פלוני נ' עיריית עכו

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו כאשר נתקל במפגע במדרכה המצויה בשטח הנתבעת.

פתח דבר וטענות הצדדים:

1. התובע, יליד 22.2.1976, טען בתביעתו כי ביום 24.11.2014, בשעה 22:30 עת הלך במעבר חציה הבנוי מאבנים משתלבות, ברחוב הארבעה שבין 27-29 בעיר עכו, רגלו נתקלה באבן שבורה שהוצאה ממקומה ועקב כך מעד ונפל, נחבט קשות באדמה ונפגע ביד ובירך שמאל (להלן: "התאונה").

    

2. התובע טען כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקי גוף, בין היתר שבר מרוסק תוך מפרקי עם תזוזה ואנגולציה גבית לרבות שבר בזיז אולנרי. במהלך הטיפול בוצע לו ניתוח לשחזור של השבר וקיבוע על ידי גבס מלא מעל המרפק בהרדמה מקומית. התובע הוסיף וטען כי עבר טיפולי פיזיותרפיה והיה במעקב וטיפול רפואי מתמשכים בעקבות התאונה.

    

3. הנתבעת כפרה באירוע התאונה וטענה כי הפגיעה הנטענת נגרמה בנסיבות אחרות ולא כפי שנטען על ידי התובע; לדבריה התובע טען תחילה כי החליק ברחוב ובמקום אחר טען כי "נפל בכביש" ביום 25.11.14 ולא ביום 24.11.14 כפי שטען בתביעה.

    

4. בשולי הדברים אציין כי הנתבעת הגישה הודעה כנגד צד ג' – הראה חברה לביטוח בע"מ בטענה כי זו ביטחה את הנתבעת בזמנים הרלבנטיים לאירוע בפוליסת ביטוח כלפי צדדי ג'. ביום 22.2.2021 ניתן פסק דין המורה על דחיית ההודעה כנגד הצד השלישי בהסכמת הנתבעת.

    

5. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וגובה הנזק.

    

    

    

   הראיות שהוגשו מטעם הצדדים:

    

6. ביום 12.4.18 התובע הגיש תצהיר מטעמו אשר במסגרתו חזר על טיעוניו כפי שהובאו בכתב התביעה, וביום 6.5.18 הגיש תצהיר נוסף מטעם אשתו הגב' נ' ג' (להלן: "הגב' נ'") אשר התייחסה לעזרה שנתנה לתובע בעקבות התאונה; ביום 26.7.18 הנתבעת הגישה את תצהירו של מר יניב אשור (להלן: "מר יניב") המשמש כמנהל אגף תפעול בעיר עכו החל משנת 2014 ואשר הצהיר על הפעולות שמבצעת העירייה לתחזוקה וטיפול במפגעים.

    

   דיון והכרעה:

    

7. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו לפניי, שמעתי את העדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

    

   נסיבות התרחשות התאונה:

    

8. התובע הרים את הנטל המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות והוכיח כי גרסתו לפיה הוא נפל במקום לו הוא טען היא גרסת אמת. להלן אפרט את נימוקיי.

    

9. בכתב התביעה, התובע טען כי ביום 24.11.2014, בשעה 22:30 עת הלך במעבר חציה הבנוי מאבנים משתלבות, ברחוב הארבעה שבין 27-29 בעיר עכו, רגלו נתקלה באבן שבורה שהוצאה ממקומה ועקב כך מעד ונפל, נחבט קשות באדמה ונפגע ביד ובברך שמאל. בתצהירו חזר התובע על גרסתו שבכתב התביעה.

    

10. ביום 8.4.2021 התובע נחקר אודות גרסתו והשיב כי התאונה התרחשה ביום 24.11.2014, בסביבות השעה 22:30 עת ניגש למשוך כסף מבנק מזרחי בקרבת המקום. התובע טען כי במועד התאונה התגורר ברחוב הרצל בעיר, וכי הלך ברגל מרחוב הרצל לרחוב גיבורי סיני ומשם לרחוב בן עמי וניגש למשוך כסף מאותו כספומט. התאונה קרתה כאשר עבר במעבר החצייה לכיוון אגד ברחוב הארבעה (ראו: עמ' 13 שורות 18-31). התובע נתבקש לאשר כי הלך מכיוון רחוב הרצל לכיוון אגד והשיב: "לכיוון הרצל קודם, אח"כ גיבורי סיני, אחר כך לדואר ואח"כ לבן עמי לרמזורים לאיפה שאגמי המאפייה, ואחר כך שם נפלתי במעבר החצייה באבן המשתלבת" (עמ' 14 שורות 1-3).

     

11. במהלך עדותו, התובע הצהיר כי תמונות המפגע שהגיש לבית המשפט צולמו 3 שבועות לאחר האירוע (שם, שורה 9) והוא סימן את מיקום התאונה המדויק לבקשת בא כוח הנתבעת והצביע על המפגע במספר הזדמנויות במהלך חקירתו. התובע אישר בעדותו כי לא היו עדים לתאונה (שם, שורה 7).

12. התובע העיד כי: "אחרי שנפלתי קדימה כדי שהתנועה לא תידרוס אותי חזרתי חזרה ועמדתי על המדרכה וחיכיתי שם כמה דקות שנחתי וכשהפסיקה התאונה [התנועה - א.ז] עברתי לצד השני של הכביש למדרכה, נחתי שם עשר דקות והתקשרתי לאשתי סיפרתי מה קרה, אמרתי לה שיש לי כאבים חזקים וכשאני חיכיתי שם היא הגיעה, הזמנו מונית ומיד לבית חולים. היא הגיעה בהליכה, זה קרוב לבית [...] אמרתי לה שאני [לא] סובל את הכאבים היא הגיעה מיד ותוך עשר דקות הזמנו מונית בדרך היא עשתה לי הפנייה דרך המוקד ובבית החולים" (עמ' 14 שורות 23-27) .

