אשרף נ' בנימיני

בפני תביעה שתחילתה בשטר חוב לביטחון שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל על סך 1,460,000 ₪, אשר ניתן במסגרת הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 4.5.2020.

כשנה וחודשיים קודם לכן, ביום 5.3.2019 נחתם הסכם הלוואה בין התובע, לבין גב' ארנס למרה מלכה וגב' שלל לינה (להלן: "למרה" ו"לינה" בהתאמה), להלוואת כספים מהתובע בסך של 1,160,000 ₪. בהתאם להסכם התובע התחייב לסלק את חובותיהן של למרה ולינה כלפי נושים שונים, כך שכספי ההלוואה לא נועדו לעבור אליהן במישרין. ההסכם ציין את שמותיהם של שבעה נושים – רמי, רועי, רגב, איציק, שלומי דודי וכאמל ואת סכום החוב כלפי כל אחד מהם. התובע התחייב על פי סעיף 2 להסכם כלפי חמרה ולינה לסלק במיידית את מלוא חובותיהן כלפי המלווים החוץ בנקאיים, ישירות למלווים, ולעצור בכך את תשלומי הריבית שלמרה ולינה היו משלמות. יצוין כי המלווים החוץ בנקאיים צוינו בהסכם בשמם הפרטי בלבד.

למרה ולינה התחייבו להשיב את כספי ההלוואה בצירוף שכ"ט/ ריבית בסך של 200,000 ₪ ובסה"כ 1,360,000 ₪ במספר תשלומים: סך של 100,000 ₪ עד ליום 30.5.2019; סך של 100,000 ₪ עד ליום 30.6.2019; 12 תשלומים שווים ורצופים בסך של 30,000 ₪ בכל 22 לחודש החל מיום 22.3.2019 והיתרה בסך של 800,000 ₪ לא יאוחר מיום 20.3.2020 באמצעות כספים, אשר יוחזקו אצל עו"ד ליאור כספי עפ"י הסכם מכר מיום 17.9.2018 מכח המחאת זכות שתומצא לתובע בהתאם לדרישתו. (סעיף 3 להסכם) (להלן: "הסכם ההלוואה").

להבטחת זכויות התובע חתמה לינה על שטר חוב ע"ס 1,500,000 ₪ וניתנה המחאת זכות בלתי חוזרת על ידי ארנס מרדכי בקשר להסכם מכר מיום 17.9.2018 ע"ס 1,360,000 ₪.

יצויין כי למרה ולינה הן אחייניותיו של הנתבע (להלן ביחד: "האחיות"או "האחייניות") ארנס מרדכי הינו אבי האחיות.

הסכם המכר מיום 17.9.2018 שנזכר בהסכם ההלוואה, הינו ביחס למכירת נכס ברחוב XXX בת ים. הנכס רשום על שם הנתבע, ונמכר על ידו בשנת 2018 לחברת ויתקין פרי יזמות בע"מ. נראה כי תמורת המכר היתה אמורה להשתלם באמצעות עו"ד ליאור כספי, כאשר הנתבע חתם על הוראה בלתי חוזרת המופנית לעו"ד כספי להעביר חלק מתמורת המכר לארנס מרדכי או למי מהאחייניות. יובהר כי לפי הסכם ההלוואה החלק הארי של תשלום ההלוואה, היה אמור להתבצע באמצעות כספי המכר.

ביום 4.5.2020 נחתם בין התובע לנתבע נספח להסכם ההלוואה, לפיו התחייב הנתבע לשפות ו/או לערוב כלפי התובע להחזר כספי ההלוואה, עד לסכום של 1,460,000 ₪ (להלן: "הנספח להסכם"). עוד נקבע בנספח להסכם כי "היה ועד ליום 20.9.2020 מחתימה על נספח זה לרבות על שטר החוב וכתב ההוראות הבלתי חוזרות, לא תסתיים מכירת הנכס המצוי ברחוב XXX, בת ים הידוע כגוש XXX חלקה XXX תתי חלקות XXX" (להלן: "הנכס"), הנתבע נותן הסכמה בלתי חוזרת כי תרשם הערת אזהרה על הנכס, לטובת התובע וזאת עד לקבלת מלוא יתרת כספי המכר מהקונה ויתקין פרי יזמות בע"מ, וזאת מבלי לגרוע מכל סעד אחר שיעמוד לזכותו של התובע על פי כל דין (סעיף 3). בנוסף, התחייב הנתבע לחתום על שטר חוב וכתב הוראות בלתי חוזרות כלפי התובע.

בהתאם חתם הנתבע על שטר חוב לביטחון על הסכום האמור (להלן: "שטר החוב"), על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת התובע, בגין זכויותיו בנכס וכן על כתב המחאת זכות לטובת התובע והוראה בלתי חוזרת, המורה לחברת ויתקין פרי יזמות בע"מ לשלם לתובע ישירות את חוב ההלוואה מתוך הכספים המגיעים לנתבע במסגרת עסקת המכר של הנכס.

להשלמת התמונה אציין כי מתוך עדותו על עו"ד ליאור כספי, אשר לטענתו, ערך את הסכם ההלוואה, מיום 5.3.2019, בהתאם להנחיות שקיבל מהאחייניות, נמצאנו למדים כי הזכויות בנכס היו בבעלות אביהן של האחייניות, מרדכי ארנס. בשל צורך בכספים הוחלט על מכירת הנכס לנתבע, והאחייניות או אביהן היו זכאיות לקבל חלק מכספי המכירה. המטרה היתה כי הנתבע ימכור, בשלב מאוחר יותר, את הנכס לחברה יזמית בשם ויתקין פרי יזמות בע"מ. עו"ד כספי היה גם מי שטיפל בעסקת המכר (ראה פרוטוקול מיום 5.7.23 עמ' 16-18; עמ' 24 שורות 18-30).

ביום 24.11.2020 הגיש התובע את שטר החוב לביצוע בהוצאה לפועל. הנתבע הגיש מצידו בקשת רשות להגן וביום 4.7.2021 התקיים דיון בבקשתו, בסופו ניתנה לנתבע רשות להגן בהסכמת הצדדים. יצוין כי הנתבע צירף לבקשתו תצהירים מאת אחייניותיו, אך משאלה לא התייצבו לדיון תצהיריהן לא שימשו כראייה לעניין זה.

טענות הנתבע

טענתו העיקרית של הנתבע הינה כי התובע לא שילם את הכספים להם התחייב על פי הסכם ההלוואה.

על פי גרסתו, אחייניותיו פנו לתובע לקבלת עזרה כספית בשל מצוקה, אליה נקלעו אל מול צדדים שלישיים, אשר איימו על חייהן ודרשו מהן כספים אותם היו חייבות. המדובר בחובות המורכבים, על פי הטענה, מחיובים מתגלגלים ובלתי פוסקים, כאשר קרנות החוב נפרעו לפני זמן רב, ורק בשל ריביות נשך בלתי חוקיות, נותרות האחייניות חייבות כספים לאותם גורמים בשוק האפור. בשל מצוקתן האמורה, פנו האחייניות לקבלת הלוואה מהתובע בסך של כ- 750,000 ₪.

על פי הטענה, טרם החתימה על הסכם ההלוואה ביקש התובע לרשום סכום גדול יותר, המגיע כדי 1,160,000 ₪, על מנת שישלם מיסים פחותים. לטענת הנתבע בכך ביקש התובע להסוות את שיעורי הריבית המופרזים בגין ההלוואה, בדרך של הגדלת הסכומים בצורה מלאכותית.

בפועל, התובע העביר לנושים סך של 110,000 ₪, שחולקו בין ארבעה מהם- רועי, רגב, איציק ושלומי. כנגד סכום זה, קיבל התובע סך של 200,000 ₪ באופן הבא: 4 שיקים בסך 20,000 ₪ משוכים מחשבון הנתבע שנמסרו לליאור אליהו, סך של 82,000 ₪ באמצעות חלפן מיפו וכן 10,000 דולר, שהועברו על ידי האחייניות.

מלבד העברת הסכום האמור בסך 110,000 ₪, התובע לא העביר את שאר כספי ההלוואה לצדדי ג' – המלווים החוץ בנקאיים, כמובטח.

נוכח הפרת ההסכם על ידי התובע ואי העברת כספי ההלוואה כמוסכם, המשיכו אותם צדדי ג' לאיים על חיי האחייניות והן פנו לעזרת הנתבע. בין הנתבע לתובע התקיימה פגישה, במסגרתה סוכם כי התובע יעביר את כספי ההלוואה לצדדי ג', ללא דיחוי, כנגד ערבות מצד הנתבע. וכך ביום 4.5.2020 חתמו הצדדים על הנספח להסכם במסגרתו חתם הנתבע על שטר הביטחון, בקשה לרישום הערת אזהרה וכן על המחאת זכויותיו כאמור.

לטענת הנתבע, מלשון הנספח להסכם ניתן להניח בטעות כי התובע כבר נתן בפועל את ההלוואה, אולם לא כך הם פני הדברים. כאמור, פרט לסך של 110,000 ₪, לא הועברו שאר הכספים לצדדי ג' כמובטח. התובע הפר את התחייבויותיו פעם נוספת ולא העביר את כספי ההלוואה, כפי שהתחייב, גם לאחר החתימה על הנספח להסכם מול הנתבע.

הנתבע ציין כי על אף פניות חוזרות ונשנות, התובע לא המציא אסמכתאות לתשלום כספי ההלוואה ולמעשה אין ראיה על מתן התמורה בפועל.

