האם קיימת חובת גילוי לבנק כלפי ערב, לאחר חתימת חוזה הערבות, ואם כן מה היקפה ומהן תוצאות הפרתה? זו השאלה העקרונית העולה בתיק זה.
א. העובדות:
1.בתאריך 15.2.15 פתח התובע (להלן: "הבנק") לה"ה פיטרו גלית ופיטרו צבי (להלן: "החייבים") חשבון עובר ושב עסקי מס' 163182. מספר ימים לאחר פתיחת החשבון ביקשו החייבים מהבנק כי יעמיד להם מסגרת אשראי בסך 170,000 ₪, המורכבת מהלוואה בסך 100,000 ₪ ומסגרת אשראי בחשבון העו"ש בסך 70,000 ₪. הבנק התנה מתן מסגרת כוללת זו בחתימה של ערב על כתב ערבות בסך 170,000 ₪.
2.ביום 22.2.15 הגיע הנתבע לסניף חדרה של הבנק וחתם על כתב ערבות מתמדת על סך 170,000 ₪. עוד חתם על מסמך הערבות להלוואה בסך 100,000 ₪. אין חולק כי מסמך כתב הערבות המתמדת אינו מוגבל בזמן והינו לכל חוב של החייבים, קיים או עתידי. עם זאת, הנתבע טוען כי חתם על ערבות למסגרת אשראי של 70,000 ₪ בחשבון למשך 12 חודשים בלבד, וערבות להלוואה על סך 100,000 ₪ לתקופה של 36 חודשים בלבד.
3.3 חודשים לאחר מכן, ביקשו החייבים לרכוש רכב מסוג אאודי A5 (להלן: "הרכב"). לצורך כך ביקשו מהבנק וקיבלו הלוואות ביום 25.5.15 בסך 117,770 ₪ ו- 141,500 ₪. אין חולק כי החייבים לא עמדו בפרעון הלוואות אלה. עוד אין חולק כי הבנק לא הודיע לנתבע הערב על מתן הלוואות אלה. משנוכח הבנק כי החייבים אינם מסוגלים לעמוד בפרעון החוב, הגיע איתם להסכמה נוספת, במסגרתה ריכז את חובותיהם של החייבים ביום 5.7.16 בהלוואת הסדר על סך 300,000 ₪ שכללה הן את סכומי ההלוואות דלעיל, והן את חובם של החייבים בחשבון פרטי שמספרו 168621 על סך כ- 42,000 ₪. בנוסף לכך, התחייבו החייבים להפקיד לחשבון 50,000 ₪. משלא עמדו בכך הוענקו להם מספר הלוואות גישור, אך החייבים לא עמדו בפרעונם. אין חולק כי גם על הלוואת ההסדר והלוואות הגישור לא הודיע הבנק לנתבע. משלא עמדו החייבים בפרעון ההלוואות, פעל הבנק לממש את הרכב שאף שועבד לטובתו, אך גם לאחר מימושו נותר לחייבים חוב בסך 408,279 ₪ נכון ליום 3.4.17. לפיכך הגיש הבנק את התובענה הנוכחית לבית משפט זה כנגד הנתבע וכנגד החייבים, כאשר הנתבע נדרש לשלם את סכום הערבות.
ב. טענות הצדדים:
4.הבנק טוען כי ערבותו של הנתבע ניתנה להבטחת כל אשראי או התחייבות של החייבים בחשבון, לרבות עתידיים, וכך אף מופיע בטופס הגילוי הנאות עליו חתם הנתבע. גם פניית החייבים אל הבנק לבטל את הערבות נענתה בשלילה. הבנק טוען כי לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע אין כל ערך, מאחר והסתבר כי חתם עליו מבלי לקוראו וממילא לנתבע כלל אין גרסה עובדתית. הנתבע מוסיף וטוען כי טענות הנתבע לכך שערבותו הוגבלה רק לחיוב ההלוואה ומסגרת האשראי הם עדות בעל פה נגד מסמך בכתב. הבנק מוסיף וטוען כי קודם לחתימת כתב הערבות, ובהינתן גם שעסקינן בערב יחיד, עמד הבנק בחובות הגילוי הרובצות עליו, גם אם הפקידה שהחתימה את הנתבע אינה זוכרת במדויק את מועד החתמת הערב. ככל והנתבע לא בדק על מה חתם, אין לו אלא להלין על עצמו, גם אם סמך על בנו החייב.
