מהו אשמו התורם של התובע – אם בכלל.
בענייננו, התובע טוען כי הגורם המרכזי לאי-השלמת עסקת ההלוואה ביום 11.4.2021 הוא "אובדן" כספי ההון העצמי, כך שלא עלה בידי פקידי הנתבע ועובדיו לאתר את ההפקדה שביצע; ואילו הנתבע טוען כי הגורם המרכזי לאי השלמת עסקת ההלוואה הייתה מחדליו של התובע, אשר לא פעל במועד למסור לידי הנתבע חוות דעת שמאית מורחבת עסקית לפי תקן 19.
במחלוקת זו שבין עדי הצדדים, אני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע, מכל הטעמים שיפורטו להלן:
ראשית, טענה זו של הנתבע, לפיה הסיבה העיקרית הייתה העדרה של חוות דעת שמאית מורחבת עסקית לפי תקנה 19 ולמעשה ההון העצמי שוקף בחשבון כבר ביום 11.4.2021 ולא היווה כל מכשול, מנוגדת למכתבו של הנתבע מיום 22.5.2022 (עמ' 60 לתיק מוצגי התובע), שם נכתבו הדברים הבאים ברחל ביתך הקטנה בסעיפים 4-6:
"4. על מנת לסייע בעמידה בלו"ז הוזמן הלקוח עוד באותו יום (קרי – 8.4.2021 – י.ב.) לחתימה על תיק המסמכים ובאותו היום נמסרו ביטחונות והתקבלו ממנו חוזה וניירת. באותו היום נשלח התיק למרכז הבחינה בבנק על מנת לקדם את ביצוע המימון ונמסרו לו פרטי חשבון מעבר להעברת השלמת ההון העצמי. הבנקאית הסבירה ללקוח כי הוא נדרש לבצע את ההעברה של ההון העצמי לא יאוחר מיום 9/4/2021 על מנת שהכסף יתקבל בחשבון בתאריך 11/4/2021 וניתן יהיה לשלם את שוברי התשלום שקיבל מרשות מקרקעי ישראל. 5. זאת ועוד, לפנים משורת הדין פטר הסניף את הלקוח מביצוע שמאות למגרש לפי תקן 19 וזאת על מנת לאפשר עמידה בלו"ז (בתיקי משכנתא דומים הלקוחות נדרשים לבצע שומה לפי תקן 19).
6. למרות האמור בסעיף 4 לעיל ובניגוד לנטען במכתבך שבסימוכין, הלקוח לא העביר את כספי ההון העצמי בזמן אלא באיחור של יומיים וההעברה לחשבון מעבר בוצעה על ידו רק בתאריך 11/4/2021. מאחר ומדובר בחשבון מעבר, ניתן היה לצפות בכספים רק למחרת, בתאריך ה- 12/4/21 ומיד לכשנצפו הכספים שולם השובר" (כל ההדגשות בפסק הדין שלי – י.ב.).
רוצה לומר, לפי הודאת בעל דין זו של הנתבע, במכתב החתום על ידי מנהלת הסניף, הגב' אודליה בן קואל, הסיבה לתשלום השובר רק ביום 12.4.21 היא העובדה כי כספי ההון העצמי נצפו בחשבון רק במועד זה, ולא מועד מתן הפטור מביצוע שמאות.
העדים מטעם הנתבע טענו, באופן סתמי ובניגוד להודאה זו בכתב, כי ההון העצמי "שוקף" בחשבון כבר ביום 11.4.21, אך לא ידעו להצביע על אורגן של הבנק שצפה בכך, ולא ידעו לציין שעה.
ראה לעניין זה עדותה של הגב' הילה מלכה בעמ' 79 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2024 (להלן: "הפרוטוקול"); והתחמקותו של מר מוטי לוי ממתן תשובה לשאלה מי ראה את הכסף באותו יום (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 5-6).
שנית, עדותן של הגברות הילה מלכה ושילת חדד, השתלבו, בסופו של יום, זו בזו, ולפיהן התובע למעשה לא התבקש להביא שמאות לפי תקן 19 משום שהנחת העבודה של נציגי הנתבע הייתה כי הוא פטור מכך.
ראה לעניין זה עדותה של הגב' שילת חדד בעמ' 56 ו-57 לפרוטוקול הדיון כי השמאות לא נדרשה על ידי הנתבע, וכן דבריה של הגב' הילה מלכה לגבי רשימת הדרישות שהעבירה לתובע: "אנחנו לא רשמנו לו כי מראש אמרתי שאני פותרת את זה, אבל זה מופיע באישור העקרוני כתנאים לשמאות זה רשום לו שם". (עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 32-33).