עוד טען הנתבע כי התובע לא עמד בהוראות חוק אשראי הוגן, בין היתר משום שהסתיר מהנתבע את סכום ההלוואה שנתן לאחייניות וכן את שיעורי הריבית ותקופות החיוב. התובע גם לא עמד בהוראות חוק הערבות, שכן היה עליו לציין בפני הנתבע את עובדת היות הנתבע ערב יחיד וכן להודיעו אודות הפרות ההסכם הנטענות על ידי האחייניות. משהתובע לא עמד בהוראות חוקים אלה, הרי שלטענת הנתבע יש לקבוע כי הוא פטור מערבותו.

טענות התובע

על פי גרסת התובע בתחילת שנת 2019, פנה אליו מכר לשעבר בשם ליאור אליהו, וביקש ממנו לסייע לשתי אחיות, שהסתבכו באופן קשה בחובות, שכללו ריביות נשך גבוהות, איומים ואף אלימות פיזית. זמן קצר לאחר מכן נפגש התובע עם שתי האחיות, שלימים התברר שהן אחייניותיו של הנתבע. במסגרת הפגישה הוצגו בפניו רשימת חובות לנושים השונים.

לאחר שהתובע עבר על רשימת הנושים, סכומי החובות וגובה ההחזרים החודשיים, סבר כי יוכל להגיע להסדרי חוב, שיעצרו תחילה את כל מסכת האיומים וההטרדות כלפי האחייניות, יבלמו את הריביות, בהן נשאו מידי חודש ובהמשך יביאו לסילוק סופי של החובות. סוכם כי התובע יפרע את הסדר החוב אליהם יגיע עם הנושים השונים וכן גובשה תכנית להחזר כספי ההלוואה. לוח התשלומים שסוכם היה בתחילתו מתון, עקב העדר מסוגלות כספית של האחייניות ובהמשכו מהיר יותר, במועד בו צפו כי יקבלו כספים המגיעים לאביהם ממכירת הנכס.

לאחר שהדברים היו ברורים ומוסכמים, נחתם ביום 5.3.2019 הסכם ההלוואה ברוח ההסכמות שגובשו.

התובע ציין כי במועד בו היה על האחייניות להשיב את ההלוואה, הן שלחו אליו אדם שטען כי הוא שוטר ובמידה והתובע לא יסתפק בסכום של כ 600-700 אלף ₪, ידאג לסבך את התובע עם המשטרה ומס הכנסה. לאחר שאותו איום לא צלח, התקשר אליו הנתבע וביקש פרק זמן של חודש, על מנת לבדוק כיצד יוכל לסייע להסדרת החוב. בחלוף תקופה זו, יצר הנתבע קשר עם התובע לצורך קביעת פגישה בין השניים. במסגרת אותה פגישה ביקש הנתבע לקבל אורכה נוספת להסדרת החוב, כנגדה התחייב לשלם בעצמו את מלוא ההלוואה. לאור התחייבותו הבלתי מסויגת של הנתבע להיכנס בנעליהן של האחייניות במסגרת הסכם ההלוואה, הסכים התובע לארכה זו.

וכך רק לאחר שהסכם ההלוואה הופר במלואו ולאחר מו"מ והיוועצות עצמאית של הנתבע מול בא כוחו, חתם הנתבע בתאריך 4.5.2020 על נספח להסכם ההלוואה, במסגרתו התחייב באופן אישי כלפי התובע לתשלום החזר ההלוואה, ככל שהאחייניות לא יעשו כן בעצמן בתקופת הארכה הנוספת, שניתנה להן, עד ליום 20.9.2020.

משגם במועד הנדחה לא עמדו האחייניות בהחזר כספי ההלוואה, פתח התובע בהליך של בקשה לביצוע שטר. או אז נזכר הנתבע לטעון כי התובע כלל לא הלווה כספים לאחייניות. לטענת התובע חתימתו של הנתבע על הנספח להסכם והמסמכים הנלווים לו, נעשתה רק עקב ולאחר הפרת הסכם ההלוואה על ידי האחייניות. ככל שהיתה בפי הנתבע או האחייניות טענה ממשית כי כלל לא קיימת הלוואה, הרי שלא היתה סיבה לחתום על הנספח להסכם והמסמכים הנלווים, ולמעשה היה על הנתבע לסרב לחתום על התחייבות נוספת לפרוע את ההלוואה.

התובע ציין כי הנתבע הציג בפניו מצג שווא באשר למכירת הנכס. לפי דברי התובע הליך מכירת הנכס אמור היה להסתיים עד ליום 20.9.2020 ומכספי המכירה נועד הנתבע להשיב את ההלוואה שנטלו האחייניות, אלא שהנתבע כלל לא פעל להשלמת מכירת הנכס ואף ביקש מהתובע, לאחר המועד שנועד להשבת ההלוואה, הלוואה נוספת בסך 400,000 אלף ₪, שכן האחייניות נקלעו שוב לחובות, אך התובע סרב לתת הלוואה נוספת.

התובע ציין כי בזכות ניסיונו העשיר כאיש משטרה וכישוריו כמגשר וכן בזכות כספים שנטל מאחרים, הצליח לבטל את כל החובות והאיומים, שרבצו לפתחן של האחייניות.

דיון והכרעה

להלן אבחן את הראיות והעדויות שהובאו בפני ואת אשר עולה מהם בהתייחס לטענות הצדדים

הסכם ההלוואה מיום 5.3.2019 מציין בהואיל הראשון, כי האחייניות פנו לתובע בבקשה לקבלת הלוואה בסך של 1,160,000 ₪ לצורך סילוק חובותיהן לשוק החוץ בנקאי.

בהמשך מפרט ההסכם את הנושים להן חייבות האחייניות כספים, 7 במספר, וכן את סכום החוב עבור כל נושה. התובע התחייב "לסלק במיידית את מלוא חובותיהן כלפי המלווים החוץ בנקאיים ישירות למלווים,.. ובכך לעצור את תשלומי הריבית החודשיים הקבועים שהיו הלוות משלמות." (סעיף 2.1). ההסכם קבע את מועדי פירעון ההלוואה ולא יאוחר מיום 30.3.2020 וכלל סעיף בטחונות וסעיף פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה יסודית. (ההסכם צורף נספח א' לתצהיר התובע).

בנספח להסכם ההלוואה מיום 4.5.2020 נקבע בסעיף 1: "בהמשך להסכם ההלוואה, במסגרתו הלווה גבריאל ללינה ולמרה כספים, פנחס מתחייב בזאת לערוב ו/או לשפות כלפי גבריאל להחזר כספי ההלוואה עד לסכום של 1,460,000 ₪..." (הנספח להסכם ההלוואה צורף נספח ב' לתצהיר התובע). יש לשים לב למילות סעיף 1 האמור, בו לא נאמר מה הסכום שהלווה התובע לאחיות, אלא נאמר באופן כללי " כספים", כאשר התחייבות הנתבע כלפי התובע היא להחזר כספי ההלוואה, זאת עד לסכום של 1,460,000 ₪. אני סבורה כי העובדה שלא נאמר בנספח להסכם סכום הכספים שהתובע הלווה בפועל לאחיות, אלא ההפנייה היא להוראות הסכם ההלוואה, ללא ציון כי התובע מילא את חובותיו על פיו, היא בגדר אי גילוי נאות, והיא אף מאפשרת לנתבע לטעון בהליך זה כי התובע לא מילא את התחייבויותיו לפי הסכם ההלוואה. הדבר נכון בפרט נוכח המשך הסעיף לפיו התחייב הנתבע לערוב ו/או לשפות את התובע בגין החזר כספי ההלוואה, היינו התובע זכאי להחזר עד לסכום של 1,460,000 ₪, כאשר מהמילה "החזר", ניתן ללמוד כי תנאי לתשלום הוא כי התובע ביצע בפועל תשלומים שבגינם הוא זכאי לשיפוי. אין החזר אם אין תשלום. על כך יש להוסיף את עדות התובע עצמו אשר שב וציין כי לא הבטיח לאחיות כלום, אלא רק כי ינסה לעזור להן (עמ' 84 שורות 19-20 32-33, עמ' 85, שורות 2-3), כלומר לפי גרסת התובע עצמו, לא היה מדובר בהתחייבות קשיחה מצידו לפרוע את כלל חובותיהן של האחיות, והוא לא הבטיח להן זאת.

התובע העיד כי ההכרות שלו עם האחיות נוצרה ימים ספורים לפני חתימת הסכם ההלוואה באמצעות מכר בשם ליאור אליהו, אשר ביקש שהתובע יעזור לאחייניות, שהסתבכו עם גורמים עבריינים. לגרסתו, באותה התקופה היה ידוע "לכל האנשים שעושים הלוואות, שהייתי עוזר, היו מכירים אותי שאני עוזר" (עמ' 107 שורות 16-17, 31-32; עמ' 108 שורות 3, 5-6; עמ' 109 שורות 4-8). מכאן ניתן ללמוד כי התובע פעל כגורם בשוק החוץ בנקאי, בין כגובה חובות ובין כמלווה כספים. ואכן לדבריו אדם מסוים היה חייב כספים לליאור אליהו ולא שילם לו. באמצעות פעילות של התובע, הכספים הוחזרו לבסוף לליאור אליהו. כך שבמקרה של ליאור אליהו פעל התובע כגובה חובות.

התובע קיים פגישה עם לינה שבאה לדבריו "בוכה כולה מרוטה...לא יכולה לישון בבית.." (עמ' 84 שורות 16-17), ויחדיו עברו על רשימת החובות. משהסתבר שהתובע מכיר חלק מן הנושים, הסכים לנסות לעזור (עמ' 84 שורות 19-21). לאחר החתימה על הסכם ההלוואה, פנה התובע לנושים השונים, על מנת לעשות הערכת מצב של גובה החובות כלפיהם. לגרסתו, האחייניות נקבו בסכומי החוב האמיתיים, אך לדבריו, "אני בא עם הכוחות שלי עם היכולות שלי ואומר לו ככה וגם וחוזר למקור, המקור 700 750". מכאן ניתן ללמוד לכאורה כי סכום החוב האמיתי של האחיות לא היה 1,160,000 (כפי ששנקב בהסכם ההלוואה), אלא עמד על 760,000 ₪, דבר התואם את גרסת האחיות. עובדה זו עומדת בסתירה לטענת התובע כי הסכומים ששילם לנושים השונים, היו תואמים או קרובים לסכומים שננקבו בהסכם ההלוואה.

