תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
-
התובע, יליד 30.12.1996, נפגע בתאונה שאירעה ביום 21.6.2007 בשעה 19:00 או בסמוך לכך, במהלך משחק כדורגל שהתקיים במגרש הנמצא במושב שלווה (שהינו אגודה שיתופית, להלן: "המושב", או "האגודה", לפי העניין) שבתחום שיפוטה של הנתבעת. על-פי הנטען, נתקלה רגלו של התובע בסדק שהיה במגרש, הוא מעד ובעקבות הנפילה נחבלה ידו השמאלית.
-
הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לנסיבות התאונה. לטענת התובע התאונה אירעה בשל כך שרגלו נתקלה בסדק שהיה במגרש ואילו הנתבעת טוענת כי נפילת התובע הייתה במהלך הרגיל והטבעי של משחק הכדורגל.
עוד חלוקים הצדדים בשאלת החבות וכן בשאלת הנזק.
הראיות
-
מטעם התובע העידו התובע עצמו והוריו, ה"ה ט.וצ.ג..
כן העידו אחיו של התובע, ד. ג. וחבריו, דד.ג. וא.מ.אשר נכחו במגרש בעת קרות התאונה.
מטעם הנתבעת העידה יהודית אמיר, גזברית הנתבעת.
נסיבות התאונה
-
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים ולאחר ששמעתי עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח במידה הנדרשת במשפט האזרחי את נסיבות התאונה. להלן נימוקי.
-
ראשית, גרסתו של התובע הייתה עקבית, אמינה ומהימנה.
בכתב-התביעה תוארה התאונה כדלקמן:
"ביום 21/6/07 בשעה 19:00 או בסמוך לכך נפגע התובע, קטין, יליד 30/12/96 עת שיחק כדורגל במגרש האספלט שבמושב שלווה, השייך למועצה האזורית שפיר...תוך כדי משחק רגלו של התובע נתקלה בסדק - חריץ שהיה במגרש ומעד. בניסיון להגן על פניו, התובע תמך את עצמו בידיו ויד שמאל קיבלה את המכה..." (סעיף 1 לכתב-התביעה).
בתצהיר עדותו הראשית מסר גרסה דומה:
"ביום 21/6/07 בשעה 19:00 או בסמוך לכך שחקנו כדורגל במגרש שבמושב שלוה ... רצתי עם הכדור לעבר השער בנסיון להבקיע גול. בעת הריצה רגלי נתקעה בסדק ולכן נפלתי ותוך כדי הנפילה ויש להניח מתוך נסיון להגן על הפנים, הושטתי את ידי לרצפה ונפלתי עליהן" (סעיפים 6 - 7 לתצהיר).
בחקירתו בפניי חזר התובע על גרסה זו (עמוד 3 לפרוטוקול, שורה 23 וכן עמוד 7, שורות 4 - 5) ועמד על כך שלא נפצע במהלך הטבעי של משחק הכדורגל אלא בשל אותו מפגע:
"ש. יכול להיות שנפלת מהתקלות של חבר, תוך כדי משחק, או לא השתלטת על כדור תוך כדי, רצים תוקפים ומסתבכים פתאום?
ת. לא. אני זוכר שנפלתי והרגל שלי נכנסה לתוך הסדק, אני זוכר שכשקיבלתי את המכה הרגל שלי הייתה בתוך הסדק" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 12 - 15).
התובע הצהיר כי במגרש היו קיימים סדקים משמעותיים (סעיף 3 לתצהיר). גרסתו אודות מצבו של המגרש לא נסתרה ונתמכה בתמונות ת/1 – ת/3 שצולמו על-ידי אביו בסמוך לתאונה (ראו חקירתו של צ.ג. - עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 9 - 14). מהתמונות עולה כי קיים סדק מהותי ומשמעותי לאורך המגרש המהווה מפגע לכל דבר ועניין.
העובדה כי התמונות צולמו שלא בנוכחות התובע אינה מעלה ואינה מורידה שעה שהתובע אישר כי התמונות מייצגות את מקום התאונה בזמנים הרלוונטיים ואף סימן על גבי התמונות את המקום בו אירעה התאונה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 2 - 7). מה עוד שמדובר בסדק מאוד בולט ומטבע הדברים לא התקשה האב לאתר אותו ברחבי המגרש אף בהעדרו של התובע.