על פי תשובתה זו של הגב' מלכה, היא והנתבע נפגשו ביום 8.4.2021 והיא מסרה לו רשימת דרישות, כאשר השמאות אינה בין הדרישות, וזאת משום שהיא הייתה בטוחה מראש שהיא "פותרת את זה".
תשובה זו סותרת את טענות הנתבע בסעיף 11 לכתב ההגנה, ממנה משתמע כאילו התובע הגיע ללא השמאות כשהוא יודע שעליו להביאה. אני, כאמור, מעדיף את עדותה של הגב' שילת חדד בעניין זה, כי השמאות לא נדרשה בעסקה זו על ידי הנתבע.
האם היה על התובע לשער כי למעשה יש דרישה נוספת, נסתרת, שהופיעה באישור העקרוני והנתבע עדיין עומד עליה (בלי לציין זאת)? לטעמי – התשובה היא בהחלט שלילית.
יצויין כי התובע, בעדותו בבית המשפט, הבהיר כי במהלך התהליך של נטילת הלוואת המשכנתא אף לא נתקל במושג חוות דעת שמאית (עמ' 16 שורות 19-20). יש לציין כי לא עלה בידי הנתבע בהליך זה להראות, בדרך כלשהי, כי מסמך האישור העקרוני אכן נמסר לידיו של התובע או מי מטעמו (ראה תשובתה של הגב' מלכה בעניין זה בעמ' 75 לפרוטוקול שורה 26).
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הוכח בהליך זה, כי סביר יותר שהגורם לאי תשלום שובר ההלוואה על ידי הנתבע ביום 11.4.2021, הייתה העובדה כי כספי ההון העצמי של התובע לא שוקפו, מסיבה כזו או אחרת, בחשבון המעבר אצל הנתבע.
נשאלת השאלה - בהינתן כי זה מצב הדברים - האם התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות?
ההלכה היא כי "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות". ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?". (מתוך ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1) 113 – ההפניות הושמטו).
אין ספק כי הנתבע חב חובת זהירות כללית וקונקרטית כלפי התובע, שהרי כבר נפסק כי "על חובת הזהירות של מוסד בנקאי כלפי לקוחו אין צורך להכביר במילים. נאמר רק כי ייחודיותה נגזרת מהסתמכותם של לקוחות על הבנק ומהאמון שרוכש הוא למוסד מעין זה, המביא אף ליצירת חובות אמון כלפי הלקוח. מוסד בנקאי ופקידיו נתפשים בעיני הציבור כברי-סמכא בתחום שבמומחיותם ובמקצועיותם" (ע"א (מחוזי ת"א) 3004/01 בנק מסד בע"מ נ' נבו אריאלה (פורסם בנבו, 5.9.2005) – כל ההדגשות בפסק הדין שלי – י.ב.).
עד נפסק בהקשר זה כי: "..אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחויב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחויב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח. כמו כן יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק. זאת ועוד, אין זה ברור כלל כי יש להפעיל כלפי בעל חשבון בבנק אותה אמת מידה הנוהגת כלפי אדם שמערכת יחסיו עם הבנק מסתכמת בקבלת הלוואה חד-פעמית. מידתה של חובת האמון והיקפה מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק במקרה נושא הדיון."
(מתוך ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ''ד מח (2) 573).
האם הפר הנתבע את חובות הזהירות המוטלות עליו?
הגב' מלכה העידה כי ביום 11.4.2021 מסרה את פרטי העברת הזה"ב לגב' שילת (עמ' 72 לפרוטוקול שורות 35-36).
משמעות הדבר היא כי התובע יכול היה להסתמך על מומחיותה של הגב' מלכה, פקידת הנתבע, כי ניתן עדיין לבצע את העסקה (ביום 11.4.2021) וכי העברת הזה"ב תפתור כל חשש, ככל שהיה קיים, במילוי הדרישה האחרונה ממנו בדרך לקבלת המשכנתא ותשלום השובר.
ודוק, אם הגב' מלכה סברה שיש חשש שהעברת הזה"ב לא תשוקף באותו יום, או כי מכל טעם אחר (כולל אי מתן אישור כזה או אחר), לא יעלה בידה להשלים את העסקה, היה עליה לומר זאת לתובע ולאפשר לו לשקול את צעדיו. הגב' מלכה אף יכלה לומר לתובע כי לא ניתן להשלים את העסקה בסד הזמנים הזה.
