מוזס ואח' נ' ניסים ואח'

בפני תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו שתיהן בעילה של לשון הרע.

התביעה הוגשה במקור על ידי חמישה תובעים, אולם לאחר שהוגשה חזרו בהם שלושה מהתובעים וביקשו למחוק את התביעה שהגישו. לפיכך, נותרו כתובעים רק שניים מהתובעים המקוריים. לאחר שהוגשה התביעה הגיש הנתבע כתב הגנה ותביעה שכנגד.

הן התובעים והן הנתבע הם תושבי שכונת יד התשעה בהרצליה, והם נבחרו בשנת 2016 להיות חברים בוועד השכונה. שכונת יד התשעה היא שכונה ותיקה, ומזה שנים שנעשים מאמצים לקדם בה פרויקט של התחדשות עירונית בדרך של "פינוי בינוי". במגעים לקידומו של פרויקט כזה מעורבים גורמים רבים: העיריה, התושבים, וגם יזמים שונים. כפי שעולה מכתבי הטענות ונספחיהם, על הרקע הזה היו בין הצדדים חילוקי דעות, ואלה באו לידי ביטוי בין היתר בפרסומים שונים, כולל באינטרנט.

לטענת התובעים, בפרסומיו של הנתבע נכללו התבטאויות שאותן כתב הנתבע במטרה להשמיץ אותם ולהכפיש את שמם בעיני תושבי השכונה, וזאת על מנת להביא להדחתם ולשכנע את תושבי השכונה להעדיף התקשרות דווקא עם החברה הקבלנית שהנתבע קשור אליה.

בכתב התביעה מפרטים התובעים 14 פרסומים שלטענתם פרסם הנתבע ואשר יש בהם, לטענתם, משום לשון הרע כלפיהם. לטענתם, בפרסומים אלה טוען הנתבע שהם, חברי הועד, ביקשו מחברת דימרי, אחת החברות שנתנה הצעות לפרוייקט, לקבל 100 דירות (נספח ד7 לתביעה), ו/או לשלם 200,000 ₪ (נספחים ד6, ד14 לתביעה). לטענת התובעים, בפרסומים האלה הכפיש אותם הנתבע כשרמז בהם שהם משלשלים לכיסם את ההטבות האלה, כולן או חלקן.

עוד טענו התובעים כי בפרסומיו מכנה הנתבע אותם ואת יתר חברי הוועד "חותמת גומי", "אויב", "חברים עבריינים", "וועד מפוקפק", "וועד חרא", לצד פרסום שמם ושמות כל חברי הועד ומספרי הטלפון וכתובות הדוא"ל שלהם. לטענתם, הנתבע גם מתייחס בחלק מפרסומיו לחזותם של התובעים כשומרי מצוות ומייחס להם התחזות, כשהוא כותב, בין היתר: "גם תגיד לרב נקי שאני מבקש שיעשה להם שיעור בלקחת חזות של מישהו, עאלק דתיים, שיורידו את הכיפה" (נספח ד13 לתביעה).

לטענת התובעים יש לחייב את הנתבע לשלם להם פיצוי בגין לשון הרע שהפיץ נגדם. התובעים העמידו את התביעה על סכום של 500,000 ₪.

הנתבע הגיש כתב הגנה וטען בו כי מדובר בתביעת השתקה, שכל מטרתה למנוע ממנו לחשוף את מעשי השחיתות של התובעים (סעיף 1 לכתב ההגנה). בכתב ההגנה נטען שהתובעים חברו לגורמים עבריינים, במטרה לקבל נתח מרווחי הפרויקט וכאשר התברר להם שהיזמים שנבחרו אינם משתפים איתם פעולה הם פועלים בדרכים רבות ומגוונות לעצור את קידום הפרויקט ולהכניס יזמים שמסכימים לשתף איתם פעולה (סעיף 3 לכתב ההגנה).

עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע פעל כדי "לעמוד בפרץ", ליידע על כך את הציבור ואת תושבי השכונה, ולהזהיר אותם מפני "מעשיהם הנכלולים" של התובעים (סעיפים 4-7 לכתב ההגנה).

בכתב ההגנה טוען הנתבע כי מזה שנים רבות שהוא פועל לרווחת תושבי השכונה, דואג לאוכלוסיות מוחלשות, מפעיל קווי חלוקה של מזון, ביגוד, הנעלה ומוצרים אחרים לאוכלוסיית הנזקקים בשכונה. שמו הטוב, כך לטענתו, הולך לפניו. לטענתו, לאחרונה הוא איגד את פעילותו תחת עמותה ששמה "המרכז למעשים טובים", שפעילותה מתנהלת במקלט המצוי בשכונה. לטענתו, בעמותה פעילים למעלה מ 100 מתנדבים, ואלה מסייעים לכ- 1,500 משפחות, כ- 250 מהן תושבות השכונה.

לטענת הנתבע, מאחר שהוא מוכר כפעיל חברתי, הוא נבחר על ידי תושבי השכונה להיות חבר בוועד השכונה, על מנת לייצג את האינטרסים של תושבי השכונה מול העיריה והרשויות השונות.

