פלונית נ' עיריית רמת גן

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב נפילתה כתוצאה מהיתקלות בבור הנמצא בכביש, בסמוך למדרכה, ומצוי בשטח הנתבעת (להלן: הנתבעת או העירייה).

אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל.

רקע ועיקר טענות הצדדים

על פי הנטען בכתב התביעה, בתאריך 25.09.2021 בשעות הערב, עת ירדה התובעת מהמדרכה ובקשה לחצות את הכביש לכיוון רכבה, נתקלה בבור ו/או מגרעת בכביש ונפלה (להלן: הנפילה או התאונה).

כתוצאה מהנפילה נפגעה התובעת ולאחר מכן פנתה לבית החולים, שם אובחן שבר בכף רגלה השמאלית, פגיעה בברך רגל ימין ופגיעה בכתפה הימנית. התובעת קיבלה טיפולים רפואיים ופיזיותרפיה, עברה בדיקות ובהמשך אף הופנתה למרפאת כאב וכיום הינה מטופלת בקנביס רפואי.

התובעת טוענת, כי בנסיבות התאונה, הנזקים שנגרמו לה בשל הנפילה נגרמו כתוצאה מכך שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה בנכס שהייתה בעלים בו או בעלת שליטה מלאה עליו. לחילופין, היא סבורה כי התאונה נגרמה על ידי "דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודת הנזיקין והנתבעת הינה הבעלים ו/או בעלת הפיקוח עליו. לחילופי חילופין טוענת התובעת, כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת שלא דאגה לבטיחות; לא פעלה לאיתור המפגע והסרתו וכן לא התקינה במקום תאורה מספקת.

התובעת מוסיפה, כי מאז התאונה הינה מרותקת לביתה, מתקשה בתזוזה ונעזרת בכיסא גלגלים ובהליכון אף בתוך ביתה. נוסף על כך, עובר לנפילה סבלה התובעת ממחלת ריאות חסימתית כרונית ובשל כך אף הייתה מועמדת להשתלה, אך עם פציעתה הפסיקה את התהליך ואיבדה את מקומה ברשימת המועמדים. לטענתה, המגבלות האורתופדיות מהן היא סובלת היום מונעות ממנה להתקדם בתהליך שיקום הריאות, ואף הוצבה במקום נמוך יותר ברשימה, וכי אם לא תעבור השתלת ריאות מלבד הפגיעה באיכות חייה קיים חשש לקיצור תוחלת חייה כלל.

הנתבעת כופרת בקיומו של מפגע וטוענת, כי נסיבות התאונה עמומות ואינן מגלות כלפיה כל עילה, לרבות הקשר הסיבתי בין מצב פני הקרקע הנטען לנפילת התובעת. לחילופין טוענת, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת ולא ניתן היה לצפות ולמנוע את התרחשותה מראש, אף בזהירות סבירה. עוד הוסיפה, כי ככל והתרחשה התאונה בנסיבות הנטענות הרי שזו נגרמה באחריותה המלאה והבלעדית של התובעת ומחוסר תשומת לבה.

עוד טוענת הנתבעת, כי רחובות ומדרכות העיר אינם משטח סטרילי, וכי היא שמרה ופיקחה על תחזוקת, תקינות ובטיחות השטחים הציבוריים בתחומה. משכך, בנסיבות העניין נהגה העירייה כפי שעירייה סבירה הייתה נוהגת ואין להטיל עליה אחריות לתאונה, ולחילופין התאונה אירעה כתוצאה מהתרשלות התובעת.

דיון והכרעה

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב נסיבות התרחשות התאונה, האחריות לה והערכת הנזק.

לפיכך ולאור המחלוקת שבין הצדדים אודות נסיבות התאונה המדויקות המשליכה על שאלת האחריות, אבחן תחילה האם התובעת הוכיחה את נסיבות התאונה הנטענת על ידה.

נסיבות התרחשות התאונה 

ראשית אציין, כי אין חולק שהתובעת נפלה ונחבלה ביום התאונה וכי עקב הנפילה היא פונתה לחדר מיון ואובחנה עם שבר בכף רגל שמאל, וחבלה בברך רגל ימין ובכתף ימין. כך עולה מגרסאות התובעת והעדויות מטעמה, ומהתיעוד הרפואי שהוגש בסמוך למועד התרחשות התאונה.

