פלוני נ' מרכז אל נור אלטבי

לפני תביעה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובע באירוע מיום 3.9.2009, בו התמוטט במרפאת הנתבע תוך כדי קבלת טיפול רפואי; ביסוד התביעה ניצבה טענת התובע כי האירוע נגרם בשל עיכוב במתן טיפול רפואי להתקף אסטמה – עיכוב שנבע מאי נוכחות הרופא במרפאה כשהתובע הגיע אליה.

א.ההליך והצדדים לו

1. התובע, תושב אום-אל-פחם יליד 10.2.1990, סובל מאסטמה מאז גיל שנתיים-שלוש. עובר לאירוע נושא הליך זה – שהתרחש בהיותו בן תשע-עשרה, הוא טופל לפרקים באינהלציות של ונטולין ומשאף ונטולין ללא טיפול מניעתי; אין על כך מחלוקת [סע' 1, 8 בכתב-התביעה].

    

2. הנתבע מפעיל מרכז רפואי בעיר אום-אל-פחם (להלן גם המרפאה).

    

3. ביום 3.9.2009 החל התובע לסבול מקוצר נשימה בהיותו מחוץ לביתו; נלווה אליו בן-דודו מר מוחמד מחמיד (להלן מוחמד או בן-הדוד). בן-הדוד הביא את התובע למרפאה. על-פי הגרסה בכתב-התביעה, בהגיע התובע למרפאה, הרופא התפלל בקומה שמעל למרפאה והתובע נאלץ להמתין לו כעשרים דקות. כאשר הרופא הגיע, הוחל במתן טיפול לתובע באינהלציה; או אז התמוטט התובע, איבד הכרה, עבר תהליך החייאה ארוך תוך מעורבות של ניידת טיפול נמרץ ולאחר ששב להכרתו הועבר באמבולנס מד"א לבית-חולים העמק כשהוא מונשם – שם אושפז עד יום 15.10.2009. בהמשך שהה התובע בבית-החולים השיקומי אלין, עד יום 31.12.2009.

    

4. התובע זקף את קריסתו במרפאה (להלן האירוע) ואת תוצאות האירוע לעיכוב במתן הטיפול הרפואי; הוא יחס לנתבע רשלנות, זאת לצד אי-הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה. עוד טען לחסר ברשומה הרפואית שערך הנתבע, תוך הסקת מסקנות מכך לחובת המרפאה. עילת ההטעיה שנזכרה בכתב-התביעה נזנחה בסיכומים [ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673 (1967)], ובדין נזנחה; אין לה כל נגיעה לענייננו.

    

5. התביעה הוגשה ביום 6.9.2016, ערב תום תקופת ההתיישנות.

    

6. הנתבע התגונן מפני התביעה וביקש לדחותה. ברובד העובדתי הייתה טענתו כי התובע התקבל לטיפול ביום האירוע ללא עיכוב; הוכחשה נמרצות הטענה כי בהגיע התובע למרפאה, הרופא לא נמצא במקום – או כי הלה היה עסוק בתפילה בקומה מעל למרפאה. האירוע יוחס למצבו הרפואי של התובע שקדם לו, לכך שלא קיבל טיפול מונע למחלת האסטמה, לשימושו העודף במשאף וונטולין ולגורמי סיכון שנלוו לכך – כעישון נרגילה.

    

7. מחלוקת נוספת ניטשה במישור הנזק בר הפיצוי והוכחתו.

    

8. למרות שדובר בתביעה לפיצוי נזקי גוף שעילתה העיקרית היא רשלנות, התובע לא תמך את תביעתו בחוות-דעת של מומחים רפואיים להוכחת מצבו בעקבות האירוע, בסמוך לאחריו או בזמן הגשת כתב-התביעה – בחלוף שבע שנים מאז קרותו. חרף טענות לנזק מוחי קשה בשל האירוע ולפגיעה נפשית-פסיכיאטרית נלווית אליו, התובע לא הגיש חוות-דעת של מומחים רפואיים בתחום הנוירולוגי, בתחום הנפשי ובתחום השיקומי – כפי שהתבקש נוכח טענותיו, אילו ביקש להוכיחן כדין [ור' בכתב-התביעה סע' 6, 7(ד)-7(ו) וסע' א' בעמ' 8 שם]. הנפקות שנודעת לכך תידון בחלק ו'.

    

9. התובע הגיש חוות-דעת יחידה בתחום מחלות ריאה ורפואה פנימית אשר נערכה על-ידי פרופ' אורן פרוכטר (להלן מומחה התובע). גם בחוות-דעת זו אין התייחסות לקביעת נכות רפואית בשל האירוע, נכון למועד הינתנה; היא הוקדשה לשאלת הקשר בין הרשלנות שיוחסה לנתבע לבין מצבו הרפואי של התובע בעקבות האירוע. הנתבע הגיש חוות-דעת מומחה באותו תחום שניתנה על-ידי פרופ' מרסל טופילסקי (להלן מומחה הנתבע). כמומחה מטעם בית-המשפט שאינו מכריע מונה ד"ר מרדכי יגלה – מומחה למחלות פנימיות וריאה ומנהל מכון הריאות במרכז הרפואי רמב"ם (להלן ד"ר יגלה או מומחה בימ"ש). חוות-הדעת הללו ועדות מומחה בימ"ש בחקירה על חוות-דעתו ידונו בחלק ד'.

    

10. יאמר כבר בפתח הדברים: התובע הוסתר היטב מעיני בית-המשפט ולא נכח באולם באיזה מהדיונים שהתקיימו בתובענה. דובר בשלושה קדמי-משפט (20.4.2017, 19.9.2019, 3.3.2020) ושני דיוני הוכחות (6.9.2020, 30.6.2021). בשל כך נמנע מבית-המשפט להתרשם ממנו באופן ישיר ובלתי-אמצעי. בשמו ומטעמו של התובע הוצהרו אמירות סותרות על-אודות כשרותו המשפטית ויכולתו להעיד. אתייחס גם לכך בחלק ו'.

     

11. לתמיכת התביעה הוגשו תצהירים של התובע, בן-הדוד [ת/2] ואביו – תאופיק מחאמיד [להלן תאופיק או האב; התצהיר סומן ת/1]. לאחר שמיעת עדויות האב ובן-הדוד נמשך תצהירו של התובע בידי בא-כוחו והוא אינו חלק מחומר הראיות בתיק [עמ' 55 בפרוטוקול ש' 19 ואילך והחלטה שם]. מן העבר השני של המתרס הוגשו תצהיריהם של ד"ר וליד מחאג'נה – עובד הנתבע בזמן האירוע ומי שטיפל בתובע במהלכו [נ/10; להלן הרופא או ד"ר מחאג'נה] ושל עאידה דאר קאסם – פקידת קבלה שהועסקה במרפאה ונכחה בה ביום האירוע [נ/11; להלן פקידת המרפאה]. סיכומי הטענות הוגשו בכתב.

     

12. בסיכומי התובע הועמדו נזקיו על סך של 2,500,000 ₪ לאחר ניכוי תגמולי מל"ל לשם התאמת הסכום לסמכותו של בית-המשפט השלום; נטען לנזק גבוה יותר שמגיע לארבעה מיליון ₪. כפי שיובהר להלן, יש לקבל את התביעה בחלקה בלבד, בגין ראש נזק של כאב וסבל; ראשי נזק אחרים לא הוכחו כלל ועיקר, ולמעשה נעשה מעט מאוד לשם הוכחתם.

     

13. זה יהיה מהלך הדיון: תחילה ידון מישור החבות תוך קביעה כי הנתבע התרשל בקבלת התובע לטיפול ביום האירוע וכפה עליו המתנה לא סבירה, בשים לב למצבו, עד תחילתו של מתן טיפול על-ידי הרופא. לאחר מכן ידונו חסריה ופגמיה של הרשומה הרפואית שהנתבע ערך בהתייחס לאירוע והנפקות שנודעת לכך. תידון גם סוגיית האשם התורם. או אז אדרש לחוות-הדעת של מומחי הצדדים וכן לחוות-דעתו ועדותו של מומחה בימ"ש בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין קריסתו של התובע במהלכו. לבסוף ידון הנזק בר-הפיצוי שהוכח לפי אמות-המידה המתחייבות בדין. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אם לא צוין אחרת.

     

    ב.מישור החבות

     

    1. טענה מרכזית, מהותית, עליה הסתמכה הגנתו של הנתבע הייתה הכחשת גרסת התובע בדבר המתנה לטיפול ועיכוב בתחילתו בשל היעדרות הרופא – וכפיית המתנה על התובע עד תחילת הטיפול משום שהרופא התפלל במסגד בקומה מעל המרפאה ולא נכח בה. הוטעם שהתובע קיבל את הטיפול הנדרש מייד עם קבלתו [סע' 12(ב)-(ג) רישא בכתב-ההגנה], והרופא כלל לא עזב את המרפאה [שם, סע' 24(ד)]; הוכחשו טענות התובע בדבר אי-נוכחות של הרופא במקום והמתנה ארוכה [סע' 25(ז) בכתב-ההגנה]. זו הייתה גרסת הנתבע גם בתצהירי עדיו.

        

    2. לפי תצהיר הרופא, בהגיע התובע – הוא נמצא במרפאה; הוא קיבל את התובע והתובע הוכנס אליו לחדר הטיפול; הרופא הצהיר שאינו עוזב את המרפאה בזמן עבודתו והדגיש כי הטענה שהיה מתפלל במסגד אינה נכונה בעליל [נ/10 בסע' 6 ו-13]. הרופא כפר בטענה כי התובע ובן-הדוד נאלצו להמתין להגעתו פרק זמן בן 20-15 דקות [שם, סע' 15-14]. הרופא הוסיף וטען כי אילו נמצא במסגד, אזי צוות המרפאה היה קורא לו – והוא היה מגיע למקום תוך דקה, והכול תוך ששב והטעים כי אין אמת בטענה שהיה במסגד כשהתובע בא למרפאה. מתצהיר הרופא עולה כי בבוא התובע למרפאה הוא הוכנס אליו לחדר הבדיקה ללא עיכוב, מיד הוחל במתן טיפול ללא המתנה או שהות, ואזי התמוטט התובע תוך דקה מתחילת הטיפול [סע' 16 ו-19 ב-נ/10].

        

    3. לפי עדותה הראשית של פקידת המרפאה, טענת התובע כי הרופא נמצא בתפילה במסגד והוא המתין לו במשך 20 דקות עד שהרופא בא והחל במתן הטיפול אינה נכונה; התובע בא למרפאה עם אדם נוסף ומיד הוכנס לרופא שנכח במקום. העדה הדגישה כי הרופא מעולם לא עזב את המרפאה לתפילה, אלא אם יש רופא מחליף או פרמדיק [נ/11 בסע' 9-5]. התובע לא המתין אלא נכנס מיד לחדר הרופא שנמצא במקום ולא נעדר לרגל תפילה [שם, סע' 11].

        

    4. גרסת הנתבע ועדיו, לפיה בזמן הגעתו של התובע לקבלת טיפול הרופא לא עזב את המרפאה לצרכי תפילה אלא דווקא נמצא במרפאה וקיבל את התובע מיד, ללא עיכוב, נסתרה והופרכה כליל. בעדותו בחקירה נגדית הודה הרופא בפה מלא שנהג לעזוב את המרפאה במהלך עבודתו כדי להתפלל במסגד שנמצא בקומה מעליה; כאשר עומת עם גרסתו בתצהיר, שם העיד באופן נחרץ שאינו יוצא מהמרפאה במהלך עבודתו, פטר עצמו באמירה רפה כי המסגד קרוב ונמצא בבניין המרפאה. או אז מסר גרסה חדשה, שונה מהותית מזו שבתצהיר, ואישר כי כאשר אין מטופלים הוא עוזב את המרפאה לצרכי תפילה, ואם מישהו בא – קוראים לו והוא מיד יורד [עמ' 57 ש' 13-21]. כאשר הרופא נשאל אם כך קרה גם כשהתובע הגיע כדי לקבל טיפול, ציין שאינו זוכר טוב את האירוע; הוא לא טען שגם במקרה זה, נקרא בידי מאן דהוא לשוב, קטע את התפילה בעיצומה וחזר למרפאה ללא דיחוי [עמ' 57 ש' 23-22].

        

    5. הרופא לא ידע לומר כמה זמן חלף בין רגע הגעתו של התובע למרפאה לבין הרגע בו הוא החל לטפל בו. לשיטתו, "מישהו" טרח לקרוא לו כדי שירד מהמסגד ויטפל בתובע והדבר נעשה ללא עיכוב; טענתו כי דובר בפרק זמן קצר מאוד בן חצי דקה עד דקה נסמכה על השערה גרידא – לא על ידיעה מבוררת [עמ' 57 ש' 29 עד עמ' 58 ש' 9]. זהותו של אותו "מישהו" נותרה בגדר נעלם. הרופא לא נקב בשמו ולא ידע את זהותו; הנתבע לא טרח לזמנו למתן עדות על-מנת שיצהיר כי בין בואו של התובע אל המרפאה לבין תחילת הטיפול בו על-ידי הרופא שנמצא באותה עת במסגד חלף פרק זמן קצר מאוד בן דקה, לא יותר מכך.

        

    6. אין בתצהיריהם של הרופא ופקידת המרפאה כל טענה כי ביום האירוע, בעת שהתובע הגיע למרפאה, נכחו בה רופא אחר שאינו ד"ר מחאג'נה או איש צוות רפואי אחר – חובש, פרמדיק או אחות. למקרא התצהירים ברי כי לגרסת הנתבע ועדיו, בזמן הרלוונטי נכחו במרפאה רק הרופא ופקידת הקבלה שעל תצהיריהם הסתמך הנתבע. אילו נכח במרפאה גורם נוסף זולתם שהייתה לו נגיעה לקבלת התובע או לטיפול בו, חזקה ששמו היה נזכר בתצהיריהם.

        

    7. בצר לו, נוכח השינוי הדרמתי בעדותו בעומדו לחקירה נגדית ביחס לגרסתו בתצהיר – ובשים לב להודאתו כי הוא אכן שהה מחוץ למרפאה כאשר התובע בא למקום, נזקק הרופא לאזכורם של אחרים – אנשי צוות במרפאה, כדי להראות שמישהו מהם קרא לו לבוא אל המרפאה מן המסגד כדי לטפל בתובע ועשה כן מייד, ללא דיחוי. עתה טען, ללא כל ביטוי לכך בתצהירו, כי במרפאה יש גם צוות של חובשים ולא רק רופא ומזכירה [עמ' 58 ש' 9-7]. כאשר הזכיר אותם, גם בהקשר של זימון אמבולנס אחרי שהתובע קרס ועבר החייאה, לא ידע לנקוב בשמותיהם והתייחס אליהם כישות כללית, אמורפית [עמ' 62 ש' 33-27]. עדותו על כך הייתה רפה בגלוי והביטוי המסייג "אולי" שב וחזר על עצמו במהלכה.

        

    8. נוכח עדות הרופא בחקירה נגדית, אין מנוס מלקבוע כי גרסתו בתצהיר הייתה כוזבת מעיקרה, על כל החומרה שנודעת לכך. לא מדובר רק בעדות שקר ביודעין אלא גם בעדות כזב של רופא שנסבה על מהלך הקבלה והטיפול בתובע – חולה שהגיע למרפאה, ועל כך אין מחלוקת, במצב של קוצר נשימה ובעת שנזקק לטיפול מיידי [הדיבור יורחב על כך להלן בחלק ג']. מתן עדות כזו על-ידי עד מרכזי של הנתבע בעניין שנמצא בלב המחלוקת מוליך לקביעה כי לא ניתן לתת אמון בעדות הרופא ואין לקבוע כל ממצא לטובת הנתבע בהסתמך עליה.

        

    9. יש לכך השלכה על טענת הרופא כי אמנם עזב את המרפאה לצרכי תפילה ולא נכח בה כאשר התובע הגיע, אלא ששב למקום תוך זמן קצר לאחר שהוזעק לחזור בידי אחר שנמנה על צוות המרפאה. טענה זו, דינה דחיה. ראשית, כבר צוין כי בתצהיריהם של עדי הנתבע אין כל אמירה על-אודות נוכחות של אנשי צוות אחרים במקום בזמן האירוע זולת הרופא ופקידת המרפאה. שנית, אם היו במקום אנשי צוות כאלה שהייתה להם נגיעה למהלך הטיפול בתובע – כגרסתו החדשה של הרופא במהלך עדותו לפני, אזי היה על הנתבע להתכבד ולהניח בפני בית-המשפט את עדותם, דבר דבור על אופנו. הנתבע נמנע מכך, באופן שמקים נגדו חזקה ראייתית.

