פלונית נ' עיריית חיפה ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, ילידת 1978, בתאונה שאירעה ביום 3.07.11, עת מעדה ביציאה מהסופרמרקט הנמצא בבעלות נתבעת 2 (להלן: "הסופר" ו"התאונה"). לטענת התובעת, התאונה נגרמה בשל הפרש הגבהים בין מפלס הכניסה לסופר לבין מפלס הרחוב, הפרש המהווה מפגע מסוכן.

התביעה הוגשה במקור נגד שני נתבעים נוספים, נתבעים 3 ו-4, אשר שימשו כמנהלי נתבעת 2 בעת התאונה. ביום 11.09.13, לבקשת התובעת, נמחקה התביעה נגד נתבע 4 וההליכים נגד הנתבע 3 עוכבו. נתבעת 5, הינה המבטחת של נתבעת 2.

ממקום התאונה, הועברה התובעת באמבולנס לבית החולים כרמל בחיפה, שם אובחן שבר תלת פטישוני בקרסול רגל שמאל. רגלה הושמה בגבס ולאחר אשפוז של יום אחד, הועברה לבית החולים הדסה עין כרם, שם עברה ניתוח שחזור פתוח וקיבוע של הקרסול. התובעת שוחררה ביום 13.7.11 עם המלצות להמשך מעקב רפואי וטיפולי פיזיותרפיה. הגבס הוסר ביום 25.8.11.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית של ד"ר מרדכי קליגמן, לפיה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין הפגיעה בקרסול שמאל לפי סעיף 35(1)ב'-ג' לתקנות המל"ל ונכות אסטטית בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל, בגין צלקת.

הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה, של ד"ר שי פריימן, לפיה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב' בגין השבר התלת פטישוני בקרסול שמאל.

פרופ' ניסקה מאיר, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), קבע כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% וכי לא נותרה נכות פלסטית בגין הצלקת.

דיון והכרעה

האחריות

לטענת הנתבעות, לא הוכיחה התובעת כי התרשלותן היא שגרמה לתאונה. הצדדים חלוקים גם בשאלת אשמה התורם של התובעת ובסוגיית הנזק.

ביום 07.09.17, הודיעו הנתבעות כי הגיעו להסכמה בדבר חלוקת האחריות ביניהן, באופן שנתבעת 1 תישא ב- 35% מסכום הפיצוי שייפסק לתובעת ונתבעות 2 ו-5 יישאו ב- 65% ממנו.

התובעת הגישה חוות דעת מומחה בטיחות, המהנדס ברק (להלן: "מומחה התובעת"), לפיה נמצאו חריגות וליקויי בטיחות רבים בדרך הגישה אל המבנה, המשמש את חנות המכולת. בין היתר, קיומו של הפרש גבהים מסוכן בין מפלס המדרכה לבין מפלס הכניסה, אשר בהיעדר הגבלה במעקה, מאפשר למעשה ירידה למדרכה ממפתן הכניסה בכל נקודה לאורך החזית. לטענת המומחה, מפגע זה הנסתר מעיני היורד מהמפתן למדרכה, לא גודר ולא סומן או הואר כיאות, ולכן אינו נותן אזהרה למשתמשים מפני הסכנה הגלומה בו. מוסיף וטוען המומחה, כי רק בנקודה אחת, הסמוכה לפתח החנות, הותקן פתרון מאולתר ומסוכן - מעין מדרגה הבניה מיציקת בטון משולבת במשטח מפח, אך המדרגה נבנתה בניגוד לתקנים המקובלים ובכלל זה רוחב המדרגה המשתנה, שלח המדרגה החלק ורום המדרגה פתוח וקיימת סכנה להיתפסות רגל מתחתיו. עוד מציין המומחה, כי מאחז היד שהוקם במרכז המדרגה, חורג אף הוא מדרישות התקנות. בנוסף, מציין המומחה את התאורה הרחוקה מהחזית והיעדר שילוט או הכוונה למשתמשים ליציאה דרך מהלך המדרגה דווקא וחסר סימון סף מפלס הכניסה.

הנתבעות לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו.

הנתבעות, למעשה, אינן חולקות על קיומו של מפגע. המהנדס סעדי סלים, שחוות דעתו הוגשה מטעם הנתבעות 2 ו-5 מאשר שאכן היה מפגע, וכי המדרכה היתה גבוהה מדי, ומסכים עם מומחה התובעת באשר לחובת הגידור, הסדרת מדרגות, סימון ושילוט, אלא שלשיטתו, האחריות לסמן את המפגע מוטלת על נתבעת מס' 1.