הנתבעת טוענת, כי אין אינדיקציה אובייקטיבית להתרחשות התאונה הנטענת על ידי התובעת, לרבות עדי ראיה ישירים. בנוסף, מיקום המפגע בסמוך לשפת המדרכה, אינו מתיישב עם נסיבות הנפילה וכי במקום התאונה אין מעבר חציה ולא ברורה הסיבה לירידת התובעת לכביש וצעידתה במקום.

התובעת צירפה לתצהירה סרטון המתעד את אירוע התאונה ובו היא נראית נופלת לאחר שירדה מהמדרכה. אכן, ב"כ הנתבעת טען בעת חקירת עדות התובעת, כי בסרטון דווקא רואים שהתובעת לא נפלה על בור אלא שבעת הורדת רגלה מהמדרכה פגע שוק רגלה הימנית בפגוש הקדמי של הרכב שחנה במקום, אלא שמלבד שהתרשמתי כי לא כן הוא המצב, טענה זו מהווה הרחבת חזית משלא נטענה מעיקרא בכתבי הטענות ובתצהירי הנתבעת ומשלא הייתה התנגדות להגשת הסרטון לפני הדיון (פרוטוקול הדיון, עמוד 14 שורות 14 ו-27). יצוין, כי צפייה בסרטון מלמדת, כי התובעת יורדת מהמדרכה לכביש והמקום חשוך והיא ישר נופלת.

בעדותה בבית המשפט חזרה התובעת על גרסתה המפורטת בתצהיר, ותיארה את נסיבות התרחשות התאונה כך: "ירדתי מהמדרכה, הסתכלתי לכיוון ההליכה שלי ולא, היה בור, נכנסתי לתוך הבור ושברתי את הרגל" (פרוטוקול הדיון, עמוד 10 שורות 4-5). ובהמשך הסבירה: "ראיתי שיש משהו רך למטה, זה היה חושך, קשה היה לראות, הכביש שחור, היה חושך, אין תאורה ברחוב, קשה היה לראות" (פרוטוקול הדיון עמוד 11 שורות 38-39). יצוין, כי התובעת שמרה בעקביות על גרסתה ואמרה "נפלתי לתוך בור, כן, היה בור, תראה, הכביש שחור" (פרוטוקול הדיון עמוד 12 שורה 9).

במכלול הראיות והעדויות, מצאתי לקבל את גרסת התובעת כמהימנה בעניין קיומו של המפגע. גרסתה מתיישבת עם תיעוד התאונה בסרטון.

מכאן אעבור לדון בשאלת האחריות לתאונה והאם הנתבעת הוכיחה כי פעלה בזהירות סבירה למניעת התרחשות הנזק בהתאם להוראות הדין.

שאלת האחריות

התובעת טוענת, כי במסגרת פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן פקודת העיריות) מחויבת הנתבעת לספק לתושביה רחובות מוארים וללא מפגעים, אך המקום היה חשוך, והמפגע היה בכביש אך קרוב למדרכה כך שהתובעת לא יכלה להבחין בו מכיוון הליכתה. התובעת אף הציגה את דו"ח מוקד העירייה וטענה כי מסתמן ממנו שהרחוב בו אירעה התאונה הינו עתיר מפגעים לאור כך שבסמוך לאירוע ולאחריו התקבלו במוקד העירייה תלונות על מפגעים ובהם שברים, בורות ושקעים בחיבור המדרכה והכביש ברחוב. לטענתה, הנתבעת הפרה כלפיה את חובת הזהירות ולפיכך אחראית לנזקיה.

כפי שנקבע בפסיקה, "הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת. (ראו: ת"א (שלום ת"א) 31718-10-15 פלונית נ' עיריית אשדוד (01.09.2019).

התובעת צירפה למוצגיה תמונה של מקום הנפילה (במ/1), תמונה המציגה מדידה של עומק הבור הנחזית כ-7 ס"מ (במ/2), ותמונות של הבור לפני ואחרי התיקון שביצעה העירייה במקום (במ/3). לאחר עיון בתמונות אני סבורה כי אכן מדובר בפערי גובה משמעותיים אשר יש בהם כדי להוות מכשול.

אוסיף על האמור לעיל, כי בהתאם להודעת מייל שהוגשה לתיק (במ/5), הנתבעת אישרה שהיה בור אך נטען שהוא 2 ס"מ.

מנגד, טענה הנתבעת, כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת שלא ניתן היה לצפותה מראש ולא ניתן היה למנוע את התרחשותה אף בזהירות סבירה, ואף אם התרחשה התאונה כמתואר, הרי שאין להטיל עליה אחריות. לסברתה, היה על התובעת להבחין במדרך רגלה ומשלא עשתה כן מדובר ב'נפילה סתם'. לתימוכין, הסתמכה הנתבעת על ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, לז(1) 113 (1982) (להלן עניין ועקנין) בו קבע ביהמ"ש כי "חיי יום יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים לעמוד ולהחליק, נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים".

