במפגש הראשון את חומרי ההדרכה וההסברה, כולל עלון מידע לאישה הרה, חוברת "בדיקות גנטיות לאיתור זוגות בסיכון למחלות תורשתיות", חוברת "בדיקות לתסמונת דאון בזמן ההריון", חוברת "עלון מידע: אורח חיים בריאים בהריון".

     

    תמצית טענות הנתבעת

39. לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היתה סטייה מפרקטיקה רפואית נוהגת במהלך ההריון; לא הוכיחה קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת הזהירות לבין הולדתו של הקטין במומיו; כמו כן לא הוכח כי התובעים היו נכונים להפסיק את ההריון.

     

40. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, התובעת לא היתה בסיכון גבוה לתסמונת דאון; היא קיבלה בידיה הפניות לבדיקת סקר כולל לשקיפות עורפית ובדיקת חלבון עוברי כבר בביקור הראשון; התובעת בחרה לא לבצע את בדיקות הסקר; ממצא הרחבת אגן כליה שנצפה אצל התובעת אינו מעלה חשד לתחלואה על רקע גנטי באופן משמעותי, והוא מופיע באחוזים זניחים במקרים של תסמונת דאון; לעובר לא היו סימנים רכים נוספים, למעט הרחבת אגן כליה שהיווה ממצא בודד; הבדיקה האבחנתית היחידה לתסמונת דאון היא דיקור מי שפיר; במקרה זה לא היתה אינדיקציה למתן הפניה לדיקור מי שפיר, והתובעת לא היתה זכאית למימון הבדיקה; במסגרת הייעוץ הגנטי שנערך לתובעת, נמסר לה מידע באשר לממצאים שאובחנו בסקירה והסיכון לתסמונת כרומוזומלית, וכן האפשרות לבצע דיקור מי שפיר במימון עצמי; רופא הנשים אינו יכול להמליץ על מימון בדיקת מי שפיר בניגוד להנחיות משרד הבריאות; גם בדיקת DNA לא היתה מתבצעת במימון משרד הבריאות אלא במימון עצמי; רופא אינו יכול ואינו צריך לכפות על מטופל לקיים את הנחיותיו, ולכל אישה מסורה הזכות להחליט אילו בדיקות לבצע, בין אם הבדיקה כלולה בסל, ובין אם מדובר בבדיקת רשות או השלמת בירור רפואי מכל סוג שהוא.

     

41. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, בדיקת האולטרסאונד שבוצעה ביום 28.2.16 אינה מהווה בדיקת שקיפות עורפית כסברת התובעת; ד"ר שלם ראתה בביקור השני מיום 5.5.16 כי לא נעשו בדיקות סקר, ועל כן הפנתה את התובעת שוב לביצוע בדיקת חלבון עוברי ע"י הדפסת טופס שאלון לתובעת. כמו כן ד"ר שלם נתנה לתובעת הסברים על מנת שתוצאות הבדיקות יחזרו אליה; גם האחות גולדין הפנתה את התובעת והסבירה לה אודות הצורך בבדיקת חלבון עוברי; לא היתה חובה על ד"ר שלם לחזור על ההסברים שנתן ד"ר גורדון בביקור הראשון וליידע שוב על הצורך בבדיקת החלבון העוברי, ואין צורך בהנפקת הפניה נוספת, שעה שההפניה שנתן ד"ר גורדון היתה בתוקף.

     

42. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, טענת התובעת לעניין קשיים בשפה העברית, וכי לא הבינה את שנדרש ממנה, היא טענה חדשה שלא נטענה במסגרת תצהיר התובעת; מהרשומה הרפואית ומעדותה של התובעת עולה כי התובעת בחרה שלא לבצע בדיקות סקר חרף ההפניות שקיבלה מהרופאים, מתוך מודעות ובהבנה מלאה; טענתה של התובעת כי היא לא ביצעה בדיקת מי שפיר בגלל נסיבות כלכליות הינה טענה כוזבת; מחדלה זה אינו קשור למצבה הכלכלי; הסיבה לאי ביצוע הבדיקות לא היתה מפאת בעיות הבנה או הפנמת המידע על ידי התובעת, אלא מתוך רצון ובחירה מודעת.

     

43. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, בנסיבות המקרה העובדה כי התובעת נמנעה מלבצע בדיקות הסקר מבחירה, מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של הנתבעת לבין הנזק. לחילופין, יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 100%.

     

44. עוד נטען על ידי הנתבעת כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח בסבירות של מעל ל 50% כי גם לו בוצעה בדיקת חלבון עוברי, היה בה כדי להצביע על סיכון לתסמונת דאון.

     

45. בנוסף, נטען על ידי הנתבעת כי, התובעים לא הוכיחו כי היו בוחרים לבצע הפסקת הריון לו הוצע להם, וזאת משום שהתובעת אישה דתייה, עוטה כיסוי ראש ומתפללת.

     

46. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, אין בסיס לטענת התובעת בדבר נזק ראייתי והעברת נטל הראיה; הרשומה הרפואית מפורטת וכוללת פירוט מלא של מעקב ההריון והבדיקות, ולכן נטל השכנוע מוטל על התובעים.

     

     

    דיון והכרעה

47. תביעה בגין רשלנות רפואית, יכולה לכלול שלושה ראשי תביעה, והם: רשלנות בטיפול; העדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי; ופגיעה באוטונומיה. הלכה למעשה, עילות אלה מוציאות זו את זו; זאת, שכן כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי, לרבות שאלת הקשר הסיבתי והנזק, ממילא אין עוד טעם לדון בהפרת חובת הגילוי והעדר הסכמה מדעת. לעומת זאת, אם לא מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי, עוברים לבחון את העילה בדבר העדר הסכמה מדעת והפרת חובת הגילוי, לרבות בשאלת הקשר הסיבתי והנזק. אם לא מוכחת עילה של היעדר הסכמה מדעת, עוברים לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה (השוו: ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פס' 12 לפסק דינו של הש' עמית (נבו 5.3.12)).

     

    במקרה דנן, טענות התובעת כוללות במשולב טענה לרשלנות בביצוע מעקב ההיריון על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת, בצירוף רשלנות בהפרת חובת הגילוי וההסבר.

     

48. אין חולק כי חלה חובת זהירות של הרופא כלפי החולה. החובה המוטלת על הרופא היא לנקוט באותם אמצעי זהירות שבהם רופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין בגילויו של הפגם ובריפויו (השוו: ע"א 4025/91 צבי נ' קרול (נבו 12.12.96); ע"א6936/09 יהודה נ' שירותי בריאות כללית, פס' 11 לפסק דינו של הש' עמית (נבו 5.3.12); ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, פס' 5 והאסמכתאות שם (נבו 12.8.10)).