מאז, כאמור, הגיעו הנתבעות, להסכמה בדבר חלוקת האחריות ביניהן.

העובדה שהנתבעות מצאו לנכון לעשות שינוי יסודי במקום אירוע התאונה, כפי שעולה מחוות דעתו של מומחה הנתבעות, וכפי שניתן גם לראות מהשוואת התמונות שהתובעת צילמה בסמוך לאחר האירוע לתמונות שצילם מומחה הנתבעות מאוחר יותר, מחזקת את המסקנה כי גם הנתבעות הכירו בקיומו של המפגע.

לטענת התובעת, מעדה ונפלה כשירדה ממפלס הכניסה לסופר אל המדרכה, בגלל הפרש גבהים מסוכן, בלתי אחיד ובלתי צפוי בין שני המפלסים . לטענתה, מדובר בבנייה לא תקנית שהיא סוג של אלתור, בניגוד להוראות התכנון ובנייה וככזו מהווה מפגע מסוכן המסכן את הנכנסים והיוצאים מהסופר.

בתצהירה, הוסיפה וטענה התובעת, כי בביקורים קודמים שלה במקום, היו מונחים על מפלס הכניסה מכלי פלסטיק שכיוונו את היוצא מהסופר לירידה במדרגות הנמצאות בדיוק מול פתח הכניסה. עם זאת, במועד התאונה, לא היו במקום ארגזים, ולכן כשנעה לכיוון הרכב שלה שנמצא מימין לכניסה ובצד שמאל של היוצא, ירדה מהמפלס במקום שאין מדרגות (כפי שסומן באיקס בתמונה שצורפה כנספח א' לתצהירה) ועקב הפרשי הגבהים, נפלה.

לטענת הנתבעות, התובעת שעלתה במדרגה למשטח הכניסה של הסופר עשרות פעמים בעבר, ואף ביום התאונה, ירדה ממפלס למפלס, באותו המקום בו עלתה, בעודה רואה את הפרש המפלסים, שלא היה פגם נסתר כנטען, התובעת הורידה את רגלה אך עיקמה אותה ועל כן נפלה. לטענת הנתבעות, העובדה שגובה המדרגות אינו תקני, לא הופכת אותן למפגע שכן גובה המדרגה לא היה סיבת הנפילה, אלא העובדה שהתובעת ירדה ממשטח למשטח תוך שהיא שולחת את רגלה, שהיתה נתונה בנעלי אצבע, לכיוון המשטח התחתון אף שידעה על הפרש הגבהים, ובדרכה על המשטח התעקמה רגלה. לטענתן, אילו התובעת היתה יורדת במרכז היכן שהתקינו מדרגה נוספת או אוחזת במעקה ונזהרת לא לעקם רגלה, לא היתה התאונה נגרמת.

עובד הסופר בעת התאונה, גסאן קטעלו, שזומן לעדות מטעם התובעת, העיד כי ראה את התובעת נופלת: "היא יצאה מהחנות, יש שם מדרגה, היא לא שמה לב, באה לרדת, התעקמה לה הרגל והיא נפלה" העד סימן על התמונה שהוצגה בפניו (מוצג ת/1) את מקום הנפילה. לטענתו, ראה את התאונה עת יצא כדי להתנצל בפניה שהחנות היתה סגורה (עמ' 24 לפרוטוקול).

העד אישר כי חתם ביום התאונה על גבי המסמך שצורף לתצהיר התובעת וסומן כמוצג ת/2, לפיו היה עד לתאונה. בעדותו אישר עוד כי כפי שנכתב במסמך, התובעת ירדה באזור שאין בו מדרגה (עמ' 25, שורות 3-7) אך, הכחיש שהתובעת נפלה בתחומי הסופר, כפי שצוין במסמך בטענה כי המסמך נכתב ע"י בעלה של התובעת ובשל העייפות בסוף יום עבודה הוא חתם בלי לדייק במילים (עמ' 26 לפרוטוקול).

התובעת מסרה גרסה מפורטת ביחס לנסיבות התאונה. עדותה היתה קולחת ורציפה והיא מהימנה בעיני. גרסתה עולה בקנה אחד עם התמונות שהוצגו ממקום התאונה, ונתמכת בעדותו של העובד באשר לאופן התרחשות התאונה. העד, אמנם, סתר את גרסתה של התובעת בשאלה האם ערכה קניות טרם התאונה, אולם בשים לב לזמן הרב שחלף מאז התאונה אני סבורה כי מדובר בסתירה שולית, הנובעת מכך שהעד פשוט אינו זוכר פרטים שקדמו לתאונה.

הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים במקרקעין (ע"א 683/77 ברוק נ' עירית תל אביב יפו, פד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006) ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007)). מכאן, בעלות, או החזקה במקרקעין, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים, או המחזיק, כלפי מבקרים במקרקעין. אין מחלוקת גם באשר לחובת הזהירות המושגית שחבה הרשות המקומית כלפי הולכי רגל העושים שימוש ברחובות שבתחומה (ע"א (חי') 23805-04-11 עירית חיפה נ' איליזרוב

( 29.1.2012)). במקרה הנדון, התרשלות הנתבעת 1 נובעת אף מהעובדה שהסופר התנהל במקום שנים רבות, ללא רישיון עסק, עקב בניה בלתי חוקית (תצהיר תשובות לשאלון ת/8).

חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות, לפיו נדרש בית המשפט להכריע בשאלת קיומן של צפיות טכנית, וצפיות נורמטיבית, כאשר הפסיקה הבחינה בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר כאשר אחריות קונקרטית תוטל רק בעטיו של סיכון בלתי סביר (ע"א 3124/90, סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט(1), 102, 111).

באשר למבחן הציפיות בהקשר של ביקור במקרקעי הזולת, נפסק כי:

"הכלל הוא, כאשר פלוני מבקר בנכס על פי הזמנתו של המחזיק בנכס, כאשר מצויה בנכס סכנה, שאינה בגדר אחת מהסכנות הרגילות, הרי אין המחזיק בנכס יכול להניח כי המבקר אכן ידע להיזהר מפניה של סכנה זו והוא חייב לצפות מראש לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה להביא לגרימת נזק למבקר"

ע"א 343/74 גרובר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1), עמוד 155.

עוד נפסק כי:

"יש להבדיל בין מקרה בו "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה האזורית בית שמש), שהינו סיכון סביר של חיי היומיום שיש להכיר בו, להשלים עמו וללמוד לחיות עמו, לבין סיכון שנוצר ע"י מחזיק מקרקעין, שיש לו שליטה ופיקוח על המקרקעין, במחדלו לדאוג לכניסה ויציאה בטוחה ממקרקעיו. בידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות." (ההדגשה הוספה- ע.ו.).

ע"א (ת"א) 20362-10-11 עמיר קונדיטוריה נ' מאירי (8.10.2013).

מכאן, השאלה היא האם היה על הנתבעות לצפות נפילה של מבקר בסופר כתוצאה מהמפגע נשוא התביעה.

כאמור, מעיון בחוות דעת המומחים, ובתמונות שהוגשו, הוכח קיומו של מפגע הנובע מהפרש גבהים לא תקני. היה על הנתבעות לצפות כי מבקרים בסופר עלולים להיפגע מהמפגע, בפרט כאשר פעמים רבות לקוחות יוצאים ממנו עם שקיות בידיהם, דבר המגביר את הסיכון. מדובר במפגע המהווה מכשול ויוצר סיכון בלתי סביר שהיה על הנתבעות לצפות אותו ולנקוט אמצעים למניעת הסיכון (ראו: ע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99)).

כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת ואף מחוות דעת של מומחה הנתבעות 2 ו-5, יכלו הנתבעות באמצעים סבירים למנוע את התאונה, או למצער את להפחית את הסיכון להתרחשותה, בין היתר באמצעות בניית מדרגה לאורך כל המפלס ולא רק בנקודה אחת, או גידור החזית על מנת לכוון את המשתמשים ליציאה דרך המדרגה הקיימת, סימון ושילוט המזהיר בפני הסכנה וכיוצ"ב.

אשם תורם

האשם התורם נבחן בשני מבחנים: האחד, האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). השני, מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. (ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723. ע"א 557/85 טיטה זרוק נ' ישראל גרוס, פ"ד מא(1) 684, 686).