באשר לטענת בא-כוח הנתבעת בסיכומיו בנוגע למועד בו צולמו התמונות, הרי שגרסת האב בעניין זה לא נסתרה. כמו-כן, לאור ממדיו של הסדק, סביר כי הוא לא נוצר תוך פרק זמן קצר. לפיכך ואף בהנחה שהתמונות לא צולמו מיד ובסמוך לתאונה אלא במועד מאוחר יותר, סביר שהסדק היה קיים כבר במועד בו אירעה התאונה.
טענה נוספת של בא-כוח הנתבעת היא בנוגע לחסר בתעודות הרפואיות את תיאור נסיבות התאונה. אני סבור כי אין לכך כל חשיבות, לא כל שכן, כי יש בחסר זה כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסת התובע. תיאור התאונה אינו מעניינו של הרופא המטפל וזאת בשונה מתיאור הפגיעה והחבלה. זאת ועוד, במרבית המסמכים הרפואיים צוינה נפילה ותיאור זה אינו סותר גרסת התובע. אשר למסמך הרפואי מיום 27.6.07 בו צוין כי התובע מעד עקב מהמורה, לא הוכח כי הדברים נמסרו מפי התובע ולא ניתן לשלול כי הרופא המטפל לא הקפיד הקפדה יתירה ברישומו את נסיבות התאונה.
בכל אופן, יש לקחת בחשבון עוד כי תיאור האירוע נמסר לרופא על-ידי התובע עצמו שהיה אז קטין בן 10.5 ולא ניתן לצפות ממנו שידקדק בתיאורה, קלה כחמורה.
-
שנית, גרסתו של התובע נתמכה בעדותו של אחיו, ד. ג., ע.ת./3 ושל אושרי מגידיש, ע.ת./5, שנכחו במגרש בעת שאירעה התאונה, במרחק מטרים ספורים מהתובע.
עדים אלו הצהירו כי התובע נפל בשל כך שרגלו נתקלה בסדק שהיה במגרש וגרסתם לא נסתרה. בחקירתו חזר מגידיש על גרסתו באופן ברור וללא היסוס ושלל כי הנפילה אירעה בשל היתקלות באחד השחקנים או בכדור:
"ש. יכול להיות שהוא נפל כתוצאה מזה שהוא נתקל בשחקן אחר?
ת. לא
ש. יכול להיות שהוא נתקל בכדור.
ת. לא
ש.ת. אני זוכר את התמונה בראש. הרגל שלו נכנסה לתוך הסדק והוא נפל על היד" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 21 - 25).
עדותם עוררה בי אמון רב.
לא התעלמתי מהקשר המשפחתי והחברי בין העדים לבין התובע. בחנתי עדויותיהם בזהירות ובקפדנות הנדרשת בנסיבות העניין ומצאתי אותן מהימנות.
משקלן המצטבר של עדויות אלה מהווה ראיה חיצונית תומכת, בעלת משקל, לעדות התובע שמצאתיה מהימנה כשלעצמה.
לא התעלמתי מכך שהעדים ו/או מי מהם לא זכרו את המיקום המדויק בו אירעה התאונה (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 22 - 23), את המרחק המדויק בו הם היו ביחס לתובע בעת קרות התאונה (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 14 - 15 וכן עמוד 17, שורות 3 - 4) וכן איזו מרגלי התובע נתקלה בסדק (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 30 - 31).
סביר בעיני כי בשל חלוף הזמן מאז קרות התאונה ועד למועד מתן העדות בבית-המשפט ובשים לב לגילם בעת קרות התאונה לא יזכרו במדויק ו/או בכלל פרטים שוליים אלה. ואולם, התרשמתי כי אירוע הנפילה עצמו והסיבות לנפילה (היתקלות רגלו של התובע בסדק) נחרת בזיכרונם של עדים אלה היטב, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בגרסתם או במהימנותם.
