פלוני נ' סרוסי ואח'

עניינה של התובענה שלפניי, נזק גוף שנגרם לתובע, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לנסיבות התאונה והן לגובה הנזק.

רקע ועובדות:

1.כנטען בכתב התביעה, ביום 9.11.20, בשעה 19:00 לערך, התובע, יליד X/X/1958, נפגע בתאונת דרכים, כאשר בהיותו הולך רגל, בעת חציית כביש במעבר חצייה, פגע בו, על פי הנטען, רכב הנתבע (להלן:- "אירוע התאונה").

כתוצאה מאירוע התאונה נפגע התובע בברך ימין. התובע לא חש בטוב והתקשה ללכת, אך סבר שמדובר בפגיעה שתחלוף ולכן ביקש לחזור לביתו. לבקשת התובע, הסיע אותו הנתבע לביתו, לאחר שהוא ואנשים שהיו במקום אירוע התאונה סייעו לתובע לעלות לרכב הנתבע. בעת שהגיעו השניים לבית התובע, בשל כאבים שהתגברו, התקשה התובע לרדת מרכבו של הנתבע. אשתו של התובע הזמינה אמבולנס והתובע פונה לבית החולים 'קפלן'.

בבית החולים בוצעו צילומי רנטגן ובדיקתC.T שהדגימו שבר.

בתאריך 12.11.20 בוצע ניתוח שחזור פתוח וקיבוע שבר בטיביאלי.

בתאריך 15.11.20 שוחרר התובע לאחר שבעה ימי אשפוז.

בתאריך 17.11.20 החל התובע שיקום אורטופדי ביתי עד ליום 1.12.20.

2.הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") הוא נהג הרכב בזמן אירוע התאונה ונתבעת 2 היא מי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לכיסוי נזקי גוף כתוצאה מאירוע התאונה.

3.הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבותיה המדוייקות של התרחשות התאונה, האם התובע נפל כתוצאה מפגיעת הרכב, כתוצאה מבהלה מהרכב, או כתוצאה מתנועה לא נכונה בעת שחצה את הכביש, ללא כל קשר להימצאות רכב במקום. נסיבותיה המדוייקות של התאונה משליכות על השאלה, האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

הנתבעים טוענים, כי התובע נפל ללא כל קשר לנסיעה של הנתבע, אלא מעד בשל כישלונו לדלג אל המדרכה. הנתבע העיד שבמועד נפילת התובע הוא היה בעצירה מוחלטת ולא היה כל מגע בינו ובין התובע, כך שלשיטת הנתבעים, אין עסקינן בתאונת דרכים.

הנכות הרפואית:

4.ביום 21.10.21 מונה פרופ' יונה קוסאשוילי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, לשם הערכת שיעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה.

התובע נבדק על-ידי המומחה ביום 21.2.22 אשר העריך נכותו של התובע כדלקמן:

" -בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל לפי סעיף 35 (1) (ג') מותאם- 15%.

-בגין צלקות מכוערת ורגישות במידת מה לפי סעיף 75 (1) (ב) מותאם- 5%."

עוד הוסיף המומחה בחוות דעתו, כי בחר להעניק נכות נפרדת לצלקת, למרות שהיא תוצאה של הניתוח שעבר התובע, בשל נכותו, כיוון שהוא סבור שהנכות בגין הצלקת תפקודית לכשעצמה וכדבריו: "סעיף זה אינו מגולם בסעיף המתייחס לתפקוד הברך מכיוון שהצלקות יוצרות הפרעה ספציפית בגינה אשר אינה קשורה לפעולת הברך עצמה."

עוד הוסיף המומחה וציין, כי הגם שבשנים הקרובות מצבו של התובע צפוי להיות יציב, הרי שהוא עלול להחמיר עם חלוף השנים והתקדמות הארטריסטיס. להערכת המומחה, הסיכוי להחמרה עומד על כ- 15-10 אחוזים וכתוצאה מכך יכול לתובע לעבור ניתוח ארטרוסקופיה, החלפת ברך חלקית או מלאה.

ראיות :

5.מטעם התובע העידו התובע ואשתו, אשר הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית. כן הוגשו מוצגים מטעם התובע, הכוללים קבלות, אישורים, תלושי שכר ומסמכים רפואיים.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע וחברו, מר אריה עוזרי, אשר הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה וסייע לנתבע להכניס את התובע לרכבו.

במועד שמיעת הראיות שרטט הנתבע על גבי ציור של מעבר חצייה, את מיקום התרחשות התאונה, לרבות מיקום הרכב והתובע ביחס למעבר החציה. השרטוט הוגש וסומן בימש/1.

דיון והכרעה:

6.נסיבות התאונה- המבחן העובדתי.