התובעת הכירה את מקום התאונה היטב. כך בתצהירה, אישרה כי "מדובר בסופרמרקט, בו ביקרתי לעיתים" (סעיף 2 לתצהיר ור' גם סעיף 3 בדבר ביקורים קודמים במקום). גם בעדותה, אישרה כי היא מכירה את המקום והיתה בו כבר כמה פעמים בעבר ואף אישרה כי היא מודעת לקיומה של המדרגה (עמ' 35, שורות 23-26). התובעת אישרה בעדותה כי בעת אירוע התאונה, היה אור יום ועדיין לא החשיך (עמ' 34, שורות 11-12 לפרוטוקול) התובעת העידה עוד, כי היא מניחה שגם כאשר נכנסה אל הסופר באותו יום עלתה את אותה מדרגה גבוהה (אף כי אינה זוכרת). מכל מקום, התובעת תיארה את תחושתה בעת עליית המדרגה, באמרה:

"כשעליתי, כן, זה לא נראה מוזר, זה גבוה, אתה מרגיש שאתה עולה לא מדריגה רגילה." כך שאם לא בזו הפעם, כפי הנראה בפעמים קודמות הבחינה בה. בהמשך אישרה התובעת כי ידעה שהיא יורדת מדרגה, וכי הסתכלה וראתה את הרצפה (בעמ' 43 ש' 5-24).

מכל מקום, גם מבלי להכיר את המקום, היה על התובעת להביט כלפי מטה, על מנת להעריך במבטה את גובה המשטח אליו היא יורדת, לפני הנחת הרגל – התובעת אמנם העידה כי הביטה כלפי מטה, אך אני מתקשה לקבל את הטענה, שכן לו היתה מאטה רגע לפני הורדת הרגל, ומביטה אל המדרכה, לא היתה מניעה להעריך את גובה המדרגה.

אני סבורה כי התנהגותה של התובעת תרמה אף היא להתרחשות התאונה. בנסיבות העניין, מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.

הנזק

שעור הנכות הרפואית

שעור הנכות הרפואית הינו, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, 10% על פי סעיף 35(1)ב' בגין השבר התלת פטישוני בקרסול שמאל.

עוד קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של שלושה חודשים מיום התאונה ונכות זמנית בשיעור של 50% לתקופה של שלושה חודשים נוספים.

המומחה שלל קיומה של נכות פלסטית, וכתב בחוות דעתו שהצלקת עדינה, לא מורמת וללא רגישות. בתשובה לשאלות הבהרה השיב המומחה כי הצלקת אינה מכערת, וברובה מוסתרת.

איני רואה מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה, ביחס לצלקת, ועל כן אין מקום לייחס לתובעת נכות כלשהי בתחום הפלסטי.

הנכות התפקודית

כידוע, הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, נקבעים על ידי בית המשפט, והם תלויים בנסיבות, ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהראיות המוצגות בפניו. (ע"א 9703/10 סאמר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ( 12.6.11); ע"א 7871/10 חורי נגד כלל (22.5.11); ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011); ע"א 516/86 אררט נגד אזולאי פ"ד מ' (4) 690.

כפי שנפסק לא פעם, נכות רפואית בתחום האורתופדי, משקפת, בדרך כלל, גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית של נפגע. במקרה הנדון, אף שהתובעת אינה עוסקת במקצוע הכרוך בעבודה פיזית, אני סבורה כי הנכות שנקבעה לתובעת בגין הגבלה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות של הקרסול, הינה בעלת השלכה תפקודית (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 792).

התובעת הצהירה על הכאבים מהם סבלה ועל כך שהמגבלה בתנועה מלווה אותה, וחזרה על הדברים בעדותה.

בהתחשב בסעיף הליקוי בגינו נקבע שיעור הנכות, במגבלותיה של התובעת, ובמצבה הכללי כיום, על פי מכלול הראיות שהובאו בפניי, אני סבורה כי שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת, בעקבות פציעתה בתאונה, הינו כשיעור נכותה הרפואית, היינו 10%.

הפגיעה בכושר השתכרות ובסיס השכר

התובעת הינה בעלת תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה ובעת התאונה היה לה ותק של 5 שנים במפעל פלסטרוניקס בתפקיד ראש צוות של מנהלות חומר.

התובעת שבה לעבודתה בחברת פלקסטרוניקס, בתאריך 1.2.12. לטענתה, עקב העדרותה הארוכה, שובצה עובדת אחרת בתפקידה שקדם לתאונה, והיא הועברה לתפקיד אחר, אטרקטיבי פחות, אם כי ללא פגיעה בשכרה. בתאריך 20.2.15 הסתיימה העסקתה בחברה, ולאחר שלושה חודשי אבטלה החלה לעבוד במקום העבודה הנוכחי – חברת נטפים שקיפוץ יפתח.