בעניינינו חלות הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, לפיהן מוטלת על עירייה חובת העשייה שבכללה החובה לפקח, לתקן ולהסיר מכשול מהרחובות המצויים בשטחה המוניציפלי. סעיף 249 (11) לפקודה מעניק לעירייה את הסמכות לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב.

גם בפסיקה נקבע שעירייה הינה גוף ציבורי אשר מחויב לנקוט באמצעי זהירות סבירים למניעת נזק (ראו: "דינה של הרשלנות "הפקידותית" או "הביורוקרטית" צריכה להיבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, לט(1) 113 (1985)‏‏)).

סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".

כפי שנקבע בפסיקה, יסודותיה הפוזיטיביים של העוולה הינם חמשה: חובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק (ראו: ת"א (מחוזי חי') 147-04 חאלד אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (02.02.2011) (להלן עניין אבו אלהווא)).

הוראות פקודת העיריות מחייבות את העירייה לטפל ולהסיר מכשולים המצויים בשטחה, חובת זהירות זו שהוטלה על העירייה נועדה בכדי להגן על תושביה והבאים בשטחה ולטובתם. בעניין זה, קובע סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

בכדי להוכיח את התקיימות העוולה, יש לבחון האם חבה העיריה גם חובת זהירות קונקרטית, זאת מלבד חובת הזהירות המושגית הקיימת בין כה לרשות ציבורית (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, מג(3) 343 (1989)). חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת לפי מבחני הצפיות הטכנית והצפיות הנורמטיבית שמודדים האם יש להטיל על המזיק אחריות בגין אותו סיכון כפי שהתממש (עניין ועקנין עמ' 127, ענין אבו אלהווא עמ' 12).

התובעת נפגעה בעת שנתקלה בבור שנפער בכביש בעת שירדה מהמדרכה, המקום לא היה מואר ולא ניתן היה להבחין בבור בטרם הנפילה, ומכאן שהעירייה הפרה את חובתה המוטלת עליה לתקן ולהסיר מכשולים ברחוב (ראו עניין אבו אלהווא).

התובעת טענה כי הבור היה עמוק בשיעור של 7 ס"מ, ומנגד הנתבעת טענה כי רחובות העיר אינם 'משטח סטרילי' והביאה לתימוכין את דברי ביהמ"ש כי "רחובות ומדרכות עיר אינן משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו ואחרים" (ע"א 4344/97 כהן ג'ני נ' עירית רמת גן ( 21.01.1998). אכן דברים אלו נאמרו בהקשר לכך "שלא כל סטיה מיושר מתמטי של מפלסי דרכים הוא מפגע" (שם), אולם מנגד נפסק כי "רשות מקומית עשויה להימצא רשלנית בעת שאינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה",(ראו: ע"א (מחוזי מרכז) 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה ( 30.12.2007)‏‏).

הגם שנתתי דעתי לכך שרשות מקומית אינה יכולה למנוע את כלל הנזקים הבלתי צפויים שעשויים להיווצר בתחומה או לדאוג שכל פינה וקטע ברחוב יהיו מוארים, נסיבות מקרה זה, בהן נתקלה התובעת בבור שנפער בכביש בצמוד למדרכה בעת שהמקום לא היה מואר, מציגות את העובדה לפיה הפרה העירייה את חובתה. במקרה דנן, ניכר שמדובר במפגע, שהיה חייב לקבל ביטוי בפעולות תיקון או אכיפה של הנתבעת טרם מועד התרחשות התאונה במיוחד לאור הדוחות שהוגשו לתיק, לפיהם היו תלונות דומות באותו מקום שבו התרחשה התאונה. משלא הוכחו פעולות כאלה, קמה אחריותה. לעניין זה ראו דברי בית המשפט:

"ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו." (ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' לאה משולם, תשסב(2) 97 (2002)‏‏).

אשם תורם

הנתבעת טענה כי לא ברורה הסיבה לכך שהתובעת ירדה לכביש וצעדה שם וכי כביש אינו מיועד להולכי רגל וממילא שלא מדובר במפגע. לטענתה, בנסיבות התאונה במקרה שתוכח חבותה, יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור שלא יפחת משיעור 80%.

