תביעה, לכאורה פשוטה שבפשוטות. הנתבע משך שיקים רבים לפקודת התובעת, שממנה קנה כלי רכב. חלקם חוללו, והוגשו לביצוע, 97,500 ₪ סכומם. טוען הנתבע, שנטל ההוכחה עליו: שילמתי את תמורת השיקים. אין הוא זוכר מתי, או איך; אפשר שבמזומן, אפשר שבשיקים אחרים, אפשר שבעצמו, אפשר שבאמצעות אחרים. על פני הדברים, תביעה שקשה לראות כיצד לא תתקבל. ובכל זאת: תידחה. מסתבר כי אמת בפי הנתבע. ואם לא ניתן היה לוודא את הדברים עד תום, מקור הקושי הוא בהצגת ראיות חלקית, לעתים מגמתית, בידי התובעת, אף תוך הפרת צווים שיפוטיים לגילוי מסמכים, והבאת ראיותיה בידי עדה שאינה יודעת כמעט דבר מידיעה אישית, הכל באופן שמנע כל אפשרות לבחון לעומקן את טענות הנתבע כי פרע את חובו, שנוצר (ונפרע לדבריו) שנים ארוכות לפני הגשת התביעה.
רקע
1.זו תמצית העובדות הצריכות לעניין: בשנת 2013 הגישה התובעת לביצועה 15 שיקים עוקבים שמשך לפקודתה הנתבע, 6,500 ₪ סכומו של כל אחד מהם, וסך הכל: 97,500 ₪. זמני פרעונם של השיקים: בעשרה לכל חודש, החל מ-10.8.09 וכלה ב-10.10.10. סיבות החילול שצוינו על גבי השיקים היו מגוונות (רובן: "פעולה אסור לפי דין" ו"מוגבל"), כאשר הנתבע ביאר זאת בסגירת חשבונו בידי הבנק הנמשך בטענה של חשד לביצוע פעולות הכרוכות בהלבנת הון.
2.הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות, התנגדות שהתקבלה, ולאחריה הגיש תצהירו. עיקר טענותיו, אם נסכם את האמור בהתנגדותו ובתצהיר העדות הראשית שלו, ואת שביאר בעדותו עד כמה שאין היא סותרת את שקדם לה: עיסוקה של התובעת במכירת מכוניות יוקרה מסוג BMW. הנתבע, שבדיון עלה כי היה בעל עסקי חלפנות כספים בנצרת, היה לקוח ותיק של התובעת. הוא רכש ממנה לפחות 15 מכוניות יוקרה שכאלה, ובדיון הוסיף – אפשר שגם יותר. הוא רכש מכוניות עבור עצמו ואף עבור אחיו ודודיו. רכבי היוקרה שרכש עבור עצמו היו לעולם חדשים, והיה מחליפם אצל התובעת אחת לשנה (עמ' 14 לפרוטוקול). לשיטתו שילם ברבות השנים מיליוני ש"ח לתובעת, היה בהתאם לקוח "VIP", והתובעת הייתה אף דואגת למסור לו את כלי הרכב לנצרת (עמ' 13). מעמד זה הביא, גם לשיטת עובד של התובעת לשעבר שהעיד, לכך שאת התשלומים עבור כלי הרכב ביצע הנתבע גם בשיקים מעותדים, בלא כל בטוחה למעשה.
3.אשר לשיקים מושא ההליך: אלו ניתנו לזכרון הנתבע כנגד רכישת BMW מדגם 730, בעלות של 550,000 ₪, מחצית הסכום לערך שולמה במזומן ומחצית בשיקים מעותדים. בשלב מסוים הגביל הבנק הנמשך את חשבונו של הנתבע בנימוק של חשד להלבנת הון, ולכן חדל לכבד את השיקים. עובד התובעת בשם גולן עמד עם הנתבע בקשר בעניין השיקים, הנתבע החליף את השיקים כסדרם במזומן, תוך הבטחה שלא מומשה של גולן להחזיר לו את השיקים פיזית, ובחלוף הזמן העניין נשתכח מזכרונו של הנתבע. רק בחלוף כשלוש שנים לאחר מכן, ולאחר שבינתיים נתחלפו הבעלים בתובעת ועובדיה (לרבות גולן) פוטרו, הוגשו השיקים לפרעון.
לצד תצהירו ביקש הנתבע לזמן עוד שניים לעדות, ולעדותם נתייחס בהמשך.
4.גרסתה של התובעת, מן העבר האחר, הובאה בתצהירה הממוקד של גב' שרון אייזמן, נושאת משרה בתובעת, שביארה בדיון כי משרה זו היא כלכלנית, העוסקת בתחום ה"ניתוחים" וה"אסטרטגיות" (עמ' 15). בתצהירה מציינת היא כך: הרכב שבגינו נמסרו השיקים היה רכב יוקרה מפואר מדגם 525 BMW (ולא דגם 730, כטענת הנתבע), שנרכש בעסקת "טרייד אין". עלותו: 320 אלף ₪, מתוכו סכום של 170 אלף ₪ שולם בדרך של מסירת רכב BMW קודם לתובעת, והיתרה בסך 150,000 ₪ הועברה בשיקים דחויים. להפתעת התובעת, השיקים (וניתן להבין, שכן הדבר לא צוין, רק חלקם, 15 במספר) חוללו, ותמורתם של אלה, 97,500 ₪, לא הועברה לתובעת. אם היה משלם, אזי למיטב ידיעת המצהירה, היה הדבר מקבל ביטוי בכרטסת של הנתבע. לתצהיר צורפו השיקים, ומסמך שהתיימר להוות כרטסת המתייחסת לרכב המסוים.
