תביעה נזיקית לפי דיני הרשלנות, שבמסגרתה טענת התובעת, סייעת בצהרון בית-ספר, כי בעת ההמתנה להסעת ילדי הצהרון בשער חצר בית-הספר היא נדחפה ארצה בידי אחד התלמידים של כיתה ז', אשר רב עם חברו. עקב כך נפלה ארצה, נחבלה ונגרמה לה נכות המזכה בפיצוי.
בהתאם לטענת התובעת, ילידת 1964, שהועסקה כסייעת בגן ילדים על-ידי הנתבעת 3, בתאריך 1.3.17 בשעה 15:25 היא יצאה מכיוון הכיתה, יחד עם 12 ילדים שהיו תחת פיקוחה לכיוון שער בית-הספר, על מנת להמתין להסעות, כדי לוודא שהילדים עולים בבטחה להסעתם.
בעת שהתובעת והילדים המתינו להגעת ההסעה, בחצר בית-הספר, כאשר השער היה נעול, היא נדחפה בחוזקה בידי ילד מכיתה גדולה ששהה במקום יחד עם חבריו ושרב עם ילד אחר.
בהתאם לטענה, אותו ילד שהה במקום, יחד עם חבריו לכיתה, בלא השגחה בידי גורם מוסמך מצוות המורים או ההנהלה.
עקב הדחיפה, נפלה התובעת ארצה, היא נחבלה, פונתה לבית-החולים, שם אובחנה כסובלת משבר בירך שמאל, היא אושפזה, נותחה, קיבלה טיפול רפואי, לאחר מכן נזקקה לתקופת שיקום והחלמה וכתוצאה מכך נגרמה לה נכות רפואית ותפקודית.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה בידי התובע 2, אשר הצטרף לתביעה בהתאם לדין.
הנתבעת 1, הינה משרד החינוך, מטעם מדינת ישראל, האמונה על הפעלת מערכת החינוך בישראל.
הנתבעת 2, הינה רשת מעין החינוך התורני, והיא המנהלת והמפקחת על צוות העובדים והתלמידים בבית-הספר שבו ארעה התאונה.
הנתבעת 3, הינה המעסיקה של התובעת, הגוף שהפעיל את גן הילדים ואת הצהרון שבו עבדה התובעת בשטח בית-הספר ושאת ילדי הצהרון ליוותה להמתנה להסעה.
א. האחריות:
התאונה מתועדת בווידאו ממצלמת הנתבעת 2 והסרטון הוגש לעיוני במסגרת ראיות התובעת.
צפיתי מספר פעמים בסרטון והוא מתאר את ההתרחשות הבאה:
בתחילת האירוע, נראית התובעת עומדת עם פניה אל המצלמה בחצר בית-הספר, סמוך לשער ומסביבה ילדים.
לא ניתן לראות צפיפות או המולה מיוחדים.
בשלב מסוים, רודף ילד לבוש חולצה לבנה (שנראה גדול יותר מיתרת הילדים שעמדו במקום) אחר ילד לבוש כהה, אשר נע לאחור כדי להתרחק ממנו. האחרון הושיט את ידיו קדימה להתגוננות מפני אותו ילד שנע לעברו, ותוך כדי תנועה לאחור הוא פגע בתובעת אשר הוטחה ארצה.
במסגרת ישיבת קדם המשפט התובעת העידה כדלקמן:
"יצאתי מהצהרון. הייתי נשארת בצהרון. הייתי סייעת בגן ילדים. בבית ספר...היו לי 12 ילדים בגילאי 5.5 – 4.5 גן חובה...ירדתי איתם לכיוון השער וחיכיתי שם עם הילדים להעלות אותם הסעות...הייתי יורדת 5 דקות לפני מחכה ליד השער, שלא לרדת עם הילדים של הבית ספר, כדי שהילדים לא ירוצו...הייתי רחוקה מהם 3 מטר ליד הגדר והם כנראה דיברו ביניהם. הייתה ביניהם מריבה של שני הילדים של כיתה ז', ואז הם התחילו לריב, והילד שהפיל אותי הלך אחורה עם התיק, ברח מהחבר ואז הוא רץ נתן לי דחיפה והפיל אותי. נתן לי דחיפה עם התיק שלי. הוא רץ אחורה". (עמוד 1 שורה 14 והלאה).