לעומתה, התובעת הסבירה כי היא חצתה את הכביש במקום זה בדרך לרכבה שחנה בצד השני של הכביש וכי אין להשית עליה אשם תורם משעה שהמקום היה חשוך וללא תאורה מספקת, ומשעה שהבור בכביש היה סמוך לירידה מהמדרכה ולא ניתן היה להבחין במפגע בשעה שצעדה על המדרכה. את טענתה זו תומכת התובעת בהלכת שחם (ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (30.03.1995)).

נתתי דעתי לכך שבהתאם לפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו וכי לצורך קביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון האם התובעת נהגה כאדם אחראי בנסיבות העניין, והאם נקטה זהירות סבירה.

עוד נקבע, כי יש להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, על מנת להעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהצדדים (ע"א 14/80 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2.12.2019); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל השכנוע הנדרש במאזן ההסתברות במשפט האזרחי על מנת להוכיח כי התאונה ארעה כנטען על ידה .עם זאת, דומני כי בנסיבות דנן גם התובעת לא יכולה לצאת פטורה מאחריות. שכן שומה היה גם עליה לנקוט משנה זהירות בעת ההליכה, במיוחד שמדובר במקום חשוך ובסביבה מוכרת יחסית לתובעת, כאשר זה ליד בית אחותה. לפי עדותה בבית המשפט, הרחוב שבו קרתה התאונה הוא "חור אחד גדול" וכי היא לא הסתכלה "למטה" (פרוטוקול הדיון, עמוד 11 שורה 15). בהתחשב בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי אשמה התורם של התובעת בנסיבות המקרה דנן, יועמד על שיעור של 15%.

משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

קביעת הנכות

הנכות הרפואית

התובעת הגישה חוות דעת רפואית של ד"ר ז'טלני ז"ל, אשר קבע כי שיעור נכות התובעת בגין ההגבלה בתנועות הרגל עומד על 10% לפי סעיף 49 (4) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל). בנוסף קבע המומחה, כי שיעור הנכות בגין ההגבלה בתנועות כתף ימין עומד על 25% לפי סעיף 41 (4) ג' לתקנות המל"ל, ובסך הכול עומד שיעור הנכות הצמיתה של התובעת על 32.5%.

לעומתה, הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית של ד"ר קליגמן שקבע כי שיעור הנכות בגין הרגל עומד על 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות המל"ל, וכי שיעור הנכות בגין הפגיעה בכתף עומד על 10% לפי סעיף 42 (1) ד' 1 לתקנות המל"ל, ובסך הכול עומד שיעור הנכות הצמיתה על 19%.

בשל הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קובי בר-אילן, אשר קבע ,כי שיעור הנכות של התובעת בגין הכתף עומד על 20% לפי סעיף 41 (4) מותאם בין (ב)-(ג) לתקנות המל"ל, ומחולק לשני שליש מהנכות 13.3% בגין התאונה הנדונה ושליש לחובת מצב קודם, וכי שיעור הנכות בגין הפגיעה בכף הרגל עומד על 10% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתקנות המל"ל, ובסך הכול עומד שיעור הנכות הצמיתה על 22%.

בחוות הדעת ציין מומחה בית המשפט, כי מלכתחילה לא ניתן להתעלם מתפקודה הכללי המוגבל של התובעת על רקע מחלת הריאות הכרונית המתקדמת שמונעת ממנה לעבוד ובגינה הינה אף מועמדת להשתלת ריאה. עוד ציין, כי באשר לפגיעה בכתף התובעת שנפגעה בנפילה, התרשם כי זו לא הייתה חפה מתחלואה קודמת, ויחד עם זאת, ממצאים שהציגו קרע בגיד לאחר התאונה לא הופיעו בבדיקה שנערכה ארבעה חודשים לפני כן. לפיכך קבע המומחה כי לא

ניתן לשייך את כל מוגבלותה ותלונותיה של התובעת בקשר לכתף לתאונה וכי מצב חולני של הגיד היה קיים עובר לתאונה, שסביר להניח שגרמה לקרע ולהחמרת התסמינים.

הנכות התפקודית

בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לשיעור הנכות התפקודית של התובעת.

התובעת טענה כי שיעור הנכות התפקודית עומד על שיעור 40% מהטעמים הבאים: הפגיעה בכתף הינה בידה הדומיננטית של התובעת. בנוסף, הפגיעה בתאונה גררה חוסר יכולת לתפקד בפעולות בסיסיות ומצריכה היעזרות בהליכון או במקל ובמרחקים גדולים אף בכיסא גלגלים. עוד נטען, כי כתוצאה מחוסר היכולת להתנייד בחופשיות העלתה התובעת משקל רב, ואף נדרשת לקבל זריקות לצורך הרזיה שהינה הכרחית לביצוע תהליך השיקום הנדרש לקראת השתלת הריאות.

