התביעה
1.תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
התובע, כבן 27 שנים, נפגע כאשר עמד על משאית עם מנוף וכאשר המנוף פרק תכולה מהמשאית. לטענת התובע, זרוע המנוף פגעה בתובע בחוזקה והוא נפל ונחבל.
הנתבעת כפרה בחבות וטענה כי אין מדובר בתאונת דרכים.
האירוע והחבות
2.לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם הגעתי לכלל מסקנה לפיה האירוע בגדרו נפגע התובע הוא תאונת דרכים, כהגדרתו בחוק פיצויים.
בפניי העידו התובע, חברו של התובע - פאדי מנצור והנתבע - נהג המשאית.
למעשה, אין מחלוקת שהתובע נפגע במועד האירוע והמחלוקת היא באיזה אופן נפגע התובע.
3.הנתבע העיד בתצהירו שהתובע עבד על המשאית ותפקידו היה לקשור באלות – שקים גדולים, שבהם היה מלט וחומרי בניין, על מנת שהנהג יוכל להרים את הבאלות מהמשאית ולפרוק אותן על הקרקע. "במהלך העבודה, לאחר שהתובע כבר קשר מספר באלות למנוף, הוא המשיך בדרכו לבאלה הבאה, ותוך כדי הליכתו נתקל בבאלה שהייתה על המשאית, וכך נפל. התובע נפל על הפלטה של המשאית, מבלי שמנוף המשאית היה מעורב באופן כל שהוא בנפילתו. מנוע המשאית עבד באותו זמן, משום שעסקנו בפריקת הבאלות מן המשאית בעזרת מנוף המותקן על המשאית, אך לעובדה זו לא הייתה כל תרומה לקרות הנפילה של התובע" (הדגשה לא במקור - מ"ב).
הנתבע העיד שהוא הרים חבילת עצים בעזרת מנוף וכי רק לאחר שהתובע צעק שהוא נפגע "הסתובבתי מאחורי המשאית על מנת לראות מה קרה לו". הנתבע אישר שלפני שהוא הסתובב הוא לא ידע מה קרה לתובע (ע' 26 ש' 25-29). מכאן שהנתבע לא יכול להפריך את הטענה שהתובע נפגע עקב המנוף.
עדות הנתבע עומדת בניגוד לגרסה שמסר בתצהיר התשובות לשאלון ובתצהיר העדות הראשית, כמפורט לעיל, הן לעניין אופי הפגיעה והן לעניין הקשר שבין המנוף לאירוע. בעדותו בבית המשפט, למעשה, הנתבע חזר בו מגרסתו שהובאה בכתובים לעיל.
התובע העיד שבבית החולים הנהג "בא והתנצל ואמר לי שנתקע לו השלט של המנוף" (ע' 9 ש' 17) והנהג לא סתר טענה זו. גם פאדי העיד: "נהג המשאית הודה בנוכחותי באחריותו לפגיעה בתובע ע"י מנוף המשאית. בנוכחותי נהג המשאית אמר כי הוא טעה לא שם לב..."(סעיפים 11-12 לתצהיר).
הנתבע, בהתנהלותו בסמוך לאחר האירוע, נטל, הלכה למעשה, אחריות. הנתבע אישר שנסע ביחד עם התובע לבית החולים (ע' 24 ש' 29-30), שהוא חיכה עמו בבית החולים במשך זמן רב (ע' 24 ש' 33- ע' 25 ש' 2), כי היה מוכן לפצות את התובע פיצוי "עטווה" - "אנחנו מוכנים כי הוא נפגע מהמשאית שלי" (ע' 25 ש' 4), שהוא מסר לתובע במקום את פרטי חברת הביטוח והתקשר לחברת הביטוח והודיע על האירוע (ע' 25 ש' 16-19).
ההודעה לביטוח לא צורפה ויש באי הגשת ההודעה ותמליל השיחה עם הנתבע בזמן אמת כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע.
מכאן שעדות הנתבע דווקא תומכת בכך שהאירוע היה עקב המנוף ולא עקב נפילה סתם.
4.התובע העיד שהוא עלה על ארגז המשאית כדי לקשור את הסחורה לזרוע המנוף של המשאית, המופעל על ידי ניצול הכוח המכני של המשאית. "לאחר שקשרתי את הסחורה ובזמן שעמדתי על ארגז המשאית, נהג המשאית, שעמד על הכביש ליד המשאית, הרים את הסחורה ואז הזרוע של המנוף פגע בי והפיל אותי למטה ונפגעתי קשות ונגרמו לי שברים באגן וירך ימין".