     

49. לעניין חובת הגילוי וההסכמה מדעת, סעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, קובע כי:

     

    "המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות".

     

    הפסיקה קובעת בעניין זה כי החובה המוטלת על הרופא להסביר למטופל את מצבו הרפואי ואת אפשרויות הטיפול העומדות בפניו, ולוודא כי הסבריו הובנו, היא חלק מחובת הגלוי החלה על הרופא (ע"א 2959/22 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פס' 20 (נבו 18.6.23); ע"א 8710/17 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פס' 16-21 (נבו 6.8.19)); ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ס(3) 590, 610 (2005)).

     

    על הרופא ליתן הסבר ברור ומפורש, בשפה מובנת ומידע על כלל האפשרויות והסיכונים העומדים בפני ההורים, על מנת שיידעו לכלכל את צעדיהם (ראו והשוו: ע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת, פס' 32 (נבו 9.2.15)).

     

50. אפתח בכך כי עדותה של התובעת עשתה עליי רושם אמין, מהימן ומשכנע. מדובר באישה פשוטה שסיימה 12 שנות לימוד, נשואה לתושב השטחים, אינה עובדת ומקור הכנסת המשפחה הוא האב תושב השטחים, שבקושי מספק את צרכי הפרנסה הבסיסיים.

     

    התובעת העידה כי עברה את כל הבדיקות שנדרשו ממנה ואליהן הופנתה; היא הבינה שאלו הבדיקות הנדרשות ולא העלתה על דעתה שהיא מפספסת בדיקה כלשהיא (ס' 9 לתצהיר); אמנם הוסבר לה על בדיקת מי שפיר, והיא מסרה שלא תבצע אותה לנוכח עלותה הכספית ובשל היותה לא הכרחית לפי הסברי הרופאים (ס' 8 לתצהיר); היא עמדה על גרסה זו לאורך כל חקירתה הנגדית בצורה כנה ולא מתחכמת; היא תיארה את הביקור הראשון אצל ד"ר גורדון ומסרה כי נתן לה הפניות, ולאחר מכן היא פנתה למזכירה ומסרה לה את הדפים ואף ביקשה ממנה להחליף אותו בגלל שהוא גבר (עמ' 7 לפרוטוקול הראשון, שורות 4-7, 16-20. היא חזרה על הדברים בעמ' 9 שורות 1-4, 13-15). בעמ' 10 לפרוטוקול הראשון, שורות 1-3, היא חזרה ואישרה כי נמסר לה שיש בדיקות בתשלום, אבל היא לא היתה מוכנה לבצען מכיוון שאין לה כסף לשלם; היא המשיכה והדגישה במהלך חקירתה כי עשתה את כל הבדיקות שניתנו לה ושנקבעו על ידי המזכירה (עמ' 11 שורות 18-26), וכי המזכירה קבעה לה הרבה בדיקות שעשתה אותן (עמ' 12 שורות 9-13).

     

    היא תיארה את הביקור שלה אצל ד"ר שלם, ומציינת כי הרופאה נתנה לה הפניות ולקחה אותה לאחות כדי לעשות לה בדיקות (עמ' 13 שורות 13-17, עמ' 14 שורות 4-14). לאחר מכן, היא תיארת את הביקור אצל האחות ילנה גולדין וציינה כי היא אמרה שלא מוכנה לבדיקות בתשלום, אלא לכל בדיקה אחרת ללא תשלום (עמ' 18 שורות 6-8, 20-27; עמ' 19 שורה 25 עד עמ' 20 שורה 2); היא מעידה שוב כי היא עשתה כל מה שביקשו ממנה: "היתה רופאה שלי, ערבית... מאבו גוש... היא היתה מתרגמת לי. היא היתה עוזרת לי גם לקבוע את התורים". הנתבעת חוזרת על כך בעמ' 20 שורות 17-24.

     

51. לעניין היעדר סרבנות והימנעות של התובעת – בניגוד לטענתו של ד"ר גורדון ושל פרופ' יוגב, ניתן ללמוד מעדותה של ד"ר שלם, שממנה עלה כי לא ראתה בתובעת אישה סרבנית נמנעת. כך, כשנשאלה ד"ר שלם אם שאלה את האישה מדוע לא ביצעה את הבדיקות היא השיבה: "האישה לא אמרה כי לא תעשה את הבדיקה. היא פשוט לא עשתה אותם" (עמ' 43 לפרוטוקול השני, ש' 16-26); וכשנשאלה : "איך את מסבירה את זה שהאישה... עשתה כל-כך הרבה בדיקות, עשתה אקו לב, עשתה ייעוץ גנטי, עשתה בדיקות דם, רצה ממרפאה למרפאה". היא השיבה: "ולא חזרה אליי", ולא טענה שמדובר באישה שהיא סרבנית או רשלנית (ר' עמ' 53 לפרוטוקול השני, שורות 15-18; ראו גם: עמ' 20 ש' 5-10; עמ' 33 ש' 1-6; עמ' 41 ש' 10-13).

     

52. מעדותו ניתן היה להתרשם כי ד"ר גורדון התייחס למקרה של התובעת כאל מקרה "סטנדרטי"; הוא רשם את כל הבדיקות שהוא נותן לכל אישה ושחרר אותה עם דפי הפניות לבדיקות. כך, כשנשאל אם הסביר לתובעת את משמעות בדיקת השקיפות העורפית ומועד הביצוע שלה שמסתיים בתוך שבוע ממועד הביקור, הוא השיב: "נתתי לה הפניות", וכי הוא מסביר תוך כדי יציאת הדפים מהמדפסת ולמי שמבקש הסבר (עמ' 66-70 לפרוטוקול מיום 18.7.24 (להלן: הפרוטוקול השני) שורות 11-12). מכאן, שהוא הסתמך בעיקר על הניירת. וכשנשאל אם הוא מסכים שבמפגש הראשון צריך לדבר על תסמונת דאון ולהסביר לאישה על בדיקת שקיפות עורפית וחלבון עוברי וסקר ביוכימי ראשון, השיב שהוא מסכים וכי הדבר לא רשום ברשומה הרפואית (עמ' 72 שורות 11-24); הוא הוסיף ואמר בעדותו "מבחינתי, אישה צריכה לדעת שהיא צריכה לעבור בדיקות גנטיות לבדיקת התסמונות... יכול להיות שלגבי תסמונת דאון ספציפית, אנחנו לא דיברנו,... חשיבות הבדיקות הגנטיות לתסמונות שונות היא קיבלה, היא קיבלה לא פעם, גם דרך האחות..." (עמ' 73 שורות 1-13). בהמשך הוא העיד כי התובעת קיבלה ממנו את ההפניות, וכי היא צריכה לקבל הסבר אם היא לא מבינה משהו (עמ' 75 שורות 1-2). מזה עולה שד"ר גורדון יצא מהנחה שאם האישה לא שואלת אותו שאלות, אז היא מבינה את כל מה שכתב. הנחה שלדעתי מוקשית ביותר.