5.הבנק טוען, כי לא הייתה עליו כל חובה לעדכן את הערב בדבר הלוואות או הגדלת אשראים לחייבים המאוחרת לכתב הערבות, וזאת נוכח סעיף 1(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), כי עסקינן בענייננו בערבות לחיוב עתיד לבוא. לעניין זה מפנה הבנק להחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרשם דוד גלדשטין) בת.א. (ת"א) 1214/03 דב בראון נ' בנק הפועלים בע"מ [ניתן ביום 31.5.2006]. הבנק מוסיף וטוען כי מחויבותו היחידה הינה ליתן הודעת עדכון לערב אחת לשנתיים על פי הוראות המפקח על הבנקים (ניהול בנקאי תקין), ובמקרה דנן, נוכח העובדה כי עד להעמדת חובם של החייבים לפרעון מיידי לא חלפו שנתיים לא היה צורך ליתן כל הודעה לערב. הבנק דוחה את הטענה כי יש לראות בסעיף 5 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 כמקור חוקי למתן הודעה על שינוי תנאי האשראי, מאחר ועניינו בשינוי תנאי ניהול החשבון ולא תנאי האשראי בחשבון. הבנק מוסיף וטוען כי לא נגרם גם כל נזק ממתן ההלוואות הנוספות לערב, שכן כנגד הלוואות אלה שועבד הרכב כבטוחה.
6.אשר להלוואת ההסדר, טוען הבנק כי מדובר בארגון האשראי בדרך אחרת ולא בשינוי מהותי בערבות המאפשר לערב לבטל את ערבותו על פי סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות. בהקשר זה טוען גם הבנק כי היה רשאי לחבר בין חוב פרטי של החייבים לשאר החובות ולהכניסו לחשבון ולחייב את הנתבע הערב בחוב זה. הבנק מוסיף וטוען כי הערבות לא פקעה עם מתן הלוואת ההסדר.
7.הבנק אמנם מודה כי לא הודיע לערב הנתבע על כך שהחייבים לא עמדו בחיובם, כנדרש בסעיף 26 לחוק הערבות, אך טוען כי הנתבע לא הוכיח כנדרש בהלכת ע"א 1756/11 חבה נ' בנק הפועלים בע"מ [ניתן ביום 8.4.2013], את הנזק שנגרם לו, היינו שיכול היה לשלם באותו מועד את חובם של החייבים ובכך למנוע את חיובי הריבית מאותו מועד.
8.הנתבע, לעומת זאת, בסיכומיו, חוזר וטוען כי ערבותו ניתנה למסגרת אשראי של 70,000 ₪ בלבד, ולהלוואה על סך 100,000 ₪ אשר סולקו. לטענתו, החתמתו על כתב ערבות מתמדת אשר לשונו סותרת את גרסתו, אין ליתן לה משקל מאחר וסותרת את מה שהוסכם בין הצדדים. הנתבע מפנה לכך שהוחתם גם על מסמך ערבות להלוואה שהיה לכאורה מיותר נוכח חתימתו על כתב הערבות המתמדת, דבר התומך בגרסתו כי ההתחייבות הייתה לחיוב ספציפי בלבד. הנתבע מוסיף וטוען כי הערבות ניתנה רק לחוב העסקי ולא ניתן היה לצרף לה חיוב בחשבון פרטי. הנתבע גם מפנה לכך שמי שהחתימה את הערב, כלל לא הכירה את החשבון ואינה זוכרת את פרטי ההחתמה, ואילו העדים האחרים כלל לא נכחו במועד ההחתמה ואינם יודעים מה הוסבר לנתבע. הנתבע גם מפנה לכך שגב' קסטרו על אף טענתה בדבר ההסברים שמסבירה לערב המוחתם בפניה לא הכירה את סעיף 16 לכתב הערבות. הנתבע טוען כי היה על הבנק להעיד גם את נציג המחלקה המשפטית. ואת מנהל התחום.