     

13. התובע העיד כי אשתו הגיעה למקום התאונה בהליכה מביתם, השניים הזמינו מונית ופנו לבית החולים נהריה שם טופל. הגב' נ', אשתו של התובע, העידה לפניי כי הוא התקשר אליה עת הייתה בבית (עמ' 18 שורות 29-33). לגרסתה, התובע יצא בסביבות השעה 10 בערב והתקשר אליה בערך רבע שעה אחרי שיצא להוציא כסף מהכספומט (עמ' 19 שורות 1-5). הנ"ל העידה כי הגיעה לתובע במדרכה ברחוב 27/29 התקשרה למוקד אשר הפנה אותה לבית החולים ובהתאם פנתה לחדר המיון בבית החולים נהריה אליו הגיעו השניים בין השעה 11:00 ועד 11:30 (עמ' 20 שורות 1-8). הנ"ל העידה כי השניים שהו בבית החולים כל הלילה והגיעו לביתם בבוקר (שם, שורות 13-16).

     

14. הנתבעת הפנתה לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") וטענה לפניי כי המדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע. כזכור, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי קיימת אפשרות לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, אולם במקרים בהם "העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו" או "של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד" יש צורך לפרט מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. במקרה שלפנינו העידו התובע וזוגתו לגבי אירוע התאונה.

     

15. אמנם, מדובר בשני עדים שהם בעל הדין עצמו ואשתו שהיא גם מי שמעוניינת בתוצאות המשפט, וכל אחד מהם נופל בגדר סעיף 54 לפקודה הראיות. יחד עם זאת אציין כי התובע וזוגתו נחקרו לפניי, והתרשמתי מהם בצורה בלתי אמצעית, ושוכנעתי כי המדובר בעדים מהימנים. התובע השיב במהלך עדותו בתשובות קצרות וברורות, העיד אודות הסיבה שבגינה היה במקום, משיכת כסף מכספומט הקרוב לביתו, תיאר את שעת האירוע ונסיבות התרחשות התאונה בצורה ברורה והבהיר כי נפצע ביד שמאל ובברך שמאל. מיקום הפגיעה בגופו של התובע אף הוא מתאים למנגנון הנפילה אותה תיאר התובע.

     

16. גם את עדותה של הגב' נ' מצאתי מהימנה ביותר ובמסגרת שיקולי המהימנות אני נותנת לה משקל נכבד ומשמעותי. העדה העידה בביטחון רב תוך מסירת תיאורים מלאים ובפירוט רב על נסיבות האירוע החל מהרגע בו נודע לה על פגיעת התובע בעקבות טלפון ממנו, אופן הגעתה למקום האירוע, מקום האירוע המדויק והפעולות שביצעה יחד עם התובע לאחר אירוע התאונה.

     

17. לא נעלם מעיני כי המדובר בבני זוג אשר ייתכן והחליפו מידע אודות התאונה גם אם לא התכוונו לתאם את גרסאותיהם. כך גם, כאמור לעיל, ערה אני לכך כי המדובר בעדים שמעוניינים בתוצאת המשפט; התובע באופן ישיר, אך בוודאי גם זוגתו. חרף זאת אציין כי מצאתי תימוכין במסמכים חיצוניים למהימנות גרסתם של הנ"ל ובעניין זה אפנה למסמכים הרפואיים אשר הוגשו לתיק בית המשפט ואשר מלמדים כי התובע נתקבל במיון בבית החולים לגליל מערבי ביום 24.11.14 שעה 23:38 ושוחרר ביום 25.11.14 בעקבות פגיעה ביד שמאל ובברך שמאל.

     

18. הנתבעת מצביעה בסיכומיה על מספר סתירות בהצהרות התובע לפני רופאיו ומפנה לדברי התובע בסיכום הביקור במחלקה לרפואה דחופה ביום 24.11.14 שם טען כי "החליק ברחוב" כאשר במקום אחר בסיכום ביקור בבית חולים לגליל מערבי ביום 30.11.14 צויין כי : "לדבריו, בתאריך 25.11.2014 נפל על הכביש". הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע טען כי נפל ביום 25.11.14 כאשר במועד עריכת חוות הדעת אצל ד"ר פאר לקראת הגשת התביעה, ציין כי האירוע התרחש ביום 25.11.14 ורק לאחר מכן שינה את גרסתו וטען כי התאונה התרחשה ביום 24.11.14. בסיכומי התשובה שהגיש התובע, ביקש התובע לדחות את טיעוני הנתבעת וציין כי האירוע התרחש ביום 24.11.14 וכי התובע נתקבל במיון בבית החולים נהריה בשעה 11:38 וקבלתו הסתיימה בשעה 00:51, קרי - ביום 25.11.14.

     

19. עיינתי באותן סתירות הנטענות ובחנתי אותן לאור מכלול הראיות שהונחו לפניי ולא מצאתי כי יש בהן בכדי לשנות את מסקנותיי לעיל. באשר למועד אירוע התאונה, המסמכים הרפואיים מלמדים באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים כי התובע נפגע ביום 24.11.14 ולא ביום 25.11.14 וכי הוא נתקבל במיון בבית החולים נהריה עוד באותו יום בשעה 11:38 כפי שהעידה אשת התובע (בערך בין 11 ועד 11:30). מועד האשפוז אשר נמשך מיום 24.11.14 עד 25.11.14 מספק הסבר אפשרי לטעות שהועלתה על ידי התובע או המומחה מטעמו בעניין מועד התאונה, ובנסיבות העניין ובהתחשב בכלל הראיות, שוכנעתי כי המדובר בטעות שבתום לב או בהיסח דעת (תשומת הלב אל כך כי גם במסגרת סיכומיו ציין התובע כי התאונה התרחשה ביום 24.11.2015 כאשר ברור כי הכוונה היא ליום 24.11.2014 – סעיף א' לסיכומים).