היא העידה שלא ראתה את הילד מגיח לעברה והוא דחף אותה בגבה, ולפיכך היא לא ראתה את הפגיעה עצמה (עמוד 2 שורה 23 והלאה).
התיאור בעדותה עולה בקנה אחד עם הנצפה הסרטון.
בעלה של התובעת מסר עדות משלימה (עמוד 15 שורה 27 והלאה).
בהתאם לעדותו, מיד כאשר נודע לו טלפונית כי רעייתו נפלה, הוא הגיע אל המקום, ראה אותה מוטלת ארצה ומשם היא פונתה לבית-החולים.
בהמשך, תיאר את הליך השיקום וההחלמה, ואת העזרה שהגיש לתובעת (עמוד 16 שורה 8 והלאה).
הוא נשאל מה היה התרחיש העובדתי שנודע לו מפי התובעת ומסר דברים דומים לדברים שהיא מסרה ולנצפה בסרטון (עמוד 17 שורה 12 והלאה).
יצוין, כי בעת עדותה של התובעת במהלך ישיבת הקדם, סרט הווידאו לא נחשף כראיה, אלא שהוא נתגלה לתובעת לאחר מכן ובית-המשפט קיבל אותו כראיה.
עד לחשיפתו של הסרטון הכחישו הנתבעות את עצם קרות התאונה.
מלבד ראיות אלו (הסרטון, עדות + תצהיר התובעת ועדות בעלה), לא בחרו הצדדים להעיד עדים נוספים. אילו רצו הנתבעות להעניק הסברים עובדתיים, כפי שמצאו לנכון רק בסיכומיהן, או לעטוף את האירוע בנסיבות נוספות היה עליהן לעשות כן בדרך של הבאת ראיות והן לא עשו כן. ראיות התובעת עומדות על מכונן בלא שפגשו ראיות אחרות מצד הנתבעות, על כל המשתמע מכך.
נוכח הראיות דלעיל, והסרטון המתעד את כל האירוע, אני קובע ממצאי עובדה בהתאם לנצפה בסרטון, כנדרש בהליך זה, לאמור:
התובעת עמדה בתוך בית-הספר יחד עם ילדי הצהרון בהמתנה להסעה, כפי שהורה לה מנהל בית-הספר. בשלב מסוים, התקוטט תלמיד כיתה ז' עם תלמיד אחר. הראשון הלך אחרי האחרון בהליכה מהירה. האחרון נע לאחור במגמת התגוננות ופגע בתובעת אשר הוטחה אל הרצפה. עקב כך, נחבלה בירך שמאל ונגרמו לה נזקים גופניים כמתוארים במסמכים הרפואיים שצורפו.
בהתאם לטענת התובעת, שלא נסתרה בראיות, באותו יום היא פעלה בהתאם להנחיות שניתנו לה מאת מנהלת הצהרון ומעבידה להמתין יחד עם ילדי הצהרון בשטח בית-הספר, כאשר השער נעול, בהמתנה להסעה, על מנת לסייע ולוודא כי הללו עולים בבטחה להסעה. בהתאם לנטען בסיכומיה המטרה הייתה גם "שהילדים הקטנים לא ידחפו ו/או יירמסו בהמולה הטבעית, כאשר כמות גדולה של תלמידים גדולים וחזקים מהם, יוצאים בדהרה לכיוון שער בית הספר" (סעיף 3 לסיכומיה). טענה זו לא נסתרה בראיות אחרות, קבילות, מאת הנתבעות.