5.בגדרי ההליכים שקדמו להוכחות פעל הנתבע לקבלת מסמכים מן התובעת, שעניינם בחשבונותיו אצלה. לדברים חשיבות להכרעה, ולכן נעמוד עליהם. בבקשתו לצו לגילוי מסמכים ולעיון בהם, מיום 16.12.14, עמד הנתבע על כי שוחח והקליט את השיחה עם אותו גולן אביב, שהיה אחראי לשיטתו על גביית הכספים אצל התובעת בתקופה הרלבנטית ואינו עובד עוד בתובעת, אשר אישר כי גבה מן הנתבע כספים אך עמד על כי היה רושם את הדברים במחלקת הנהלת חשבונות, ואשר הפנה אותו נוכח טענתו כי שילם את הכספים, לבדוק את מצב הכרטסת שלו בהנהלת החשבונות של התובעת. על הרקע האמור פנה הוא לתובעת בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, הכוללים בין היתר את המסמכים ואת דפי הנהלת החשבונות לגבי כלל כלי הרכב שרכש הנתבע מידי התובעת, ואת אלו המתייחסים לרכב האחרון שנרכש, ולטענת התובעת בגינו נמסרו השיקים. תגובת המשיבה (מיום 24.12.14), שלא נתמכה בתצהיר: כל המסמכים הרלבנטיים שבידה נמסרו לנתבע (קרי: כרטסת הרכב האחרון, ותו לא). כל יתר המסמכים, קרי המסמכים ודפי הנהלת החשבונות לגבי כלל כלי הרכב שרכש הנתבע מידי התובעת, כמו גם המסמכים (פרט לכרטסת) המתייחסים לרכב האחרון שנרכש – אלו מתייחסים לעסקאות בנות 7 שנים ומעלה, ולכן אינן בידי התובעת.
בהחלטתי מיום 29.12.14, לאחר שנתקבלה תשובת הנתבע לתשובה, ניתן צו המורה לתובעת למסור את המסמכים הנזכרים, ככל שהם קיימים בידה (יצוין כי בקשות הנתבע למסמכים נוספים, שאינם צריכים לענייננו, נדחתה, ולא נרחיב כאן). הובהר ביחס לאותם מסמכים שאין כל חשיבות לשאלה אם חלפו שבע שנים מעת הרכישה אם לאו – ככל שהם בידי התובעת, יש למוסרם, ואם אינם בידה, יש למסור תצהיר המבאר כי אינם בידה. התובעת לא עשתה לא זאת ולא זאת, גם לאחר שהנתבע הלין על כך בגדרי תצהיר העדות הראשית שהגיש.
6.לדיון ההוכחות: העיד הנתבע, שהתקשה לזכור כיצד בדיוק שילם ועבור מה, אך עמד על כך שהסתייע מעת לעת בשליחים שעמדו בקשר עם גולן ודאגו להחליף שיקים שחזרו, כל אימת שנדרש הדבר. העידה גב' אייזמן מטעם התובעת, שהבהירה כי ככלל ידיעותיה נסמכות על מסמכי הנהלת החשבונות, שלא היא ערכה. היא אף נחקרה על האפשרות שמא תשלומים שביצע הנתבע נרשמו בכרטסת אחרת על שמו, ודחתה אפשרות שכזו.
בנוסף העידו עוד שניים, שהנתבע ביקש את זימונם לאחר שלא עלה בידו לקבל תצהיר מטעמם. האחד היה מר יצחק סגל, שעיסוקו לדבריו בתחום המט"ח ומשם היכרותו עם הנתבע, שעיסוקו בחלפנות הכספים. הוא העיד כי משך שנים ליווה את הנתבע כאשר הלה רכש כלי רכב מן התובעת, ועמד בקשר עם מנהלי החברה ועם גולן. ב-2010, כך העיד, הרי שעקב ביקוריו התכופים בתל-אביב אף נשלח בידי הנתבע אישית לשלם לתובעת כספים שהגיעו כדי 60 או 70 אלף ₪, כאשר גולן היה מתקשר לנתבע ומבקש ממנו לשלם סכומים של 5,000 או 6,000 ₪ בכל פעם, הנתבע היה מבקש ממר סגל, והלה היה הולך ומשלם, חלק במזומן וחלק בשיקים של חברה בבעלותו, ואף ניגש להנהלת החשבונות על מנת שכרטיסו של הנתבע יזוכה בעקבות התשלום. מר סגל התקשה לזכור סכומים, תשלומים או כלי רכב קונקרטיים (עמ' 11-9 לפרוטוקול).