        

    10. ודוק: אם לא היו במקום אנשי צוות אחרים, אזי הדבר מלמד כי הרופא דבק באמירת שקר גם בעדותו לפני, באופן שמצדד בטענות התביעה ומראה כי הוא לא נקרא לטפל בתובע במהלך היעדרותו; הטיפול החל רק כשהואיל הרופא להגיע למרפאה בתום התפילה, בחלוף זמן ניכר. מאידך גיסא, אם היו במקום אנשי צוות שיש ביכולתם לומר דבר-מה על פרק הזמן שחלף בין הגעתו של התובע למרפאה לבין הקריאה לרופא המצוי במסגד לטפל בו, אזי הנתבע נמנע מהשמעתם בלי שנתן לכך טעם. הימנעות מהעדת עד רלוונטי ללא כל סיבה מקימה נגד הנתבע חזקה כי היה בעדות, אילו נשמעה, לעמוד לו לרועץ ולתמוך בגרסת הצד האחר [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. בשתי החלופות, התוצאה היא חיזוק ראייתי לטענות התביעה באשר למהלך הקבלה והתחלת הטיפול בתובע.

         

    11. יש ביטויים נוספים בעדות הרופא לכך שהוא לא נכח במרפאה בבואו של התובע למקום, אלא הגיע אחרי התובע ופגש בו לראשונה בעת שהתובע כבר נמצא בחדר הטיפול והמתין לו. לפי התצהיר, הרופא שהה בחדר הטיפולים והתובע הוכנס אליו [סע' 6 ב-נ/10]; לא כך על-פי עדות הרופא בחקירה נגדית, בה מסר הרופא כי אמרו לו במזכירות שיש לו מטופל ואזי הוא נכנס למרפאה וראה את התובע יחד עם המלווה שלו [עמ' 56 ש' 21-20].

         

    12. כאשר בית-המשפט נוכח לדעת כי עד – ולא כל שכן עד מרכזי, מסר גרסת כזב בתצהירו, זאת לא בדבר-מה שבשולי המחלוקת אלא בעניין שמצוי בליבתה, אין עליו לנסות לדלות מדבריו של אותו עד גרסה חדשה, אחרת, שתסייע לו ולמזמינו למתן עדות [ת"א (מח' י-ם) 5133/03 עזבון המנוח אלחלאיקה נ' מדינת ישראל (2008)]. עד כזה אינו ראוי לאמון, על כל המשתמע מכך. למרבה הצער, אלו הם פני הדברים בהתייחס לרופא.

         

    13. הוא הדין בעדה הנוספת של הנתבע, פקידת המרפאה. בתצהירה היא חלקה מכל וכל על עצם האפשרות שהרופא עזב את המרפאה בלי שנמצא במקום מחליף; היא הצהירה באופן פוזיטיבי כי בהגיע התובע למרפאה, הרופא נמצא בה, התובע הוכנס מיד לחדר הרופא והוחל בטיפול בו. נוכח עדות הרופא בחקירה נגדית, זו עדות כוזבת מעיקרה. הרופא עומת עם גרסתה של פקידת המרפאה בתצהירה והתחמק בגלוי מלומר שאינה אמת [עמ' 58 ש' 30-28, עמ' 59 ש' 15].

         

    14. באותו אופן התחמקה גם הפקידה. היא עומתה עם הודאת הרופא, שהעיד לפניה, כי לא נמצא במרפאה בעת שהתובע הגיע, אך עמדה בנוקשות על דעתה שלא כך היה וכי הרופא דווקא נכח במרפאה ולא נמצא במסגד [עמ' 63 ש' 33-23]. אחר כך מצאה מפלט בטענה כי היא פקידה ואינה נשארת במרפאה לבדה אף פעם; אם ד"ר מחאג'נה לא נמצא משום שיצא להתפלל, אזי יש מישהו אחר שמחליף אותו. היא לא ידעה לומר אם בזמן האירוע נכח במקום פרמדיק או רופא אחר שהיה עשוי להחליף את ד"ר מחאג'נה בהיעדרו, ודבקה בטענה כי הרופא כלל לא יצא למסגד [עמ' 64 ש' 15-2]. כשהוטח בה כי משמעות דבריה שהרופא שיקר בעדותו, היא התחמקה ממענה ממשי [עמ' 64 ש' 17-16].

         

    15. כבר צוין לעיל: אילו ביקשו הנתבע או מי מעדיו להסתמך על נוכחות של אחרים במרפאה, אנשי צוות רפואי, במועדים הרלוונטיים לאירוע, כי אז היה עליהם לנקוב בשמותיהם ולזמנם ליתן עדות. כזאת לא נעשה, ויש לכך משקל ומשמעות שפועלים לחובת הנתבע.

         

    16. הודאת הרופא כי בהגיע התובע למרפאה הוא לא נכח בה אלא עזב אותה לצרכי תפילה במסגד שנמצא מעליה היא עדות בניגוד לאינטרס של נותנה. בעטיה, לכאורה, הרופא חשוף לתביעת רשלנות מצד הנתבע ואף לנקיטת הליכים במישור המשמעתי. להודאה כזו יש לתת משקל [ה"פ (מח' מר') 24723-10-15 ביזבי נ' פחימה, פס' 48 (2016)]. יש להעדיפה על-פני הכחשתה הגורפת של פקידת המרפאה. ההכחשה נועדה להגן עליה ועל האופן שבו מילאה את תפקידה במרפאה, כשהיא נשארת במקום ללא נוכחות רציפה של רופא ואינה מזעיקה אותו לשוב מיד בהגיעו של חולה שיש דחיפות במתן טיפול לו. כפי שיצוין מיד, הודאת הרופא תואמת את עדותו של בן-הדוד על אשר אירע במרפאה.

         

    17. צוין לעיל שהרופא לא ידע לנקוב בפרק הזמן שחלף בין הגעת התובע למרפאה לבין שובו אליה ותחילת הטיפול בתובע. הנתבע לא זימן עדים שיעידו על כך. פקידת המרפאה דבקה בהכחשת היעדרותו של הרופא – בניגוד להודאתו שלו; בשל כך, הנתבע אינו עשוי לטעון כי בין הגעת התובע למרפאה לבין תחילת הטיפול בו חלף פרק זמן קצר משום שמאן דהוא עלום שם קרא לרופא לחזור למרפאה מבית התפילה. פקידת המרפאה לא טענה כי היא קראה לרופא לשוב. היא לא נקבה בשמו של גורם אחר שעשה כן.

         

    18. זאת ועוד. עד עובדתי אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו: כי הרופא כלל לא נעדר מהמרפאה, ואם נעדר – אזי חזר אליה ללא דיחוי. פקידת המרפאה נכחה במקום ביום האירוע. היא לא טענה שהעובדות לאשורן בנוגע לנוכחות הרופא ופרק הזמן שעבר מהגעת התובע עד קבלתו לטיפול אינן בידיעתה. כאשר קיימת ידיעה, תורת ההשתק השיפוטי מונעת מהעדה – וכך גם מהנתבע, להעלות גרסות עובדתיות חלופיות מעין אלה [ר' תקנה 72(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984 שההסדר שבה אומץ בתקנה 27 בתקנות החדשות מ-2018 וכן רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633, 638-637 (2005)].

         

    19. מעתה אמור: משמיעת עדי הנתבע עלה שעובר לאירוע, הרופא יצא מהמרפאה והלך להתפלל במסגד; כאשר התובע ובן-הדוד הגיעו, הרופא לא נמצא במרפאה אלא מחוצה לה. הנתבע לא הראה כי היה במקום באותה עת גורם רפואי אחר שהיה עשוי לטפל בתובע; לטענה על-אודות גורם כזה אין זכר בכתב-ההגנה ואין בפי הנתבע טענה כי גורם אחר זולת ד"ר מחאג'נה טיפל בתובע. הנתבע לא הראה כי מאן דהוא קרא לד"ר מחאג'נה לשוב למרפאה כדי לטפל בתובע; הוא לא סתר את גרסת התביעה כי הרופא בא למרפאה בחלוף דקות ארוכות, בסיום התפילה, ולא לפי קריאה של עובד המרפאה. פקידת המרפאה לא טענה כי היא עלתה למסגד וקראה לרופא לשוב תוך קטיעת תפילתו לפני סיומה. הדברים מצדדים בטענת התביעה כי נכפתה על התובע המתנה לרופא משך דקות ארוכות, כי פקידת המרפאה שנכחה במקום מסרה שהרופא עסוק בתפילה במסגד וסירבה לקרוא לו, וכי הרופא הגיע למרפאה והתפנה לטפל בתובע רק לאחר שסיים להתפלל, בחלוף פרק זמן לא מבוטל.

         

    20. על אותם דברים עמד בן-הדוד שנכח באירוע לצד התובע. ידיעתו עליהם הייתה מכלי ראשון. מצאתי את עדותו ברורה, רהוטה, עקבית וראויה לאמון מלא.

         

    21. כך מסר בן-הדוד בתצהירו: במהלך סידורים שנועדו לתשלום חשבון בזק בסניף הדואר, ראה שהתובע סובל מקוצר נשימה ולקח אותו למרפאה; נאמר להם שהרופא מתפלל במסגד שמעל המרפאה והם המתינו לו כעשרים דקות. במהלך ההמתנה התובע התחיל להתפתל, בן-הדוד צעק על פקידת המרפאה שאיישה את עמדת הקבלה "איפה הרופא" אך היא צחקה. בן-הדוד התעקש שעל התובע לקבל טיפול אך הפקידה אמרה שהרופא מתפלל ויש להמתין לו. בחלוף 20-15 דקות הגיע הרופא ונתן לתובע טיפול. אז ארעה קריסתו של התובע; הוא איבד הכרה וקצף יצא מפיו [סע' 3-2, 8-5 ב-ת/2].

         

    22. על אותם דברים עמד בן-הדוד בעדותו לפני. הוא תיאר את מעשיו יחד עם התובע לפני הגיעם למרפאה; בן הדוד נהג והתובע נלווה אליו [עמ' 45 ש' 33 עד עמ' 46 ש' 3, עמ' 46 ש' 32 עד עמ' 47 ש' 4]. בתום הביקור בדואר החל התובע לסבול מקוצר נשימה ולא היה לו אוויר; בן-הדוד הביא אותו למרפאה שאותה הכיר כדי שיקבל טיפול [עמ' 47 ש' 28-4]. עדותו הייתה מפורטת מאוד והוא הדגיש שרצה לעזור לתובע; הלה נשם מהר, אמר שאין לו די אוויר והתלונן שהוא נחנק [עמ' 47 ש' 33 עד עמ' 48 ש' 4]. בן-הדוד נתן ביטוי לרצונו להביא את התובע לטיפול כמה שיותר מהר בכך שעלה על אי-תנועה באמצע הכביש והשאיר את הרכב בחניה בפתח המרפאה. התובע נכנס למרפאה על רגליו אבל לא היה לו כוח [עמ' 47 ש' 17-16, עמ' 49 ש' 18-12].

         

    23. בתוך המרפאה, שאל בן-הדוד את העובדת שנמצאה שם היכן הרופא ונענה שהרופא מתפלל; היא הפנתה אותם להיכנס לחדר הרופא. בחדר הרופא התובע התחיל להרחיק את הצווארון מגופו ופקידת הקבלה צחקה [עמ' 49 ש' 7-3, 22-19]. התובע ובן-הדוד המתינו עד שבא הרופא. במהלך ההמתנה בחדר הטיפולים, התובע לא קיבל כל טיפול [עמ' 49 ש' 24-23; עמ' 50 ש' 7-3]. הרופא הגיע לאחר פרק זמן בן כ-15 דקות [עמ' 51 ש' 12]. בן-הדוד הדגיש כי הוא והתובע הונחו על-ידי פקידת המרפאה להמתין עד שהרופא יסיים להתפלל – זאת גם כאשר הפקידה ראתה שהתובע כבר מתפתל בתוך חדר הטיפולים [עמ' 51 ש' 27-19]. בן-הדוד עמד על עדותו ולא שינה ממנה דבר [עמ' 52 ש' 32; ר' גם עמ' 53 ש' 10-9]. רק לאחר שהרופא הגיע והתחיל במתן הטיפול, קרס התובע; הדבר קרה תוך כמה דקות מרגע הגעת הרופא [עמ' 53 ש' 21-13].

         

    24. איני רואה קושי – ודאי לא קושי מהותי, בכך שעד התובע, בן-הדוד, נדרש לתרגום לערבית של המילה "להתפתל" שנכללה בתצהירו (בסע' 5) במהלך חקירתו הנגדית [עמ' 49 ש' 33-27]; אין בכך ולא כלום. הדבר אינו פוגם ברושם החיובי, האמין מאוד, שהותירה עדותו. הוא הדין בכך שכלל בתצהירו את שמות התרופות שניתנו לתובע במרפאה, לאחר הגעת הרופא, חרף היעדר הבנה בנושא. בן-הדוד ציין ששמות התרופות נמסרו לו על-ידי בא-כוח התובע [סע' 4 ב-ת/2 ועמ' 50 ש' 21-10]. דובר בעד עובדתי אמין, אותנטי, רהוט ומפורט אשר התייחס כדבעי למהלך האירועים במרפאה עובר לאירוע.

         

    25. תצהיר התובע נמשך מהתיק. הוא לא העיד על-אודות ההתרחשות במרפאה ביום האירוע (או בכלל). גרסת התביעה בעניין זה נסמכה על עדות בן-הדוד. מדובר במי שהוא קרוב משפחה של התובע, בן-אחותו של אביו [עמ' 45 ש' 8-7]. אביו של התובע הגיע למרפאה בשלב מאוחר יותר, רק לאחר שהתובע איבד את ההכרה ובעת שבוצעו בו פעולות החייאה [סע' 5-4 ב-ת/1; עמ' 29 ש' 8-5]. אני נכונה לקבל שבכל הנוגע לתיאור מהלך האירועים במרפאה עד לנקודת הזמן שבה התחיל הרופא לטפל בתובע, לרבות שאלת היעדרות הרופא מהמקום ומשך הזמן שחלף עד שבא למרפאה, עדותו של בן-הדוד עשויה להיחשב כעדות של אדם המעוניין בתוצאת המשפט לטובת התובע שזימנו להעיד, כמשמעו בסעיף 54(3) בפקודת הראיות. ככל שמדובר בעדות יחידה בסוגיה זו, בית-המשפט נדרש לנמק מדוע הסתפק בה לשם קביעת ממצא [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)].

         

    26. במקרה דנן, מדובר בעדות שיש לאמצה וניתן לקבוע ממצא לטובת התובע על-פיה ללא קושי. ראשית, אמינות עדותו של בן-הדוד, היא עצמה, עשויה להוות שיקול בקביעת ממצא על-פיה, גם אם אין לה סיוע [דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 711 (2005); רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (2007); ע"א (מח' מר') 2708-08-07 נאות ארז לבנין והשקעות בע"מ נ' מימון (2007)]. שנית, יש לעדות בן-הדוד סיוע חיצוני בדברים שנקבעו לעיל על-בסיס שמיעת עדיו העובדתיים של הנתבע: כך בהודאת הרופא בחקירה נגדית תוך זניחת גרסתו בתצהיר, כך בחזקות ראייתיות שקמו נגד הנתבע בשל אי-זימון עדים מצוות המרפאה זולת הרופא והפקידה, וכך גם באי-הבאת ראיות בידי הנתבע להוכחת הזמן שחלף בין בוא התובע למרפאה לבין חזרת הרופא למקום מהמסגד שבו שהה לצרכי תפילה.

         

    27. הנתבע השקיע זמן רב בניסיון לחלץ מפי בן-הדוד הודאה, בחקירתו הנגדית, כי החתימה על-גבי תצהירו אינה חתימה שלו אלא של אחר זולתו. גם בסיכומים עסק בכך. לעיסוק עודף זה בנראות ולא במהות, בהשערות ולא בעובדות, אין יסוד. בפתחה של עדות בן-הדוד העמידו בית-המשפט על חובתו לומר אמת ושמע מפיו כי החתימה על-גבי התצהיר שנושא את שמו – חתימתו היא. הדברים תועדו בפרוטוקול [עמ' 45 ש' 4-3]. בן-הדוד אישר, במענה לשאלות חוזרות ונשנות בחקירה נגדית, כי הוא שחתם על התצהיר [עמ' 45 ש' 10-9, עמ' 46 ש' 11-10, עמ' 50 ש' 23-22]; לבסוף התערב בית-המשפט בחקירה וקטע עיסוק בנושא שנענה ומוצה [ר' החלטה בעמ' 50]. אין ביכולתי להסיק דבר או לקבוע ממצא מוסמך על-סמך השוואה שהנתבע ביקש לערוך בין חתימת בן-הדוד על תצהירו לבין דוגמת החתימה שנתן במהלך עדותו [נ/9; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 263-262 (1993)]. אלא שזאת עיקר: יש התאמה בין גרסת בן-הדוד בתצהיר לבין עדותו לפני בחקירה נגדית. עמדתי על כך לעיל. הוכח כדבעי שהוא נכח במהלך האירועים שהתרחשו במרפאה ביום האירוע וחזה בהם בעיניו; עדותו לגביהם נסמכה על ידיעה אישית. מצאתי את עדותו ראויה לאמון מלא. במציאות זו, לפלפולי הטענות שכפרו בהיותו חתום על תצהירו אין מקום וראוי היה להימנע מהן. לכל הפחות, ראוי היה לזנוח אותן בסיכומים.