בתצהיר העדות הראשית מטעמו מתאר התובע את אירוע התאונה באופן כדלקמן:

"2. עשיתי "הליכה" כפי שאני נוהג לעשות כמעט מידי ערב, ברח' מוטה גור ברחובות. הלכתי בקצב הליכה של פחות מ 5 קמ"ש. כשהגעתי לצומת עם רח' הלח"י הבטתי שמאלה וראיתי רכב נוסע לאט ומאט. הסקתי מכך שנהג הרכב הבחין בי והחלתי לחצות את מעבר החציה. חשתי במגע ברגל שמאל. מהירות הנסיעה של הרכב היתה איטית מאד והמגע היה קל, עד כדי כך שלא הייתי בטוח שהיה מגע. עשיתי תנועה של ללכת אחורה וקדימה ומצאתי את עצמי שרוע על מעבר החציה לשמאל הרכב. יתכן שניסיתי להתחמק מהרכב שלא ידרוס אותי ואז נפלתי. היה מגע של הידיים שלי עם הפגוש של הרכב כשהוא דוחף אותי. לא ידעתי להגדיר בוודאות אם הרכב פגע לי בברך או רק דחף אותי... 

3. נפלתי על ברך ימין שסבלה חבורה קלה. עיקר הנזק היה ברגל שמאל ולא מהנפילה.

4. באותו הרגע טעיתי לחשוב שלא קרה לי משהו משמעותי ואני יכול לקום וללכת, אבל גיליתי שאני לא יכול לקום, כי סבלתי כאבים ולא יכולתי לעמוד על רגליי.

5. אנשים שהיו בסביבה גררו אותי למדרכה. ביקשתי מהנהג הפוגע – הנתבע 1 להסיע אותי לביתי. מכיוון שרכב הנתבע היה כבר מעבר למעבר החציה, הוא נאלץ לבצע סיבוב שלם בכיכר ולהגיע ואז הנתבע 1 בסיועם של אנשים נוספים הכניסו אותי לרכב והנתבע 1 הסיע אותי לביתי ומסר לי את פרטיו לרבות פרטי הרכב והביטוח."

בחדר המיון 'קפלן' זמן קצר לאחר אירוע התאונה, נרשם על פי דברי התובע:

"...מספר כי כחצי שעה טרם קבלתו למיון היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל, נפל ונחבל חבלה סיבובית בברך שמאל. כאוב ומתקשה לדרוך. ...."

במכתב הסיכום מ'צבר רפואה' מערך אשפוז בבית, נכתב כך:

"ב- 9/11/20 היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל כאשר נדרס ע"י רכב ונחבל בברך שמאל."

בתאריך 18.11.20 התובע דיווח למשטרת ישראל על אירוע, בהודעתו ציין:

"במהלך הליכה ממערב למזרח הגעתי למעבר החצייה של רחוב הלחי, ראיתי רכב מסוג טויוטה המתקרב לצומת, הרכב החל להאט ואז התחלתי בחצייה, לפתע הרכב ביצע זינוק שכבר הייתי באמצע הכביש, ניסיתי לקפוץ לאחור והצידה על מנת להתחמק מהרכב, הרכב ביצע בלימת חירום ועצר כשגחונו במרכז מעבר החצייה. אני נפלתי לצד הרכב לאחר הקפיצה. איני בטוח אם היה מגע בין הטמבון וביני חשבתי שרק עיקמתי את הרגל וביקשתי מהנהג להסיע אותי הביתה תוך כאבים עזים. ..."

בתאריך 8.12.20 נחקר התובע במשטרה, בחקירתו מסר כך:

"... לפני שחציתי את הכביש אני עמדתי והסתכלתי לתנועה המגיעה מצד שמאל וראיתי רכב שמגיע במהירות איטית על רחוב לחי והוא מהאט לפני מעבר חציה ואז חשבתי שהרכב יעצור לפני מעבר חציה, אני התחלתי לחצות במעבר חצייה ואז הרכב ראה שהוא ממשיך בנסיעה ונוצר מגע ביני לבין חזית הרכב ומיד התגלגלתי לשמאל הרכב והייתי בכביש שרוע, הנהג עצר... "

הנתבע נחקר במשטרה ובמסגרת החקירה מסר גרסתו לראשונה ביחס לאופן התרחשות האירוע:

"... הייתי במהירות בין 20-30 קמ"ש וכאשר התקרבתי למעבר החצייה שלפני הכיכר האטתי את המהירות עד לקו העצירה ועצרתי עצירה מוחלטת הייתי בעצירה כמה שניות ואז הגיע בחור מצד ימין שלי מהמדרכה והתחיל לחצות את הכביש בריצה נראה לי שהוא היה באימון ספורט היה עם מכנס קצר מכנס ספורט ואז בזמן שהוא חוצה בריצה הוא נבהל מהרכב שלי והוא חשב שאני מתקדם ואז הוא קפץ קדימה מימין לשמאל ונפל לכביש אני מציין שבוודאות לא היה מגע לא ביני לבין הרכב ואפילו צלמתי את הרכב שלי יום למחרת ואני מבקש שתצרף את הצילום לתיק החקירה אני רוצה לציין שאין נזק בחזית של הרכב ויצאתי לבחור והוא היה לכיוון אי תנועה בנוי עוד על מעבר החצייה."