בכתב ההגנה טוען הנתבע כי התובעים רצו ליהנות מרווחי פרויקט ההתחדשות העירונית וחברו לגורמים עבריינים במטרה לקדם אינטרסים כלכליים שלהם בפרויקט ולקבל נתח מרווחי הפרויקט (סעיף 26 לכתב ההגנה). בכתב ההגנה גם נטען שהתובעים פנו ליזמים שנבחרו ודרשו מהם לחלוק איתם ברווחי הפרויקט. על פי הנטען בכתב ההגנה התנהלותם של התובעים היא "חמורה ופסולה" ויש בה "ניגוד עניינים חריף", בין חברותם בוועד השכונה ובין האינטרס האישי שלהם, ובנוסף גם מדובר ב"התנהלות עבריינית לכל דבר ועניין ובביצוע עברות פליליות חמורות" (סעיף 29 לכתב ההגנה).

לטענת הנתבע, כאשר יזמים לא נענו לפניותיהם, החלו התובעים לממש את איומיהם ולבצע מהלכים שכל מטרתם לטרפד את קידום הפרויקט, ובכלל זה העלו טענות מכפישות נגד היזמים וכנגד גורמים בעירייה, עד שכתוצאה מכך הקפיאה העיריה את הפרויקט. לטענת הנתבע, בשל כך הוא יצא כנגד התנהלות זו והביע את עמדתו באופן ברור ונחרץ כשהוא מבהיר כי עמדת התובעים מונעת מאינטרסים אישיים וברצונם לקבל טובות הנאה בפרויקט.

לטענת הנתבע, בעקבות זאת החלו התובעים למדר אותו, לא הודיעו לו על פגישות שנקבעו בקשר עם הפרויקט, הוציאו אותו מקבוצות הווטסאפ של ועד השכונה, יצרו מצג כאילו הוא אינו חבר בועד השכונה, ופרסמו אודותיו פרסומים מכפישים שבהם טענו כי הוא פועל כשרק טובתו האישית לנגד עיניו (למשל בסעיף 53 לכתב ההגנה).

לטענת הנתבע התביעה כפי שהוגשה על ידי התובעים אינה אלא עוד מהלך שכל מטרתו להשתיק אותו, על מנת שהתובעים יוכלו להמשיך ולהתל בתושבי השכונה, להביא לכך שהפרויקט יבוצע על ידי היזמים שהתובעים בחרו ולאפשר לתובעים לזכות בנתח מרווחי הפרויקט.

עוד טוען הנתבע, שהפרסומים לא התייחסו אל התובעים באופן אישי, אלא כוונו לכלל חברי הוועד ועובדה היא שאיש מהם, פרט לתובעים, לא ראה עצמו נפגע מאותם פרסומים. לטענת הנתבע העובדה שחברי וועד נוספים שהופיעו כתובעים ביקשו למחוק את שמם מכתב התביעה מלמדת על כך שאין מדובר בפרסומים פוגעים אלא בתביעה שכל מטרתה השתקה.

לטענת הנתבע פרסומיו הם אמת, שכן התובעים באמת מעלו בתפקידם ופעלו ממניעים זרים ואילו הוא, בפרסומיו, הגן על זכויותיהם של תושבי השכונה.

עוד טען הנתבע כי השפה שבה עשה שימוש בפרסומים היא "שפה מקובלת בשכונה", משום שמרבית התושבים בשכונה הם "אנשים פשוטים, אנשי כפיים, וזו השפה המקובלת אצלם". לטענתו "הביטוי "חרא" ("ועד חרא") הוא ביטוי נפוץ ומקובל בשכונה לכינוי של דבר שאינו כשורה" (סעיף 78 לכתב ההגנה).

טענה נוספת של הנתבע היא כי חלק מהפרסומים נשוא התביעה (נספחים ד1,ד9,ד10 לכתב התביעה) כלל לא נעשו על ידו.

יחד עם כתב ההגנה הגיש הנתבע גם כתב תביעה שכנגד, שבו תבע לחייב את התובעים לשלם לו פיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין פרסומים שפרסמו נגדו. לטענת הנתבע, בפרסומיהם הציגו התובעים מצג כאילו הוא אינו חבר בוועד השכונה, דבר שהיווה פגיעה חמורה וקשה בכבודו ובשמו הטוב. לטענתו, התובעים גם פרסמו שהוא פועל ממניעים אישיים והדברים מהווים לכן לשון הרע כלפיו.

למרבה הצער, חרף ניסיונות להביא את הצדדים להסכמות, הדבר לא אירע, ולפיכך נשמעו ראיות הצדדים וכעת מונחים בפני טיעוני הצדדים שהוגשו בכתב.

המצב המשפטי:

כב' השופט י' עמית, התווה בפסק הדין בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 08.02.2012), מעין תרשים זרימה, אודות התהליכים הנדרשים לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה של לשון הרע:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". (סעיף 6 לפסק דינו של השופט י' עמית).