         

    28. יש חיזוק חיצוני נוסף לגרסת בן-הדוד על-אודות המתנה בת דקות ארוכות בין רגע הגעתו של התובע למרפאה לבין מועד קבלתו לטיפול על-ידי הרופא. במה הדברים אמורים?

         

    29. ד"ר מחאג'נה ציין שהתובע קרס תוך דקה ממתן האינהלציה: מצבו הרפואי התדרדר, הוא הכחיל, איבד הכרה והוציא קצף מן הפה; הוא חובר למוניטור שהראה קו ישר והוחל בפעולת החייאה. עוד ציין שבמשך 20 דקות נלחמו על חייו של התובע עד שמצבו התייצב, חזר דופק, הוא החל לנשום ואישוניו הגיבו לאור; או אז הועבר באמצעות נט"ן לבית-חולים העמק [סע' 9-8 ב-נ/10]. עוד העיד הרופא כי הדבר הראשון והמידי שעשה כשפגש בתובע בחדר הטיפולים היה לתת לו טיפול באינהלציה (להלן הטיפול); טיפול זה אך החל ותוך דקה התדרדר התובע והגיע למצב של החייאה [עמ' 59 ש' 24 עד עמ' 60 ש' 4]. הרופא לא עשה דבר-מה ביחס לתובע לפני תחילת מתן הטיפול באינהלציה. נובע מכך שהזמן שהרופא הקדיש לתובע היה עשרים דקות: הוחל במתן אינהלציה, תוך דקה התובע קרס, נעשתה לו החייאה עד לייצובו ואזי הוא פונה באמבולנס לבית-החולים העמק.

         

    30. הנתבע הציג דו"ח פינוי של התובע מהמרפאה לבית-חולים העמק באמבולנס מד"א [נספח ב' בתיק מוצגיו; להלן דו"ח מד"א]. לפי מסמך זה, האמבולנס הגיע למרפאה בשעה 13:40 ועזב אותה עם התובע בשעה 13:50. זמן ההגעה לבית-חולים העמק, 14:15, צוין בנפרד במקום המתאים לכך. עוד נרשם בדו"ח מד"א כי הקריאה להגיע למרפאה התקבלה ב-13:13. הנתבע צירף את דו"ח מד"א בלי לפקפק בתוכנו או לקרוא תיגר על נכונותו. הוא לא העיד את עורכו על-מנת להראות שנפלו אי-דיוקים ברישום השעות שצוינו בו. לפיכך יש לקבל את דו"ח מד"א כראיה לנכונות תוכנו אשר הוגשה בידי הנתבע.

         

    31. ברשומה הרפואית שהרופא ערך לגבי הטיפול בתובע במרפאה [נספח א' בקובץ מוצגי הנתבע; להלן הרשומה הרפואית] צוין בין השאר כך: "תאריך 3.9.09 שעת הפניה 13:00". כל בר-דעת מבין ששעת הפניה שצוינה, 13:00, היא זמן הגעתו של התובע למרפאה. אני דוחה בשתי ידיים את מבוקשו של ד"ר מחאג'נה לטעון שדובר דווקא בשעה שבה הופנה התובע להמשך טיפול בבית-חולים העמק, קרי, לאחר שקרס, עבר החייאה ויוצב [עמ' 62 ש' 19-2]; כך יש לדחות גם את אותה טענה שנשמעה מפי פקידת המרפאה [עמ' 64 ש' 24-23]. שעת הפינוי באמבולנס מד"א שונה ומאוחרת יותר: האמבולנס הגיע למרפאה ב-13:40 ועזב יחד עם התובע ב-13:50. לצרכי עריכתה של רשומה רפואית מלאה ומדויקת שמשקפת את מהלך הטיפול הממשי, יש חשיבות לציון השעה שבה התקבל החולה במרפאה לראשונה; לכך בדיוק נועד המקום בטופס שבו נרשמה בכתב-יד השעה 13:00 לצד המילים המודפסות "שעת הפניה". בשל כך, אין לקבל כי מקום זה בטופס נועד לרישום שעת ההפניה של חולה לטיפול במקום אחר; לא כל מי שמגיע למרפאה נזקק לטיפול המשך תוך הפניה למוסד אחר – אך לגבי כל באיה, יש חשיבות רבה בהקפדה על רישום השעה שבה פנו לקבלה אצלה.

         

    32. זאת ועוד: הרופא מסר שמילא את הרשומה הרפואית בקצרה ובחופזה שכן האמבולנס המתין כדי לפנות את התובע לבית-החולים והייתה דחיפות למלא את הרשומה בלי לעכבם [עמ' 60 ש' 19-17; עמ' 62 ש' 26-23]. במצב דברים זה, ומאחר שבדו"ח מד"א צויינו זמן הקריאה למד"א, זמן הגעת האמבולנס למרפאה וזמן עזיבתו עם התובע לבית-חולים העמק, לא נדרש הרופא למלא נתון זה ברשומה הרפואית. ודאי לא היה הכרח בכך במציאות של דחיפות וקוצר זמן, כשיש צורך דוחק לסיים את הרישום ולשחרר את האמבולנס עם התובע לדרכו.

         

    33. אני קובעת אפוא שהשעה 13:00 שנרשמה על-ידי ד"ר מחאג'נה ברשומה הרפואית היא ללא ספק שעת הגעתו של התובע למרפאה, לא שעת עזיבתו אותה. הגעת התובע למרפאה בשעה 13:00 מתיישבת עם גרסת בן-הדוד בדבר המתנתם לרופא עד תחילת הטיפול פרק זמן ניכר בן כ- 15 עד 20 דקות. לפי עדות הרופא, בין קריסת התובע שארעה דקה לאחר תחילת הטיפול לבין הגעת האמבולנס עברו 20 דקות. שעת הגעת האמבולנס היא 13:40, כאמור בדו"ח מד"א. משמע, גם לשיטת הרופא הטיפול התחיל כעשרים דקות קודם לכן, בשעה 13:20 ובכל מקרה לא לפני 13:15. נובע מכך פער זמנים בן רבע שעה בין הגעת התובע למרפאה לבין תחילת מתן הטיפול. ואם אתייחס לשעת הקריאה לאמבולנס לפי דו"ח מד"א, 13:13, אזי עברו 12 דקות מרגע הקבלה עד לתחילת הטיפול בתובע על-ידי הרופא. כך או כך, מדובר בדקות ארוכות בהן לא קיבל התובע כל טיפול ולא ראה רופא, זאת משום שד"ר מחאג'נה עזב את המרפאה, הותיר את הפקידה לבד ועסק בתפילה מחוץ למרפאה.

         

    34. אין מחלוקת שהתובע בא למרפאה ביום האירוע כשהוא סובל מקוצר נשימה כשברקע מחלת אסטמה לא מאוזנת. אין מחלוקת שבזמן הגיעו למרפאה, היה התובע מצוי במצב רפואי קשה מאוד; הנתבע הודה בכך בכתב-ההגנה באורח מפורש [סע' 7(ג)-(ד); סע' 12 (א); סע' 24(א), (ב) ו-(ו)]. הוסיף הנתבע והתגונן בטענה שהרופא פעל בזריזות ובמיומנות כמתחייב מנסיבות העניין כדי לטפל בתובע במצבו הקשה [סע' 7(ג)] והתובע קיבל טיפול רפואי מתאים כמתחייב ממצבו הקשה מאוד [סע' 12 (א)]. צוין שהתובע בא למרפאה במצב רפואי קשה שחייב פעולה זריזה וחפוזה כדי להציל את חייו [סע' 24(ו), סע' 25(ב)]; במציאות זו, הרופא והצוות במרפאה מיקדו את כוחותיהם והקדישו אותם על-מנת להציל את חייו [סע' 24(א)].

         

    35. המרפאה עוסקת במתן שירותים רפואיים ליחידים מקרב הציבור. שירותים רפואיים אינם ניתנים רק לאנשים בריאים; הם נחוצים לא אחת דווקא לאנשים שאינם בקו הבריאות ובתוך כך למי שמגיע למרפאה כשמצבו הרפואי קשה והוא נזקק לאבחון מיידי ולטיפול רפואי אשר יינתן על-אתר, ללא שיהוי. על הנתבע, בעל המרפאה, להיערך לכך ולהיות מוכן לספק לציבור את השירותים המתחייבים. ניכר שהנתבע מודע לכך; לא בכדי, עלה מתצהיריהם של הרופא ופקידת המרפאה כי רופא נוכח במקום בכל שעות הפעילות ואינו עוזב את המרפאה אם אין במקום איש צוות רפואי אחר שיחפה על היעדרותו. מכך נובע שהמרפאה חבה חובה ברורה כלפי התובע, חולה שנזקק לטיפול רפואי דחוף ופנה אליה לשם קבלתו. הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית של מרפאה כלפי חולה שפונה ומבקש לקבל את שירותיה [ת"א (מח' ת"א) 1273/00 שחר נ' קופת חולים כללית שירותי בריאות כללית, עמ' 21 (2006)]. אני דוחה אפוא את מבוקשו של הנתבע לכפור בקיומה של חובה כזו [סע' 34 בכתב-ההגנה]. בניגוד לטענת הנתבע, חובתו לתובע הופרה גם הופרה.

         

    36. בניגוד לחובת הנתבע כלפי ציבור מטופליו, בהגיע התובע ביום האירוע כשהוא מצוי במצב רפואי קשה מאוד, לא נכח במקום רופא שיקבלו על-אתר. הנתבע לא הראה כי נמצא במקום איש צוות רפואי אחר חלף ד"ר מחאג'נה וממילא אין מחלוקת שאיש צוות כזה כלל לא ראה את התובע ולא טיפל בו. הנתבע לא הראה כי הייתה במקום אחות שתקבל את התובע בקבלה ראשונית, תבדוק את מדדיו ותעריך את חומרת מצבו ודחיפות הטיפול בו. כפי שיובהר מיד, מהתובע לא ניטלו מדדים ולא נערכה לו בדיקה מקדימה להערכת מצבו טרם תחילת הטיפול [ר' בחלק ג']. הרופא התעכב מחוץ למרפאה דקות ארוכות, יקרות, בטרם שב אליה והחל לטפל בתובע; תוך דקה מתחילת הטיפול, הלה כבר קרס. חרף בקשותיו של בן-הדוד וקשיי הנשימה הגלויים שמהם סבל התובע, פקידת המרפאה ישבה בחיבוק ידיים ולא הזעיקה את הרופא לשוב באופן מיידי; היא נהגה כך למרות שידעה היכן הוא נמצא ובמה הוא עוסק. כאמור, הנתבע הודה בכתב-ההגנה, שחור על-גבי לבן, כי התובע בא למרפאה במצב רפואי קשה שחייב פעולה זריזה וחפוזה כדי להציל את חייו. הבירור העובדתי העלה שטיפול שתואם זאת כלל לא ניתן לו; תחילת הטיפול התעכבה כרבע שעה בשל מחדליהם של הרופא ופקידת הקבלה, עובדיו ושלוחיו של הנתבע. אם יש רשלנות – כך היא נראית.

         

    37. הדיון ברשומה הרפואית מוליך לאותה מסקנה עצמה.

         

        ג.הרשומה הרפואית

         

        1. הרשומה הרפואית שנערכה על-ידי הנתבע כוללת מסמך יחיד בן עמוד אחד. אין על כך מחלוקת והרופא אישר זאת [עמ' 60 ש' 21-20]. המלל שנרשם במסמך מתחיל בנקודת הזמן של תחילת הטיפול – הוא הטיפול שתוך דקה מקבלתו קרס התובע ונזקק להחייאה. תועדו שם התרופות שניתנו לתובע באינהלציה וסממני התדרדרותו תוך דקה מתחילת הטיפול (מצוקה נשימתית, איבד הכרה, הכחיל, הוציא קצף מהפה, נהיה ספסטי). צוין שהתובע חובר למוניטור שהראה קו ישר ותועד ביצוע החייאה במשך 20 דקות עד לחזרת דופק, אישונים מגיבים לאור ונשימה ספונטנית ובעזרת טובוס. פורטו תרופות שניתנו לתובע לאחר ההחייאה.

            

        2. אין ברשומה הרפואית כל התייחסות לתהליך קבלה או בדיקה של התובע טרם תחילת הטיפול. סעיף "נטילת תרופות קבועות" בטופס לא מולא ונותר ריק. בסעיף "בדיקה גופנית" תוארו פרטי הטיפול שניתן לתובע, לא פרטי בדיקה. יש ברשומה הרפואית פרק שנושאו בדיקות עזר; גם הוא נותר ריק. עיון במסמך מוליך למסקנה שתואמת את שנקבע לעיל: התובע המתין במרפאה דקות ארוכות מרגע הגעתו אליה בלי שראה רופא, בלי שגורם רפואי מוסמך נטל ממנו מדדים, ראיין אותו על-אודות מצבו ובדק אותו כדי לעמוד על חומרת מצבו והטיפול הדרוש לו. כאשר הטיפול החל – באיחור ותוך עיכוב שנבע מהותרת המרפאה ללא נוכחות רופא, כבר היה התובע במצב קשה מאוד; תוך דקה מתחילת הטיפול חלה התדרדרות והוא נדרש להחייאה ארוכה.

            

        3. ד"ר מחאג'נה מסר בחקירה נגדית שבכניסתו למרפאה נמצאו במקום התובע ובן-הדוד, במצב עמידה; לטענתו, הוא שמע מפי התובע שיש לו קוצר נשימה, הושיבו על כיסא, בדק אותו ומצא שאכן יש לו צפצופים [עמ' 56 ש' 23-21; עמ' 57 ש' 25]. הרופא הודה שלא ערך לתובע בדיקות טרם תחילת הטיפול באינהלציה ואף לא לקח מדדים רפואיים; הוא תלה זאת בקריסת התובע תוך דקה מתחילת הטיפול [עמ' 59 ש' 26-24]. דא עקא, לפי עדות הרופא, כשהוא פגש בתובע לראשונה התובע לא היה בקריסה אלא עמד ודיבר; ד"ר מחאג'נה אינו נביא ולא ידע שהתובע יתחיל להתדרדר תוך זמן קצר מתחילת הטיפול. לא הוצג על-ידו בדל הסבר למחדל שביטויו באי-ביצוע בדיקות ואי-נטילת מדדים טרם תחילת הטיפול [עמ' 59 ש' 19-15; עמ' 59 ש' 27 עד עמ' 60 ש' 12]. בתוך כך לא טרח הרופא לשאול, ולתעד, מהו הטיפול התרופתי שהתובע נוטל.

            

        4. בצר לו, ביקש ד"ר מחאג'נה למצוא מפלט בטענה כי חשב לטפל בתובע תחילה ורק לאחר מכן לבצע בדיקות וליטול מדדים [עמ' 12-5]. בכך סתר מניה וביה את עדותו הראשית, בה ניסה ליצור מצג שונה לגמרי. על-פי תצהירו, עם קבלת חולה במרפאה הוא מוכנס מיד לצוות אשר כולל רופא ואחות כדי לערוך בדיקות ראשוניות ומיון; אלו נדרשים לשם החלטה על דחיפות הטיפול ואופן הטיפול [סע' 4 ב-נ/10]. הוסיף ד"ר מחאג'נה והצהיר: "עם קבלת החולה, אני מיד מתשאל אותו ועושה בדיקות ראשוניות, ובהתאם להתרשמותי המקצועית, מקבל החלטה על אופן הטיפול" [שם, סע' 5]. הרופא לא הסתפק בעדות כללית זו לגבי התנהלותו בדרך כלל והוסיף, בהתייחסו לביקורו של התובע במרפאה ביום האירוע: "למיטב זכרוני, ביום 3/9/2009 התובע הוכנס אלי כשהוא מתלונן מקוצר נשימה. עם קבלתו הושבנו אותו על מיטה. ולאחר אנמנזה ובדיקות רפואיות, מיד נתנו לו אינהלציית וינטולין וסטרואידים, כמקובל לחולי אסטמה במצבי קוצר נשימה" [שם, סע' 6].