עד נוסף היה מר גולן אביב, עובד התובעת לשעבר, שהנתבע ביאר כי הוא נדרש לזמנו נוכח חוסר רצונו וחששו להעיד בעניינה של מעסיקתו לשעבר. מר אביב אכן העיד כמי שכפאו שד. הוא עבד בחברה משנת 1999 עד שנת 2011, כאשר עקב חילופי הבעלות בתובעת פוטרו לדבריו הוא וכ-"90%" מעובדי החברה. בתקופה שעבד, היה הנתבע לקוח גדול של התובעת, הוא ובני משפחתו עמו. לנתבע אף היו הרבה כרטיסים אצל התובעת, ולא רק על שמו (עמ' 5). כיוון שהנתבע קיבל את האפשרות לרכוש כלי רכב בשיקים, ולעתים "צצו בעיות" והנתבע החליף חברות או שיקים, הרי שלעתים היה מחליף את השיקים, ומשלם בשיקים אחרים או במזומן, כאשר הוא עצמו היה מגיע מנצרת לעשות זאת, או שולח את מר סגל או את "אפרים הקטן" לעשות זאת עבורו (שם). הנתבע, הבהיר מר אביב, "תמיד היו חוזרים לו שיקים" (עמ' 7, ש' 8). מר אביב הוסיף כי הוא היה הגורם בחזית, שתפקידו היה "לנדנד" ללקוחות שהשיקים שלהם חזרו ולוודא שישלמו. הוא לא זכר את הרכב המסוים או את השיקים המסוימים מושא ההליך. מר אביב העריך כי אם היו שיקים של הנתבע שחוללו, אזי "הגיוני מאד" שהם הגיעו לידיו. לא זכור לו שהנתבע, או אחרים, סירבו לשלם.
7.לאחר שמיעת העדויות ומשהביאו הצדדים טענותיהם בסיכומיהם, כאשר על המרכזיות שבהן נעמוד בגדרי הדיון, הגיעה עת הכרעה.
דיון
8.נקודת המוצא של הנתבע, וכזו שקשה היה לראות כיצד ייחלץ ממנה עד שלא באה עדותה של נציגת התובעת, אינה פשוטה: הוא משך סדרת שיקים. אין ספק כי הם חוללו. אין חולק כי עליו נטל השכנוע וכמותו עמו נטל הבאת הראיות, ודאי בתחילת הדברים, לביסוס טענתו כי השיקים נפקעו.
9.העדויות שמסרו הנתבע וצמד העדים שזימן, ה"ה סגל ואביב, היה בהן תוכן ומשקל מסוימים, אך לא במידה שלבדה היה בה לאפשר קביעה ברורה כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו, כי אם כזו שלאחריה מצפים היינו שהתובעת תמסור גרסה סדורה דיה מצדה באשר להשתלשלות העניינים.
אשר לעדות הנתבע, ניכר כי הוא מעיד מדם לבו. הטענה שלפיה – לאחר ששילם מיליוני ש"ח ברבות השנים לתובעת לשם רכישות כלי הרכב לעשרותיהם – נדרש לשלם ולא שילם, היא לצנינים בעיניו. ככל שהיו בעיות, הסדיר אותן, ולשם כך שלח שליחים מטעמו, כפי שאף אישר מר אביב, וכפי שבואר גם בדברי מר סגל, אחד מאותם שליחים. ברם הקושי בעדותו אינו נעוץ בהיעדר אמינות של הנתבע, אלא כיוון שניכר כי אינו מסוגל לזכור באיזה רכב מדובר ובאילו שיקים מדובר. לא עלה בידו לתת הסבר מדוע הוא גורס כי מדובר דווקא באותו רכב BMW דגם 730, שעה שהכרטסת הנזכרת בתצהיר התובעת ובה נזכרים השיקים שחוללו, עוסקת ברכב אחר; הוא אף לא היה בטוח בדבר, כשנשאל (עמ' 14-13). לא עלה בידו לבאר כיצד רכש את הרכב כאשר יתרת התשלום של 250 אלף ₪ נמסרו בידו בשיקים של 6,500 ₪ האחד, מה שחייב מספר לא עגול של תשלומים לתקופה של למעלה משלוש שנים (עמ' 14). הוא לא זכר כיצד בדיוק שילם חלף השיקים שנמשכו על חשבון הבנק שפעילותו הוגבלה באוגוסט 2009; בתצהירו (ס' 5 ו-6) טען שבמזומן, בעדותו (עמ' 12, ש' 31) במזומן או בשיקים (וכך טען גם מר סגל). אף קבלות על התשלומים אין בידו.
10.עדותו של מר סגל משקלה אף הוא מוגבל: הלה אישר, ויש לקבל זאת (ודאי נוכח עדותו של מר אביב) כי נתבקש בידי הנתבע לשלם כספים כאשר מר אביב ביקש זאת; ברם גם מר סגל לא היה מסוגל להצביע על מועדים מדויקים שבהם ביצע את התשלומים, לא את סכומיהם, לא את מקום רישומם; קבלות לא היו גם בידו.