     

53. בעניין זה מקובלת עליי עדותו של ד"ר ניסנקורן בכל הנוגע לביקור הראשון אצל ד"ר גורדון, שלפיה ד"ר גורדון רשם לתובעת את כל הבדיקות באופן סטנדרטי ללא קשר לשבוע שבו היא נמצאת, לרבות בדיקת שעלת ובדיקת מי שפיר שאינן רלוונטיות לשבוע ההריון במועד הביקור; מדובר בטופס אוטומטי שמוציאים לכל אישה בתחילת הריון. ר' עמ' 40 לפרוטוקול הראשון, שורות 5-24:

     

    

     

54. ד"ר ניסנקורן העיד כי הוא מכיר את הטפסים האלה כמי שעובד בקופת חולים כללית משנת 1977 (עמ' 36 לפרוטוקול הראשון, שורות 17-31). בהמשך הוא מעיד כך (עמ' 41 שורות 8-18):

    

     

55. מכאן שלדעתי התנהלותו של ד"ר גורדון בביקור הראשון לא עמדה בסטנדרט הרפואי המצופה מרופא סביר במפגש ראשון עם אישה הרה. ניתן ללמוד על סטנדרט זה מסעיף 14.2.3 לנוהל, אשר מפרט את מה שמצופה מהרופא במפגש הראשון: "תיאום ציפיות עם האישה ההרה, באשר לביצוען של בדיקות, שמטרתן היא לבדוק את תקינות העובר. הסבר והפניה לבדיקות סינון לתסמונת דאון".

     

    כאמור, ההתרשמות מחומר הראיות היא שד"ר גורדון הסתפק בלרשום את כל הבדיקות ולתת לתובעת את ההפניות מבלי להסביר לה את משמעות הסיכון לתסמונת דאון, את חשיבות בדיקות שקיפות עורפית וחלבון עוברי, ואת לוחות הזמנים לביצוען. כאמור, מחומר הראיות שהובא לעיל עולה כי ד"ר גורדון נותן הסבר למי שלא מבינה, כלומר למי ששואלת; גישה זו מוקשית בעיניי, משום שהניסיון מלמד שבהרבה מקרים דווקא אנשים שלא מבינים מתקשים לשאול; זאת במיוחד בהינתן נתוניה האישיים של התובעת, אשר לפי עדותה מתקשה לתקשר בשפה העברית, קל וחומר כאשר מדובר ברופא גבר, שאף ביקשה להחליפו. ניתן למצוא חיזוק להתרשמות זו גם מדבריו של ד"ר גורדון בעדותו, לפיהם מניסיונו המון נשים בירושלים לא עושות את הבדיקות (עמ' 85 לפרוטוקול השני, שורות 20-23), דבר שיכול לחזק את הרושם שאפשר שד"ר גורדון אינו רואה תוחלת במתן הסבר לנשים מסוג זה.

     

56. מכאן לביקור השני אצל ד"ר תמר שלם ביום 5.5.16. מחומר הראיות לרבות עדותה של התובעת ושל ד"ר שלם, ניתן היה להתרשם כי ד"ר שלם התייחסה לעניינה של התובעת בצורה רצינית ומשמעותית יותר; היא הבחינה כי התובעת כבר החמיצה את בדיקת השקיפות העורפית, ולכן הדגישה בפניה את הצורך להשלים את הבדיקות האחרות ובעיקר את בדיקת החלבון העוברי. נוכח התרשמות זו אינני רואה מקום לזקוף לחובתה של ד"ר שלם שלא רשמה ברשומה הרפואית את הפירוט שיש לבצע בהתאם לס' 6.4 לנוהל, בדבר הסכמה מדעת או סירוב מדעת, שלפיו במקרה שבו אישה אינה מבצעת את הבדיקות שהוצעו לה, על הצוות לברר עם האישה את הסיבות להיעדר היענותה ולהבהיר לה את המשמעות של אי ביצוע ההמלצות.

     

    כשנשאלה ד"ר שלם האם היא ביררה עם התובעת דברים אלה, היא השיבה כי התובעת לא אמרה שהיא לא תעשה את הבדיקות, היא פשוט לא עשתה אותן (עמ' 43 לפרוטוקול השני, שורות 13-20). ושוב, אמנם מתשובה זו עולה כי ד"ר שלם לא פעלה בהתאם לסעיף 6.4 לנוהל, ולא ביררה עם התובעת מדוע לא ביצעה את בדיקות השקיפות העורפית והחלבון העוברי, אולם מהתייחסותה והתנהלותה ומתשובתה של ד"ר שלם, נראה כי היא הבינה כי אין מדובר באישה סרבנית או נמנעת מביצוע הבדיקות, אלא בבדיקות שהוחמצו; לכן, היא לקחה את הדברים ברצינות וביקשה מהתובעת לפנות מיד אל האחות כדי להשלים את הבדיקות. אמנם ד"ר שלם לא הוציאה הפנייה חדשה לבדיקת חלבון עוברי, דבר שאפשר כי תרם לפספוס הבדיקה כפי שיוסבר בהמשך, אבל אין חולק כי הייתה קיימת הפניה לבדיקת חלבון עוברי, שהופקה בביקור הראשון על ידי ד"ר גורדון, שכנראה גם הצוות לא שם לב אליה.

     

57. כאן, למרבה הצער, התחילה שרשרת טעויות והחמצות. כך למשל בעדותו מסר ד"ר גורדון כי ד"ר שלם הוציאה לתובעת הפניה לבדיקת חלבון עוברי, ובו במקום היא הפנתה אותה לאחות כדי לעשות את הבדיקה, אבל היא לא היתה מוכנה לעשות את הבדיקה (עמ 91 לפרוטוקול השני, שורות 12-15). רק בהמשך חקירתו, כשעומת ד"ר גורדון עם עדותה של ד"ר שלם שלפיה בשעת הביקור לא ניתן עוד היה לבצע בדיקת דם לחלבון עוברי בבי"ח שערי צדק, הוא תיקן את עצמו (עמ' 94 שורות 17-19).