התובע המשיך וטען כי הצליח להגיע להבנות מול הנושים, באשר לסכומי החוב והצליח להפחית את דרישותיהם, בהתאם לסכומים שנקבו האחייניות. לדבריו: "הם מכבדים אותי והם באים לקרן...גם מוריד קצת את כל הריביתים שהוא צבר שהם לא שילמו שהם ברחו מהאזור...הרגעתי את כולם ושלא יעשו להם כלום, שאנחנו פה אני פה בשביל לעזור... הלכה למעשה קודם כל נהיה להם שקט..."

ניתן להבחין בבירור כי התובע הכיר חלק מן הנושים, למרות שבהסכם ננקב אך שמם הפרטי, כגון איציק מבת ים או שלומי מבת ים, והדבר מעיד כי התובע בקיא ומעורה בעולם ההלואות החוץ בנקאיות, והדבר נובע לטעמי, עקב עיסוקו בתחום. ואכן התובע העיד כי "אני הייתי מוכר בתקופה ההיא כאחד שעושה טוב לאנשים ועוזר לאנשים ומכיר את כולם" (עמ' 107). למרות שהתובע טען כי הוא לא לוקח ריבית, אלא רק עוזר לאנשים, הרי בפועל האחיות נדרשו לשלם לו סכום של 200,000 ₪ עבור שירותיו. כמו כן, התובע היה זכאי להינות מכל הפחתה שישיג מסכומי החוב שננקבו בהסכם ההלוואה, בעוד שהאחיות נדרשו לשלם את הסכום במלואו, כפי שננקב בהסכם. מתמלול שיחה שנערכה בין אחת האחיות לבין רמי חילו, שעליו ידובר בהמשך, אשר נפטר לאחר שהגיש תצהיר בתיק, אנו למדים כי התובע הציע לרמי לשלם מחצית מהחוב של האחיות, עמ' 25 עד 28 לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע.

(עמ' 96 שורות 18-21, עמ' 98 שורות 1-3; עמ' 100 שורות 25-28; עמ' 110 שורות 26-28; עמ' 111 שורות 6-12, 16-17; עמ' 113 שורות 1-9; סעיף 9 לתצהיר).

לאחר מכן פנה התובע, לטענתו, לגורמים שונים על מנת לגייס את הכספים הנדרשים: מגמ"ח המצוי בירושלים לווה קרוב ל- 600,000 ₪ במזומן, בהמשך טען כי קיבל את הסכום במספר פעימות, על פני תקופה של כחצי שנה. תחילה טען כי הגמ"ח רצו לתת לו אישור על הכספים אולם "ברגע שהוא שמע שלקחתי כסף בשביל שוק אפור הם בכלל פחדו שיסגרו להם את הגמ"ח" ובהמשך "מגמ"חים אין מסמכים"; ממלווה בריבית ביפו- 300,000 ₪ "מכמה חברים מצ'יינג' ביפו". התובע טען כי המסמכים עליהם חתם בעת שלקח את ההלוואה אינם ברשותו אך הוא ימציא אותם מהצ'ינג, עם זאת, כשהתבקש למסור את שם הצ"ינג, טען "לא זוכר את השם שלו..."; סך נוסף של כ 200-300 אלף ₪ לווה התובע מחבר בשם יורם, אך לאחר מכן טען כי היה זה דרך חבר והוא איננו זוכר את שמו. סה"כ לווה התובע, לטענתו, בין 900 אלף למיליון ₪ בתחילה טען כי כל הכספים שהשתמש לתשלום חובות האחיות ניטלו מאחרים, אך בהמשך טען כי ייתכן והוסיף סך של כ 100 אלף ₪ מכספו שלו. אין צורך לומר כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין כל ראיה לאימותה. בנוסף, לפניינו, עדות מתפתחת ולא משכנעת, שלא הוצג כל מסמך לאימותה. אפילו את שם או כתובת הגורמים, שהתובע נטל מהם כספים, כטענתו, הוא לא ידע לומר, וכולם נותרו עלומים. ניתן היה לזמן לעדות גורמים אלה או חלקם, על מנת להוכיח את נטילת הכספים, בוודאי ניתן היה לזמן את בעל הציינג מיפו, שהתובע טען כי הוא בגדר חבר, אשר בגין ההלוואה הנטענת הוציא מסמכים. לא זו אף זו, לא היה לתובע כל גרסה שהיא כיצד ומתי היה עליו להחזיר את הכספים לאותם גורמים אנונימיים ובאילו תנאים, והאם הוא החזיר את הכספים או חלקם, והוא נמנע מלציג כל מסמך בענין. כל זאת, למרות שמדובר בהלוואות בסכום גבוה, שאף את סכומן המדויק, התובע לא ידע לומר. בנוסף, תמוה כי התובע לא מצא לנכון להתייחס בתצהירו לענין מהותי זה הנוגע למקורות הכספיים שגייס או שעמדו ברשותו לשם פרעון חובותיהן של האחיות על מנת להוכיח כי עמד בהתחייבויתיו על פי הסכם ההלוואה, למרות שנשאל על כך עוד בדיון שנערך בענין העיקול הזמני. בסכומו של דבר, עדותו המתפתחת של התובע, תוך שהתובע מנסה פעם אחר פעם להעביר את הנושא לענין אחר, ומסתבך שוב ושוב, בצירוף העדר נתונים או ראיות כלשהן, כמו גם העדר עדות מסייעת, מביאה אותי לכלל מסקנה כי אין לסמוך על טענותיו בענין זה. העובדה שאין לקבל את טענות התובע בקשר לגיוס הכספים, פוגעת משמעותית בטענתו בדבר פרעון החובות, בוודאי בכל הנוגע לנושים המשמעותיים.

(עמ' 94 שורה 30; עמ' 95 שורה 9-11; עמ' 96 שורות 2-3, 9-10, 30; עמ' 103 שורות 11, 18-19; עמ' 104 שורות 29-33; עמ' 105 שורות 1-14, 25; עמ' 106 שורה 10).

האם התובע ביצע את התשלומים למלווים החוץ בנקאיים

על פי גרסת התובע הגורמים העבריינים עמם הסתבכו האחייניות אינם מסוג הגורמים, הנוהגים לספק חשבוניות ו/או לחתום על תצהירים ו/או לספק אסמכתאות כלשהן לחובות כספיים או לאופן גבייתם (סעיף 18). חרף האמור ובמאמץ לא קטן עלה בידיו להשיג ולהעביר לב"כ הנתבע מידע ומסמכים בנוגע לחלק מהנושים נשוא הסכם ההלוואה. (סעיף 20). יצוין כי בהמשך סתר התובע את עצמו כשטען כי היה באפשרותו להשיג בזמן אמת אישורים מאותם מלווים חוץ בנקאיים.

התובע צירף לתצהירו 3 אישורים בכתב יד בקשר לתשלום החובות המצויינים בסעיפים 3(ב), 3(ג) ו- 3(ד) להסכם ההלוואה. אישור אחד ניתן מהנושה שכונה בהסכם ההלוואה רועי. לפי גרסת התובע המדובר ברועי לוי מבת ים, אליו העביר סך של כ- 100,000 ₪ (סכום החוב שצויין בהסכם ההלוואה עמד על 125,000 ₪); אישור נוסף ניתן מנושה שכונה רגב. התובע גרס כי המדובר ברגב אלה אליו העביר התובע סך של כ- 30,000 ₪, סכום התואם את הסכום שצויין בהסכם ההלוואה; האישור השלישי ניתן מאת נושה שכונה איציק. לפי גרסת התובע המדובר באיציק הניה, אשר על פי ההסכם ההלוואה, החוב כלפיו עמד על 15,000 ₪, אך לגרסת התובע בפועל החוב כלפיו היה גבוה יותר והוא קיבל מהתובע סך של כ- 45,000 ₪ במזומן.

שלושת האישורים נשאו תאריך מחודש דצמבר 2021, אך לא צויין בהם גובה הסכומים ששולמו, ואף לא מועדי התשלום. (ראה נספחים ד', ה' ו' לתצהיר עדותו של התובע). יובהר כי האישורים שהוצגו, ניתנו בעת ניהול התיק דנן, כשנה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידי התובע.

התובע לא הביא לעדות מי מהנושים, שאישור בכתב ידם צורף על ידו ולא הגיש תצהיר מטעמם. התובע טען כי רועי ברח מן הארץ כשנתיים – שלוש קודם לכן (עמ' 138 שורות 9-10 20-21, 30-32; עמ' 139 שורות 12-15). באשר לאיציק טען התובע כי איננו יודע היכן הוא (עמ' 140 שורות 22-27). לטענתו היה לו קל יותר להשיגם בעבר, שכן הם היו מתקשרים רבות לאחייניות "היה טלפונים כולם היו זמינים כולם היו ברחוב, אתה תיק תק עושה טלפון לרועי 'רועי איפה אתה? בוא אני רוצה לשלם לך כסף של לינה ומרה', 'רגב איפה אתה'? היה טלפונים." (עמ' 141 שורות 3-7). טענה זו אינה משכנעת, שכן עובדה היא שהתובע המציא אישורים שתאריכם הינו כשנה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ולמעלה משנתיים לאחר מועד התשלום לנושים כפי שנקבע לפי ההסכם ההלוואה. יצוין כי בדיון שנערך בענין העיקול הזמני, בעת שנשאל התובע בענין הסכומים ששילם לנושים השונים, הוא התחמק ממתן תשובה וטען "כשנגיע לשלב הפירוט אני אפרט. כרגע אנחנו לא פה כדי לפרט" ובהמשך טען כי השאלה למי מהמלווים החוץ בנקאיים שילם כספים אינה רלבנטית כעת, למרות שטען כי שילם את הכספים עוד לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל (פרוטוקול מיום 4.3.21).