11.אשר לעדותו של מר אביב: עדות זו בהחלט סייעה לביסוס האפשרות שהנתבע שילם את חובותיו לתובעת, אף שגם היא אינה יכולה להוות בסיס איתן דיו לקביעה הפוזיטיבית שהחובות מושא השיקים הקונקרטיים אכן שולמו. כאמור, מר אביב העיד בחוסר רצון בולט ותוך חשש נחזה מן התובעת. מעדותו עולה כי לקוחות רבים של התובעת, כ-50 במספר, יצרו עמו קשר והלינו על כך שהתובעת דורשת מהם עתה לשלם כספים, וביקשו כי יעיד שאכן שילמו (עמ' 5, ש' 22). הוא סירב, עד שזומן לדיון כאן, אף שלדבריו "תבינו שיש הרבה אנשים שבאו ושילמו הכל" (עמ' 5, ש' 25). אשר לנתבע, ציין מר אביב, "אני מאמין ששילם" (שם); אף שהוסיף והבהיר כי לנתבע היו כרטיסים רבים, גם על שם בני משפחתו ומקורביו. מן העדות עלה שמר אביב היה בתפקיד ה"מנדנד" (בנועם, לדבריו) לאלו ששיקים שלהם חוללו, ובהם הנתבע; לא היה זכור לו כי הנתבע סירב לשלם. ההיפך, כאמור, הנתבע ושליחים מטעמו אף היו מתייצבים ומוסרים תשלום חלופי לשיקים שונים. העובדה שהנתבע היה "תמיד ברשימת החייבים ותמיד היו חוזרים לו שיקים" (עמ' 7, ש' 8) לא הטרידה את מנוחת התובעת: "היו לו גם הרבה רכבים. זה לא שהוא בן אדם רע ומחזיר שיקים בכוונה. עובדה שהיינו מוכרים לו רכבים" (שם, ש' 10-9). קרי: התובעת הייתה מוכרת לנתבע כלי רכב כנגד שיקים מעותדים (וללא שעבוד, ניתן להבין), מעת לעת היו השיקים מחוללים, והנתבע דאג להחלפתם.
עדות זו יצרה תמונה שלפיה לא הייתה אמורה להיווצר סיטואציה שבה שיקים של הנתבע מחוללים, הוא נדרש לפורעם, והוא אינו עושה כן. מובן שיש בכך משום תמיכה בטענת הנתבע. ברם אין מדובר בתמיכה יציבה כל צרכה: את השיקים הספציפיים מושא ההליך אין מר אביב זוכר, אף שאמר ש"הגיוני מאד" שהיו אמורים לעבור דרכו (עמ' 6, ש' 13), ואם עברו דרכו והנתבע היה מסרב לפורעם לכאורה אמור היה העניין לעבור לטיפול משפטי זמן רב לפני שהוגשו השיקים לפרעון (עמ' 6, ש' 24). כיוון שאינו זוכר, קשה לקבוע שביקש מן הנתבע לשלם את הסכום הנקוב בהם, משחוללו. סימנים ורמזים לכך שהנתבע אינו מי שיסרב לפרוע את חובו, אינם שקולים להוכחה פוזיטיבית על ביצוע תשלום קונקרטי כנגד חוב שנוצר מחמת חילולם של שיקים קונקרטיים.
12.יוער כי הנתבע ביקש להיבנות אף מתמליל שיחתו עם מר אביב, שיחה שאותה הקליט לאחר הגשת השיקים לביצוע. מן התמליל, שצורף לתצהיר הנתבע ותוכנו אושר בידי מר אביב, עולה כי לשאלת הנתבע האם נכון ש"אף לא היה לי בעיה בקמור, אתה היית מתקשר אליי והייתי מעביר לך דרכי ודרך איציק סגל" אישר מר אביב כי "אני יודע בלאל, אני יודע, הם תבעו לא מעט אנשים ..."; וכן כי "אני גם זוכר שהיית בסדר ועשר, אבל עכשיו מה אני יכול לעשות נגדם". שוב, כאשר דברים אלה באים מפי מי שהגדיר עצמו כ"פרונט" של התובעת בתקופה הרלבנטית, מי שהיה אמון על גביית כספים ממי ששיקים שלו חוללו, הרי שיש להם עוצמה. ברם גם עוצמתם של דברים אלה אינה מספקת, כשלעצמה, על מנת לבסס ממצא עובדתי שלפיו הנתבע אכן סילק את חובו בסך 97,500 ₪, בגין השיקים הספציפיים מושא התביעה.
13.מן המקובץ עולה כי הנתבע הציג ראיות מסוימות, לכאורה, לפרעון השיקים בידיו, ברם כאלו שמשקלן הכולל אינו רב, ומול גרסה אלמנטרית של התובעת, לו הייתה באה, היה מקום לומר שאין בהן כדי להרים את הנטל שעל כתפי הנתבע, כמושך השיקים. עתה יש לפנות לראיותיה של התובעת. במקרה דנן (ואין לראות בכך משום קביעה המתייחסת לכלל תביעותיה נגד לקוחותיה כמובן), ובהצטרף הדברים לראיות הנתבע, שהיא מביאה לקעקוע התביעה. נבאר, וראשית הערת ביניים בסוגיית הנטלים.
14.נטל ההוכחה – על הנתבע. לנטל זה שני רכיבים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. מושכלות ראשונים הם כי נטל השכנוע מונח כתפיו של הנתבע, בהיותו מושך השטר ומי שטוען כי נפקע השטר (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000 (1962)). נטל זה נותר על כתפי הנתבע מראשית ההליך ועד תומו. שונה הוא הנטל המשני, של הבאת הראיות. בתחילה ודאי מונח הנטל על כתפי מי שעליו נטל השכנוע, וכאן – הנתבע. ברם בשני הקשרים רלבנטיים כאן ניתן לקבוע שנטל משני זה, שהוא דינמי באופיו, עובר לכתפי הצד שכנגד: כאשר עלה בידי מי שעליו הנטל להציג ראיות בעלות משקל לתמיכה בגרסתו, ולו בכמות מצומצמת, שמולן מצפים אנו שהצד שכנגד יציג עתה את ראיותיו שלו, ודאי כאשר יש תמיהות באשר לדרך התנהלותו של הצד שכנגד (ראו לדוגמה: רע"א 10272/07 בביוף נ' עיריית חיפה (15.7.08)); וכאשר מדובר בראיות המצויות בתחום ידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד (ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 645-644 (1992); ע"א 516/89 אחוזות והשקעות (חיפה) בע"מ נ' פלדמן, פ"ד מו(1) 529 (1992); כן ראו: יעקב קדמי על הראיות כרך רביעי 1709 (2009)). בענייננו, יש לקבוע שמצופה היה מן התובעת להציג ראיות משלה לתמיכה בגרסתה, ובכך כשלה באופן חרוץ.