האם מדובר בלשון הרע:

סעיף 1 לחוק מגדיר מה ייחשב ללשון הרע וקובע כי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    

על האופן שבו יש לבחון אם מדובר בלשון הרע נקבע כי :

"בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום, ובענייננו – בדרך שבה היה הצופה הסביר מבין אותו (עניין הרציקוביץ', בעמ' 567; עניין אפל, בעמ' 617). על כן, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הצופה. הכוונה יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק אך לא על שאלת עצם קיומה של לשון הרע. כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977) (להלן: עניין ע"א חברת החשמל); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 876-874 (2001) ראו גם: Damon v. Moore, 520 F.3d 98 105-06 (1st Cir. 2008)).  " המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ע"א חברת החשמל, בעמ' 300). זאת ועוד, קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום (עניין אפל, בעמ' 617). פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות – ייחשב הוא ללשון הרע. בשלב זה, אין חשיבות כאמור גם למניע או לכוונה שעמדה מאחורי הפרסום (עניין אפל, בעמ' 17; ע"א חברת החשמל, בעמ' 293,301-300). ודוק – חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום (ראו עניין בכרי, בפס' 35 לפסק דינו של השופט דנציגר). 

ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, סה(3) 369, 437-438 (2012)‏‏ (להלן: "פרשת אילנה דיין").

המבחן ללשון הרע הינו האם יש בהתבטאות בכדי לפגוע באדם בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג. המבחן אינו מבחן סובייקטיבי, כי אם מבחן אובייקטיבי במהותו. לא תחושותיו של התובע/הנפגע הן שקובעות האם האמירה מהווה לשון הרע. הדרך, בה רואים החברה, או החוג הסובב את הנפגע במסגרות חייו, את הפרסום, היא המדד להכרעה בסוגיה דנן. מבחן זה תואם את מטרתו העיקרית של החוק, והיא, לאפשר לאדם להגן על שמו הטוב בקרב החברה בה הוא חי ופועל. (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט 734, 747-746. (1986)).

נפסק כי:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לא מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות."

(ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 293 (1977)).

עוד נקבע כי:

"לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון האם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. לגבי כל משפט, מילה או פסקה בודק בית המשפט האם קמה תחולה ליסודות העילה שעניינה לשון הרע, ובפרט, האם קיים "פרסום לשון הרע" והאם מתקיימת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. ההליכה בדרך זו מקלה לעיתים על ההכרעה, שכן היא מאפשרת לבודד את האמירות השנויות במחלוקת ולבצע בחינה ממוקדת לגבי כל אחת מהן. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה, תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר מתמקד הדיון בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, על-מנת לבחון האם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם לקטעים האחרים, על-מנת שהתמונה תהא שלמה - הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 118-117). כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי נשוא המחלוקת - בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה, וכיוצא באלה"

(ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, 354).

דיון:

אקדים ואומר שמתוך הפירסומים שיוחסו בכתב התביעה לנתבע, לגבי שלושה מהם כלל לא עלה בידי התובעים להוכיח שהם נעשו על ידו. הכוונה לאותם פירסומים של "צבא האמת" (ד1, ד9,ד10 לכתב התביעה). הנתבע טען שאינם שלו (עמ' 120 ש' 5), והתובעים לא הוכיחו אחרת. עוד יש לומר, שכתב ההגנה נוסח באופן שאינו ראוי, הנתבע משתלח בו בתובעים, והוא כולל האשמות שכלל לא הוכחו. יש להצטער על כך שהנתבע, במקום למקד את הדיון בפרסומים נשוא כתבי הטענות, ניצל את ה"במה" שניתנה לו בכתב ההגנה, ואשר לכאורה מוגנת מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, על מנת להשתלח כלפי התובעים בהאשמות חמורות, מבלי שהוצגה על ידו ולו ראשית ראיה לתמוך בהן.

לצד זאת, אציין את המובן מאליו - בבואי לדון בתביעה ובתביעה שכנגד עלי לבחון לא את לשון כתבי הטענות, אלא רק את הפרסומים נשוא התביעה והתביעה שכנגד, וכך אעשה.

עוד אציין כי מעיון בטענות שני הצדדים, ומעדויותיהם, ניכר ששני הצדדים היו מעורבים במידה משמעותית במהלכים לקידום פרויקט ההתחדשות העירונית שתוכנן לשכונה שבה הם מתגוררים. במאמציהם לקדם את הפרויקט לא תמיד ראו הצדדים עין בעין, והיו ביניהם חילוקי דעות באשר לדרך הטובה ביותר להוציא את הפרויקט אל הפועל.

לצורך קידומו של הפרויקט, שדרש שיתוף פעולה מתושבי השכונה, ואת חתימותיהם של התושבים על הסכמים מול היזמים, ניסה כל אחד מהצדדים "לרתום" כמה שיותר תושבים לצדד בעמדותיו ולהתקשר עם היזם או היזמים שהוא רצה להביא לפרויקט. זאת, במקום לאחד כוחות, ולרתום את מאמציהם המשותפים לקידומו של הפרויקט.

