פורמן נ' בנק הפועלים

לפני תביעה למתן פסק דין המורה לבנק הפועלים לקבל העברת כספים שהועברו או יועברו מחשבונות התובע בארה"ב או לקבל העברת כספים מכל חשבון אחר שאושר על ידי רשויות המס בנספח "ד" לתביעה ו/או לכל חשבון אשר מקור הכספים בו אושרו בידי רשויות המס.

רקע עובדתי- פניות התובע לבנק;

התובע מנהל חשבון פרטי בסניף אחוזה של בנק הפועלים בע"מ ( להלן: "הבנק" או "הסניף" או "החשבון"). במסגרת שאלון הכר את הלקוח שנערך מעת לעת, התובע מסר כי הפעילות הצפויה בחשבון הינה קבלת פנסיה של התובע- גמלאי אגד, בסך 7,000 ₪ בחודש - (נספח 1, מוצג נ/4).

בשנת 2016 התנהלה חקירה כנגד התובע בחשד לביצוע עבירות קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אימונים בתאגיד, הלבנות הון וכן עבירות מס שונות. בגין חשד זה הוצאו צווי תפיסה לחשבונותיו של התובע לרבות החשבונות של התובע בבנק הפועלים.

ביום 9/12/2019 פנה התובע לבנק וביקש לבצע העברה בסך 1.4 מיליון ₪ מחשבון הבנק לחשבונו בשוויץ, הבנק דרש אישור יתרות עדכני של הבנק בשווייץ ולפי גרסת הבנק התובע סירב להמציא אישור יתרות (נספח 3 למוצג נ/4).

ביום 19/10/2020 ביצע התובע העברה בסך 100,000 דולר ארה"ב מחשבונו בשוויץ, הבנק דרש להשלמת הפעולה למלא טופס עושר פיננסי מאושר ע"י רו"ח וכן תדפיס תנועות מהבנק בשוויץ נכון למועד ההעברה, משלא הומצאו המסמכים, אי לכך הבנק השיב את הסכומים לחשבון התובע בשוויץ ( נספח 4 למוצג נ/4).

התובע פנה שוב לבנק ביום 12/5/2021 וביקש להעביר סך של מיליון ₪ מחשבונו בשוויץ, לבקשה זו צורפו הפעם מסמכים: מכתב המלצה עדכני מהבנק המעביר ואישור רו"ח על כך שהוא מדווח לרשויות המס וכן תדפיס תנועות של חשבון בשוויץ ממנו עלה כי טרם העברת הכספים בשנת 2020 (אשר הושבו לבנק בשוויץ) הייתה בו יתרת מזערית של 1,500 אירו בלבד.

כעולה מתיעוד השיחות עם הבנק אשר תועדו על ידי הבנק בזמן אמת ולא נסתרו בידי התובע, נדרש התובע להמציא מסמכים נוספים לרבות אסמכתאות שניתן באמצעותן לעקוב אחר נתיב הכספים שהועברו בשנת 2019, אך התובע לא המציא את הדרוש, וביום 19/5/2021 הודיע הבנק לתובע כי סורבה הפעולה להעברת הכספים וכי מכאן ואילך גם העברת כספים בסכומים נמוכים משוויץ גם היא תדחה ולא יתאפשר העברת כספים בסכומים קטנים כפי שאפשר הבנק בשתי הזדמנויות קודמות העברת סכומים נמוכים.

ביום 31/7/2022 פנה ב"כ התובע בשם התובע בבקשה לאפשר העברת כספים מחו"ל, בגדרה ציין כי התובע ערך בשנת 2015 הליך של גילוי מרצון במסגרתו הצהיר לרשויות המס בישראל על כלל נכסיו, הצהיר על קיום חשבונות בחו"ל ושילם מס בגין כך. עוד ציין כי הוא מבקש לאפשר העברת כספים אלו.