            

        5. משמע, בעדותו הראשית צייר הרופא מציאות שבה קבלה מיידית של החולה, נטילת בדיקות תחילה והחלטה על אופן הטיפול רק לאחר מכן היא אמת-המידה המקצועית שלפיה יש לנהוג. הוא לא טען כי במקרה דנן, הייתה מניעה לנהוג בדרך זו. בעדותו הפך את עורו – גם בעניין זה. הוא הודה שלא נלקחו בדיקות כלשהן טרם תחילת הטיפול וביקש לשכנע – באופן שלא עורר אמון, כי היה מקום לדחות את הבדיקות עד אחרי הטיפול, תוך היפוך היוצרות ביחס לגרסת התצהיר לגבי סדר הפעולות הנכון בקבלת חולה [עמ' 60 ש' 28-26]. הצהרתו של ד"ר מחאג'נה כי בקבלתו היה התובע "בן אדם רגיל ומדבר" חייבה אותו לדבוק במתווה הרגיל, קרי, נטילת בדיקות תחילה וקביעת טיפול והענקתו לאחר מכן, כמתואר בעדותו הראשית. לא עלה בידי הרופא להניח את הדעת לגבי אופן טיפולו בתובע, ללא עריכת בדיקות וללא נטילת מדדים. זהו חסר ממשי וסטייה מסטנדרט הטיפול הרפואי הנכון והמתבקש שעליו עמד הרופא בתצהירו.

            

        6. אף בהקשר זה התרשמתי התרשמות שלילית מאוד – במונחי מקצועיות ואמינות גם יחד, משני עדיו העובדתיים של הנתבע. על מהלך הקבלה של התובע אמרה פקידת המרפאה: "אבל אצלנו אני זוכרת שהוא נכנס ישירות לרופא, שם יש אחות ומי שמקבל אותו בפנים. אז מחליטים איך מתחילים את הטיפול ואם יש מלווה שולחים אותו אליי לפתוח את התיק, אבל במקרה שיש קשיי נשימה או משהו, הוא נכנס ישירות לרופא, מתחילים בטיפול. אני לא מעכבת את המטופל אצלי" [עמ' 64 ש' 30 עד עמ' 65 ש' 2]. בניגוד לעדותה, התובע לא הוכנס מייד לרופא – אשר נעדר מהמקום, אלא חיכה לו דקות ארוכות חרף תלונותיו על קוצר נשימה. הנתבע לא הוכיח כי הייתה במקום אחות שתקבל את התובע עד להגעת הרופא ותיטול ממנו בדיקות ומדדים, תוך מתן ביטוי לכך ברשומה הרפואית.

            

        7. נוכח פער הזמנים בין הגעת התובע למרפאה לבין פגישתו ברופא ותחילת הטיפול, לא הייתה מניעה כי פקידת הקבלה תפתח לו תיק רפואי ותתעד בכתב-ידה את הנעשה לאשורו, עד להגעת הרופא. היא לא עשתה כן ומסרה שהרשומה הרפואית אינה כוללת דבר-מה בכתב-ידה; מלוא תוכנה נרשם בידי הרופא [עמ' 66 ש' 5-4]. מדובר במי שהיא מזכירה רפואית בהכשרתה ומבינה היטב את החשיבות שנודעת לתיעוד מלא ומהימן ברשומה הרפואית [עמ' 64 ש' 29-26]. יש לקבוע כי הרשומה הרפואית חסרה – ואף מגמתית ומסתירה, במובן זה שהיא לא שיקפה את פערי הזמן בין הגעת התובע לבין קבלתו לטיפול אצל הרופא, לא נתנה ביטוי להיעדרו של רופא משך דקות ארוכות מאז הגעת התובע ולא תיעדה את בקשת התובע כי רופא יראה אותו – בקשה שפקידת המרפאה הודתה בה: "אני זוכרת שהחולה בא עם מישהו אחר, ביקשו את הרופא, הכנסתי אותם לחדר הרופא. [...] מה קרה בפנים אני לא יודעת" [עמ' 66 ש' 10].

            

        8. עדות הרופא לגבי הרשומה הרפואית הייתה מתפתלת ולא עקבית. תחילה, כשעיין בה, ציין: "יכול להיות שיש פה טעות בכתיבה" [עמ' 58 ש' 12]. בהמשך שינה טעמו וטען שאין במסמך דבר-מה לא נכון [עמ' 62 ש' 22-20]. הרופא אישר שהרשומה לא משקפת, דבר דבור על אופנו, את מהלך הטיפול תוך כדי נתינתו; הוא מילא אותה כולה רק למפרע – אחרי שהטיפול ניתן לתובע, אחרי שהלה קרס, אחרי שעבר החייאה, וממש טרם פינויו באמבולנס לבית-החולים. בלשונו: "אני כתבתי את המכתב בסיום המקרה, היה אמבולנס מחכה, אני לא כתבתי את המכתב בבית משפט אלא לחדר מיון שזה היה מקרה חריף ואמבולנס היה צריך לקחת אותו, ואני הייתי ממהר וכתבתי כמה מילים בשביל ההפנייה. יכול להיות כמה מילים טעות" [עמ' 60 ש' 19-17]. לא נערך מסמך אחר שתיאר נאמנה, בזמן-אמת, את כל שנעשה בהתייחס לתובע במרפאה מרגע כניסתו אליה [עמ' 60 ש' 22-20]. כבר צוין לעיל: ברגע פגישתו של הרופא בתובע, התובע עמד ודיבר; הרופא לא חזה את קריסתו. מכיוון שכך, היה עליו למלא את הרשומה תוך כדי קבלת התובע וההחלטה על אופן הטיפול בו; הרופא נמנע מכך ולא נתן סיבה שתצדיק זאת.

            

        9. בשל כל הטעמים הללו מדובר ברשומה חסרה ופגומה. סעיף 17(א) בחוק זכויות החולה מורה: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית". הרשומה דנן אינה מקיימת את אמות-המידה אשר נקבעו בחוק.

            

        10. מומחה בימ"ש התייחס לחסרים ברשומה הרפואית במסגרת פרק "פרשת המקרה": "התיעוד היחיד מהאירוע הנו תיעוד רופא המרכז (אשר נכתב בדיעבד) המציין כי במהלך טיפול באינהלציה של וונטולין (מרחיב סמפונות) ודקסקורט (סטירואידים) התחילו סימני מצוקה נשימתית, התובע איבד הכרה הכחיל הוציא קצף מהפה ונעשה ספסטי. חובר למוניטור שהראה קו ישר (דום לב) [...]. לא מצאתי תיעוד ממנו ניתן להבין מה היה לוח הזמנים? מתי הגיע למרכז? מה היה מצבו כשהגיע למרכז? מתי טופל לראשונה? מה היה מצבו [...] טרם תחילת הטיפול באינהלציה? (דופק, לחץ דם קצב נשימות, ממצאים בבדיקה גופנית בהאזנה לראות, סטורציה?)" [מ/1, עמ' 2].

             

        11. גם בפרק "דיון" בחוות-דעתו ניתן לדברים הללו ביטוי. כך קבע מומחה בימ"ש: "אין מידע על מצבו הרפואי של התובע עם הגיעו לטיפול. מקובל שעם הגיעו של מטופל הסובל מהתקף אסטמה לטיפול רפואי נלקחים סימנים חיוניים (לחץ דם, דופק, מספר נשימות ובמקומות מסוימים רווי חמצן) ע"י אחות. נטילת הסימנים מאפשרת לאחות לקבל מידע על מצבו הראשוני של המטופל לדווח לרופא, וליצור קדימות לטיפול במקרה של מטופל שאינו חש בטוב או שהסימנים החיוניים שלו אינם תקינים ונזקק לטיפול בהקדם" [שם]. כזאת לא נעשה בהתייחס לתובע – בין בדקות הארוכות שבהן הוא המתין להגעת הרופא ובין מיד עם המפגש הראשוני בינו לבין הרופא.

             

        12. גם בעדותו לפני עמד מומחה בימ"ש על דלותה ופגמיה של הרשומה הרפואית – ועל המסקנה שנובעת מכך: "[...] בהעדר תיעוד רפואי כלומר אם היה איזה תיעוד של הדופק שלו בזמן שהגיע, חיבור למוניטור, מדידה של כמות החמצן בגופו, אין לנו יכולת או אין שום פרמטר שיתמוך בהנחה שהמצב שלו היה בסדר ופתאום קרתה הפרעת קצב. בתיעוד הרפואי לא מצאתי משהו שתומך בזה, זה יכול להיות אך בתיעוד הרפואי אין מסמך או חלק של מסמך שתומך בזה" [עמ' 22 ש' 31-27]. לפיכך שלל מומחה בימ"ש את התזה שגולל מומחה הנתבע בחוות-דעתו, לפיה עשה התובע שימוש יתר במשאף ונטולין על-רקע אסטמה לא מאוזנת, ולכן לקה במהלך הטיפול במרפאה בהפרעת קצב לבבית – כך שקריסתו נבעה ממצבו כפי שהיה עובר להגעתו למרפאה ולא מטיב ומהלך הטיפול שניתן לו במקום [עמ' 22 ש' 32 עד עמ' 23 ש' 1].

             

        13. מומחה בימ"ש ציין את הדופי שנפל ברשומה הרפואית בשל כך שהיא נערכה כולה רק למפרע: "בדרך כלל הסיכום הרפואי הוא תוצאה של כל מה שקורה במוקד הרפואי. ז"א הבן אדם מגיע למוקד הרפואי, בודקת אותו אחות, מקבלת אותו למרכז ואני מניח כמו שאני מכיר יש תיעוד ספציפי לקבלה של הבן אדם למוקד או לחדר המיון, זה מסמך שבו נרשם כל מה שעושים בזמן השהות שלו שם ומכתב הסיכום זה משהו שונה לגמרי. זאת אומרת יש לנו מכתב סיכום אבל אין לנו מכתב קבלה או מסמך שמעיד על קבלה, שם של אחות שקיבלה אותו, משהו" [עמ' 24 ש' 22-17].

             

        14. את היעדר המידע זקף מומחה בימ"ש לחסרים ברשומה הרפואית: "אנחנו לא יכולים לדעת כי חסר מידע קריטי שהיה עוזר לנו להבין מה קרה שם. מישהו שהיה אמור לאסוף מידע מהרגע שהוא דרך במרכז הרפואי לא עשה את זה כמו שצריך. [...] העדות של העד [הכוונה לבן-הדוד; ק"א] היא פיסה בפאזל. יש כאן פאזל, אני מסתכל לא רק על מה שהעד אמר שקרה, אני מסתכל על אי לקיחת סימנים, אין שעת הגעה, אין מדדים, אין איזה הערכה של מצב בהגעה. [...] אם מישהו מגיע לחדר מיון או למוקד רפואי ויש קבלה רפואית ומהקבלה הרפואית אתה למד על המצב של המטופל. אין כאן קבלה רפואית. אחר כך אין מידע שיאפשר להבין את ההתרחשות. זה מה שאני מתכוון" [עמ' 23 ש' 18-16, 26-23, 31-29]. המומחה עמד על כך שהמסמך הרפואי היחיד שנערך במרפאה לגבי התובע אינו רשומה רפואית תקינה אלא סיכום רפואי שנכתב רק למפרע [עמ' 24 ש' 22-17].

             

        15. מומחה בימ"ש מסר שהרשומה הרפואית נערכה באופן שחוטא לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 6/96 מיום 10.3.1996 [נ/7, להלן חוזר המנכ"ל; עמ' 27 ש' 25-24]. חוזר המנכ"ל הוגש באמצעות המומחה ובכך היה לחלק מחומר הראיות שלפיו יש להכריע [רע"א 5728/17 פלונית נ' קופת חולים כללית - ביה"ח העמק עפולה, פס' 5 (2017)].

             

        16. בפרק 1 לחוזר המנכ"ל שכותרתו "חשיבותה של הרשומה הרפואית" צויינו הטעמים שבעטיים "תיעוד מדוייק ומלא של מהלך המחלה ושל תהליכי האבחון והטיפול, הוא בעל חשיבות מבחינה רפואית". סעיף 1(א) בחוזר דן בחשיבות של "שימור כרונולוגי של עובדות, מסמכים, השערות, שיקולים, התייעצויות ודיונים הנוגעים להערכת מצבו של החולה [...]". ברשומה דנן אין מהלך תיעוד כרונולוגי והיא נרשמה כולה למפרע, בתום הטיפול – למרות שגם לשיטת הרופא, לא הייתה כל מניעה לערוך רישום בנקודת המפגש הראשונה בינו לבין התובע, טרם מתן הטיפול. מוסיף סעיף 1(ב) בחוזר המנכ"ל וקובע: "תיאור מדוייק של מצב החולה בזמנים נתונים, הן עפ"י הערכתו הסובייקטיבית (האנמנזה) והן עפ"י הערכת הרופא וממצאי הבדיקות, הינו מדד חשוב ביותר למעקב אחר כיוון התפתחות של המחלה ו/או השפעת הטיפול". אין ברשומה דנן ממצאי בדיקות ומדדים בכלל, לא כל שכן ציון של זמני נטילתם ביחס לתחילת הטיפול או מהלכו.

             

        17. כך מורה סעיף 3 בחוזר המנכ"ל: "מבחינה משפטית, הרשומה הרפואית היא הראייה המרכזית בכל התדיינות באשר לטיב הטיפול הרפואי ותוצאותיו. ראייה זו משמשת כלי לבדיקת שרשרת הארועים שהביאה לתוצאה בלתי רצויה למטופל. היא התיעוד היחיד המאפשר למומחים ולשופטים לנתח ולהעריך האם אמנם היה ליקוי או פגם בהליכי הטיפול ובאם המסקנות שהוסקו היו סבירות. רשומה מלאה ומדוייקת עשויה לסייע לרופא הנתבע, אשר יכול בעזרתה להוכיח את דרך הפעולה בה נקט, את הבסיס לה ואת מערכת השיקולים שהביאה אותו לפעול כפי שפעל. היא מקיימת את חובתו של הרופא כלפי החולה, כלפי עמיתיו וכלפי המוסד הרפואי והיא עונה לצורך ליתן דיווחי אמת".

             

        18. דברים דומים נקבעו בפסיקתם של בתי-המשפט: "החובה היא חובה אחת, זהה, המשותפת לכל רופא המנהל רישומים רפואיים והיא מעוגנת כיום בסעיף 17 לחוק זכויות החולה [...]. ודומה שעל חשיבותם של הרישומים הרפואיים ותפקידם המרכזי בהליך ההתחקות אחר ההתפתחויות שאירעו בעבר על בסיס ראיות אותנטיות, אין צורך להכביר מילים [...]. איננו עוסקים ברישומים שנעשו לפני עשרות שנים, אלא ברישומים משנת 2001, בתקופה שהמודעות לחשיבות הרישום הרפואי כבר הפכה לנחלת כל העוסקים ברפואה" [ע"א 8842/08 עזבון המנוח לב ארי ז"ל נ' ד"ר סרנת, פס' 16 (2011); להלן עניין לב ארי]. גם בשל פגמיה של הרשומה הרפואית – ולא רק בשל עיכוב לא סביר בתחילת הטיפול עקב הותרת המרפאה ללא רופא, הפר הנתבע את חובתו לתובע.

             

        19. עוד נפסק, באופן ספציפי בהתייחס להוראותיו של חוזר המנכ"ל: "חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות, מס' 6/96, מיום 10.3.96 [...] שעניינו 'הרשומה הרפואית', קובע בסעיף 4 שבו, כי הרשומה הרפואית צריכה להכיל אנמנזה מלאה ומפורטת, פרטי הבדיקה הקלינית, פרטי בדיקות העזר, התייעצויות, הליך האבחנה על כל שלביו וכן הדיון: 'במסגרת זו על הרופא לציין את השיקולים שהביאוהו לבחור בטיפול המסוים, במיוחד כאשר קיימות חלופות טיפוליות'. מן האמור ניתן ללמוד, כי רישום מלא ומקיף כולל לא רק הליכים אשר בוצעו במטופל או עתידים היו להתבצע בו, אלא גם הליכים נוספים אשר עשויים להיות רלבנטיים לעניינו אך נשללו בשל נסיבותיו הספציפיות. רשומה מפורטת כזו חושפת הלך מחשבתם של הרופאים ומאפשרת לבחון שיקול דעתם, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה משפטית [...]" [ת"א (מח' י-ם) 3509/01 פרוך נ' ביה"ח אל מקאסד אל ח'ירייה, פס' 38 (2005); ערעור שהוגש על פסק-דין זה נדחה].

             

        20. הנתבע ניסה לערער את מסקנותיו של מומחה בימ"ש משום שמצא לנכון לקבל מידע לא רק מהאב שנלווה לתובע למרפאת המומחה אלא גם מבן-הדוד; הלה הובא בידי האב למרפאת המומחה לפי בקשתו של מומחה בימ"ש [עמ' 9 ש' 29-28]. מומחה בימ"ש פגש בתובע ואביו ביום 11.12.2017 ובבן-הדוד – ביום 18.5.2018. הדברים שבן-הדוד מסר תועדו בחוות-הדעת [מ/1 בעמ' 1 למטה ובעמ' 2 למעלה; עמ' 10 ש' 30-26, עמ' 11 ש' 4-2]. מומחה בימ"ש ביקש לשמוע את בן-הדוד מאחר שהוא זה שנכח עם התובע בזמן הקריטי שלפני קריסתו, עד הגעתו למרפאה ובזמן המתנתו לרופא, בעוד שהאב לא נמצא במקום [עמ' 11 ש' 32-31].