אשר על כן, לאחר שבחנתי את העדויות, אני קובע כעניין שבעובדה כי הוכח שהתאונה אירעה בשל כך שרגלו של התובע נתקלה בסדק שהיה במגרש, וכתוצאה מכך התובע נפל ונחבל בידו השמאלית.
אחריות הנתבעת
-
הנה כי כן, נמצא שמבחינה עובדתית התובע נפל כאשר רגלו נתקלה בסדק במגרש במהלך משחק כדורגל.
כפי שעולה מהתמונות ת/1 – ת/3 המדובר בסדק בולט, גדול ומשמעותי המשתרע לאורכו של המגרש. אין המדובר בזיז קטן או במרצפת שבורה אלא בסדק ארוך, לאורכו של מגרש כדורגל המשולב עם מגרש כדורסל, שדרכם של ילדים ובני נוער לשחק בו.
בעיני, לא יכול להיות ספק כי קיומו של הסדק צריך היה להוביל לתיקונו של המגרש או לכל הפחות למניעת השימוש בו. כל אדם שעיניו בראשו צריך ויכול לצפות כי סכנת נפילה צפויה לכל מי שישחק על מגרש זה, קל וחומר כאשר המדובר במגרש שמיועד למשחקי כדור אשר מטיבו הינו מושך ילדים ונערים.
דא עקא, הנתבעת איננה הבעלים של המגרש. הבעלים של המגרש הינה האגודה אשר אינה בעלת דין בתובענה זו. התובע אינו חולק על כך.
אם כן, מאין נובעת אחריותה של הנתבעת?
ב"כ המלומדת של התובע הצביעה על חובותיה של הנתבעת כגוף מפקח.
בהקשר זה יש להשיב על 3 שאלות נפרדות:
האחת – האם קיימת חובת פיקוח של הנתבעת על המגרש?
השניה – האם הפרה הנתבעת את חובת הפיקוח?
השלישית – אם הפרה הנתבעת את חובת הפיקוח, מהו היקף אחריותה?
קיומה של סמכות פיקוח
-
בהתאם לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח - 1958 החל על הנתבעת, מוסמכת הנתבעת:
"(1) לקיים סדר, שלטון תקין וביטחון
(2) – (7).......
(8) לקבוע סדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים שהם יאחזו באמצעים – כדי להבטיח את בריאות הציבור, את הסדר ואת הביטחון;.....לסלק מפגעים ולמנוע תקלות, לרבות הריסת בנינים מסוכנים או מזיקים לבריאות".
-
היינו, אין ספק כי החוק מקנה לנתבעת סמכויות פיקוח והסדרה מגוונות. בין יתר סמכויות אלה מנויה הסמכות לסלק מפגעים ולמנוע תקלות בתחום שיפוטה של הנתבעת. כמו-כן, רשאית הנתבעת לדרוש מבעלי הנכסים שבתחום שיפוטה לנקוט באמצעים שיבטיחו את בריאות הציבור. חובה זו חלה גם כאשר המפגעים והתקלות מצויים במקרקעין פרטיים או במקרקעין ציבוריים, שאינם בבעלותה של הנתבעת.
-
הנה כי כן, אין ספק כי המפגע ממנו נפגע התובע, דהיינו הסדק במגרש הספורט, מצוי בתחום סמכותה של הנתבעת.
דא עקא, המדובר בסמכויות בלבד. כידוע, אין בהכרח חובה להפעיל סמכויות.
על אף האמור, אני סבור כי סמכויות אלה שהיקנה המחוקק למועצות האזוריות, אינן עלי ספר בלבד. לדעתי, אי ביצוע הסמכויות שהיקנה המחוקק למועצה איזורית עשויה להיחשב, בתנאים מסוימים, הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי אנשים המצויים בתחום שיפוטה, ובלבד שאי ביצוע הסמכויות הייתה נגועה ברשלנות. אני סבור כי רשות מקומית מצויה בשכנות מספיק קרובה עם הבאים בשעריה, שכנות היוצרת חובת זהירות, כאשר תוכנה של חובת הזהירות הינו חובת קיום פיקוח על מפגעים, ואין שום שיקולי מדיניות השוללים חובה זו.
"הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם".
(ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד ל"ז (3) 757, 766 (14.7.1983)).
וכן ר' את דבריה של כב' השופטת א' חיות בע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ בפיסקה 23 (פורסם במאגרים, 25.5.2006):
"זהו מקרה מובהק שבו יש בהוראה סטטוטורית מסמיכה כדי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מן הרשות כרשות סבירה ולהקרין על קיומה ועל היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליה לצורך עוולת הרשלנות".
ועוד ראה: ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי נ' מ"י (פורסם במאגרים, 27.8.2012).
-
אשר על כן, אני סבור כי סמכות הפיקוח הקבועה בחוק, משמיעה גם חובה להפעילה. יחד עם זאת, ההפעלה צריכה להיות בהיקף סביר ומקובל ולא כל אי קיום חובה יהווה רשלנות.
האם הפרה הנתבעת את חובת הפיקוח?
-
לטעמי, התשובה לכך, בנסיבות מקרה זה, הינה בחיוב.
אכן, הפעלת חובת הפיקוח צריך שתתבצע בסבירות ובהתאם למשאביה של הרשות המקומית. אין נדרש מרשות מקומית לשלוח פקח לכל מ"ר של תחום שיפוטה. הדברים נכונים במיוחד כאשר עסקינן במועצה איזורית שתחום שיפוטה משתרע על 160,000 קמ"ר, דוגמת הנתבעת (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 1).
אני סבור כי המסקנה בדבר הפרת חובת הפיקוח הינה פונקציה של מיקום הנכס בו מצוי המפגע והשימוש הנעשה בו. ככל שהנכס מצוי במיקום מרכזי יותר, וככל שהשימוש שנעשה בו הינו יותר ציבורי מאשר פרטי, כך ניטה יותר לאמר שבהתרחשות נזק הפרה המועצה האיזורית את חובת הפיקוח.
אכן, חובת פיקוח יוצרת שכנות. שכנות מקימה חובת זהירות. לפיכך, הכלל הוא, שבהתרחש נזק בתחום השיפוט של הרשות המקומית, הנובע ממעשה אשר הסדרתו או הפיקוח עליו מצויים בתחום סמכותה החוקית של הרשות המקומית, חזקה היא שהרשות המקומית התרשלה בחובת הפיקוח אלא אם כן הראתה כי בהתחשב במגבלות כוח אדם ותקציב לא יכלה לצפות את התרחשות הנזק.
-
אם ניישם כללים אלה לענייננו, הרי שהתשובה ברורה ומצויה לפתחנו.
המדובר במגרש המצוי במיקום מרכזי במושב. אין המדובר במיקום איזוטרי או בשולי תחום השיפוט אלא במגרש שמיקומו הפיסי הינו במרכזו של המושב.
המגרש איננו מגרש חקלאי או חסר שימוש. כמו-כן, אין המדובר במגרש המצוי בבעלות פרטית, אלא במגרש המצוי והעומד פתוח לשימוש כלל הציבור ללא כל הגבלה.
בנוסף, המדובר במגרש המיועד למשחקי כדור ובו מותקנים מתקני ספורט, אשר מטבע הדברים מהווה אבן שואבת לילדים ובני נוער.
-
לטעמי, המדובר במקרה המצוי בליבת חובת הפיקוח המוטלת על מועצה מקומית על-פי החוק. אין ספק בעיני כי בהצטבר נסיבות אלה, גם אם הנתבעת לא ידעה על המגרש ועל המפגע המצוי בו, חובת הפיקוח המוטלת עליה מחייבת אותה לדעת על כך. במילים אחרות, על הנתבעת הייתה מוטלת החובה לקיים פיקוח ברמה סבירה, אשר היה מביא לגילויו של הסדק המצוי בו.