     

20. הנתבעת הוסיפה וטענה לסתירות בין טיעוני התובע ואשתו בעדותם בין היתר בעניין זהות הגורם אשר דיבר עם הרופאים. התובע טען בעדותו כי הרופא דיבר עם אשתו וגם דיבר עמו (עמ' 16 שורה 6). הגב' נ' השיבה בחקירתה תחילה כי התובע דיבר עם הרופא והיא הייתה לידו (עמ' 20 שורות 9-12). לאחר שבחנתי את טענות הנתבעת, מצאתי כי אי דיוקים אלו אינם מובילים למסקנה כי גרסת התביעה איננה אמת, ולכל היותר הינם בבחינת כורח המציאות. בעניין זה כבר נפסק כי נדירים המקרים בהם בתום העדות לא נמצא חוסר דיוק, וכי סתירה בעדיות כשלעצמה איננה מוליכה בהכרח לשלילת גרסה (ראו: ע"פ 5612/92‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' אופיר בארי, פ''ד מח(1) 302, 314 (1993)).

     

21. אינני מקבלת את טענות הנתבעת כי התיעוד הרפואי פוגם או מכרסם בגרסת התובע. איני רואה סתירה בכך שהתובע ציין בפני רופאיו לפי תיעוד אחד כי הוא "החליק ברחוב" (מסמך מיום 24.11.14) ובמקום אחר כי "נפל בכביש" ( מסמך מיום 30.11.14). בית המשפט איננו מצפה מנפגע, אשר מגיע לטיפול במחלקה לרפואה דחופה לפרט ולנמק לרופאיו באופן פרטני את מהות ומנגנון הפגיעה מקום לא נדרש לעשות כן לצורך מתן והשלמת הטיפול. הפירוט שהתובע נתן לרופאים, ואף אם מידע זה נמסר על ידי אשתו, מספיק כדי לתמוך דווקא בגרסתו לפיה אירוע התאונה התרחש כפי שטען.

     

22. לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4)689, 689 (2002); בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי ( 6.9.2007); ע"א (ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011). התובע מסר בהזדמנות הראשונה כי הפגיעה שלו הייתה ברחוב או בכביש "החליק" או "נפל" ובהתאם ועל פי הוראות הפסיקה, אני רואה במידע זה כתומך בגרסתו ולא כגורע ממנה.

     

23. לאור כל האמור, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידי התובע הוכחו, וכי התובע עמד בנטל הרובץ לפתחו במידה הנדרשת במשפט אזרחי.

     

    הפרת חובת הזהירות:

     

24. לאחר בחינת הנתונים אשר הובאו לפניי על ידי הצדדים מצאתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה על פי הוראות הדין.

     

25. חובת הזהירות המוטלת על העירייה כלפי תושביה ואלו הבאים בתחומה, קבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], לפיו:

     

    "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבנייה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;...(5) תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות".

     

26. הכלל על פי הוראות החוק והפסיקה אם כן הוא כי על רשות מקומית לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה (ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766 (1983)). חובה זו מוגברת כאשר עניינינו במתקנים המצויים בחזקתה כגון רחובותיה של העיר (ראו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)). תחזוקת רחובותיה של העיר ושמירה על תקינותם, היא בלב סמכויותיה של הרשות המקומית.

     

27. עוד נקבע בפסיקה "הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות, כאמור, אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק" (ראו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 27 (פורסם בנבו, 25.5.2006)). בהתאם, חובת העירייה במקרה דנן גם לאתר מכשולים המהווים סיכון בלתי סביר ועליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לאתר ולתקן את המפגעים בתחום סמכותה.

     

28. משנאמרו הדברים לעיל, יש לזכור כי רשות מקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ובכל זמן ולא כל מפגע מקים על הרשות חבות, אך עליה להראות כי היא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים ולתקנם (ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' משולם, פ"ד (2) 97, 106 (2002); ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.2005)).

     

29. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין המפגע מצאתי כי המדובר במפגע שיצר סיכון בלתי סביר במועד התאונה. בחנתי את התמונות (א/1, נ/1 ו- ת/1 –ת/8) אשר צולמו באור יום בתנאים שונים מתנאי התאונה שהתרחשה בשעות הלילה ביום גשום בחודש נובמבר. המדובר במקום סמוך למעבר להולכי רגל המשתרע על פני שני נתיבים. מעבר החציה מוגבה מהכביש ומהמדרכה, ובנוי מאבני שפה. התובע הצביע על מקום הנפילה וטען כי המדובר בסדקים ושברים וכי השבר באבני השפה שגרם לנפילתו הוא באורך של כ- 10 ס"מ. התובע לא הציג לפניי כל מדידה לעניין אורך "השבר" אך אין בידי לקבל את טענות הנתבעת כי עניינינו בשבר זניח שאינו מהווה מפגע וכי הוא בגודל של 3 ס"מ בלבד. ניתן להבחין מהתמונות שהוצגו לפניי ובכלל זה תמונות שסומנו כמוצג א' כי מדובר בשבר בשלושה אבני שפה אשר יצרו הפרשי גובה במקום עליו הצביע התובע, ואין המדובר בשבר בגודל של 3 ס"מ בלבד, זאת בהתחשב באורך ורוחב אבני השפה הסטנדרטי.