במסגרת ניסיונותיהם של שני הצדדים, להטות את התושבים ולגייס אותם לחתום עם היזמים השונים, הם עשו שימוש בפרסומים כאלה ואחרים. עיון בפרסומים מלמד שכל אחד מהצדדים האשים את האחר בכך שפעולותיו לא נעשות מתוך ראיה של אינטרס הכלל, אלא מתוך רצון לקדם אינטרס אישי.

העדים שהובאו על ידי הצדדים היו או כאלה שיש להם עניין אישי בפרויקט עצמו (למשל, עו"ד מיקליס שהובא כעד מטעם התובעים, ומר ברזון מחברת MBS, שהובא כעד מטעם הנתבע), או כאלה שבעצמם מצויים בסכסוך עם הצד שכנגד (למשל, מר שלום ג'נאח והגב' אביבה בן רפאל שהובאו על ידי התובעים), או אנשים שכלל לא העידו על הפירסומים או על הפרוייקט, ושימשו כ"עדי אופי" בלבד (למשל הגב' ראבד, ומר לבנר כרמי נחומי שהעידו מטעם הנתבע).

על רקע כל האמור יש לבחון את הפרסומים. אבחן תחילה את אלה נשוא התביעה העיקרית, ואותם בלבד, להבדיל מההאשמות שנכללו בכתב ההגנה.

הפירסומים:

פרסום ד1 – כפי שציינתי כבר לעיל, לא הוכח שמדובר בפירסום שעשה הנתבע.

פרסום ד2 – בפרסום נכתב:

"3 חברי ועד וחותמת גומי, מתעסקים בפינוי בינוי? בתיווך עיסקה הדבר אסור על פי חוק לידיעתי, משה פדלון כמה נחכה לדעת?"

בפרסום לא מוזכר שמו של מי מהתובעים. הפרסום מתייחס רק לשלושה חברי וועד ולא לכל חברי הוועד. לא הובאה על ידי התובעים ראיה כלשהיא לכך שניתן להבין מהפרסום שהוא מכוון דווקא אליהם ולא, למשל, לחברים אחרים מוועד השכונה. בנוסף, בניגוד לטענת התובעים, מהאופן בו נוסח הפרסום כלל לא עולה ממנו שהועד הוא חותמת הגומי. ההתייחסות היא לשלושה חברי וועד וגם ל"חותמת גומי". לכן, לא מצאתי שיש בפרסום זה משום לשון הרע כלפי מי מהתובעים.

פרסום ד3 - הדברים שנאמרו לעיל יפים גם לפרסום זה, שגם בו אין משום לשון הרע כלפי התובעים, ומאותם טעמים. וכך כתב שם הנתבע:

"בזכות 3 אנשי דמוקרטיה וחותמת גומי ועוד, ראש העיר מילא פיו ולא ברור מה אומר, אתמול אחראי נוער רץ ברחובות למען פינוי בינוי, בקרוב יגמר האוויר לוועד חרא, ואז תראו שאין להם כלום חוץ מבניינים בודדים שספק עם חתמו להם. התארגנו כל בניין בנפרד, הוועד ועוד..."

פרסום ד4 - בפרסום מופיעה רשימה של אנשי הועד ופירטי ההתקשרות עימם, כולל פרטיו של הנתבע. על גבי הרשימה נכתב "ועד חרא מוזמנים למשרדי האופנה ובוני יד התשעה". מדובר בצורת ביטוי גסה ונחותה, שמלמדת בראש ובראשונה על מי שכתב אותה. אשר לשאלה אם יש בה משום לשון הרע: כבר נקבע כי לא כל שימוש בשפה כזו יש בו משום לשון הרע.

כב' השופט א. ריבלין [כתוארו אז- ה.א.] קבע:

" לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183), וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי" (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם; ראו גם Pease v. International Union of Operating Engineers Local 150, 567 N.E.2d 614, 619 (1991); Ward v. Zelikovsky, 643 A.2d 972, 978-979 (1994); Stevens v. Tillman, 855 F.2d 394, 399-402 (1988)).  הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה "בעלת ערך פחות" (פסק-דין Chaplinsky הנ"ל). כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון. אכן, כדברי ה- ECHR, הזכות לחופש ביטוי “protects not only the substance of the ideas and information expressed but also the form in which they are conveyed”. (Oberschlick v. Autria (II), 42 Eur. Ct. H.R. 1266 (1997))."

רע"א 10520/03איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר(נבו 12.11.2006)‏‏, פסקה 26 לפסק הדין (ההדגשות אינן במקור – ה.א.).

בספרו של המלומד אורי שנהר דיני לשון הרע (הוצאת נבו, 1997) עמ' 133 נכתב:

"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול ביהמ"ש לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק..."           

