תוך תקופת האחריות התגלתה אי-התאמה והקונה או הקונה המשנה הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים".
בהתאם להלכה הפסוקה נקבע, כי סעיף 4(א)(2) לחוק המכר נועד להיטיב עם הקונה המבקש להסתמך על אי התאמה שכן הוא שולל מן המוכר את האפשרות לטעון כי אי ההתאמה לא הייתה קיימת במועד מסירת החזקה בדירה. לעומת זאת, מתנה סעיף 4א' לחוק המכר את הסתמכות הקונה על אי התאמה גלויה במתן הודעה למוכר בדבר אי ההתאמה תוך שנה מיום קבלת החזקה בנכס. יצוין כי בענייננו הדירה נמסרה לנתבעת 2 טרם תיקון מס' 5 שאיפשר חזרה גם של קונה משנה לקבלן.
כפי שנקבע בע"א 167/88 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ נ' שטרן, פ"ד מד(2) 741 (1990) (להלן: "עניין משה"ב"), בתביעות לתיקון ליקויי בנייה בנסיבות בהן חלה הוראת סעיף 4 לחוק המכר (דירות) תחל תקופת ההתיישנות ביום קבלת החזקה בדירה וכי אין לכרוך את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות במשלוח הודעה בדבר אי התאמה לפי סעיף 4 לחוק המכר (דירות). עוד נקבע באותו עניין כי סעיף 4 לחוק המכר (דירות) אינו מקנה לתובע עילת תביעה חדשה אלא נועד להסיר מכשול חוזי העלול להגביל תביעה מצד הקונה וכלשונו:
"סעיף 4, על שני חלקיו, לא נועד לספק לרוכש הדירה עילת תובענה חדשה. זו נתונה לו במערכת היחסים החוזית שבינו לבין מוכר הדירה. סעיף זה, שכאמור נועד להיטיב עם הקונה, מבקש להסיר מכשול חוזי שבכוחו להגביל את היקף תביעתו של הקונה. הוא מבקש לסלול בפני הקונה את הדרך להגשת תובענה על פגמים, שבגינם לא היה הקונה זכאי לתבוע, אלמלא נחקק סעיף זה. משלוח ההודעה אין תכליתו הכשרת הליך אלא מניעת הכשלתו, תוך שימוש בתניה החוזית המגבילה". (שם, 748).
רוצה לומר, האמור בהוראות חוק המכר (דירות) קובע חזקות הפוטרות את הקונה מחובת הוכחת קשר סיבתי בין ליקוי המתגלה בתוך תקופת האחריות לבין המוכר. הנטל מועבר על המוכר להוכיח כי קיימות נסיבות המנתקות את החזקה בדבר הקשר הסיבתי לעבודות הבניה.
לעומת זאת קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – "חוק ההתיישנות") כי:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת התיישנות) היא – שאינו מקרקעין – שבע שנים".
ובהמשך קובע סעיף 6: "תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה".
ואולם לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יכול שתחילתה של התקופה תידחה בנסיבות מסוימות:
" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
13.כאמור, טענות התובעים הן גם נזיקיות וגם חוזיות, כאשר לשיטתם ביחס לעילות הנזיקיות בעניינה של הנתבעת 1 חלה הוראת סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת תקופת התיישנות של 10 שנים ממועד אירוע התרחשות הנזק. לטענת התובעים, הודתה הנתבעת 1 בקיום הזכות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות הואיל ובביצוע התיקונים שנעשו על ידה עשתה "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות". זאת, ביססו התובעים בהסתמך על שיחה שהתקיימה בין התובע 1 לבין נציג הנתבעת, מר דורון, ביום 5.9.2019, כנטען במסגרת כתב התשובה שהגישו אך ורק לכתב ההגנה המקורי שהוגש מטעם הנתבעת 1 (טענה שנזנחה על ידי התובעים בסיכומיהם).
יצוין בהקשר זה כי מעבר לטענה זו לא הועלתה מצד התובעים כל טענה נוספת שיש בה כדי לעצור לטענתם את מרוץ ההתיישנות. כך לא הוגש כתב תשובה לכתבי ההגנה המתוקנים שהוגשו על ידי הנתבעת לאחר תיקון כתב התביעה. אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענה כי תביעתם לא התיישנה – בין מן הטעם שהליקויים נוצרו במועד מאוחר מזה שטענו הנתבעים ובין מן הטעם שנעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם, שאותן לא יכלו למנוע – הרי שהיה עליהם להגיש כתב תשובה מתוקן ולטעון בו את העובדות המבססות טענות אלה (ראו בהקשר זה ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, בעמ' 684; רע"א 1211/97 כלל השקעות בנדל"ן בע"מ נ' חגי).