הנתבע חזר בעדותו על גרסתו כי במועד אירוע התאונה רכבו היה במצב עצירה:

" זה כביש שאני נוסע בו כל יום אחרי יום עבודה שלי, יש שם כיכר ואני מכיר את הולכי הרגל הגעתי לכיכר עצרתי במעבר חצייה כי אנשים עברו. התובע עבר חצה את מעבר החצייה במהירות הוא עשה ספורט הוא היה עם מכנסי ספורט. היו עוד אנשים שחוצים. תוך כדי שהוא עבר את מעבר החצייה, הוא עשה צעד אחד קדימה גדול, והוא נפל על האי תנועה. הוא נפל ולא קם אז יצאתי אליו הייתי ברכב, אמרתי לו קרה לך משהו הוא אמר לי לא לא, אתה לא פגעת בי, כנראה שעשיתי צעד גדול מידי ונפלתי זה מה שהוא אמר לי הוא עדיין היה על הריצפה הוא לא יכול היה לעמוד על הרגל."

אריה עוזרי, שהגיע לזירה לאחר האירוע העיד:

"ש: מה אמר לך יונה באותו מעמד, מה הוא אומר לך,

ת: אני לא זוכר בדיוק את העניין מה היתה השיחה. אבל להגיד סתם מילים לא.

יונה אמר לי שהבנאדם אמר שהוא נפגע מהרכב ויונה אמר לי שהוא לא פגע בו. כשאני שאלתי אותו אם הוא נפגע מהרכב הוא אמר לי שלא, הוא נתקל במדרכה."

7.כנגד הנתבע הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה מחוז מרכז במסגרת ת"ד 6673-03-21 מ"י נ' סרוסי, שייחס לו עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בבטחה, אי האטה לפני מעבר חציה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.

הנתבע זוכה מחמת הספק.

8.לאחר ששמעתי את הצדדים, הנני מתקשה לקבוע, כי התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב ברגלו של התובע. התובע ציין, כי הוא זוכר בוודאות מגע בינו ובין הרכב, כאשר ידיו של התובע על הרכב, ככל הנראה על מנת לבלום את הפגיעה. אלא, שהתובע לא ידע לומר האם הרכב פגע ברגלו ולמעשה סבר, כי אם פגע הרכב ברגלו, הפגיעה היתה ברגל השנייה ולא ברגל שנפגעה באופן קשה.

למעשה, את המסקנה, כי הרכב פגע ברגלו של התובע וכתוצאה מכך נגרם השבר, הסיק התובע מדברי רופאיו, אשר הסבירו לו, כי מדובר בשבר אופייני לפגיעת פגוש.

ככלל, יש קושי, על פי גרסת התובע, להבין כיצד בדיוק התרחשה התאונה, אם כי, הנני סבורה, כי הגרסה הבסיסית לא נסתרה. התובע העיד, כי התקרב למעבר החצייה, ראה, כי הרכב מגיע והוא יכול לחצות בבטחה ולפתע הבין, כי הרכב נוסע ועלול לפגוע בו. התובע עשה פעולות על מנת למנוע את הפגיעה ובין אם פגע בפועל ברכב או לא, בסופו של דבר מצא התובע את עצמו על הכביש, כשהוא חבול.

בהקשר זה, עדותו של התובע היתה מהימנה. התובע דווקא, ביקש לדייק בדבריו וציין, כי לא היה בטוח שהרכב אמנם פגע בו ואף סבר, כי אם היתה פגיעה, היא ברגל השנייה, כל זאת, כאשר הוא סבור שמדובר בפגיעה חולפת, התובע ינוח בביתו וישוב לאיתנו.

9.הנני סבורה ביחס למגע בין התובע ובין הרכב, כי כאשר התובע ציין, כי הרכב לא פגע בו, לא התכוון לומר, כי לא היה מגע בינו ובין הרכב, אלא כי לא היתה פגיעה ברגל, כפי שהתובע זוכר עד כה, אלא שלכל אורך הדרך התובע סבר, כי מדובר בתאונת דרכים ואלו אף היו הדברים הראשונים שמסר בבית החולים.

אשת התובע אף היא הסבירה, כי הגם שבעלה לא אמר לה זאת באופן מפורש בשיחת הטלפון הראשונה עם התובע, בעת שהיה בדרכו הביתה, הבינה האשה כי התובע נפגע מפגיעת רכב, כאשר התובע אומר לה שהיה מעורב בתאונה במעבר חצייה. לטענת האשה, לו סבר התובע, כי נפגע כתוצאה מנפילה, היה אומר לה כי נפל בדרך (אוסיף ואמר, כי עצם העובדה שהתובע עשה שימוש במלים 'מעבר חציה', מלמדות, כי התובע ייחס נפילתו לתאונת דרכים, שאם לא כן, מיקום הנפילה חשוב פחות).

10.התובע ואשתו אף לקחו מהנתבע את פרטיו בעת ההמתנה לאמבולנס ואם סבר התובע, כי הנתבע אינו קשור לפגיעה, מדוע היה צריך לקחת את פרטי הנתבע.

בחקירת הנתבע במשטרה טען הנתבע ביחס לטענת התובע, כי נפגע כתוצאה ממגע בינו ובין הרכב: " זה לא נכון לפי הדברים שלו שהוא אמר הוא שינה את הגרסה שלו למחרת.... למחרת התקשרתי אליו הוא שינה את כל הגרסה שלו."

בטופס הודעה שמסר הנתבע (ככל הנראה הודעה לחברת הביטוח (עמ' 7-8 למסמכי הנתבעים) מסר הנתבע: ".. אשתו והבת שלו ירדו והוא סיפר להם מה קרה ואז אשתו ביקשה שהוא יקח את הפרטים שלי והזמינה אמבולנס."