אמנם בעת שהתובע טופל בבית החולים לא נרשם על פגיעה ממנוף, או על מעיכה אלא כי התובע נפל. התובע טען בעניין זה כי הסביר איך התרחשה התאונה והתייחס למעיכה (ע' 10-11), אף שהדברים לא תועדו. מכל מקום, די כאמור בעדות הנתבע התומכת בכך שהתובע נפגע מהמנוף.
5. עד נוסף שהיה במקום הוא פאדי מנצור, שעמד ליד המשאית והעיד שמהמיקום שבו עמד הוא יכול היה לראות את התובע בזמן שחיבר את הסחורה באמצעות החגורה לזרוע המנוף וכך יכול היה פאדי לראות את נהג המשאית שעמד מולו. "לאחר שהתובע חיבר את הסחורה לזרוע המנוף, ובזמן שעמד על ארגז המשאית לצורך קשירת ערימת הסחורה הבאה בתור, הרים נהג המשאית את זרוע המנוף עם הסחורה באופן רשלני ופגע באמצעות זרוע המנוף בתובע והפיל אותו לצד המרוחק של ארגז המשאית".
פאדי העיד שהתובע עמד מעל הבאלה שגובהה כ-80-90 ס"מ וכי הגובה של דופן המשאית הוא 50 - 60 ס"מ (ע' 22 – 23).
פאדי הסביר שהתובע "נפל על הגב של המשאית וגם נפגע כתוצאה מהמנוף, המנוף פגע בו הזיז אותו הוא היה על הגב של המשאית..." (ע' 22 ש' 1-2)..."קודם כל הזרוע פגעה בתובע והוא לא שם לב לפגיעה, צעקנו שהתובע נפל, כנראה עם הבלבול גם הנהג פגע בעמוד החשמל" (ע' 23 ש' 25-26).
הנתבעת טענה כי לא ייתכן שזרוע המנוף פגעה בתובע אם הוא היה על באלה, אלא שטוב מראה עיניים ודי בעדות פאדי אשר ראה בעיניו את הפגיעה של המנוף בתובע, כדי להוביל לדחיית הטענה האמורה.
למעשה די בעדותו של פאדי, שלא נסתרה, כדי להסיק את המסקנה שהתובע נפגע עקב שימוש מכני ברכב.
התובע הסביר שאח נוסף שלו שהיה במקום מנוע כניסה לישראל ולכן לא מסר עדות (ע' 19 ש' 12-14).
6.יצוין שהנהג הודה בתצהיר התשובות לשאלון שהמנוף פגע בכבל החשמל, אך טען שהדבר היה לאחר שהתובע פונה מהמקום ובלי שום קשר לאירוע הנטען. בבית המשפט אישר הנהג שהמנוף היה קרוב לכבל החשמל "המנוף פגע בכאבל או לא פגע, באמת לא שמתי לב" (ע' 26 ש' 18). מכאן ראשית הודיה לאפשרות שהמנוף פגע גם בכבל וגם בעניין זה חזר למעשה הנהג – הנתבע מהאמור בתצהיר תשובות לשאלון מטעמו. לנוכח האמור ומאחר שהנהג ליווה את התובע לבית החולים, מתבקשת המסקנה כי הפגיעה בכבל החשמל, הייתה באירוע הנדון וכפי שפגע הנהג בתובע, כך גם פגע בסמוך בכבל חשמל. בעניין זה טענו עדי התביעה כי בזמן אמת לא הצליח הנהג לשלוט בשלט בזרוע המנוף ואירוע הכבל מחזק טענה זו.
המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, דר' בייט, העיד שהמנגנון שנמצא אצל התובע כרוך בחבלה משמעותית ביותר ולא בנפילה פשוטה (ע' 12 ש' 29).
7.ב"כ הנתבעת עמדו על כך שהתובע מסר מספר גרסאות שונות לגבי אופן התרחשות האירוע.
התובע מסר למומחה מטעם בית המשפט שהוא עסק בקשירת חבילות ונמעך בין המנוף לדופן המשאית.
בתביעה לתשלום דמי פגיעה כתב התובע כי זרוע המנוף פגעה בו באתר העבודה והפילה אותו בזמן שהמנוף הוריד את תכולת המשאית. במקביל צירף התובע לתביעה האמורה את תצהיר הנהג שאוזכר לעיל, תוך שנרשם מפורשת שהתצהיר מצורף "למרות שאנו חולקים על עצם התרחשות התאונה כפי שהועלה מטעם הנהג".