ודוק: איני סבור כי על הנתבעת הייתה מוטלת החובה לתקן את הסדק בעצמה. הטלת חובה משפטית כזו הינה מרחיקת לכת. יחד עם זאת, החוק הטיל על הנתבעת סמכות פיקוח. סמכות גוררת גם חובה וחבות. במסגרת סמכות זו יכלה הנתבעת להוציא צו סגירה למגרש, לגדר אותו (או לפחות לדרוש מהאגודה לגדר אותו) על-מנת למנוע כניסה, ולתלות שלטי אזהרה האוסרים על הכניסה למגרש והמשחק בו. כמו-כן, הנתבעת יכלה לדרוש מהאגודה לתקן את המגרש או לכל הפחות להוציא ממנו את שערי הכדורגל והסלים, ובכך להוריד מהאטרקטיביות של המגרש לילדים ובני נוער. אלו הם אמצעים שהנתבעת הייתה רשאית, מוסמכת - ולטעמי אף חייבת - לאחוז בהם ואשר אין בצדם עלות כלכלית כלל או שעלותן הינה נמוכה ביותר.
-
עוד יצוין כי אמנם שטח השיפוט של הנתבעת משתרע על 160,000 קמ"ר ואולם, בשטח שיפוטה יש רק 14 ישובים וכ – 11,000 תושבים בלבד (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 1).
הנה כי כן, אין המדובר במספר אסטרונומי של יישובים ותושבים, כך שהפעלת חובת הפיקוח הבסיסית אינה כרוכה בהקצאת תקציבים משמעותיים, וממילא גם לא הובאה כל ראיה לנטל הכלכלי שמימושה של חובת הפיקוח תטיל על קופת הנתבעת.
-
עוד אוסיף כי מחקירתה הנגדית של גזברית הנתבעת, ע.ה./1, התברר כי ממילא הנתבעת מפעילה פקחים אשר בודקים את המגרשים שבתחום השיפוט של הנתבעת ותקינותם, ואף מנהלים דו"חות (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 16 - 20). כמו-כן, העידה הנ"ל כי במקרים רבים הנתבעת מבצעת את התיקונים בעצמה, וזאת על-מנת לסלק את המפגע, ורק לאחר מכן דורשת מהאגודות לשאת בעלות תיקונו (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 12 - 16).
אם אלה הם פני הדברים, ומערך פיקוח קיים ממילא, לא ברור לי כיצד ייתכן שפקחי הנתבעת לא הבחינו בסדק הקיים במגרש, ומדוע לא הביאו לתיקונו או לכל הפחות לא הפנו דרישה לאגודה לסגור את המגרש.
מכל מקום ברור מאליו, כי סגירת המגרש (או לפחות דרישה לתיקונו או לסגירתו) הייתה מתחייבת, וכי המחדל שבאי קיום חובת הפיקוח רובץ לפיתחה של הנתבעת.
אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הפיקוח בה היא חבה, ובכך התרשלה כלפי התובע.
היקף האחריות
-
במסגרת זו צצה ועולה השאלה האם הפרת חובת הפיקוח מצדיקה הטלת את מלוא נזקו של התובע על הנתבעת? האם אין זה נכון כי חבותה של הנתבעת הינה במעגל השני של המזיקים, ועל כן היקף חבותה אינו כהיקף חבותו של המזיק המצוי במעגל הראשון (דוגמת בעלי המקרקעין)?
בשאלה זו עסק פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם במאגרים, 7.9.2010). כאן נדון מקרה הקרוב לענייננו בו, במשחק קט רגל במסגרת שיעור התעמלות של כיתה י"א בתיכון מקיף טייבה. במהלך המשחק ובפרץ של שמחה לאחר שהבקיע שער, נתלה המערער על משקוף שער הקט רגל, והשער קרס על המערער וגרם לפציעתו. מבחינה עובדתית נמצא כי השער לא היה מקובע לקרקע עובר לתאונה וכי מורי בית-הספר ומנהלו ידעו על כך. על בסיס ממצאים אלה נקבעה אחריות הרשות המקומית לנזקי התובע, בהיותה מחזיקת המקרקעין.
השאלה התעוררה ביחס לאחריותו של משרד החינוך. אין חולק כי אחריותו מבוססת על חובת הפיקוח הקבועה בסעיף 9 לחוק הפיקוח על בתי ספר. נמצא כי משרד החינוך הפר חובה זו באשר הליקוי התגלה לו מראש במהלך ביקורת שנערכה בבית-הספר, אך משרד החינוך לא ווידא את תיקונו.