     

58. בנוסף התברר כי ד"ר שלם אף היא טעתה כאשר סברה שניתן היה לבצע את בדיקת החלבון העוברי למחרת היום באבו גוש, ונראה, מן הסתם, כי דברים אלה אף נמסרו לתובעת (עמ' 50 לפרוטוקול השני, שורות 1-4). ואכן, התובעת שכאמור הסבריה של ד"ר שלם, בניגוד לד"ר גורדון, עשו עליה רושם חזק ומשמעותי, ניגשה מייד למחרת היום למרפאה שלה באבו גוש וביצעה בדיקות דם, תוך שהיא מאמינה שבדיקות דם אלה כוללות את כל ההפניות בעניינה. כאמור, אין חולק כי בדיקת חלבון עוברי מבוצעת באמצעות בדיקת דם פשוטה; בכך סברה התובעת כי היא השלימה את הבדיקות שנתבקשו עי ד"ר שלם.

     

59. לא רק זאת, אלא שד"ר שלם מסרה כי במעמד הביקור השני היא הוציאה שאלון בעניין בדיקת החלבון העוברי, וזאת במיוחד על מנת שתוצאת הבדיקה תחזור אליה ולא לד"ר גורדון, אשר הנפיק את ההפניה לביצוע בדיקה זו, ועדיין היתה בתוקף; מכאן הציפייה כי ד"ר שלם, שכאמור התייחסה בכובד ראש לעניינה של התובעת, תעקוב אחרי ביצוע בדיקה משמעותית זו; אלא מאי, מעדותה עלה כי ד"ר שלם הבחינה בתוצאת בדיקת העמסת הסוכר שהתובעת עשתה בהתאם להפנייתה, שלא היתה תקינה, ואף ניסתה ליצור איתה קשר בעניין זה, וביקשה מהאחיות להמשיך טיפול בעניין.

     

60. מכאן, נשאלת השאלה מדוע ד"ר שלם שכאמור נחשפה לתיק התובעת ביום 15.6.16 לאחר קבלת תוצאת העמסת הסוכר, לא הבחינה כי לא קיים רישום על ביצוע בדיקת החלבון העוברי, ואין תוצאה של בדיקה זו; וזאת למרות שהיא הוציאה שאלון במכוון על מנת שתוצאה זו תחזור אליה (ר' עמ' 33 לפרוטוקול השני, שורות 18-20; עמ' 34 שורות 6-7; עמ' 38 שורות 1-9), ולמרות שהיתה מודעת לכך שחלון הזמנים לביצוע הבדיקה הולך ונסגר. כשנשאלה על כך במהלך חקירתה הנגדית, השיבה:

     

    "כי חלבון עוברי לא חזרה אליי תשובה. אישה כשהיא לא עושה בדיקה, אי-אפשר לדעת שהיא לא עשתה אותה. רק בדיקה שהיא עשתה, חוזרת אליי..." (עמ' 46 שורות 19-22).

     

    סבורני כי קשה לקבל תשובה זו של ד"ר שלם. כאמור, ד"ר שלם הבחינה שהתובעת החמיצה את המועד לביצוע בדיקת השקיפות העורפית, ומטבע הדברים הבינה את החשיבות שלא להחמיץ את בדיקת החלבון העוברי; והיא אכן הקפידה להוציא שאלון על מנת שהתשובה תחזור אליה; ד"ר שלם נחשפה לתיקה של התובעת לאחר קבלת תשובת העמסת הסוכר; כאמור, מצופה היה כי היא תבחין בתקלה בדבר אי ביצוע בדיקת החלבון העוברי, דבר שלא קרה למרבה הצער (ר' גם תשובתה של ד"ר שלם בעמ' 47 לפרוטוקול השני, שורות 5-15).

     

61. יוצא אפוא, כי בדיקת החלבון העוברי "נפלה בין הכסאות". ד"ר גורדון סבר כי ניתן היה לבצע את הבדיקה במעמד הביקור השני בבי"ח שערי צדק, דבר שהתברר כי אינו נכון. ד"ר שלם סברה כי ניתן היה לבצע את הבדיקה במסגרת בדיקת הדם במרפאה באבו גוש, דבר שאף הוא התברר כלא נכון. התובעת מצידה היתה בשני המקומות. היא היתה אצל האחות ילנה גולדין, אליה הופנתה על ידי ד"ר שלם מייד לאחר הביקור השני, שאכן עשתה לה חלק מהבדיקות, אך לא ניתן היה לבצע את בדיקות הדם משום שהשעה היתה מאוחרת. למחרת היום היא ניגשה כהמלצת ד"ר שלם והאחות גולדין למרפאה באבו גוש ועשתה בדיקות דם בהתאם להפניות שנמסרו לה על ידי ד"ר שלם, וסברה שבכך היא השלימה את הבדיקה, כפי שכאמור גם ד"ר שלם סברה.

    מחומר הראיות עולה כי אף אחד – לא ד"ר שלם ולא האחות גולדין ולא המרפאה באבו גוש, הסבירו לתובעת כי בדיקת הדם באבו גוש אינה כוללת בדיקת חלבון עוברי. נהפוך הוא – כאמור, ד"ר שלם מסרה בעדותה כי היא סברה שניתן לבצע את בדיקת הדם של החלבון העוברי גם באבו גוש (ר' עמ' 50 לפרוטוקול השני ,שורות 1-4).

     

62. במצב דברים זה, התובעת נקלעה למצב שבו היא החמיצה שתי בדיקות סקר משמעותיות לצורך גילוי תסמונת דאון; שקיפות עורפית וחלבון עוברי, שכאמור שתיהן הוחמצו לטעמי עקב התרשלות הנתבעת במעקב ההיריון. השקיפות העורפית הוחמצה עקב הפגמים בגילוי וההסבר מצד ד"ר גורדון, שלא נתן הסבר מתאים ומובן לתובעת לעניין חשיבות הבדיקות וחלונות הזמנים המצומצמים לביצוע בדיקה זו, שאמורה להתבצע בין השבועות 11 עד 14. ואילו בדיקת החלבון העוברי הוחמצה גם במסגרת המעקב של ד"ר שלם אשר דווקא כן התייחסה בצורה משמעותית ורצינית לחשיבות הבדיקות במסגרת הביקור אצלה, אולם כל חוליות הטיפול והמעקב כשלו בלהביא לביצוע בדיקת החלבון העוברי הלכה למעשה, כפי שפורט לעיל.

     

63. מעדות המומחים עולה כי אין חולק שביצוע כלל בדיקות הסקר המשולש, כולל חלבון עוברי ושקיפות עורפית, היה מביא לחשיפת סיכון לתסמונת דאון בשיעור שבין 94%-99% (ר' עדותה של ד"ר שלם בעמ' 15 לפרוטוקול השני, שורות 3-9; ר' עמ' 7 לחוות דעתו של ד"ר ניסנקורן; עדותו של ד"ר ניסנקורן בעמ' 62 לפרוטוקול הראשון, שורות 5-7; עמ' 65 שורות 13-17).