מנגד טענה הנתבעת, כי התובעת סבלה לפני התאונה משלל בעיות בריאותיות ובתוכן התניידה בכיסא גלגלים והייתה תלויה לחלוטין בניידות ובתפקוד יומיומי. לטענתה, התובעת אף הגישה עובר לתאונה תביעה למל"ל לקבלת קצבת סיעוד ונכות כללית שבעקבותיה נקבע כי לתובעת נכות רפואית בשיעור משוקלל של 76% ובהתאם הוכרה לקצבה בשיעור 50%.

כפי שנקבע בפסיקה, הערכת הפגיעה התפקודית מצויה בליבת שיקול דעת בית המשפט, אשר יקבע אותה על יסוד מכלול הראיות והנסיבות ולאחר שמיעת התובעת שלפניו.

לאחר שבחנתי את הראיות שהונחו בפניי, מוצאת אני לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית כפי שנקבעה בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אשר נתן את דעתו למצבה הרפואי עובר לתאונה ולהעמיד את שיעור הנכות הרפואית של התובעת בשיעור 22% צמיתה.

משקבעתי את הפגיעה התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק.

הערכת הנזק

התובעת עתרה לפיצוי בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, עזרת זולת והוצאות רפואיות לרבות נסיעות לטיפולים.

לצורך חישוב הנזק ולשם הנוחות, אחזור על נתוני היסוד:

תאריך לידת התובעת: X.X.1959

תאריך התאונה: 25.09.2021

גיל במועד התאונה: 62

גיל היום: 65

נכות רפואית ותפקודית צמיתה: 22%

עיסוק: התובעת אינה עובדת עוד טרם התאונה.

כאב וסבל

התובעת עתרה לתשלום פיצוי בגין רכיב זה בסך של 200,000 ₪. מאידך, הנתבעת הציעה תשלום פיצוי סך 20,000 ₪.

בהתחשב במכלול נתוני התובעת: גילה, שיעור הנכות, העובדה שנפגעה בידה הדומיננטית, תקופת ההחלמה ומהות הטיפול שניתן, אני מעריכה את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 94,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

לטענת התובעת, היא נזקקת לעזרת בעלה לאורך כל שעות היממה בביצוע פעולות היום יום. היא מתארת שבעלה סייע ומסייע לה בלבוש, רחצה, בישול, הסעות לטיפולים ודאגה לתפעול שוטף של משק הבית. עוד היא טוענת, כי בסמוך לפציעתה היא העסיקה עוזרת בשכר, אשר שולם במזומן וללא קבלות, ומפאת חסרון כיס, העסקתה נפסקה. גם בעלה של התובעת העיד בפניי, ותמך בטענות אלה.

התובעת טענה כי הסיוע אותו מקבלת מהמל"ל הינו "טיפה בים", וכי בעקבות התאונה היא נדרשת לעזרת בן זוגה בפעולות היום השוטפות, לרבות אלו הבסיסיות. בנוסף, טוענת התובעת כי בסמוך לתאונה נזקקה לעזרה בשכר ולכך נשכרה עוזרת שקיבלה תשלום במזומן, אך נאלצה להפסיק את העסקתה כתוצאה מחסרון כיס. התובעת דרשה הפסד בגין רכיב זה באופן גלובלי לעבר ולעתיד סך של 220,000 ₪.

הנתבעת טענה, כי פגיעת התובעת בתאונה לא הצדיקה עזרה של הזולת החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה ויש להוכיח כי נגרמו להם נזקים בפועל מלבד הציפיה לתמורה בעד העזרה, והפנתה לפסיקה. לפיכך הנתבעת הציעה פיצוי בגין רכיב זה סך 3,000 ₪.

לפי הפסיקה הנהוגה, כאשר מושקע על ידי בני משפחה "מאמץ יוצא דופן וחריג", מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לנפגע זכות לתבוע פיצוי גם אם לא שילם עבורו. עוד נקבע, כי בהיעדר נתונים אובייקטיביים, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובעת, על דרך האומדנה (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720 (1990)).