9.הנתבע מוסיף וטוען כי הבנק הפר את חובות הגילוי שרבצו עליו, שכן לא יידע את הנתבע הערב בדבר ההלוואות החדשות והעמדת מסגרות האשראי החדשות, לרבות עירוב חוב מחשבון פרטי. לטענת הנתבע על הבנק חלה חובה משפטית לעדכן את הערב בדבר שינוי החיוב הנערב, חיוב הנלמד אם מכוח סעיפים 22-23 ו- 26 לחוק הבנקאות, אם מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אם מכוח כלל 5 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, אם מכוח סעיף 6 להוראות המפקח על הבנקים (ניהול בנקאי תקין) בעניין "ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי", ואם מכוח ההלכה הפסוקה המחייבת את הבנק לגלות לערב כל פרט מהותי. לטענת הנתבע, אי הגילוי מזכה את הערב בפטור מערבותו, על פי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות, ונוכח דיני תום הלב, ההטעיה והטעות בדיני החוזים. הנתבע מוסיף וטוען כי נוכח הפרת סעיף 26 לחוק הערבות בדבר העדר הודעה לערב על הפרת החיוב על ידי החייבים, ולקיחת החובות הנוספים, נזקו הוא בכך שנמנעה ממנו הזכות לבטל את ערבותו, מה גם שכספים שנכנסו לחשבון בין התאריכים 22.5.15 ועד ליום 16.6.15 יכלו לאפס את חיובו בסך 170,000 ₪.
ג. דיון והכרעה:
10.למעשה בין הצדדים קיימות שתי מחלוקות עיקריות בתיק זה; האחת מתייחסת להיקף הערבות המקורית וההסבר שניתן לערב בעת חתימתו והשנייה הינה שאלת הפרת חובת הגילוי של הבנק לאחר חתימת הסכם הערבות. אני סבור, כי בעוד שלגבי השאלה הראשונה, הדין הינו ברובו עם הבנק, לגבי השאלה השניה הדין הינו עם הנתבע וכתוצאה מתחייבת יש לדחות את התביעה. להלן אפרט.
11.אשר לשאלת הסכם הערבות וההסבר שניתן לערב, לכאורה קיים בפני חסר ראייתי, שכן מי שהחתים את הערב – הגב' קסטרו, אם משום שלא הכירה כלל את החשבון והתבקשה להחתים את הערב, במסגרת עבודתה בסניף אחר מזה שבו מתנהל חשבונם של החייבים, ואם משום העדר זכרון ספציפי של מועד החתמת הערב, אינה זוכרת במדויק את מועד החתמת הערב. מנגד, הנתבע עצמו, מעדותו בפני, עולה כי לא קרא כלל את תצהירו, ואינו זוכר בבירור את מה שהתרחש במועד החתמתו. לטענתו סמך בעניין זה באופן מוחלט על דבריו והסבריו של בנו החייב צבי פיטרו. אציין בהקשר זה כי במהלך עדותו התרשמתי מחוסר התמצאות מוחלט של הנתבע. לאחר הדיון, הוגשה בפני בקשה שכותרתה "בקשה לפטור הנתבע מהתחייבות", אליה צורף מסמך רפואי ממנו עולה לכאורה כי הנתבע אובחן כסובל מדמנציה מאז יום 1.1.15. בקשה זו נדחתה על ידי נוכח העדר כל טענה בעניין זה בכתבי הטענות מטעם הנתבע, נוכח העדר חוות דעת רפואית תומכת, ונוכח השלב הדיוני בו הועלתה הטענה. בנסיבות אלה כמובן, לא אוכל ליתן כל משקל לטענה בדבר העדר כשירות רפואי של הנתבע בעת החתמתו על הערבות, ואצא מנקודת הנחה כי עסקינן באדם רגיל לחלוטין.
12.עם זאת, החסר הראייתי הלכאורי, באשר למועד החתמת הנתבע, נרפא לטעמי, אם מלשון כתב הערבות המתמדת, וטופס הגילוי הנאות לערב, עליו חתם הערב, ואם נוכח עדותו של החייב עצמו צבי פיטרו, כי היה מודע לתוכנם של המסמכים קודם לחתימת אביו (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 12). ככל והנתבע לא קרא את המסמך בטרם חתימתו (ראה למשל: ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצ'בסקי [ניתן ביום 10.3.2009]), או בחר לסמוך בעיניים עצומות על בנו החייב (ראה למשל: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145 (2003)), אין לו אלא להלין על עצמו, והמסמך עליו חתם יחייב אותו.