     

30. העירייה טענה כי המקום עליו הצביע התובע הוא מקום מואר ומעליו קיים עמוד עם תאורה ברורה שעובדת ואין שום סיבה לאדם ליפול במקום ממפגע כלשהו (ראו סעיף 29 לסיכומים). איני מקבלת טענתה זו של הנתבעת, ומצאתי את גרסתו של התובע במקרה דנן יותר הגיונית וסבירה. דווקא נוכח סוג המפגע והעובדה כי המדובר בשבר באבני השפה אשר גרמו להפרשי גובה, כאשר המדובר על פניו בשבר בודד, מתקיים קושי של ממש להבחין בו מנקודת מבטו של הולך רגל במיוחד בשעות הערב וביום גשום.

     

31. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר יניב, המשמש כמנהל אגף תפעול בעיר עכו החל משנת 2014. הנ"ל הצהיר כי הנתבעת עושה כל אשר ביכולתה כדי לשמור על בטיחותם של תושבי העיר והמבקרים בה ובמסגרת זו עורכת פעולות תחזוקה יומיות, סיורים לאיתור מפגעים ועבודות שוטפות ברחבי העיר בכל יום בשבוע. ככל שמתגלה מפגע ברחבי העיר, מגיעים עובדי מחלקת התפעול למקום באופן מיידי ופועלים לטיפול במפגע והסרת הסכנה. הנ"ל הצהיר כי העירייה מפעילה מוקד 106 במסגרתו מיד עם קבלת דיווח אודות מפגע, יוצא סייר לשטח לטפל במפגע. הנ"ל הוסיף וציין בתצהירו כי עיון בתמונות שהוגשו על ידי התובע של מקום התאונה הנטען, אפשר ללמוד כי אין המדובר במפגע מהותי אלא בסך הכל מדובר בשבר זניח ביותר באחת האבנים המשתלבות המצויות על גבי מעבר החצייה. הנ"ל ציין כי למיטב ידיעתו, הפעם הראשונה בה הובא לידיעת העירייה על קיומו של המפגע הנטען הייתה עם קבלת כתב התביעה וכי לא נתקבלה בעירייה או במוקד הרלבנטי כל הודעה על המפגע הספציפי.

     

32. העד הנ"ל נחקר על תצהירו ביום 8.4.21 וביקש להוסיף בחקירה ראשית כי בעקבות התביעה ביקר ברחוב הארבעה בעיר במקום המפגע הנטען, מול תחנת אגד אשר מהווה ציר ראשי להולכי הרגל בעיר. לגרסתו בחן את המקום היטב וצילם תמונות שצורפו כמוצג נ/1 ולגרסתו אין כל מפגע במקום. עוד ציין העד כי לא נערך כל תיקון במקום ממועד התביעה כי לא היה תיעוד לפנייה ובהתאם הוא מסיק כי לא היה מפגע כלל (ראו: עמ' 23 שורות 2-9).

     

33. העד חזר על טיעוניו כי העירייה מקיימת סריקות וסיורים באמצעות פקחים כמעט כל יום משך 10 שנים לאיתור מפגעים וכי במקום הנטען על ידי התובע לא היה מפגע, ולא היה דיווח על מפגע ולא היו אירועים דומים (שם, שורות 19-23). העד טען כי לאחר עריכת התצהיר הגיע למקום לקראת דיון ההוכחות ולאחר שבירר עם מהנדס התשתיות ואישר כי לא נערך תיקון במקום התאונה במשך 10 השנים האחרונות (שם, 29-33). מעבר לטענה כללית זו, הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על האמצעים בהם היא נוקטת כדי לאתר ולתקן את המפגעים שבתחומה בכלל ובאזור בו ארעה התאונה בפרט. עדותו של העד לעיל מהווה עדות מפי השמועה משלא הוזמן המהנדס מטעם העירייה להעיד בעניין התיקונים במקום ולא הובאו אסמכתאות בעניין.

     

34. המפגע האמור לא תוקן בעקבות נפילת התובע כאשר נטען על ידי העירייה כי אין המדובר במפגע, זאת על אף כי נציג הנתבעת, מר יניב, טען כי חזר למקום לצורך צילום התמונות והוא עדיין משוכנע כי אין המדובר במפגע.

     

35. משנאמרו הדברים לעיל אציין הפסיקה עמדה לא פעם על נטל הראיה הרובץ על הרשות המקומית שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחה. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי הרשות את נטל הבאת הראיה בשים לב לכך כי הפעולות הייחודיות בעניין זה הם בידיעתה הייחודית (ראו: עניין שטרנברג וע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31.10.99)).

     

36. עמדת הנתבעת לפיה אין המדובר במפגע איננה מקובלת עליי ובנסיבות העניין היה על הנתבעת לצפות כי הולכי רגל ידרכו במקום ויפגעו במיוחד לאור כך שמדובר במעבר חציה המצוי בלב שכונת מגורים, ליד גן ילדים ועם תנועה זורמת כטענת נציג הנתבעת (ראו: עמ' 24 שורות 26-32 ועמ' 25 שורות 1-2).

     

37. מכל האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות על פי הוראות הדין והפסיקה, ובנסיבות מקרה זה היא הפרה חובתה כלפי התובע.