15.נבחן אפוא את מה שנחזה כראיותיה של התובעת, ובעיקר – את שהחסירה.
16.הצגת עדות מפי השמועה: את ראיותיה בחרה התובעת להביא בתצהירה של גב' שרון אייזמן. בתצהירה הגדירה עצמה גב' אייזמן כ"נושאת משרה" בתובעת. בדיון התחוור כי משרה זו היא כלכלנית, העוסקת בתחום ה"ניתוחים" וה"אסטרטגיות" (עמ' 15). קרי, בינה לבין הנהלת חשבונות, עיסוק בשיקים או התמודדות עם חייבים אין למעשה קשר כלשהו. את עדותה סומכת גב' אייזמן באופן בלעדי על מסמכי הנהלת החשבונות, ולא על ידיעה אישית כלשהי, כפי שאישרה בעדותה (עמ' 20, ש' 22 וש' 32). משמעות הדבר היא אחת: כל עדותה היא מפי השמועה. אין בידיה למסור מידע כלשהו (קל וחומר קביל) הנוגע לשאלת השיקים מושא ההליך, הרכב שנרכש, התשלומים שבוצעו, מגעים שהיו או לא היו בין בעלי הדין לפרעון החוב, והנסיבות שהובילו להגשת השיקים לביצוע רק שנים לאחר חילולם.
17.הימנעות ממסירת עדות בידי גורם בעל ידע: ככל שהתובעת מבקשת להיבנות ממסמכי הנהלת החשבונות, שעה שעולים ספקות ביחס לתקפותם, ראוי היה לה להביא לעדות את מי שאמון היה על עריכת המסמכים, ובמידת הניתן – את אותו בוריס, ששמו שב ונזכר בהליכים, שיכול היה לשפוך אור על שנעשה. ההימנעות מהבאתו לעדות (ומדברי גב' אייזמן עולה כי לא נעשה כל ניסיון להביאו לעדות, גם אם אינו עובד עוד בתובעת) נזקפת במקרה דנן לחובת התובעת; כך גם הימנעותה מלהביא למצער כל גורם חלופי, שיש לו זיקה כלשהי לסוגיית הנהלת החשבונות בחברה, במובחן מן העדה שהובאה.
18.היעדר הסבר להימנעות מפנייה לנתבע לסילוק "חובו": התובעת, אם נאמץ את גרסתה שלה, מכרה לנתבע רכב שתמורתו (לאחר השלמת עסקת ה"טרייד אין") שולמה כל כולה בשיקים מעותדים לפרק זמן של כשנתיים ימים, בלא לשמר בידה את הבעלות על הרכב ובלא לשעבדו. מדובר בהתנהלות נינוחה בצורה יוצאת דופן, היכולה להיות מוסברת רק בשילוב בטחון מוחלט בכך שהנתבע יעמוד בהתחייבויותיו, ובמיהותו של הנתבע כלקוח רב חשיבות (פיננסית) מבחינת התובעת. עתה, על התובעת, הטוענת של"הפתעתה" השיקים חוללו (סעיף 7 לתצהיר גב' אייזמן) – היה להציג חוט מקשר שבין התנהלות זו, של מסירת כלי רכב ללא תשלום וללא בטחונות, לבין הצורך בהגשת השיקים לביצוע כנגד הנתבע כאחרון החייבים, שנים לאחר חילולם. חוט כזה לא הוצג. אין כל ראיה לפנייה לנתבע על-פה; להיפך, עד כמה שניתן ללמוד מעדותו של מר אביב, מי שהגדיר עצמו כ"פרונט" של התובעת האמון על פניות ללקוחות שהיו בעיות עם תשלומיהם, הרי שכאשר הוא היה פונה (במקרי עבר) לנתבע להסדרת שיקים שחוללו, היה עושה כן בעצמו ובאמצעות שליחיו (עמ' 4 לפרוטוקול); מר אביב לא זכר מצב שבו גורם כלשהו סירב או השיב כי לא יפרע את חובו (עמ' 6, ש' 18). מר אביב סייג וציין שבמקרים נדירים, שבהם לא עלה בידיו לגבות את הכספים גם בחלוף פרק הזמן של "חודשיים-שלושה" שבמהלכו נגבו רוב החובות, ו"כמעט התייאשנו, היינו מפנים למשרד גרפי" (עמ' 6, ש' 25). מר אביב לא זכר שכך אירע עם הנתבע.