מכאן, פנה בית-המשפט העליון לעסוק ביחס שבין שני מזיקים אלה, לבין התובע. בית-המשפט העליון קבע כי מזיקים אלה מתייחסים לתובע בהתאם לסעיף 11 לפקודה כמעוולים במשותף (וזאת על אף "הרהורי הכפירה" שפירט כב' השופט עמית בסיפא להחלטתו):
"בענייננו, דומה כי ניתן לסווג את עניינים של המשיבים כמתאים לסוג המקרים הראשון הכולל שני סוגי משנה: מעוולים הפועלים בשיתוף פעולה ובצוותא חדא(concert of action) ומעוולים החבים בחובת זהירות משותפת כלפי הניזוק, ואשר גורמים למעשה העוולה בהפרתה של אותה חובה (ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 707-708 (1976)). ענייננו נופל לכאורה בתת-הסוג השני, אך גם אם נסווג את עניינה של המדינה בסוג המקרים השני של מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד, הרי שבשני סוגי המקרים ניתן לתבוע את המשיבים על הנזק יחד ולחוד. דהיינו, המערער רשאי להיפרע מכל אחד מהמשיבים את מלוא נזקו".
דהיינו, התובע רשאי להיפרע מהמזיק שהפר את חובת הפיקוח כלפיו את מלוא ניזקו. זה רשאי להשתפות ממזיק אחר כדי חלקו, בהתאם למבחן האשם המוסרי. ואולם, בענייננו שאלה זו אינה מתעוררת כלל שכן התובע לא הגיש תביעתו כנגד האגודה שהינה בעלת המקרקעין עליהם מצוי המגרש, והנתבעת עצמה לא הגישה הודעת צד שלישי כנגד האגודה.
יתר על כן, בהתאם להלכה כאשר מתעורר ספק באיזה סוג מקרים מדובראו מקום בו קיים קושי בחלוקת הנזק בין המעוולים-הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם. בענייננו, הנתבעת כלל לא הרימה נטל זה.
אשר על כן, על הנתבעת לשאת במלוא נזקו של התובע.
אשם תורם
-
בנסיבות העניין ולאור גילו של התובע בעת התאונה לא מצאתי לייחס לתובע אשם תורם.
נכות רפואית
-
מטעם התובע הוגשה חוות-דעת בתחום האורתופדיה של ד"ר דבי דן.
בבדיקתו את התובע מצא דפורמציה ועיוות משמעותי של אמה שמאל עם בלט ניכר של האולנה וכן הגבלה ניכרת בטווחי התנועה. ד"ר דן ציין כי צילום מיום 14.1.13 הדגים חיבור של עצמות האמה בעמדת Mal-Union של 16 מעלות ובנוסף ניתן להתרשם מהתפתחות קיצור אולנארי בשורש כף היד. נוכח האמור, קבע כי התובע מוגבל בפעילות מאומצת, פגיעות פתאומיות, תנועות פיתול חזקות או פעולות הדורשות עבודה מנואלית של שתי הידיים וכי על רקע מגבלות אלו צפוי הפרופיל הצבאי של התובע לרדת.
ד"ר דן קבע כי לא צפוי שיפור במצבו של התובע אלא החמרה ועל כן יהיה עליו להמשיך ולקבל טיפולי פיזיותרפיה / ריפוי בעיסוק לשמירת הטווחים הנוכחיים ועל כוח השרירים ולמנוע נוקשות ודלדול בשרירי האמה. עוד קבע כי במידה ויתפתחו שינויים ניווניים בשורש כף היד סביר כי התובע יזדקק לניתוח בעתיד.
נוכח האמור, קבע ד"ר דן את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 15% לפי סעיף 41 (10) ו-ז לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").
-
הנתבעת הגישה חוות-דעת נגדית של ד"ר ולנטין ז'טלני בתחום האורתופדיה.
בבדיקתו את התובע מצא שציר המרפק ושורש כף היד השמאלית תקינים, אין הגבלה בתנועות המרפק ואיגרוף היד והתפיסה העדינה תקינים, ואולם לתובע נותרה הגבלה בתנועות שורש כף היד השמאלית בעיקר בסיבוב החיצוני של המפרק. ד"ר ז'טלני ציין כי בצילום רנטגן נראה השבר מאוחה עם זווית קלה.