     

    אשם תורם:

38. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן אם בנסיבות העניין, הניזוק פעל בזהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. בלשון אחרת, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק אל מול זה של הניזוק כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו : ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

     

39. האירוע אמנם התרחש בשעת לילה (שעה 22:30) בחודש נובמבר, אך התובע אישר במהלך חקירתו כי המדובר בסביבה המוכרת לו היטב וכי מקום התאונה הוא במרחק 200-300 מטרים ממקום מגוריו (עמ' 14 שורה 29). התובע דרך במקום המפגע מבלי שייתן את דעתו לתנאי הדרך ולמקום בו דורכת רגלו. בשים לב לשיקולים אלו, אני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור  15%.

     

    הנכות הרפואית:

     

40. בעקבות התאונה התובע פנה לבית החולים לגליל המערבי בנהריה והתלונן על כאבים בשורש כף יד שמאל וירך משמאל. במהלך הבדיקה אובחן שבר סגור מרוסק ברדיוס דיסטאלי. בהתאם בוצע שחזור סגור של השבר והוא טופל בגבס מעל המרפק. התובע היה במעקב בקופת חולים כללית, אך המשיך לסבול מכאבים ועבר מספר טיפולי פיזיותרפיה.

     

41. בבדיקות מאוחרות הודגם קיצור משמעותי של הרדיוס, הארכת האולנה והטיה רדיאלית ובהתאם בבדיקת כירורג כף יד מיום 19.8.15 הומלץ על ניתוח לתקן את העיוות. לא הובאו לפניי ממצאים המלמדים כי התובע עבר ניתוח על פי ההמלצה הנ"ל.

     

42. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר אמין אליאס פאר, מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 25% עקב פגיעה משמעותית בתפקוד מפרק שורש יד שמאל ונזק בלתי הפיך לפי סעיף 35 (1) ג-ד לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

     

43. ביום 8.6.2016 הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובע ומצא כי אין דפורמציה בשורש כף יש שמאל, אין הגבלה בתנועות, ואין הפרעה עצבית. בהתאם קבע הנ"ל כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה לפי סעיף 41(10) מאחר ועניינינו בחבלה במפרק כף יד ללא הפרעה בתנועות.

     

44. בהסכמת הצדדים, ביום 14.6.2016 מינה בית המשפט (כב' השופט ג'השאן) את פרופ' ש. שטהל מומחה לכירורגיה אורתופדית כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע ועיין במסמכים הרפואיים ובחן את חוות הדעת מטעם הצדדים וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 40 (10) לתקנות המוסד לביטוח לאומי ונכות נוספת בשיעור 2.5% בשל אי חבור בשבר בסטילואיד האולנרי בהתאם לסעיף 40 (8) תוך הפעלת הסעיף חלקית.

     

45. המומחה ציין כי אין מקום לקבוע נכות נוספת בשל הגבלה בתנועות שכן ההגבלה לטעמו היא תולדה של החבלה שגרמה להיווצרות השברים. לסיכום, המומחה קבע נכות רפואית משוקללת בשיעור 10.25%, נכות זמנית בשיעור 100% בתקופה שבין 24.11.14 – 31.1.2015, נכות זמנית בשיעור 30% לתקופה 1.2.15 – 15.3.15 ונכות זמנית בשיעור 20% לתקופה מיום 16.3.2015 – 31.5.2015.

     

46. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה ובהתאם ובהעדר כל טענה בעניין אני מאמצת את חוות דעת המומחה וקובעת כי נכותו הרפואית המשוקללת והצמיתה של התובע תעמוד על 10.25 % כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

     

    הפגיעה התפקודית:

     

     

47. ההלכה הפסוקה קובעת כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו כאשר הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לקביעה זו. על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו, וליתן, בין היתר משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו. בבחינה זו ינתן משקל ממשי לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, בין היתר, שינויים שחלו בשכר הנפגע לאחר הפגיעה (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95) ; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [פורסם בנבו] (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2010)).

     

48. התובע טען בסיכומיו לפגיעה תפקודית בשיעור 25% זאת בשל מהות הפגיעה והנכות אשר נגרמה בכף יד שמאלית, כאשר לפי המומחה מטעם בית המשפט קיים עיוות של שורש כף היד וקיימת התבלטות גבית יחסית של האולנה והטיה רדיאלית של כף היד כשהחיבור של השבר אינו בעמדה אנטומית. התובע הוסיף וטען כי הוא עובד בעבודה פיזית של פירוק מכולות, אשר דורשת מאמץ פיזי גבוה וכבד, לרבות פתיחת דלתות קשיחים של המכולה, גזירת מנעול המכולה במספריים גדולות והוצאת סחורה כבדת משקל ופירוקה.

     

49. הנתבעת טענה כי התובע החלים באופן מלא והפנתה לדברי המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו לפיהם "השבר התחבר ונותרה הגבלה חלקית בלבד בתנועות שורש כף היד". הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר, וכי על פי הנתונים אשר הוגשו לתיק התובע המשיך לעבוד באותה עבודה לאחר התאונה. לכן, לדידה אין מקום לקבוע כי נותרה לתובע נכות תפקודית ויש לאמץ את הרשום בחוות דעתו של ד"ר בלנקשטיין לפיה לא נותרה לו כל נכות כתוצאה מהתאונה הנטענת.

     

50. נכותו של התובע הינה נכות אורתופדית והפגיעה ביד אינה זניחה כאשר נותרה הגבלה חלקית בתנועות שורש כף היד (ולא קישיון). על פי המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר שטהל, חיבור השבר בעצם הרדיוס בעמדה לא אנטומית.