13.משמיעת עדותו של מר סקאלי מטעם הבנק בפני ועיון במסמך הגילוי הנאות עליו חתם הנתבע וכן מתצהירי עדי הבנק עולות המסקנות הבאות: מצד אחד, ובניגוד לטענת הנתבע, הערבות לא ניתנה לתקופה מוגבלת, אלא גם לחיובים עתידיים, כאשר בתחילת מסמך הגילוי הנאות אף מודגש כי חל האמור בסעיף ד' למסמך העוסק בכל חיוב עתידי. מצד שני, הנתבע לא ערב לחיוב קיים בעת חתימת הערבות, כפי שמודגש גם בהודעה על גילוי נאות. על כן ברור הוא למשל, כי הנתבע לא ערב לחוב ההלוואה בסך 500,000 ₪ שקיבלה החייבת גלית פיטרו קודם לחתימת הנתבע על ערבותו. זאת ועוד, כפי שהעיד מר סקאלי, הערבות ניתנה מעבר להלוואה על סך 100,000 ₪, עליה הוחתם הנתבע, כנראה מחמת הזהירות גם על מסמך ערבות נוסף, רק לחשבון 163182, שהינו החשבון העסקי נשוא הערבות (עדותו עמ' 18 לפרוטוקול), ואכן מספר זה גם מופיע במפורש במסמך הגילוי הנאות בכותרת המסמך. לעניין זה גם ברור כי אין לקבל את כתב הערבות המתמדת, עליו חתם הנתבע כלשונו, שכן זה סותר את מסמך הגילוי הנאות ואת עדותו של מר סקאלי. בסעיף 2 לכתב הערבות המתמדת, מצוין כי הערבות חלה גם על סכומים "המגיעים" בעת חתימת הערבות, וגם לגבי כספים "שהלקוח כבר התחייב בהם". מובן הוא כי סעיפים אלה אינם מתיישבים עם הסיכום כי הערבות אינה לחוב קיים. בנסיבות אלה כמובן, גם אם הסיכום בין הצדדים אינו תואם את לשון כתב הערבות, הקובע הוא אומד דעת הצדדים גם אם סותר את לשון כתב הערבות (השווה למשל: ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן, פ"ד נט (3) 266 (2004)).
14.מאליו יובן, כי אינני מקבל את טענת הבנק, לפיה במקרה דנן, הלוואת ההסדר הינה טכנית בלבד, ומקל וחומר כאשר עסקינן בריכוז חובות מחשבונות אחרים, דוגמת החוב הפרטי. קבלת גישת הבנק בהקשר זה, כמוה כאיון הגבלת הערבות לחשבון 163182 בלבד, שכן, אם בפעולה טכנית פשוטה של העברה מחשבונות אחרים, יכול הבנק לרכז את כל חובות החייבים בחשבון זה, הופך הבנק בעצם את ערבות הנתבע לערבות כללית, מוגבלת אמנם לסך של 170,000 ₪, לכל חובות החייבים.
15.הבנק לא הוכיח בפני, מה החובות שכללה הלוואת ההסדר בסך 300,000 ₪ שניתנה לחייבים. די לי בכך כדי לקבוע, כי חל בענייננו סעיף 5(ב) לחוק הערבות, העוסק בהגדלת החיוב הנערב, או סעיף 5(ג)(2) לחוק העוסק בשינוי יסודי בחיוב הנערב, הפוטר את הערב מערבותו, או למצער, לא הוכיח הבנק כי החוב הנתבע מהערב אינו חוב הנובע מהגדלת חיובו של הערב מעבר לחיוב הכלול בערבות.
16.עד כאן יצאתי מנקודת הנחה, כשיטתו של הבנק, כי לא הייתה בעייתיות בהעדר חובת גילוי, באשר להלוואות או הגדלת אשראי הנלקחים על ידי החייב לאחר החתימה על הסכם הערבות. דא עקא, שכפי שיובהר להלן, לאחר ניתוח המקור העיוני לחובת הגילוי בכלל, מחד גיסא, ולמעמדו של הערב לאחר חתימת הערבות בערבות מתמדת, מאידך גיסא, ולאחר ניתוח הפסיקה בארץ ובמשפט המשווה, הגעתי למסקנה, כי אין לקבל את עמדת הבנק בעניין זה, ולפיכך גם אינני מקבל את גישת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ת.א. (ת"א) 1214/03 דב בראון נ' בנק הפועלים בע"מ [ניתן ביום 31.5.2006]. לניתוח שאלה זו אעבור להלן.