14.עם זאת, אני סבורה כי תביעתם של התובעים כנגד הנתבעת 1 לא התיישנה. זאת לאור התיקון שנערך בדירת התובעים בשנת 2015. אמנם מטרת התיקון שבוצע הייתה טיפול בנזקי רטיבות שהתגלו בדירה מס' 28, דירת השכנים אולשינקה, אולם משמעות העובדה שהתגלתה רטיבות בתקרת דירה 28 ושהתיקון בוצע במרפסת דירת התובעים הינה כי הליקוי שהתגלה- התגלה בדירת התובעים.
לעניין זה יוער כי בחקירותיהם אישרו הן התובע והן הנתבעת 2 כי באמצע 2015 בוצעו עבודות תיקון במרפסת הדירה וכי עובדה זו הייתה ידועה לתובעים כמו גם לנתבעת 2. זאת מעבר לעבודות שבוצעו בתוך דירת התובעים עוד בשנת 2012 ביחס לנזקי רטיבות. משכך, ולאור העובדה שהנתבעת 1 ביצעה עבודות ביחס לליקוי רטיבות הן בתוך הדירה והן מחוצה לה, כאשר האחרונה בהן, טרם מכירת הדירה לידי התובעים, בוצעה במאי 2015, הרי שהתובעים היו רשאים להניח, כפי שאף עולה מההסכמות שגובשו בין התובעים לנתבעת 2 במסגרת חוזה המכר ביניהם, כי הליקויים בדירה טופלו על ידי הנתבעת 1. משכך, מועד מניית תקופת ההתיישנות תימנה מהמועד בו הסתבר לתובעים כי הליקויים לא תוקנו כהלכה על ידי הנתבעת 1 לאחר התיקון בשנת 2015 וכפועל יוצא, טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת 1 נדחית.
ודוק, כאמור לעיל סוגית הבדק והאחריות כוחן יפה ביחס לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את האחריות לליקויים, אולם אין בהן כדי למנוע קיומה של אחריות בהתאם לדיני הנזיקין בכפוף לדיני ההתיישנות על פי דין.
יוער כי לטענות הנתבעת ביחס לשיהוי בהגשת התביעה ולנזקים הראייתיים שנגרמו עקב כך, כמו גם לטענות הנתבעים כולם ביחס להגדלת הנזק לאור מועד הגשת התביעה תינתן התייחסות בהמשך, אולם אין בהם כדי להביא להתיישנותה של התביעה.
15. באשר לטענת ההתיישנות מטעמה של הנתבעת 3-
הנתבעת 3 טוענת כי התביעה כנגדה התיישנה לאור הוראות חוק חוזה הביטוח; התובע פנה לנתבעת 3 בתביעה ביום 15.3.2018 בעוד התביעה כנגד הנתבעת 3 הוגשה ב- 27.12.2020. אירוע הנזק אירע לפי כתב התביעה עוד טרם רכישת הדירה על ידי התובעים לאור העובדה כי הליקויים עליהם מצביעים התובעים הינם ליקויי בניה שנוצרו לכאורה עוד במועד בניית הדירה. במובן זה התובעים טוענים דבר והיפוכו בכל הנוגע לנתבעת 3. טענותיהם כנגד הנתבעות 1 ו-2 מבוססות על הטענה העובדתית ביחס לקיומם של ליקויי בניה עוד טרם מכירת הדירה, אולם כאמור התביעה הוגשה רק בשנת 2020.
עם זאת, מומחה ביהמ"ש איתר כשל במערכת הדלוחין במטבח- כשל אשר לא אותר על ידי הנתבעת 3 ואשר הינו מקרה ביטוח ע"פ פוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת 3 לתובעים ביחס לדירה נשוא התביעה- וביחס אליו לא חלה התיישנות שכן התביעה הוגשה בתוך מסגרת 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח הרלוונטי למוקד זה. המועד בו הייתה הנתבעת 3 אמורה הייתה לבצע בדיקה של כלל מוקדי הרטיבות בדירה ולגלות את מוקד הרטיבות במטבח התובעים היה עם הגשת הודעת התובעים על קיומו של מקרה ביטוח.