     

    בנוסף לכך, אילו בדיקת החלבון העוברי היתה מתבצעת לבדה, ללא בדיקת השקיפות העורפית; היינו, מבלי להביא בחשבון את ההתרשלות של ד"ר גורדון בביקור הראשון, עדיין ניתן היה לעלות על סיכון לתסמונת דאון בשיעור של כ 60% עד 70% (ראו עדותה של ד"ר שלם בעמ' 16 לפרוטוקול השני שורות 6-12); מכאן, מקובלת עליי עמדתו של ד"ר ניסנקורן, שלמעשה לא נסתרה על ידי עדי הנתבעת, כי בהינתן הרגישות הגבוהה של הבדיקה לתסמונת דאון (70%), התובעת היתה מקבלת לאחר מכן גם אישור לביצוע הבדיקה האבחנתית של דיקור מי שפיר בחינם, ובכך ניתן היה לעלות על לקותו של העובר בתסמונת דאון בשיעור 100%.

     

64. אם לא די בכך, כאמור ביום 29.5.16 עברה התובעת בדיקת סקירת מערכות על ידי ד"ר ברנוב, שממנה עלה ממצא של הרחבה באגני כליה. אין מחלוקת בין מומחי הצדדים כי מדובר בממצא שמהווה סימן רך לחשש לתסמונת דאון. לגישת מומחי הנתבעת מדובר בממצא לא משמעותי שאינו מצדיק לנקוט בכל בדיקה אבחנתית כמו בדיקת מי שפיר. לעומת זאת, כאמור ד"ר ניסנקורן מטעם התובעת, ציין בחוות דעתו כי גילוי ממצא זה לאחר החמצת בדיקת השקיפות העורפית והחלבון העוברי, היה צריך להדליק נורה אדומה אצל רופאי הנתבעת במעקב ההיריון, משום שמחדלם גרם לכך שהם ניצבו עם הממצא הרך של התרחבות אגני הכליה ללא כל ממצא אחר שהיה אמור להיות בפניהם במעקב הריון רגיל, כולל בדיקת השקיפות העורפית ובדיקת החלבון העוברי; מכאן, לשיטתו של ד"ר ניסנקורן הם היו צריכים לנקוט יוזמה ולבצע באופן מיידי בדיקת DNA עוברי. מדובר בבדיקת דם פשוטה שאינה כרוכה בבדיקות פולשניות ואינה יוצרת סיכון כלשהוא, כאשר אפשרות החיזוי שלה לתסמונת דאון נעה בין 98-99%. אילו היו מבצעים בדיקה לא פולשנית זו, הרי היתה אינדיקציה חד משמעית להשלמת אבחון באמצעות דיקור מי שפיר בחינם.

     

65. כאמור, פרופ' יוגב חולק על עמדה זו של ד"ר ניסנקורן, וטוען כי אין טעם לבצע בדיקת סקר של DNA בהתבסס על ממצא בדיקת סקר של הרחבת אגני כליה. בין שתי גישות אלה מקובלת עליי גישתו של ד"ר ניסנקורן. גישתו של ניסנקורן למעשה מציגה פתרון למחדלים הרשלניים שנגרמו במעקב ההריון על ידי הנתבעת, ואשר בעקבותיהם הוחמצו בדיקת השקיפות העורפית ובדיקת החלבון העוברי. כאמור, אין חולק כי הממצא באגני הכליה הוא ממצא רך, ואין חולק שממצא זה לבדו אינו מצדיק בדיקה אבחנתית על ידי דיקור מי שפיר; ואולם לא הרי ממצא זה כהרי ממצא של בדיקת DNA העולה על סיכון לתסמונת דאון בשיעור עד 99%; סבורני כי אין חולק כי אילו בדיקה זו היתה מתבצעת לנוכח המחדלים שאירעו לפני כן, שגרמו להחמצת בדיקות הסקר, היה סיכוי משמעותי להציל את המצב; אולם שוב הנתבעת בחרה לא לעשות בדיקה זו, ובכך חשפה הן את התובעת והן את עצמה לסיכוני ההתרשלות שאירעו בחוליות הקודמות של המעקב.

     

66. מכל האמור לעיל עולה כי נפלו פגמים ותקלות בשלוש חוליות של מעקב ההריון של התובעת אצל הנתבעת. האחת, במהלך הביקור הראשון אצל ד"ר גורדון כפי שפורט לעיל, אשר בגינו הוחמצה בדיקת השקיפות עורפית. השניה, לאחר הביקור אצל ד"ר שלם, אז הוחמצה בדיקת החלבון העוברי בשל התרשלות צוות הנתבעת. החוליה השלישית, לאחר גילוי ממצא אגני הכליה שהצדיק בנסיבות המקרה ביצוע בדיקת DNA שתחפה על המחדלים בחוליות הקודמות.

     

    כפי שפורט לעיל, היתה התרשלות מצד צוותי הנתבעת בשלוש החוליות. ואולם לצורך ביסוס אחריות נגד הנתבעת די כי התקיימה התרשלות באחת החוליות בלבד, שכן אם נאמר כי לא היתה התרשלות בחוליה הראשונה של ד"ר גורדון שבגדרה הוחמצה בדיקת השקיפות העורפית, עדיין, אילו לא היתה התרשלות בחוליה השניה שבגדרה הוחמצה בדיקת החלבון העוברי, ניתן היה לעלות על תסמונת דאון, נוכח סיכויי הגילוי בבדיקת החלבון העוברי. ואם נאמר כי לא נפלה התרשלות בחוליה הראשונה ואף לא בחוליה השניה, הרי בהינתן שני נתונים אלה, אף בהנחה שאינם רשלניים, די באי התרשלות בחוליה השלישית בנסיבות המקרה, שבה לאחר שהתגלה ממצא חדש של התרחבות אגני כליה, על ידי ביצוע בדיקת DNA כדי לעלות על תסמונת דאון. מהאמור עולה כי התרשלות צוותי הנתבעת במעקב ההריון, גרמה להחמצת אבחון של תסמונת דאון.