התובעת לא צירפה אסמכתאות לטענותיה. עם זאת, אין לשלול כי לאחר האירוע התובעת נזקקה לעזרתו באופן מוגבר, בייחוד כאשר ילדי בני הזוג חיים בחו"ל ואין ביכולתם לסייע ולחלוק את נטל הטיפול בתובעת ובמשק ביתה.

לאור האמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 40,000 ₪ (גלובאלי), כאשר עיקר הפיצוי הוא בעיקר לתקופה הסמוכה לאירוע.

הוצאות רפואיות, נסיעה ואחרות

התובעת טענה כי היא משתמשת במשככי כאבים, תחבושות אלסטיות ופדים. כמו כן, היא דורשת פיצוי ברכיב זה, בין היתר, בגין שימוש בקנאביס רפואי בעלות של 400 ₪ לחודש, ובגין שימוש בזריקות הרזיה מסוג "אוזמפיק" בעלות של 420 ₪ לחודש, הדרושים לה על מנת להוריד את המשקל העודף שצברה בשל חוסר יכולתה להתנייד לאחר פציעתה.

בנוסף לאלו, דרשה התובעת הוצאות לעבר ולעתיד בגין הוצאות רפואיות, הסעה למקום הטיפולים, וניידות לרבות מוניות. התובעת העמידה הוצאותיה ברכיב זה בסך גלובלי של 80,000 ₪.

הנתבעת סבורה, כי מדובר בנזק מיוחד שלא הוכח הלכה למעשה וכי מהקבלות שצורפו לא ברור מהו הטיפול הרפואי שניתן ומה הקשרו לתאונה, וכי התובעת זכאית לקבל את כל השירותים הבריאותיים במסגרת קופת החולים, בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד-1994. חרף זאת, הנתבעת הציעה פיצוי בגין רכיב זה בסך 3,000 ₪.

הנתבעת הוסיפה כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב הקנביס הרפואי, אשר השימוש בו נעשה עובר לתאונה על רקע מצבה הבריאותי הקודם של התובעת וללא קשר לתאונה, וכי בחוו"ד מומחה בית המשפט לא נכתב כי קיים צורך בשימוש כזה.

בהתאם לפסיקה, הוצאות נסיעה הינן בגדר נזק מיוחד, אותו יש להוכיח באופן מפורט באמצעות ראיות על ההוצאות שהוצאו בפועל. עוד נקבע, כי על התובע, מוטלת חובת הקטנת הנזק, המקפלת בחובה, בין השאר, גם את החובה לקבל את השירותים הרפואיים והפרא-רפואיים להם נזקק באמצעות קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו/או לפי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו (ראו ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד (30.4.1997)). עוד נקבע, לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות. בהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בהינתן כלל הראיות שהובאו לפני, לרבות המסמכים הרפואיים, מאחר ומומחה ביהמ"ש לא קבע בחוות דעתו כי התובעת נזקקת לטיפולים מסוג זה, סבורני כי אין לפצות את התובעת בגין הוצאות אלה, אלא יש לפסוק סכום גלובאלי בגין החזר הוצאות ונסיעות לטיפולים שונים בסך של 10,000 ₪.

ניכויי מל"ל

הנתבעת עתרה לנכות את תגמולי המל"ל שקיבלה ומקבלת התובעת בגין קצבת שירותים מיוחדים. הנתבעת צירפה לתצהירה את תיקה של התובעת במל"ל, שעיון בו מעלה כי בעקבות האירוע התובעת הגישה ערר למל"ל ביום 23.8.21, וביום 26.10.21 המל"ל דחה את הערר ולא שינה את זכאותה של התובעת לקצבת שר"מ. קרי, התובעת זכאית לקצבת שר"מ בגין תחלואיה עובר לאירוע מושא התביעה, וזכאותה לא השתנתה לאחריו.

בעניין זה מצאתי לקבל את טענות התובעת, ומשלא הוגשה חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעת ובשים לב לכך שתגמולי המל"ל המשולמים לתובעת אינם קשורים באירוע הנדון, הם אינם ברי ניכוי, דין טענת הנתבעת בעניין זה להידחות.

סיכום הפיצוי לפי ראשי הנזק לתובעת

• עזרת זולת עבר ועתיד40,000 ₪

• הוצאות רפואיות/נסיעות מעבר לסל בריאות10,000 ₪

• כאב וסבל 94,000 ₪

• סה"כ:144,000 ₪

• לאחר הפחתת אשם תורם (15%) 122,400 ₪

  סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 122,400 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה. כמו כן, תישא הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק והחזר הוצאות המומחה, בכפוף להצגת חשבונית ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אב תשפ"ד, 25 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.