הנתבע טען בתצהירו כי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי המסמכים המעטים, שהציג התובע בקשר לסילוק החובות לאותם נושים קטנים, נערכו כולם לכאורה בחודש דצמבר 2021. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שהאישורים אינם כוללים סכומים ואינם מציינים את התאריכים בהם בוצעו לכאורה התשלומים. לאור זאת, התובע לא עמד בנטל להוכיח את פרעון ההלוואה גם לנושים אלה. הנתבע ציין כי לא בכדי התובע נמנע מזימונם של נושים אלה למתן עדות (סעיף 37). עוד נטען כי התובע לא מודע לסכומים המדויקים ששילם לכאורה לנושים והוא נקב בתצהירו בסכומים על דרך האומדן, כשחלקם אף אינם תואמים את הסכומים שצויינו בהסכם ההלוואה. (סעיף 38)

הכלל הוא כי מסמך המוגש לבית המשפט שלא באמצעות עורכו לא ישמש כראיה לאמיתות תוכנו. מסמכים המוגשים שלא באמצעות עורכם – הרי שהם בבחינת עדות שמיעה בלתי קבילה לפיכך, אין בידיי להתייחס לאישורים אלה כאל כראיה בתיק. (ראו יעקב קדמי על הראיות (חלק שני, 2009), עמ' 554- 555, 908- 909); ת"א (מחוזי ת"א) 37336-06-12 טכנולוגיות סטארוויז בע"מ נ' אלביט מערכות יבשה ותקשוב בע"מ (27.12.17), פיסקה 43).

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי מהגורמים איתם הסתבכו האחיות, אין זה נהוג לקבל אישורים לאחר תשלום חובות, אולם לאחר מכן שינה את עמדתו, וטען כי כן היתה לו אפשרות לקבל אישורים, ואפילו בקלות, כולל הסכומים ששולמו. התובע הסביר שלא עשה כן בזמן אמת כי הוא לא חושב כמו 'קרימינל'. באשר לאישור מרועי העיד התובע כי לא ראה לנכון לרשום את הסכום באישור "כי זה כזה ברור שאין פה מה לרשום סכומים" (עמ' 119 שורות 19 -33; עמ' 120 שורות 1-6, 27-32; עמ' 121 שורות 28-29; עמ' 139 שורה 12 ; עמ' 140 שורה 5, 14-20). הטענה כי ברור שאין מה לרשום סכומים היא תמוהה ומניפולטיבית.

נציין עוד כי היה באפשרות התובע להמציא רישומים אשר נערכו בעת שנפגש עם הנושים השונים והגיע לטענתו, לכלל הסכמה בנוגע לסכום שישולם להם, שכן התובע העיד מבלי משים כי נערכו רישומים כאלה באותן פגישות (עמ' 98 שורות 28-29). כשנשאל התובע מדוע לא המציא את הרישומים, טען כי זה נייר של קיוסק, והוא לא צריך את זה כי הכל אצלו בראש, ושב וטען כי סייע לאחיות לעשות שבת. בהמשך סתר התובע את עצמו כשטען כי אמר שישב עם הנושים ולא אמר שיש ניירת (עמ' 99- 100). כמו כן התובע נשאל מדוע לא ערך תרשומת משל עצמו בדבר הסכומים ששילם לנושים השונים והמועדים ששילם לאותם נושים, והשיב שהוא לא רוצה לעשות רישומים משלו, כי ברגע שהוא נותן זה "נגע ונסע", והסיפור נגמר הלכה למעשה. אין צורך לומר כי מדובר בתשובה מאד בלתי משכנעת. הדבר היחיד עליו הצביע התובע כעובדה לאימות טענותיו כי עמד בהוראות ההסכם ושילם לנושים השונים הוא כי האחיות לא הוטרדו במשך שנה וחודשיים. בהמשך נבחן את טענתו זו של התובע, נציין כבר כעת כי טענה זו הוכחה בכלתי נכונה בהתייחס לנושה, רמי חילו המנוח.

החוב המשמעותי ביותר של האחיות היה כלפי רמי חילו המנוח (להלן- רמי) אשר לפי סעיף 3(א) להסכם ההלוואה עמד על סך 600,000 ₪. התובע נשאל בחקירתו מה הסכום ששילם לרמי, וטען כי הוא לא זוכר כמה כסף שילם לו (עמ' 126, שורות 22-29). בהמשך, במשך כמעט עמוד שלם של פרוטוקול התובע נדרש לחפש את הסכום שנרשם בתצהירו, על מנת שיוכל להעיד מהו הסכום ששולם לרמי. התובע תרץ את העובדה שעליו לחפש בתצהיר כדי לומר מהו הסכום ששילם לרמי, כדי שלא ייטעה ב 10,000 או 5000 ₪ (עמ' 127). העובדה שהתובע לא זכר מהו הסכום ששילם לנושה המשמעותי ביותר, מעוררת ספק רב אם אמנם שילם לו סכום כלשהו, זאת בפרט כשהתובע טען כי "הכל אצלו בראש". הטענה כי התובע היה צריך לחפש את הסכום שנרשם בתצהיר על מנת שלא ייטעה בסכומים קטנים יחסית של 10,000 או 5000 ₪, רחוקה מלשכנע, זאת בהינתן כי התובע העיד פעמים לא מעטות על סכומים על דרך האומדנא, גם כשמדובר היה בהפרשים משמעותיים, ראו גם עדות התובע בעמ' 137 לפרוטוקול, שם ציין כי אין זה משנה אם שילם לרועי תשלום של 125,000 ₪ או 100,000 ₪.

ג'וני היה יד ימינו של רמי, ולטענת התובע הוא נפגש עם רמי וג'וני, ורמי מסר לו להתנהל מול ג'וני. לטענת התובע הוא ביצע את התשלומים המגיעים לרמי, באמצעות ג'וני.

התובע ציין כי איננו יכול לשחזר את מועדי העברת הכספים לרמי ואף אינו יכול לומר את מספר התשלומים ששילם לגו'ני. אישור בגין ביצוע התשלומים לרמי לא צורף. התובע ציין בעצמו כי רמי אינו עבריין, אך לא סיפק כל אישור מרמי כי ביצע את התשלום הנטען בסך של 800,000 ₪, נזכיר כי לתצהירי עדות ראשית מטעמו, שהוגשו ביוני 2022, צרף התובע 3 אישורים מנושים שסכום הנשייה שלהם היה קטן יחסית, אך אישור מרמי לא צורף, בלא שניתן לכך כל הסבר. כשהתובע נשאל מדוע לא דאג לקבל מרמי אישור לאחר שהגיש את התביעה, כפי שעשה בנוגע לכמה נושים, השיב תשובה מגומגמת: "נראה מרמי? איפה? מרמי?...איזה רמי גבירתי...לא לג'וני ג'וני הזה שקיבל את הכספים...הוא היה בבית הסוהר בכלל." (עמ' 128 שורות 17, 19 27, 29).

נוכח טענתו של התובע כי מסר לג'וני את הכספים המיועדים להשתלם לרמי, היה זה אך מתבקש לזמן את ג'וני לעדות. ואכן התובע עתר לזמן את ג'וני כעד מטעמו. אולם ביום 27.6.23, ויתר התובע על עדותו של ג'וני וטען כי הנימוקים לכך יתבהרו בהליך ההוכחות. לא מצאתי כי נימוקים אלה הובהרו, ויצויין כי הזימון שנשלח לג'וני הוחזר מהדואר בציון "לא נדרש", כך שפרטיו היו ידועים לתובע, והתובע אף ציין כי הוא מכיר את כתובתו (עמ' 129, שורות4-7).

אי המצאת כל אסמכתא בדבר ביצוע תשלום כלשהו לרמי, כמו גם הימנעות מזימון ג'וני, שהוא עד רלבנטי ומהותי בהתייחס לסכום משמעותי בסך של 800,000 ₪, זאת בלא שנשמע כל הסבר משכנע בענין, פועלים לחובת התובע. שוב לפנינו עדות יחידה של בעל דין, רצופת סתירות בענינים מהותיים, שלא הומצאה כל ראיה לאימותה, ועל כן אין לקבוע ממצאים על פיה.

ואם מדובר בסתירות, יש להפנות לכך כי בחקירתו הנגדית טען התובע תחילה כי העביר לרמי סך של 800,000 ₪, וכי כספים אלה היו מיועדים לרמי בלבד. התובע אישר מספר פעמים כי כספים אלה הגיעו לרמי והיו מיועדים רק לרמי (עמ' 131, שורות 25-131, עמ' 132, שורות 1-5). בהמשך נשאל התובע אם הוא מכיר את כמאל מיפו, שעל פי הסכם ההלוואה החוב כלפיו עמד על 300,000 ₪, התובע השיב כי אינו מכירו, וטען כי לא שילם לכמאל את החוב, וכמאל לא קיבל ממנו כספים.