ביום 23/8/2022 השיב הבנק לפניה זו ( נספח 10 למוצג נ/4) בה ציין הבנק שעילת הסירוב היא סירוב המצאת מסמכים ואסמכתאות שנדרשו על ידי הבנק, וכי הליך גילוי מרצון, ובהסתמך על הוראות בנק ישראל, אינו מהווה אסמכתא למקורם הלגיטימי של הכספים לעניין איסור הלבנת הון וכי אישור הבקשה בידי רשויות המס מקנה חסינות להעמדה לדין פלילי בגין העלמת הכנסה, אך לא מביצוע עבירות אחרות הקשורות לאותה הכנסה.

ביום 21/9/20222 השיב התובע להודעת הבנק מיום 23/8/2022 תוך שהוא מצרף תצהיר מטעם התובע וכן הסכם גילוי מרצון שערך עם רשות המסים, ובה הוא מצהיר כי גילה לרשויות המס את כל חשבונותיו בשוויץ וארה"ב.

הבנק השיב ביום 2/11/2022 כי אין שינוי בהחלטתו שלא לקבל את הכספים.

ביום 27/10/2022 ניסה התובע, פעם נוספת, להעביר סך 50 אלף דולר ארה"ב מחשבון חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים, עם העברת הכספים, פנה הבנק לתובע בדרישה להמצאת מסמכים כדי לבחון פשר הפעולה. בהמשך לאותה פעולה פנה בנו של התובע אל הבנק והבהיר כי מדובר בחברה הרשומה במדינת B.V.I. שנוסדה בשנת 2011, מטרת הקמת החברה לתת פתרון למיסוי הירושה הגבוהים בארה"ב וכי בעלי המניות בחברה הם התובע ובנו מר ברק פורמן.

אתנחתא קלה ונספר עוד;

כנגד התובע הוגש כתב אישום מתוקן בו יוחסה לו עבירה של בקשת שוחד. התובע הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של בקשת שוחד לפי סעיף 290 (א) ביחד עם סעיף 294 (א) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן – 'חוק העונשין'). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן כעולה מגזר הדין (מנספח 14 למוצג נ/4) התובע היה חבר אגד בין השנים 1971-2013, ושימש בה בתפקידים שונים, בין היתר, כמנהל אגף המשק (עד שנת 2007). במסגרת תפקידו היה אחראי על רכש אוטובוסים. עוד נטען שעל רקע תקלה טכנית שהתגלתה באוטובוסים ששווקו ע"י חברת אוובס לאגד, התגלעה מחלוקת עסקית בין השתיים. נוכח האמור, ניהלו אגד ואוובס מגעים לפתרון המחלוקת, כאשר מטרתה של חברת אוובס, הייתה, בין היתר, לחדש את היחסים העסקיים עם אגד.

עוד נטען , כעולה מגזר הדין, שביום 14.5.2004 נחתם הסכם פשרה בין אגד לחברת "אוובס", אשר סיים את המחלוקת, על ההסכם חתום התובע מטעם אגד עם אחר. עוד עולה כי התובע ביקש ממר פרזינגר- נציג אוובס, שישולם לו שוחד בסך של 1,000,000 אירו. חברת אוובס, באמצעות מר פרזינגר, נעתרה לבקשת השוחד. לצורך תשלום כספי השוחד התקשרה חברת אוובס ביום 9.7.2004 בהסכם ייעוץ עם חברת "מילניום". בהתאם להסכם הייעוץ, חברת "אוובס" העבירה לחברת "מילניום" כספים בסך כולל של 1,908,250 אירו, במספר תשלומים ששולמו בין השנים 2004-2005. מתוך התשלומים ששולמו ע"י חברת "אוובס" לחברת "מילניום", יועד סכום של 1,000,000 אירו לתובע ככספי שוחד.

ביום 31/10/2022 ניתן גזר דינו של התובע במסגרת הליך פלילי.

ובחזרה לענייננו- בקשת העברת הכספים מיום 27/10/2022;

הבנק כמענה לבקשה להעברת הכספים דרש מסמכים כדי לבחון מקור הכספים של החברה הזרה שמעבירה את הכסף, מהי מהות ההעברה לחשבון וכן אישור כי הכספים אינם קשורים בעבירות שיוחסו לו. עוד נדרש להמציא אישור מאת רו"ח לפיו הכספים המוחזקים בידי החברה דווחו לרשויות המס בישראל. בנוסף נדרש להבהיר מדוע נפתחה החברה באי הבתולה הבריטיים כחלק מתכנון מס בירושה בארצות הברית.

