פלוני נ' סי.אר.פי. חדרים נקיים וצנרת בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע עקב תאונת עבודה מיום 26.12.10 .

הצדדים

1. התובע יליד 20.11.56. כבן 54 במועד התאונה. כבן 61 כיום.

2. הנתבעת מס' 1 הינה חברה המנהלת מפעל מתכת (להלן – החברה). הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את החברה בפוליסת ביטוח חבות מעסיקים על פי פוליסה מס' 27122939/10 (להלן – המבטחת או הפוליסה, בהתאמה).

3. התובע החל לעבוד בחברה פחות מחודש עובר למועד התאונה, בתפקיד עובד ייצור.

4. במסגרת ניהול ההליך הוגשו חוות דעת של מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, פרופ' רופמן מטעם התובע וד"ר קליגמן מטעם הנתבעים. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה ד"ר וולפין כמומחה מטעם בית המשפט. בנוסף, הוגשו חוות דעת של מומחים בתחום התעסוקתי, ד"ר טמיר גפן מטעם התובע וד"ר מונל רורליך מטעם הנתבעים.

5. במסגרת שמיעת הראיות נחקרו רק המומחים בתחום התעסוקתי, התובע ושני עובדים בחברה – מר ניר סידי ומר בני אבוטבול (להלן – בני ו-ניר בהתאמה).

    

   נסיבות התרחשות התאונה וסוגיית החבות 

    

6. מאחר וקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, יש להתייחס תחילה לראיות שהוגשו במישור זה.

   לטענת התובע, ביום התאונה עסק במיון פרופילים של מתכת במפעל החברה. הפרופילים למיון הונחו על גבי קרשים בערימה בגובה של כ-1 מ' ללא תמיכה מלבד ניילון נצמד בקצוות. תוך כדי המיון, נפלו שתי ערמות של פרופילים במשקל מאות ק"ג על רגלו הימנית של התובע וגרמו לו לפגיעה בברך ימין. גרסת התובע נתמכת בעיקר בעדותו שלו. מר ניר סידי, אשר זומן על ידי התובע משום שלטענתו נכח במקום, הכחיש כל ידיעה וטען כי לא נמצא במקום התאונה בעת התרחשותה.

   לשיטת הנתבעת, בני ועובד נוסף בשם אסי עסקו בהעברת פרופילים של מתכת לעגלת שינוע. העבודה התבצעה כך שכל עובד אחז בקצה אחד של הפרופיל וביחד הרימו והעמיסו אותו על עגלת השינוע. בני טוען כי זמן קצר לאחר שהחלו בעבודה, הבחין בחוסר יציבות של הפרופילים על גבי הערימה, לכן התריע על כך בפני שאר העובדים שנכחו במקום, לרבות התובע. כולם אמנם הספיקו להתרחק מהמקום כאשר הפרופילים החליקו מהערימה, דחפו בעוצמה עגלה שנמצאה במקום וזו עפה לעבר התובע אשר נותר לעמוד בשטח ופגעה בו בעוצמה. גרסת הנתבעת נשענת על עדותו של בני בלבד. אין חולק כי לתובע נגרם נזק לא מבוטל עקב הפגיעה והוא הועבר מיד ברכב החברה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים 'הלל יפה'.

7. הגם שלכאורה עסקינן בשתי גרסאות שונות לאופן התרחשות התאונה, ממילא אין חשיבות מעשית למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים שכן נתוני היסוד הרלבנטיים לענייננו אינם שנויים במחלוקת.

   הוכח כי בעת התאונה ניצבה בשטח המפעל ערימה גדולה של פרופילים ממתכת, כל אחד במשקל ממוצע של 5-6 ק"ג ובאורך משתנה הנע בין 3 ל- 6 מטרים. ערימה זו ניצבה בגובה מותניים של אדם ממוצע, על גבי מתקן עשוי קרשים, ללא קשירה ראויה וללא עיגון כלשהו, באופן שיוצר סיכון ממשי בעת הזזת הפרופילים. הוכח כי אף אחד מהעובדים שנכחו במקום לא היה מצויד באמצעי מיגון כלשהם ואף עגלת השינוע עליה לכאורה נדרשו עובדי החברה להעמיס את הפרופילים היתה עגלת מתכת המונעת ידנית עם גלגלים ללא מעצורים (ראו עמ' 35 ש' 29-34).