מכאן שביחס לליקויים המבניים התיישנה התביעה כנגד הנתבעת 3 ככל והיתה לה אחריות ביחס אליה ורק ביחס לליקוי שנמצא ביחס לצנרת הדלוחין קיימת עילת תביעה של התובעים כלפי הנתבעת 3.
16.קביעות מומחה ביהמ"ש-
לעניין מעמדה של חוות דעת מומחה שמונה על ידי בית המשפט יצוין בקצרה כי בתי המשפט פסקו לא אחת כי ככלל, ייטה בית המשפט לאמץ את ממצאי חוות דעתו של מומחה מקצועי אשר מונה מטעמו, למעט מקרים חריגים בהם קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה, כגון קיומה של טעות בולטת בחוות הדעת (ראו למשל: ע"א 5509/09 ח'אלד עבד אלקאדר מוחמד תיים מסארווה נ' עזבון המנוח אבראהים חסן מסארווה (23.2.14); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 570-568 (1998)).
חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מהווה אחת מן הראיות המוגשות בהליך. היא אינה כובלת את שיקול הדעת של בית המשפט ואינה גורעת מסמכותו להכריע במחלוקת, אך ככלל יאמץ בית המשפט את ממצאי המומחה, למעט אם הוצגה סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן (רע"א 6920/14 תשעה חודשים בע"מ נ' בנק דיסקונט (4.1.15), וראו גם: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 13, עמ' 636). מינוי מומחה נעשה כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה בנושא הנדון. תכליתה של חוות דעת מומחה, הממונה על ידי בית המשפט, לסייע לבעלי הדין ולבית המשפט להגיע לפתרון יעיל של הסכסוך. אם חוות דעתו של המומחה שמינה מקובלת על בית המשפט, הוא רשאי להסתמך על כל חלק הכלול בה, ולא להסתפק רק באותן נקודות בחוות הדעת שהוגשה, השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (ראו: ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא (1) 133 (21.1.87)).
17.בענייננו, עיון במסקנות חוות דעתו של המומחה מעלה קיומם של כשלים במספר מוקדים שונים; היעדר איטום תקין במרפסת דירת התובעים לרבות כשל בביצוע נדבכי החציצה הנדרשים וכשל במערכת הנשם, כשל באיטום קירות המעטפת, כשל בצנרת הדלוחין במטבח וכן העדר נדבכי חציצה תקניים בחדרי הרחצה.
המומחה נחקר ממושכות על חוות דעתו ועמד על קביעותיה. המומחה הבהיר כי לא נמסר לו על ידיי התובעים כי לא קיימת זהות בין המרצפות בחדר השינה לבין מרצפות הסלון (מרצפות חדר השינה כוסו פרקט- עמ' 119 שורות 5-21). המומחה גם לא מצא כי יש להורות על החלפת המטבח לאור הנזקים שהוצגו לו במועד ביקורו וגם לאחר שהוצגו לו תמונות עדכניות המאוחרות לביקורו עמד על דעתו כי אין צורך בהחלפת המטבח שכן שלד המטבח לא נפגע (עמ' 130 שורה 11, שורה 13). במספר הזדמנויות הבהיר המומחה כי קיימת החמרה של הנזק לאור בחירת התובעים שלא לתקן את הליקויים שהתגלו (עמ' 113, שורות 24-27;עמ' 116 שורות 21-24; עמ' 124 שורות 26-29 ועוד).
המומחה גם עמד על כך שהליקויים שאבחן בעניין העדר נדבכי חציצה, הן במרפסת והן בחדרי הרחצה הינם כשל הקיים עוד ממועד הקמת המבנה אשר לא טופלו כהלכה במסגרת התיקונים שבוצעו על ידי הנתבעת 1 ולעניין זה התייחס המומחה הן לתיקון שבוצע בדירה בשנת 2012 והן לתיקון שבוצע בשנת 2015 במרפסת הדירה.