לטענת התובעת, ממוצע שכרה החודשי עובר לתאונה היה 13,722 ₪ ובשערוך להיום 14,100 ₪. לטענתה, אלמלא התאונה היתה מגיעה בקלות גם במקום עבודתה הקודם לשכר של 16,000 ₪ תוך זמן קצר, כפי שהיא משתכרת כיום במקום עבודתה הנוכחי עם ותק פחות משנתיים. עוד יש לקבוע לטענתה, כי בהיותה צעירה, היא יכולה בקלות להתקדם עוד בשכרה עד 18,000 ₪.

לטענת הנתבעות, עובר לתאונה שכרה הממוצע של התובעת עמד על כ-13,656 ₪ ברוטו לחודש. מעיון בתלוש השכר מחודש 2/12 לאחר שחזרה לעבודה מחופשת לידה, נראה בבירור כי לא נגרם לה כל הפסד שכר. כך למשל בחודש יולי 2012, הרוויחה שכר של 15,598 ₪ ברוטו. מוסיפות וטוענות הנתבעות כי הטענה כאילו היתה אמורה להיות בתפקיד אחר ולהשתכר שכר אחר, לא נתמכה בראיה כלשהי למעט עדותה היחידה של התובעת. עוד טוענות הנתבעות, כי התובעת שבה לעבודתה במשרה מלאה כמנהלת פרויקטים ולא חלה כל ירידה בשכרה אלא להפך. לפיכך, מאחר והיא ממשיכה לעבוד ללא הגבלה ואין כל פגיעה בהכנסותיה ושכרה עולה, אין כל משמעות תפקודית לנכותה הזניחה בהתייחס לעיסוקה שאיננו פיזי במהותו.

בבוא בית המשפט להעריך מגבלותיו של נפגע, נפסק כי:

"...קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה זו."

ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (31.12.89)

מאז חזרתה של התובעת לעבודה, חלפו 6 שנים, ולא הוכח כי במהלך תקופה זו נגרם לה הפסד שכר כלשהו.

טענת התובעת, לפיה התקדמותה נעצרה בתקופה זו שבין חזרתה לעבודה לתפקיד אחר ועד לפיטוריה, לא הוכחה. גם אם ההעברה לתפקיד אחר נעשתה בשל היעדרותה הממושכת, הרי מאחר והתובעת שהתה גם בחופשת לידה, לא ניתן לשייך את כל תקופת ההיעדרות לפגיעה בתאונה. מאז חזרתה של התובעת לעבודה ועד לפיטוריה חלפו למעלה משלוש שנים, בהן עבדה והשתכרה שכר שאינו פחות משכרה עובר לתאונה.

התובעת העידה כי הבעיה לא היתה שנדרשה להתגבר על העדרות בת שבעה חודשים, שכן עם חזרתה "נגמר" והכל בסדר". בשלוש השנים שחלפו מאז חזרתה לעבודה ועד הפסקת עבודתה, ניסתה להשלים עם חוסר שביעות הרצון והתסכול, שנבעו מהעובדה שהועברה לתפקיד אחר, וכי "לא עוזבים עבודה ביום אחד" (בעמ' 38 ש' 1-5). מעדותה, עולה כי ההחלטה לעזוב את עבודתה בפלקסטרוניקס לא התקבלה באופן חד צדדי על ידי מעסיקה, אלא היה בה גם משום בחירה שלה עצמה.

מכל מקום, אף אם הפסקת עבודתה של התובעת בפלקסטרוניקס היתה פיטורים שלא חפצה בהם, לא הוכח כי פיטוריה קשורים למצבה הרפואי בעקבות התאונה. לא ניתן ללמוד ממכתב הפיטורים שהוצג (ת/6) את הסיבה להם, בפרט כאשר פרוטוקול השימוע לא הוצג ולא הובא עד מטעם המעסיק הקודם.

ממוצע שכרה החודשי של התובעת ב-7 החודשים שקדמו לתאונה היה 13,722 ₪ ברוטו ובצירוף הפרשי הצמדה להיום - 14,112 ₪.

לצורך קביעת בסיס השכר של התובעת לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד, יש להביא בחשבון ששכרה עלה ממועד התאונה והוא צפוי לעלות עוד, כפי שעולה מתלושי השכר שהוצגו.

על כן, אני מוצאת לנכון להעמיד את בסיס השכר לעבר על 18,000 ₪ ברוטו, בהתאם לטענת התובעת.

נתונים לצורך חישוב הנזק:

תאריך הלידה של התובעת: 16.03.1978.

מועד התאונה: 03.07.11.

גיל התובעת בעת התאונה: 33.