לאחר שהתובע הופנה לתצהירו, שינה התובע את גרסתו ועתה טען כי הסכום של 800,000 ששולם לרמי כלל גם את החוב לכמאל. כלומר תחילה טען התובע כי הסך של 800,000 ₪ היה מיועד לרמי בלבד וכי אין הוא מכיר את כמאל, ולא שילם לו דבר, אך בהמשך שינה את גרסתו, וטען כי הסכום של 800,000 ₪ ששולם לרמי, כלל גם את החוב לכמאל. התובע הסתבך בענין זה פעם אחר פעם גם בהמשך עדותו, כשטען כי רמי אמר לו שהוא קשור לכמאל, אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען שבהסכם ההלוואה נרשם שרמי קשור לכמאל, דבר שלא היה ולא נברא. יש לשים לב כי על אף שסכום החוב לשני גורמים אלה, עמד על 900,000 ₪, ולטענת התובע הוא שילם לנושים את הסכום שנקבו האחיות בהסכם ההלוואה, הרי גם לגרסתו של התובע שולם סכום של 800,000 ₪ בלבד. (עמ' 127 שורה 17, 26; עמ' 128 שורות 7-8; עמ' 129 שורות 9-16; עמ' 131 שורות 30-33; עמ' 132 שורות 1-3; עמ' 135 שורות 7-15).

לא רק שהתובע נמנע מלהמציא כל ראיה או עדות כלשהי לתמיכת טענותיו, וכל עדותו היא בגדר עדות יחידה של בעל דין, הרי קיימות ראיות חיצוניות, אם כי חלקיות, המלמדות כי התובע לא שילם לרמי.

ראיה משכנעת היא העובדה שהחל מחודש פברואר 2020, החלו רמי וחיה אשתו, ללחוץ על לינה לשלם את החוב, באמצעות הודעות ששלחו לה. יש לשים לב בעיקר להודעה ששלחה חיה חימו, ובה רשמה "יצאתי טיפשה מספיק עם אסרף שעבד עלי 7 חודשים ואת ממשיכה את זה אין לכם רחמים בגוף שלכם זה כסף של ילד נכה".(עמ' 22 לתצהירי עדות ראשית של הנתבע). אסרף הוא התובע, ומההודעה האמורה שנשלחה בזמן אמת, ניתן ללמוד כי התובע לא פרע את החוב לרמי.

רמי חתם ביום 11.4.2022 על תצהיר שהוגש מטעם הנתבע, בו ציין כי נפגש פעם אחת עם התובע בחנות טוטו בעיר בת ים, התובע הציע לשלם לו מחצית מהחוב, אך הוא סרב לכך. קיימת גם שיחת טלפון שנערכה בין לינה לבין רמי ביום 1.2.21, שם העלה רמי את אותה גרסה שעליה הצהיר כאמור, ואף הוסיף : "אשתי מחפשת אותו, הוא אמר, הבטיח לה, אמר לה אני אביא לך, ..הכל חרטות ושקרים". רמי נפטר לאחר הגשת התצהיר, ולפיכך משקל האמור בתצהירו אינו רב, עם זאת תמלול השיחה שנערכה עם לינה, מלמדת כי רמי טען בפנייה כי לא קיבל כספים מהתובע. בנוסף, טענתו של רמי באותה שיחת טלפון, כי אשתו היתה בקשר עם התובע, אשר לא עמד בהבטחתו להביא לה כספים, מתיישבת היטב עם ההודעה ששלחה אשתו של רמי בחודש פברואר 2020, לפיה התובע משך אותה לחינם במשך שבעה חודשים.

כזכור, לפי הסכם ההלואה מיום 5.3.2019, החוב כלפי רמי עמד על 600,000 ₪. העובדה שחוב זה לא שולם על ידי התובע עולה גם מהסכמים להסדרת החוב שנחתמו בין רמי לבין לינה. עו"ד גריידי, מי שייצג את רמי חימו במסגרת הסכמים להסדרת החוב, העיד כי ביום 9.6.2020 חתמה לינה על הסכם הארכת חוב מול רמי חימו לפיו היא מאשרת כי היא חייבת לרמי סך של 650,000, סכום שהיה עליה לפרוע עד ליום 15.2.2020. מאחר ולינה לא עמדה בהתחייבותה לפירעון החוב האמור עד ליום 15.2.2020, נתן רמי את הסכמתו להארכת מועד הפירעון עד ליום 15.3.2021. (ההסכם סומן נ/1). בהמשך ומשלא עמדה לינה במועד הפירעון החדש, נחתם ביום 14.4.2021 הסכם מעודכן לפירעון החוב בין רמי חימו ללינה ומר ארנס מרדכי, הוא אביה של לינה. על פי ההסכם המעודכן ניתנה הארכה נוספת לפירעון החוב, אשר תפח ועמד על 740,000 ₪, וזאת עד ליום 20.8.2021 (ההסכם המעודכן סומן נ/2).

על פי עדותו של עו"ד גריידי, לאחר שהמועד האחרון חלף גם הוא, הוצאו ביום 31.8.2021 וביום 9.12.2021, מכתבי התראה אודות הפרת ההסכם המעודכן לפירעון החוב. (מכתבי ההתראה צורפו נספח י' לתצהיר הנתבע). יש להפנות גם לדבריו של עו"ד גריידי (עמ' 164 שורות 4-9). לפיו בעת שהצדדים באו אליו היה מדובר בחוב קיים. ככל שהתובע פרע את החוב כלפי רמי, לא היה צורך בהסכמים לפרעון חוב שצוינו לעיל, כאשר ניתן להבחין כי תחילה לינה התחייבה לפרוע 650,000 ₪ עד ליום 15.2.2020, סכום זה מתכתב בהחלט עם הסכום החוב שננקב בהסכם ההלוואה, שעמד במרץ 2019 על סך של 600,000 ₪. הסכמי הארכת החוב אף מלמדים כי רמי הסכים להארכת מועד הפירעון למשך למעלה משנה ללא כל ריבית, אך בהמשך כשהחוב לא נפרע, נקבעה בהסכם השני, ריבית גלובלית גבוהה, ולא ריבית חודשית.

לא הוכח באופן כלשהו כי האחיות נטלו הלוואה נוספת מרמי, והראיות אף מלמדות אחרת. עובדה היא כי רמי ואשתו לחצו על לינה לפרוע את החוב החל מפברואר 2020, תוך שצוין בפניה כי התובע לא שילם דבר בגין החוב. האחיות גם העידו כי רמי הוא שהפנה אותם למלווים החוץ בנקאיים השונים שנמנו בהסכם ההלואה, ומטעם זה ניתן להבין כי רמי לא הסכים לתת להן הלוואה נוספת מאמצעיו, זאת כאשר תלוי חוב עבר בסכום משמעותי כלפיו. בהקשר זה חשוב לציין גם את עדותו של עו"ד חורי, אשר ייצג את אביהן של האחיות בהסכם המעודכן לפירעון החוב, ואינו קשור למי מהצדדים בתיק זה. עו"ד חורי ציין כי ההסכם הוא תולדה של חוב עבר, וכי הוא יודע שמדובר בחוב היסטורי, וכי זאת הוא יודע על פי הדברים שנאמרו במעמד החתימה על ההסכם (עמ' 53 שורות 1- 3, עמ' 54 שורה 20 ו- 24).

כאמור מטעם הנתבע הוגש תצהיר מאת רמי חימו אלא שזמן מה לפני שהתקיים דיון ההוכחות הלך האחרון לעולמו ובמקומו הובאה לעדות אשתו, גב' חיה חימו (להלן: "גב' חימו").

גב' חימו העידה כי ליוותה את בעלה והיתה נוכחת ומעורבת בכל התהליך הקשור לחוב של לינה אשר נוצר עוד בשנת 2018, עת קיבלה מרמי חימו כספים בסך 750,000 ₪, שמקורם בכספים שקיבל בנה בגין נכות לפני שנים רבות. לטענתה, מאז היווצרות החוב האמור בשנת 2018, לא ניתנו ללינה כספים נוספים והיא ובעלה היו עסוקים רק בתהליך גביית החוב. (סעיפים 2 , 4 לתצהיר). במסגרת חקירתה הנגדית טענה גב' חימו כי לא ניהלה את הליך מתן הכספים יחד עם בעלה והבהירה כי בעלה היה זה שהלווה את הכספים, אך היא היתה מודעת לכל דבר שהיה עושה (עמ' 58 שורות 26-33). לדבריה, באותם הזמנים ניהל בעלה משרד להלוואות ובמהלך תקופה של 20 שנה הלווה בעלה לאחייניות סכום המגיע כדי 3 מליון ₪ שהוחזרו על ידן. סכום זה איננו קשור, לטענתה, להלוואה האחרונה שניתנה להן בסך 750,000 ₪ (עמ' 59 שורות 10-25). עדותה של גב' חימו כי היתה מעורבת בגביית החוב עולה מהודעות ששלחה ללינה, כפי שצוין לעיל, וכן מעדותו של עו"ד גרידיי, אשר ציין כי אשתו של רמי התעניינה כל הזמן מדוע אין כסף והייתה מאד מודאגת בנוגע לקבלת הכספים (עמ' 163, שורות 21,25).

גב' חימו לא ידעה להגיד מה היו תנאי ההלוואה, שסוכמו בין בעלה לבין לינה ובכלל זה מה היה גובה הריבית (עמ' 60 שורות 12-16). גב' חימו הצהירה כי מעולם לא קיבלו כספים מלינה או מהתובע ובסופו של דבר החוב סולק על ידי הנתבע, בהתאם להסכם פשרה מיום 13.4.22 שנחתם בין בעלה לבין הנתבע, במסגרתו שולמו על ידי הנתבע 380 אלף ₪, באמצעות שיקים שנמשכו על ידו ונפרשו למשך שנה החל מחודש אפריל 2022. לטענתה, הסכם הפשרה נעשה תוך ויתור כואב על חלק גדול מהחוב אך מתוך רצון לסיים את הפרשה לאחר שנים רבות (סעיפים 6, 9 לתצהיר; עמ' 61 שורות 19-33; עמ' 62 שורות 5-6). מהאמור מעדותה של גב' חימו וכן מההסכמים לפרעון החוב שנחתמו בין לינה לבין רמי בחודש יוני 2020 וכן בחודש אפריל 2021, עולה במפורש כי התובע לא שילם לרמי שאם לא כן, לא היה צורך באותם הסכמים להארכת מועד פרעון בחוב. חשוב בהקשר זה לומר כי לתובע לא הייתה כל גרסה בדבר מועדי התשלום שביצע לרמי באמצעות ג'וני, בעוד שככל שהיתה לו גרסה, ניתן היה לבחון גרסה זו מול הראיות, כולל, עדות גב' חילו, ועדותה של לינה.