יפים גם הדברים שכתב בעניין זה כב' הש' גולדקורן מבית משפט השלום בחיפה:

"אמרו מעתה: לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע, ובמיוחד שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא, אף כי יתכנו נסיבות בהן הקללות והגידופים שנאמרו חצו את קו הגבול - שלעתים הוא מטושטש - בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך (לפי סעיף 4 לפקודה) לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו. (לסקירת הפסיקה בסוגיה זו ראו פסק דינה של השופטת נאות-פרי בת"א (שלום חי') 15708-06 קידר נ' רון, פסקאות 35-19 (פורסם בנבו, 20.1.2010))."

ת"א (שלום חי') 7003-01-14סלומון אלכסנדר זנו נ' אברהם לוגסי(נבו 28.11.2016)‏‏, פסקה 22 לפסק הדין.

במקרה שבפני, אף שברור שהשימוש במילה "חרא" לתיאור הועד אכן אינו ראוי בלשון המעטה, שוכנעתי שמדובר בדרך ביטוי של "עלגי הלשון" כפי שכונו על ידי כב' השופט ריבלין בעניין "בן גביר" הנ"ל, והיא נועדה להמחיש את חוסר שביעות הרצון של הכותב מתפקוד הוועד. מדובר על אמירה כללית, שבנסיבות לא מצאתי שהיא עולה לכדי לשון הרע.

פרסום ד5 – בפרסום מופיע טופס ובו חיצים למקומות בהם אמורים, לכאורה, לחתום. בראש הטופס, בגדול, נכתב "בוני שביב החדשה". על הטופס מוטבעת מעין "חותמת" עגולה, ובה הכיתוב "שכר טירחת עו"ד מנופח! פי 10 מהמקובל בשוק!!", ולמטה נכתב :

"סכנה!

כאן חותמים

וועד השכונה מחתים על הסכם ארגון לשליטה בלעדית בתהליך ולא הסמכת נציגויות!

חתימה על מסמך החלטי ובלתי חוזר המונע יציאה מההסכם!

שלילת הזכות לבחור עורך דין!

וועד השכונה "נועל" אתכם עם יזמים מטעמו!

הפרת חובת ההגינות לפי חוק!!!!" (ההדגשות במקור – ה.א.).

לא מצאתי שיש בדברים אלה משום לשון הרע כלפי התובעים. ניכר שהפרסום מכוון כלפי תוכן ההסכם, ולא כלפי מי מחברי הוועד, וברור גם שכל מטרת הפרסום היא אך ורק להרתיע תושבים מחתימה על ההסכם נשוא הפירסום.

פרסום ד6 – בפרסום נכתב: "וועד הזוי, גם בזמן מלחמה. מבקש מדמרי מעל 200 מיליון ₪". וכן "וועד השכונה דרש מהיזם דימרי 200 מיליון ₪. פרטים בקרוב...".

פירסום ד7 – בפרסום נכתב: "ועד השכונה דורש מדמרי 100 דירות עבור השתתפות בפרויקט. המסמכים ייחשפו בקרוב. וראש העיר שותק".

התובעים טוענים שיש בפרסומים אלה לשון הרע, משום שנרמז בהם שהם נוטלים לכיסם טובות הנאה. לטענתם, הנתבע רומז בפרסומים אלה שהדרישה של שכר הטירחה והדרישה של אותם 200 מיליון נטענים, נועדה לאפשר להם לשלשל לכיסם רווחים באופן אישי.

הנתבע אומנם הכחיש שלכך כיוון (עמ' 120 ש' 24, עמ' 121 ש3-4), אולם אינני מאמינה לעדותו. עדות הנתבע הותירה רושם שלילי מאוד, ואינני מאמינה לדבריו המיתממים, כאילו "בשום מקום לא אמרתי שארז לוקח לכיסו כסף.."(עמ' 121 ש' 4). עדות הנתבע הייתה פתלתלה, מתחכמת (עמ' 144 ש' 23-35) ומתחמקת (ר' למשל בעמ' 135 ש'4-13).

מפרסומים אלה של הנתבע, כמו גם מפרסום ד14, שבו מזכיר הנתבע לצד הנתונים האלה גם את הביטוי "ביצי זהב", ברור שהנתבע רומז, ואף יותר מרומז, שהתובעים נוטלים לכיסם טובות הנאה. אם היה ספק למה כיונו דבריו של הנתבע, ספק זה מסולק לנוכח הכתוב בכתב ההגנה ותצהירו של הנתבע, שבשניהם מאשים בכך הנתבע את התובעים באופן מפורש (סעיפים 3 ו- 27 לכתב ההגנה, וסעיף 21 תצהיר הנתבע, וראו גם עדות הנתבע בעמ' 134 ש' 25).

אם הדברים שנכתבו מפי הנתבע בכתב ההגנה, והדברים שכתב בתצהירו, אינם ברורים דיים על מנת לבאר למה התכוון הנתבע בפירסומים אלה, באה גם עדותה של הגב' ינאי, שהעידה מטעם התובעים. עדה זו העידה וטענה בתצהירה שהנתבע אמר על חברי הוועד שהם גונבים כספים ומכניסים אותם לכיסם. עדותה של הגב' ינאי לא נסתרה. הנתבע טען אמנם בעדותו שהיא ככל הנראה אמרה את מה שאמרה כי היא ייחסה לו, בטעות, את הפרסום של "צבא האמת" (עמ' 137 ש' 12), אבל מדובר בטענה שאין לה שום בסיס, בפרט כאשר בא כוחו של הנתבע לא חקר אותה על כך ולא שאל אותה אם רק על סמך אותו פרסום היא טענה את הדברים האלה.