             

        21. אין כל פסול בהתנהלותו של מומחה בימ"ש. חוות-דעת מומחה נסמכת ברגיל על הנחות יסוד עובדתיות. במקרה רגיל, היה התובע מוסר את המידע למומחה בימ"ש; במקרה דנן, המומחה התקשה לקבל מהתובע מידע ממשי, הרשומה הרפואית לגבי האירוע חלקית ואילו האב כלל לא נכח באירוע [עמ' 12 ש' 19-15]. המידע העובדתי נלקח אפוא בידי המומחה מבן-הדוד שליווה את התובע באירוע עד רגע קריסתו. ודוק: קביעת ממצאים בדבר מהלך הדברים ביום האירוע מהפן העובדתי, לרבות הכרעה במחלוקת שנסבה על ההתנהלות במרפאה ומשך הזמן שהתובע המתין לרופא, שמורה במובהק לבית-המשפט. אילו נמצא, על-בסיס שמיעת העדים, כי הרופא נכח במרפאה וקיבל את התובע מיד בהגיעו למקום, אזי הייתה מתאיינת גרסתו של בן-הדוד, זאת גם כנתון ששימש את מומחה בימ"ש בקביעת מסקנותיו. לא אלה פני הדברים. אימצתי את גרסת בן-הדוד כנכונה וקבעתי על-סמך מכלול הראיות כי הרופא נעדר מהמרפאה ועל התובע נכפתה המתנה לו במשך כ-15 דקות שבמהלכן לא קיבל טיפול ולא נלקחו ממנו בדיקות או מדדים רלוונטיים להערכת מצבו. בכך אומתה ההנחה העובדתית שנכללה בחוות-דעתו של מומחה בימ"ש ואשר נסמכה על הדברים ששמע מפי בן-הדוד.

             

        22. בעדותו לפני גילה מומחה בימ"ש פתיחות וגמישות שהותירו רושם מקצועי ומהימן. הוא מסר שהבנתו את האירוע שעליו נסבה חוות-דעתו לא נסמכה רק על גרסת בן-הדוד ואם יתחוור כי גרסתו לא הייתה מדויקת, אזי יהא המומחה נכון לבחון את מסקנותיו ולשנותן בהתאם למה שייקבע כשמשקף נאמנה את מהלך הדברים והנסיבות שאפפו את האירוע [עמ' 12 ש' 27-22; עמ' 24 ש' 11-9]. מאחר שעדותו של בן-הדוד אומצה כנכונה, התייתר הצורך לעשות כן ונמצא שחוות-דעתו של מומחה בימ"ש לא הסתמכה על הנחה עובדתית שחטאה למציאות.

             

        23. אין פסול בכך שמומחה בימ"ש לא קיבל גירסה מפי הרופא ואין שוויון בעניין זה בין בן-הדוד לבין הרופא [עמ' 12 ש' 31-20]. דברו של הרופא נשמע באמצעות הרשומה הרפואית שהייתה חלק מהתיעוד שלפיו נתן המומחה חוות-דעת. פגמיה וחסריה של הרשומה מונחים לפתחם של הרופא והנתבע-מעסיקו. בעדותו לפני לא ידע הרופא ליתן הסבר מספק, מניח את הדעת, לפגמים ולחסרים הללו; אם לא הצליח לרפאם בעדותו בבית-המשפט, פשיטא שלא היה עולה בידו לעשות כן גם אילו נשמע בפני מומחה בימ"ש לצרכי מתן חוות-דעתו.

             

        24. אני דוחה את טענת הנתבע כי התובע המתין לתחילת הטיפול משום שלא דיווח לנתבע על כך שמצבו קשה מאוד [סע' 12(ג) בכתב-ההגנה]. ראשית, דובר בטענה עובדתית חלופית שאין בידי הנתבע להעלותה, לאחר שגרס כי התובע התקבל מיד ולא המתין לרופא כלל. שנית, אבחנת מצבם של חולים המגיעים למרפאה, הערכת מצבם ועמידה על מידת הדחיפות במתן הטיפול הן באחריות הנתבע מעצם היותו מרכז רפואי. הדברים נקבעו בחוות-דעתו של מומחה בימ"ש, בדברים שצוטטו לעיל, ולא נסתרו; כך צוין גם בתצהיר הרופא. לבסוף, מן העדויות עלה שבן-הדוד העמיד את פקידת הקבלה על חומרת מצבו של התובע ודרש כי יראה רופא, אך היא לא הזעיקה רופא והניחה לתובע להמתין עד שהרופא יסיים את העיסוק בענייניו הפרטיים מחוץ למרפאה. מעדות פקידת המרפאה עלה שהיא ידעה והבינה שהתובע שרוי במצוקת נשימה [עמ' 64 ש' 30 עד עמ' 65 ש' 2]. השהיית הטיפול היא מחדל שמונח כולו לפתחו של הנתבע; לתובע לא היה חלק בגרימתו.

             

        25. הרשומה הרפואית חסרה ופגומה על-פי כל קני-המידה הרלוונטיים שנמנו לעיל: לא צויינו בה זמן הגעתו של התובע למרפאה ביחס לזמן קבלתו לטיפול, אין בה התייחסות לנטילת מדדים ובדיקות רלוונטיות להחלטה על הטיפול המתאים לו במצבו, או כאלה שיתארו במדויק את מצבו בהגיעו ובקבלתו לטיפול. הרשומה נערכה כולה למפרע, אף זאת באופן דל ומרושל.

             

        26. התוצאה היא היפוך נטל השכנוע והעברתו לנתבע בכל הנוגע להוכחת מהלך הטיפול הרפואי הממשי שניתן לתובע והיעדרו של קשר סיבתי בין הטיפול (או העדר הטיפול) לבין קריסתו, עד כדי דום לב וצורך בהחייאה: "הלכה היא כי הימנעות מעריכתו של רישום רפואי יכול שתביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע. זאת, שכן בעטיו של הנזק הראייתי אשר נגרם לתובע בהיעדר רישום רפואי, עלול התובע למצוא עצמו ניצב בפני קושי של ממש להוכיח את תביעתו על פי מאזן ההסתברויות. ודוק: נטל השכנוע יועבר לנתבע ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנותו ואך ביחס אליהן" [עניין לב ארי, פס' 17]. "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על מקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על גורמים לנזק" [ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ר' גם ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535 (2004)]. העברת נטל השכנוע בשל רשלנות רישומית נקבעה כדבעי בשורה ארוכה של הלכות; המקרה דנן לא מעורר קושי מיוחד ביישומן ואינו מצריך ניתוח ודיון משפטי מעבר לזה שהובא לעיל.

             

            ד.חוות-הדעת הרפואיות

             

            נקבע שבכל הנוגע לטיפולו בתובע לקה הנתבע בשני אלו: ראשית, ברשלנות שביטוייה בעיכוב במתן הטיפול עקב היעדרו של הרופא מהמרפאה ואי-הזעקתו למקום כדי לטפל בתובע; שנית, ברשלנות רישומית שנוגעת לאופן עריכתה של הרשומה הרפואית. הדיון שיובא כעת בחוות-הדעת שהגישו בעלי-הדין ובחוות-דעתו של מומחה בימ"ש מוליך לקביעה כי הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו של הנתבע לבין קריסת התובע סמוך לאחר תחילת הטיפול, תוך היזקקות להחייאה ואשפוז ממושך, רפואי ושיקומי, לאחר מכן.

             

            1. התובע הסתמך על חוות-דעתו של פרופ' אורן פרוכטר, מומחה למחלות ריאה ורפואה פנימית, שניתנה ביום 13.8.2016. מומחה התובע בדק אותו ביום 10.8.2016. בבדיקת התובע תועדו צלקות ותפקודי נשימה תוך ציון מדדים ומסקנה על-אודות הפרעה חסימתית קלה [עמ' 4].

                

            2. חוות-הדעת נסבה, כאמור בה, על אפשרות קיומם של כשלים רפואיים בטיפול הרפואי שקיבל התובע במרפאה ושאלת קשר אפשרי ביניהם לבין נכות רפואית קבועה בה לוקה התובע. אין בחוות-הדעת קביעה של נכות רפואית הנובעת מהטיפול במרפאה, בין במועד תום האשפוז ובין ביום עריכתה.

                

            3. מומחה התובע ציין, בהתייחס לעברו של התובע, כך: לקה באסטמה מגיל שנתיים. סביב שנת 2009 תמונה של אסטמה קשה לא מאוזנת היטב. בחלקה יוחסה לאי-הקפדה על טיפול מניעתי קבוע במשאפים. קיים תיעוד על פניות חוזרות למרפאת קופת החולים כולל פניה למיון העמק בתאריך 27.5.2009 בשל התקפי אסטמה שהצריכו טיפול במשאפים, אינהלציות וסטרואידים במתן סיסטמי [עמ' 3 ב'סיפור המקרה'].

                

            4. עוד צוין כי התובע פנה למרפאה בשל התקף קוצר נשימה, כאשר הטיפול התעכב והתובע נאלץ להמתין כעשרים דקות. לפי הרשומה הרפואית, "תוך כדי קבלת אינהלציה ונטולין + דקסקורט התחילו סימני הדרדרות ומצוקה נשימתית איבד הכרה הכחיל הוציא קצף מהפה נהייה ספסטי". בוצעה החייאה ממושכת והתובע הועבר מונשם לבית-חולים העמק [עמ' 3 ב'האירוע המדובר'].

                

            5. אלו מסקנותיו של מומחה התובע: מדובר בתובע עם אסטמה לא מאוזנת שהגיע לקבל טיפול רפואי בשל התקף חמור של אסטמה. בשל עיכוב בתחילת הטיפול בעת היותו במרפאה, מצבו הדרדר במהירות בשל היפוקסיה (חוסר חמצן) והוא עבר החייאה שבסופה נותר נזק אנוקסי מוחי קבוע. כאשר מצב של דום לב כתוצאה מהתקף אסטמה מתרחש במוסד רפואי – כמו במקרה דנן, יש חשיבות לבחינת נסיבות המקרה. סיבת המוות מספר אחת בהתקף אסמטי חריף היא אספיקציה והיפוקסיה. ניטור לחץ דם קצב לב דופק וסטורציה (סימנים חיוניים) חייבת להתבצע במהירות. הטיפול במקרי התקף חריף של אסטמה מסכנת חיים מתבסס על עקרון חשוב של ייצוב נשימתי עם אספקת חמצן מהירה ככל האפשר, ובמקביל מתן מרחיבי סימפונות ומתן סטרואידים שמשפיעים מאוחר יותר. העיכוב בנקיטת אמצעי ניטור וטיפול חיוניים אלה הביא להתדרדרות המהירה של התובע שהייתה יכולה להימנע [עמ' 4]. מהנתבע, מוקד רפואי שאמון על מתן טיפול חירום, מצופה לא לאפשר למטופל שמגיע בהתקף אסטמה חריף להתעכב אלא להתחיל בטיפול מיידי. אי-התחלה בטיפול הביאה לתוצאה טרגית שהייתה יכולה להימנע. תחילת טיפול מיידי הייתה עשויה בסבירות גבוהה למנוע התדרדרות וכן למנוע מצב בו היפוקסיה גרמה לדום לב ולצורך בהחייאה ממושכת שהסתיימה בנזק מוחי קבוע [עמ' 5].

                

            6. הנתבע הסתמך על חוות-דעת מיום 28.2.2018 של פרופ' מרסל טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה. מומחה הנתבע בדק את התובע ביום 18.2.2018. חוות-דעתו הוכנה בשתי פעימות: תחילה נדון מצבו של התובע על-פי התיעוד הרפואי ללא בדיקתו, ופורטו ממצאיו של מומחה הנתבע ומסקנותיו על-בסיס זה; צוין שהתובע הוזמן לבדיקה חמש פעמים ולא הגיע [עמ' 6]. לאחר מכן תועדה בדיקתו של התובע בידי מומחה הנתבע ביום 18.2.2018, תוך הוספת פרק דיון ומסקנות לאחר מכן.

                

            7. מומחה הנתבע תיאר את הטיפול בתובע במרפאה ביום האירוע [עמ' 1]. הוא תיעד שבקבלתו לבית-החולים בעפולה צוין מפי בני-המשפחה כי במהלך הימים האחרונים חש ברע והתלונן על קושי בנשימה אך המשיך לעשן נרגילה; עוד תועד כי מדובר בחולה הידוע כסובל מאסטמה המטופל בתרופות. לא צוין דבר על איחור במתן טיפול במרפאת הנתבע [עמ' 2]. בהמשך תיאר מומחה הנתבע את הטיפול בתובע בבית-חולים העמק ואת הממצאים במהלכו תוך הפניה לתיעוד הרפואי ממהלך האשפוז ולסיכום מחלה מבית-חולים אלין [עמ' 4-2].

                

            8. מומחה הנתבע הדגיש שלפני האירוע סבל התובע מאסטמה קשה לא מאוזנת. בסיכום ביקור מקופ"ח מיום 30.4.2009: אסטמה קשה לא מאוזנת, לא מקפיד על טיפול פרופילקתי. בקשות חוזרות להקפיד על טיפול פרופילקתי עם FLIXOTIDE אך מסרב. קיבל מספר פעמים הפניות לייעוץ ולא כיבד אותן. ב-25.7.2009 נבדק בקופ"ח מאוחדת בשל אסטמה קשה לא מאוזן. לא מקפיד על נטילת טיפול פרופילקתי, שימוש יתר במשאפי ונטולין, מסרב להמלצה לטיפול פרופילקתי ב- FLIXOTIDE, קיבל מספר פעמים הפניות לייעוץ אך לא כיבד אותן. בבדיקה כניסת אוויר חסומה, צפצופים בריאות. הוסבר שלא יקבל מרשם לוונטולין לפני בדיקה והערכה של רופא ריאות. הופנה למרפאת ריאות. מומחה הנתבע הפנה עוד לסיכום מחלה מבית-חולים רמב"ם מהימים 21-18 באפריל 2012, קרי, לאחר האירוע.

                

            9. בפרק דיון ומסקנות ראשון קבע מומחה הנתבע כך [עמ' 5-4]: התובע סירב לקבל טיפול מונע מסודר, עישן נרגילה והיה מטופל ע"י ונטולין בלבד, מספר פעמים ביום. ביום האירוע, תוך כדי קבלת אינהלציה בוונטולין, פיתח דום לב עם קו ישר או VF. הוצאת קצף מהפה ותגובה לאדרנלין, אטרופין ובקובינט תוך חזרה לנשימה ספונטנית מלמדים שהאירוע היה בעיקר קרדיאלי ולא נשימתי עקב טיפול מוגזם בוונטולין בלבד וסירובו של התובע לקבל טיפול מונע מסודר תוך מעקב במרפאת ריאות, למרות הפניות רבות מקופת חולים ומחדרי מיון בהם ביקר בכל פעם שבה נכנס למצוקה נשימתית. אמנם מצבו של התובע היה קשה אך לא בדרגה אשר חייבה אשפוז בשל אסטמה או סיבה אחרת; למרפאה התובע לא הגיע באמבולנס אלא בליווי משפחה. חולה במצב קשה אמור להגיע באמבולנס או לפחות להודיע מראש למרפאה שאמור להגיע במצבו הקשה, דבר שלא נעשה. אין תיעוד באף מסמך לכך שנאלץ להמתין לתחילת הטיפול כעשרים דקות כטענת המשפחה. התאושש לאחר טיפול בן עשרים דקות בעזרת צוות מד"א. לפיכך, האירוע היה בעיקר קרדיאלי, קרוב לוודאי בשל קרדיוטוקסיות בגין מתן מוגזם של ונטולין יחד עם עישון נרגילה ללא כל טיפול מונע אחר.

                

            10. נוכח אי-הגעת התובע לבדיקה, קבע לו מומחה הנתבע נכות בשיעור 20% לפי תפקודי ריאה מיום 2.7.2015 שנמנו בחוות-דעתו של מומחה התובע; נרשם כי המדדים שם מבטאים הפרעה חסימתית קלה בלבד. לאחר בדיקת התובע נערך סיכום נוסף; לגבי הבדיקה צוין, לצד פירוט ממצאיה: מרגיש טוב, תחת טיפול ב- RELVAR 1X1 ואינהלציות לפי הצורך. קביעת נכות של 20% לפי סעיף 6ב בתקנות המל"ל בגין תפקודי הריאה נותרה בעינה. מומחה הנתבע דבק בקביעתו כי האירוע היה קרדיאלי. הוא ציין כי ההמתנה לקבלת טיפול, במידה שהייתה – לא יותר מ-7-6 דקות לפי דברי המשפחה, לא השפיעה על המהלך הדרמתי באותו יום שהיה כולו דווקא תוך כדי מתן הטיפול.