לפי טענת התובעת, אמור היה התלמיד שדחף אותה לשהות בתוך הכיתה יחד עם חבריו ובהשגחת מורה, אך הוא וחבריו שהו ללא השגחה בשער בית-הספר (סעיף 4 לסיכומיה). גם טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבעות בראיות ואילו חפצו להעניק הסבר אחר היה עליהן לעשות כן בדרך של העדת עדים והצגת ראיות.
אני קובע, שקיימת לנתבעות חובת זהירות מושגית לפקח על תלמידים בתוך כותלי בית-הספר, מפני פגיעות עצמיות ומפני פגיעות באחרים (ראו: ע"פ 402/75 אסתר אלגביש נגד מדינת ישראל, פ"ד ל' (2) 561: ע"א 2061/90 מרצלי נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 802).
בענין מרצלי דלעיל נקבע:
"חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה."
בע"א 715/79 גדעון דניאלי נגד אורט ישראל נתניה, לה (2) 764 נקבע:
"(ב) בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות לאור הנתונים מן הסוג, המוזכר בסעיף-קטן (א), אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור, בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. (ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח."
אני קובע, שקיימת לנתבעות 2 ו – 3 חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בנסיבות התאונה, כפי שקבעתי בתיק זה, שעליהן לצפות את התאונה, כפי שארעה - הן התרשלו כלפי התובעת וקיים קשר סיבתי בין רשלנותן לתוצאה:
התאונה אירעה בתוך שטח בית-הספר.
התאונה אירעה במסגרת הלימודים, כאשר ילדי הצהרון והתלמידים האחרים, בין השאר השניים שהתקוטטו ביניהם, המתינו בשער בית-הספר הסגור לקראת הגעתה של ההסעה.
התובעת מילאה את תפקידה ותפקידה היה ללוות את ילדי הצהרון ולפקח עליהם, בעת שהמתינו להסעה.
על יתרת הילדים בגילאים הגדולים, אשר המתינו אף הם במקום, לא הוצב כל בגיר שיפקח על התנהגותם.
התפתחה קטטה בין שני ילדים גדולים אשר הובילה להטחת התובעת ארצה.
אכן, מדובר באירוע אלים, מהיר, מפתיע, שבמסגרתו תקף ילד אחד ילד אחר, אשר נסוג לאחור, נחבט בתובעת והטיחה ארצה, אולם זהו בדיוק אחד הסיכונים המפתיעים, שאותם בא לקדם הצורך בהצבת מפקח בגיר.
אני סבור, כי אילו היה ניצב במקום בוגר, מורה, מפקח, על הילדים הגדולים, הרי שעצם נוכחותו הייתה מרסנת, ומרתיעה את שני הילדים מלפתח ביניהם את הקטטה, אשר הובילה לפגיעה בתובעת וזאת אף כאשר מדובר באירוע מהיר, מפתיע, ומבלי שנצפית כל המולה כללית או צפיפות מיוחדת.
אזכיר, כי הנתבעות לא הביאו בדל של ראיה מטעמן כדי להעביר את הנטל הראייתי הטקטי אל כתפי התובעת, ולהסביר מי הם אותם שני ילדים אשר החלו בקטטה, לאיזו כיתה השתייכו ומי אמור היה לפקח על צעדיהם.
הנתבעות לא הציגו ראיה קבילה (להבדיל מטיעונים שונים בסיכומיהם) כי הם עשו דבר כדי לקדם את פני הסכנה.
בחנתי את עובדות המקרה ובאתי אל המסקנה, כי אין כל אחריות נזיקית קונקרטית הרובצת לפתחה של הנתבעת 1, כלפי האירוע המדובר לנסיבותיו, משום שהיא מילאה את חובתה כמפקחת על של מערכת החינוך, העבירה הנחיות וקבעה הוראות בחוזר שבכוחן לקדם פני הסכנה במקרים אלו (ראו: הוראת קבע מספר 143 "ניהול שגרת הבטיחות בבית הספר"). בנוסף, איני סבור, שקיים קשר סיבתי בין מעמדה וחובותיה הכלליים של הנתבעת 1 ובין התאונה שאירעה לתובעת, כפי שאכן אירעה. אכן, לא הנתבעת 1 הייתה אמורה להעמיד את אותו מורה/מפקח/שומר על הילדים ודי בכך שהיא יצרה את הכללים שחייבים לחול על המקרה.