אני קובעת איפה שבפרסומים ד6, ד7, ד14 ,יש לשון הרע כלפי התובעים, שהם חלק מחברי הוועד שהנתבע מאשים בפרסומים האלה.

פרסום ד8 – בפרסום כותב הנתבע, בתיוג למר אלי הרוש: "ביום הזיכרון לא הפריע לחברים העבריינים שלך להתקשר על פינוי בינוי". מצילום העמוד שצורף לתביעה עולה כי אותו אלי הרוש הגיב לפרסום, הטיח בנתבע שאין זה ראוי שיאמר על אנשי הועד שהם עבריינים, וכי טוב יעשה הנתבע אם יישמר מלשון הרע.

הוכח בפני כי בפרסום זה כוון אל התובעים, שהוצגו כ"עבריינים". ראשית, כך עולה מתשובתו של אלי הרוש לאותו פרסום. אלי הרוש אמנם לא הובא להעיד מטעם מי מהצדדים, אולם מתשובתו ברור שאף שהנתבע לא הזכיר את הוועד במפורש, ברור היה שהדברים שכתב יוחסו לחברי הוועד, וביניהם התובעים, ובמיוחד התובע 3 שהוא יו"ר הוועד. שנית, הנתבע עצמו אישר בעדותו הדברים כוונו כלפי התובע 3, מר ארז אשרף (עמ' 119 ש' 6-12).

לכן, גם פירסום ד8 מהווה לשון הרע כלפי התובעים בכלל וכלפי ארז בפרט.

פירסומים ד9, ד10 - כפי שכבר פורט לעיל, לא הוכח שאלה נעשו על ידי הנתבע.

פרסום ד11 - פרסום זה אינו מזכיר את וועד השכונה וגם לא ברור כיצד ועל סמך מה טוענים התובעים שניתן להבין שהאמור בו מכוון אליהם.

פרסום ד12 ,ד13 – בפרסומים אלה מייחס הנתבע לחברי הוועד התחזות, כשהוא כותב שהם "עאלק דתיים" ומאשים אותם ב"לקחת חזות של מישהו". אני קובעת שיש בדברים האלה משום לשון הרע. מדובר באמירה משמיצה, שבה למעשה טוען הנתבע כי פיהם וליבם של התובעים אינם שווים. ברור כי יש באמירה כזו כדי להשפילם ולבזותם.

פרסום ד14 – לפרסום זה התייחסתי לעיל יחד עם פרסומים ד6, ד7.

מאחר שאין מחלוקת על כך שכל האמור בנספח ד' לתביעה מקורו בפרסומים באינטרנט, ממילא התקיים יסוד הפרסום הנדרש לעניין חוק איסור לשון הרע.

הנתבע טען שעומדות לו ההגנות שבחוק, מחמת העניין הציבורי שבפרסום. לטענתו, הפרסומים שבהם טען שהתובעים דרשו מיזמים שכר טירחה מופרז הוא אמת, והיה עניין ציבורי בפרסומם. הוא גם טוען שהפרסומים האלה נעשו בתום לב על מנת להגן על ציבור תושבי השכונה.

אני דוחה טענות אלה של הנתבע. לא רק שהנתבע כלל לא הוכיח שדבריו, כאילו התובעים דרשו מהיזם דימרי לשלם 200 מיליון ₪ הם אמת, אלא שכפי שכבר ציינתי, באופן שבו כתב הנתבע את הדברים ברור שכוונתו שהתובעים התכוונו לשלשל את הכסף כולו או חלקו לכיסם, טענה שהנתבע לא הוכיח שהיא אמת, אף שגם בפני הוא חזר עליה פעם אחר פעם.

כאמור, הנתבע כלל לא הוכיח שהתובעים דרשו מדימרי לשלם 200 מיליון ₪. הנתבע לא הביא איש מדמרי להעיד על כך. העד ברזון שהובא מטעמו של הנתבע אישר שהוא פועל מטעמה של חברה אחרת, ולא דמרי (עמ' 93 ש' 31-32, עמ' 94 ש' 23-25).

הנתבע טען שטענתו, לפיה התובעים דרשו 200 מיליון מדמרי, הייתה משום שהם דרשו שזה יהיה שכר טרחת עורכי הדין שישולם לעורכי הדין של תושבי השכונה, וכללו דרישה כזו בהצעת המיכרז שהפיצו. הנתבע טען שבאותה הצעה נכתב שהיזם ישלם עבור כל דירה שכ"ט עו"ד בשיעור של 1.5%, אף שלטענתו מדובר בשכר שעולה באופן קיצוני על השכר המקובל בעסקאות כאלה. הנתבע טען שבהצבת דרישה זו טירפדו התובעים הצעות של יזמים נוספים שדרישה זו היוותה חסם עבורם, וללא כל הצדקה.