                 

            11. מומחי הצדדים לא נחקרו; נשמעה רק עדות מומחה בימ"ש שנחקר לבקשת הנתבע. עוד בטרם אדרש לקביעות מומחה בימ"ש, יש לשלול את האפשרות לקבוע דבר-מה לפי חוות-דעתו של מומחה הנתבע. ראשית, מומחה הנתבע התייחס לעיכוב צנוע בהתחלת הטיפול, בן 7-6 דקות בלבד "לפי דברי המשפחה"; אין בראיות גרסה עובדתית כזו. קבעתי שחל עיכוב בן כ-15 דקות בקבלת התובע לטיפול, זאת באחריות הנתבע. מדובר בעיכוב משמעותי, כפול מזה שמומחה הנתבע התייחס אליו. חוות-דעתו של מומחה הנתבע חסרה בכך שאין בה התייחסות לעיכוב הממשי שחל בין הגעת התובע למרפאה לבין תחילת הטיפול בו. שנית, אין בחוות-דעתו של מומחה הנתבע התייחסות רצינית, ממשית, לחסרים ברשומה הרפואית; זהו פגם מהותי אשר מעיד על היותה מוטית וחד-צדדית. שלישית, יש בחוות-דעתו של מומחה הנתבע סתירות בכל הנוגע למצב התובע בהגיעו למרפאה. במקום אחד תואר מצבו של התובע כקשה אך לא בדרגה שחייבה אשפוז; מומחה הנתבע ביקש לגזור מכך מסקנות לחובת התובע, שלא התריע על הגעתו תוך מתן אפשרות לנתבע להיערך לכך. אך במקום אחר צוין שהתובע לא בא במקרה חירום והיה סביר שתהיה המתנה קצרה טרם קבלתו לטיפול [השוו עמ' 5 למעלה לעמ' 5 למטה]. בהיעדר אמירה עקבית וברורה בעניין זה, הסתירות פועלות לחובת מומחה הנתבע.

                 

            12. מומחה בימ"ש מונה לחוות-דעה בעניינים אשר בתחום מומחיותו כביטויים בכתבי-הטענות ובחוות-הדעת שנתנו מומחי הצדדים [החלטה מיום 12.4.2018; להלן החלטת המינוי]. מאחר שבחוות-דעתו של מומחה התובע אין קביעת נכות תוך ייחוסה לאירוע, נמנע מומחה בימ"ש לקבוע דבר-מה בעניין זה [עמ' 9 ש' 32 עד עמ' 10 ש' 5; עמ' 18 ש' 26-25]. בדין נהג כך; הסמכתו יונקת את כוחה מהחלטת המינוי והוא אינו רשאי לחרוג ממה שהתבקש לבחון בה [ר' גם להלן בחלק ו'].

                 

            13. מומחה בימ"ש ציין את שנחזה מתיקו הרפואי של התובע: הוא סובל מאסטמה מילדות וטופל בוונטולין במשאף ואינהלציות לפי הצורך. לא נטל טיפול קבוע לאסטמה; כאשר חש בהחמרה נהג לפנות לקופת החולים או למוקד רפואי לביצוע אינהלציה. יש תיעוד לשתי פניות לחדר מיון עקב התקפי אסטמה בסמיכות לאירוע, בתאריכים 27.5.2009 ו-22.8.2009. תועד ביקור אצל רופא משפחה ביום 30.4.2009, בו נרשם: "חולה אסטמה קשה לא מאוזן. לא מקפיד על נטילת טיפול פרופילקטי. שימוש יתר במשאפי וונטולין. בקשות חוזרות להקפיד על נטילת טיפול פרופילקטי בפליקסוטייד אך מסרב. קיבל מספר פעמים הפניות לייעוץ במרפאות ראות - לא כיבד את ההפניות".

                 

            14. מומחה בימ"ש התייחס בחוות-דעתו לרשומה הרפואית ולחסרים בה; הדברים נדונו לעיל. הוא סקר את עמדות מומחי הצדדים תוך הסתייגות ממסקנותיו של מומחה הנתבע. ראשית, מומחה בימ"ש שלל את הקביעה שקריסת התובע נבעה מאירוע קרדיו-טוקסי עקב צריכה מוגזמת של ונטולין: אין תימוכין לכך שביום האירוע התובע נטל כמויות גדולות ומוגזמות של ונטולין; ספיגה של ונטולין שניתן באינהלציה היא חלקית ואינה אמורה לגרום להפרעות קצב. שנית, הטענה בדבר אי-מתן הודעה מראש לנתבע על הגעתו של חולה קשה, דינה דחיה. התובע הגיע למרפאה על רגליו; מרכז רפואי אמור לטפל בחולים קלים וקשים כאחד, גם אם הם מגיעים ללא תיאום מראש. המומחה כלל לא נחקר לגבי קביעה זו ויש לקבלה במלואה.

                 

            15. מפאת חשיבותו, יובא באופן מפורט פרק הדיון והמסקנות בחוות-דעתו של מומחה בימ"ש: התובע הגיע למרפאה בגלל קשיי נשימה שנגרמו עקב התקף אסטמה, כפי שהיה רגיל ועשה פעמים רבות בעבר. לאחר המתנה החל לקבל טיפול. במהלך הטיפול מצבו החמיר מאוד והוא עבר החייאה שלאחריה נותר בחיים עם פגיעה מוחית. השאלה לדיון: תפקוד צוות המרפאה בדקות שבין הגעת התובע לבין אירוע קריסתו, ואם התוצאה הטרגית קשורה לתפקודם.

                 

                התיעוד הרפואי דל בלשון המעטה. הוא מולא רטרואקטיבית. עיון בו מעלה שאלות: ראשית, המפגש הראשוני בין צוות המרפאה לבין התובע היה בסמוך מאוד לקריסתו. באין רישום של לוח זמנים, לא ניתן לאמת או לשלול את טענת משפחת התובע כי היה עיכוב של עשרים דקות בתחילת הטיפול. התובע הגיע למרכז הרפואי על רגליו ומכך יש ללמוד שהגיע במצב סביר, ומצבו החמיר במהלך ההמתנה.

                 

                שנית, אין מידע על מצבו הרפואי של התובע עם הגיעו לטיפול. עם הגיעו לטיפול של מטופל הסובל מהתקף אסטמה, מקובל שנלקחים סימנים חיוניים על-ידי אחות (לחץ דם, דופק, מספר נשימות ובמקומות מסוימים רווי חמצן). נטילת הסימנים מאפשרת לאחות לקבל מידע על מצבו הראשוני של המטופל, לדווח לרופא וליצור קדימות לטיפול אם יש צורך בכך. באופן תיאורטי, קבלה רפואית של התובע בידי אחות מיד עם הגיעו למרכז הרפואי הייתה מאפשרת לעמוד על מצבו ולזהות את הבעיה הרפואית (אם קיימת) בהקדם ולהתחיל בטיפול מוקדם. תיאורטית, טיפול מהיר יכול היה לשנות את המהלך ולמנוע את התוצאה הטרגית. בהיעדר סימנים חיוניים, טענתו של מומחה הנתבע כי מצבו של התובע היה טוב בהגיעו לטיפול וכי האירוע הוא תופעת לוואי של הטיפול היא ספקולטיבית ואינה מבוססת מבחינה מקצועית.

                 

                שלישית, אין מידע על ממצאי הבדיקה הגופנית במהלך המפגש בין הרופא לתובע. התיעוד הרפואי נכתב בדיעבד. עולה ממנו שהתובע קרס במהלך ביצוע אינהלציה; המשמעות היא כי אנו נשארים ללא מידע על מצבו של התובע בעת שהחל טיפול באינהלציה. רביעית, אין הוראת רופא שתספק מידע על הטיפולים שהתובע קיבל ועל מינוני התרופות אותן קיבל באינהלציה.

                 

            16. על-רקע הדברים הללו קבע מומחה בימ"ש שקריסתו של התובע במהלך ביצוע האינהלציה יכולה לנבוע משני גורמים. האחד, החמרת התקף האסטמה שבגללו הגיע לטיפול לכדי התקף מסכן חיים: ברונכוספזם קשה, ירידה קשה מאוד באוורור הריאתי, היפוקסיה, היפרקפניה עד כדי ערפול הכרה, דום נשימה ודום לב. השני, הפרעת קצב פטאלית. בהיעדר מידע מדויק על מצבו בכל רגע נתון במהלך שהותו במרכז הרפואי ובהיעדר מידע על סוג ומינון התרופות שקיבל במהלך הטיפול שם לא ניתן לאשר אפשרות זו; קשה להאמין שקריסתו נבעה מהפרעת קצב פטאלית שאינה קשורה לסיבה בעטיה פנה למרכז (התקף אסטמה). בהיעדר תיעוד רפואי אשר יוכיח התנהלות וטיפול העומדים בסטנדרטים רפואיים סבירים (ביצוע קבלה רפואית, לקיחת סימנים, זיהוי דרגת החומרה של ההתקף ורישום רציף של סימנים אשר יעידו על מצבו), אין חלופה הגיונית או הסבר אחר להשתלשלות העניינים ולתוצאה הטרגית פרט לעיכוב מצד הצוות הרפואי בזיהוי התדרדרות מצבו של התובע (התקף אסטמה מסכן חיים) אשר גרמה לשיהוי קריטי בתחילת הטיפול.

                 

            17. חוות-דעת מומחה בימ"ש קבעה אפוא קשר סיבתי בין השיהוי בתחילת הטיפול לבין קריסת התובע סמוך לאחר תחילת מתן הטיפול, התדרדרות מצבו עד כדי צורך בהחייאה והנובע מכך. בתוך כך הופנמו לתוך חוות-הדעת החסרים ברשומה הרפואית – שנזקפים לחובת הנתבע; נשללה, במונחי סיבתיות והסתברות, התזה בה דגל מומחה הנתבע, לפיה קרס התובע בשל הפרעת קצב פטאלית ולא מכל סיבה אחרת, לרבות סיבה שיש לה קשר להתנהלות הנתבע.

                 

            18. חרף חקירה נגדית ארוכה ומפורטת, נותרו קביעותיו של מומחה בימ"ש על מכונן בלי שנסתרו או התערערו. הוא נתן הסבר מקצועי, אמין, להנחות ולקביעות שניצבו ביסוד חוות-דעתו, זאת גם בקשר למצבו של התובע עובר ליום האירוע ובהגיעו למרפאה לקבל טיפול [עמ' 13 ש' 30-29]. אין מחלוקת שעובר לאירוע, התובע סבל מאסטמה לא מאוזנת כשברקע אי-קבלתו של טיפול מונע למרות המלצת רופאיו. בה בעת, המומחה עמד על דעתו שלא ניתן לייחס לאי-קבלת טיפול מונע למחלת האסטמה ולשימוש עודף בונטולין על-רקע אסטמה לא מאוזנת את התקף האסטמה החריף בו התובע לקה ביום האירוע [עמ' 13 ש' 31 עד עמ' 15 ש' 2]. לא ניתן לקשור בהכרח, כאמירה גורפת, בין אי-קבלת טיפול מונע לבין התרחשותו של התקף אסטמה [עמ' 18 ש' 8-6, 16-15]. מתיעוד רפואי בזמן שקדם לאירוע ניכר שכאשר התובע מפסיק לקבל טיפול, מצב הנשימה שלו מתדרדר [עמ' 18 ש' 22-19]. המומחה קשר זאת לפניות לחדר מיון שתועדו בתקופה שקדמה לאירוע, בתאריכים 27.5.2009 ו-22.8.2009, בשל התקפי אסטמה.

                 

            19. מומחה בימ"ש אישר ששימוש יתר בוונטולין הוא סימן לאסטמה לא מאוזנת; לשימוש כזה יש סיכונים והוא עלול לגרום לדפיקות לב מהירות ובמקרים נדירים גם להפרעות בקצב הלב, עד כדי מוות [עמ' 20 ש' 18-12; עמ' 21 ש' 6-4]. אם חולה שסובל מאסטמה לא מאוזנת מעשן, העישון מקשה על האיזון ובעטיו התגובה לתרופות טובה פחות [עמ' 20 ש' 9-8, 26]. בה בעת שב מומחה בימ"ש ודחה את התזה שהובאה בחוות-דעתו של מומחה הנתבע, לפיה קריסתו של התובע הייתה אירוע קרדיאלי שנבע משימוש יתר בוונטולין על-רקע אסטמה לא מאוזנת, ולא היה קשור לטיפול – או לאי-הטיפול – שניתן לתובע במרפאה [עמ' 21 ש' 23-22].

                 

            20. כך אמר: "הטוקסיות של ונטולין במונחים של הפרעות קצב הוא נקודתי כי ונטולין זה מולקולה שמשך החיים שלה קצר והיא נעלמת מהגוף מהר מאוד. כדי שיגרמו תופעות כמו הפרעת קצב ברגע מסוים צריך שיהיה בגוף הרבה מאוד ונטולין. יש כמה שיטות לתת ונטולין, יש את המשאף ויש את האינהלציה. בביקור בחדר מיון כשמישהו עם התקף אסמטי הוא מקבל כמויות גדולות של ונטולין באינהלציה אחת אחרי השניה עד שההתקף לא נגמר במינון שעולה בהרבה מהמינון של הונטולין שמקבלים במשאף של הטיפול הרפואי. [...] זה שאלה של עלות ותועלות. מצד אחד יש התקף אסמטי שמסכן את החולה ומצד שני יש את הסיכון של הונטולין. לוקחים את הסיכון הזה, זה טיפול מקובל בחדר מיון. אני חוזר עוד פעם התופעות של הונטולין היא נקודתית והיא נובעת ממינון גבוה של ונטולין שנלקח במשך זמן קצר. זה שונה משימוש בונטולין שהוא ארוך טווח" [עמ' 21 ש' 30 עד עמ' 22 ש' 8]. עוד הדגיש: "טיפול בונטולין כשלעצמו אם לקחת אותו הרבה ימים בטיפול עודף זה לא שם אותך במקום שמועד להפרעת קצב. הפרעת קצב היא תוצאה של אירוע נקודתי" [עמ' 22 ש' 18-16].

                 

            21. במענה לשאלה מפורשת שבית-המשפט הפנה אליו חזר המומחה על מה שקבע בחוות-הדעת. יש אפשרות להתקף אסטמה שמוביל להפרעת קצב: "[...] התקף אסטמה קשה שלא מטופל מוביל לזה שהנשימה לא אפקטיבית, כמות החמצן בגוף יורדת ואז התוצאה הסופית יכולה להיות הפרעת קצב גם כן"; אך במקרה הנוכחי, מומחה בימ"ש שלל זאת, כשהוא מפנה למה שנרשם ברשומה הרפואית ולמה שאין בה: "הפרעת קצב יכולה להיגרם בשני מנגנונים. [...] בהעדר תיעוד רפואי כלומר אם היה איזה תיעוד של הדופק שלו בזמן שהגיע, חיבור למוניטור, מדידה של כמות החמצן בגופו, אין לנו יכולת או אין שום פרמטר שיתמוך בהנחה שהמצב שלו היה בסדר ופתאום קרתה הפרעת קצב. בתיעוד הרפואי לא מצאתי משהו שתומך בזה, זה יכול להיות אך בתיעוד הרפואי אין מסמך או חלק של מסמך שתומך בזה" [עמ' 22 ש' 31-20].

                 

            22. עדות המומחה על כך הייתה עקבית: "התקף אסמטי זה משהו שמתפתח במקרה הקטסטרופלי בדקות וזה יכול לקחת יותר מדקות. הפרעת קצב זה משהו כזה אתה רגע אחד בסדר ורגע אחרי זה אתה קורס. ההשתלשלות של העניינים יש לך דברים שאין עליהם חילוקי דעות, הוא היה שם כמה דקות לקבל טיפול רפואי, היה לו קוצר נשימה ותוך כדי זה שהוא קיבל טיפול הוא קרס. אין לנו מידע לגבי מה היה הדופק שלו כשהוא הגיע, אם היה לו דופק מהיר, אם הוא יכל לדבר כן או לא, כמה נשימות היו לו בדקה, אנחנו די באפלה" [עמ' 23 ש' 9-4]. הוא ציין שהתובע הגיע למרפאה בהליכה עצמאית מהרכב – כפי שתיאר בן-הדוד [עמ' 23 ש' 11; עמ' 26 ש' 29-26]. את 'האפלה' וחוסר הידיעה שנגרם בעטיה זקף מומחה בימ"ש להתנהלות המרפאה: לכך שהתובע המתין לקבלת טיפול, לכך שבקבלתו לא נלקחו בדיקות ומדדים כדי להעריך את מצבו, ולרשומה הרפואית החסרה שנערכה כולה למפרע [עמ' 23 ש' 31-16; עמ' 26 ש' 24-19].