דהיינו, גם לגרסת הנתבע, בסמוך לתאונה עלתה שאלת הגדרת האירוע כתאונת דרכים ולכן נלקחו פרטי הנתבע. כאמור, בחדר המיון, דקות אחדות לאחר מכן, טען התובע, כי מדובר בתאונת דרכים.

11.הנתבע לעומת התובע, עמד לאורך כל הדרך על טענתו, כי לא היה מגע בין רכבו ובין רכב התובע.

אלא, שבעניין זה מצאתי קושי בגרסת הנתבע. הנתבע טוען, כי היה במצב עצירה וכי התובע היה רחוק ממנו למעשה. אם כן, מדוע יצטרך התובע לטעון בפניו ובפני עוברי האורח, לרבות מר עוזרי, כי רכב הנתבע לא פגע בו. זאת ועוד, גם הנתבע מספר בהודעתו לחברת הביטוח: "... ואני עצרתי עצירה מחולטת שמתי אמברקס ויצאתי החוצה שאלתי אותו אם הוא נפל מהרכב שלי ואז הוא אמר לי אני נבהלתי מהרכב שלך חשבתי שאתה הולך לפגוע (המלה אינה ברורה, ייתכן ונרשמה מלה אחרת) כי קפצתי קדימה ונפלתי לא טוב.", דהיינו גם הנתבע סבר, כי ייתכן ופגע בתובע, זאת כאשר בשרטוט אותו שרטט, נראה כי יש מרחק בין התובע, אשר נפל במרכז מעבר החציה לבין הנתבע אשר עצר לפני מעבר החציה.

טענה כזו מועלית מקום בו ישנו ספק ודומתני, כי במקרה דנן מדובר היה בקרבה ממשית בין הרכב ובין הולך הרגל ולכן היה צורך להיזקק לשאלת המגע בין התובע ובין המכונית.

זאת ועוד, הנתבע עצמו העיד, כי התובע ככל הנראה נבהל מרכבו. אכן, כפי שתיאר התובע, כך גם הנתבע תיאר, בעת שהתקרב רכב הנתבע למעבר החציה הנתבע האט ואף עצר לטענתו. במקרה זה, מדוע לו לתובע להיבהל, בפרט כאשר הוא מודע לקיומו של הרכב האחר וזה במצב עצירה, לפני קו העצירה, כדברי הנתבע. לכן, יש היגיון בטענת התובע, כי לאחר שהנתבע האט או עצר, חזר הנתבע לנסוע ובשלב זה חצה התובע את הכביש ונפל, בין כתוצאה מהרכב שהגיע לעברו ובין כתוצאה ממגע עם הרכב (אם כי, גם לשיטת התובע, המגע לא היה מגע של דריסה, אלא מגע יזום של התובע, כמי שמנסה להדוף פגיעה באמצעות הושטת ידיים אינסטינקטיבית לכיוון הרכב).

לטעמי, עמדתו של הנתבע, כי לא היה מגע בינו ובין התובע נובעת דווקא מגרסת התובע עצמו. ייתכן והנתבע סבר, כי פגע בתובע, או כי היה קרוב לפגיעה. העובדה שהתובע עצמו אמר לו שלא היתה פגיעה, היא זו שהביאה את הנתבע למסקנה כי לא היתה פגיעה ומסקנתו זו אינה נובעת מכך שהיה במצב עצירה מוחלטת ולכן ממילא לא אמורה להיות פגיעה.

12.הגדרת התאונה כ"תאונת דרכים"- המבחן המשפטי

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התאונה עונה להגדרה המשפטית של תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, גם בנסיבות התאונה מקום בו לא היתה פגיעה בין הרכב ובין התובע, שכן אין חולק, כי אם היתה פגיעה, עונה האירוע להגדרת תאונת דרכים.

בתי המשפט הכירו בקיומה של תאונת דרכים, גם מקום בו כלי הרכב לא פגע בנפגע, התובע.

כך ציין בית המשפט ברע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ"ג(4) 145, 164):

"מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור ייכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהיעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על-פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והימצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי" 

המבחן יהיה, אם כן, הסיכון התחבורתי שמקימה הנסיעה ברכב ויש לבחון האם נסיבות העניין עונות להגדרתו של סיכון זה. הקשר הסיבתי המשפט נקבע על ידי בית המשפט ועתים הוא כולל גם שיקולים של מדיניות משפטית.

בת.א 3509/99 גוטליב נ. קנטור, [פורסם בנבו], שבמסגרתו נדונה שאלה של הגדרת תאונת דרכים מקום בו לא היה מגע בין הרכבים, ציין בית המשפט, כי יש לערוך בדיקה אובייקטיבית של הנסיבות ואין די לומר, כי התובע נבהל מהרכב. כך ציין בית המשפט:

"לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'.

בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית."

13.הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה שלפניי, מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק.