גם בקשה זו לא נענתה בידי התובע שסבור כי המציא כל מסמך רלבנטי ודרוש, אך ביום 9/1/23, לאחר הגשת התביעה צירף התובע אישור רו"ח לפיו התובע מדווח על הכנסותיו שהופקו בישראל ובחו"ל והתעלם מיתר המסמכים שנדרשו ובשל כך הבנק לא הסתפק באישור שנדרש.

עובדות נוספות התגלו בחקירת התובע בבימ"ש;

בחקירת התובע בבימ"ש מיום 16/1/24 עולה כי אין עוד לתובע חשבון בנק בשוויץ , החשבון כעת על שם הבן (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 1-8) וכי החשבון הנמצא בארה"ב הוא למעשה על שם חברה זרה שבבעלות התובע ובעלות בנו בחלקים שווים אך אין חשבון פרטי על שמו (עמוד 20 שורות 22- 28).

אי לכך נכון להיום אין לתובע חשבונות בשוויץ או בארה"ב וכי החשבון בארה"ב על שם החברה ולא כלול במסגרת ההסכם עם רשות המיסים, שכן במועד ביצוע הליך הגילוי הנאות היה רק חשבון בשוויץ, שכבר אינו קיים (עמוד 21 שורות 8-18).

זאת ועוד, התובע הודה שחלק , ורק חלק מהכספים, נשוא הליך הגילוי נמצאים בחשבון הבנק על שם החברה בארה"ב וכך הוא השיב (עמוד 21 שורות 19-21):

"ש: עכשיו, הבנתי אז הכספים שגילית לרשות המיסים בהליך גילוי מרצון הם הכספים שנמצאים פה במורגן סטנלי

ת: חלק מהכספים כן."

הסירוב ליתן שירות- סבירות;

החובה של תאגיד בנקאי ליתן שירות מעוגנת בהוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 ( להלן: "חוק הבנקאות") ,המטיל על בנק חובה שלא לסרב "סירוב בלתי סביר" לתת שירותים בנקאיים ובכלל זה ניהול חשבון - (רע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 13 (01.11.2015)).

עם זאת, חובתו של תאגיד בנקאי להעניק שירות מכוח סעיף 2 לחוק הבנקאות אינה חובה מוחלטת, ובהתקיימם של טעמים סבירים רשאי התאגיד לסרב להעניק שירות או להפסיק שירות שניתן. אין בגדרו של סעיף 2(א) לחוק הבנקאות הגדרה של המונח "סירוב סביר" ואימתי ייחשב הסירוב של הבנק להעניק אחד מהשירותים המנויים בסעיף 2 דלעיל כסירוב בלתי סביר ואימתי הוא ייחשב כסירוב סביר ואולם הפסיקה שנדרשה לשאלה זו פירשה את הוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות כקובעת מעין "מתחם סבירות", בגדרו רשאי תאגיד בנקאי להפעיל את שיקול דעתו בנדון.

נקבע לא אחת כי חשש מהלבנת הון או מימון טרור עשוי להוות אף הוא טעם סביר לצורך סעיף 2 לחוק הבנקאות - (ע"א 3794/18 טולדנו נ' טויגה און ליין בע"מ, פסקה 24 (02.10.2019)); רע"א 2407/19 זיו נ' בנק לאומי לישראל, בפסקאות 20-17 (14.05.2019); רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 17 (10.09.2017)).