                 

            23. המומחה שלל כלא סבירה אפשרות בה התובע נכנס על רגליו למרפאה, התפתח מצב קשה, תוך כדי הייצוב שלו התחילו לאבחן אותו תוך הפניית שאלות, והוא התמוטט לפני שהספיקו לעשות לו בדיקות. כך אמר: "יש אפשרות כזו אבל היא מאוד לא מתקבלת על הדעת. יש דברים שאפשר לעשות במקביל, כלומר אפשר לתת לאדם אינהלציה ובמקביל לבדוק לו דופק, ולעשות לו רסטורציה, לתאר איך בן אדם נראה. לא מצאתי תיעוד כזה. אם הוא נכנס למרפאה וקרס אז התיאוריה שאתה מציג לי יכולה להיות. לא מצאתי תיעוד שתומך בזה" [עמ' 28 ש' 6-3; וכן עמ' 29 ש' 10-5]. המומחה עמד על דעתו כי מאחר שהתובע נכנס למרפאה כשהוא הולך על רגליו, לפני מתן אינהלציה – צריך היה לערוך לו בדיקות וליטול מדדים, ואין אינדיקציה לכך שהדבר נעשה [עמ' 29 ש' 29-27; עמ' 29 ש' 33 עד עמ' 34 ש' 3].

                 

            24. אני מאמצת את קביעותיו של מומחה בימ"ש, בחוות-דעתו ובעדותו לפני, ללא סייג. מההיבט של מומחיות רפואית, עליה אמון המומחה, האפשרות של קריסת התובע בשל רשלנותה של המרפאה מסתברת יותר מהאפשרות של התדרדרות מצבו על-רקע אירוע לבבי שאין לו קשר להתנהלות המרפאה. בלשונו של המומחה: "הונטולין עצמו יעשה לו הפרעת קצב פתאלית? זה עניין של סבירויות. זה קבלת החלטות באי וודאות. אנחנו נמצאים כאן באי וודאות ואי הוודאות הזו נובעת מהתיעוד הרפואי או יותר נכון מאי תיעוד רפואי. בתוך אי הוודאות הזאת הסיכוי לדעתי שגרם לקריסתו הוא קשור לאסטמה הוא יותר גבוה מכל האפשרויות האחרות" [עמ' 24 ש' 8-5].

                 

            25. קביעותיו של המומחה תואמות את הקביעות בפן העובדתי-המשפטי עליו אמון בית-המשפט: גם מהיבט זה, הוכח שהמרפאה התרשלה בכך שכפתה על התובע המתנה לקבלת טיפול, לא נטלה בדיקות ומדדים כדי להעריך את מצבו טרם תחילת טיפול, וערכה רשומה רפואית חסרה ופגומה לגביו. יש בכך הוכחה של עוולת הרשלנות; לכל הפחות, בגינן של הקביעות הללו, עבר נטל השכנוע למגרש הנתבע והיה עליו להוכיח שקריסת התובע נגרמה ללא קשר להתנהלותו אלא מחמת סיכונים שהיו טמונים במצבו הרפואי אשר קדם לבואו למרפאה ביום האירוע. לא עלה בידי הנתבע לעשות כן כלל ועיקר.

                 

            26. הנתבע ניסה לערער את עדותו של מומחה בימ"ש בכל דרך, לרבות על-ידי הטלת דופי אישי בו ובאמינותו. אין לכך יסוד. אם מסמך רפואי כלשהו, רלוונטי לטיפול בתובע, לא נמצא לפני המומחה ובשל כך לא נזכר בחוות-דעתו, הדבר לא מעיד על התעלמות פסולה מתיעוד רלוונטי. בהחלטת המינוי חויבו בעלי-הדין להעביר לעיון המומחה כל מסמך שהם מבקשים להסתמך עליו, טרם מתן חוות-הדעת ותוך שלושים יום [שם, סע' 5]. הנתבע לא הראה כי הוא שיגר למומחה בימ"ש מסמכים רפואיים על-פי החלטה זו, אך הוא בחר להתעלם מהם [עמ' 8 ש' 19 עד עמ' 9 ש' 21].

                 

            27. אין פסול בכך שמומחה בימ"ש ערך את חוות-דעתו בשני שלבים, תחילה על-סמך פגישתו עם התובע והאב ולאחר מכן – בהשלמה למה שקבע קודם לכן, לאחר ששמע גרסה מפי בן-הדוד לגבי מהלך ההתרחשות במרפאה ביום האירוע. מומחה בימ"ש הסביר זאת באופן אמין ומניח את הדעת [עמ' 9 ש' 29-28; עמ' 11 ש' 26-5]. אם לא עדכן המומחה את תאריך חוות-הדעת לאחר המפגש עם בן-הדוד, אין בכך ולא כלום. גם מומחה הנתבע כתב את חוות-דעתו באותו מהלך, תוך דיון וסיכום לפני בדיקת התובע והוספת פרק דיון וסיכום אחרי בדיקתו.

                 

            28. בכך שמומחה בימ"ש כתב מאמרים יחד עם מומחה התובע פרק זמן משמעותי בן חמש-עשרה שנה לפני מעורבותו בתיק זה אין ללמד על הטיה או דעה מוקדמת לטובת התובע [נ/5; עמ' 15 ש' 23]. מומחה בימ"ש מסר שקשרי עבודתו עם מומחה התובע תמו לפני כעשור; קודם לכן, הלה התמחה במחלקה שמומחה בימ"ש ניהל ומאז שעזב אין להם קשר [עמ' 17 ש' 32-14]. הוברר שמומחה בימ"ש ומומחה התובע נותנים חוות-דעת רפואיות לבעלי-דין שניצבים משני עברי המתרס; עיקר חוות-הדעת שפרופ' יגלה עורך הן לנתבעים [עמ' 30 ש' 10-6]. אם סבר הנתבע שכתיבת מאמרים עם מומחה התובע בעבר הרחוק צריכה לפסול את חוות-דעתו של מומחה בימ"ש, אזי היה עליו להעלות זאת בהזדמנות הראשונה ולא להמתין עד לחקירתו; הוא לא עשה כן, ויש לכך משקל ומשמעות [רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2007); רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673 (2002)].

                 

                ה.אשם תורם

                 

                לאחר ששקלתי את הראיות והעדויות, באתי לכלל דעה שאין מקום להשית על התובע אשם תורם.

                 

                1. מומחה בימ"ש שלל את טענת מומחה הנתבע כי היה על התובע להודיע למרפאה שהוא בדרכו אליה כדי שתוכל להיערך לקבלתו. מומחה בימ"ש כלל לא נחקר בסוגיה זו, וטוב שכך; מדובר בטענה שראוי היה להימנע ממנה. הנתבע הוא מוקד רפואי. עליו להיות ערוך לקבל ולקלוט בכל שעות פעילותו אנשים שבאים לקבל טיפול, לרבות מי שנזקק בשל מצבו לטיפול דחוף. בשל כך צריך להיות נוכח במקום איש צוות רפואי בכל עת; כך עלה מתצהירי עדיו של הנתבע. בזמן האירוע, המרפאה כשלה בקיום הכללים הללו. המרפאה הופקרה על-ידי הרופא ובמקום נותרה רק פקידת הקבלה שלא השכילה להתמודד באופן נכון ומתבקש עם הגעת התובע ועם דרישת בן-הדוד שהרופא יגיע לטפל בו.

                    

                2. הכללים שחלים על קבלה לטיפול רפואי – לרבות אלו שנוגעים לניהול רשומה רפואית על-פי חוזר המנכ"ל, מתבססים על קיומו של תהליך קבלה מסודר של חולה שפונה לקבלת טיפול, תוך אבחנתו על-בסיס עריכת בדיקות ונטילת מדדים ובחינתו בידי איש מקצוע שהוכשר לכך. קבלת חולה לטיפול אינה מתבססת על אבחנה עצמית של המטופל. אדם שפונה למרפאה עשוי להימצא במצב מסכן חיים שטעון טיפול דחוף בלי שהוא מודע לכך. לא רק אנשים בקיאים, מודעים לעצמם, זכאים לטיפול רפואי מקצועי; גם חולים שאינם מדקדקים בטיפול המיטבי שהומלץ להם זכאים לקבלו.

                    

                3. מתווספת לכך העובדה שהתובע הגיע למרפאה בהליכה, לאחר שחווה בעבר הלא רחוק כמה ביקורים בחדר מיון בשל קוצר נשימה, על-רקע מחלת האסטמה. דווקא בשל כך היה התובע רשאי להניח שמצבו ביום האירוע אינו שונה מכך; הוא יגיע למרפאה, יטופל ויחזור אל שגרת יומו כפי שהיה במקרים קודמים. לא הייתה עליו כל חובה להתריע בפני המרפאה על הגעתו, ודי שבכניסתו אליה הפגין סימני קוצר נשימה שהיו צריכים להדליק אצל צוותה נורה אדומה.

                    

                4. אכן, מצבו של התובע כלל גורמי סיכון. הוא סבל מאסטמה לא מאוזנת. הוא נמנע מלמלא את המלצת רופאיו ולהסתייע בטיפול מונע. מהתיעוד הרפואי עלה שעישן נרגילה חרף מצבו [מסמך מבית-חולים העמק מיום 15.9.2009 בעמ' 2, עמ' 110 בקובץ מוצגי הנתבע]. התובע השתמש במשאף ונטולין במה שעשוי להיחשב שימוש יתר כדי ליתן מענה לאסטמה, בהיעדר איזון שלה. לכל אלה התייחס מומחה בימ"ש תוך זיקה לתיעוד מתיקו הרפואי של התובע עובר לאירוע. גורמי הסיכון הללו לא פטרו את המרפאה מן החובה ליתן לתובע טיפול רפואי מקצועי, סביר, מיד עם פנייתו אליה, תוך קבלתו בפרק זמן שתואם את מצבו ומתן הטיפול שמתחייב מכך על-בסיס אבחנה שכוללת גם נטילת מדדים ועריכת בדיקות מינימליות מן הסוג שמומחה בימ"ש מנה בעדותו.

                    

                5. אילו התקבל התובע לטיפול תוך זמן סביר, היה מאובחן כנדרש מטיפול רפואי מקצועי סביר ואזי היה קורס תוך כדי הטיפול ומגיע למצב של החייאה – ניתן היה לזקוף זאת לגורמי סיכון שמהם סבל על-רקע מחלתו וסירובו ליטול טיפול מונע שיאזן אותה. במקרה כזה, לא היה הנתבע נושא באחריות. החובה לספק לחולה טיפול רפואי סביר היא חיוב השתדלות, לא חיוב תוצאה; אם ניתן הטיפול הרפואי הסביר בנסיבות העניין ולא צלח, לא תחול חבות משפטית בשל כך. לא כן במקרה דנן: הטיפול שניתן לתובע במרפאה לא היה סביר כלל ועיקר; כך במונחי ציר הזמן שנסב על קבלתו הראשונה לטיפול וכך גם במונחי אופן בדיקתו ואבחנתו טרם תחילת הטיפול. כאמור, הרשומה הרפואית הפגומה הניחה את הנטל לשכנע בדבר היעדר רשלנות שגרמה לתוצאה לפתחו של הנתבע. הנטל לא הורם.

                    

                6. אם נאמץ את טיעונו של הנתבע, ייווצר מצב אבסורדי שחותר תחת תפקודו התקין של מוסד רפואי מסוגו. שוו לכם מצב בו אדם מנסה ליטול את חייו ומגיע למרפאה לשם קבלת טיפול שיציל אותו. כלום עשויה המרפאה לפטור עצמה בטענה כי החולה סיכן את חייו, ואשר על כן מותו נובע מאשמו התורם ואילו עליה אין כל אחריות? ניתן לקבל טענה זו רק אם לחולה ניתן הטיפול הרפואי הסביר והמתבקש בנסיבות העניין, מיד עם הגעתו וללא שיהוי. לעומת זאת, אם המרפאה השתהתה בקבלתו ובהתחלת הטיפול בו ללא כל טעם מבורר, והחלה לתת לו טיפול באיחור בלי שערכה בדיקות ונטלה מדדים בעלי חשיבות לקביעת אופן הטיפול, תחוב היא ברשלנות ולא תישמע בטענה שיש לייחס למטופל אשם תורם בגין התוצאה.

                    

                7. כך או כך, במקרה דנן רשלנותו של הנתבע כה בוטה – גם בעיכוב בתחילת הטיפול בשל כך שהרופא האחראי במקום נעדר והותיר את המרפאה ללא איש צוות רפואי וגם בנתינתו של הטיפול באיחור ללא עריכת בדיקות נדרשות, שהיא קטעה כל קשר סיבתי בין הימנעותו של התובע מקבלת טיפול מונע למחלת האסטמה לבין התוצאה הקשה של קריסתו סמוך לתחילת הטיפול, עד כדי אירוע של דום לב והיזקקות להחייאה ממושכת [ע"פ 6026/11 טמטא ווי נ' מדינת ישראל (2015); עב"ל (ארצי) 211/06 חן - המוסד לביטוח לאומי (2007)].

                    

                8. סעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין שעניינו אשם תורם מורה כך: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". האשם התורם הוא תרומתו הרשלנית של הניזוק לאירוע הנזק. כלל הוא כי "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976); ע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת (2015)].

                    

                9. השאלה אם התנהגות שבגדרה חולה אסטמה מילדות נמנע מקבלת טיפול מונע היא סבירה או לא סבירה נושאת אופי מעורב; יש בה גם פן של מומחיות מקצועית. מעדות מומחה בימ"ש עלה שאי-נטילת טיפול מונע אינה בהכרח התנהגות לא סבירה. כך אמר: "יש אנשים שזקוקים לטיפול מונע ויש אנשים שלא זקוקים לטיפול מונע, זה לא אחיד, ויש כל מיני דרגות חומרה של אסטמה". לדבריו, יש חולים שלא מקבלים טיפול מניעתי והמחלה והסימפטומים לא חוזרים; לעומת זאת, "[...] יש אנשים שלוקחים טיפול מונע ועדיין יש להם סימפטומים" [עמ' 13 ש' 10-7]. מעדותו זו עולה כי הימנעות התובע מקבלת טיפול מונע אינה מעשה לא סביר שעשוי לכונן אשם תורם כהגדרתו בחוק.

                    

                   ו.מישור הנזק

                    

                   מה הוכיח התובע במישור הנזק? מעט מאוד. בסופו של יום, הוכחה זכאות לפיצוי רק בגין ראש נזק של כאב וסבל – זאת בגין קריסת התובע במרפאה עד כדי צורך בהחייאה ובגין האשפוז העוקב לאירוע, תחילה בבית-החולים העמק ולאחר מכן בבית-החולים השיקומי אלין.

                    

                   1. בכתב-התביעה נטען שבעקבות האירוע התובע סובל מפגיעה מוחית קשה והוכר כנכה בשיעור 100% על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) כתוצאה מן האירוע [שם, סע' 6]; נטען כי מאז האירוע התובע מוגבל שכלית, לא מסוגל לתפקד, ניידותו מוגבלת והוא סובל ממצב נפשי ירוד עד כדי צורך בטיפולים פסיכיאטריים [סע' 7(ד)-(ז) וסע' א' בעמ' שאחריו]. אלא שהתובע נמנע מהגשת חוות-דעת בתחומים הרפואיים הרלוונטיים לשם קביעת נכותו בעקבות האירוע. לא הוגשו חוות-דעת שהולמות את הטענות הללו בתחום הנוירולוגי, הפסיכיאטרי והשיקומי. כבר צוין לעיל שגם בחוות-דעתו של מומחה התובע בתחום הריאות – חוות-הדעת היחידה שהוגשה מטעמו, אין קביעת נכות בתחום הנשימתי אשר נובעת מן האירוע.

                       

                   2. התביעה דנן היא תביעה מובהקת לפיצוי נזקי גוף; כדי להוכיח נזק גוף שכרוך בנכות וכן כדי להוכיח דבר-מה אחר שברפואה, נדרשת חוות-דעת בתחום הידע הרלוונטי. וודאי שמן ההכרח להציג חוות-דעת רפואיות לשם הוכחת טענות לקיומה של פגיעה שכלית ונפשית עקב האירוע; הוא הדין בטענה לפגיעה קשה בעטיו בכל תחומי החיים תוך צורך במלווה קבוע בשכר, בדיור ובניידות [סע' 8 בכתב-התביעה]. כך נובע מתקנה 127 בתקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984 שחלה על התביעה: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו" [ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, בית חולים רמב"ם חיפה (2009); ת"א (של' ת"א) 10636-05-11 פלוני נ' סיני, פס' 42 (2017)]. התובע לא ביקש לפטור אותו מלהגיש חוות-דעת בתחומים רלוונטיים לתביעתו.

                       

                   3. זאת ועוד. העילה המרכזית עליה נסמכה התביעה היא עוולת הרשלנות. בעוולה זו, קיומו של נזק אשר נובע מן ההתרשלות הוא אחד היסודות המכוננים, ההכרחיים, של העילה. כך עולה מן הסיפא של סעיף 35 בפקודת הנזיקין: "[...] הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". נזק שכרוך בנכות רפואית יש להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית – ואין בלתה.