התרשמותי היא, כי אין מדובר בהלה סתמית מרכב, וגם הנתבע מאשר, כי היתה בהלה, אלא מרכב שהאט או נעצר ואז המשיך בנסיעה והתובע פעל כפי שפעל על מנת למנוע את התאונה, כאשר נפילתו היתה ממש בסמוך לרכב, בין אם נגע ברכב ממש ובין אם קפץ הצדה על מנת להתחמק מפגיעה בו, כאשר המרחק הפיזי בשתי האפשרויות הוא מרחק קרוב מאוד, המלמד, כי התנהגות התובע נעשתה באופן ברור על מנת למנוע תאונה. על פי תיאור התאונה, הרי שבשימוש ברכב היה סיכון תעבורתי עבור התובע ולכן פגיעתו הינה תאונת דרכים.

לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע, כי התובע נפגע כתוצאה מתאונת דרכים ולכן על הנתבעים לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

14.הנכות התפקודית:

כאמור, פרופ' קוסאשוילי, מומחה מטם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל ו- 5% בגין צלקת, כאשר במעוגל קבע נכות בשיעור של 20%.

המומחה קבע כי התובע סבל מנכות זמנית כדלקמן:

" התובע היה באי כושר זמני מלא (100% נכות זמנית), מיום פגיעתו בתאריך 9.11.2020 למשך 120 ימים כלומר עד תאריך 10.3.2021, כולל, (כ-4 חודשים לאחר הניתוח), שזהו זמן סביר להתאוששות ראשונית מהפגיעה הנידונה. סביר להניח כי היה בנכות זמנית גבוהה מנכותו הצמיתה לפי סעיף 35 (1) (ד) בשיעור 30% לפי סעיף 35 (1) (ד) למשך 6 חודשים, עד לתאריך 10.9.21."

1הנתבעים טוענים כי שיעור הנכות הקלינית של התובע אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית.

בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח מהמוסד לביטוח לאומי ניתן להבחין כי תפקודו של התובע לא נפגע כלל וממועד התאונה שכרו 'השביח'.

ביחס לנכות בגין הצלקת- הנתבעים טוענים כי אין לייחס לנכות הרפואית בגין הצלקת כל השפעה תפקודית.

15.סבורתני, נוכח הפגיעה ברגל, כי מדובר בנכות שהיא תפקודית. התובע העיד, כי הפגיעה מקשה על הליכתו וממילא בכך משפיעה על תפקודו. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי גם לנכות בגין הצלקת יש השפעה תפקודית זו או אחרת, בגינה מצא מקום לקבוע נכות נפרדת, אם כי סבורתני, כי גם אם הצלקת מכאיבה, או מגרדת, אין דינה של הפרעה מסוג זה כהפרעה שיש בה כדי להשפיע על ההליכה, כשקושי בהליכה משפיע על תפקוד יומיומי.

16.אלא, שככל שהדבר נוגע לפגיעה בעבודתו של התובע, איני סבורה, כי מדובר בנכות תפקודית בשיעור משמעותי.

כידוע שלושה הם המושגים להם אנו נדרשים בבחינת נזקיו של נפגע והם – הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר להשתכר – שלושה מונחים שהם נפרדים זה מזה.

בבוא בית המשפט לקבוע שיעור נכות תפקודית עליו להתחשב באופי ומהות הפגיעה, במקצועו  של התובע קודם התאונה, בגורמים שונים כמו השכלה, אישיות, גיל וכל מה שיש בו להשפיע. כפי שנקבע לא אחת, "נכות תפקודית" הוא מושג שיש בו לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, שאינו בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית, ויש בו להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההשפעה על התפקוד בדרך כלל, וכן, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית, הינו מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך, לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית", ע"א 61/03, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, [פורסם בנבו] תק-על 2005 (3) 29.

יחד עם זאת, כך נפסק, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה ובוודאי יש להפריד בין הביטוי הזה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו  של תובע, שבצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע, וכאן יש להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לנפגע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. ראה ע"א 3049/03, י' גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792).

למעשה, סבורתני, כי בעוד שביחס לתפקוד החברתי והתפקוד בביתו של התובע, מדובר בנכות תפקודית ששיעורה דומה לשיעור הנכות הרפואית, הרי שככל שהדבר נוגע לתפקוד התעסוקתי של התובע, הרי שמדובר בנכות זניחה ביחס לתפקודו.

עבודתו של התובע הינה עבודה משרדית, כאשר התובע משמש כמנכ"ל של חברה. התובע לא תיאר, כי הכאבים בברכיים מפריעים לעבודתו באופן כלשהו וכי הוא מתקשה לשבת שעות ארוכות. בפועל, התובע אף עובד באותם היקפים שבהם עבד לפני התאונה.

התובע העיד:

"ש: מותר לך ללכת אבל אסור לך לדרוך.

ת: אני הולך בקושי, אני מדדה על הרגל, אז אני יכול לחזור לעבודה אחרי 3 חודשים בעצת הרופאים תשאל אותם זה נס....

גם כיום אני לא מנצל את ימי המחלה ברוך ה' אני לא חולה...

ש: לאחר שחזרת לעבודה, חזרת לעבוד רגיל באותה מתכונת.

ת: קצת פחות, היה לי קשה נסיעות ארוכות. אני לא יכול לצאת מהרכב כפי שאתה יוצא.

ש: לא נפגעת במשכורת.