מקור נוסף שיש בו כדי ללמד מתי ייחשב סירוב כסביר הוא הוראות המפקח על הבנקים ובמקרנו רלבנטית הוראת ניהול בנקאי תקין 411 (ניהול סיכוני איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור). הנוהל מנחה את התאגידים הבנקאיים לקיים הליך של הכרת הלקוח תוך הערכת משתני סיכון שונים. אציין, כי לצד משתני סיכון רבים המוזכרים בסעיף 29 לנוהל, נקבע במפורש כי יש לבחון אם עסקו של הלקוח עתיר במזומנים (סעיף 28(ה) לנוהל). עוד קובע סעיף 30 לנוהל כי כאשר הלקוח עוסק ב"פעילות בסיכון גבוה" ינקוט התאגיד הבנקאי בשורת צעדים על מנת להשיג מידע על הלקוח ולברר את מקור עושרו ואת מקור הכספים שמופקדים בחשבון, יפעל לקבלת מידע והסברים, יבצע ניטור מוגבר של החשבון ועוד. כמו כן, תאגיד בנקאי נדרש לעקוב אחר הפעילות של לקוחותיו, לבחון אם היא עולה בקנה אחד עם אופיו של הלקוח על פי היכרותו עמו וכן לבדוק אם ישנו היגיון עסקי או כלכלי בפעולות מורכבות או חריגות.

אי לכך, כאשר מתעורר יסוד סביר לחשש כי נעשתה פעולה בחשבון הקשורה בהלבנת הון או אמורה להיות מבוצעת כזו, או כאשר הלקוח אינו משתף פעולה עם ההליכים שנקבעו לשם ניהול סיכון זה, רשאי הבנק לסרב לתת שירותים בנקאיים. אין חולק כי נטל ההוכחה לסבירות הסירוב מוטל על הבנק. השאלה היא מה רמת הראיות הנדרשות מהבנק בהפעלת סמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות, בשים לב למבחן הסבירות המשמש ביקורת השיפוטית על הראיה המנהלית ששמשה בסיס לקבלת ההחלטה.

לעניין טיב הראיות ורמת ההוכחה הנדרשת קבע בית המשפט העליון ב- רעא 9065/23 ס.ע. טופ השקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, (3.1.2024):

"42.הנטל להוכחת סבירות החלטה לפי סעיף 2 לחוק הבנקאות מוטל על שכמו של התאגיד הבנקאי. אולם, אין הוא נדרש להרים נטל זה ברמת ההוכחה הנחוצה במשפט אזרחי. בהתאם, בפסיקתנו הובהר כי בשים לב לטבעה "המעין-מינהלי" של החלטה שכזו, בידי התאגיד הבנקאי נתון מתחם של סבירות בגדרו רשאי הוא להפעיל את שיקול דעתו (ראו למשל: עניין טולדנו, בפסקה 25; עניין הר של הצלחה, בפסקה 18; עניין זיו, בפסקאות 16 ו-20; עניין בנק הדואר, בפסקה 14). על האמור בפסיקה זו אבקש להוסיף כי במסגרת מתחם זה, נתון לטעמי לתאגיד הבנקאי שיקול דעת רחב בהערכת טיב הסיכון ובזיהוי גורמים ופעילויות בסיכון גבוה – והכול בזיקה להוראות החוק, הצווים והנחיות הפיקוח על הבנקים, כפי שהוזכרו לעיל.

43.עוד יש לציין, כפי שנפסק לא אחת, כי טיב הראיות שעליהן יידרש להצביע תאגיד בנקאי שקיבל החלטה על פי סעיף 2 לחוק הבנקאות, ייבחן על פי כללי המשפט המינהלי בכגון דא (שם, שם), דהיינו – מבחן הראיה המינהלית (להרחבה ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 447-445 (כרך א 2010)), כאשר במסגרת זו על הבנק ליתן דעתו ל"דגלים אדומים" המעוררים את חשדו (עניין טולדנו, בפסקה 25; עוד ראו: התוספת השניה לצו הבנקים, בה מוזכרים מעל לעשרים פעילויות שיכול שייראו כ'בלתי רגילות')."

במילים אחרות הבנק יוכל להרים את הנטל בדרכי ההוכחה הרגילות, כאשר רמת ההוכחה הנדרשת ממנו לעניין זה נמוכה מהרמה הנדרשת במשפט האזרחי, וקרובה יותר לרף הראייתי הנדרש בהליך מנהלי.

