נ. א. מ. נ' ג'בארין ואח'

התובע, יליד 1977, נפגע ביום 21.2.14 כשרכב על אופנוע ורכב שבא מולו, סטה לעבר נתיב נסיעתו, והתנגש בו. התובע רכב על האופנוע אף שלא היה לו ביטוח, ועל כן התביעה שבפני הוגשה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] כנגד נהג הרכב הפוגע והמבטחת שלו. הנתבעים חולקים על אחריותם לפיצוי התובע ועל שיעור הנזק.

רקע עובדתי 

1. לטענת התובע, ביום 21.2.14 הוא רכב על אופנוע ברחוב מרכז אגבריה באום אלפחם, כשרכב נהוג על ידי הנתבע 1 התפרץ לנתיב נסיעתו ופגע בו.

2. התובע לא היה מבוטח באותה עת, אף שידע שהביטוח הוא חובה על פי חוק, משום שלטענתו, הביטוח יקר (עמ' 4 ש' 10 – 18). נוכח העדר הביטוח, אין לתובע עילת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד), והתביעה הוגשה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) כנגד הנהג הפוגע והמבטחת שלו.

3. כנגד הנהג, שהוא הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוגש כתב אישום (ת.ד. 5138-08-15), במסגרתו הגיע הנתבע להסדר טיעון עם המאשימה, לפיו יודה במיוחס לו ויושתו עליו עונשים של פסילת רשיון נהיגה לחודשיים, פסילה על תנאי לשלושה חודשים למשך 3 שנים, וקנס של 1,500 ₪. לא ברור מגזר הדין באילו עבירות הודה הנתבע ובגינן הורשע (פרוטוקול הדיון ובו פסק הדין וגזר הדין צורף לתחשיב הנזק).

4. בתאונה נגרם לתובע חתך עמוק בשוק ימין ושבר בשורש כף יד שמאל, הוא הובהל לבית החולים הלל יפה, שם אושפז עד ליום 20.3.14, ועבר 4 ניתוחים. בגין הפציעה נותרה לתובע נכות צמיתה, כפי שיפורט להלן.

   טענות הצדדים

5. לטענת התובע, הנתבע נהג ברשלנות, תוך הפרת חובה חקוקה, וברשלנותו גרם לנזקיו. לפיכך, כך טוען התובע, על הנתבע ועל המבטחת שלו, הנתבעת 2, מוטלת החובה לפצותו.

6. הנתבעים מכחישים את רשלנות הנתבע, ואת הטענה כי רשלנות זו גרמה לתאונה. לטענת הנתבעים, התובע נהג במהירות מופרזת ובחוסר זהירות, ועל כן יש לייחס לו את האחריות לתאונה.

7. כמו כן חלוקים הצדדים על שיעור נזקי התובע.

   במחלוקות אלו יעסוק פסק הדין שלהלן.

   האחריות לתאונה

8. בכל מה שנוגע לנסיבות התאונה, אין לי אלא את עדות התובע, שכן הנתבע לא הגיש תצהיר ולא זומן לעדות. על פי עדות התובע, התאונה אירעה כשנסע בכביש ישר, שחנויות מצויות משני צדיו, ולפני החנויות מצויים מגרשי חניה. לטענת התובע, הוא נסע במהירות של 50 קמ"ש ולא ראה את הרכב בו נהג הנתבע עד שהתנגש בו:

   "זה היה כביש שיש חנויות מהצדדים שלו. כביש עירוני... נסעתי רגיל 50 קמ"ש. ככה מותר. את הרכב שהתנגשתי בו לא ראיתי ממרחק. נסעתי ישר. הוא כנראה נסע נגדי. פתאום נתן שמאלה, והעיף אותי. לא ראיתי אותו. הוא רצה להיכנס שמאלה לסופרמרקט. נסעתי ישר, הוא רצה להיכנס לצד שמאל ממש העיף אותי וזה היה פתאומי. נפלתי על הרצפה. החניה של הסופרמרקט הזה קרובה לכביש 25 מ' משהו כזה, ליד הכביש... כשנסע ישר ראיתי אותו, אבל זה היה ממש פתאום כשנכנס שמאלה והעיף אותי... הוא פגע בי. בחלק הקדמי. בחזית של הרכב, לא בדלת של צד ימין, בין הכנף לפנס. פנס של צד ימין של האוטו שלו" (עמ' 3 ש' 26 – עמ' 4 ש' 6).

9. מתיאור זה של נסיבות התאונה עולה שהנתבע 1 נהג בחוסר זהירות, כשפנה שמאלה מנתיב נסיעתו ופגע בתובע. קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם הרשעתו בהליך שנוהל בעקבות התאונה. על כן אני סבורה שיש להטיל על הנתבעים אחריות לתאונה.

10. אין באמור לעיל כדי לשלול על הסף קיומו של אשם תורם מצד התובע לתאונה.