   בהינתן נתונים אלה, בין אם נקבל את גרסת התובע לפיה עסק בפריקת פרופילים בפועל בעת שנפגע ובין אם נקבל את גרסת הנתבעת לפיה עמד במקום כצופה בלתי נחוץ על אף שהוזהר להתרחק, אזי הסיכון הטמון בשיטת העבודה בחברה התממש, למרבה הצער. אין מחלוקת כי בעת פריקת הפרופילים והעברתם לעגלת השינוע, הם החליקו. בין אם פגעו ישירות בתובע ובין אם פגעו בעגלה שניצבה ללא מעצור כלשהו והובילו לפגיעה עקיפה בתובע, ברי כי הוכח שהתאונה הינה פועל יוצא של היעדר סביבת עבודה בטוחה (ראו ס' 3 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 6 לפרוטוקול , עדותו של בני בעמ' 34-35 לפרוטוקול ותמונות ת/2 , נ/4).

8. עוולת הרשלנות הקלאסית דרשה הוכחת קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) לצורך הטלת אחריות על נתבע. אולם, לאור המודל החדש שאומץ בע"א 4486/11פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13), בתביעה של עובד מול מעסיק, אין צורך לבחון תחילה קיומה של חובה שכן הפסיקה כבר מניחה קיומה של חובת זהירות. ראו את דבריו של כב' השופטעמית שם:

   "14.בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..."

9. בין אם נקבל את המודל החדש ובין אם לאו (הפסיקה אינה אחידה לעניין זה, ראו ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים, 22.6.2014) בס' 7-6 וע"א 7144/14 נתן מכנס נ' מעון רוחמה (פורסם במאגרים, 3.9.15) בס' 13), הרי שגם על פי המודל הקלאסי חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229 (1993)). חובת הזהירות של המעסיק כוללת הן את החובה למניעת סכנות בפועל ויצירת מקום עבודה בטוח ככל שניתן והן את החובה להדריך עובדים ולהזהירם מפני סכנות קיימות בעבודה (ראו ע"א 663/88 בעמ' 230-229 וכן ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (פורסם במאגרים , 15.04.2012) בפס' י"ח).

10. בענייננו, הוכח כי המעסיק לא הקפיד על כללי בטיחות בסיסיים על מנת לייצר סביבת עבודה בטוחה ולא הוכח מה היקפן וטיבן של ההדרכות שהועברו לעובדים. בהקשר זה בני הסביר כי מדובר היה במפעל לא גדול ולכן לא היה במקום אחראי בטיחות. לדבריו, הוא נטל על עצמו את התפקיד וביצע הדרכות לעובד חדש, הסביר לו ממה להיזהר ו'איך לבוא', כדבריו (ראו בעמ' 36 ש' 6-9). נטל הראיה להוכיח קיומן של הדרכות בטיחות לעובדים מושת לפתחה של החברה. לא ניתן לקבל את עדותו של בני כעומדת בנטל זה. לא הוצג קיומו של נוהל בטיחות במפעל בזמנים הרלבנטיים לתאונה, לא הוצג תוכן הדרכת הבטיחות הנטענת שבוצעה בפועל, לא הוצג תוכן הדרכה כלשהי שבוצעה לתובע עצמו ולכן לא ניתן לקבוע כי החברה עמדה בחובה המוטלת עליה במישור זה. על כך נוסיף את העובדה שמדובר בתובע שהיה עובד חדש בחברה, ועל אף ניסיונו כמלגזן עובר לעבודתו בחברה, אין בכך כדי לפטור את החברה מלקיים הדרכת בטיחות בעניינו ולספק לו סביבת עבודה בטוחה.