אף אם הוצגו מספר אפשרויות לאופן הפגיעה של התובע, החוט המקשר הוא שהפגיעה הייתה עקב השימוש במנוף והחבלה שנגרמה לתובע הייתה עקב כך. לא מדובר בסתירות של ממש ואף אם היו אי דיוקים אין הם עולים כדי חוסר מהימנות או תשתית עובדתית שקרית. בנוסף, מעבר לעדות התובע הן עדותו של הנהג, הן עדותו של פאדי והן מנגנון החבלה תומכים בגרסתו של התובע.
8.במכלול הנסיבות, די בעדות פאדי ובעדות הנהג כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת לגרסת התובע. נוסף לאמור, התובע נתן הסבר מספק לגרסתו והסבר זה כמו מנגנון החבלה התומך בחבלה מחזקים אף הם את המסקנה האמורה.
מכאן מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שהתובע נפגע עקב שימוש ברכב מנועי ופגיעתו היא בגדר תאונת דרכים לפי חוק פיצויים. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, מהנתבעת שביטחה את הרכב.
הנכות הרפואית
9.המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה קבע כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 25% בשל פגיעה באגן, כי התובע מוגבל בתנועותיו ובהליכתו וכי הנכות "מבטאת את כלל ההסתמנות הכוללת הגבלת תנועות, רגישות בחלקי האגן השונים, צליעה וכו'... בהעדר גורם אחר לפגימותיו יש לקשור סיבתית בין הפגימות ובין התאונה...".
בנוסף קבע המומחה נכות זמנית מלאה למשך שנה וחודשיים ונכות זמנית בשיעור של 50%, למשך שלושה חודשים נוספים.
המומחה העיד שלתובע היה שבר באגן, כי הוא נוהג לבדוק צליעות (ע' 13), כי הוא מדד את האורך המדומה בשכיבה ושם מצא שרגל ימין קצרה ב-4 ס"מ (ע' 14). המומחה השיב שפענוחים של בדיקות הדמיה נמצאים בבדיקות רפואיות של בית חולים אחר ומקובלים עליו (ע' 15 ש' 11-13).
בסיכומים טענו ב"כ הנתבעת כי נמנע מהם לקבל הדמיות. לנוכח עדות המומחה בנוגע לפענוחי הדמיות ולכך שהנכות נקבעה על סמך בדיקתו את התובע וכי אם היה מתרשם שהיה נזקק לבדיקות נוספות, הוא היה מבקש לבצען (ע' 17 ש' 7-8), אין בטענה האמורה של הנתבעת, כדי לפגום במסקנות המומחה או לסתור את חוות דעתו.
המומחה מצא גם מגבלות תנועה. שלא כנטען ע"י הנתבעת, גם בתיעוד הרפואי נמצאו מגבלות תנועה ע"י חלק מהרופאים המטפלים (ראו למשל תעודה רפואית מיום 26.11.20), שיש בהן כדי לתמוך במסקנות המומחה.
המומחה העיד: "השבר כנראה נגרם שבר באנרגיה גבוהה לבן אדם צעיר מלווה בפגיעות נוספות. מעבר לפגיעות הגרמיות שרואים בצלום, במקרה שלפנינו יש לתובע רגישות בחיבור עצמות הפוביס באגן יש לו רגישות אחורית באגן והגבלה בתנועות מפרק הירך שאינה מבוטלת בכלל. בקושי כפיפה של מפרק הירך שלא אמור להיות אם באופן תיאורטי היה שבר ללא תזוזה שהחלים. הערכתי את כלל ההסתמנות להבנתי היא תוצאתית לתאונת עבודה, לרבות הגבלת התנועות בירך הפחת התחושתי שנובע להבנתי בפגיעה בשורש חמישי בעמוד השדרה במעבר שלו באגן וחולשת השרירים שמתחברים לאגן כפי שהמלצתי. מדובר בסכימה לחילופין אפשר לפרק את הנכות למרכיבים שונים, לפגיעה במפרק ירך ועצבית ועוד" (ע' 15 ש' 27 - ע' 16 ש' 2).
10.המסמכים הרפואיים והתיעוד עליהם הסתמך המומחה לא נסתרו וכך גם לא נסתרה חוות דעתו של המומחה. אמנם בסיכומים טענו ב"כ הנתבעת לעניין תקופת הנכות הזמנית, אך המומחה לא נחקר כלל לעניין זה ומשלא נחקר המומחה בנדון, יש לדחות את טענת הנתבעת בנדון.