    "בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם (ראו: כבוד השופט ש' ברלינר בת"א (מחוזי-חיפה) 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון, צלטנר 1177). טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע, כפי שארע במקרה שלפנינו (בע"א 2591/09), הגם שממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, נתקבלו בהליך האזרחי כראיה לכאורה לתוכנם (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), קבע בית המשפט כי שאלת אשמו התורם של המשיב, שלא היתה רלוונטית להרשעת המערער בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין בהליך האזרחי. הודגש כי המערערים זכאים לטעון ולהוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב לאירוע התאונה, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי." (ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל (22.2.11), להלן: "פסה"ד בעניין אלנסארה")

11. התובע העיד שנסע ברחוב כשמשני צדיו כניסות לחניה לחנויות. למעשה, תיאור הרחוב שמסר התובע הינו כשל צומת, שכן בכל רגע נתון, כל אחד מהרכבים עלול לפנות ימינה או שמאלה כדי להכנס או לצאת מאחת החניות. על כן היה על התובע לצפות אפשרות שאחד הרכבים המגיעים מולו ירצה להכנס לאחד ממקומות החנייה המצויים מצד ימין שלו, ולהיערך בהתאם, הן בהתאמת מהירות נסיעתו, והן במתן תשומת לב מרבית לתנועת הרכבים המגיעה ממול. בנסיבות אלה, אני סבורה שגם לתובע אחריות לאי מניעת התאונה.

12. לאחר ששקלתי את מידת אשמו של התובע אל מול מידת אשמו של הנתבע, אני סבורה שאת מירב האחריות יש להטיל על הרכב שפנה שמאלה, תוך סטיה מנתיב נסיעתו, ולפיכך יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 10%.

13. יודגש בהקשר זה, כי לצורך קביעת האשם התורם התעלמתי מאשמו של התובע בנהיגה מודעת ללא ביטוח, בהעדר קשר סיבתי בין אשם זה לבין עצם קרות התאונה (ע.א. 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.6.14)).

    נזקו של התובע

    התובע, יליד 1977, נפגע ביום 21.2.14, בהיותו כבן 37.

    שיעור הנכות

14. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעתו של ד"ר לואי מדלג, בעוד הנתבע ביקש להסתמך על חוו"ד של ד"ר משה לוינקופף. בהסכמת הצדדים מינה בית המשפט את ד"ר אלכס רוזנטל כמומחה מטעמו לקביעת שיעור נכותו של התובע.

15. על פי חוות דעתו של ד"ר רוזנטל, השבר בשורש כף יד שמאל התאחה עם עיוות קל, שגורם להגבלה קלה בתנועות שורש כף היד. בגין הגבלה זו נקבעה לתובע נכות בשיעור 10%. כמו כן, החתך העמוק בשוק שמאל, שהצריך 4 הטריות ניתוחיות, הותיר אחריו נפיחות משמעותית וצלקת נרחבת ושקועה מהעור, בגינה נקבעה נכות בשיעור 10% לפי ס' 75(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956. המומחה הוסיף וציין בחוות הדעת ש"יש להתייחס לחבלה זו כתפקודית ולא כאל פגיעה אסטתית בלבד", וכי מדובר בסה"כ ב- 19% נכות תפקודית.

16. המומחה הוסיף וציין כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 100% למשך 6 שבועות, ו- 50% במשך 6 שבועות נוספים.

17. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, והצדדים אינם חולקים על קביעותיה.

    שכר והשתכרות

18. התובע עבד כאיש תחזוקה בבית ספר. שכרו הממוצע בשנת 2013, השנה שלפני התאונה, עמד על 5,972 ₪ לחודש (ר' תלושי שכר שצורפו לתצהירו, וכן דו"ח רציפות מהמל"ל). תלוש השכר של חודש פברואר 2014, הוא חודש התאונה אינו מראה על ניצול ימי מחלה כלשהם, או על הפחתה בשכר. לא צורפו תלושי שכר אחרים מתקופה זו, אם כי מדו"ח הרציפות במל"ל (נ/2) עולה שהתובע לא קיבל שכר כלל בחודש מרץ 2014. בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובע סך של 5,972 ₪ בתוספת ריבית והצמדה בגין חודש זה. סכום זה עומד היום על כ- 6,270 ₪.

19. שכרו של התובע בשנת 2016 עמד על 6,006 ₪ בממוצע (ר' תלוש ספטמבר 2016 שצורף לתצהיר התובע). מתצהיר התובע עולה שהוא המשיך ועבד בשכר זהה לשכרו ערב התאונה (ס' 20). יתר על כן, התובע אישר בחקירתו שהגדרת התפקיד, היקף המשרה ומספר השעות נשארו זהים (עמ' 7 ש' 28 – 32).

20. על אף האמור, ולאחר שנשמעו הראיות בתיק, ביקש התובע ביום 14.11.17 להוסיף ראיה בדבר פיטוריו. על פי המכתב מיום 26.10.17 (חודש לאחר שמיעת הראיות), זומן התובע לשימוע לפני פיטורין בגין תלונות של מנהל בית הספר בו עבד על "חוסר מוטיבציה, חוסר שיתוף פעולה, חוסר לויאליות ואי עמידה בשעות העבודה המוסכמות ואי שביעות רצון מאיכות העבודה שהנך אמור לבצע ומעבודתך בבית הספר בכלל", כלשון המכתב. בהמשך, ביום 9.11.17 נשלחה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו, שאמורים היו להיכנס לתוקף ביום 10.1.18, כשעד למועד זה הוא נדרש לעבור לעבוד בבית ספר אחר.

21. לאחר פיטוריו קיבל התובע דמי אבטלה בשיעור 2,243 ₪ לחודש.

22. נעניתי לבקשת התובע להוספת הראיה, ולבקשת הצדדים נקבעה ישיבה נוספת להשלמת הראיות, אולם ערב הדיון הצדדים חזרו בהם מבקשתם וויתרו על הבאת עדים וחקירות נגדיות בעקבות הגשת המסמכים האמורים.