11. טרם נסיים את הדיון, יש להתייחס לגרסת החברה לפיה האחריות להתרחשות התאונה מושתת לפתחו של התובע אשר עמד באזור ללא סיבה ממשית, לאחר שהוזהר לעזוב את המקום. על פי עדותו של בני, מנהל החברה היה במקום במועד האירוע (ס' 5 לתצהיר בני). אם אכן, בני ביצע את העבודה ויצר את הסיכון המתואר בטרם ווידא שלא יהיו אנשים באזור, הרי שמדובר בהתרשלות הן מצידו והן מצד המנהל. הטענה לפיה התובע עמד במקום ללא סיבה ולא זז, על אף שאמרו לו לעשות כן, עומדת בעוכרי החברה ומחזקת את המסקנה לפיה יש להשית את האחריות להתרחשות התאונה לפתחה של החברה באופן מלא ובלעדי, זאת מבלי לייחס אשם תורם כלשהו לחובת התובע.

    חשוב להזכיר כי גישת הפסיקה הינה להחמיר עם המעסיק ולא עם העובד בנוגע לקיום הוראות הבטיחות (ראו ע"א 663/88 הנ"ל בעמ' 232 וע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם במאגרים , 10.03.2009) בפס' י').

     

    הפגיעה והנכות עקב התאונה

     

12. במיון אובחן "שבר ללא תזוזה בשליש הפרוקסימאלי מימין". התובע אושפז למשך 5 ימים, עד ליום 30.12.10 והוחלט על טיפול שמרני בגבס וחופשת מחלה של חודשיים (נספח ב' לתצהיר התובע).

13. ביום 2.11.11 עבר התובע הליך ארטרוסקופיה של ברך ימין בהרדמה מלאה לשחרור הידבקויות. בה נמצא כי התובע סובל מחוסר של כ-20 מעלות ביישור ברך ימין וכי קיים "קרע ישן של ACL רקמה צלקתית עם הידבקויות לאזור הגוץ'". ממצא זה טופל, מה שהוביל ל-"שיפור קל במנגנון היישור".

14. התובע הציג אישורי מחלה עד ליום 31.12.12 והוכח כי לא עבד במהלך כל התקופה.

15. יש לדון בסוגיית הנכות שנגרמה לתובע במישור הרפואי והתפקודי.

    יובהר כבר עתה כי במישור הרפואי אין מחלוקת אמיתית, נוכח קביעותיו של מומחה בית המשפט אשר לא זומן לחקירה. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בעיקר בהשלכות התפקודיות של הפגיעה ובכך יתמקד גם הדיון כאן.

16. נתייחס בקצרה לחוות דעת המומחים בתחום האורתופדי. מטעם התובע צורפה חוות דעתו של פרופ' משה רופמן אשר נערכה ביום 5.3.13. פרופ' רופמן מצא בבדיקתו צליעה וקשיים בהליכה ברגל ימין. ברך ימין – כאבים, הגבלת תנועות (ביישור ובכיפוף) והיעדר יציבות. על כן נקבעה נכות בשיעור 20% לפי פריט 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – תקנות הנכות).

17. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן אשר נערכה ביום 8.7.14. בבדיקתו נמצאה הגבלה מזערית ביישור בלבד, רגישות ויציבות בכל המישורים. על כן נקבעה נכות בשיעור 10% לפי פריט 35(1)(ב) לתקנות הנכות.

18. לאור ההבדלים בין חוות הדעת, גובש הסדר דיוני מטעם הצדדים, אשר קיבל תוקף של החלטה, בו נקבע כי פרופ' גרשון וולפין ימונה כמומחה מטעם בית המשפט, מבלי שהצדדים יוותרו על חוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן ייקרא - המומחה).

     

     

    המומחה ערך את חוות דעתו ביום 12.11.14.