מצב הדברים הוא זה: הנתבע הציג ראיות, גם אם לא קונקרטיות לגבי החוב מושא ההליך, שלפיו כאשר נדרש – היה משלם, טענה שנתמכה למעשה בדבריו של מי שהיה הגורם האמון בתובעת על גביית הכספים מן החייבים. התובעת, שמצופה היה במצב דברים זה כי תציג ולו שביב מידע שיבאר כיצד אירע שאחזה בידיה שיקים בסך של כמעט 100,000 ש"ח שלא נפקעו (כך לטענתה), אך לא באה כל פנייה מצדה לנתבע, נמנעה מלעשות כן, ונותרים אנו עם התהייה, שמא גרסת הנתבע היא הנכונה: כי כל סוגיית השיקים שחוללו עקב הגבלת חשבון הבנק הוסדרה גם הוסדרה ב"זמן אמת", שנים ארוכות לפני שהתובעת, בהנהלתה החדשה, החליטה להגיש את השיקים לפרעון.
19.היעדר הסבר להשתהות בת כשלוש שנים בהגשת השיקים לביצוע: ולנושא קרוב לקודמו - ההסבר הנדרש לפרק הזמן הניכר שבין חילול השיקים להצגתם לפרעון. טענת התובע, אם ננסה לתמצתה: כל חוב שהיה לו אי פעם לתובעת הוסדר. גם השיקים הספציפיים נפקעו, אף שלא הושבו לו, והדברים התנהלו על מי מנוחות, לא כיוון שהתובעת מחלה לנתבע על חובו, אלא כיוון שלא היה חוב. חלפו כשנתיים, ובאה "בעלת בית" חדשה. כמעט כל העובדים הקודמים פוטרו, טען גובה החובות לשעבר, שפוטר. עתה החליטה התובעת, בהנהלתה החדשה ועם עובדיה החדשים, להגיש תביעות נגד כמות גדולה של לקוחות (בהיקף של "מיליונים", אישרה התובעת), בהתבסס על שיקים שנותרו בידה אף שנפרעו זה מכבר, והכל על יסוד רישומים בלתי מדויקים (טוען הנתבע – במכוון) במסמכיה. זהו לדידו ההסבר לכך שלפתע הוגשו השיקים לביצוע, ללא כל התראה, שנים לאחר מעשה. אל מול טענה זו, שיש לה עיגון מה בראיות – הכלליות מאד – שהציג הנתבע, מצופה היה למצוא גרסה כלשהי, ולו מינימלית של התובעת (לנטל הבאת הראיה על האוחז בשיקים בנסיבות דומות לאלה: ראו עניין בביוף הנ"ל). ברם לא באה כזו.
20.שיקים שחוללו ולא נפרעו, נזכיר את דברי מר אביב שצוטטו בסמוך לעיל, הועברו לטיפול משרד עורכי הדין של התובעת, משרד גרפי. משרד זה ודאי מוכר לתובעת, שכן הוא שמייצגה גם כיום. אם השיקים אכן חוללו בלא שנפרעו, היינו מצפים אפוא כי אי שם בתום שנת 2009 (מועד חילולם של ראשוני השיקים), ואולי 2010 (מועד חילולם של אחרוני השיקים), יועברו למשרד עורכי הדין, תצא התראה לנתבע, והם יוגשו לביצוע. העובדה שלא כך אירע, אלא הם הוגשו לביצוע רק באמצע שנת 2013, תומכת אפוא בגרסת הנתבע.
הסבריה של גב' אייזמן בעניין (עמ' 19-18) אינם מהווים כל עיגון לגרסה נוגדת. היא טענה ל"מדיניות האובליגו" השונה של התובעת, קודם לרכישתה בידי דלק מוטורס ולאחריה. ברם בהנחה ש"מדיניות האובליגו" של התובעת קודם לרכישה לא הייתה של מסירת רכבי יוקרה ללקוחותיה חינם אין כסף, תוך הימנעות מדרישת כספים גם במקרה של חזרת שיקים, אזי לכאורה אמורה הייתה התובעת לפעול בדרך מוחשית כלשהי לגביית תמורת השיקים אי שם בסמוך לחילולם. גב' אייזמן גם דחתה במקום אחר טענה שב-2010 לא הגישה התובעת תביעות נגד חייביה (עמ' 19 ש' 19). אם כך, כיצד הגענו לכך שהשיקים שמשך הנתבע לא הוגשו לביצוע בתוך פרק זמן סביר? לא נדע.
גב' אייזמן הוסיפה, כאשר עומתה בחקירתה עם התמיהה באשר לעיתוי הגשת השיקים, ש"כל מקרה לגופו" (עמ' 19, ש' 24). אם כך, מה היה גופו של המקרה של הנתבע? על כך לא ידעה היא להשיב (שם, בש' 26), והערנו כבר על חסרונו של מי שיידע להשיב.
21.הימנעות מהצגת גרסה לגבי כרטסות הנהלת החשבונות: טענת הנתבע, שיש לה חיזוק ברור בעדותו של מר אביב, היא שקיימת אפשרות שלפיה כספים ששולמו בידו לא נרשמו בכרטסת הספציפית שהציגה התובעת (המתייחסת למספר הרכב המסוים מושא השיקים, כך לגרסת התובעת), ואפשר גם שנרשמה בכרטסת אחרת (כאשר יוזכר כי הנתבע רכש לדבריו לפחות 15 כלי רכב אצל התובעת). בניגוד למצבים אחרים של מושכי שיקים הטוענים טענות בעלמא, כאן בא מי שהיה אמון אצל אוחזת השיקים בגביית החובות, ומעיד כי לנתבע "היו הרבה כרטיסים של רכבים" (עמ' 5, ש' 26). אם לא די בכך, לא הכרטסות היו על שמו: "לבלאל הרבה כרטיסים על האחים שלו, בני הדודים שלו, על אמא שלו, איציק סגל, אפרים הקטן וכדומה. כשבא בלאל ואומר ששילם בוודאות אז אני לא יודע איזה אוטו זה (שם).