באשר לסוגית הריצוף- רק במועד הדיון התברר כי הריצוף בחדר ההורים אינו זהה לריצוף בחללים הציבוריים. אין חולק כי בחללים הציבוריים נגרמו נזקים למספר מרצפות לא קטן (בין 14-20 מרצפות) והמומחה הבהיר כי לא ניתן לבצע תיקון ראוי של מרצפות אלה (עמ' 125, שורות 11-12). בנסיבות אלה לא ניתן לקבל מצב בו יוותרו מרצפות טלאי על טלאי ומשכך זכאים התובעים להחליף את המרצפות במתחם הציבורי.
היקף השטח הרלוונטי על פי עדותו של מומחה ביהמ"ש עומד על כ-50 מ"ר (עמ' 125 שורה 29). העלות שקבע מומחה התובעים לעניין זה עמדה על 110 ₪ לפירוק מ"ר ו-300 ₪ למ"ר ביחס לריצוף הדירה (מומחה ביהמ"ש קבע כזכור כי אין צורך בריצוף ולפיכך לא ניתן להסתמך על חוו"ד) בהפחתת הסך שנקבע על ידי המומחה ביחס להחלפת הריצוף בסך 6,000 ₪ המביאה לתוספת 14,500 ₪ להיקף העבודות שנקבע ע"י המומחה.
18.משכך, ולאחר ששבתי ובחנתי את חוות דעת המומחה, מצאתי כי קביעותיו ביחס לליקויים מעוגנים בבדיקות המקצועיות שערך, ואלו לא נסתרו על ידי מי מהצדדים.
לעניין זה יוער כי נראה שההחמרה שיוחסה לתובעים על ידי המומחה ראוי שתילקח בחשבון באופן בו יאומצו ממצאי המומחה ביחס לליקויים ולא יינתן משקל לשינוי במצב הדירה מאז מתן חוות הדעת ועד היום (וזאת תוך התייחסות בפרק שיעסוק בשאלה האם יש מקום למתן צו עשה כמבוקש על ידי התובעים, או שיש להורות על פיצוי כספי כטענת הנתבעת 1).
19.מומחה ביהמ"ש כלל לא נחקר ביחס לקביעותיו בנושא ירידת הערך ובשים לב לעובדה שהתובעים אישרו בהסכם המכר כי ידוע להם שבדירה בוצעו תיקונים בשל ליקויי רטיבות הרי שלא מצאתי לסטות מקביעותיו בנושא זה בשים לב לערכים הנקובים בחוות דעתו ביחס למחירי השוק המקובלים של דירה כדירת התובעים במועדים הרלוונטיים.
20.באשר לאחריות לתיקון הליקויים-
כאמור לעיל, קבעתי כי התביעה כנגד הנתבעת 1 לא התיישנה ואילו ביחס לליקוי בצנרת מי הדלוחין לא התיישנה התביעה כנגד הנתבעת 3.
קביעות המומחה לעניין האחריות אינן, כטענת התובעים חלוקה משפטית אלא חלוקה מקצועית המתייחסת לתרומה למצב הדירה על בסיס הליקויים שהתגלו. איני מקבלת את קביעת המומחה ביחס לאחריות התובעים לליקויים באיטום קירות המעטפת. דווקא קירות המעטפת הינם המוקד אשר סביר להניח כי אינו חשוף לשינויים או תיקונים מצידם של מחזיקי הדירה.
זאת ועוד, קירות המעטפת בנקודות עליהם הצביע המומחה הינם גם הראשונים להתייבש לאחר תום עונת הגשמים בשל היותם חשופים לאוויר ולאור באופן ישיר, בשונה ממצע הריצוף הכלוא מתחת לרצפה. ולפיכך, מעת שקבעתי כי תביעת התובעים לא התיישנה הרי שהנתבעת 1 היא שאמורה לשאת באחריות לפגם עליו הצביע המומחה בחוות דעתו.
21.באשר לנתבעת 2, לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו לפני והאזנתי לעדויות הצדדים נחה דעתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.