     

51. עובר לתאונה התובע עבד כמחסנאי בחברת "מחסני ערובה נעמן בע"מ" (להלן: "המעסיק" ו/או "מחסני ערובה"). התובע הגיש במסגרת תחשיב הנזק תלושי שכר מהם אני למדה כי ממוצע שכרו לפני התאונה עמד על 6,244 ₪ (ברוטו), כאשר בחודש 1/2014 התושב השתכר סך של 6243 ₪ (ברוטו), בחודש 2/2014 עמד שכרו של התובע על 6207 ₪ (ברוטו) בחודש 3/2014 עמד שכרו על 6542 ₪ (ברוטו); בחודש 4/2016 שכרו עמד על 5983 ₪ (ברוטו)). על פי אותם תלושי משכורת, התובע הפסיק את עבודתו אצל אותו מעסיק בחודש מאי 2014 וקיבל תשלום על סך 79123 ₪ (ברוטו) אשר כלל את הפיצויים המגיעים לו.

     

52. תלושי המשכורת משנת 2016 מלמדים כי שכרו של התובע היה במגמת עלייה, כאשר בחודש 01/2016 השתכר סך של 3,651 ₪ (ברוטו) עבור 13 ימי עבודה, בחודש 2/2016 השתכר סך של 5778 ₪ (ברוטו)בחודש 3/2016 השתכר סך של 6,219 ₪ (ברוטו) בחודש 4/2016 השתכר סך של 6310 ₪ (ברוטו) בחודש 5/2016 השתכר סך של 6765 ₪ (ברוטו)בחודש 6/2016 השתכר סך של 6,449 ₪ (ברוטו) בחודש 7/2016 השתכר סך של 6,313 ₪ (ברוטו)בחודש 8/2016 השתכר סך של 7,360 ₪ (ברוטו) בחודש 9/2016 השתכר סך של 6786 ₪ (ברוטו), בחודש 10/2016 השתכר התובע סך של 8,247 ₪ (ברוטו).

     

53. התובע טען בתצהירו כי בעקבות התאונה נותר חסר יכולת לתפקד ולעבוד בעבודתו הכרוכה במאמץ פיזי וכי אילולא התאונה, הוא היה מתקדם בעבודתו ורמת השתכרותו הייתה עולה. בעקבות התאונה הוא נעדר מעבודתו ונגרמו לו הפסדים ממשיים בפועל ובכלל זה בזכויות הפנסיה והזכויות הסוציאליות שלו. במהלך חקירתו לפניי טען התובע כי הוא עובד במחסני ערובה וכי לאחר התאונה עבר טיפולי פיזיותרפיה למשך שלושה חודשים ולאחר מכן ובכל כאבים חזקים הוא חזר לעבודה רק לאחר 6 חודשים (עמ' 16 שורות 15-17).

     

54. התובע נחקר ואישר כי בשנת 2014 הוא פוטר עקב שביתות בנמל (שם, שורה 26) וכי חזר לעבודה לאחר 6 חודשים אך הוא לא הועסק באופן רשמי אלא המשיך לעבוד "בשחור" (שם, שורות 31-34) והרוויח "5000 או 6000" ₪ אצל אותו מעסיק. לגרסתו, המעסיק פיטר אותו ממקום העבודה אך שלח אותו לעבוד במחסנים פרטיים אשר שייכים לו ולמדינה (עמ' 17 שורות 1- 6).

     

55. בהמשך חקירתו, התובע אישר שוב כי חזר לעבודה אצל אותו מעסיק בחודש אפריל או מאי 2015, ועבד באותה עבודה שהייתה לו טרם פוטר (עמ' 17, שורות 30-33), אך פחות שעות כי היה "מוגבל", הוצאו עבורו תלושי משכורת אותם הוא לא קיבל כי המעסיק "לא הביא כל יום" מאחר והעבודה בוצעה בעכו ומשרד המנהלת חשבונות היה בחיפה (עמ' 18, שורות 1-9).

     

56. התובע צירף לעיוני תלושי משכורת לחודשים ינואר עד מאי 2014 ולאחר התאונה לשנת 2016 עליהם הרחבתי לעיל, ועל רקע עדות התובע והמסמכים אשר הוגשו, לא ניתן לקבוע כטענת התובע כי התאונה גרמה לפגיעה משמעותית בתפקודו ובשכרו שכן ניתן לראות עליה הדרגתית בשכרו מתלושי השכר משנת 2016.

     

57. לא הייתה כל מניעה, על פניו ולפי גרסת התובע עצמו, להציג את הנתונים הרלוונטיים לתקופת העסקתו לאחר התאונה. התובע גם נמנע מזימון עדים בעניין הכנסותיו לאחר התאונה. בנסיבות אלו, קשה לקבל את טענת התובע אודות יכולתו להתפתח מקצועית אשר נבלמה לגרסתה בעקבות התאונה ובהתאם מתקשה אני לקבל את טענתו כי נכותו התפקודית גבוהה הלכה למעשה משיעור נכותו הרפואית.

     

58. התובע לפי גרסתו, חזר לעבודה סדירה שישה חודשים אחרי התאונה אצל אותו מעסיק וביצע את אותה העבודה באופן המקשה לקבל את טיעוניו כי מגבלתו הגופנית מנעה ממנו לחזור לעבודה סדירה. נתונים אלו מעידים על כך כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה על זו הרפואית.

     

59. במקרה דנן, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, והפסיקה שהבאתי לעיל, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 10%.

     

60. משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

     

    שיעור הנזק:

     

61. התובע – יליד 22.7.1976.

    מועד התאונה – 24.11.2014.

    במועד התאונה – התובע היה בן 38 שנים וארבעה חודשים.

