המעסיקה לא הזהירה, ותפצה עובד שערימת מתכות כבדה נפלה על רגלו

בעלת מפעל כפרה באחריותה לפצות עובד ששבר את רגלו בעבודה, בטענה שלא שמע לאזהרות  חברו לעבודה. אלא שהשופטת התרשמה שהיא לא נקטה באמצעי זהירות בסיסיים.  

השופטת איילת הוך-טל מבית משפט השלום פסקה באחרונה כ-114 אלף שקל לעובד ייצור במפעל המתכות "סי.אר.פי" בחדרה, ששבר את רגלו במהלך יום העבודה. הפיצוי בו חויבה המעסיקה – שהתרשלה בשמירת הבטיחות והגהות בעבודה – יתווסף לכ-330 אלף שקל שהעובד כבר קיבל מביטוח לאומי.

התאונה התרחשה בדצמבר 2010, כחודש לאחר שהתובע החל לעבוד במפעל. לפי כתב התביעה שהגיש 4 שנים לאחר מכן, ערימת מתכות כבדה נפלה על רגלו של התובע בזמן שמיין אותה, ושברה את רגלו.

לאחר אשפוז של 5 ימים בבית החולים "הלל יפה" שבחדרה, הוא שהה בחופשת מחלה ממושכת ואף נדרש לעבור שיקום, ובהמשך, ביטוח לאומי הכיר בו כנפגע עבודה עם 20% נכות רפואית ו-30% נכות תפקודית.

בתביעה הוא ביקש לחייב את בעלת המפעל לפצות אותו על הנזקים שנגרמו לו עקב רשלנותה בכך שלא וידאה שערימת המתכות קשורה ולא נקטה באמצעי בטיחות שימנעו את נפילתה.

התובע טען כי מאז המקרה הוא צולע ומתקשה ללכת, ולא יוכל לחזור לבצע עבודות שדורשות מאמץ פיזי. לפיכך הוא ביקש לקבל את חוות הדעת הרפואית והתעסוקתית שהגיש ולקבוע לו נכות רפואית של 20% ותפקודית של 60%.

מנגד, המעסיקה כפרה באחריותה לפצות את התובע. לטענתה, אחד העובדים – שצפה שהערימה עומדת ליפול - התריע בפני העובדים שנכחו במקום שעליהם לזוז, והתובע היה היחיד שלא זז ממקומו. לפיכך, היא ביקשה לראות בתובע כאחראי היחיד והבלעדי למצבו.

לגבי נזקיו, היא טענה כי התובע הגזים וכי להערכת המומחים מטעמה הוא נותר עם נכות רפואית ותפקודית של כ-10% בלבד.

סיכון שהתממש

אף שגרסאות הצדדים הציגו תמונה שונה בנוגע לאופן התרחשות התאונה, השופטת הוך-טל מצאה בהן קווי דמיון שהעידו על כך שערימת המתכות לא הייתה קשורה כראוי, באופן שיצר "סיכון ממשי".

יתרה מכך, השופטת התרשמה שהמעסיקה לא סיפקה לעובדים ציוד מגן ולא הזהירה אותם ביחס לסכנות הטמונות בעבודה – שהפעם התממשו.

משנמצא כי המעסיקה לא יצרה סביבת עבודה בטוחה ולא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את התרחשות התאונה, נקבע כי היא התרשלה במילוי חובת הזהירות שחלה עליה כלפי העובדים, וכי היא אחראית למלוא נזקיו של התובע.

מכאן, השופטת פנתה לבחון מהו היקף הפיצוי שהתובע זכאי לקבל. לנוכח הפערים בין מומחי הצדדים, השופטת קיבלה את עמדת מומחה בית המשפט שהעריך כי לתובע נגרמה נכות רפואית בשיעור 10%.

באשר לנכות התפקודית, השופטת מצאה לנכון להעמיד אותה על 30%. קביעה זו התבססה בין היתר על כך שהשופטת שוכנעה כי למרות גילו של התובע (61) והעובדה שהוא לא יוכל לשוב לעבודה דומה, הוא יוכל להשתלב בשוק העבודה בתחומים אחרים.

בסופו של דבר, הנתבעות חויבו לשלם לתובע 95 אלף שקל (לאחר ניכוי 334,505 שקלים שקיבל מביטוח לאומי) על הפסדי שכר ופנסיה, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. לכך יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 19 אלף שקל.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.