     

67. מכאן לשאלה האם התובעת היתה מבצעת הפסקת הריון, אם היא היתה נחשפת ומודעת ללקות העובר בתסמונת דאון. מדובר בנדבך נוסף במישור הקשר הסיבתי בתביעות מסוג זה. על פי הפסיקה, שאלת קש"ס זה תוכרע על פי מבחן דו- שלבי:

    "לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים השונים הנובעים ממומו של הילד, יש להראות, בשלב הראשון, כי אילו עמד בפני הוועדה להפסקת הריון מלוא המידע הרפואי הרלבנטי (מידע שלא הובא לידיעת ההורים בשל ההתרשלות) – היתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקת ההיריון. בשלב השני, ורק אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית (שאם לא כן ממילא ניתק הקשר הסיבתי), ידרשו ההורים להראות כי אלמלא ההתרשלות, הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת הריון לשם קבלת האישור..." (ע"א 1326/07 המר נ' עמית (נבו 28.5.12)) (להלן: הלכת המר).

     

68. בענייננו, דומה כי אין מחלוקת כי במקרה של תסמונת דאון, פנייה לאישור הוועדה להפסקת הריון לעולם תיענה בחיוב. זו היתה טענת התובעים שלא הוכחשה ולא נסתרה על ידי הנתבעים.

     

    מכאן לשלב השני של המבחן, והוא האם בהינתן המלצת הוועדה, היתה התובעת מבצעת הפסקת הריון. סבורני כי בנסיבות המקרה, נוכח עדותה המפורשת של התובעת, התשובה לכך חיובית. התובעת מסרה בס' 13 לתצהירה כי אם היתה יודעת שהילד נכה או פגוע היא היתה פונה לוועדה להפסקת הריון, והיתה עושה כל מה שנדרש להפסקת ההריון; היא חזרה על הדברים בס' 15 לתצהירה; בנוסף היא ציינה כי בהריון מאוחר יותר בשנת 2020 היא עברה בדיקת מי שפיר כדי לגלות מומים מתוך כוונה לעשות הפלה במידה ויתגלו. התובעת עמדה על דעתה זו במסגרת חקירה הנגדית (ר' עמ' 32 לפרוטוקול הראשון, שורות 21-25).

     

    שאלת האשם התורם

69. כאמור, הנתבעת טוענת כי בנסיבות המקרה יש לייחס לתובעת אשם תורם בשל סרבנות והימנעות מביצוע המלצות הרופאים. אולם, לאחר שהפכתי והפכתי בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי ניתן להטיל אשם תורם על התובעת. כאמור, מחומר הראיות עולה בבירור, כפי שהובא אף מעדותה של ד"ר שלם, כי אין מדובר בתובעת נמנעת או סרבנית. כאמור, מדובר בתובעת פשוטה, עם קשיים בתקשורת, בעיקר בשפה העברית, והיא גילתה לאורך כל הדרך נכונות ורצון למלא אחר כל דרישה ובדיקה אליה הופנתה בצורה מסודרת על ידי ד"ר שלם.

     

70. לא רק זאת, כאמור, מחומר הראיות עולה כי נפלו סתירות ואי התמצאות של המומחים והרופאים של הנתבעת בהליך המעקב. כך ד"ר גורדון סבר כי ד"ר שלם הנפיקה הפניה חדשה לבדיקת חלבון עוברי. דבר שהתברר כלא נכון. הוא גם סבר כי התובעת היתה יכולה לבצע את בדיקת החלבון העוברי במעמד הביקור השני אצל ד"ר שלם, דבר שאף הוא התברר כלא נכון. כך גם ד"ר שלם סברה כי בדיקת הדם שנעשית בקופת חולים באבו גוש כוללת בדיקת חלבון עוברי, כפי שגם התובעת סברה. הצוות בקופת החולים באבו גוש לא ידע להסביר לתובעת כי בדיקת הדם שעשה לה אינה כוללת בדיקת חלבון עוברי. במצב דברים זה לא נראה לי כי דווקא יש לבוא חשבון אל החוליה החלשה, היא התובעת, שכאמור, פעלה והשתדלה לבצע את כל הבדיקות וההפניות שניתנו לה על ידי הצוותים הרפואיים של הנתבעת.

     

71. זאת ועוד, קשה בנסיבות המקרה לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא יזמה ביצוע בדיקת מי שפיר על חשבונה. זאת, שכן עד לתום הדיון בתביעה, המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' יוגב, היה בדעה כי מדובר במקרה עם סיכון נמוך ביותר לתסמונת דאון, שאפילו אינו מצדיק ביצוע בדיקת סקר נוספת של DNA. כך היתה ההתייחסות של ד"ר גורדון למקרה, כפי שפורט לעיל. כך גם נטען במפורש בסיכומי הנתבעת. אין מחלוקת שאף אחד מהצוות הרפואי של הנתבעת לא מסר לתובעת כי בדיקה זו מתחייבת בנסיבות המקרה שלה. לכל היותר נרשמה המלצה בטופס הסטנדרטי של ד"ר גורדון שמונפק לכל אישה בהיריון, ואף לא בשלב הרלוונטי לבדיקה, כפי שהעיד ד"ר ניסנקורן. על יחסם הרופף של רופאי הנתבעת לצורך בביצוע בדיקת מי שפיר ניתן גם ללמוד מהתייחסותם הרשלנית לצורך בביצוע בדיקות הסקר הקלות הרבה יותר, לרבות בדיקת שקיפות עורפית וחלבון עוברי.

     

    מכאן שלטעמי קשה לזקוף לחובת התובעת, אישה פשוטה בעלת אמצעים כלכליים דלים, כפי שהעידה והדברים לא נסתרו, את היעדר יוזמתה לביצוע בדיקת דיקור מי שפיר, כאשר אין חולק שמדובר בבדיקה פולשנית, ובמקרה של התובעת גם מעבר ליכולותיה הכלכליות.

     

    הנזק והפיצויים

    הנכות הרפואית ותוחלת החיים

72. כאמור, התובעים הגישו חוות דעת מטעמם בתחום הנוירולוגיה שנערכה על ידי ד"ר ראובן אייכנבאום. בחוות דעתו מציין ד"ר אייכנבאום כי בבדיקתו הקטין נראה קטן לגילו, מדגים התנהגות היפראקטיבית; קיים קושי משמעותי בתקשורת מולו; ניכרת הפטוניה, וממצאים נוירולוגים מחלתיים נוספים; הרושם הוא שהילד סובל מאיחור התפתחותי ניכר; בשלב זה מצבו מתאים לנכות בשיעור 65% בשל פיגור שכלי בדרגה בינונית; הקטין נמצא במסגרת טיפולית העשויה לשפר במידה מסוימת את יכולותיו ואת תפקודו; אולם יש לזכור שמדובר בתסמונת מולדת אשר המאפיין המרכזי שלה הוא פיגור שכלי; מכאן שהקטין גם לאחר התבגרותו צפוי להיות תלוי לחלוטין בעזרת הזולת ויזדקק להשגחה; הוא לא יוכל לדאוג לענייניו ויזדקק לאפוטרופוס; לעיתים ניתן לשלב חולים מסוג זה בעבודה מוגנת, ואולם הדבר מותנה ביכולת התפקוד הקוגניטיבית, ביכולת ההסתגלות למסגרת, ולמגבלות הנובעות מההפרעות בהתנהגות.