מן הכלל אל הפרט;

כאמור, לפי שאלון הכר את הלקוח מדובר בחשבון פרטי שמיועד לקבלת כספי הפנסיה, עצם מעורבות התובע בהליך חקירה בגין החשדות שיוחסו לו, הגשת כתב האישום, הליך גילוי מרצון, כל אלה נסיבות אשר יש בכוחן לעורר נרות אזהרה בפני התאגיד הבנקאי, כדי שיבחן כל פעולה ופעולה טרם אישור בהתאם להוראות הדין- זו חובתו של הבנק.

יש להוסיף לכך כי על פי צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001 (להלן: "צו איסור הלבנת הון") הורחבה חובת "הכר את הלקוח" ביחס לבירור מקור הכספים, עיסוקו של הלקוח, מטרת פתיחת החשבון או ביצוע הפעולה והפעילות המתוכננת בחשבון. סעיפים 8 – 9 לצו קובעים חובת דיווח של הבנק לרשויות המוסמכות על פעילות חשודה כבלתי תקינה.

בתוספת השנייה לצו פורטו סוגי פעולות בחשבון שייחשבו ל"פעילות בלתי רגילה" ובין היתר פעולות שנראה שמטרתן לעקוף חובת דיווח (סעיף 1), כאשר נראה שקיים בחשבון נהנה בלי שבעל החשבון הצהיר על כך (סעיף 2), או פעולות בהיקף יוצא דופן או שינוי משמעותי ביתרת חשבון בלא סיבה נראית לעין (סעיף 11), מספר פעולות בחשבון לאותו יעד או מאותו מקור בלא סיבה נראית לעין (סעיף 12), הפקדות מרובות על ידי אדם שאינו בעל החשבון או מורשה החתימה (סעיף 13), ריבוי זיכויים מהוראות קבע לחשבון בלא סיבה נראית לעין (סעיף 21), זיכוי לחשבון כרטיס חיוב או ריבוי זיכויים בסכום מהותי (סעיף 22), העברה בסכום מהותי מהארץ לחו"ל או ההפך, כאשר הצד האחר לעסקה, מקור או יעד, לא מזוהה בשם או במספר חשבון (סעיף 9 לתוספת השנייה) או שהפעולה בחשבון בלתי אופיינית לבעל החשבון או לסוג החשבון בלא סיבה נראית לעיל (סעיף 10 לצו).

מקורות נוספים על "דגלים אדומים" לפעילות חשבונות בנק הוא מכתב המפקחת על הבנקים בנושא "היערכות לניהול סיכוני ציות נוכח קביעת עבירות מס כעבירות מקור"; בנוסף דגלים אדומים בנושא הליך גילוי מרצון שפורסם על ידי הרשות לאיסור הלבנת הון. הבנק פירט מס' דגלים אדומים שחייבו את נקיטת הפעולה:

אין בידי לקבל את טענת התובע כי עצם העובדה שהתובע עבר הליך גילוי מרצון בהתאם לנוהל של רשות המיסים, זכאי לביצוע ההעברה וכי מקור כספים "כשר למהדרין" ואין עילה שהבנק יסרב להעביר כספים אלו בשל השתתפותו בהליך מעין זה. הסדר זה מונע העמדה לדין בגין עבירות מס. טענה זו קיבלה מענה בהליך החזרת תפוס בעניינו של התובע ובה קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ח' מלצר ברע"פ 7493/17 פורמן נ' מדינת ישראל (22.11.2017)), פסקה 19, בה נקבע:

"בענייננו, טענותיו של המבקש נדונו ביסודיות ונדחו לגופן בידי הערכאות הקודמות שנדרשו לעניין. כך, למשל, ביחס לטענת המבקש לעניין הליך ה"גילוי מרצון", והשפעתו הנטענת על עניינו – חברי, השופט נ' הנדל דחה טענה זו בקובעו כך:

"אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הכסף "הוכשר למהדרין" במסגרת הליך הגילוי מרצון. כפי שעולה מהכרעת הערכאות דלמטה, הסכם הגילוי מרצון נגע לעבירות מס. מכאן, השלכתו של הליך זה לעניין החשדות המיוחסות למבקש, ובעיקרן עבירת השוחד – מוגבלת. הדברים אמורים אף מבלי שנדרשתי לתוקפו ולמעמדו של ההסכם במסגרת הליך הגילוי, למשל לנוכח טענת המבקש בפני רשויות המס כי מקור הכסף הוא ב"עמלות". עוד יוער בהקשר זה, כי בית המשפט קמא ציין שהחקירה נגד המבקש נפתחה ללא קשר להליך הגילוי, וזאת לבקשת הרשויות בגרמניה" (ראו: פיסקה 4 להחלטה).