    מועד מתן פסק הדין – התובע הוא בן 46 ו- 7 חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית 10.25% והתפקודית 10%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות:

     

    הפסדי שכר לעבר

     

62. הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), זאת לאור טבעו ואופיו של הנזק המאפשר הבאת נתונים מלאים בעניין. הנטל להבאת נתונים אלה רובץ על שכמו של התובע, כאשר במקרים מסוימים ניתן לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו על ידי התובע, במידה וקיים קושי לחשב את הפסדי העבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים (ראו: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

     

63. המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בעקבות התאונה לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה שבין 24.11.14 – 31.1.2015, נכות זמנית בשיעור 30% לתקופה 1.2.15 – 15.3.15 ונכות זמנית בשיעור 20% לתקופה מיום 16.3.2015 – 31.5.2015.

     

64. התובע טען כי הוא השתכר שכר חודשי של 6,000 ₪ לפני התאונה כאשר עבודתו כללה פירוק מכולות עבודה שדורש מאמץ פיזי גובה וכבד הכולל פתיחת דלתות מכולות קשיים וגזירת מנעולים. לגרסתו יש לחשב את הפסדי העבר לפי הפסד מלא בגין 6 החודשים הראשונים בהם היה באי כושר מוחלט על סך 36,000 ₪ והחל מאותו מועד לחשב את נכותו לפי שכר של 7000 ₪ ולפי נכות תפקודית בשיעור 25% משך 72 חודשים (126,000 ₪) ובסך כולל 162,000 ₪.

     

65. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כלל בעקבות התאונה. לגרסת הנתבעת, תלושי השכר אשר הוגשו לתיק בית המשפט הינם תלושי שכר פיקטיביים אשר הוגשו בסמוך למועד דיון ההוכחות (ולא כך שכן מדובר בתלושי שכר שצורפו לתחשיב הנזק מטעם התובע). לגרסת הנתבעת, בשים לב לכך שהתובע לא באמת פוטר מעבודתו כרשום בתלוש השכר, וכי המשיך לעבוד בשחור כפי שהוא בעצמו העיד וכפי שאשתו נ' אישרה, הרי כי השפעת התאונה על השתכרותו היא אפסית במיוחד כשאר מדובר בפגיעה ביד שמאל כאשר ידו הדומיננטית היא יד ימין.

     

66. בהעדר ממצאים ומשלא הוגשו לפניי תלושי השכר לשנים 2017 - 2021 אני מוצאת לנכון להעריך את הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר על דרך האומדנה תוך התחשבות בנכויות הזמניות שנקבעו לתובע ובבסיס ההשתכרות שלו עובר לתאונה.

     

67. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובהתחשב בהכנסות התובע לפני מועד התאונה ואחריה, בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך חישוב הפסדי השתכרותו בעבר יבוסס על נתוני השתכרות העומדים על ממוצע של 6,000 ₪.

     

68. לאור עדות התובע לפיה שב לעבודתו לאחר 6 חודשים ממועד התאונה, ולאחר שבחנתי את המסמכים הרפואיים שהוגשו ואת תהליך החלמתו של התובע, הטיפול שעבר ותקופת ההתאוששות לה נדרש בעקבות הטיפולים הרפואיים, ובהתחשב בקביעת המומחה מטעם בית המשפט בעניין הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע מצאתי לנכון להעמיד את הפסדי השתכרותו של התובע בעבר על סך כולל של 25,000 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות:

     

69. באשר לקביעת הפסד ההשתכרות לעתיד התובע טען כי יש לערוך חישוב לפי שכר חודשי של 8,000 ₪ בהתאם למדד העלייה של השכר הממוצע במשך מאז התאונה ועד היום ולעורך חישוב אקטוארי מלא בהנחה כי התובע ימשיך בעבודתו עד גיל 67 ושכרו עשוי לעלות. הנתבעת התייחסה להפסדי השכר במקשה אחת וטענה כי לא נגרמו לתובע הפסדי שכר לעבר ולעתיד וכי פגיעתו מינורית.

     

70. התובע מיאן להציג לפני בית המשפט את התמונה המלאה בעניין הכנסותיו ממועד חזרתו לעבודה לאחר התאונה עד למועד הגשת הראיות לשנים 2017 – 2021. התובע חזר לעבודתו 6 חודשים לאחר התאונה כאשר לגרסתו הוא עבד "בשחור" תקופה מסויימת, ולאחר מכן שב לעבודה בגינה קיבל גם תלושים, אך המדובר באותה עבודה אשר ביצע עבור אותו מעסיק. תלושי השכר בשנת 2016 מלמדים על עלייה בהכנסותיו ויש להניח כי העלייה נמשכה בשנת 2017 ועד 2021.

     

71. נכותו של התובע נקבעה בגין הגבלת תנועות ביד שמאל, הגבלה אשר יש להניח כי תשליך בצורה כזו או אחרת על עבודתו של התובע, שעל פי תיאור עבודתו, נדרש לעבוד בשתי ידיו. אולם נתוני השתכרותו מאז התאונה ועד שנת 2016 מעידים על התפתחות מקצועית ועליית שכר הדרגתית. כאמור, מעדותו של התובע עולה כי עבד גם "בשחור" דבר אשר מעלה ספק אם עבודתו המדווחת של התובע מגלמת אכן את כל הכנסותיו.

     

72. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע ולמקצועו ולעלייה הצפויה בשכרו, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו, מאחר ועניינינו בעבודה פיזית, ובהנחה כי התובע ימשיך בעבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי, אני מוצאת שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 98,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות כ- 75% מתחשיב אקטוארי לפי שכר ממוצע 7000 ₪).