אני מקבל את הדברים שהובאו בסיכומי הנתבעת 1, כדלקמן:
אני סבור, כי הטלת אחריות על הנתבעת 1 ביחס לנזקי התובעת, לפי דרך עוללות הנזק הקונקרטי, כפי שקבעתי, אינה מוצדקת והיא תהפוך את אחריותה למוחלטת, כאילו הייתה כאן מבטחת על המעניקה פיצוי ביחס לכל פגיעה שהתרחשה בשטח בית-ספר במדינת ישראל, אשר תהא הפגיעה.
אפנה עניין זה לקביעה של בית-המשפט העליון בע"א 7008/09 אבד אל רחים נגד אבד אל קאדר (7.9.10), היפה בשינויים המחויבים גם למקרנו:
"איני רואה לקבל טענת העירייה כי יש לראות את משרד החינוך כמעסיק במשותף עמה ביחסיה מול המורה והמנהל. השניים הם עובדיה של העירייה לכל דבר ועניין, והעובדה כי הם מונחים מקצועית על ידי משרד החינוך אינה הופכת את המדינה למעבידתם."
וכן:
"במצב דברים זה, דומני כי יש לבחון מחדש את מדיניות הטלת האחריות הנזיקית על המדינה בכובעה כגוף מפקח ביחד ולחוד עם המעוולים העיקריים. שאם לא כן, הפכת את המדינה למעין "מבטח על" של כל הפעילות במשק בכל תחומי החיים שלגביה יש למדינה סמכויות פיקוח, רישוי והסדרה. לא למותר לציין שאת המחיר הכרוך בהטלת אחריות ביחד ולחוד על המדינה - מקום בו המדינה היא שנושאת בפועל במלוא הנזק למרות שאשמה המוסרי קטן בהרבה מהמעוולים במעגל הראשון - משלם בסופו של דבר הציבור הרחב."
איני יכול לומר לנתבעת 1, במסגרת פסק-דין זה - היית אמורה לנהוג בדרך עובדתית אחרת מן הדרך שבה נהגת ולכן הנך רשלני כלפי התובעת.
לעומת הנתבעת 1, הנתבעות 2 (מפעילת בית-הספר – סעיף 3 לכתב הגנתה) ו – 3 (המעסיק – נספח 1 לתצהיר התובעת) התרשלו כלפי התובעת בכך ששתיהן, ביחד ולחוד, לא דאגו לכך שיעמוד מורה או אדם בוגר, מפקח, יחד עם תלמידי הכיתה הגדולה, בשער בית-הספר, ממש כפי שעשתה זאת התובעת כלפי תלמידי הצהרון בהוראת הנהלת בית-הספר.
אילו היו הנתבעות 2 ו – 3 דואגות למורה או מפקח בשער בית-ספר, אשר ימתין עד בוא רכב ההסעות, היה בכוח נוכחותו ממד מרתיע שיתכן והיה מונע את מריבת שני הילדים הגדולים ובתוך כך את דחיפת התובעת ואת התאונה.