על קביעותיו אלו של חברי, השופט נ' הנדל – להן אני שותף – אוסיף כי "בנוהל גילוי מרצון" הנ"ל נאמר, בין היתר, כי: "הנוהל לא יחול על הכנסות שמקורן בפעילות לא חוקית" (ראו: סעיף 17 לנוהל), ואף מטעם זה דין טענת המבקש להידחות."

זאת ועוד, סבורני כי עמדת הרשות להלבנת הון ביחס להליך גילוי מרצון משקפת עמדה ראויה לאימוץ על ידי בית המשפט כשקבעה:

"נבקש להבהיר כי ההליך מקנה חסינות מפני העמדה לדין בעבירות מס בלבד ואין בו כדי להשפיע על חובתם של המוסדות הפיננסיים לקיים את החובות המוטלות עליהן מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 והצווים שהוצאו מכוחו. לפיכך, כאשר מועברים או מופקדים כספים במוסד פיננסי כחלק מהליך גילוי מרצון, על המוסד הפיננסי לקיים את כל החובות המוטלות עליו, לרבות זיהוי מקבל השירות, זיהוי הנהנה בחשבון, בירור אודות מקור הכספים ודיווח לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור במקרים המתאימים, והכל בהתאם למדיניות ניהול סיכונים של אותו מוסד. אין בעובדה שמדובר בכספים או ברכוש שהוצהר לרשות המסים במסגרת הליך גילוי מרצון כדי להשליך על חובתו של המוסד הפיננסי לברר את מקור הכספים ולבחון האם מדובר בפעולה שיש בה חשש להלבנת הון או מימון טרור."

משכך נדרש הבנק לניהול הסיכונים הנובעים מהלבנת הון וזאת בשני שלבים - האחד, הקשור בזיהוי והערכת הסיכון הגלום בלקוח ובפעילותו; והשני - הקשור לצעדים אשר נדרשים לשם הפחתת הסיכון. הליך גילוי מרצון שגילה התובע לבנק אודותיו ובאמצעותו הסביר את הכספים מחו"ל - הוא למעשה הליך שדרכו מודה התובע בביצוע עבירות מס והליך זה מונע העמדתו לדין בעבירות מס אך אין בו כדי להוות מחסום מפני רשויות אחרות ובפרט בעניין איסור הלבנת הון לבחון את מקור הכספים ובחינת מקור הכספים ואם הם באמת נשוא הליך הגילוי מרצון ואין בהליך זה כדי להוות מחסום מפני רשויות אחרות ו/או מערכת הבנקים מלקיים את חובתה על פי דין.

על כן במקרה זה פעולת הבנק כדי לקבוע את הסיכונים בביצוע הפעולה הנדרשת קבלת העברה כספית משמעותית בסכומים נכבדים , היא מבוססת על תשתית עובדתית, שמחייבת את הבנק לבחון את הפעולה באמצעות דרישת מסמכים ואסמכתאות כדי לבחון את הפעולה. תשתית זו- מהווה דגלים אדומים שמחייבים את העמקת הבדיקה והדרישה המפורטת לנתונים, מבוססת החל מהליך "הכר את הלקוח" בה הצהיר התובע שהפעילות הינה לשם קבלת פנסיה מאגד, דרך הרשעת התובע בעבירות שיוחסו לו, השתתפותו בהליך גילוי מרצון מול רשויות המס, העברת כספים משמעותיים מחו"ל, סגירת חשבונותיו והעברתם על שם אחרים, ניסיון ביצוע העברה מחשבון של חברה זרה מאי הבתולה, וכל אלה בין בנפרד ובין במצטבר ניתן להגדירם כ 'דגלים אדומים' שמחייבים את הבנק לדרוש מסמכים כדי לבחון מקור כספים אלו, ואי הענות לדרישה זו- מסמיכה את הבנק לסרב סירוב סביר למתן השירות של ביצוע ההעברות הבנקאיות.