עדותה של הנתבעת 2 הותירה רושם אמין בעוד עדותו של התובע הותירה עלי רושם מתחמק, בוודאי ביחס לטענותיו באשר לנתבעת 2. לא שוכנעתי כי הנתבעת 2 עשתה ניסיון להסתיר מידע כלשהוא מהתובעים טרם רכישת הדירה על ידם. הנתבעת 2 עדכנה אותם על ביצוע תיקונים בשנת 2012 ולא הסתירה את העובדה שבוצעו תיקונים על ידי הנתבעת 1 בשל ליקויי איטום שהתגלו והשפיעו על דירת אולשינקה (ובדיעבד הסתבר כי השפיעו גם על דירת התובעים). הנתבעת 2, שבשונה מהתובע אינה עוסקת בתחום הבניה, העידה כי הניחה שסוגית הרטיבות באה על פתרונה עם ביצוע העבודות בדירתה בשנת 2012 ומכיוון שהתיקון שבוצע התייחס לליקוי בדירה שאינה דירתה היתה יכולה להסתמך על כך ועל גילוי מלוא המידע העובדתי הרלוונטי לתובעים.
ניסיונם של התובעים לתבוע "מן הגורן ומן היקב", תוך שאינם מצביעים בפועל על הטעיה ומבססים את תביעתם כנגדה על סברה לפיה "לא סביר" שלא היתה מודעת לקיומם של פגמים, אינה עולה בקנה אחד עם התכתובות מזמן אמת בהן פועלת הנתבעת 2 מולם ומול הנתבעת 1 בבקשה לשקיפות. גירסתה של הנתבעת 2 לא נסתרה בחקירתה הנגדית וכאמור, עדותה הותירה עלי רושם אמין.
22.האם יש להורות על מתן צו עשה-
לאחר שקבעתי כי האחריות על הנזקים עליהם הצביע המומחה הינה על הנתבעת 1 יש להכריע האם יש להורות על מתן צו עשה לביצוע העבודות על ידי הנתבעת 1.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה מצאתי כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
לא ניתן להתעלם מהעובדה שממועד מסירת הדירה חלפו כמעט 13 שנים. הנתבעת 1 אינה מחזיקה צוותים בבניין ואין כל הגיון בהכנסת גורם מבצע מטעמה בשלב זה לדירה. זאת ועוד, כאמור לעיל, התרשמתי כי עדותו של התובע הייתה נגועה בניסיונות "לעגל פינות". בכל הנוגע להתנהלות מול נציג הנתבעת 1 אשר העיד כי שמע מפיו של התובע אמירה ביחס לפיצוי שיפעל לקבל מהנתבעת 1 יש לכל הפחות כדי להצביע על חוסר אמון היורד לשורש ההתנהלות בין הצדדים. קביעת צו עשה במצב זה עשויה להביא להמשך ההתנצחות בין הצדדים ונותנת פתח לחזרה להתדיינות משפטית. קשר גורדי זה יש לנתק באיבו.
וראו עוד לעניין הנימוקים להעדפת הפיצוי הכספי על האפשרות לביצוע התיקון על ידי הקבלן - ת"א (י-ם) 580/95 קופנהגן ואח' נ' בן אבו- חברה לבניין ופיתוח בע"מ (9.9.1998); רע"א 4744/01 מצלוואי חברה לבניין בע"מ נ' ראובן (28.1.2002).
אין גם טעם להורות על ביצוע עצמי ביחס לעבודות מטעם הנתבעת 3 על מנת שלא לפצל את ביצוע העבודות ומהטעמים שפורטו לעיל.
יש להעיר כי התובעים, בסיכומי התשובה, כלל לא התייחסו לסוגית הביצוע העצמי ולטענות הנתבעת 1 שפורטו בהרחבה בסיכומיה.
23.מומחה ביהמ"ש קבע את היקף העבודות ע"ס 153,960.
מתוכם שויכו לאחריות הנתבעת 3 עבודות בהיקף 4,980 ₪. עליהן יש להוסיף עלויות נוספות בגין עבודות פירוק וצביעה הקשורות בעבודות לתיקון מערכת הדלוחין אשר לפי קביעות המומחה מהווים חלק קטן מעלויות התיקון הכלליות ואני מעריכה אותן בהיקף של 10% מעלויות לגביהן הגדיר המומחה "חלוקת אחריות בין הצדדים המצויה בשק"ד ביהמ"ש".
הסכומים כוללים פיקוח הנדסי ואינם כוללים מע"מ ועל עלויות אלה יש להוסיף 30% במקרה של ביצוע עצמי על ידי התובעים.
כן יש להוסיף 14,500 ₪ ביחס להחלפת הריצוף בשטחים המשותפים.
לאור הקביעה כי קיים צורך בהחלפת הריצוף באזורים הציבוריים יש מקום לקבל באופן חלקי את הדרישה לתשלום בגין דיור חלופי ולהעמידה על סך 3,000 ₪ (בהתאם לערכים שנקבעו ע"י מומחה התובעים).