הנתבע כלל לא הוכיח שמדובר בדרישה, ולא בהצעה ראשונית, כפי שטענו התובעים. זאת, אף שבניסיון להוכיח את טענתו חקר בכ' הנתבע ארוכות את עו"ד מיקליס. תשובותיו של מיקליס כלל אינן מחזקות את גירסת הנתבע. להיפך.

מעבר לכך, טענתו של הנתבע בבית המשפט, לפיה הוא כתב את מה שכתב בשל דרישת התובעים לכלול בהסכמים תשלום של שכ"ט מופרז לעורכי הדין, כלל אינה מתיישבת עם נוסח הפרסומים. ודוק - הנתבע לא כתב בפרסומיו שמדובר בדרישה לשכר טירחה גבוה לעורכי הדין שילוו את הדיירים. הוא בחר, להתרשמותי במכוון, בניסוח שמאשים את הוועד בדרישה של מיליוני שקלים, ובאופן שבהחלט ניתן להבין ממנו שמדובר בדרישה של תשלום לוועד ולחברים בו.

אם לא די בכל האמור עד כה, אוסיף, שהנתבע גם לא הוכיח שהדברים הם אמת, היינו, שהחישוב של שכר הטירחה לעורכי הדין מגיע לסכום של 200 מיליון ₪.

הנתבע טוען כי מנספח 23 לתצהירו הוכח שדבריו, לפיהם התובעים ראו את הפרויקט ככזה שיפיק עבורם "ביצי זהב" הם אמת, משום שראש העיר אמר דברים דומים בישיבת הוועדה לתיכנון ובניה שעותק ממנו צורף כאותו נספח. אני דוחה טענה זו. ראשית, משום שעצם העובדה שראש העיר אמר את הדברים אינה מוכיחה שהם אמת, אלא לכל היותר היא מוכיחה שכך חשב ראש העיר. שנית, ראש העיר מתייחס בדבריו לכך שקיימות בשכונה מספר קבוצות שכל אחת מהן מושכת לכיוונה, וכי יש גם "קבוצה מסוימת שקוראת לעצמה "ועד השכונה"". ראש העיר לא זומן להעיד ולא ניתן לכן לדעת למי כוונו דבריו. נזכיר, שגם הנתבע הוא חבר בוועד השכונה, ולכן בה במידה שייתכן שדבריו של ראש העיר כוונו אל התובעים, יתכן גם שהם כוונו דווקא אל הנתבע.

אשר לפרסומים שבהם טען הנתבע שהתובעים הם מתחזים, והם נוטלים לעצמם חזות של דתיים בעוד שהם אינם כאלה – הנתבע כלל לא הוכיח שמדובר בדברי אמת. הוא גם לא טען בעדותו או בסיכומיו שמדובר בדברי אמת.

יוצא, שהנתבע כלל לא הוכיח שהדברים שפירסם הם אמת. מכיוון שכך לא עומדת לו ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965.

אשר להגנות שבסעיף 15 לחוק – אלה לא עומדות לנתבע, מכמה טעמים:

• לא הוכח שמתקיימת אחת הנסיבות המזכרות באותו סעיף.

• לא שוכנעתי שהנתבע עשה את הפרסומים בתום לב. למעשה, מעדותו המתחכמת, ומההאשמות הבוטות שבכתב ההגנה, בתצהירו ובסיכומיו הוא מייחס לתובעים, נראה שכלל לא היה מצידו תום לב.

• מאחר שכפי שנקבע לעיל, האמור בפרסומים לא היה אמת, והנתבע גם לא נקט באמצעים סבירים על מנת לוודא שהוא אמת, ממילא החזקה היא שהפרסום לא נעשה בתום לב (סעיף 16(ב) לחוק). הנתבע לא סתר חזקה זו.

• לצורך ההגנה על עניינו של הציבור לא היה שום צורך ללעוג להיותם של התובעים שומרי מצוות, או לסממנים החיצוניים המעידים על כך. למרות זאת הנתבע כתב את הדברים האלה, ויותר מפעם אחת. לכן, אני קובעת לכן שהוא התכוון בדבריו אלה לפגוע בתובעים במידה שהייתה גדולה מזו שסבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק. לכן, ההגנות שבסעיף 15 לחוק כלל אינן עומדות לו, אף אם היה עולה בידו להראות שהתקיימה יתר הנסיבות שבאותו סעיף.

   

התוצאה היא שלא עומדות לנתבע הגנות לפירסומים ד6, ד7, ד12, ד13, ד14, שנכללה בהם לשון הרע כלפי התובעים.

בבואי לקבוע את סכום הפיצוי, אני לוקחת בחשבון לא רק את הסכומים שנפסקים על ידי בתי המשפט, אלא גם את הקשרם של הדברים – והעובדה שפורסמו כחלק מויכוח בין גורמים שונים באשר לדרך הנכונה לקדם את הפרויקט לפינוי בינוי בשכונה שבה מתגוררים כל הצדדים.