גיל התובעת במועד פסק הדין: 40.

נכות רפואית: 10%.

נכות תפקודית: 10%.

בסיס השכר לעבר: 14,112 ₪.

בסיס השכר לעתיד: 18,000 ₪.

הפסד שכר בעבר

התובעת הצהירה כי בגין חודשים יולי אוגוסט 2011 קיבלה שכר על חשבון ימי המחלה שהיו לה. בעדותה, חזרה והעידה כי קיבלה שכר מלא עבור חודשים יולי ואוגוסט 2011 (עמ' 44 לפרוט' ש' 27-36).

בסיכומים מטעמה, טוען ב"כ התובעת להפסד שכר מלא בגין חודשים יולי ואוגוסט, בין היתר, אך לא מבהיר כיצד הדבר מתיישב עם עדותה.

ככל שהתובעת סבורה כי היא זכאית לפיצוי בגין ניצול ימי המחלה, משום שקיבלה את שכרה על חשבון ימי מחלה, היה עליה להוכיח כי היתה רשאית לפדות את ימי המחלה, בתום העסקתה. ככל ששכרה שולם מכח פוליסת ביטוח אי כושר, היה עליה להוכיח את סוג הפוליסה, ותנאיה, על מנת להוכיח כי התובעת ניזוקה באופן כלשהו מעצם קבלת השכר מכח אותה פוליסה.

לא הוכח כי התובעת היתה זכאית לפדות את ימי המחלה בתום העסקתה, או כי נפגעו זכויות אחרות שלה, ועל כן אין לפסוק לה פיצוי בגין הפסד שכר בגין התקופה שמיום התאונה ועד מועד הלידה.

התובעת ילדה בתאריך 6.9.11 היינו חודשיים ושלושה ימים לאחר התאונה. מאותו רגע, היתה זכאית לחופשת לידה בת 3 חודשים, אך במקום לשוב לעבודתה בתחילת דצמבר 2011 שבה כאמור, בתאריך 1.2.12.

המומחה מטעם בית המשפט קבע כי לתובעת היתה נכות זמנית של 100% למשך 3 חודשים, ולאחר מכן נכות זמנית של 50% לתקופה של שלושה חודשים נוספים. כלומר, בתחילת חודש ינואר 2012 הסתיימה, להערכת המומחה, תקופת הנכות הזמנית ובאותו מועד התייצבה הנכות הצמיתה בשיעור של 10%.

בעדותה, אישרה התובעת כי גם שתיים מתוך שלוש חופשות הלידה הקודמות שלה היו ארוכות מהרגיל (בעמ' 36 ש' 35-36 ובעמ' 38 ש' 18-19). על כן, לא ניתן לייחס את העובדה שהתובעת שבה לעבודה חודשיים לאחר תום חופשת הלידה לתאונה דווקא.

עם זאת, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין חודש נוסף (דצמבר), בשל קביעת המומחה כי עד ינואר 2012 היתה לה נכות זמנית בשיעור של 50%.

על כן הפיצוי בגין הפסד שכר לחודש אחד, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, מסתכם ב- 15,210 ₪.

הפסד שכר בתקופה שמיום 1.2.12.

לטענת התובעת, יש לפסוק לה פיצוי בגין התקופה שמיום חזרתה לעבודה (1.2.12) עד יום 20.2.15 אז סיימה עבודתה בחברת פלקסטרוניקס. לטענתה, אלמלא התאונה היתה התאונה גרמה לבלימת התקדמותה, בגינה נגרם לה להערכתה הפסד של כ- 53,000 ₪.

איני מקבלת את הטענה. מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו, ולא הוכח כי קידומה של התובעת נעצר בעקבות התאונה. התובעת הועברה לתפקיד אחר לאחר שובה מהחופשה, אך אין ערובה לכך שלא היתה מועברת מאותו תפקיד גם אלמלא התאונה, בגין חופשת הלידה בלבד.

מכתב הפסקת העבודה שהציגה התובעת אינו מעיד על פיטורים, וודאי לא בעקבות מצב רפואי, ויש להניח כי התובעת, כאקדמאית מוכשרת צעירה, בת 35, ביקשה למצות את פוטנציאל ההתקדמות המקצועית שלה, ואת פוטנציאל ההשתכרות במקום עבודה שהציע לה תנאים טובים יותר, ללא כל קשר לתאונה.

העובדה שבמקום העבודה החדש משתכרת התובעת שכר גבוה יותר, אין בה כדי להוכיח כי היתה יכולה להשתכר שכר זהה בפלקסטרוניקס, אלמלא התאונה.