23. לטענת התובע, פיטוריו הגיעו על רקע קשייו לתפקד בעבודה, קשיים הנובעים מנכותו כפי שתוארה לעיל. הנתבעים הכחישו את הקשר בין הפיטורים לבין התאונה, בשים לב לעיתוי הפיטורים, כארבע שנים אחריה ובשים לב לטענות שהועלו כלפי תפקודו של התובע שהן "חוסר מוטיבציה, חוסר שיתוף פעולה, חוסר לויאליות" וכיוצ"ב.

24. אכן, מנוסחו של מכתב ההזמנה לשימוע לא ברור שנכותו של התובע היא שעמדה בבסיס ההחלטה על פיטוריו, ארבע שנים לאחר התאונה. על כן, ובהעדר ראיה אחרת, אני סבורה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח קשר בין התאונה לבין הפיטורים. יחד עם זאת, תהא הסיבה לפיטורין אשר תהא, כעת על התובע לנסות ולהשתלב במעגל העבודה, ונכותו עלולה להכביד עליו במצב דברים זה.

25. בנסיבות אלה, בשים לב לעובדה שהמומחה קבע שהנכות בגין הצלקת בשוק אינה אסטתית בלבד, שנכותו התפקודית של התובע היא 19%, בשים לב לכך שחלק מהנכות היא בגין צלקת, בשים לב שהתובע המשיך ועבד במשך כארבע שנים, עד מועד שמיעת הראיות, בלא כל שינוי, ובשים לב לפיטוריו, אני סבורה שהפגיעה בכושר השתכרותו של התובע היא בשיעור של 15%.

26. אם כן, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בכושר השתכרותו הוא 195,000 ₪ במעוגל (6,006 ₪ * 15% * 216.459 = 195,007 ₪). על הסך הנ"ל יש להוסיף פיצוי בגין פגיעה בזכויות פנסיוניות בשיעור 12.5%, דהיינו 25,000 ₪ במעוגל.

    עזרה הוצאות

27. התובע לא צירף לתצהירו קבלות על הוצאות, אולם אין חולק שהוא היה מאושפז בבית חולים לאחר התאונה למשך כחודש (מיום 21.2.14 ועד ליום 20.3.14), וכי אף לאחר השחרור, רגלו נותרה חבושה, והומלץ לו להימנע מדריכה עליה. אין ספק שהתובע נזקק לעזרה בתקופה ארוכה זו, אף אם לא עזרה בשכר.

28. התובע עבד בעבודה פיזית של נקיון ואחזקה משך 4 שנים לאחר התאונה, אבל אין לשלול שבגין הנכות בשורש כף ידו השמאלית (שאינה דומיננטית) ובגין הנפיחות ברגל, יידרש התובע לעזרה בחלק מעבודות הבית בעתיד.

29. על כן אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בשיעור 20,000 ₪ בגין עזרה.

    כאב וסבל

30. עיקר המחלוקת בתיק זה נסובה סביב הנזק הלא ממוני. לטענת התובע, כיוון שתביעתו הוגשה על פי פקודת הנזיקין, ולא לפי חוק הפלת"ד, תביעתו אינה מוגבלת לתקרת הפיצוי הקבועה בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 (להלן: "תקנות הפלת"ד"), ועל כן הוא זכאי לפיצוי העולה באופן ניכר על הסכום שנקבע בתקנות אלה. הנתבעת מצדה סבורה שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי גבוה מהפיצוי שהיה זכאי לו אלמלא בחר לנהוג ללא ביטוח, כדי שלא "יצא חוטא נשכר".

31. סוגיית שומת הפיצויים בתביעות נהגים חסרי ביטוח, המוגשות על פי פקודת הניזקין נידונה והוכרעה בפסק דין אלנסארה שנזכר לעיל. כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, קבע כי על אף הביקורת הרבה שנשמעה בספרות ובפסיקה על האפשרות שנהג ללא ביטוח יקבל פיצוי העולה על הפיצוי לו היה זכאי אילו נהג כחוק, זו הפרשנות הנכונה לחוק:

    "בפסיקה ובספרות המשפטית נשמעו קולות רבים שצידדו בהגבלת הפיצוי שיש לפסוק לנפגע, שזכאותו נשללה לפי חוק הפיצויים, ואשר הגיש את תביעתו לפי פקודת הנזיקין. כך למשל, בת"א (מחוזי - נצרת) 532/07 עזבון המנוח עמאר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (10.9.09) נקבע מפי כבוד השופט א' אברהם, כי: "על מנת שתושג התכלית שביסוד הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים, משמע עידודם של נהגים לנהוג כשפוליסה בתוקף באמתחתם, מי שאיננו מקיים אחר הוראת החוק ונוהג בלא ביטוח – לא יזכה לפיצויים בשיעור העולה על זה שהיה זוכה לו אילו רכש פוליסה בת תוקף". באופן דומה נקבע בת"א 7755/02, 7752 (שלום-י-ם) הכרמלי נ' אורבך (7.11.07), מפי כבוד השופט ר' וינוגרד כי "...אל לו לבית המשפט לאמץ פרשנות של דבר החקיקה שעל פני הדברים היא 'בלתי הגיונית', והיא עומדת בניגוד למטרת החוק ולמטרת המחוקק. על בית המשפט לא מוטלת החובה לפרש את שתיקתו של המחוקק בעניין זה כבעלת משמעות קרדינאלית. בפני בית המשפט עומדת האפשרות לפרש את החוק פרשנות תכליתית, שתביא לכלל יישום את הכלל הגדול העומד בבסיס הוראת סעיפים 7 ו-8 לחוק ולפיו 'לא יצא חוטא נשכר'". לאור האמור, הוחלו באותו עניין המגבלות החלות על הפיצוי המוקנה לאדם שזכאי לתבוע מכוח חוק הפיצויים. וראו גם את פסק דינו של כבוד השופט מ' דרורי בת"א (מחוזי-י-ם) 1738/98 בטיש נ' שריקי (31.10.04) ואת פסק דינה של כבוד השופטת א' סורוקר בת"א (שלום-ראשל"צ) 5897/03 גונן נ' לב (16.3.06)).