אך עולה מכל העדויות שלפניי כי לא זה היה מצב הדברים, ולא שוקף לתובע, בשום שלב ביום 11.4.2021, כי העברת הזה"ב אינה הדרך הוודאית להעברת הכספים ולהשלמת העסקה או כי לא ניתן לבצע את העסקה באותו יום.
כאשר כספי ההון העצמי של התובע כבר נמצאים אצל הנתבע הרי שהוא "שבוי" בעסקה זו אך ורק עם הנתבע. הוא נתון לחסדיהם של נציגי הנתבע, ואין, כאמור, שום פעולה אחרת שהוא יכול לבצע כדי לקדם את תשלום השובר.
במצב דברים זה, אני קובע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע והפרת החובה היא שגרמה לנזק.
שאלת הקטנת הנזק
לגבי שאלת הקטנת הנזק – לא הובאו די ראיות על ידי הצדדים כדי להוכיח כי ניתן היה להקטין את הנזק.
הצדדים לא הציגו מקרים דומים, בהם תקלה או כשל כלשהו בהעברת כספים, תהא סיבתה אשר תהא, גרמה לרשות מקרקעי ישראל לחזור בה מביטול זכייה במכרז, ולא הציגו כל פסיקה התומכת בהשערה זו כי מכתב מהבנק-הנתבע היה "פותר" את העניין.
למעשה, ההלכה בעניין זה היא הפוכה:
"עיקרון השוויון אשר מחייב את הרשות השלטונית בגדרו של מכרז חל גם בשלב של מימוש הזכייה. כאשר סכומי התשלום ומועדיו מוגדרים כתנאי יסודי למימוש הזכייה, כבענייננו, הארכת מועד לביצוע התשלום לזוכה תהא פסולה מניה וביה, בהיותה פוגעת בעיקרון השוויון (ראו ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(1) 516 (2002)). איחור בתשלום מצד הזוכה מהווה אפוא פגם מהותי בתנאי המכרז. פגם כאמור איננו בר-תיקון מאחר שתיקונו ישנה את תנאי המכרז בדיעבד, וכל "תיקון" כזה אינו אלא קלקול. לפיכך, על הרשות למצות עם המאחר את הדין בדרך של ביטול הזכייה. כלל זה הוסבר באופן קולע וחד-משמעי על ידי השופט א' רובינשטיין (כתוארו אז):
"לתורת המכרזים יפה גישת בית שמאי. אין מנוס. שמירה קפדנית ודקדקנית על כללים ברורים ואחידים היא ערובה לקיום העקרונות המהותיים של שוויון והגינות המכרז, להגברת אמון הציבור בשיטת המכרזים, למאמץ לנעילת דלתי השחיתות ולשינוי היחס המקל ראש, לעתים, בדרישות המכרז מצד חלק מהמציעים." (עניין אחים כלאדי, פסקה יד).
החריג האחד והיחיד לכלל האמור נקבע בפסק הדין בעניין שריקי. באותו מקרה, קבע בית משפט זה כי כאשר אשם מסוים בגין אי השלמת ההתקשרות במועד הקצוב רובץ גם על הרשות בעלת המכרז, חובת תום-הלב, אשר חלה על הרשות בכל מעשיה, יכול שתחייבה לראות בפעולתו המתאחרת של הזוכה פעולה שבוצעה במועדה. כפי ששנינו מדיני היושר, "Equity looks on that as done which ought to be done" (ראו Snell's Equity 124, para.5-030 (32nd ed, 2010))."
(מתוך עע"מ 5409/18 רשות מקרקעי ישראל נ' מוחמד סלימאן (פורסם בנבו, 3.1.2019).
בענייננו, אין שום אשם שרובץ על הרשות בעלת המכרז, וממילא לא הוכח שהייתה אפשרות להקטין את הנזק.
יוער, כי נספח 4 שצירף התובע לכתב התביעה כלל אינו עוסק בבקשה להחזיר את הגלגל לקדמותו ואת זכייתו של התובע על כנה, כי אם בביטול החלטת החילוט והוועדה שדנה היא וועדת המכרזים (חילוטים). התובע לא הציג כל תשובה של רשות מקרקעי ישראל על בקשתו בנספח 3.
שאלת גובה הנזק
בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע נחלקו דעות המומחים מטעם הצדדים.