על פי ההסדר מיום 13.4.2022 התחייב הנתבע לשלם לרמי סך של 380,000 ₪, באמצעות שיקים שצורפו כנספח א' להסכם וכן סך של 10,000 ₪ ששולמו יום לפני כריתת ההסדר. נקבע כי בכפוף לביצוע מלוא התשלומים, לא תהיה לרמי או למי מטעמו, כל דרישה או טענה כלפי האחייניות או מי מהן בנוגע לחובן כלפיו. במסגרת ההסדר הצהיר רמי כי "לא קיבל שקל אחד מאשראף גבריאל ו/או מי מטעמו בקשר לחוב של למרה ולינה..."(סעיף 9) (ההסכם צורף כנספח יג' לתצהיר הנתבע). אמנם אין הסבר מלא מדוע הסכים רמי לוותר על חלק משמעותי מהחוב כלפיו, אך ייתכן כי הדבר נובע מהעובדה שהאחיות שילמו לרמי כספים או ריביות גבוהות במהלך השנים. וכך העידה לינה: גבי שילם את ה 100,000 ₪ היינו צריכים להביא לו את ה 100000 ₪. הבאנו לו 10,000 דולר וגבי לקח אותנו לציינג' ביפו כדי שניקח הלוואה של 80,000 ₪ ונביא לו את זה...גבי לקח אותנו לשם...הוא לקח אותנו לציינג', וגם שם היינו צריכים לשלם ריביות. אחר כך היינו נואשים. דוד שלנו הביא את אלעזר לרב. אלעזר סגר את החוב של הציינג'...משלומי לקחנו הלוואה כי לא עמדנו בריביות של רמי והציינג'. לא ידענו מאיפה להחזיר. את החובות הקטנים שילם אלעזר 80,000 לציינג ו 100,000 לשלומי.

הנתבע טען כי רמי "כל השנים הוא חלב אותם ולכן הוא הסכים. הם נתנו כ- 250,000 והם עשו פינג פונג מאחר לשני [צ.ל.- מאחד לשני- ד.ו.]. הוא הסכים להצעה." (עמ' 175 שורות 6-11).

אפשר להסיק מעדויות אלו כי במשך השנים שילמו האחיות סך של 150,000 ₪, ולכן החוב המקורי שעמד על 750,000 ₪ הופחת לסך של 600,000 ₪, ובהמשך, שולם לרמי סכום נוסף של 100,000 ₪, באמצעות הלוואה שניטלה משלומי. מכל מקום, גם אם אין הסבר מלא לענין זה, הרי הנקודה המכרעת היא כי יש לדחות גרסת התובע בענין תשלום החוב לרמי, מהנימוקים שפורטו לעיל, ועובדה היא גם שהלחצים מצד רמי לא פסקו, ואשתו של רמי, כתבה בזמן אמת כי התובע רק משך את הזמן עם הבטחות שווא.

נותר לדון בטענת התובע כי טרם החתימה על הנספח להסכם ההלוואה, הצדדים פנו לרב של הנתבע, וערכו בירור בפניו, אשר בסיומו פסק הרב כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 700,000 ₪ או 800,000 ₪. טענה זו לא הופיעה בתצהירו של התובע, אך במסגרת עדותו התובע היה נחוש להעלותה (עמ' 90-92). אין חולק כי הייתה פגישה אצל הרב, הנתבע הכחיש כי הרב נקב בסכום של 700,000 ₪ וטען כי בפגישה אצל הרב הוא הסכים לשלם לתובע סכומים נמוכים. הרב עצמו לא זומן לעדות על ידי התובע.

גם אם הרב נקב בסכום של 700,000 ₪, הרי אין כל הסבר מדוע מיד לאחר הפגישה אצל הרב, נכרת הנספח להסכם ההלוואה בו ננקב סכום של 1,460,000 ₪, היינו יותר מכפל מהסכום שנקב הרב. בהקשר זה יש לציין את עדות למרה, אשר העידה כי על אף בקשתן להשתתף במעמד החתימה על הנספח להסכם, הנתבע אמר כי אין לכך טעם וכי "הם יסתדרו", כך שהאחייניות ראו את הנספח להסכם רק לאחר חתימתו. אז נתברר להן כי הנתבע חתם על מסמך ממנו עולה כי כספי ההלוואה כבר שולמו ועל כך הזדעקו, כדבריה (עמ' 168 שורה 33; עמ' 169 שורות 1-7, 20-24). נסיבות אלה, מעוררות אי נוחות רבה ביחס לנספח להסכם ההלוואה.

יתר על כן, ככל שהרב נקב בסכום של 700,000 ₪, הרי לא הייתה לתובע כל גרסה כיצד נערך החישוב האמור, ואלו מלווים חוץ בנקאיים נכללו במסגרת החישוב האמור. בוודאי שבנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת התובע כי שילם לרמי סכום של 800,000 ₪, שהרי סכום זה עולה על הסכום שנקב הרב, כאשר לטענת התובע הוא שילם גם למלווים חוץ בנקאיים נוספים שנזכרו בהסכם ההלוואה.

לאור כל האמור, קיים קושי משמעותי לקבל את גרסת התובע בדבר התשלומים ששולמו על ידו על פי הסכם ההלוואה. בנוסף, אני סבורה כי התובע לא היה משלם סכומים כה משמעותיים, לאחר שנוכח כבר בתחילה התקופה כי האחיות אינן עומדות בתשלומים שהיה עליהן לשלם לו על פי הסכם ההלוואה. מצאתי כי נכון יהיה לקבוע ממצאים אך על סמך ראיות שאין חולק עליהם. הנתבע ציין בהתנגדות כי התובע שילם לרועי, רגב, איציק ושלומי. יצוין כי התובע המציא אישורים בדבר ביצוע תשלום לשלושה מתוך הגורמים הללו.

על פי עדותה של לינה, בהתאם לבקשת התובע, סכום ההלוואה שננקב בהסכם היה גבוה מסכום החוב האמיתי שעמד על סך של 760,000 ₪ וכלל את סכומי הריביות אותן היו היא ואחותה אמורות להשיב לתובע בסוף התקופה. לטענתה, התובע שילם סך של כ- 100,000 ₪ לנושים הקטנים, כמו רועי, רגב, דודי ושלומי, שהחוב כלפיהם היה דחוף יותר. לגרסתה, מלבד החוב לנושים הקטנים, החוב כלפי רמי לא שולם. היא הוסיפה כי על מנת לסלק את שאר החובות שנותרו משנת 2019 שילם הנתבע לרמי סך הנע בין 350-400 אלף ₪ (עמ' 157 שורות 19-20; עמ' 158 שורות 14-17; עמ' 159 שורות 20-23, 25-26; שורות 7-10). מכאן עולה כי התובע שילם לחמישה נושים: רועי, רגב, איציק, שלומי ודודי. לא מן הנמנע כי הסכום שננקב בהסכם ההלוואה היה גבוה מסכום החובות בפועל, וכלל גם ריבית. מכל מקום, בהעדר ראיה בדבר סכום החוב המקורי, הרני סבורה כי יש להסתמך על הסכומים ששני הצדדים הסכימו עליהם על פי הסכם ההלואה, אלא אם כן התובע אישר כי שילם סכום נמוך יותר מהאמור בהסכם ההלוואה, שכן הודאה זו פועלת לחובתו, בעוד שטענתו כי שילם סכומים גבוהים יותר, לא גובתה בראיה כלשהי. בנוסף, ככל שהתובע היה משלם את החובות באופן מיידי, כפי שהתחייב בהסכם ההלוואה, הרי לא היתה אמורה להתווסף ריבית לחובות כלפי המלווים החוץ בנקאיים.

מכאן עולה כי החובות ששילם התובע הם כדלקמן: רועי - 100,000 ₪, איציק- 15,000 ₪, שלומי- 20,000 ₪, דודי – 70,000 ₪ רגב, 30,000 ₪. הסכום הכולל עומד על 235,000 ₪.

יצוין כי הנתבע לא המציא כל אסמכתא על מנת לתמוך בטענתו כי הסכום ששילם התובע לנושים אלה עמד על 110,000 ₪, כטענתו.

הנתבע מצידו העלה מספר טענות בדבר תשלומים שבוצעו לתובע.

הנתבע טען כי טרם החתימה על הנספח העביר 100,000 ₪ באמצעות 5 שיקים על סך 20,000 ₪ כ"א, אותם היה על ליאור אליהו אמור להעביר לתובע, על חשבון החוב. הנתבע צירף לתצהירו צילום של 5 שיקים משוכים מחשבונו, ע"ס 20,000 ₪ כ"א, שתאריך פרעונם נע בין דצמבר 2019 ועד אפריל 2020 וללא ציון שם המוטב. (נספח ד'). על אף שהנתבע שילם, לטענתו, סך של 100,000 ₪ על חשבון חוב האחייניות, לא נזכר בנספח להסכם דבר אודות התשלום וסכום זה לא קוזז מסכום החוב (עמ' 171 שורות 18-23; עמ' 173 שורות 22-26).