ת: נכון, לא נפגעתי במשכורת ואין לי הפסדי שכר מאז ועד היום." (עמ' 8 לפרוטוקול).

לפיכך, בהינתן עבודתו בפועל של התובע, סבורתני, כי שיעור הגריעה מהשכר בגין התאונה הינו מינימאלי.

17.הנזק:

על יסוד האמור, יש לדון בהפסדי התובע.

18.הפסדי שכר:

שכרו של התובע גבוה משילוש השכר הממוצע במשק ועל כך אין מחלוקת. לפיכך, בשל ההגבלה של תקרת השכר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, יש לבצע החישוב על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק.

התובע בסיכומיו טען כי השכר הממוצע במשק נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך 12,740 ₪.

הנתבעים בסיכומיהם טענו כי חלה טעות בנתון שהובא על ידי התובע בדבר סכום השכר הממוצע במשק הוא נכון לשכר העובדים הישראלים במשק בעוד שנכון לחישוב שיש לבצע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את סכום השכר במשק ביחס לכלל המועסקים הכולל את כלל העובדים במשק, בין היתר העובדים הזרים ועובדי השטחים, כך שהשילוש השכר במשק הוא 31,178 ₪.

כיוון שמדובר במגבלת שכר סטטוטורית, הרי שלשם חישוב השכר הממוצע, אין מקום לשקול את נתוניו האישיים של התובע, אלא את נתוני השכר הרלוונטיים לכלל העובדים. בינתיים, מאז הגשת הסיכומים השתנו הנתונים ויש להביא את הנתונים למועד פסק הדין. בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעורו של השכר הממוצע במשק על פי פרסומי הלמ"ס מחודש דצמבר 2024 עומד על הסך של 13,275 ₪ נכון לחודש ספטמבר 2024 וסכום זה יהווה את הבסיס לחישוב שכרו של התובע.

19.כאמור, התובע עובד כמנכ"ל בחברה והשתכר בממוצע בשכר חודשי בסך 51,754 ₪ ברוטו בערכים הרלוונטיים למועד התאונה.

לתובע אושרה תקופת אי כושר של שלושה חודשים ועשרים יום ממועד התאונה, אלא שבפועל חזר התובע לעבודתו בראשית חודש מרץ 2020.

התובע לא קיבל שכר עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה, אלא שגם בזמן בו שהה התובע בחופשת מחלה נותר ברשותו הרכב מטעם המעסיק ובוצעה הפרשה עבור זכויות סוציאליות ולכן הונפק לו תלוש שכר המשקף את ההטבות אותן קיבל.

עיון בתלושי השכר של התובע בחודשי ההיעדרות מהעבודה מלמד, כי למרות התשלום ששולם לתובע, ההפסד שנגרם לתובע גבוה משילוש השכר, כך שהתובע זכאי לפיצוי המקסימאלי האפשרי בגין התקופה האמורה, כאשר מסכום זה יש לנכות מס בשיעור המקסימאלי, נוכח גובה השכר.

יש לפסוק לתובע לפיכך פיצוי לפי החישוב כדלקמן

39,825 ₪ (שילוש השכר הממוצע)X 2/3 3 (חודשים) X 0.75 (לאחר הפחתת מס מקסימאלית) = 109,618 ₪.

סכום זה בצירוף ריבית עומד על הסך של 135,207 ₪.

עיון בתלושי השכר של התובע מלמד, כי בוצעו הפרשות פנסיוניות על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ולכן, לא נגרם הפסד פנסיוני בגין התקופה האמורה ואין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

אין מקום לפסוק לתובע פיצוי מעבר לתקופה זו, שכן התובע שב לעבודתו באופן סדיר ולא נגרם לו הפסד כלשהו.

20.אבדן כושר השתכרות ופנסיה:

התובע טוען כי רצונו להמשיך בעבודתו לפחות עד לגיל 70, הוא בריא מלבד הפגיעה ברגל והיות והוא מצוי בדרג הגבוה בחברה בה הוא עובד, הוא לא נדרש לאישור להמשך עבודתו מגורם אחר ועדיין מוקדם לאשר זאת בגילו.

לטענתו, בהתאם לפסיקה, החזקה בדבר גיל הפרישה ניתנת לסתירה וניתן להביא ראיות כי גיל הפרישה של התובע מאוחר מהגיל הקבוע בחזקה ומעבר לכך נקבע כי גיל הפרישה במקצועות שבהם לא נדרש כח פיזי יהיה גיל 70. התובע מבקש לפצותו לפיכך בהפסד הלוקח בחשבון גריעה בשיעור של 15% משכרו, עד הגיעו לגיל 70.

לטענת הנתבעים נכותו של התובע אינה מגבילה אותו ואינה משפיעה כושר השתכרותו. לנכות הרפואית של התובע משמעות תפקודית נמוכה אם בכלל.

21.התובע כיום כבן 66, לפניו, עוד כשנה של עבודה ולטענתו אף יותר.

לא מצאתי, כי בעניינו של התובע מתקיימות נסיבות המלמדות, כי התובע ימשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה. בעניין זה, לבד מאמרתו של התובע, לא הובאה כל אינדיקציה לכך שהתובע יעבוד מעבר לגיל 67, שנקבעה לגביו חזקה, כי הוא גיל הפרישה לשכירים.