    המומחה מצא הגבלה של 5 מעלות ביישור הברך ו- 20 מעלות בכיפוף הברך. לא נמצאה פגיעה ביציבות הברך או חסר נוירולוגי. על כן נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי פריט 35(1)(ב) לתקנות הנכות.

    בנוסף נקבעו נכויות זמניות כדלקמן –

    26.12.10 -26.12.11 100%

    27.12.11 -26.5.1250%

    27.5.12 - 30.11.12 20%

19. על אף שבתחום הנכות הרפואית עומדות בפני בית המשפט חוות דעת רפואיות, לרבות חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בית המשפט עצמו הינו הפוסק העליון בקביעת הנכות הרפואית (ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588, 593 (2004)). עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצות המומחה מטעם בית המשפט (ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (פורסם במאגרים, 15.7.07) בס' 16).

    בענייננו, יש לאמץ את המלצות המומחה פרופ' וולפין, אשר התמודד עם שאלות ההבהרה שנשלחו מטעם התובע ונותר איתן בדעתו ששיעור הנכות שנקבע לתובע תואם את ממצאי הבדיקה ואת יתר הממצאים (ראו תשובות המומחה מיום 26.2.15). בנוסף, הצדדים לא ראו לנכון לזמן את אחד מן המומחים בתחום האורתופדי.

    אשר על כן, יש להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה שנגרמה לתובע בגין התאונה בשיעור 10%.

20. לעניין הנכות התפקודית הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים בתחום הרפואה התעסוקתית. מומחים אלה נחקרו במסגרת שמיעת הראיות.

    מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר גפן טמיר אשר נערכה ביום 9.8.15. ד"ר גפן קבע כי התובע אינו כשיר לשוב לעבודתו הקודמת כמלגזן וכעובד ייצור משום שמדובר בעבודות הדורשות פעילות פיזית ועומס רב על הרגליים. לעמדתו, התובע מסוגל לעסוק רק בעבודות המבוצעות בעיקר בישיבה. כישוריו הדלים אינם מאפשרים עבודה פקידותית, כך שהוא מוגבל לעיסוקים בלתי מקצועיים המבוצעים בישיבה, להם קיים היצע נמוך בשוק. ד"ר גפן מעריך את הפגיעה התפקודית הצמיתה שנגרמה לתובע עקב התאונה בשיעור של 60% מכושר העבודה שלפני התאונה ומסביר כי השתכרותו במסגרת תכנית שיקום של המל"ל, בסך 2,000 ₪, תואמת את כושר השתכרותו לאחר התאונה.

21. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מונל רורליך אשר נערכה ביום 14.10.2015. ד"ר רורליך קבע כי מלבד הגבלה מינימלית בברך, אין כל ממצא מגביל בבדיקת התובע וכי הוא עבד במשרה כמעט מלאה באותו שלב. בקביעת שיעור הנכות אימץ את הנכות הרפואית עליה המליץ המומחה וולפין וקבע כי התובע יכול לעבוד בכל עבודה שאינה כרוכה בעומס יתר על ברך ימין או בטיפוס על סולמות, לרבות חזרה לעבודה כמלגזן.

22. בקביעת פיצויים בגין נזקי גוף, פסיקת בתי המשפט מבחינה בין הנכות הרפואית, לנכות התפקודית ולגריעה מכושר השתכרות. הלכה היא כי "...אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה..." תפקידו של בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע על תפקודו ויכולתו להשתכר (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 11.1.15), בס' 6).

23. לאחר שבחנתי את חוות דעתם של שני המומחים ושמעתי את ההסברים התומכים בעמדותיהם במסגרת החקירה הנגדית, אני סבורה כי אין מקום לאמץ אף אחת מהמלצות מומחים אלה כהווייתה וכי יש מקום להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע לעתיד בשיעור 30% וזאת מהטעמים שיובאו להלן.