לא בכדי נקבעו בחוזר דלעיל תפקידו של המורה התורן בסעיף 3.6 כדלקמן: "...להשגיח על התנהגות התלמידים ולהתערב במידת יכולתו באירוע העלול לגרום לפגיעה בתלמידים, כל זאת בהפסקות ובפתיחת הלימודים ובסיומם, בכל מקום שהתלמידים שוהים בו", וכי "על המורה להיות נוכח בעת פתיחת שערי בית הספר או לכל המאוחר בשעה 07:45. אם שערי בית-הספר ייפתחו קודם לכן, ידאג המנהל לנוכחות מבוגר מסגל בית-הספר עד להתייצבות המורה התורן". עוד נקבע: "על המורה התורן לעשות כל מאמץ לזהות התנהגויות מסוכנות של תלמידים או התנהגויות העלולות להוביל לעימות ולהתערב במידת הצורך ולהזעיק סיוע מבעלי תפקידים נוספים במוסד החינוכי, כגון המנהל, רכז הביטחון והבטיחות, אב הבית, מורים נוספים וכדומה", והובאו דוגמאות: "תוקפנות כלפי חברים...".
אכן, היה זה אירוע אלים, פתאומי ויש שיטענו, כי הוא יכול היה להתרחש אף אם היה ניצב במקום מורה, בוגר, מפקח, אולם לא זה היה מצב הדברים במקרה העומד לפני, משום שמלכתחילה לא הוצב במקום אותו גורם מרתיע וכאן טמונה עצם הרשלנות.
בע"א 635/70 יעקב מנדלסון נגד יעקב קפלן, כה (2) 113 נקבעו הדברים הבאים:
"חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו איננה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני. מציאת פשרה כזו היא ענין לשיקול-דעת שיופעל על-ידי הנהלת בית-הספר. במקרה שלנו נמצאה הפשרה בהפקדת מורה תורנית על כל אחת מחצרות בית-הספר, מורה שמתפקידה היה להתהלך ולסובב בין הילדים המשחקים."
ובע"א 41/57 יחזקאל עבדו עידה נגד פואד ונאג'י ששון, פ"ד יא 1100 צוין ביחס לאותו מקרה שנדון שם אשר פטר מחבות בנזיקין, כי:
"במקרה דנן הוברר, כי ההנהלה דאגה לקבוע תורנות-פיקוח של מורים בחצר בית הספר בשעות ההפסקה."
ובע"א 310/89 אליהו כהן נגד מאיר לנטוש, פ"ד מו(1) 402 נקבע בשינויים המחויבים:
"במקרה שלפנינו - שאני. לו נכח מורה מפקח באותו יום, בשעת ההפסקה, יש להניח, כי די היה בעצם נוכחותו, ובוודאי בגערותיו, כדי למנוע מן הילדים לעלות על העץ."
במקרה העומד לדיון בפניי, כלל לא הוצבה אותה מורה תורנית בשער בית-הספר וזאת במהלך זמן מסגרת הלימודים ולטעמי כל עוד לא עזבו ילדי כיתה ז' את שער בית-הספר אין הדבר שונה עקרונית מן הפיקוח הנדרש בזמן ההפסקה.
על כן, מסקנתי היא שעל הנתבעות 2 ו – 3 לשאת באחריות לנזקיה הרפואיים, התפקודיים והממוניים של התובעת פרי רשלנותן באי פיקוח על צמד הילדים, אשר החלו במריבה והובילו להטחתה ארצה.
בנסיבות התאונה, איני סבור כי לתובעת אשם תורם. התובעת עמדה בשער בית-הספר, כפי שהורו לה, בשמירה על ילדי הצהרון, בהמתנה להסעה, והיא אינה נדרשת לעמוד הכן מפני תקיפה מאחור של ילדים בוגרים, והטחתה ארצה, כפי שאכן אירע.
ב. הנכות הרפואית:
מומחה בית-המשפט בתחום האורתופדיה, שהצדדים וויתרו על זכותם לחוקרו והסתפקו במשלוח שאלות הבהרה, מסר את חוות דעתו, שלפיה נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 19.25% (15% בגין שבר בירך שמאל, החיבור והאיחוי הגרוע, המלווה בהגבלת תנועה ו – 5% בגין צלקות ניתוחיות, שנבעו מכך). עוד הוסיף התייחסות לנכות הזמנית:
מומחה בית-המשפט בתחום הפסיכיאטריה, שהצדדים וויתרו על זכותם לחוקרו, מסר חוות דעת, שלפיה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 7.5%.
נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 25%.
ג. הפיצוי:
הפסדי שכר לעבר:
בעת התאונה עמד שכרה הממוצע של התובעת על סך של 5,303 ₪ (אני מקבל את הנטען בסעיף 164 לסיכומי התובעת המעוגנים בתלושי השכר).
לאחר התאונה, קיבלה התובעת 91 ימי אי-כושר.
מומחה בית-המשפט קבע כי לתובעת הייתה נכות זמנית בשיעור 100% משך חצי שנה, לאחר מכן נכות זמנית בשיעור 40% משך 4 חודשים ולאחר מכן 20% משך כ-8 חודשים נוספים.
אחשב את הפסדי השכר של התובעת בהתאם לקביעת מומחה בית-המשפט באופן הבא:
6 חודשי תשלום מלא בהתאם לשכרה הממוצע: 5,303 X 6 חודשים = 31,818 ₪.
4 חודשי תשלום בשיעור 40%: 5,303 X 4 X 0.4 = 8,485 ₪.
8 חודשי תשלום בשיעור 20%: 5,303 X 7 X 0.2 = 8,485 ₪.
על כן אני פוסק סה"כ פיצוי ממוני לעבר: 48,788 ₪.
הפסדי שכר לעתיד (לפי היוון של 3%, כולל הפסדי פנסיה 12%):
נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 25%.
התובעת הינה ילידת 1964.
בסיכומיה נטען, כי מאז התאונה לא הצליחה התובעת לשוב למעגל העבודה באופן סדיר, המתאים לנכותה האורתופדית והנפשית והיא העידה על כך (עמוד 5 שורה 19 והלאה: "ש: כמה זמן עד שחזרת לעבודה ? ת: לא חזרתי מאז אני לא מסוגלת") ובהעדר ראייה הסותרת עדות זו אני מקבל את עדותה.
היא הסבירה, כי מדובר בעבודה פיסית שבדרך כלל מחייבת יום עבודה מלא והיא אינה מסוגלת להשתלב בעבודה דרשנית שכזו (עמוד 5 שורה 25 והלאה).
בהמשך, היא תיארה את ניסיונותיה השונים לאתר מקום עבודה חלופי, אך ללא הועיל (עמוד 6 שורה 1 והלאה).
התובעת בעלת השכלה תיכונית + תעודת בגרות ובשנים שלפני התאונה עבדה כסייעת בצהרון (סעיף 45 לתצהירה). בעברה הרחוק למדה הנהלת חשבונות (סעיף 48 לתצהירה).
נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 25% היא נכות משמעותית, ומדובר בפגיעה בירך שמאל, באיבר דומיננטי, שהיא פגיעה בעלת משקל, יחד עם נכות נפשית הפוגעת באפשרות לתפקד בחיים המקצועיים רגילים, אך היא אינה מצדיקה הימנעות מוחלטת מחזרה למעגל העבודה ולא ניתן להעניק בשיעור נכות שכזה הצדק מוחלט להתנזרותה משוק העבודה.
אכן, אופי עבודתה כסייעת מחייב כוח פיסי ונפשי, הכולל עמידה ממושכת על הרגליים, ולפיכך במכלול הנתונים אני אומד את נכותה התפקודית מתוך הנכות הרפואית בשיעור של 70%.
לכן, ייערך החישוב הבא:
5,303 ₪ X 96 (ילידת 1964)(מקדם היוון כולל 3% תוספת מרכיב פנסיוני) X 25% X 70% אקטוארי = 89,090 ₪.
על כן אני פוסק סה"כ פיצוי ממוני לעתיד בגין ראש נזק זה: 89,090 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:
רכיב פיצוי זה מחייב הצגת ראיות בדבר הוצאות בלתי משופות כדין והתובעת לא הציגה זאת באופן התומך בטענתה המלאה להוצאות (עמוד 10 שורה 13).