    אכן, התוצאה לפיה תובע, שבאשמתו או ברשלנותו לא ביטח את רכבו בביטוח חובה (כפי שארע במקרים שלפנינו), יזכה לפיצוי בשיעור גבוה מן הפיצוי לוֹ היה זכאי לוּ היה פועל כדין והיה רשאי לתבוע לפי חוק הפיצויים – מעוררת תחושת חוסר נוחות. תוצאה כזו פוגעת באופן ישיר בחברות הביטוח ובמעגל השני פוגעת היא בכלל ציבור המבוטחים; "אין לומר שתוצאה זו הגיונית במיוחד..." (אנגלרד, בעמ' 250) וניתן אף לטעון כי היא נוגדת את תקנת הציבור ועומדת בניגוד לכלל לפיו "לא יצא החוטא נשכר" (ראו גם ריבלין, בעמ' 440-438)...

    ער אני לקשיים שלעיל. יחד עם זאת, אף אני שוכנעתי כי אין מנוס מן התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט המחוזיים במקרים שלפני. כאמור, ההגבלה על גובה הפיצוי הועלתה בעבר במסגרת הצעת חוק הפיצויים משנת 1973 (שם, בעמ' 408). בסעיף 6(ב) להצעת החוק נרשם במפורש כי "נפגע שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה, רשאי להגיש תביעתו על פי פקודת הנזיקין, בסייגים האמורים בפסקאות א(1), (2) ו-(3) של סעיף 4". בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי "נפגעים, שאין להם עילת תביעה על פי חוק זה, כגון אלה המפורטים בסעיף 5 [סעיף 7 דהיום], יהיו רשאים לתבוע פיצוי על נזקיהם על פי פקודת הנזיקין ויידרשו להוכיח אשם. עם זאת, לא יהיו זכאים לפיצוי מעבר למה שניתן על פי חוק זה" (שם). הוראה זו לא נכללה, בסופו של דבר, בנוסח הסופי של חוק הפיצויים.

    היו שסברו כי "מכיוון שאין הגיון בתוצאה זו, נראה שאך בטעות נשמטה מהחוק הוראה שהיתה בהצעת החוק, שקבעה כי גם כאשר נשמרת הזכות לתבוע על פי פקודת הנזיקין לא יעלה סכום הפיצויים על השיעורים המירביים שנקבעו בחוק" (גבריאל קלינג "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הפרקליט ל' (תשל"ו) 146, 149). ואולם, בחינת הפרוטוקולים המתעדים את הדיונים שנערכו במסגרת ועדת חוקה, חוק ומשפט על נוסח החוק, מעלה כי אין מדובר בהשמטה מקרית כלל. היפוכו של דבר הוא הנכון: יושב ראש הועדה, ח"כ זרח ורהפטיג ז"ל, שוטח שם באופן מפורש את משנתו, ומבהיר כי: "חוק זה איננו 'עסקת חבילה'. החוק מעניק לכל נפגע זכות לקבל פיצוי, בין שהיתה רשלנות מצדו ובין שלא היתה רשלנות, ומשום כך גם נאמר שהפיצוי מוגבל. אולם כאשר מדובר באנשים שחוק זה אינו חל עליהם, אין זה נראה לי שמצד אחד נאמר כי אין אחריות מוחלטת ומצד אחר גם נגביל את סכום הפיצויים. בשתי [כך במקור] המקלות גם יחד אין מרביצים [הדגשה הוספה]" (פרוטוקול ועדת חוק, חוק ומשפט מיום 19.3.75, בעמ' 6). לאור דברים אלה, הוחלט באותה ועדה – באופן מושכל ולאחר דיון מפורש – למחוק את ההגבלה האמורה על סכום הפיצויים (שם, בעמ' 7). יתרה מזאת, משנבחנה הסוגיה שוב לגופה, לאחר שנים, הומלץ במסגרת דין וחשבון הועדה בנושא בדיקת יישומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ירושלים, התשנ"א-1991) כי משולל זכאות על פי סעיף 7 לחוק, התובע בעילת נזיקין, לא יהיה זכאי לקבל סכום העולה על זה שהיה זכאי לקבל לפי חוק הפיצויים; ואולם, המחוקק בחר שלא להיענות לקריאה זו (אנגלרד, בעמ' 250, ה"ש 38).