24. ראשית, איני יכולה לקבל את עמדתו של ד"ר רורליך המשווה את הפגיעה בכושר התעסוקה של התובע לנכותו הרפואית. ד"ר רורליך מבסס את עמדתו על ניסיונו המקצועי במקרים אחרים בהם שבו אנשים, עם פגיעה בהיקף פיסי אשר לעיתים אף עולה על הפגיעה בעניינו של התובע, לעבודה סדירה בתחום עיסוקו של התובע. לטעמי, אין בכך כדי לספק מענה הולם המצדיק את המסקנה אליה הגיע בעניינו של התובע ובשים לב לנתונים האישיים של תובע זה.

    מנגד, ד"ר גפן הסביר מדוע לטעמו התובע אינו יכול לחזור לעבוד כמפעיל מלגזה, תיאר את טיב העיסוק כעיסוק המחייב הפעלת כוח ושימוש פיסי תדיר בברך הפגועה והתייחס גם לנתוניו האישיים של התובע, לרבות גיל מבוגר וכישורים דלים בתחומים אחרים, כגורמים אשר יקשו עליו לחזור ולהשתלב במעגל העבודה ובוודאי שלא ברמת ההשתכרות שלו עובר לתאונה.

    עם זאת, דומני כי בין שתי 'עמדות הקצה' שמציג כל אחד מהמומחים, דרך המלך היא דווקא בנתיב הביניים. לטעמי, קביעתו של ד"ר גפן בדבר שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות אינה מבוססת דיה, שכן קיים מרחק גדול מדי בין הליקוי הרפואי המינימלי שנקבע לתובע (10%) לבין פגיעה כה גבוהה בכושר התעסוקה שלו (60%). ד"ר גפן לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת על מנת ליישב את הפער המדובר וכאשר עומת עם הטענה לפיה התובע שב והשתלב בעבודה במשרה מלאה, חזר על עמדתו לפיה ייתכן כי מדובר בעבודה שמתאימה לכישוריו וציין כי בכל מקרה יכול להיפלט גם מהעבודה הנוכחית (ראו בעמ' 14 לפרוטוקול, ש' 18-20, 28-31).

25. נימוק נוסף טמון בהשתכרות הנפגע לאחר הפגיעה, המהווה אחת הראיות הרלוונטיות כאינדיקציה ליכולת ההשתכרות בפועל. בענייננו, הוכח כי לאחר תקופה ממושכת של שיקום, החל התובע והשתלב במסגרת שיקומית של המוסד לביטוח לאומי החל מיום 1.11.13 בחברת אמיר יועצי ייעול ויצור בע"מ ועסק בהשגחה על מכונה ליצור רשתות. שם השתכר בגבולות 2,800 ₪ ברוטו עבור עבודה חלקית, לדבריו עד שבועיים בחודש (ראו סעיף 13 לתצהיר). התובע עבד בכך עד לפיטוריו בחודש יולי 2015 מחמת צמצום כוח אדם. בהמשך, הועסק התובע בחברת קל-קר עין כרמל מחודש יוני 2016 ועד לפיטוריו בחודש פברואר 2017 (ראו ת/5).יוער כי בניגוד להפסקת העבודה בעבודה השיקומית, אשר נבע מהיעדר עבודה במקום, אזי ממכתב הפיטורין בחברת קל-קר עולה כי הדבר נבע מכך שהתובע לא עמד במטלות ונטל הפסקות מרובות במהלך יום העבודה. התובע הציג תלוש שכר בודד לתקופה זו לפיו השתכר שם סך של 6,893.46 ₪ ברוטו נכון לחודש ספטמבר 2016 (ראו עמ' 9 לפרוטוקול ש' 24).

26. נתון נוסף המסייע לאמוד את כושר השתכרותו של התובע נוגע למסקנות המל"ל ביחס לנכות שנקבעה לתובע. הנכות הרפואית שנקבעה לתובע במל"ל הינה בשיעור 20% תוך הפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות במלואה, כך שהנכות 'התפקודית' שנקבעה במל"ל הינה בשיעור 30%. אף שקביעת המל"ל אינה מחייבת אזי עיון בפרוטוקול ועדת העררים (ת/6) מצביע על כי ועדת הערר סברה כי יש מקום להפעלת תקנה 15 בעניינו של התובע שכן סברה כי אינו מסוגל להשתלב בשור העבודה נוכח גילו ומגבלותיו.