     

73. הנתבעת אף היא צירפה חוות דעת מומחה מטעמה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר אלי הימן. גם ד"ר הימן מעריך את נכותו של הקטין בשיעור 65%. הוא מוסיף כי הקטין זקוק למעקב במסגרת המכון להתפתחות הילד ומעקב במרפאת שיניים; הוא זקוק לטיפולים פרא רפואיים; בשל ההפרעות הביולוגיות הקיימות בתסמונת דאון, אנשים עם התסמונת סובלים מהפחתה משמעותית בתוחלת החיים; קיים סיכון מוגבר לפתח מחלת אלצהיימר בגיל מוקדם, זיהומים חוזרים, לוקמיה, הפרעות בתפקוד בלוטת המגן, ירידה בשמיעה, מחלת צליאק, השמנה חולנית עם תסמונת דום נשימה בשינה, סוכרת, זיהומים חוזרים בדרכי הנשימה העליונות ודלקות ריאה, תסמונת דום נשימה בשינה ואפילפסיה; מכאן הוא מעריך את תוחלת החיים שלו כ 55 שנים.

     

74. ד"ר הימן מציין כי לאחר גיל 21 מומלץ על השמתו של הקטין במסגרת דיור קהילתי מוגן המתמחה בטיפול רב תחומי בבוגרים בעלי תפקוד קוגניטיבי בתחום המוגבלות השכלית. לחילופין, במידה ויישאר להתגורר בבית הוריו הוא יזדקק לסיוע מסוים בשעות הבוקר והערב, בעוד שבשעות היום הוא יוכל לעבוד בעבודה מוגנת התואמת את יכולותיו.

     

75. יוצא אפוא, כי המומחים מטעם הצדדים מסכימים על מהות הנכות ממנה סובל הקטין ושיעורה, ונראה גם כי מסכימים במידה רבה על מגבלותיו וצרכיו.

     

76. אשר לתוחלת החיים, היא זכתה להתייחסות רק בחוות דעתו של ד"ר הימן, שהתובעים לא חלקו עליה. בנסיבות העניין סבורני כי בהינתן האמור בחוות דעתו של ד"ר הימן, יש להעמיד את תוחלת חייו של הקטין על 55 שנים.

     

    שיעור הפיצויים

77. עקרונות הפיצוי בגין הולדה בעוולה נקבעו בעקבות הלכת המר, אשר לפיה נקבע כי צרכי הילוד יוסטו לתביעת ההורים. הסבת הפיצוי להורי הילוד נעשית בשינויים עליהם עמד כבוד השופט עמית בע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (נבו 30.10.14) (להלן: עניין שירותי בריאות).

     

    נזק לא ממוני 

78. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 1,500,000 ש"ח בצירוף ריבית מיום הולדתו של הקטין. מנגד, מציעים הנתבעים לפסוק בראש נזק זה סך כולל של 500,000 ש"ח. בנסיבות המקרה בשים לב להיבטים השונים הנוגעים למגבלות של הקטין, מידת ההפרעה לניהול אורח חייו, גילו, נכותו ואי כושרו, ובשים לב לסכומים המקובלים בפסיקה, אני מחליט לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לשני ההורים בסך של 1,000,000 ש"ח נכון להיום.

     

    הפסדי קיום (הפסדי השתכרות)

79. הפסדים אלה מגלמים את הוצאות הקיום של הקטין החל מהגיעו לגיל הבגרות. התובעים מבקשים להעמיד את הפיצוי לפי הפסד מלא של השכר הממוצע במשק, בצירוף הפסדי פנסיה. מנגד, הנתבעת מבקשת להעמיד את הפיצוי על הפסד שכר ממוצע בניכוי שכר מעבודה מוגנת, סך הכל 10,795 ש"ח לחודש, ובניכוי 30% בגין חיסכון.

     

80. סבורני כי בנסיבות המקרה, בשים לב למגבלותיו המשמעתיות של הקטין כפי שפורט בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת ד"ר הימן, אשר אף מביאות להפחתה משמעותית בתוחלת החיים שלו, יש לקבוע את הפסדי ההשתכרות על גובה השכר הממוצע במשק; כך גם נקבע במקרה אליו הפנתה הנתבעת (ת"א (מחוזי ירושלים) 7183/05 בן דוד נ' ענטבי (נבו 15.11.07) (להלן: עניין בן דוד)).

     

81. מכאן יש לפסוק לתובעים בגין הפסדי קיום סך 2,735,000 ש"ח במעוגל, המשקף הפסד מלא של שכר ממוצע במשק בסך 13,417 ש"ח, לתקופת תוחלת החיים של הקטין 55.

     

82. מקובלת עליי עמדת הנתבעת שאין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה, משום שלמרבה הצער, הקטין לא צפוי להגיע לגיל הפנסיה לפי תוחלת החיים שנקבעה לו, ומכאן שלא יצטרך להוצאות קיום בתקופה זו.

     

    עזרת הזולת

83. לטענת התובעים העזרה לקטין ניתנת על ידי התובעים ובני משפחתם, ומבקשים להעמיד את עזרת הזולת לעבר על 200,000 ש"ח, ולעתיד על עלות העסקת עובד זר בסך 12,463 ש"ח לחודש בממוצע.

     

84. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי, הקטין משולב במסגרת חינוכית טיפולית, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר. הם מציעים פיצוי גלובלי מהיום ועד גיל 21 בסך 150,000 ש"ח. לאחר גיל 21 הם מציעים שהקטין ישתלב בדיור מוגן ואז לא יזדקק לפיצוי בגין עזרת הזולת; ואולם ככל שייקבע כי ישב בביתו הם מציעים פיצוי בגין עזרת הזולת בסך 5,000 ש"ח לחודש.

     

85. בנסיבות העניין מקובלת עליי עמדת התובעים כי יש לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת המבוסס על ההנחה שהקטין ימשיך להתגורר בבית הוריו. הקטין מתגורר היום בבית הוריו שמטפלים בו במסירות, ומבקשים להמשיך ולטפל בו. התובעת מסרה בעדותה שהיא רוצה שהבן שלה יהיה עמה כל הזמן. בהתאם לפסיקה הרווחת אין לכפות על הניזוק מגורים במוסד, מקום שלא היה במוסד, ואין כוונה להכניסו למוסד כזה. מכאן שהפיצוי הראוי הוא לפי העלות בבית לכל תוחלת חייו של הקטין (ראו לעניין זה: ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים כללית, פ"ד נה(1) 920, 925 (1999); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים, פס' 7 (נבו 6.11.12).