    הנה כי כן, המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי העילה על פי חוק הפיצויים, התובעים לפי פקודת הנזיקין, את אותן מגבלות הקבועות בחוק הפיצויים. בחירה זו – שהיא כאמור בחירה מפורשת של המחוקק – נשענת על טעמים משלה. הטעם העיקרי הוא שבתביעה כזו, הנדונה לפי דיני הנזיקין המסורתיים, מאבד הנפגע את היתרונות שמקנה חוק הפיצויים. או אז, שומה על הנפגע להיכנס אל "'קן הצרעות'" של בירור שאלת האחריות לתאונה על-פי פקודת הנזיקין' (כדברי כבוד השופטת ש' נתניהו בע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754). בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם (ראו: כבוד השופט ש' ברלינר בת"א (מחוזי-חיפה) 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון, צלטנר 1177)...

    במילים אחרות: אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת פקודת הנזיקין, קודם מעשה, הרי שעומדים בפניו מכשולים שאינם ניצבים בפני התובע על פי חוק הפיצויים. "המקל" שחובטים בו, בשל שהפר את חובת הביטוח, כבד דיו, עד שאין לחבוט בו ב"מקל נוסף".

    נוכח דברו המפורש של המחוקק, הרי שהפיצוי בו עשוי לזכות, בנסיבות מסויימות, הנפגע משולל הזכאות לפי חוק הפיצויים, שמצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו לזכות בתביעת נזיקין – עשוי להיות גבוה מזה המשתלם לידי נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. המחוקק היה ער לתוצאה זו ובחר בה. שינוי המצב המתואר, לאמור: החלת ההגבלות הנדונות על תביעה לפי פקודת הנזיקין, מצריך מעשה חקיקה. אשר על כן, כל עוד לא תוקנה החקיקה הקיימת, אין להגביל את תביעות המשיבים בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים – ובדין נקבע כך על ידי הערכאות הקודמות."  

32. לפסק דינו של כבוד השופט ריבלין הצטרפה גם כבוד השופטת ארבל, אשר הוסיפה קריאה למחוקק לבחון שינוי החוק על מנת להגביל את תקרת הפיצוי לנהגים ללא ביטוח המגישים תביעה על פי פקודת הנזיקין.

33. הנה כי כן, על אף הביקורת שנשמעה אודות האפשרות לפסוק לנפגע שנהג ללא ביטוח פיצוי העולה על הפיצוי שהיה נפסק לנפגע שנהג כחוק, חזקה עלינו מצוות המחוקק, ועלינו לשום את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בלא להגביל עצמנו לתקרה שנקבעה בתקנות הפלת"ד. כיצד אם כן יתורגם כאבו וסבלו של התובע בגין התאונה, ובגין הנכות שהותירה התאונה אחריה? אין ספק שבראש ובראשונה עלינו להנחות עצמנו לפי הכלל שהפיצוי עבור כאב וסבל נועד, כמו כל פיצוי בנזיקין, להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו:

    "עקרון יסוד בדיני הנזיקין – הוא כידוע – כי הפיצוי מיועד להשיב את המצב לקדמותו. על פיו של עקרון זה: "על המזיק ליתן לניזוק אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הניזוק, ככל האפשר, באותו מצב, בו היה נתון אלמלא בוצע כלפיו מעשה נזיקין" (ע"א 327/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 772 (1982)). עקרון זה נובע מהרצון לתת תרופה לניזוק על הנזק שנגרם לו ולהעמידו, עד כמה שהדבר ניתן, באותו מצב בו היה נתון כיום, אלמלא מעשה הנזיקין. המדובר במטרה "תרופתית" אך לצדה יכולות להיות מטרות נוספות – שעשויות להביא להגדלת הפיצוי ובהם שיקולי הרתעת המזיק, רווחה חברתית ועוד...

    הערכת הנזק הלא ממוני סובלת, כאמור, מקושי מובנה בכל הנוגע להשגת מטרות הפיצוי בנזיקין וזאת מאחר שאינו מושתת על עקרונות ברורים ואחידים וקיים קושי ממשי בהערכה כספית של שיעורו של נזק זה...

    כפי שכתב השופט (כתוארו אז) א' ברק בפרשת פרייליך (ע"א 773/81 עז' המנוח פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 827 (1982)) תפקידו של הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני הוא בכך שהוא: "... מעמיד לרשות הניזוק אותו סכום כסף, אשר יש בו כדי לאפשר לניזוק לרכוש הנאות, אשר יבואו במקום אלה שאבדו. על כן כאשר הנזק הוא סבל וכאב ומודעות לאבדן הנאות החיים, יינתן לניזוק פיצוי, שיאפשר לו לרכוש הנאות אחרות, אשר במידת האפשר יאזנו את הנזק שנגרם." (ארנון דראל, הבניית שיקול הדעת בקביעת הנזק הלא ממוני לנפגעי גוף, רפואה ומשפט, 49 11 (2017))

34. אלא שכאמור, ישנו קושי מובנה בהערכה כספית של נזק שבהגדרתו אינו נזק ממוני, ו"ברי כי בית המשפט אינו צריך לרדת לפרטים או להפוך את הפיצוי עבור נזק לא ממוני ל'פיצוי כנגד קבלות' שכן אין הכוונה לשים תג מחיר על נזק שאינו ניתן לתמחור" (שם בהמשך).