עם סיום עבודתה בפלקסטרוניקס, היתה התובעת מובטלת שלושה חודשים, וקיבלה דמי אבטלה. גם את הפסד השכר בתקופה זו לא ניתן לייחס לתאונה, מאותם נימוקים עליהם עמדתי לעיל.

הפסד שכר בעבר הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה, ולא הוכחה ירידה בהכנסות מאז התאונה ועד מועד פסק הדין, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר חלקי בעבר מעבר לאמור לעיל, אף לא על דרך אומדן גלובאלי, לאור העובדה ששכרה של התובעת עלה לאחר התאונה, ולא הוכח כי אלמלא התאונה היה צפוי לעלות עוד יותר.

הפסד שכר בעתיד

כאמור, הנכות ממנה סובלת התובע מהווה הפרעה תפקודית קלה, ולא הוכח, כי כיום נפגעה הכנסתה של התובעת בעקבות התאונה. ככל שתמשיך לעבוד באותו מקצוע, ספק אם יגרם לה הפסד הכנסה בעתיד, בגין מגבלתה התפקודית. על כן, לא נכון יהיה לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על פי חישוב אקטוארי, המבוסס על שיעור הנכות התפקודית.

עם זאת, מאחר שיתכן כי בעתיד יגרם לתובעת הפסד שכר בשל הפגיעה האורתופדית, בין מחמת השפעת הגיל על התפקוד, ובין מחמת דרישות מקצועיות בעתיד, יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין הפגיעה האפשרית בכושר ההשתכרות.

בהתחשב במכלול הנתונים כאמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי לתובעת בראש נזק זה על סכום גלובאלי של 200,000 ₪ (מבוסס על כ- 50% מחישוב אריתמטי, לפי בסיס שכר 18,000 ₪ ו- 10% נכות עד גיל 67).

הפסד פנסיה

על-פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 החל משנת 2008 קמה חובת ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו והחל מיום 1.1.2014 שיעור הפרשות המעביד הוא 12% מן השכר המבוטח.

ראו לעניין זה: ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27/01/2014)). על בסיס האמור, ובהתחשב בכך שרק חלק קטן מהפיצוי הוא בגין תקופה הקודמת ליום 1.1.14, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 25,825 ₪ במעוגל.

כאב וסבל

בהתחשב באופי הפציעה, הניתוח, תקופת האשפוז והתקופה בה היתה רגלה של התובעת מגובסת, ובהתחשב בכך שהתאונה אירעה בחודש השמיני להריונה, ובעקבותיה סבלה מתקופת אי כושר ממושכת, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות לרבות הוצאות רפואיות בסך של 16,000 ₪ בהסתמך על טבלת חישובים שנערכה על ידי התובעת ובעלה למיטב הערכתם. סכום זה כולל הוצאות הלינה של הבעל במלון וכן ארוחות קנויות בבית החולים. עם זאת לתצהיר התובעת צורפו קבלות בסך של 1,363 ₪.

לפיכך, בשים לב לקבלות שהוצגו ומאחר שסביר כי נדרשה להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, בעבר ובעתיד.

עזרת צד ג'

התובעת היתה מאושפזת יום אחד בבית החולים כרמל, ממנו הועברה לבית החולים הדסה עין כרם, עד ששוחררה לביתה בתאריך 13.7.11. בסך הכל היתה מאושפזת 10 ימים.

עד 25.8.11 היתה רגלה של התובעת מגובסת, והיא התיינדה, לטענתה, בכסא גלגלים, מאחר שהיתה בחודש השמיני להריונה.

לאחר האשפוז שהתה המשפחה כולה, התובעת בעלה ושלושת ילידיהם הקטנים, בבית הוריה בפתח תקווה. בעלה של התובעת העיד כי באותה תקופה נזקקה התובעת לטיפול על ידי הוריה 24 שעות ביממה. לאחר מכן גרו תקופה מסוימת בבית הורי בעלה, עד שחזרו לדירתם בחיפה, שם עזר בעלה של התובעת ומטפלת בשכר.

הוכח כי מיד לאחר האשפוז, עד סמוך ללידה ובתקופה שלאחר הלידה, נזקקה התובעת לעזרת צד ג' מבני משפחתה, במידה רבה מאוד, והלכה היא שאם ניזוק זקוק לעזרה, אין בעובדה שניתנה לו על ידי בן משפחה כדי לשלול הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 424 (1997); ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277 ; ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (4.8.05)).