חובת הבנק- בהתגבשות תשתית רוויה בדגלים אדומים במסגרת הבקרה, המעקב וניטור מוגברים- בשלב הפחתת הסיכון, נדרש התאגיד הבנקאי, בראש ובראשונה לבצע פעולות בקרה, מעקב אחר לקוחותיו ואחר פעילותם ובמידת הצורך לחדש את הליך הכר את הלקוח המבוצע להם. במסגרת זו ועל מנת ליישם חובותיו, רשאי הבנק לדרוש מסמכים ומידע נוספים מאת הלקוח על מנת להפיג החשדות העולים בהקשר לפעילותו. לעניין זה קובע סעיף 24 לנוהל 411 כי:

" אי היענות של הלקוח למסור פרטים הנדרשים למילוי הוראות הצו, הוראה זו ונהלי התאגיד הבנקאי שנקבעו על-פיה, וכן יסוד סביר להניח כי פעולה קשורה להלבנת הון או למימון טרור, או יישום מדיניות התאגיד הבנקאי, כאמור בסעיף 41 , יחשבו כסיבה לסירוב סביר לפתיחת חשבון וניהולו ולמתן שירותים למבצע פעולה שאינו רשום כבעל או כמורשה חתימה בחשבון לעניין חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א 1981- . כמקרה כאמור, ישקול התאגיד הבנקאי לדווח לרשות המוסמכת על פעולה בלתי רגילה (על פי סעיף 9 לצו)".

בהתבסס על הראיות שהוצגו על ידי הבנק עד עתה, התובע לא שיתף פעולה באופן מלא עם הבנק, לא המציא מסמכים כנדרש ואף לא השכיל לספק הסברים מניחים את הדעת לחשדות שהתעוררו – לא בזמן אמת, ואף לא במסגרת ההליך שהתקיים לפניי . אי לכך, אי היענות של התובע, בנסיבות העניין, לדרישות הבנק בבקשותיו אשר נועדו למנוע הלבנת הון, כאשר אלו מתבקשות בהתאם להוראות החלות על תאגיד בנקאי, אף היא עשויה להוות בנסיבות העניין סיבה סבירה לסירוב מתן שירות בנקאי. זאת הן בשל החשיבות של פעילות הבנקים בבירור תקינות הפעילות בחשבונות, והן משום שהיעדר שיתוף פעולה מהווה "דגל אדום" כשלעצמו לפעילות בלתי תקינה.

אין תמה כי ממצאים חשודים אלו, שפורטו לעיל בהרחבה, שנמנים על הדגלים האדומים, העלו חשד לפעילות כספית אסורה ולהלבנת הון, ובין אם לפי השכל הישר והניסיון של הבנק. בנסיבות אלה ונוכח העובדה שהתובע לא שיתף פעולה כנדרש ובאופן מלא ולא סיפק תשובות משביעות רצון על מנת להפיג את חשדו של הבנק, סירוב ביצוע וקבלת העברת הכספים מחו"ל לחשבון הבנק של התובע, על ידי הבנק סבירה ביותר.

הבנק, לטעמי, עמד בנטל המוטל עליו וברמה הנדרשת להוכיח כי סירובו הוא סביר ואין כל עילה להתערב בסירובו.

זאת ועוד, מעבר לאמור, הסעד הנדרש על ידי התובע השתנה והפך לתיאורטי. הסעד לקבל העברה מחשבונו בשוויץ לאחר שחשבונו בשוויץ נסגר ואינו על שמו יותר בצד העברה כספית מחשבון בנק בארה"ב על שם ישות משפטית נפרדת- חברה בע"מ שאינה חשבונו- שונה מהסעד שנדרש.

על כן, התביעה נדחית.

הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע את הוצאותיו בסך של 15,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"ד, 31 יולי 2024, בהעדר הצדדים.