17.מקורה של חובת הגילוי שהטילו המחוקק ופסיקת בית המשפט העליון על בנקים כלפי ערבים, הינה ההבנה כי בין הבנק והלקוח, לטובתו מתבקשת הערבות לבין הערב קיימים פערי כוחות מובנים. לערב ישנו חוסר נגישות למערכת היחסים בין הבנק ללקוח, וממילא חוסר ידע אמיתי על מצבו של הלקוח, ולעובדה זו יש להוסיף את מורכבותם של החוזים הבנקאיים, ואת מעמדם המעין ציבורי של הבנקים. בנסיבות אלה, כדי לגרום לבנקים לפעול בהגינות כלפי הערבים ולמנוע שימוש לרעה של מעמדם, החילו המחוקק והפסיקה חובת גילוי נרחבת של הבנק כלפי ערבים בכלל וערב יחיד בפרט (ראה: ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [ניתן ביום 9.11.2005]; רע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ [ניתן ביום 15.11.2007]; ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337 (1999); רות פלאטו-שנער "על הטרנספורמציה ביחסי בנק-ערב: מהלכת ליפרט עד היום", ספר אליהו מצא 883, 902 (2015)).
18.מה לגבי מעמדו של הערב לאחר חתימת חוזה הערבות? לכאורה, חוק הערבות, לרבות התיקונים לו אינו עוסק בחובת הגילוי בשלב זה. סעיף 22 לחוק עוסק, כמפורט בסעיף 22(א) בחובת גילוי "לפני כריתת חוזה הערבות". ממילא, הסנקציות הקבועות על הפרת חובת הגילוי שבסעיף 23 לחוק, אינן יכולות לחול. לכאורה, הסעיף היחידי החל ישירות הינו סעיף 6 להוראת המפקח על הבנקים: ניהול בנקאי תקין (453) שכותרתה "ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי", העוסק בהודעות לערב, שקובע כי הודעות עדכון לגבי מצב חובותיו של הלקוח, ישלחו לערב בערבות מוגבלת בסכום שסכומה עולה על סך 15,000 ₪, אחת לשנתיים. טוען אפוא הבנק, כי משלא עברו שנתיים, אין לבנק כל חובת גילוי. אינני מקבל טענה זו.
19.ראשית, אדגיש כי הוראות המפקח על הבנקים, או ההוראות הספציפיות שהוחלו ביחס לערבים, אינן מונעות ייחוס חובות נוספות מכוח הדין הכללי, לרבות דיני החוזים (ראה למשל: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369 (1995). ואכן, ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג (4) 804 (1999), נדון המקרה הבא: המערערים ערבו לשטר חוב שעשה שכנם לפקודת בנק, להבטחת פרעון הלוואה אשר נטל ממנו, אשר כלל גם את התניה כי הערבים מסכימים מראש לכל הקלה, אורכה או ויתור שינתנו בקשר לשטר מבלי שהדבר יפגע בתוקף הערבות. בהגיע מועד פרעון ההלוואה לא נפרעה ההלוואה, ותשלומים שונים ששולמו על ידי החייב יוחסו על ידי הבנק לפרעון חובות אחרים של החייב בחשבון העו"ש. הבנק נתן לחייב אורכה, ומשלא נפרע החוב והחייב עזב את הארץ, תבע את הערבים. בית המשפט העליון קבע, כי ככלל אורכה לחייב לתשלום הינה שינוי המשפיע על זכויות הערב על פי סעיף 5(ג) לחוק הערבות, אך באותו מקרה, הסעיף לא חל בשל הוויתור בשטר החוב בעניין זה. למרות האמור, קבע בית המשפט העליון כי על הבנק היתה חובה מכוח חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 להודיע לערב על האורכה שנתן לחייב, כדי שיוכל לכלכל את צעדיו, ומשלא עשה כן פטורים הערבים מערבותם. נדחתה שם גם הטענה כי רשימת הפטורים לערב בחוק הערבות הינה רשימה סגורה (השווה גם: ע"א (חי') 43233-10-17 נעאמנה פהמי נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ [ניתן ביום 26.6.2018]).