בעלה של התובעת העיד כי בסמוך לתאריך הלידה, כאשר נאלץ לטפל בתובעת ולקחת אותה לביקורות תכופות, ביקש ממעסיקו לקחת חופשה ארוכה, אך לאור העדרותו הממושכת קודם

לכן, סירב מעסיקו לאפשר לו חופשה, ומאחר שלקח בכל זאת חופשה ארוכה, הבין כי לא יוכל לחזור יותר למקום העבודה, ועל כן עזב את מקום עבודתו הקודם בתאריך 25.8.11.

לאחר הלידה, נדרש לטפל באשתו, התובעת, בשלושת ילדיהם ובתינוק, ועל כן לא חזר לעבוד עד יום 1.12.11. לטענת התובעת, שכרו של בעלה באותה עת הסתכם ב- 12,162 ₪ לחודש, בממוצע, ועל כן יש לפסוק עבור עזרת הבעל 45,000 ₪.

במועד הלידה, 6.9.11, היתה התובעת עדיין, על פי קביעת המומחה, בנכות זמנית של 100% - עד 3.10.11. לאחר מכן, היתה למשך שלושה חודשים בנכות זמנית של 50%.

בתקופה שמיד לאחר הלידה, התובעת לא יכלה עדיין ללכת ללא קביים, ברור כי לא יכלה לטפל בתינוק שאך נולד, ובעוד שלושה ילדים קטנים, לבדה.

מקובלת עלי הטענה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הבעל ויתר בני המשפחה.

עם זאת, לא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה יש לפסוק לה פיצוי בגין עזרת הבעל, בשווי של שלושה חודשי שכר שלו, הן משום שלא הוכח כי פוטר, וכי הסיבה לפיטורים היתה התאונה, והן משום שלא ניתן להתחשב בכל התקופה בה לא עבד לצורך פסיקת הפיצוי. לו היה בעלה של התובעת ממשיך בעבודתו, או מוצא עבודה חדשה מיד לאחר הלידה, ניתן היה לשכור שירותי מטפלת בשכר. על כן, הפיצוי צריך להיפסק על פי שכר מטפלת ממוצע לחודש, ולא על פי שכרו של בעלה.

בנוסף, העידה התובעת כי העסיקה עוזרת בשכר, שעבדה 4 שעות בשבוע בשכר של 25 ₪ לשעה למשך 8 חודשים.

בעדותה, מסרה התובעת פרטים על העסקת העובדת בשכר, והעידה כי אחת העובדות היתה בתיכון, ולאחר הלידה הייתה מישהי שבאה ל- 4 שעות עוזרה בבית (בעמ' 41 לפרוט'). עדות התובעת בנושא מהימנה בעיני, אם כי ספק אם ניתן לקבוע כי תקופת ההעסקה נמשכה באופן קבוע שמונה חודשים, בפרט כאשר לא הוצגו ראיות בדבר תשלום למטפלת/עוזרת, או דיווח למוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, לאור עדותה של התובעת, אני מעריכה כי אכן נשכרו שירותי עזרה בשכר בסכום כולל של כ- 3,000 ₪.

לסיכום, אני מעריכה את הפיצוי בגין עזרת הבעל ויתר בני המשפחה, ממועד התאונה ועד תום חודש דצמבר 2012, בצירוף שכר המטפלת שהועסקה למספר שעות בשבוע, בסכום גלובאלי של 30,000 ₪.

התובעת העידה כי כיום היא מעסיקה עוזרת בית (בעמ' 41 ש' 30 ואילך עד עמ' 42 ש' 17). מעדותה עולה כי מדובר בהעסקת עוזרת בית בשכר, כמקובל במשפחות רבות במצבם של התובעת ומשפחתה, ושלא עקב המגבלה הרפואית ממנה סובלת התובעת.

מגבלתה התפקודית של התובעת אינה כזו המצריכה עזרת צד ג' באופן קבוע, ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

סיכום

נזקיה של התובעת, כפי שפורטו לעיל, מסתכמים ב- 341,035 ₪.

לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 25% וניכוי דמי תאונה שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, בסכום משוערך של 18,000 ₪, מסתכם הפיצוי ב- 237,776 ₪.

הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 237,776 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 55,640 ש"ח הוצאות בגין שכר המומחים, והאגרה ששולמה עם הגשת התביעה.

החלוקה בין הנתבעות תהיה בהתאם להסכמה ביניהן.

הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק

הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ח, 12 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.