     

    פנסיה וזכויות סוציאליות:

     

73. בהתחשב בסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר אשר הועמד על 123,000 ₪ , הפיצוי בגין רכיב זה לפי חישוב 12.5% יועמד על : 15,375 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

     

74. התובע טען כי בשל מצבו ומגבלותיו, נזקק לעזרה צמודה מבני ביתו משך חצי שנה לאחר התאונה. התובע הגיש כי בהתחשב במגבלה ממנה סבל, בכף יד השמאלית, הוא נעזר וייעזר בקרוביו לכל פעולה יומיומית ככל שיתבגר. בהתאם ביקש כי בית המשפט יפסוק בגין ראש נזק זה סך של 441,500 ₪.

     

75. הנתבעת טענה כי התובע לא הציג כל ראיה בעניין ההפסדים בפועל אשר נגרמו לו או למי שסייעו בידו, כאשר בעניינינו מדובר בעזרה רגילה אשר מעניקים בני משפחה ובהתאם אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי לתובע בגין עזרת הזולת.

     

76. התובע טען לפניי כי לא הייתה לו היכולת הכספים לשכור עזרה בתשלום, והוא צירף את תצהירה של אשתו אשר הצהירה על הסיוע שנתנה לו. בהתאם לפסיקה, ומקום לא הובאו לפני בית המשפט נתונים ואסמכתאות, ובית המשפט השתכנע כי ניתנה עזרה, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראו: ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) . בהתאם הערכתי בגין ראש נזק זה, תינתן על דרך האומדנה.

     

77. ביום התאונה התובע קיבל טיפול רפואי ושוחרר עם סד גבס ביד שמאל. על סמך הנתונים הרפואיים שהוגשו ידו השמאלית נותרה בגבס עד 7.1.15 – קרי משך כחודשיים במהלכם סביר להניח כי נזקק לסיוע יום יומי במרבית צרכיו. לאחר הסרת הגבס עבר סדרת טיפולי פיזיותרפיה. בתאריך 19.8.2015 נבדק על ידי כירורג כף יש אשר המליץ על ניתוח לתיקון החיבור בשל קיצור משמעותי של הרדיוס והארכת האולנה והטיה רדיאלית. בהתאם לממצאים הרפואיים ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות בסמוך לאחר התאונה, ולאחר מכן במידה מועטה יותר. לא הוכח כי התובע יזדקק לסיוע ועזרה בעתיד ולא הוגשו כל מסמך רפואי בעניין זה אם כי לא מן הנמנע כי בעתיד יזדקק התובע לסיוע כלשהו בשל מהות הפגיעה ככל שיעבור ניתוח מתאים. הערכתי את ראש הנזק לעבר ולעתיד על דך האומדנה בסך של 15,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד :

     

78. התובע טען בסיכומיו כי הוא נדרש ויידרש לטיפולים רפואיים בעתיד בשל מצבו הרפואי. לגרסתו, נוסף להוצאות הרפואיות, הוא נהג לגהץ את בגדיו ובגדי אשתו וכי בשל פגיעתו הוא יידרש לשכור שירותי גיהוץ בתדירות של 3 פעמים בשבוע ולשלם עבורם מכיסו ובהתאם ביקש לפסוק לו סך של 200,000 ש"ח. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח את טיעוניו בעניין הוצאותיו הרפואיות או הוצאותיו עבור שירותי גיהוץ שאינם רלבנטיים לעבדותו.

     

79. בהתחשב במצבו הרפואי של התובע, והעובדה כי נדרש להיות עם גבס משך כחודש וחצי וכי התובע נדרש לטיפולי פיזיותרפיה ואולי יידרש להוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות והוצאות שונות אותם אני פוסקת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 5,000 ₪.

     

     

    נזק לא ממוני :

     

80. התובע טען כי בעקבות התאונה הוא נפגע קשות בשורש ידו השמאלית דבר שמשפיע בצורה ניכרת על תפקודו, כאשר היד שלו היום מעוותת ומסובבת. הנ"ל הדגיש כי הוא נאלץ לעבור ניתוח של שחזור וקיבוע של השבר מאחר והקיבוע בגבס לא צלח. התובע הדגיש כי יש לפגיעה השלכה על כושר השתכרותו וטען כי לאור גילו הצעיר ביום התאונה והוודאות כי יסבול מכאבים כל ימות חייו, יהיה מוגבל לא רק בעבודה, אלא גם בביצוע העבודות הפשוטות ביותר ועקב כך יאבד את ההנאה מהפעולות הנ"ל ועל כן יש לפסוק לו סכום משמעותי בגין ראש נזק זה על סך 200,000 ₪.

     

81. הנתבעת טענה כי אין לקבל את חישוב התובע זאת בשל הפגיעה המינימאלית של התובע אשר לפי גרסת הנתבעת, נותר ללא נכות בהתאם לחוות הדעת שהגישה.

     

82. בהתחשב במהות הפגיעה וגובה הנכות שנותרה לתובע, ובהתאם לפסיקה במקרים דומים אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני על סך של 45,000 ₪.

     

    סוף דבר:

     

83. לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן:

     

    א.הפסד שכר בעבר 25,000 ₪

    ב.אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 98,000 ₪

    ג.הפסד פנסיה 15,375 ₪

    ד. עזרה צד ג' (עבר ועתיד)15,000 ₪

    ה.הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד)5,000 ₪

    ו.כאב וסבל  45,000 ₪

    סה"כ 203,375 ₪

     

    לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 173,000 ₪ (מעוגל).

     

84. הנתבעת תשלם לתובע סך של 173,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 40,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

     

85. הסכומים בפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום, באמצעות באי כוח התובע, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

    5129371

    ניתן היום, י"א אדר ב' תשפ"ב, 14 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.