27. לטעמי, בשים לב למכלול הנתונים דלעיל ובפרט לנתוניו האישיים של התובע, אדם כבן 54 בעת התאונה וכבן 61 כיום, אשר עסק במשך 14 השנים עובר לתאונה בעבודה פיסית בתחום הייצור, בעיקר בתפקיד מלגזן. בשים לב לכך שמלכתחילה השתלב כעובד יצור אצל הנתבעת מחמת קושי למצוא מקום עבודה אחר בגילו ובכישוריו (ראו עמ' 9 ש' 8-12). בשים לב לכישוריו המקצועיים הדלים בתחומי עיסוק אחרים; לעובדה שהמגבלה הפיזית הינה ברף קל באופן יחסי, אך הובילה לתקופת שיקום לא מבוטלת והסבה קושי לחזור למעגל העבודה במצב הנוכחי; וכן בשים לב לקורות את התובע בתחום התעסוקתי מאז התאונה ועד עתה; יש מקום לקבוע כי התאונה אמנם העמידה לתובע מכשול ממשי במציאת מסגרת תעסוקתית המתאימה לכישוריו, אך אין מדובר במחסום שאינו מאפשר מציאת מסגרת תעסוקה כלל. לכן יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרם לתובע עקב התאונה בשיעור 30%.

     

    חישוב הנזק

     

    הפסד השתכרות ותנאים סוציאליים

28. השכר הקובע– בהתאם למכתב מטעם המל"ל מיום 21.6.12, שכרו הרבעוני של התובע, שעל בסיסו חושבה גמלת הנכות הינו 19,517 ₪. מדובר בשכר חודשי ממוצע של 6,506 ₪ (נומינלי). גם חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת מסתמכת על נתון זה ולכן יש לקבל אותו כנתון מוסכם. בשערוך הסכום להיום, מדובר בסך של 6,950 ₪, במעוגל.

29. הפסד שכר לעבר – מדובר בתקופה של כ-84 חודשים מיום התאונה ועד היום.

    חישוב ההפסד יתבצע במשולב על יסוד הערכת הנכות הזמנית לפי חוות דעת המומחה וולפין, ולפי קביעתי לעניין הפסד כושר ההשתכרות, מקום בו מדובר על נכות רפואית נמוכה יותר מזו שנקבעה לעיל. הפיצוי בגין ראש נזק זה יועמד על סכום של 240,000 ₪ במעוגל.

30. הפסד שכר לעתיד – התובע היה פועל שכיר ולכן יש לקבוע את גיל הפרישה בהתאם לסעיף 4 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 בגיל 67. נוכח מצבו התעסוקתי של התובע במהלך השנים שחלפו, היקף הפגיעה בכושר ההשתכרות והעובדה שיש לקוות כי התובע ישכיל להשתלב בשוק העבודה במקום מתאים עבורו, אין מקום לפסוק פיצוי לפי חישוב אריתמטי גרידא ויש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪ במעוגל.

    על סכומים אלה יש להוסיף פיצוי גלובלי בשיעור 35,000 ₪ בגין הפסדי הפרשה לתנאים סוציאליים לעבר ולעתיד.

    סך הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר ולעתיד יעמוד על סך 375,000 ₪ לפי ערך נוכחי. 

     

    עזרת הזולת

31. התובע טוען בתצהירו כי לא ניתנה לו עזרה בשכר, אולם הוא נעזר בבני משפחתו, כאשר הוא מעריך עזרה זו בסך 15,000 ₪ לעבר ועוד 75,000 ₪ לעתיד.