מלבד הטענה הכללית שהובאה בסיכומים: "לתובעת נגרמו ויגרמו הוצאות בגין תרופות, רופאים, מומחים..."(סעיף 221 לסיכומים) וביחס לנסיעות הנטענות במוניות וכו' (סעיף 227 והלאה לסיכומים) הטענות לא נתמכו בראיות המלמדות, כי התובעת הוציאה כספים בלתי משופים מכיסה ואיני דן כאן בהוצאות לצרכי המשפט, חוות דעת, אשר יפסקו בסופו של יום.
ואולם, נוכח מהות הפציעה, הנכויות הזמניות, הנכות הצמיתה, אני פוסק פיצוי של 4,000 ₪ בראש נזק זה בדרך של אומדנה.
עזרת הזולת לעבר ועתיד:
התובעת שהתה בתקופה של נכות זמנית בשיעור 100%. לאחר מכן, בנכות זמנית בשיעורים נמוכים יותר. היא חווה וחוותה פגיעה משמעותית בירך שמאל (בעניין זה, מאחר ומדובר ברגל, אין זה משנה שהיא דומיננטית ימין). היא העידה על הקושי לבצע את מטלות עבודת הבית, קניות (עמודים 9 שורה 30 – 10), תיארה את הסיוע מצד בעלה וכיו"ב ואלו לא נסתרו בראיות אחרות.
מנגד, אין כל תמיכה לטענתה כי העסיקה עוזרת והיא לא הציגה כל ראיה התומכת בתשלום או קבלה (עמוד 10 שורה 32: "אין לי קבלות זו עוזרת"). היא אף לא זכרה למסור את שמה המלא של העוזרת כדי שניתן יהיה לבדוק את הטענה (עמוד 11 שורה 7).
בעלה של התובעת העיד אודות הסיוע שהעניק לתובעת (עמוד 16 שורה 20 והלאה, עמוד 19 שורה 4). הוא טען שהסיוע גרם לכך שהוא נאלץ להפחית את היקף שעות עבודתו עד שעה 13:00 (עמוד 16 שורה 29) וכי נפגעה הכנסתו (עמוד 16 שורה 33), אך לא השכיל לתמוך את טענתו בראיות של ממש המלמדות על גריעה בשכרו עקב כך.
יחד עם זאת, בנסיבות תיק זה יש להכיר בשוויו הכלכלי של הסיוע והעזרה מאת בן משפחה.
על כן, אני פוסק על דרך האומדנה פיצוי בשיעור 40,000 ₪ בראש נזק זה.
כאב וסבל:
שקלתי את אופי התאונה כפי שניתן לראות בסרטון – הטחת התובעת ארצה, את השבר, את הכאב המידי תולדת השבר לירך שמאל, ובחנתי את עדותה של התובעת בעניין זה: "צרחתי...הכאב העצום היה ברגל שמאל ומפשעה..." (עמוד 4 שורה 3 והלאה).
כזכור, התובעת פונתה באמבולנס לבית-החולים, שם נבדקה ואובחנה חבלה מבודדת למפרק ירך שמאל, ולפיכך התובעת אושפזה להמשך טיפול רפואי.
למחרת, התובעת עברה ניתוח בהרדמה כללית, לקיבוע שבר תת ראשי באמצעות קיבוע ברגים.
בתאריך 7.3.17, לאחר 7 ימי אשפוז, שוחררה התובעת למרכז שיקומי להמשך טיפול.
בתאריך 26.4.17, שוחררה התובעת מהמרכז השיקומי, כאשר במהלך אשפוזה אשר ארך כ – 50 ימים עברה, בין היתר, טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי ריפוי בעיסוק וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות להמשך טיפול ומעקב רפואי, לרבות המשך טיפול תרופתי, הליכה עם קביים, טיפולי פיזיותרפיה והמשך טיפול פסיכולוגי.