35. יתר על כן, כפי שנאמר גם בציטוט דלעיל, אף כי ככלל, שומת הפיצויים נועדה להציב את הנפגע במקום בו היה אלמלא הנזק, השבת המצב לקדמותו אינה המטרה היחידה בבואו של בית המשפט לקבוע את סכום הפיצויים:

    "מקובל לומר כי תכליותיהם העיקריות של דיני הנזיקין הן השגת צדק מתקן, הרתעה יעילה של מזיקים בכוח ופיזור הנזק (ראו למשל: D. More “Human Rights from a Tort Law Perspective” [65], at pp. 90-93; א'פורת "אחריות קיבוצית בדיני-נזיקין" [66], בעמ' 333-330, 349-344, 371-369). (דנ"א 5712/01‏ ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ''ד נז(6) 385 (2003))

36. אמנם, לעיתים מזומנות יותר ראינו שיקולים ערכיים כמשפיעים על היקפה של חובת הזהירות, כדברי כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין:

    "הנוסחה (נוסחת הנד – מ.צ'.), כך סבור אני, אינה חייבת לצמצם עצמה אך ורק לשיקולי היעילות הכלכלית. אכן, אין זו "נוסחה" במובנו המקובל, המתמטי, של הביטוי. זוהי מסגרת רעיונית, אשר משמשת את בית המשפט ככלי של היגיון. בית המשפט הוא זה שיוצק בה תוכן. הסתברות התרחשותו של הנזק, עוצמת הנזק ועלות מניעתו - כל אלה אינם ערכים מתמטיים שבית המשפט שם אותם על מנת לקבל, בסופו של חישוב, תוצאה מספרית. אלו ערכים חברתיים, ובית המשפט הוא שנדרש ליתן להם משמעות. בעשותו כן, עשוי בית המשפט להציב בנוסחה כל ערך הנראה לו כראוי - יכול הוא לערוך איזונים שונים בין סיכונים שונים הנגרמים לגורמים שונים - המזיק, הניזוק, אדם שלישי והציבור (A. Porat “The Many Faces of Negligence” 4 Theoretical Inquiries in Law (2003) 105), ויכול הוא גם להתחשב בשיקולים הנוגעים להתנהגות הצודקת, ההוגנת והמוסרית. בית המשפט הוא המחליט מהי עלות ומהי תועלת. פגיעה בצדק - היא עלות, צדק מתקן - הוא תועלת. המושגים עלות ותועלת עשוי שיתייחסו לשיקולים שונים מתחום "הצדק" - כך למשל, לשיקולים של "צדק מחלק"." (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, ההדגשות אינן במקור – מ.צ'.).

37. אלא שלעיתים, גם בקביעת שומת הפיצויים יתחשב בית המשפט בערכים דוגמת השוויון הרצוי לצורך חישוב הפיצוי:

    "לא הכול מסכימים כי דיני הנזיקין, במהותם, נועדו לקדם ערכים של שוויון וצדק חלוקתי...

    איננו נדרשים לרדת כאן לעומקו של הדיון בסוגיות קשות אלה, וודאי לא לקבוע מסמרות ביחס להן. אין ספק ששימוש בדיני הנזיקין לצמצום פערים בין הגביר לדל מעורר שאלות לא פשוטות, וקולמוסים רבים נשברו סביב סוגיה זו. כל שאנו מבקשים לומר הוא כי לגישה המוצעת על ידינו כאן יש בסיס גם בתפיסות צדק החורגות מגישת הצדק המתקן ועקרון השבת המצב לקדמותו, וחותרות להגשמת ערכים של שוויון." (א 10064/02‏ ‏ "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (27.9.05), להלן: "פס"ד רים אבו חנא")

38. שיקול נוסף שיובא בחשבון בשומת הפיצויים הוא השיקול של תקנת הציבור, אשר במקרה שלפני באה לידי ביטוי בכלל ש"אין חוטא יוצא נשכר":

    "העקרון של תקנת הציבור אף עשוי להשפיע על אופן היישום של עיקרון השבת המצב לקדמותו, הוא העקרון המנחה בפיצוי בדיני הנזיקין ועל ראשי הנזק אשר יוכרו במסגרת זאת. כך למשל, נקבע כי במקרים מסוימים, בהם עקרון תקנת הציבור אינו משמש ככלי לאכיפת מוסר גרידא, אלא למניעת השבה הנוגעת בפלילים או המאפשרת התמדה בפעילות בלתי-חוקית, עשוי עיקרון השבת המצב לקדמותו לסגת מפני תקנת הציבור (ראו בהקשר זה: ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, סע' 25-21 (16.10.2006)). מנגד, מכוח העיקרון של השבת המצב לקדמותו נקבע כי במסגרת תביעת נזיקין אין למנוע מניזוק לטעון ולהביא הוכחות לכך שהכנסתו הייתה גבוהה מזו שדיווח עליה לשלטונות המס לצורך חישוב נזקיו, הגם שבפסיקת בתי המשפט הובעה לעיתים "אי-נחת" מכך (ע"א 5794/94 אררט חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 498-494 (1995). כן ראו למשל: ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז 2400, 2406-2404 (1963); ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף (26.1.1994)). (עא 3015/06 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' פנינה פינקלשטיין (9.12.08))

39. המקרה של פסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני למי שנהג ללא ביטוח, מציע את האפשרות לשקול שיקולים של תקנת הציבור, הרתעה יעילה ושוויון בשומת הנזק הלא ממוני. אפשרות זו הוצעה על ידי כבוד השופט הנדל בפסק הדין בעניין אלנאסרה:

    "עם זאת, ייתכן שהדין הקיים הותיר פתח – אליו הצדדים לא התייחסו. על כן, אסתפק בהעלאת טענה שתישאר בצריך עיון, במסגרת פסק דין זה. כפי שצוין על ידי חברי, תיתכן תוצאה לפיה תובע – אשר בניגוד לדין נהג ללא ביטוח – יזכה בשל מחדלו בפיצוי גדול יותר בתביעה לפי פקודת הנזיקין מאשר בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תוצאה זו מסבה אי נוחות ותחושת אי צדק. ככל שמדובר בנזק ממוני, נראה שבשל דרכי החישוב האריתמטיות שלו – אין כל מקום להתערב וזהו עניין למחוקק. לעומת זאת, אפשר שפני הדברים שונים הם ביחס לנזק לא ממוני.