     

86. אשר לשיעור הפיצוי שראוי לפסוק בנסיבות המקרה, אני מחליט לאמץ את הסכומים שנפסקו על ידי כב' השופטת כנפי שטייניץ בעניין בן דוד אליו הפנתה הנתבעת, שאף הוא עסק בילד הסובל מתסמונת דאון.

     

    באותו מקרה נקבע כי עד גיל 3 הקטין ממילא היה נזקק בדומה לילדים רגילים, לעזרה והשגחה צמודה של ההורים.

     

    מגיל 3 עד גיל 5 נפסק סכום גלובלי בסך 10,000 ש"ח נכון למועד פס"ד בן דוד (15.11.07). סכום זה צמוד להיום ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, מגיע לסך של 17,000 ש"ח במעוגל.

     

    מגיל 6 (כולל) עד גיל 20 (כולל) נפסק בעניין בן דוד פיצוי לפי סך של 5,160 ש"ח לחודש; צמוד להיום סך של 7,000 ש"ח במעוגל; סה"כ 1,085,000 ש"ח במעוגל.

     

    מגיל 21 (כולל) עד לתוחלת החיים בגיל 55 (כולל) נפסק בעניין בן דוד סך של 8,917 ש"ח לחודש; צמוד להיום סך של 12,000 ש"ח במעוגל; סה"כ 2,116,000 ש"ח במעוגל.

     

    סה"כ פיצוי בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד 3,218,000 ש"ח.

     

     

    ניידות

87. לטענת התובעים הקטין אינו יכול להסתדר לבד בתחבורה ציבורית ויזדקק להסעה פרטית על ידי מלווה; הם מבקשים פיצוי בראש נזק זה בסך של 300,000 ש"ח.

     

    מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי לקטין אין מגבלות ניידות או מגבלה פיסית, והוא זכאי להסעה למסגרת החינוך המיוחד וגם לעבודה המוגנת.

     

    בנסיבות העניין, אמנם הקטין יכול לתפקד מבחינה מוטורית, אבל הוא יהיה זקוק להשגחה צמודה בהסעות לטיפולים רפואיים ופרא רפואיים ולכל צרכיו החברתיים. לפיכך סבורני כי יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי של 100,000 ש"ח.

     

    הוצאות רפואיות

88. לטענת התובעים, בהתחשב בתוחלת חייו של הקטין, במהלכם הוא יזדקק לטיפולים פרא רפואיים, ריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת, הם מבקשים פיצוי בראש נזק זה בסך 200,000 ש"ח.

     

    מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי כיום הקטין שוהה במסגרת מיוחדת המספקת טיפולים רפואיים נדרשים; כמבוטח של קופת חולים הוא זכאי לקבל את כל התרופות והטיפולים אליהם נזקק בעבר ויזדקק בעתיד.

     

    בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות ופרא רפואיות עודפות בסך של 100,000 ש"ח.

     

    התאמת דיור

89. לטענת התובעים הקטין זקוק לחדר נוסף עם חדר שירותים ומטבחון עבור מטפל; בגין כך הם מבקשים פיצוי בסך 370,000 ש"ח.

     

    מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי התובע עצמאי ונייד, לא נעזר במטפל עד היום ואינו נזקק להתאמות דיור.

     

    סבורני כי התובעים לא הוכיחו צורך אמיתי לשינויים בדיור שלהם עקב מגבלותיו של הקטין, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

    אפוטרופסות

90. התובעים מבקשים פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 1,300 ש"ח בחודש; סה"כ כ 277,000 ש"ח.

     

    מנגד, לטענת הנתבעים בהינתן קיצור תוחלת חייו של הקטין מוצע פיצוי בסך של 70,000 ש"ח.

     

    בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך 150,000 ש"ח כמקובל בפסיקה.

     

    ניכוי תגמולי המל"ל

91. מסכום הפיצוי יש לנכות את שווי תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת, ללא השגה מטעם התובעים, שעומד על סך 2,202,285 ש"ח.

     

    סכום הפשרה ששולם על ידי בי"ח שערי צדק

92. התובעים ובי"ח שערי צדק הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ולפיו בי"ח שערי צדק ישלם לתובעים סכום כולל של 300,000 ש"ח לסילוק כולל של תביעתם נגדו. על פי הפסיקה, במקרה כזה יש להפחית את חלקו של בי"ח שערי צדק מהאחריות, ולהטיל על הנתבעת את נטל הפיצוי בהתאם לחלקה באחריות בלבד.

     

93. ואולם, מי מהצדדים לא הביא ראיות במהלך דיון ההוכחות לאחריות כלשהיא של בי"ח שערי צדק, ולא טענו לכך במסגרת סיכום טענותיהם. בנסיבות אלה הרי לא ניתן להטיל כל חלק אחריות נגד בית חולים בי"ח שערי צדק, והנתבעת תישא בסכום פסק הדין במלואו.

     

    במקרה זה, בצדק הנתבעת גם לא ביקשה לנכות את סכום הפשרה ששולם, כקניית סיכון, על ידי בי"ח שערי צדק (ראו בעניין זה: רע"א 4474/20 יהודית נ הרשקוביץ (נבו 1.11.20)).

     

     

     

     

    סוף דבר 

94. התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת. נתבעת 1 תשלם לתובעים פיצויים כדלקמן:

     

    א. נזק לא ממוני1,000,000 ₪

    ב. הפסדי קיום 2,735,000 ₪

    ג. עזרת זולת 3,218,000 ₪

    ד. ניידות 100,000 ₪

    ה. הוצאות רפואיות100,000 ₪

    ו. אפוטרופסות 150,000 ₪

    7,303,000 ₪

    -

    בניכוי תקבולי מל"ל(2,202,285)₪

    5,100,715 ₪

     

    לסכום הפיצוי יתווספו הוצאות התובעים, כולל חוות דעת מומחים ועדים, אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% מהסכום (כולל מע"מ).

     

    חלקו של הקטין בפיצוי ינוהל על ידי האפוטרופוסים בהתאם להנחיות האפוטרופוס הכללי ובית משפט לענייני משפחה. באחריות ב"כ התובעים לוודא הפקדת הסכומים כאמור.

     

    ניתן היום, ה' טבת תשפ"ה, 05 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.