אשת התובע, אשר עבדה אף היא כעצמאית פרשה לגמלאות בשנת 2022 ואם אצא מתוך נקודת הנחה שהתובע ואשתו בגילאים סמוכים, הרי שמצופה היה דווקא מאשת התובע, שעבדה כעצמאית, כי תמשיך לעבוד עד גיל 70 ובפועל בחרה לפרוש לגמלאות.

החיים דינמיים וההחלטות משתנות בהתאם לנסיבות החיים. לא בכדי נקבעה בפסיקה חזקה, אשר תשמש ככלי עבודה לצורך חישוב הפיצויים, גם אם בסופו של דבר נסיבותיו הספציפיות של נפגע זה או אחר יביאו אותו להתנהלות השונה מהחזקה. קביעת החזקה ככלי עבודה מקלה על קביעת הפיצוי, שהוא ממילא תלוי הערכה וסטייה מהחזקה צריך שתהיה בנסיבות המוכחות היטב ולא כאלה המבוססות על אמרת פה, כמו במקרה דנן.

מכאן, יש לחשב את הפסדיו של התובע עד גיל 67.

22.בפועל, איני סבורה, כי יש משמעות כלשהי בעניינו של התובע לגיל הפרישה.

התובע אינו עובד בעבודה פיזית ובוודאי לא מצופה כי בגילו יסב את עיסוקו ויעבוד בעבודה אחרת. התובע מצהיר, כי בכוונתו להמשיך ולעבוד באותו מקום עבודה, גם לאחר הגיעו לגיל הפרישה.

מכאן, שנות העבר יכולות ללמד, כי אין בנכותו של התובע להשפיע באופן כלשהו על עבודתו ועל פניו התובע כלל אינו זכאי לפיצוי בגין תקופת העתיד.

למרות האמור, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי מינימאלי בגין תקופת העתיד (והתקופה שחלפה מאז נתן עדותו), פיצוי המשקף את האפשרות לפיה בשל כאבים חריגים ייעדר התובע מעבודתו בזמן זה או אחר ומצאתי מקום לפסוק לתובע על דרך האומדנה סכום של 10,000 ₪, המשקף גם הפסד פנסיוני.

23.כאב וסבל:

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשיעור נכותו של התובע

המחלוקת ביניהם הינה באשר לתקופה בה עבר התובע שיקום בביתו, לטענתו, במסגרת של אשפוז ביתי ובגינה עותר לפיצוי בגין כאב וסבל עבור ימי האשפוז.

תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 קובעת מה יהיה שיעור הפיצוי בגין תקופת אשפוז:

"שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה;"

הנה, התקנות קובעות מה יהיה מקום האשפוז בו יהיה מאושפז החולה לצורך חישוב הפיצוי לפי ימי האשפוז.

בהתאם לתקנות, האשפוז צריך שיהיה בבית חולים או במוסד לטיפול בחולים, אך לא מצויין אפשוז ביתי.

לפיכך, אין לחשב במניין ימי האשפוז את התקופה בה קיבל התובע שיקום בביתו, גם אם תאמר כי מדובר היה באשפוז ביתי.

יש לפסוק לתובא אפוא את הפיצוי בגין 19.25% נכות משוקללת ושבעה ימי אשפוז בסכום של 31,319 ₪.

24.עזרת הזולת:

התובע טוען כי היה מוגבל מאוד סמוך לתאונה, הוא התנייד באמצעות כסא גלגלים. רעיית התובע נאלצה להעדר מעבודתה לצורך טיפול וסיוע בבעלה. התובע היה תלותי באופן מוחלט ונזקק לסיוע בכל צרכיו האישיים ביום יום ונמנע מלסייע במטלות הבית. לטענת התובע ואשתו, כעבור כשלושה שבועות, הגיעה בתו של התובע, אשר אינה מתגוררת בארץ, על מנת לסעוד את התובע ומאז חזרה אשתו לעבודה.

ככל שהדבר נוגע לניקיון הבית, העידו התובע ואשתו, כי בהקשר זה לא היתה הוצאה מיוחדת ואותה עוזרת שהועסקה על ידי בני הזוג עובר לתאונה, המשיכה להיות מועסקת על ידם גם בתקופת ההחלמה.

התובע העריך את שווי העזרה שניתנה לו משך 4 חודשים בסך של 10,000 ₪ ולגבי העתיד טען, כי פגיעתו חמורה, התבגרותו לא תיטיב עמו, אלא להיפך. לטענת התובע, גם לפי מומחה בית המשפט יכולה לחול החמרה במצבו, באופן שבו יכול והתובע יזקק לניתוח נוסף. התובע העריך שווי העזרה לה יזקק בסך 40,000 ₪.

הנתבעים מתנגדים לסכומים הנדרשים בראש נזק זה. לטענתם, אלו מתאימים לאדם סיעודי והתובע רחוק מלהיות כזה.

25.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובאלי בשיעור של 25,000 ₪, לתקופת העבר והעתיד.

על פניו, התובע היה מוגבל עד מאוד בתקופת ההחלמה. כפי שהדבר עולה מתוך סיכום המחלה מ'צבר', החברה שביצעה את השיקום עבור התובע, תואר מצבו הרפואי של התובע בעת שהשתחרר מבית החולים: "מצב תפקודי: מתנייד עם כסא גלגלים. זקוק לעזרה במעברים בלבוש ורחצה."