    ברכיב זה של נזק – כאב וסבל – מסור לידי השופט שיקול דעת רחב. אין עסקינן בתהליך חישובי טהור. בנסיבות אלה, הגם שתקרת הפיצוי בגין כאב וסבל בפלת"ד אינה חלה במקרה כגון דא – יש מקום, לטעמי, לדון בשאלה האם הנתון האמור עשוי להוות שיקול. אפשר שהדין הקיים מגבה את הטיעון בדבר השימוש בכללים כגון הקטנת הנזק, אשם תורם במובן רחב מהמקובל ותום לב בווריאציה זו או אחרת. כאמור, אינני סבור כי ניתן להעלות טענות מעין אלה ביחס לנזק ממוני הואיל ומבנה חישוב הנזק אינו מאפשר זאת, בלא התערבות מצד המחוקק. השאלה אם ניתן להתחשב באמור ביחס לנזק שאינו ממוני לא נדונה כאן, אך יש מקום ליתן הדעת על אודותיה בתיק המתאים."

40. אפשרות זו שמציע כבוד השופט הנדל יושמה במספר רב של פסקי דין, מבלי לקיים על כך דיון מפורש. כך למשל בת"א (חי') 4848-09-12‏ ‏מאור משה לב נ' מורן נווה (22.3.15) נפסק פיצוי בסך 70,000 ₪ מקום בו הנכות הרפואית הועמדה על 30%, והתובע אושפז כחודש וחצי. וכן ר' ת"א (ים) 51525-01-14 אחמד עליאן נ' סרי לוי (1.1.17), בו נפסק פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין 19.25% נכות ומספר ימי אשפוז שלא פורט. אינני רואה טעם שלא ליישם עקרונות אלו גם במקרה שבפני.

41. בהערכת הנזק הלא ממוני, יש להביא בחשבון את נסיבות האירוע שגרם לו, ואת התנהגות המזיק, ואת כוונתו, אשר יש בהן כדי להשליך באופן ישיר על היקף הנזק הבלתי ממוני:

    "החמרת הנזק הבלתי ממוני שהוסב לניזוק עלולה להיגרם עקב היסוד הנפשי של המעוול. כך למשל, מקום בו הניזוק מודע לכך שהמזיק התכוון לגרום לו נזק, עלולה ידיעה זו כשהיא לעצמה להחמיר את הפגיעה בניזוק, ולגרום לו זעזוע ועוגמת נפש נוספים על אלה שנגרמו לו עקב המעשה העוולתי עצמו. הידיעה כי אדם אחר התכוון לפגוע בו, עלולה להגביר את תחושותיו השליליות של הנפגע... כך או אחרת, ביצוע העוולה מתוך כוונה טומנת בחובה לעתים קרובות פגיעה נוספת בתחום הנזק הבלתי ממוני. בפגיעה מכוונת, כפי שהיטיב לתאר זאת Beever, טמונה האמירה כי הניזוק אינו ראוי להגנה על זכויותיו או אפילו להכרה בהן. קיומה של כוונה, לפיכך, עלול להגביר את הנזק הממשי שנגרם לניזוק ובה בעת היא משמשת אמת מידה לפסיקת פיצויים עונשיים. גם בכך ניתן לראות נקודת השקה בין תכליות "עונשיות" לבין תכליות "תרופתיות".

    הגברת נזקו של הניזוק עלולה להתרחש גם עקב התנהגותו של המזיק סביב המעשים העוולתיים הישירים, שניתן לראותה גם כהתנהגות "נלווית" להתנהגות העוולתית. כך למשל, ביחס לעוולת לשון הרע נקבע כי:

    'התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית^-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי' (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001))" (ע"א 4576/08 ליה עטרה בן צבי נ' פרופ' יהודה היס (7.7.11))

42. במקרה שבפני, בהערכת הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, איני סבורה שנזקו עולה על נזקו של נהג אחר שנפצע פציעה דומה, אשר פעל על פי חוק, ורכש ביטוח. בניגוד למעשה נזיקין שבוצע בכוונה לפגוע, ואשר עלול להסב מידה רבה של עוגמת נפש, נדמה כי תאונת דרכים, גם אם נגרמה ברכב חסר ביטוח, מצויה בקצה השני של הסקאלה של מעשי הנזיקין. בשל העובדה המצערת שתאונות דרכים הן אירוע נפוץ מאד, הניזוק מרגיש שהמזיק לא פעל בכוונה, אלא שאלו דברים שקורים, ושבאותה מידה יכולה היה להיות הוא עצמו בצד הפוגע, ולא בצד הנפגע. על כן, בפסיקת פיצוי דומה לנהג חסר ביטוח ולנהג מבוטח "יש בסיס גם בתפיסות צדק החורגות מגישת הצדק המתקן ועקרון השבת המצב לקדמותו, וחותרות להגשמת ערכים של שוויון", כדברי המשנה לנשיאה בפס"ד רים אבו חנא.