בתאריך 14.5.17, פנתה התובעת למחלקה הפסיכיאטרית בבית-החולים, כאשר היא מלינה על ערנות יתר, עצבנות, אי שקט וחוסר שינה. התובעת נבדקה ואובחנה תסמונת הסתגלות, התובעת שוחררה לביתה עם המלצות להמשך טיפול בתרופות וטיפול פרטני בשיחות.
בתאריך 8.6.17, התובעת פנתה לאורתופד, ובפיה תלונה על כאבים במפרק ירך שמאל וקושי לבצע פיזיותרפיה. התובעת נבדקה, צולמה והופנתה להמשך מעקב וטיפול רפואי.
בתאריך 22.6.17, ביצעה התובעת בדיקת CT פרקי ירכיים, אשר הדגימה שבר בצוואר הירך ללא איחוי מלא.
בתאריך 3.7.17, התובעת פנתה לביקורת בבית-החולים, שם נבדקה ואובחנה התהלכות בצליעה והליכה בעזרת מקל. לאחר מכן, התובעת שוחררה לביתה עם המלצות להמשך טיפול רפואי, לרבות טיפולי פיזיותרפיה.
בתאריך 3.1.18, הגיעה התובעת לביקורת בבית-החולים, כאשר היא מלינה על כאבים באזור הירך, שם נבדקה ואובחנה הגבלה בתנועת סיבוב פנימי וחיצוני. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות לביצוע מתיחות ותרגילים לשיפור הרוטציות.
אין ספק שמהלך תאונתי שכזה, אשר מוליד נכות בעלת משקל גורע לתובעת מהנאות החיים ומחייב לשום את סבלה בשיעור נאות.
התובעת סיפרה בעדותה כיצד השתנו חייה, ונפגעו הנאות החיים עקב התאונה, כגון הפגיעה באפשרות לטייל ברחבי הארץ, כפי שעשתה טרם התאונה (עמוד 9 שורה 13 והלאה). בעלה של התובעת תמך בעדותו את הגריעה באיכות חייה והעיד כי בעבר נהגו לטייל ברחבי הארץ (עמוד 18 שורה 33) ועתה נכותה מונעת מהם לעשות כן.
על כן, נוכח מהות הפציעה, הניתוח, ימי האשפוז, תקופת השיקום, הטיפולים הרפואיים, הנכות הצמיתה, הזמנית, אובדן ההנאה, הכאב והסבל שהיו ויהיו מנת חלקה של התובעת, אני פוסק סך של 150,000 ₪ בראש נזק זה על דרך האומדנה וכפי עתירתה בתחשיבה.
סה"כ: 331,878 ₪.
תקבולי המלל:
התובע 2, אשר הצטרף לתביעה, צירף לסיכומיו את תקבולי המל"ל, אשר שולמו לתובעת בגין התאונה והם עומדים על סך של 126,519 ₪.
ובסה"כ: 331,878-126,519= 205,359 ₪.
ה. תוצאה:
לאור כל האמור לעיל:
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1.
אני מקבל את התביעה נגד הנתבעות 2 ו- 3, ביחד ולחוד, ואני מעריך את מידת האשם של כל אחת מהן בשיעור של 50%.
אני פוסק שהנתבעות 2 ו – 3 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 205,359 ₪ בחלוקה שווה.
אני פוסק שהנתבעת 2 תשלם לתובע 2 מחצית מסכום 126,519 : 2 = 63,259.5 ₪.
בנוסף, תשלמנה הנתבעות 2 ו- 3 בחלקים השווים דלעיל, את שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 20% וכן את הוצאות המשפט כפי שהוצאו והמוכחות בקבלות בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובע 2, לפי החלק דלעיל, את שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 20% וכן את הוצאות המשפט, כפי שהתובע 2 הוציא והמוכחות בקבלות בפועל.
סכום הפסק ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.
התובעים יכינו פסיקתא לחתימתי.
זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 60 ימים.
התיק סגור.
ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"ה, 17 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.