נוכח האמור, קבע נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות שורש כף היד השמאלית שאינה דומיננטית לפי סעיף 41 (10) ז לתקנות המל"ל.
המומחים לא נדרשו לחקירה בבית משפט.
לאחר שבחנתי את חוות-הדעת ועיינתי בממצאים ובמסקנות המומחים, לא מצאתי כל סיבה להעדפת חוות-דעת אחת על פני רעותה.
לפיכך, ובהינתן כי כל אחד מהמומחים ביקש להיטיב בקביעת שיעור נכותו של התובע עם הצד אשר מטעמו הוגשה חוות הדעת, אני סבור, כי נכון יהיה לקבוע נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדי בהתאם למיצוע הנכויות שנקבעו על-ידי המומחים ולהעמידה על 12.5%.
נכות תפקודית
-
התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה על שיעור נכותו הרפואית. לטענתו הוא סובל מחולשה של יד שמאל, הגבלה בתפקוד ובביצוע פעילות הדורשות עבודה של שתי הידיים ומאמץ פיזי. לטענתו, נכותו תשפיע עליו בעתיד במסגרת שירותו הצבאי, בבחירת מקצוע ובכושר השתכרותו.
הנתבעת מצידה טוענת כי אין משמעות תפקודית לנכותו הרפואית של התובע ולמצער מדובר בנכות תפקודית מזערית.
דעתי היא כי נותרה לתובע הגבלה בתפקוד כתוצאה מהתאונה.
ראשית, בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת נקבע כי לתובע נותרה הגבלה בתנועות שורש כף היד השמאלית בעיקר בסיבוב החיצוני של המפרק.
בנוסף לכך, התובע הציג בפניי את ידיו והתרשמתי מהבדל ניכר בין שתי האמות (ראו עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 6 - 7).
זאת ועוד, המדובר בנכות אורתופדית שמעצם טיבה וטבעה הנה בעלת משמעות תפקודית.
בעניין זה נפסק בע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (8.6.1995) כדלקמן:
"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכות התפקודית".
הנה כי כן, בהעדר נתונים אחרים - בפרט כאשר מדובר בקטין או בצעיר שטרם גיבש מסלול מקצועי מוגדר, כבענייננו - קיימת חזקה לפיה כושר ההשתכרות נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית-אורתופדית.
-
בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות שיעור הנכות הרפואית, מהות הפגיעה וגילו של התובע, כמו גם העובדה שהתובע לא סיים לימודיו התיכוניים באופן שיכול וישפיע על בחירת כיוון התעסוקה ולא ניתן לשלול כי יעסוק בעבודת כפיים, מצאתי להעמיד נכותו התפקודית של התובע כשיעור נכותו הרפואית.
הנזקים
כאב וסבל
-
בשים לב לגילו של התובע (יליד 30.12.1996), מהות וחומרת הפגיעה, נכותו הרפואית (12.5%), משך אשפוזו ותקופת ההחלמה שנדרשה לו, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 65,000 ₪ בגין אב נזק זה.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
-
הלכה פסוקה היא כי בבוא בית-המשפט לפסוק את בסיס השכר לגבי קטינים או צעירים שטרם החל מהלך חייהם הבוגר, ראוי להעמיד את בסיס השכר על גובה השכר הממוצע במשק, אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות הפחתת השכר הממוצע מחד, או הגדלתו מאידך (ראו ע"א 2531/98, גולדשמיט נ' פוגל, פ"ד נב (2) 577 (7.6.1998) וכן ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3) 13 (27.9.2005)).
בע"א 267/12 סרגיי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 2.7.12) נקבע כי השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן נזקו של ניזוק, ייקבע לפי פרסומי הלמ"ס על פי החלופה הכוללת גם את שכרם של עובדים זרים ועובדי שטחים אשר נכון להיום עומד על סך של 9,528 ₪
-
בהעדר תשתית ראייתית לסטייה מההנחה שנקבעה לעיל, אני סבור כי יש לחשב את הפסד כושר השתכרותו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק ובהתאם לשיעור נכותו התפקודית.