כיוון שריכוז המידע ביחס לתשלומי הנתבע, רישומם, וחלוקתם בין הכרטסות השונות בהנהלת החשבונות שלה מצוי בגדר ידיעתה המיוחדת של התובעת בנסיבות המקרה כאן, מצופה היה אפוא כי התובעת תציג כרטסת מלאה וסדורה המתייחסת לרכב מושא ההליך, ולצד זאת תציג כרטסות אחרות, שמא בהן יתברר כי קיימת דווקא יתרת זכות לטובת הנתבע. אשר לכרטסת מושא ההליך: גב' אייזמן הודתה שמדובר בכרטסת חלקית, בדיוק כפי שטען הנתבע (עמ' 17, ש' 2). הסברה לכך: "אני מוציאה מה שאני יכולה מהמערכת" (שם בש' 21), והכל ביחס למעין כרטסת, שאין לה מושג מי מילא אותה (שם בש' 31) והיא לא שוחחה עם איש על אודותיה ועל האפשרות שאינה משקפת את חובות הנתבע (עמ' 18). קרי: אותה כרטסת, הרחוקה מלהיות קריאה ומובנת מכוח עצמה, אינה יכולה אפילו לייצג סיכום כולל של כל התשלומים שבוצעו, או שלא בוצעו על חשבון החוב.
ואשר לאפשרות שתשלומים שביצע הנתבע נרשמו בכרטסות אחרות: בעניין זה נשאלה גב' אייזמן סדרת שאלות. ראשית נשאלה (לאחר התנגדות התובעת, שנדחתה), איזה היקף של תביעות בגין שיקים הגישה התובעת לאחר שעברה לשליטת בעלת מניותיה החדשה, והשיבה: "מיליונים" (עמ' 19, ש' 7). לאחר מכן נשאלה, על רקע התוודעותה לתביעות האמורות, האם נתקלה במקרים שבהם תקבולים של לקוחות נרשמו בכרטסות אחרות. תשובתה: "נחשפתי, אבל ביחס לאותו לקוח" (עמ' 21, ש' 11). קרי לשיטתה: אכן הרישומים לעתים לא היו מדויקים, אף שהרישום הוא בכרטסות על שם אותו לקוח, לא בכרטסת אחרת. עולה אפוא מאליה השאלה, והיא כמובן נשאלה: האם אפשר שהנתבע סילק את חובו, אך התשלום נרשם בכרטסת אחרת על שמו. תשובתה הפסקנית של גב' אייזמן: "אם היו כרטסות בזכות – ישר היינו רואים את זה" (שם בש' 15), ועוד הדגישה כי "אם זה מופיע ויש כרטסת אחת בזכות אנחנו רואים את זה ישר ולא מגישים את התביעה" (שם בש' 28). אך אליה וקוץ בה: על מנת לראות, יש להסתכל. והתובעת, מתברר, לא הסתכלה. לאחר סדרת תשובות הנועדות להרחיק את האמת, נשאלה לבסוף במישרין: "האם בדקת אם יש עוד כרטסות", ועל כך נאלצה להשיב: "לא" (עמ' 22, ש' 8).
22.מן המקובץ עד הנה עולה: התובעת, לאחר חילופי הבעלות בה, הגישה תביעות במיליוני ש"ח, מכוחם של שיקים שמצאה כי מוחזקים בידה, וחוללו. לפחות בחלק מן המקרים, כך הודתה, התגלו מצבים שבהם התברר שחייבים לכאורה שילמו (מסתבר – על חשבון חובם), אך התשלומים לא נרשמו בכרטסת הנכונה, אלא בכרטסת אחרת. ולענייננו (שכן רק בתביעה דכאן ניתן לקבוע ממצאים): היחידים שיודעים מה היה הם אנשי הנהלת החשבונות שפעלו בזמן אמת. הם לא הובאו. איש לא שאל אותם מה היה, ומה התייחסותם לטענת הנתבע כי שילם. הובאה כרטסת, חלקית, בידי מי שעיסוקה אינו בהנהלת הכספים ואינה יודעת דבר וחצי דבר על תשלומים שביצע הנתבע, שכן לא עבדה אפילו בחברה בעת שחוללו ראשוני השיקים שמסר. את האפשרות שמא כספים ששילם נרשמו באחת מן הכרטסות הרבות האחרות שעל שמו, קל וחומר אלו שאינן פורמלית על שמו אלא על שם מקורביו כאשר הוא שנשא בתשלומים – לא ראתה התובעת לנכון לבדוק, אלא התעלמה. כפי שעלה מעדות העדה מטעמה: התובעת שוות נפש לחלוטין לאפשרות שלקוח שלה שילם כספים, ולאחר שנים, מבלי לבדוק דבר, היא תתבע אותו על מנת שישלם אותם כספים ממש. תוצאת האמור היא כי יש לקבוע שהנתבע עמד בנטל הראיה, התובעת לא הביאה דבר, לא אל מול פני טענות הנתבע, אף לא ביחס לאותם עניינים שבידיעתה המיוחדת וודאי חייבו הבאת ראיה בידה. בשקלול האמור, עמד הנתבע בנטל השכנוע שעל כתפיו.