סה"כ ביצוע עבודות -168,460 ₪.
משכך, חלקה של הנתבעת 3 עומדת על סך 11,830 ₪ ואילו חלקה של הנתבעת 1 עומד על 159,630 ₪. בצירוף תוספת 30% בגין עלויות ביצוע עצמי ומע"מ מעמידה את התשלום בגין הנזק ע"ס 244,872 ₪ ביחס לנתבעת 1 וסך של 18,147 ₪ ביחס לחלקה של הנתבעת 3.
24.ביחס לרכיבי התביעה הנוספים- נראה כי אין ספק כי מגורים בדירה הסובלת מליקויי רטיבות במשך תקופה ארוכה יש כדי להביא לעוגמת נפש למתגוררים בה. עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתביעה הוגשה פרק זמן משמעותי ממועד גילוי הליקויים הנטענים על ידי התובעים; כזכור, לפי עדותו של התובע כבר משנת 2015 בסמוך לאחר רכישת הדירה התגלו הליקויים אולם התביעה הוגשה בראשית שנת 2020 בלבד. בנוסף בשנת 2018 קיבלו התובעים פיצוי בגין נזקי רטיבות שלא טופלו על ידם ולא ברור מדוע לא נעשה ניסיון כלשהוא מצידם להקטין את נזקיהם (וראו בהרחבה ההתייחסות להערות מומחה ביהמ"ש בעניין זה).
אני סבורה כי לדברים משקל לעניין היקפה של עוגמת הנפש ואני מעמידה אותה על סך 20,000 ₪ אשר בנסיבות העניין ולאור היקף הנזקים יש לחלק בהתאם לחלוקה שנקבעה לעיל כך שהנתבעת 1 תישא ב-90% מהיקפה ואילו הנתבעת 3 (שכשלה באבחון הליקוי בצנרת הדלוחין על פי קביעות מומחה ביהמ"ש) תישא ב-10% ממנה.
25.יש מקום לחייב הנתבעות לשאת בהוצאות נלוות ביחס להפסד ימי עבודה ומשלא הוכחו אני מעמידה את ההפסד בדרך של אומדנה בסך של 4,000 ₪.
כן יישאו הנתבעות בחלוקה זהה בעלויות המומחים והעדים בהם נשאו התובעים בהתאם לקבלות שצורפו על ידם בסך כולל של 38,944 ₪ .
26.לאור כל האמור לעיל יישאו כל אחת מהנתבעות 1 ו-3 בסכומים הבאים לפי חלקה של כל אחת כמפורט לעיל:
הנתבעת 1 – סך של 244,872 ₪ בגין עלות העבודות בצירוף 18,000 ₪ בגין עוגמת נפש וסך 3,600 ₪ בגין הפסד ימי עבודה ובסה"כ 266,472 ₪ .
הנתבעת 3 – סך של 18,147 ₪ בגין עלות העבודות בצירוף 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש וסך 400 ₪ בגין הפסד מי עבודה ובסה"כ 20,547 ₪.
לאור סכום התביעה הכספי שעמד על סך 285,000 ₪ הרי שסכומי הפיצוי גבוהים ב 2,019 ₪ מסכום התביעה לפיכך מחיוב הנתבעת 1 יש להפחית סך 1,817 ₪ ומסכום חיובה של הנתבעת 3 יש להפחית סך 202 ₪.
הנתבעות 1 ו-3 יישאו בתשלום הסכומים האמורים בצירוף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפירעון.
27.כן יישאו הנתבעות 1 ו-3 בתשלום הוצאות משפט ביחס לשכר המומחים ואגרת ביהמ"ש כפי ששולמה בחלוקה כפי שנקבעה לעיל (90%-10%). הנתבעת 1 תישא בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ והוצאות המומחים בסך 35,050 ₪. הנתבעת 3 תישא בשכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪ והוצאות המומחים בסך 3,894 ₪ .
מהסכומים שחבה הנתבעת 3 יש לקזז את הסכומים שכבר שולמו על ידה בסך 22,626 ₪.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת 2 בסך 23,412 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
כלל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוספת ריבית שקלית מועד פסק הדין ועד למועד הפירעון.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, ח' טבת תשפ"ה, 08 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