הנזק
בסיס השכר ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.
11.התובע עבד בעבודות בניין קודם לתאונה ועסק בעבודות אבן. פאדי העיד שהוא והתובע עסקו בעבודה באתר בנייה. התובע טען שהשתכר שכר יומי של 300 ₪, אך שכרו המדווח פחות בהרבה ועומד על שכר יומי של כ-220 ש"ח. התובע לא העיד את המעסיק ולא הניח תשתית ראייתית בנוגע לבסיס השכר האמיתי. על כן, יש לפסוק פיצוי בהתאם לשכרו המדווח בשיעור של 4,700 ₪, נכון להיום. סכום זה מתבסס על העובדה שבחודש יולי 2020 היה בסיס השכר 3,820 ₪ ל-18 ימי עבודה ובחודש העוקב היה בסיס השכר 1,730 ₪ ל-8 ימי עבודה. ממוצע בסיס השכר כשהוא משוערך להיום והסתמכות חלקית על טענות התובע בנוגע לגובה שכרו ולכך שחלק מהתקופה הייתה מגפת הקורונה - מובילים לבסיס השכר האמור.
הנתבעת הפנתה לאישור אגף מת"ש ברשות האוכלוסין לפיו המעסיק של התובע היה חברה ישראלית מעפולה וטענה שהיה על התובע להביא את מעסיקו. פאדי העיד שמי ששילם להם את השכר היה תושב ירושלמי. התובע הסביר ש"הירושלמי" היה נותן לג'ורג' מנסור את הכסף וג'ורג' היה משלם לו וכי הוא מעולם לא דיבר עם החברה הישראלית הרשומה באישור (ע' 6). מדובר אפוא בעבודה בשכר יומי ואין באי הבאת המעסיק, בנסיבות ההעסקה ושעה שאין מחלוקת שהתובע השתכר בישראל כאשר היה לו היתר, כדי לשנות מהמסקנה דלעיל בנוגע לבסיס השכר של התובע ובנוגע לתפקודו של התובע.
12."ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.07.10) בפסקה 8)" (ע"א 2577/14פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ(11.01.15)).
התובע הוא אדם צעיר הגר ברשות. התובע נעדר השכלה והכשרה מקצועית. קודם לתאונה עבד בעבודות פיזיות - במסיק זיתים ובעבודות בניין.
התובע צולע, מוגבל בתנועות ובהליכה. מגבלות רפואיות אלה, בהתחשב, בגילו, בכישוריו ובעיסוקו לפני התאונה, משקפות את הגריעה מכושר ההשתכרות ויש להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות כשיעור הנכות הרפואית האורתופדית, דהיינו בשיעור של 25%. מאחר שלא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לגריעה מכושר השתכרות בשיעור רב יותר ומאחר שהתובע לא העיד עדים בנדון, אין מקום לפסוק גריעה מעבר לשיעור האמור.
הפסדי שכר בעבר
13.בהתחשב בבסיס השכר של התובע, בתקופת הנכות הזמנית ובשיעור הנכות הצמיתה, פוסק לתובע פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר.
הפסדי השתכרות לעתיד
14.בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ובבסיס השכר פוסק לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪.
הפסדי פנסיה
15.פוסק לתובע פיצוי בסך 37,500 ₪ בגין הפסדי פנסיה.
הוצאות רפואיות
16.התובע הציג קבלות על טיפולים וביקורים.
במכלול הנסיבות, בהתחשב בכך שהתובע הציג קבלות מסוימות ולא הציג את מלוא הקבלות ולנוכח העובדה שלא ניתנה המלצה בחוות הדעת לטיפולים נוספים, פוסק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות.
הוצאות ניידות
17.התובע טען שבתקופה הראשונה שלאחר התאונה הוא היה מוגבל לחלוטין בניידות ולאחר מכן נזקק לעזרה מוגברת בניידות, אשר ניתנה לו ע"י קרובי משפחה. התובע טען שהוא נזקק לרכב בשל מצבו ומאחר שהוא מוגבל בהליכה.
התובע לא העיד מי מקרובי משפחתו בנדון. זאת ועוד, התובע לא הגיש כל קבלות ואסמכתאות לעניין זה.