43. הבאתי בחשבון לעניין זה את העובדה שבניגוד למקרים אחרים בפסיקה, בהם הנפגע טען שהוא לא היה מודע להעדרו של כיסוי ביטוחי, התובע העיד על עצמו שהוא נהג ללא ביטוח במכוון, כשהוא נוטל על עצמו במודע את הסיכון שייפצע ולא יוכל לקבל פיצוי בגין נזקיו, בשל העדרו של ביטוח, כשם אירע לו כשנה לפני התאונה הנדונה (עמ' 4 ש' 15 – 20).

44. התנהגות התובע בהימנעותו מרכישת ביטוח מייצגת את בעיית "הרוכב החופשי" או "הטרמפיסט" (free rider). הסבר אודות תופעה זו ניתן למצוא בבג"ץ 7245/10 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה (4.6.13):

    "יש הורים הנמנעים מחיסון ילדיהם מטעמים שונים – הן בשל קיומן של עמדות הרואות בחיסון סכנה לבריאות הילדים והן בשל עמדה עקרונית המעדיפה חיסון "טבעי" הנרכש לאורך השנים באמצעות הידבקות "כדרך הטבע". כל עוד ההימנעות מחיסון אינה נחלת רבים, הבחירה בחלופה זו היא לכאורה חלופה רציונאלית מבחינת הנוגעים בדבר בשל האפקט המכונה "חיסון העדר", היינו העובדה שגם מי שאינם מחוסנים מוגנים למעשה מהידבקות במחלות כאשר מרבית האנשים שבקרבם הם חיים מחוסנים כדבעי. קיימת אפוא בהקשר זה סכנה של "טרמפיזם" (Free Riders) אשר התגברותה יכולה לגרוע, בסופו של דבר, מן התופעה של "חיסון העדר" הנחלשת ככל ששיעורם של הבלתי-מחוסנים גדל. למעשה, ההחלטה על בחירה בחיסון מתאפיינת בסממנים של "דילמת אסיר" – זוהי החלטה שיש לקבל בתנאים של אי-ודאות לגבי פעולתם של אחרים ושתועלתה מנקודת מבטו של הפרט תלויה גם בהתנהגותם של אותם אחרים. פרטים הניצבים בפני החלטה אם להתחסן יטו תמיד, מהיבט קידום התועלת האישית בלבד, שלא להתחסן (ובלבד שאחרים מתחסנים). זהו מצב מובהק של "כשל שוק" המצדיק התערבות."

45. גם במקרה שבפני, העיד התובע שהוא העדיף שלא לרכוש ביטוח, בשל עלותו. התובע, ואחרים כמותו, מסתמכים על כך שנהגים אחרים יפעלו על פי חוק, וירכשו ביטוח, למרות העלות הכרוכה בכך. בזכות אותם נהגים שפעלו על פי חוק, במקרה של תאונה, יקבלו גם מפרי החוק, אם יינזקו, פיצוי על נזקם. אמנם, מהפיצוי יופחת סכום כלשהו בגין אשם תורם, אולם הסכום הסופי לא יפחת בדרך כלל מהסכום שהיה מקבל נהג כזה אילו רכש ביטוח בעצמו, ואולי אף יעלה עליו, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה, ניתן לראות את החלטתו של התובע כהחלטה רציונאלית. אולם כך הדבר רק כל עוד ההימנעות מביטוח אינה נחלת הרבים. אם נהגים רבים ינהגו חסרי ביטוח, יכולת הגביה של הפיצויים במקרה של תאונה תפחת באופן משמעותי. על כן יש לראות בתובע כ"רוכב חופשי" גם במובן המטפורי, הנהנה מכשל השוק שיצר המחוקק. התנהגות זו מחזקת את הצורך בפסיקת פיצוי שיביא בחשבון שיקולי הרתעה.

46. בבואי להעריך את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בנסיבות אלה, אני סבורה שאל מול הכאב והסבל שסובל התובע, יש להביא בחשבון גם את תחושת הסיפוק וההנאה שמפיק התובע מהידיעה שהוא מקבל פיצוי מלא על נזקיו אף ש"חסך" את תשלום הביטוח.

47. בשים לב לכל האמור לעיל, לשיעור נכותו של התובע וטיבה, אני מעריכה את הנזק הלא ממוני בסכום של 40,000 ₪.

    לסיכום

48. הנתבע נהג ברכב המבוטח אצל הנתבעת, ובבואו לפנות שמאלה אל הכניסה לחניה פגע באופנוע שבא מולו, ועליו רכב התובע. כמי שסטה מנתיב נסיעתו אל עבר הנתיב הנגדי, על הנתבע חלה החובה להיזהר ולוודא שאין רכב שבא מולו. הנתבע הפר חובה זו, ועל כן על הנתבעים מוטלת החובה לפצות את התובע. יחד עם זאת, אילו היה התובע מגלה עירנות כנדרש על פי תנאי הדרך, היה הוא יכול למנוע התאונה, ולפיכך אשמו התורם לתאונה הוא 10%.

49. נזקיו של התובע הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר6,270 ₪

    פגיעה בכושר השתכרות195,000 ₪

    פגיעה בחסכון פנסיוני25,000 ₪

    עזרה והוצאות 20,000 ₪

    כאב וסבל40,000 ₪

    סה"כ283,270 ₪

    ובניכוי 10% אשם תורם יעמוד הסכום הנ"ל על 254,943 ₪.

50. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, וכן החזר הוצאות משפט.

     

     

    ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.