אני גם לוקחת בחשבון את העובדה שבמסגרת אותו ויכוח היו חילופי האשמות הדדים, שבאו לידי ביטוי בין היתר גם בפרסומים שהם נשוא התביעה שכנגד. פרסומים אלה של התובעים, שבהם כתבו, בין היתר, שהנתבע סולק מוועד השכונה, יש בהם משום לשון הרע כלפי הנתבע. יחד עם זאת, מבחינת היקף החשיפה לדברים אלה של התובעים, לא הביא הנתבע כל ראיה שהיא. עדותו בעניין זה (סעיף 46-47 לתצהירו) היא לכן עדות יחידה של בעל דין, ולנוכח התרשמותי השלילית מעדות הנתבע ברור שאין לתת לה משקל ממשי.

סיכום:

מכל האמור לעיל, מסקנתי היא שמדובר בפרסומים שהם חלק מ"קמפיין" שעשו שני הצדדים להליך שבפני, מתוך מטרה להביא לכך שדווקא היזם שהם חפצו ביקרו הוא שיוביל את הפרויקט לפינוי ובינוי בשכונה. בהיקש, ניתן לראות הזה מעין הליך בחירות, שכן המטרה הייתה לבחור את היזמים שיבצעו את הפרויקט.

במקרה של פרסומים במהלך בחירות קבעה כב' השופטת מיכל אגמון גונן בתפקידה כיו"ר ועדת הבחירות האזורית בתל אביב, דברים שיפים, בשינויים המחויבים, גם במקרה שבפני:

"בחירות הן אחד המקרים המובהקים המדגימים את חשיבות השמירה על חופש ביטוי נרחב ועל האפשרות להביע דעה, בעיקר כנגד המחזיקים בשלטון, כמו במקרה שלפניי – כנגד ראש העירייה המכהן. וודאי וודאי שהגשת עתירות מסוג זה עלולות להוות אפקט מצנן מפעילות ציבורית במסגרת מערכת בחירות, ובמיוחד אם הן מוגשות כחלק ממכלול פעולות בהליכים מקבילים לרבות תביעות אזרחיות ותלונות למשטרה )בפרט בעבירות קלות כגון השחתת פני מקרקעין בתוכן שנוגע לנבחרי ציבור(. על כן יש להישמר פן יהפכו עתירות בענייני בחירות למעין תביעות משתיקות, שמטרתם גדיעת מסע בחירות או הרתעת פעילים מהשתתפות במסע בחירות או בהבעת דעה עצמאית המובעת כנגד ראש העיר המכהן. .67 בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל )נבו, ,14.3.16 פסקה 7(, קבעה כב' השופטת ברק ארז לעניין תביעת לשון הרע כתביעת השתקה, כי: "חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט."

(סעיף 66 להחלטת כב' השופטת אגמון גונן בשבתה כיו"ר ועדת הבחירות האזורית תל אביב בתר"מ 144/26 פדלון נ' יריב פישר (החלטה מיום 26.12.23, פורסמה בנבו)).

אמנם, שם הדברים נאמרו בהליך שונה מזה שבפני, והנסיבות שונות, אולם העיקרון דומה. לא ניתן לבחון את פרסומים שנעשו בעניין שבפני במנותק מההקשר בו נעשו, ובמנותק מהמאבק של כל אחד מהצדדים למען הצלחת הפרויקט.

בכתב התביעה לא נדרש פיצוי נפרד לכל אחד מהתובעים. הפיצוי שהם דרשו, יחד, היה 500,000 ₪. הנתבע מצידו דרש בתביעה שכנגד לפסוק לו פיצוי בסכום של 100,000 ₪.

בשני המקרים מדובר בסכומים שאין להם כל הצדקה בנסיבות הקיימות. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שלנוכח הפירסומים שמצאתי שהיוו לשון הרע כלפי התובעים, ובכלל זה הפירסום שהתייחס בלעג לאמונתם, תוך רמיזה על התחזות, יש להעמיד את הפיצוי לתובעים על סכום של 20,000 ₪. בגין הפירסומים שייחסו לנתבע מניעים זרים, שלא הוכחו, ואשר היוו לשון הרע כלפי הנתבע, אני מעמידה את הפיצוי שמגיע לנתבע על סכום של 3000 ₪.

החיובים ניתנים לקיזוז.

אשר להוצאות ההליך - מחד גיסא הוכח שהייתה התכתשות הדדית באמצעי המדיה השונים. מאידך גיסא לא ניתן להתעלם מהשתלחותו של הנתבע בכתבי הטענות, בתצהיר ובסיכומיו. בנוסף, מדובר בתביעה ובתביעה שכנגד, ויש לזכור גם שהסכום שנפסק לשני הצדדים רחוק מהסכום שנתבע. לנוכח כל אלה אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות התובעים, ובשכ"ט עו"ד לתובעים, בסכום כולל של של 8,000 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין, ותסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ח אב תשפ"ד, 22 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.