עם זאת, מאחר שהמומחה קבע כי התובע סובל מצליעה ומהפרש מדומה באורך רגליים ומאחר שכעולה מחוות דעת המומחה, נזקק התובע לסיוע בניידות - לכל הפחות בחודשים הראשונים הסמוכים לתאונה, יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי ברכיב זה. כידוע, מחישוב ראש נזק זה, יש להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות ללא קשר לתאונה. התובע טען לזכות לרכישת רכב, אך גם בעניין זה יש להתחשב בתועלת שתצמח לבני משפחה אחרים שיעשו שימוש ברכב (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח' פ"ד נח(1)1, 27 והאסמכתאות שם).
התובע אינו חולק בסיכומיו על כך שעלויות הניידות ברשות, פחותות.
לנוכח האמור לעיל, פוסק פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד.
עזרה וסיעוד
18.התובע טען לעזרת קרוב חורגת מהנדרש, אך לא העיד כל קרוב משפחה. למעשה התובע לא העיד כל עד, זולתו, לעניין העזרה שהושטה לו.
עם זאת, נכותו של התובע אינה קלה. התובע היה בתקופה של מעל שנה עם נכות זמנית של 100%, כשהוא מוגבל ונזקק לעזרה. יוטעם, שבחלוף כשנה וחודש מאז התאונה, הרים התובע משא כבד, כעולה מתעודה רפואית מיום 28.10.21 והדבר משליך על היקף העזרה בחלוף כשנה וחודש. הצורך בעזרה בעתיד מובן ונדרש גם לנוכח שיעור הנכות הרפואית הצמיתה של 25% נכות, אופייה והמגבלות הנובעים ממנה.
לנוכח האמור, בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות הזמנית ומשכה - המצדיקים עזרת קרוב חורגת מהנדרש, בהתחשב בשיעור הנכות הצמיתה של התובע ובמקום מגוריו - שם סכומי העזרה הנדרשים נמוכים (ראו והשוו: רע"א 691414 פלונית נ' קרנית קרן פיצוי נפגעי תאונות דרכים (07.12.14)), פוסק פיצוי גלובלי בסך 60,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.
כאב וסבל
19.בהתחשב בגילו של התובע ובשיעור הנכות פוסק לתובע פיצוי מעוגל בסך 55,000 ₪.
ניכוי רעיוני
20.התאונה הייתה תאונת עבודה. הנתבעת טוענת כי יש לנכות תשלומי המוסד לביטוח לאומי שהיו צריכים להשתלם לתובע.
אמנם התובע לא התייצב בפני המוסד לביטוח לאומי מספר פעמים ולטענתו הדבר היה מאחר שלא קיבל היתר כניסה. משלא התייצב התובע לבירור, נדחתה תביעתו. עם זאת, בסופו של יום התובע ניהל הליך בבית הדין האזורי לעבודה
(51013-01-24), בעקבותיו הוא זומן לחקירה במוסד לביטוח לאומי ומסר גרסה. המוסד לביטוח לאומי מסר לבית הדין האזורי לעבודה כי "לאחר ביצוע החקירה בעניינו של התובע הנתבע סבור כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין ג'ורג' מנסור (תושב שטחים) ביום הפגיעה והתובע נפגע במעמדו כעצמאי. משהתובע לא היה מבוטח כעצמאי בעת הפגיעה ולא שילם דמי ביטוח בעד עצמו דין תביעתו להידחות".
מכאן שהמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע לגופה.
אף אם היה מוכח שהתובע ברשלנות לא התייצב בפני המוסד לביטוח לאומי, הרי שבסופו של יום התובע פעל להקטנת נזקיו, ניהל הליך בבית הדין האזורי לעבודה והתייצב לחקירה בעניינו. מכאן שאם הייתה רשלנות בהתנהלות התובע, הרשלנות האמורה "רופאה" לאחר מכן.
התובע פעל אפוא למצות את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי בסבירות ובתום לב ויצא ידי חובת נטל הקטנת הנזק. משנדחתה תביעתו לגופו של עניין, אין לבוא עמו בטרוניה (ע"א 3901/15נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (01.02.16)(והאסמכתאות שם)).
לפיכך, אין מקום לניכוי רעיוני בענייננו.
סוף דבר
21.התובע נפגע בתאונת דרכים ועל הנתבעת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.
התובע זכאי לפיצוי בסך של 592,500 ₪.
מחייב הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 592,500 ₪.
מחייב הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ מסכום הפיצוי שנפסק.
ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ה, 12 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