20.השאלה של חובת הגילוי של בנק לגבי ערבות מתמדת נדונה בהרחבה בפסק הדין האמריקאי של בית המשפט העליון במדינת קליפורניה בעניין Sumitomo Bank of California v. Iwasaki, 70 Cal. Rptr 564 (1968), וכך מסביר שם בית המשפט את הסיבה מדוע רובצת על הבנק חובה ליידע את הערב על כל הארכת תוקף אשראי שנותן לחייב, בעמ' 572 לפסק הדין:
"On a revocable continuing guaranty of credit, the creditor does, however, owe a duty of disclosure to a surety prior to every new extension of credit to the principal. Each extension of credit creates a new suretyship contract because a revocable continuing guaranty is merely a continuing offer which the creditor accepts each time he extends credit to the principal. The creditor therefore owes the same duty of disclosure immediately prior to each new extension of credit as it owes at the inception of the suretyship relationship"
ראה גם: First Hawaiian Bank v. Bartel, 2009 WL 10676756
21.סעיף 15 לחוק הערבות מקנה לערב בערבות מתמדת את הזכות לבטל את ערבותו מכאן ולהבא בכל זמן נתון. זכות זו מוענקת לערב גם בסעיף 16 לכתב הערבות המתמדת, עליו חתם הערב הנתבע. אלא מאי? הערב נזקק למידע על מצב חובו של החייב כלפי הבנק. לכאורה, למאי נפקא מינא מבחינת הערב, כאשר ממילא ערבותו מוגבלת לסכום מסוים בלבד? התשובה לכך הינה כי אמנם סכום החיוב נשאר דומה, אך הסיכון שהערב ידרש לפרוע את ערבותו עלול לגדול עקב מצבו של החייב. מובן הוא, כי ככל ומצבת חובותיו של החייב תגדל, הסיכוי כי יוכל לפרוע את החוב נשוא הערבות יקטן, ובכך יגדל הסיכון החל על הערב. במצב דברים רגיל בו הבנק אינו מגדיל לחייב את מסגרת האשראי ואינו מעניק לו הלוואות נוספות, אכן ניתן להסתפק במסגרת הזמן להודעה לערב שנקבעה על ידי המפקח על הבנקים, אך כאשר הבנק מגדיל באופן ניכר את מסגרת האשראי או מעניק לחייב הלוואות גדולות נוספות, עליו גם לעדכן את הערב בכך, שמא יחפוץ זה לבטל את ערבותו, נוכח הגדלת הסיכון באופן ניכר. לפיכך, לא ניתן לקבל את הטענה, כי נוכח העובדה שהערב הסכים לכל הגדלת אשראי ולערוב לכל חיוב עתידי, פטור הבנק מליידע את הערב, כאשר הבנק באמצעות הסכמה להגדלת חוב יזומה של החייב, מגדיל באופן ניכר את סיכונו של הערב. הגישה כי חובת הגילוי של הבנק על פרטים מהותיים חלה גם בתקופת הערבות מקובלת גם בספרות המשפטית (ראה: רות פלאטו-שנער דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית 340 (2010); רות פלאטו-שנער "דיני בנקאות – ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך", דין ודברים א' 559, 569-570 (התשס"ה)); ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות – ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך 60 (התשס"ב)). אינני מוכן אפוא לקבוע כי בסעיף 6 להוראת המפקח על הבנקים מס' 453, או בסעיף 26 לחוק הערבות, העוסק בחיוב הבנק להודיע על הפרת החיוב על ידי החייב, יש משום הסדר שלילי הפוטר את הבנק מהודעה לערב במקרים אחרים בהם הבנק יודע כי הסיכון החל על הערב גדל באופן משמעותי.