המומחה מטעם התובע סבר כי המועד הקובע לשומה הינו יום 24.4.2022, בהתאם לכך שם את שווי השוק לנכס המדובר בגבולות של כ- 2,280,000 ₪, כאשר הוא מציין כי יש להביא בחשבון כי בעת מו"מ או מימוש זכויות הנכס, תיתכנה סטיות מהערך הנקוב בשיעור של כ- 10% (פלוס/מינוס). המומחה הנוסף מטעם התובע הפחית מערך שיווקו של המגרש מחדש עלויות שונות ואת מס השבח המוערך, והגיע להערכת רווח נמנע של כ- 1,149,154 ₪.
המומחה מטעם הנתבע סבר כי המועד הקובע לשומה הינו יום 12.4.2021, בהתאם לכך שם את שווי השוק לנכס (במעוגל) בסך של 1,060,000 ₪, ולאור מחיר הרכישה קבע פער (במעוגל) של 290,000 ₪.
לחילופין, ערך המומחה מטעם הנתבע בדיקת רווח יזמי שיכול היה להיצמח בבנייה ובמכירה, למועד הקובע – 12.4.2021, לפי מחיר הזכייה שנקבע למגרש (כולל הוצאות פיתוח), ואמד רווח זה בגבולות של 500,000 ₪.
המחלוקת בין הצדדים היא אפוא, הן בשאלת המועד הקובע והן בשאלת אופן עריכתו של התחשיב.
בעניין המחלוקת בשאלת המועד הקובע, אני מקבל את טענות הנתבע ותחשיב המומחה מטעמו – בחלופה הכוללת רווח יזמי, שכן המדובר בעסקה שנועדה למטרה זו ועדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה.
ההלכה היא כי העקרון המרכזי בדיני הנזיקין בישראל הוא השבת המצב לקדמותו. במסגרת זו, נועד הפיצוי להשיב את התובע למצב הדברים ולנקודת הזמן בה הפגיעה בו לכאורה לא הייתה מתרחשת כלל (ראה לעניין זה רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 19.1.2017)).
כלומר – השאלה היא מה היה מצבו של התובע, ביום 12.4.2021, אילו השובר היה משולם על ידי הנתבע בזמן?
במצב דברים זה היה בידו של התובע נכס ששוויו, נכון למועד זה, הוא כפי ששם אותו המומחה מטעם הנתבע, כולל רווח יזמי אפשרי באותה נקודת זמן. התובע היה חופשי למכור נכס זה ברווח של 500,000 ₪, לתת אותו במתנה או לעשות בו כל העולה על רוחו.
אמחיש את הדברים באמצעות הדוגמא הבאה - נדמיין מצב דברים בו ניגש התובע ביום 12.4.2021 לנתבע, והנתבע היה מיד מודה בטעותו ומציע לתובע פיצוי בגין הנכס שאבד – מה הפיצוי שהיו הצדדים מסכימים עליו אם הם רציונליים, הגונים ויש באפשרותם לשום נכונה את ערך הנכס?
טענת ב"כ התובע בסיכומיו לפיה המועד הקובע צריך להיות: "המועד בו ניסה לזכות שוב במגרש", אינה מקובלת עלי כלל ואין לה על מה שתסמוך. מדובר במועד שרירותי לחלוטין, אקראי, שאין לו קשר להשבת המצב לקדמותו.
נניח מצב דברים אחר, לפיו מספר חודשים או שנים לאחר ביטול זכייתו של התובע החליטה רשות מקרקעי ישראל לבטל כליל את מכירת המגרש הזה לציבור או לסלול בו כביש. האם אז לא היה זכאי התובע לפיצוי כלל לפי סברתו?
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששמעתי את חקירות שני המומחים לפניי, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את הערכתו של המומחה מטעם הנתבע, על הסך של 500,000 ₪, כאומדן הרווח היזמי שנמנע מהתובע עקב מעשיו ומחדליו של הנתבע.
לעניין שאר הנזקים להם טוען התובע, קרי – הפיקדון בסך 30,000 ₪ שהפקיד לרשות מקרקעי ישראל וההוצאות שהוציא לשם העמידה בהוראות המכרז (אותן העריך בכ- 40,000 ₪ בתוספת מע"מ), הרי שאין מקום לפסוק לו פיצוי בגינן, בנוסף לפיצוי בגין אובדן הרווח היזמי.
במה דברים אמורים?
כפי שפירטתי מעלה, יש לקבוע את הפיצוי בהתאם לעקרון השבת המצב לקדמותו, כאילו לא התרחשה הפגיעה בתובע. אילו זה היה מצב הדברים, הרי ממילא היה עליו לשלם את הפיקדון, כחלק מהתשלום עבור המגרש, וכן את ההוצאות הנלוות לשם עמידה בתנאי המכרז (ראה לעניין זה, למשל, בעמ' 18 למוצגי התובע לגבי מימוש ערבות על חשבון התמורה בגין הקרקע).