התובע עצמו העיד באשר לתקופת ההחלמה:

"האשפוז הביתי מסתיים כשמותר לי לדרוך חלקית. אני עם קביים או עם כסא גלגלים. עד אז אני במיטה לגמרי, אני עושה שירותים עם בקבוק במיטה. אז יש לי 3 חודשים של רגל לומד להתקפל, לדרוך." (עמ' 8 לפרוטוקול)

אין צורך במומחיות מיוחדת על מנת ללמוד על הצורך בעזרה למי שמוגבל בתנועה ואינו מורגל לכך (כאמור, בהתאם לסיכום המחלה, התובע היה מוגבל גם במעברים). גם מומחה בית המשפט העריך את נכותו הזמנית של התובע לתקופה בת ארבעה חודשים בשיעור של 100% ולתקפה נוספת בת ששה חודשים בשיעור של 30%.

אשת התובע לא הציגה אסמכתאות להפסד שכר בגין סיעודו של התובע. האשה הסבירה זאת בהיותה עצמאית ואת הפסדיה קשה לראות מנתוני העסק, כאשר בפועל, בהיותה גם רוקחת וגם מנהלת ובעלת הסניף, הרי שאת פונקציית הרוקחות היה צריך למלא ברוקח חלופי.

כאמור, גם בתו של התובע הגיעה ארצה על מנת לסעוד אותו, פעולה שהיא בוודאי חורגת מהעזרה הניתנת על ידי בן משפחה באופן הרגיל.

26.אשר לתקופת העתיד, דומה, כי כיום, חרף נכותו של התובע, בני המשפחה מסתדרים ואף הפסיקו להעסיק עוזרת בית, הגם שלפני התאונה העסיקו עוזרת, דבר שיש בו כדי ללמד כי הצורך בעזרה אינו משמעותי.

מנגד, יצאתי מתוך נקודת הנחה שיכולה להיות החמרה במצבו של התובע, גם אם הדבר לא יביא בסופו של יום לצורך בניתוח חלופי ולכן מצאתי מקום לפסוק פיצוי גלובאלי גם לתקופת העתיד.

27.הוצאות וניידות:

התובע צירף קבלות שונות בגין הוצאות שהוציא לשם סיעודו, הוצאות אלו כוללות בין היתר תשלום ליד שרה, בגין השכרת ציוד, אמבולנסים, אשר ניידו את התובע וקבלה לשם רכישת כורסא.

את התשלום ל'יד שרה' מצאתי מקום לאשר במלואו. מדובר בתשלום מקובל, כאשר התובע הסביר, כי נהוג להשאיר בידי יד שרה את הפיקדון כתרומה, הגם שיד שרה אינה מחייבת השארת הפיקדון.

הנני סבורה, כי מדובר למעשה בתשלום ליד שרה עבור השירות, תשלום שיד שרה אינה מחייבת לשלם, אך בפועל, שירותיה של יד שרה מתאפשרים עקב התשלום האמור ויש לעודד את התשלום, בפרט כאשר יש בו משום הקטנת הנזק, שכן ברור, כי אם התובע היה נאלץ לרכוש כסא גלגלים או קביים, עלותם היתה גבוהה יותר וזו היתה משולמת על ידי הנתבעים, כך שגם לנתבעת אינטרס בעידוד קבלת ציוד מגורמים וולנטריים, הממומנים, בין היתר מאותה תרומה מקובלת.

אשר לכורסא, התובע הסביר, כי זו היתה הדרך היחידה עבורו לשבת, כאשר הרגל מורמת.

מדובר בכסא שהיה בו כדי לסייע לתובע, אך מדובר גם ברהיט שניתן לעשות בו שימוש ללא קשר לתאונה ואף ניתן למכור אותו, אם סבור התובע, כי אין בו שימוש אלא לצרכי התאונה. לפיכך, יש לאשר תשלום חלקי עבור הכורסה, המשקף את הצורך בכורסא, אך גם את השימוש בה שאינו קשור לתאונה.

התובע טוען גם להוצאות בגין שימוש ברכב, מעבר לשימוש באמבולנסים. מדובר ברכב אותו מקבל התובע מהמעסיק, כך שלא נגרם לתובע הפסד ואף לא מצאתי כי מדובר בנכות אשר מצריכה באופן חריג שימוש ברכב, מעבר לשימוש שנעשה לשם קבלת טיפול רפואי.

בהינתן כלל ההוצאות שלגביהן הובאו אסמכתאות ובהינתן, כי לעיתים לא נשמרות כל הקבלות, מצאתי מקום ל פסוק לתובע פיצוי בשיעור של 10,000 ₪, כהוצאות לתקופת העבר והעתיד.

28.סך נזקי התובע מגיעים לסך של 211,526 ₪.

אני מחייבת אפוא את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 211,526 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע (אגרות ושכר עדים) וכן מחייבת אותם בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור של 15.34% מהסכום שנפסק.

לא מצאתי מקום לפסוק בנסיבותיו של המקרה שלפניי שכ"ט בשיעור גבוה מזה הקבוע בחוק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.