22.בהקשר זה אציין, כי לעניין חובות הגילוי ניתן להקיש גם מהפסיקה הכללית העוסקת ביחסים בין בנק ללקוח, שכן שם נפסק כי ככל ולבנק מתגלה ספק באשר לרצונו של לקוח לפעול בפעילות בנקאית מסוימת על בסיס מסמכים שחתם בעבר, לא יכול הבנק בגדר חובת הזהירות החלה עליו, על בסיס מסמכים אלה להמשיך ולפעול על בסיס הוראותיו הקודמות של הלקוח בלא לבדוק את הדברים עם הלקוח (ראה: ע"א 6547/12 שי עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [ניתן ביום 13.4.2015], והאסמכתאות המובאות שם).
23.נוכח חובת הגילוי הנרחבת, גם אני סבור כי ניתן מעבר לחובה על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפרש את כלל 5 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 החל גם על ערב מכוח סעיף 33א לאותם כללים, כי המונח "תנאי חשבון" שעל שינוי בהם יש להודיע לחייב ולערבים כולל גם את תנאי מסגרת האשראי וההלוואות בחשבון.
24.בדיקת נסיבות המקרה דנן, אף מוכיחה את הצדקת הדברים הלכה למעשה. הערב ערב למסגרת אשראי של 170,000 ₪ בחשבון עסקי. החייבים ביקשו לרכוש רכב יוקרה מסוג אאודי A5 ולצורך כך קיבלו מהבנק הלוואות בסכום כולל של 259,270 ₪ דהיינו סכום החיוב הנערב קפץ פי 2.5 לערך, וזאת בשל רכישה פרטית של רכב יוקרה. מעיון בדפי חשבון הבנק גם עולה כי במועד מתן הלוואות נוספות אלה ביום 25.5.15 אף עמד חשבון העו"ש נשוא הערבות ביתרת זכות של כ- 10,000 ₪. יצוין כי הבנק לא חשף את מצב ההלוואה בסך 100,000 ₪, לטובתה ניתנה הערבות, באותו מועד, ובכל מקרה לא טען כי לא נפרעה באותו מועד כסדרה, אלא טען כי החייבים החלו לפגר בתשלומים רק לאחר לקיחת ההלוואות הנוספות לצורך רכישת הרכב. לא זו בלבד אלא שקיימות הפקדות רבות לחשבון לאחר מכן שיכולות היו לפרוע את ההלוואה בסך 100,000 ₪. הנה כי כן, בהינתן העובדה כי במועד מתן ההלוואות הנוספות, לא היתה מניעה כי הערב - הנתבע יבטל את ערבותו בלא תשלום, נזקו של הנתבע הערב ברור. אכן, יתכן, כי מתוך רצונו לעזור לבנו, היה מסכים להמשיך את ערבותו, גם אם סכום ההלוואה היה גדל, כפי שהעיד בגילוי לב בבית המשפט (עמ' 23 לפרוטוקול), אך מדובר בשאלה תיאורטית, שכן בזמן אמת החליט הבנק שלא ליידע את הערב הנתבע, ובנסיבות אלה פקעה הערבות.
25.טוען הבנק, כי בכל מקרה לא ניזוק הנתבע ממתן ההלוואות בגין רכישת הרכב, שכן הרכב שועבד כבטוחה לבנק ואכן מומש על ידו. אינני מקבל טענה זו. אין לדעת האם הנתבע כערב היה מסכים לערוב בהסתמך על הבטוחה הנ"ל ובכל מקרה אין גם עסקינן בבטוחה השומרת על ערכה, אלא ברכב שיורד בערכו במהלך הזמן. די לעיין בבקשת מימוש המשכון – נספח י' לכתב התביעה, ממנה ניתן ללמוד כי במועד המימוש הוערך הרכב בסך 217,000 ₪, היינו פחות מסכום הקרן של ההלוואות שניתנו על ידי הבנק לחייבים לצורך רכישתו.
26.המסקנה מכל האמור לעיל, הינה כי דין ערבותו של הנתבע להתבטל. בנסיבות אלה אינני נצרך לדון בתוצאות הפרות נטענות נוספות, דוגמת הפרת החובה הקבועה בסעיף 26 לחוק הערבות בדבר יידוע הערב כי החייב אינו עומד בתנאי חיובו.
27.אשר על כן, אני דוחה את התובענה כנגד הנתבע ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. העיקולים הזמניים שהוטלו בתיק זה על הנתבע בטלים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.