הנתבע צירף לתצהירו אישור בכתב ידו של ליאור אליהו נושא תאריך 7.11.2019 לפיו הוא "מתחייב בפני בנימיני פנחס שמסר לי 5 צ'קים להסדר חוב של למרה ארנס ושלל לינה. כל צ'ק ע"ס 20,000 ₪...". ליאור אליהו לא הובא למתן עדות. אין במסמך האמור גם כל אזכור של התובע, ומכל מקום, אין כל ראיה כי ליאור אליהו העביר את השיקים לתובע.

בשלב זה אזכיר את הכלל לפיו מסמך המוגש לבית המשפט, שלא באמצעות עורכו הוא בבחינת עדות שמיעה בלתי קבילה ולא ישמש כראיה לאמיתות תוכנו. כפי שלא היה בידי להתייחס לאישורים בכתב יד, שהגיש התובע, כאל ראייה בתיק, כך גם אין בידיי להתייחס לאישור שהציג הנתבע כאל כראיה בתיק. (וראו האסמכתאות בעניין זה לעיל).

הנתבע טען כי לצורך פרעון חובות האחייניות, נטל ביום 31.5.2020 הלוואה פרטית מחברה בשם "כחול סגול פיננסים בע"מ" (להלן: "כחול סגול") כנגד רישום הערת אזהרה על דירתו הפרטית. בבחינת ההסכם מול כחול סגול עולה כי הנתבע נטל הלוואה בסך כולל של 690,000 ₪. ההסכם אינו מפרט את שמות הנושים ולא את סכומי החוב כלפי כל אחד מהם. ההסכם גם אינו נוקב בשמות האחייניות, ואינו מזכיר את הסכם ההלוואה או את הנספח לו. בנוסף, לא הוצגה כל אסמכתא לתשלום למי מהנושים מכח הסכם זה. למעשה, אין בהסכם מול כחול סגול דבר מה הקושר בינו לבין ההלוואה, שנטלו האחייניות מהתובע.

לינה טענה כי גבי לקח אותה ואת למרה לציינ'ג ביפו על מנת שייקחו הלוואה בסכום של 80,000 ₪. אין חולק כי אכן הצדדים היו ביחד בציינג', אך לכל צד הייתה גרסה אחרת בשאלה מי הגורם שנטל הלוואה מהציינג'. כשלעצמי, מצאתי את עדותה של לינה כקוהרנטית בענין זה, כאשר היא אף גילתה כיצד נפרעה אותה הלוואה. אני סבורה כי התובע לא היה משלם חובות של האחיות, בלא שקיבל מהם דבר, והעובדה היא שהתובע ציין כי מדובר בחברים שלו בצ'יינג מתיישבת עם גרסת לינה כי התובע הוא שהביא את האחיות לאותו גורם. ככל שהתובע נטל הלוואה מהצ'יינג, הרי לא מצאתי כל סיבה לכך שהאחיות יצטרפו אליו, כפי שלא נכחו בשום פגישה אחרת שלטענתו ערך, הן עם הגורמים שהלוו לו כספים, והן עם המלווים החוץ בנקאיים. בנוסף, העודדה שהתובע התחמק מלמסור את פרטי הצ'יינג פועלת לחובתו.

מכאן הנני סבורה כי יש להפחית סך של 80,000 ₪ מחוב האחיות, כשאיני סבורה כי האחיות הרימו את הנטל להוכיח תשלום סכום נוסף לתובע בסך של 10,000 דולר במזומן.

אציין לסיום, כי לא מצאתי כי נכון יהיה לקבוע ממצאים על סמך עדותו של עו"ד כספי, אשר לא היה מעורב, לטענתו, בתוכן שני ההסכמים שנערכו במשרדו, הן הסכם ההלואה והן הנספח להסכם ההלוואה.

תחולת חוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993

התובענה שבפני עניינה בטענה להלוואה בין אנשים פרטיים אשר הנתבע ערב לפרעונה ו/או לשיפוי התובע עד לסכום של 1,460,000 ₪.

תובענה שכזו, עילתה בהלוואה שחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 חל עליה (להלן: "חוק אשראי הוגן"; שמו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993 שונה ל"חוק אשראי הוגן" בתיקון מס' 5, התשע"ז – 2017).

משכך, יש לבחון את נסיבות המקרה באספקלריה של חוק זה. נטל הוכחת תנאי עסקת היסוד, רובץ על התובע. על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה, לרבות הסכומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה (סעיף 8 של החוק). בית המשפט יבחן את עסקת היסוד, ויברר אם בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע. (ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.09), (להלן: "פס"ד בס") פסקה 19; ע"א 4862-01-14 שטרצר נ' שלום (31.3.14), פסקה 19). לנתבע עומדות ההגנות הקבועות בחוק אשראי הוגן, אשר בהתאם להוראות סעיף 12 שבו, כוללות את כל ההגנות העומדות לאחייניות כלוות.

בסיכומיהם חלקו הצדדים באשר לנטל חובת ההוכחה להיות המלווה כמי שנתן הלוואה בדרך עיסוקו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק.

סעיף 15 (א) לחוק קובע כי הוראות סעיפים 2, 3, 5(ב) ו-(ג)(1) ו- (2), 6(ב) ו-(ג)(1) ו-(2) ו-7 לא יחולו על מלווה יחיד שנתן הלוואה שלא בדרך עיסוק. הסעיף קבע חזקה ולפיה "יראו מלווה שנתן הלוואה למי שאינו קרוב משפחתו כמי שנתן הלוואה דרך עיסוק, אלא אם כן הוכיח המלווה אחרת"

בפסק דין מיום 31.1.2019 קבע בית המשפט המחוזי, תוך הפנייה לפס"ד בס וכן לע"א (מחוזי חי') 5099-05-13 עזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' יגאל עבדייב (19.2.14) - כי בהיות סעיף 15 לחוק חריג לכלל המופיע בסעיף 1 לחוק הקובע כי: "מלווה" הינו "מי שנותן הלוואה...", הנטל להוכיח כי ההלוואה ניתנה שלא דרך עיסוק מוטל על המלווה הטוען לכך. (ע"א 31360-03-18 אסרף ואח' נ' שעתל ואח' (עמ' 8)). אין מחלוקת כי הצדדים אינם בגדר קרובי משפחה (ואף לא ידידים), ולפיכך חלה החזקה הקבועה בסעיף 15(א) לחוק, לפיה יש לראות בתובע כמי שנתן את ההלוואה דרך עיסוק.

לא רק שהתובע לא הפריך את החזקה, הרי מכלל הראיות, כפי שהובהר, הוכח כי התובע עוסק במתן הלוואות, אלא שהתובע מכנה זאת מתן עזרה. וכך למשל טען התובע "עזרתי לא נתתי הלוואות זה עזרה...פעמיים 3 לא זוכר גם לא בסדר גודל כזה בחיים תמיד עזרתי בקטנות" (עמ' 79 שורות 8-13; ראה גם דבריו בעמ' 108 שורות 5-6).

כפי שנפסק לא אחת אין צורך שמתן הלוואת חוץ בנקאיות יהיה עיסוקו העיקרי ו/או היחידי של המלווה. מן האמור עולה כי התובע נתן את ההלוואה על דרך העיסוק.

כאמור על התובע הנטל להוכיח את תנאי עסקת היסוד, ובמקרה דנן, כיון שכספי ההלוואה לא הועברו ללוות, אלא התובע היה אמור לשלם במישרין למלווים החוץ בנקאיים, הרי לטעמי רובץ עליו הנטל להוכיח כי עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם ההלוואה. מכל מקום, התובע הוא בעל הידע והזיקה הישירה לתשלומים שהוא ביצע, לטענתו.

כפי שהובהר, במקרה שלפני, מצאתי כי לא ניתן לתת אמון בגרסת התובע, אשר עדותו הינה "עדות יחידה", אשר נתגלו בה בקיעים ואף נזקפת לחובתו הימנעותו להביא עדים מהותיים מטעמו, כמו גם אישורים לצורך הוכחת התשלומים.

הנתבע טען לאי עמידת התובע בהוראות חוק אשראי הוגן, המחייב עריכת חוזה בכתב בין המלווה ללווה הכולל את כל הפרטים הנדרשים עפ"י החוק, לרבות שיעור הריבית ומשפרטים אלה לא נכללו בהסכם ובהיות הנתבע ערב בלבד, יש לפטור אותו מערבותו.

במסגרת חוק אשראי הוגן שמטרתו היתה להתמודד עם ריבית נשך, הטיל המחוקק חובות שונים על המלווה החוץ בנקאי, לרבות חובת עריכת חוזה הלוואה בכתב (סעיף 2), חובה לגלות ללווה גילוי מלא של כל פרטי ההלוואה (סעיף 3), קביעת עלות אשראי מרבית (סעיף 5), הגבלת ריבית פיגורים (סעיף 6)

בנוסף, בסעיף 8 לחוק קבע המחוקק מנגנון, הקובע סדרי דין מיוחדים למקרים בהם מבקש המלווה להגיש תובענה כנגד הלווה בביהמ"ש או שמבקש הוא להגיש כנגדו בקשה ללשכת ההוצל"פ לביצוע פסק דין או שטר. על פי נוסחו של סעיף 8 תנאי הסף להגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר בנסיבות בהן חוק אשראי הוגן חל, הינו צירוף העתק חוזה ההלוואה וכן פירוט הפרטים שנדרשו בסעיפים 1-6, המפורטים בסעיף 8(ב).

לעניין הריבית טען התובע כי לא היתה בכוונתו לגבות כל ריבית עבור ההלוואה לאחייניות כי אם שכר עבודה (עמ' 113 שורות 27 - 29) ואולם על פי סעיף 3 להסכם ההלוואה האחייניות התחייבו לפרוע את ההלוואה לתובע בצירוף שכ"ט/ ריבית בסך של 200,000 ₪ ובסה"כ 1,360,000 ₪.