23.הסתרת מסמכים והפרת צו שיפוטי בידי התובעת: עד הנה, על הפגמים בהבאת הראיות בידי התובעת (לאחר שהובאו ראיות הנתבע), המובילים לדחיית תביעתה, כשלעצמם. לכך מיתוסף נדבך חמור ובעייתי במיוחד: הסתרת מסמכים והפרת צו שיפוטי. הזכרנו לעיל (פסקה 5) את דרישתו של הנתבע לקבל לידיו את המסמכים ואת דפי הנהלת החשבונות לגבי כלל כלי הרכב שרכש הנתבע מידי התובעת, ואת אלו המתייחסים לרכב האחרון שנרכש, ולטענת התובעת בגינו נמסרו השיקים. התובעת כזכור התעלמה, והנתבע נדרש להגשת בקשה לצו גילוי מסמכים. התובעת טענה (ללא תצהיר, ובאופן תמוה לגופו) לגבי מסמכים וכרטסות המתייחסים לכלי רכב אחרים שרכש הנתבע כי אלו אינם בידה שכן מדובר בעסקאות בנות שבע שנים ומעלה, וכי המסמכים הנוגעים לעסקה בגין הרכב הספציפי נמסרו בידה. ניתן צו, המורה לה לגלות את כל המסמכים שבידה בעניין זה, שכן הדבר הוא קרדינלי לטענת הנתבע, ולחלופין למסור תצהיר המבאר כי אין בידיה מסמכים נוספים. היא לא עשתה כן בעקבות הצו, כשם שלא עשתה כן בעקבות הדרישה המקורית. היא לא עשתה כן גם כאשר הנתבע הלין בתצהיר העדות הראשית מטעמו שהתובעת לא קיימה אחר צו גילוי המסמכים. חמור מכל, בעדות גב' אייזמן התברר כי אפילו לא ניסתה לקיים את הצו השיפוטי (עמ' 17, ש' 22). זאת, שכן לא ידעה כלל על דבר קיומו של הצו, לטענתה. בהתאם, אין לה מושג כמה כלי רכב הנתבע רכש (שם בש' 25), אין לה מושג אם יש לו כרטסות נוספות על שמו (שם בש' 23; ; עמ' 22, ש' 8), היא לא בדקה אפילו את הטענה של הנתבע לעניין הכרטסות הנוספות "כי אני לא חושבת שזה רלבנטי" (שם בש' 29), והיא גם לא ראתה לנכון לבדוק דבר מהנוגע לנתבע עם מי מהנהלת החשבונות של החברה (עמ' 21, ש' 31).
משמעות הדבר היא זו: התובעת לא ראתה לקיים צו שיפוטי ברור, שניתן לאחר שהתנגדה לו; בגדרי התנגדותה היא העלתה טענה שאינה נכונה (כי כלל אין בידה כרטסות נוספות מחמת חלוף הזמן; זאת שעה שבעדות גב' אייזמן מתברר שהשאלה האם יש לנתבע כרטסות נוספות כלל לא נבדקה); והיא החליטה שלא לברר את המידע ולמוסרו כי לדעתה הדבר "לא רלבנטי". קיום צווים שיפוטיים אינו עניין לבחירה של בעל הדין, או להכרעתו האם הצו רלבנטי. הוא דבר שיש לעשותו, ובהקפדה. כאשר בעל דין אינו מגלה מסמכים חרף צו, מאפשר המחוקק לנקוט סנקציה מרחיקת לכת של מחיקת כתבי טענותיו (תקנה 122 לתקנות). אולם אפילו לא מתבקשת (ובדין) ולא ננקטת סנקציה קיצונית זו, הרי שכאשר בעל דין נמנע מקיום הצו, ומסתיר מסמכים שהם קרדינליים לגילוי האמת בהליך השיפוטי, בהחלט אפשר שלא ייצא וידו על העליונה בתום ההליך השיפוטי.
סוף דבר
24.בתביעה פשוטה לכאורה זו, הציג הנתבע ראיות מסוימות לכאורה לכך שהשיקים שמשך נפקעו. עוצמתן האינהרנטית של הראיות אינה במדרג הגבוה. אך מולן לא בא דבר מטעם התובעת, וכל תמיהה שהעלה הנתבע לא זכתה לתשובה כלשהי מטעם התובעת. לכך היתוספה בחירתה של התובעת להפר, באופן נמשך וחרף התראות, צו שיפוטי מפורש שניתן נגדה לגילוי מסמכים באותם עניינים שהם הקרדינליים ביותר לבירור טענות הנתבע. שילוב כל האמור מוביל לממצא שלפיו גרסתו של הנתבע, כי שילם את חובו, היא המסתברת. הנתבע עמד בנטל ההוכחה שעל כתפיו.
25.התובענה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, ומשהיה בידי הנתבע, מושך השיקים, לנהוג בשיקים בדרך שהיתה מייתרת את התביעה מלכתחילה, יישא כל צו בהוצאותיו.
ניתן היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