32. קיומה של נכות תפקודית אינה מקנה באופן אוטומטי פיצוי בגין עזרת הזולת. הדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין (ע"א 5012/90 טרכטנברג נ' עזאלדין (פורסם במאגרים, 9.6.94) בס' 4). בענייננו אין טענה כי הועסקה בעבר עזרת צד ג' בתשלום, כך שמדובר על עזרת בני משפחה בלבד. לעניין זה נפסק כי המזיק אינו יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה, אולם לצורך קביעת פיצוי בגין עזרת בני משפחה, יש להוכיח "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה (ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (פורסם במאגרים , 4.8.05) בס' 11).

    לעניין הטענות לעזרה בעבר, התובע העלה טענות בעלמא, מבלי לפרט את העזרה שקיבל מבני משפחתו. יש לזכור כי נטל הראיה לעניין זה מוטל עליו. אף שסביר להניח כי בתקופה הראשונה שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרה מוגברת מטעם בני משפחתו, אזי נוכח המגבלות התפקודיות, הקלות יחסית לצורך תפקוד יומיומי, אין מקום לזכות בפיצוי לגבי יתר התקופה, ובכלל זה גם לעניין תקופה עתידית, וזאת בהיעדר כל ראיה לעניין זה.

    אשר על כן, יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪ על דרך האומדנה.

     

    הוצאות – לעבר ולעתיד

33. בתצהירו טען התובע כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות שונות (טיפולים, תרופות ורכישת עזרים) וכן כי הוא נאלץ לרכוש באופן קבוע תרופות בסך 65 ₪ לחודש. על כן, התובע דורש סך של 5,000 ₪ לעבר ועוד סך של 75,000 ₪ לעתיד, באופן החופף את דרישת הסיוע מצד ג'.

    התובע אכן הראה מרשמים לתרופה מסוג OXYCONTIN אולם זאת רק לגבי חודשיים בשנת 2016. לא הובאה ולו קבלה אחת המעידה על מחיר התרופה. מעבר לכך, לא הובאו ראיות כלשהן על הוצאות אשר נגרמו עקב התאונה.

    לאור העובדה שנראה כי כל הטיפולים והתרופות שקיבל התובע ניתנו במסגרת הרפואה הציבורית, יש לבסס את הפיצוי על עלות מוערכת של ההשתתפות העצמית בה נושא ויישא התובע בגין הטיפולים והתרופות שהוא צורך עקב פגיעתו בתאונה.

    אשר על כן, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 5,000 ₪ על דרך האומדנה .

     

    כאב וסבל

34. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית של התובע ובפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרמה לו, בטיב הפגיעה שספג, בימי האשפוז להם נזקק ובתקופת ההחלמה הממושכת בה היה נתון, יש מקום להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק לא ממוני זה בשיעור 45,000 ₪.

     

    למען הסדר הטוב, סך הפיצוי לתובע בגין ראשי הנזק האמורים יעמוד על 430,000 ₪.

     

    ניכויים

35. על פי חוות דעת אקטוארית אשר נערכה על ידי הגב' ענת ספיר ביום 8.9.16. בחוות דעת זו הוערכו הסכומים המהוונים של תגמולי המל"ל בסך 334,505 ₪. סכום זה יש לנכות מן הפיצוי הניתן לתובע.

     

    סוף דבר

     

36. אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו עקב התאונה בשיעור של 95,000 ₪, לפי ערכם היום, וזאת לאחר ביצוע ניכויי תגמולי המל"ל. בנוסף, תישא הנתבעת בתשלום שכר טרחת עו"ד לתובע בסך 19,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן תישא בעלות שכר המומחים בו נשא התובע (פרופ' רופמן, פרופ' וולפין וד"ר גפן) ובאגרה ששילם התובע בהליך זה, כל אלה לפי קבלות שיוצגו. מעבר לכך יישא כל צד בהוצאותיו.

    הסכום ישולם לתובע תוך 30 יום מהיום, שלאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, ז' טבת תשע"ח, 25 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.