לפיכך, בשים לב לשכר החודשי הממוצע במשק (9,528 ₪) גילו (יליד 30.12.1996) ושיעור נכותו התפקודית של התובע (12.5%), יעמוד הפיצוי על סך של 328,495 ₪ (חישוב אקטוארי מתום השירות הצבאי (21) ועד גיל פרישה (67)).
הפסדי פנסיה
-
על פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: "צו ההרחבה"), מחויב כל מעביד בביטוח פנסיוני לעובדיו החל מיום 1.1.08. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח. החל מיום 1.1.14 הפרשות המעביד עומדות על 12% מן השכר המבוטח.
נפסק כי ניזוק יפוצה בגין הפסד ההפרשה לפנסיה בשיעור של 12% מכלל הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד (כגובה הפרשות המעביד מהשכר המבוטח של הניזוק על פי צו ההרחבה) (ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם במאגרים, 31.7.2014), ת.א. (מחוזי - חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (פורסם במאגרים, 31.12.2013)).
נוכח האמור, יעמוד הפיצוי בגין אב נזק זה על סך של 39,419 ₪ (328,495 ₪ X 12%).
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד
-
בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסך 34,000 ₪.
הוריו של התובע הצהירו על הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים. ברם, לא צירפו קבלות בתמיכה לטענותיהם.
המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. בנוסף, התובע זכאי לקבל שירותי בריאות בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994.
עם זאת, מקובל עלי, כי בסמוך לתאונה נזקק התובע לטיפולים ותרופות אשר אינם מכוסים על-פי חוק וכי נאלץ לנסוע לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים.
המומחה מטעם התובע קבע כי התובע יזדקק לטיפולי פיזיותרפייה וריפוי בעיסוק בעתיד ואולם לא הוצגו בפניי מסמכים רפואיים לאחר שנת 2009, עובדה המלמדת במידה מסויימת על העדר צורך בקבלת טיפולים רפואיים בעתיד.
לאור כל זאת, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין אב נזק זה בסך של 5,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
-
בסיכומיו עתר התובע לפצות בגין אב נזק זה בסכום גלובאלי של 67,000 ₪.
בעניין זה הצהירו הוריו של התובע, ה"ה צ.וט.ג., כי בעקבות התאונה נזקק התובע לעזרתם בביצוע הפעולות היומיומיות, עזרה החורגת מהמקובל במסגרת בני משפחה (סעיף 32 לתצהיר).
הלכה היא שיש לפסוק לניזוק פיצוי בגין עזרת בני משפחה רק אם זאת עולה על העזרה הרגילה הניתנת כרגיל על-ידי בני משפחה (ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (פורסם במאגרים, 6.11.2012).
-
בחקירת אביו של התובע לא התברר כדבעי היקף העזרה לתובע לאחר התאונה.
בכל הנוגע לעבר, הרי שעסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות פוזיטיביות.
עם זאת, בשים לב לגילו של התובע במועד התאונה, מהות הפציעה וחומרתה, משך אשפוזו של התובע ותקופת ההחלמה שנדרשה לו, מקובל עלי, כי בתקופה שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרה וסיוע מוגברים מהמקובל.
באשר לעתיד, אכן המומחה מטעם התובע קבע כי במידה ויתפתחו שינויים ניוונים בשורש כף היד סביר כי התובע יזדקק לניתוח בעתיד, ואולם לא הובהרו הסיכויים לכך שהתובע יזדקק לניתוח וכי יבצעו בפועל.
עם זאת, בשים לב למהות הפגיעה מקובל עלי כי התובע יזדקק לעזרה כלשהי בביצוע עבודות תחזוקת הבית אם כי אין מדובר בעזרה קבועה בביצוע העבודות הנ"ל כי אם בצורך מזדמן בלבד. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג', בעבר ובעתיד, בסך של 7,500 ₪.
סוף דבר
-
אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 445,414 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרות ושכר-טרחת המומחה, ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי.
אם לא ישולמו הסכומים תוך 30 יום מהמצאת פסק-הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