התובע אינו יכול להיפרע פעמיים, גם לקבל את כל הוצאותיו חזרה כאילו לא ניגש למכרז ולא השתתף בו, וגם לקבל את אובדן הרווח היזמי כאילו ניגש למכרז, השתתף בו, וזכה.
שאלת אשמו התורם של התובע
יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך תא (מחוזי ת"א) 26522-06-14 שמואל מנדזיצקי נ' סופיריור בית השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 30.4.2019):
סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר מהו אשם ובתוך כך מהו אשם תורם, וסעיף 68 לאותה הפקודה קובע כיצד אשמו התורם של ניזוק משפיע על זכאותו לפיצוי בגין נזקו:
"64. 'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; [...]".
"68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין מגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור". בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אשם תורם ייקבע מקום שבו התרשל הניזוק, ובכך תרם להיווצרות הנזק שנגרם לו; במקרים אלה חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק תהא על פי אשמם המוסרי של כל אחד מהם בגרימת הנזק (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 20-21 (2003)):
"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד 'יסודות האחריות בנזיקין' דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם [פורסם בנבו] [37], בעמ' 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק [פורסם בנבו] [38], בעמ' 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [פורסם בנבו] [39], בעמ' 438; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה [פורסם בנבו] [40], בעמ' 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי [פורסם בנבו] [41]). לעניין זה '...יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם המערערים...' (ע"א 741/83 הנ"ל [18], בעמ' 273. ראו גם: ע"א 526/64 'זחליל' בע"מ נ' פנחס [פורסם בנבו] [42], בעמ' 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה [פורסם בנבו] [43], בעמ' 424; אנגלרד דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 272)".
בענייננו, אני סבור כי התובע לא נהג כאדם אחראי תוך נקיטת זהירות סבירה, כאשר פעל באופן שבו נקלע לסד זמנים דחוק עד כדי כך, שהמועד בו, בסופו של יום, ניגש לסניף הבנק הרלוונטי היה 8.4.2021, שהיה יום חמישי בשבוע, כאשר המועד האחרון לתשלום הינו יום ראשון שלאחר מכן – 11.4.2021.
תרומתו של התובע להיווצרות סד הזמנים הדחוק הייתה משמעותית.
ראשית, התובע ידע על זכייתו במכרז כבר בחודש ינואר 2021 ומסיבה שלא הובררה כלל, פנה ליועץ מטעמו רק בחודש מרץ 2021 להתנעת של התהליך (כאשר פרק הזמן לתשלום הוא 3 חודשים בלבד). יובהר כי בסוף חודש מרץ באותה שנה חל חג הפסח והדבר היה בוודאי ידוע לתובע.
שנית, גם אם תאמר שהנתבע התמהמה בשקילת בקשתו של התובע למשכנתא והאישור העקרוני הגיע רק ביום 8.4.2021 (על פי התאריך המופיע בו), הרי שהנתבע לא הציג פניות כלשהן, ממנו ליועץ מטעמו או לנתבע, כדי לזרז את התהליך ולהבהיר כי הזמן הולך ואוזל.
לולא התנהלותו זו של התובע, הרי שדי בכך שהונו העצמי היה מועבר יום קודם או מספר ימים קודם למועד בו הועבר, שאף "שיקופו" של הסכום, באיחור, בבנק הנתבע, לא הייתה מונעת את השלמת העסקה.
האדם הסביר, ובוודאי מי שביצע כבר מספר עסקאות בנקאיות כגון אלה בדיעבד, יודע או לכל הפחות משער ומצפה כי הליכי נטילת הלוואת משכנתא אורכים זמן, ואינם מתרחשים "על אתר", כפי שניסה להציג התובע בתצהירו.
לאור האמור לעיל, אני מעריך את אשמו התורם של התובע בשיעור של 40%.
סוף דבר – אני מורה כי הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, את הסך של 300,000 ₪, בערכי קרן נכון ליום 12.4.2021, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961.
עוד אני מורה כי הנתבע ישלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שכ"ט עו"ד בסך 23,766 ₪, אחרת יישא סכום זה ריבית שקלית בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
עוד ישלם הנתבע לתובע, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪, אחרת יישא סכום זה ריבית שקלית בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.
פסק הדין ניתן היום, כ"ד ניסן תשפ"ה, 22 אפריל 2025, בלשכתי, בהעדר הצדדים.