המסקנה היא, אם כן, כי ההלוואה ניתנה בניגוד להוראות חוק אשראי הוגן, ואף הבקשה לביצוע שטר לא הוגשה כדין.

כעת עולה השאלה מהי התוצאה מהכרזת ההלוואה כנוגדת את הוראות חוק אשראי הוגן. בפס"ד נטלי אסרף ענה בית המשפט המחוזי כי קביעה כזו אינה מובילה לדחייה מוחלטת של התביעה, כי אם להכרזה על ביטול הסכם ההלוואה והשבה הדדית. (ע"א (מחוזי מרכז) 31360-03-18 נטלי אסרף נ' אריה שעתל (31.1.19) (להלן: "פס"ד אסרף"), עמ' 8, פסקה 5).

החוק נועד להגן על נוטלי הלוואה בשוק החוץ בנקאי, אך מאידך אינו בא להגן על לווים שקיבלו את כספי ההלוואה והם מבקשים שלא להחזיר את הכספים שקיבלו בפועל בטענה שהחוזה בטל. (פס"ד אסרף. עמ' 8 פסקה 6).

בפס"ד אסרף קובע בית המשפט המחוזי, כי מקום בו ישנו ספק לגבי מתן ההלוואה או לגבי פרט חיוני מתנאיה, אשר העדר בירורו מונע מבית המשפט היכולת להורות על השבה שתהא צודקת בנסיבות העניין, הרי שייזקף מחדל זה לחובת המלווה, כאשר ההכרזה על בטלות ההסכם לא תלווה בסעד של השבה. אולם, מקום בו עובדת מתן ההלוואה אינה שנויה במחלוקת או שהוכחה בראיות מספקות, יורה בית המשפט על השבה הדדית. בית המשפט מסתמך בקביעתו על דברי כב' השופט רובינשטיין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון בפרשת בס (רע"א 2132/09 אברם אריה נ' ארנון בס (8.7.209) וכן על הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובעות את דרך ביטולו של חוזה אף בנסיבות של אי חוקיות.

סעיף 21 לחוק החוזים קובע "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."

חוק נוסף שיש להתחשב בו הינו חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות").

מלבד ההתחייבות לערוב לפרעון חובן של האחייניות, הנתבע נטל על עצמו התחייבות לשיפוי התובע.

סעיף 16לחוק הערבות קובע כי התחייבות לשיפוי היא "התחייבות של אדם לשפות נושה בשל אי-קיום חיובו של חייב כלפי הנושה, כשההתחייבות אינה בבחינתערבות." בפסק הדין המנחה בעניין פרדו, עמד הנשיאשמגרעל ההבחנה בין ערבות לשיפוי.

השוני בין ערבות לשיפוי טמון בטיב החיוב אשר נוטל על עצמו הערב במסגרת כל אחד מהם. בחוזה ערבות מתחייב הערב, על פי סעיף 1(א) לחוק הערבות, לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי. בהתחייבות לשיפוי לעומת זאת, מתחייב אדם לשפות נושה על הפסדים שייגרמו לו בשל אי קיום חיובו של החייב כלפיו (סעיף 16לחוק הערבות), אך התחייבותו זו אינה לקיים את חיובו של החייב העיקרי כלפי הנושה (ראה סעיף 16 אמצע: "כשההתחייבות אינה בבחינה ערבות") .

ביטויו המרכזי של השוני האמור בין הערבות לבין ההתחייבות לשיפוי נמצא בזיקה הקיימת בין חיובו של הערב, בכל אחד ממוסדות אלו, ובין חיובו של החייב: כאשר מדובר בערבות, חיובו של הערב טפל לחיובו של החייב העיקרי ונסמך עליו. בהתחייבות לשיפוי מדובר בהתחייבות עצמאית ונפרדת לכל דבר, במסגרתה נושא המתחייב בחבות עיקרית כלפי הנושה, וזו אינה יונקת את חיותה מקיום חיוב של החייב העיקרי כלפי הנושה. (ע"א 255/89 דניאל פרדו נ' מדינת ישראל, (31.12.92), עמ' 651; ע"א 232/10 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' המפקח על הבנקים בנק ישראל (19.9.12), פסקה 30).

עצמאותה של ההתחייבות לשיפוי לעומת ערבות באה לידי ביטוי הן בלשון הסעיף 16- סעיף לחוק הערבות אינו נוקט ביחס למתחייב בלשון "ערב", אלא בכינוי הכללי "אדם" - והן (ובעיקר) במהות ההסדר – על התחייבות לשיפוי חלים, בשינויים המחוייבים, רק חלק מסעיפי חוק הערבות (סעיפים 3, 9 , 11 ו-12).

בעוד ש"ערבות" היא חיוב משני הטפל לחיוב העיקרי, כך שאם החייב העיקרי פטור מחיובו, גם החייב המשני - קרי הערב - ככלל פטור הימנו, הרי ש"התחייבות לשיפוי" היא התחייבות עצמאית ונפרדת. התחייבות לשיפוי הינה התחייבות ישירה, שאינה תלויה בהתחייבות החייב העיקרי, והיא נשארת בתוקפה גם אם ההתחייבות העיקרית בטלה. (ע"א 4262/96 סער וואיה (קטין) נ' רפאל וואיה, ((2.12.97 עמ' 10 פסקה 7; ע"א (מחוזי ת"א) 36704-10-16 בזק בינלאומי בע"מ נ' עופר גואטה (19.12.17), פסקה 5; ת"א (שלום ת"א) 66093-10-21 אריזות מדף פלזית אגש"ח בע"מ נ' סהר איטח (26.12.23), פסקה 10).

בפס"ד פרדו נקבע כי שאלת סווגה של התקשרות פלונית, צריכה להיחתך על פי מידת התלות של אותה התקשרות בקיומו של חיוב שני, חיצוני לה, של חייב כלשהו כלפי הנושה; כאשר עולה, מתוך בחינת מכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה, כי כוונת הצדדים היתה להתלות את חיובו של הערב כלפי הנושה בחיובו של החייב, משמעות הדברים היא שהצדדים התכוונו ליצור יחס של ערבות. כאשר בחינת ההתקשרות מוליכה למסקנה כי הצדדים התכוונו לייצור התקשרות עצמאית, ברי שמדובר בהתחייבות לשיפוי. (שם עמ' 650-651).

יישום אמת המידה שנקבעה בפסק הדין מובילה למסקנה כי מבחינה מהותית כוונת הנתבע היתה לשיפוי התובע. לאור כך, הנתבע חתם על בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת התובע וכן על המחאת זכויות והוראה בלתי חוזרת ובלתי מותנית בה המחה את זכויותיו לקבלת כספים מכח הסכם המכר מול ויתקין פרי יזמות בע"מ.

סעיף 18 לחוק הערבות קובע הוראות פרק זה יחולו על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה, יהא כינויה אשר יהא, לרבות התחייבות לשיפוי.

הנני סבורה כי הנתבע הכיר היטב את הוראות הסכם ההלוואה שבין התובע לבין האחייניות, והוא אף אישר זאת מספר פעמים בדיון שנערך בהתנגדות ביום 4.7.21. מעבר לכך, כבר בסוף שנת 2019 מסר התובע לליאור אליהו סכום של 100,000 ₪, שהיו מיועדים ,לטענתו, לשם תשלום לתובע, כל זאת, עוד לפני חתימתו על הנספח להסכם ההלוואה בחודש מאי 2020.

אוסיף כי לפי המבוא לנספח להסכם ההלוואה, הרי התחייבות הנתבע לערוב או לשפות היא ללא תנאי וללא סייג.

זאת ועוד, עוד מלכחילה לפי הסכם ההלוואה החלק הארי של תשלום ההלוואה, היה אמור להתבצע באמצעות כספי המכר, המגיעים לאביהן של האחיות – ארנס מדרכי. קיימת אף המחאת זכות בלתי חוזרת שחתם הנתבע המופנית לעו"ד ליאור כספי, להעביר חלק מהתמורת המכר לאחיות או לאביהן. כמו כן, ארנס מדרכי חתם על הוראה בלתי חוזרת המופנית לתובע לפיה הורה לעו"ד ליאור כספי להעביר לתובע סך של 1,360,000 מתוך כספי המכר שיגיעו מעסקת המכר. אף בנספח להסכם ההלוואה, נאמר במפורש בסעיף 6 , כי סכום ההתחייבות עליה חתם הנתבע, יתקזז מכל סכום אותו פנחס יידרש להעביר למר ארנס מדרכי. כלומר, התובע אמנם נתבע כערב, אך הכספים אותם הוא נדרש לשלם, הם בגדר כספים של אבי האחיות או האחיות, אותם התובע אמור לקבל מעסקת המכר, כאשר ההתחשבנות בין התובע לאחיו תערך בשלב עתידי מאוחר יותר- זאת לפי הוראות הנספח להסכם ההלוואה.

אשר על כן, מצאתי לנכול לבטל את ההסכם ההלוואה, וזאת בתוקף סמכותי לפי סעיף 9 לחוק אשראי הוגן, ולהורות על השבה הדדית. התחייבותו של הנתבע לשיפוי תעמוד אך על הסכום ששילם התובע בפועל, בניכוי הסכום שהוחזר לו.

סוף דבר:

 אני דוחה את ההתנגדות בהתייחס לסכום של 155,000 ₪ ( 235,000 בהפחתת סך של 80,000).

אני מקבלת את ההתנגדות בהייחס ליתרת סכום השטר.

סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל יעודכן בהתאם, לרבות האגרה ושכר הטרחה.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

.

ניתנה היום, יא' באב תשפ"ד, ב 15 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

חתימה