                       

                   4. לא למותר לציין: במקרה דנן, לא דובר בהוכחת דבר-מה שולי כימי מחלה שאין בצידם טענה לנכות; טענות התביעה כיוונו לקיומה של נכות צמיתה בתחום השכלי-הנוירולוגי ובתחום הנפשי, באופן שמשפיע על חיי היום-יום של התובע: אובדן כושר עבודה, טיפולים רפואיים, צריכת תרופות, ניידות, הסתייעות קבועה בעזרת צד שלישי בשכר ועוד. אל-מול גודל הטענות ניצבה דלות בוטה של הראיות שהובאו (ולמעשה – לא הובאו) לשם הוכחתן. הדברים אמורים גם בטענות אחרות בעלות היבט רפואי מובהק שנכללו בתצהיר האב: טענה לפגיעה בדיבורו של התובע, לקשיים בבליעה, לכאבים בגב וברגל ימין שלא היו לפני האירוע, לאובדן חוש הטעם, ועוד [סע' 22(א) ו-(ח) עד (י) ב-ת/1].

                       

                   5. לא נעלם מעיני כי בחוות-דעתו של מומחה התובע הובאה אמירה זו, לאחר דיון באשפוז שעבר בעקבות האירוע: "החולה נותר עם נזק מוחי קבוע. כושר ראייה ירוד. ורבלית מתבטא בצורה ירודה" [עמ' 3 למטה]. בחוות-דעתו של מומחה בימ"ש צוין: "התובע עבר החייאה על-ידי רופא המרכז. לאחר כעשרים דקות חבר לרופא המרכז אמבולנס שלאחר ייצוב מצבו העביר אותו מונשם לבית-החולים העמק בעפולה. לאחר מהלך מסובך וארוך שוחרר לאשפוז שיקומי בבית-חולים אלין. כיום, תשע שנים לאחר האירוע, התובע סובל מפגיעה מוחית ע"ר של אנוקסיה (חוסר באספקת דם) מוחית במהלך האירוע. לדברי האב, מצב האסטמה של התובע טוב לאחר האירוע משהיה לפניו" [מ/1, עמ' 2]. יחד עם זאת, מדובר באמירות כלליות של מי שאינם מומחים בתחום הנוירולוגי; לא בכדי, אין בחוות-הדעת הללו שנתנו מומחים בתחום הריאה בדיקה של התובע מן ההיבט הנוירולוגי או קביעת נכות בתחום זה. יש מנעד שלם של פגיעות ונכויות תחת קורת הגג של פגיעה מסוג "נזק מוחי". כדי להפוך את האמירה הכללית לנזק מוכח בר-פיצוי נדרשת חוות-דעת של מומחה נוירולוגי, אלא שזו לא הוגשה ללא צל-צילו של טעם.

                       

                   6. לא-זו-אף-זו. בהוכחת נכות רפואית בתחום זה או אחר אין די. בית-המשפט פוסק פיצוי בגין נכות תפקודית; הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה ביכולותיו של הנפגע אשר נובעת מנכותו הרפואית. הנכות הרפואית היא כלי עזר חשוב בהוכחת טיבה של הנכות התפקודית, אך היא אינה חזות הכול. כאשר הנכות הרפואית הצמיתה היא 0%, משמעותה היא שהנפגע החלים מפגיעתו לחלוטין; אם לא נשארה נכות רפואית, סימן הוא בדרך-כלל שגם לא נותרה מגבלה תפקודית [ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)]. לאותה מסקנה בדבר היעדר גריעה תפקודית אנוס בית-המשפט להגיע אם בתחום רפואי מסויים הועלו טענות בידי מי שתובע פיצוי בגין נזק גוף אך לא הוגשה בעטיו חוות-דעת מומחה.

                       

                   7. בפתח הדברים צוין שהתובע הוסתר מעיני בית-המשפט לכל אורך ההליך. יש ליתן משמעות גם לכך. התובע הוא בעל-דין. היה מחובתו להיות נוכח בכל דיון ודיון, זולת אם בית-המשפט פטר אותו מכך. התובע לא ביקש וממילא לא קיבל פטור כזה. לגבי קדם-משפט אחד בלבד קבע בית-המשפט, ביוזמתו הוא, שדי בהתייצבות באי-כוח הצדדים [החלטה מיום 19.9.2019 ביחס לדיון שנקבע ליום 3.3.2020; עמ' 4 ש' 7-6]. התובע חויב דווקא להתייצב לקדם-המשפט הראשון בהחלטה מפורשת [סע' 2 בהחלטה מיום 24.1.2017 בה נקבע הדיון הראשון בתיק]; הוא עשה דין לעצמו: גם הוא וגם בא-כוחו לא התייצבו לדיון והוא התקיים במעמד בא-כוח הנתבע בלבד. נמתחה על כך ביקורת בהחלטה שניתנה בדיון [עמ' 1 ש' 25-23]. חרף הדברים הללו, לא נכח התובע בקדם-המשפט הבא שהתקיים ביום 19.9.2019 ואף לא בדיוני ההוכחות בהם נועדה להישמע עדותו בחקירה נגדית על תצהירו. בכותרת הדיון שנערך ביום 30.6.2021 צוין כי התובע נוכח בעצמו, אך הדברים הועמדו על מכונם בהצהרת בא-כוחו מיד לאחר מכן, בפתח הדיון, לפיה "התובע ממתין מחוץ לאולם" [עמ' 25 ש' 11-10]; הוא לא נכנס לאולם בשום שלב לאחר מכן.

                       

                   8. מאחר שהתובע הוסתר מעיני בית-המשפט, נמנע מבית-המשפט להתרשם באופן בלתי-אמצעי ממצבו. חמור מכך: התובע מזה – באמצעות בא-כוחו, ואביו מזה – עדו היחיד בסוגיית הנזק, יצרו מצגים סותרים לגבי מצבו של התובע לאשורו. במה הדברים אמורים?

                       

                   9. בקדם-המשפט הראשון שנערך ביום 20.4.2017 – אליו לא התייצב התובע למרות שחויב לכך, ונוכח טענות כתב-התביעה בדבר פגיעה מוחית קשה שלא נתמכה בחוות-דעת רפואית, ניתנה החלטה זו: "על התובע להודיע עד יום 15.5.17 אם התובע כשיר במובן זה שביכולתו להעיד ולנהל את ענייניו, כל זאת נוכח האמור בסעיף 6 לכתב התביעה. ככל שהתובע אינו כשיר לכך, עליו לבאר אם מונה לו אפוטרופוס" [עמ' 2 ש' 14-12]. בו ביום הגיש התובע הודעה זו, על-ידי בא-כוחו: "בהתאם להחלטת ביהמ"ש הנכבד מהיום מתכבד התובע להבהיר כי הוא יכול ורשאי לנהל ענייניו וכי אין לו אפוטרופוס המנהל את ענייניו" (להלן הודעת הכשירות).

                       

                   10. בהמשך להודעה זו, כאשר הוגשו ראיות התובע, נכלל בהן תצהיר שנתן התובע (להלן תצהיר התובע). בכל מועד שהוא טרם שמיעת העדים לא הודיע התובע על שינוי שחל במצבו או על כך שמונה לו אפוטרופוס. ההחלטה מיום 20.4.2017 חייבה אותו לעשות כן, אילו חל שינוי בכשירותו בין הגשת התביעה לבין מועד בירורה. לא-זו-אף-זו, אם מונה לתובע אפוטרופוס בתקופת הביניים, כי אז היה עליו לתקן את כתב-התביעה תוך הגשתה בידי האפוטרופוס והצגת צו מתאים. כזאת לא נעשה. ההליך התברר אפוא על-סמך הודעת התובע כי כשרותו המשפטית מלאה וביכולתו להעיד ולנהל את ענייניו.

                        

                   11. דא עקא, עדות אביו של התובע בחקירה נגדית סתרה לחלוטין את הודעת הכשירות. כך אמר [עמ' 26 ש' 19-9]:

                        

                       ש.בהתחלת הדרך שהכרתם את עו"ד נוי, אתה חתמת על יפוי כח ?

                       ת.כן.

                       ש.ולא XXX ? [שם התובע הוסר לשם שמירת החיסיון; ק"א].

                       ת.אני. XXX לא חותם.

                       ש.למה ?

                       ת.אני אפוטרופוס שלו עד היום ומחר ומחרתיים וכל החיים.

                       ש.אתה חתמת על התצהיר של XXX ?

                       ת.מה שזכור לי שכן, אבל יכול להיות שחתם. או לא. יכול להיות שהוא חתם אבל אני בטוח שלא.

                       ש.אתה חושב שלא כי אתה אפוטרופוס שלו נכון ?

                       ת.נכון.

                        

                   12. בניגוד גמור לאמור בהודעת הכשירות, טען האב בחקירתו הנגדית כי התובע אינו כשיר לעמוד בבית-משפט ולתת עדות [עמ' 28 ש' 6-5]. הוא נתן עדות משתנה, לא עקבית, לגבי כושר הדיבור של התובע: תחילה הצהיר שהתובע יכול לדבר, אחר-כך מסר שהוא מגמגם וסופו שטען: "הוא לא כשיר לדבר. יש דברים שהוא מוציא סתם מהראש" [עמ' 28 ש' 2-1 וש' 11-10]. בהמשך מסר גרסה שונה: "הוא מדבר אבל בגבולות", " XXX לא מדבר דברים לעניין" [שם, ש' 28 ו-32; שמו של התובע הוסר לשמירת החיסיון]. עדות האב בהתייחסו לשאלה אם התובע דיבר עם מומחה בימ"ש כשהגיע למרפאתו הייתה מופת של התחמקות [עמ' 28 ש' 32-21].

                        

                   13. לא נעשה ניסיון ליישב את הסתירה הגלויה בין הודעת הכשירות והגשת תצהיר שנחזה כנושא את חתימת התובע לבין עדות אביו; לאב לא הוצגה כל שאלה על כך בחקירה נגדית (או בכלל). הדברים חמורים. אחת משתיים: או שהודעת הכשירות אינה תואמת את המציאות לאשורה ולוקה בהטעיה חמורה של בית-המשפט, או שאביו של התובע שיקר במצח נחושה ונתן עדות כוזבת מעיקרה. יש בכך להעצים עוד יותר את נפקדות התובע מן ההליך מראשיתו עד סופו. לאחר שתמה שמיעת עדותם של בן-הדוד והאב, נמשך תצהירו של התובע בידי בא-כוחו; הוא לא העיד ותצהירו אינו חלק מהמסד הראייתי על-פיו תוכרע המחלוקת [עמ' 55 ש' 18 ואילך והחלטה שם]. בכך לא סגי: כאשר הוצג לאב תצהיר התובע, הצהיר שהוא אינו נושא חתימה של התובע וגם לא חתימה שלו; לדבריו, אינו יודע מי חתם על התצהיר שהוגש בשם התובע. בהמשך שינה טעמו וטען כי "יכול להיות" שהתובע חתם על התצהיר [עמ' 27 ש' 14-23]. כפי שיובהר מיד, אמירת דבר והיפוכו הייתה נחלת האב לכל אורך עדותו.

                        

                   14. עדות האב הייתה העדות העובדתית היחידה שנשמעה לשם הוכחת נזקיו הנטענים של התובע בשל האירוע. עדות בן-הדוד נסבה על יום האירוע; היא נגעה רק למישור החבות. עדותו של האב במישור הנזק היא עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות. במונחי אמינות, דובר בעדות שלקתה עד היסוד לכל אורכה; אין מנוס מלקבוע שלא ניתן לתת בתאופיק-האב שמץ של אמון, ולו גם מזערי. להלן תובאנה דוגמות בולטות לכך; הן אינן ממצות. אין בנמצא בדל הנמקה שתצדיק קביעת ממצא לטובת התובע על-סמך עדותו היחידה של אביו.

                        

                   15. האב אישר שמסר מידע מלא ונכון בבית-חולים העמק, שם אושפז התובע לאחר האירוע [עמ' 27 ש' 31-28]. ב"סיכום זמני" מבית-חולים העמק, נושא תאריך 17.9.2009, צוין: "מספר ימים טרם פנייתו למיון חש ברע והתלונן על קוצר נשימה. לדברי בני משפחתו המשיך לעשן נרגילה" [עמ' 110 בקובץ מוצגי הנתבע]. האב עומת עם הנחזה מכך, קרי, כי בין אשפוז התובע בשל קוצר נשימה ביום 22.8.2009 לבין יום האירוע הוא המשיך לעשן; על כך ענה: "מה זה שייך לנרגילה? גם אני מעשן נרגילה וגם אתה. כולם מעשנים נרגילה" [עמ' 34 ש' 28-26]. בדברים הללו גלום אישור למה שתועד במסמך הרפואי שצוטט לעיל. בהמשך אישר האב באופן מפורט ופוזיטיבי כי התובע מעשן ועישן נרגילה גם לפני האירוע; הוא עשה כן במענה לשאלה מפורשת שבית-המשפט היפנה אליו [עמ' 35 ש' 2 ו-5]. אלא שעד מהרה הוא שינה את טעמו ועתה טען שאינו זוכר אם כמה ימים לפני האירוע התובע עישן [עמ' 35 ש' 30-24].

                        

                   16. בתצהירו מסר האב כי התובע אינו יכול להיכנס למקלחת ולשירותים בלי עזרתו [סע' 20-19 ב-ת/1]. בחקירה נגדית ציין שהתובע יכול להיכנס לשירותים אבל האב חייב להיות יחד איתו [עמ' 27 ש' 27]. בהמשך הודה שהתובע יכול להיכנס לשירותים ולהתקלח לבד ואין לו מגבלת הליכה [עמ' 36 ש' 29-24; ר' גם עמ' 37 ש' 6-5]. בתצהירו מסר האב שהתובע אינו יכול להרים שום דבר; בעדותו לפני סייג זאת לדברים כבדים [השוו סע' 22(ז) ב-ת/1 לעמ' 36 ש' 23-22]. שוב ושוב ניכר שמחויבותו של האב לאמירת אמת ולדיוק במתן עדות קלושה.

                        

                   17. לא הונחה תשתית ראייתית בחוות-דעת או בתיעוד אחר שתראה כי התובע זקוק לעזרה לשם ביצוע איזו מפעולות היום-יום לרבות הלבשה ורחיצה. לתצהיר האב לא צורף מסמך כלשהו והוא הוגש עירום ועריה. התובע קיבל אין ספור הזדמנויות להגיש תיק מוצגים – כפי שביקש לעשות, אך נמנע מכך [עמ' 5 ש' 9-2 והחלטה בעמ' 6; החלטה מיום 3.3.2020]. בפתח שמיעת העדויות, כאשר בא-כוח התובע הועמד על שלא הגיש תיק מוצגים, בניגוד להודעתו שנלוותה לתצהירי התובע וחרף ההחלטות הללו, הודיע כך: "כל מסמך שאתייחס אליו, אגיש ומדובר רק במסמכים שצורפו לכתב-התביעה" [עמ' 7 ש' 13-12]. התובע לא הגיש כל תיעוד להוכחת נזק נטען: לא תלושי שכר שלו, לא תלושי שכר של האב ואף לא קבלות להוכחת הוצאות. מסמך שצורף לכתב-התביעה ולא הוגש כראיה על-ידי עד אינו חלק מחומר הראיות אלא רק טענה גרידא שאין לה משקל ראייתי [ע"א 201/60 עזבון המנוח לויצקי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד טו 491 (1961); ע"א 721/82 ידע גליל נ' Onda machinery trading co. Ltd. Japan, פ"ד לט(4) 720, 724-723 (1985); ע"א (מח' ת"א) 1069/85 הדס נ' סילבר, פ"מ תש"ן(3) 78, 84 (1990)].

                        

                   18. בכתב-התביעה צוין שהתובע אושפז בבית-חולים העמק מיד אחרי האירוע (3.9.2009) ועד יום 15.10.2009, אז הועבר לשיקום בבית-חולים אלין; לפי התיעוד הרפואי הוא שוחרר מ"אלין" ביום 30.12.2009. ניתן לכך ביטוי מפורש בחוות-דעתו של מומחה התובע. הדבר לא מנע מהאב להעיד בתצהירו כי אשפוז התובע מיום האירוע ועד חזרתו לביתו נמשכה שנה וכמה חודשים. לא מדובר בפליטת קולמוס; הוא חזר על כך במקומות שונים [ת/1 בסע' 11 ו-15]; כך עשה גם בעדותו לפני [עמ' 39 ש' 23-20]. אשפוזו של התובע בבית-חולים העמק וב"אלין" ארך ארבעה חודשים. למתן עדות כוזבת בתצהיר נודעת חומרה יתרה, תוך ניסיון להאדיר את הנזק בניגוד לאמת העובדתית.

                        

                   19. עוד מסר האב בתצהירו כי התובע אינו עובד מאז האירוע שכן הינו "שבר כלי", בעוד שקודם לכן עבד בבניין כ-25 ימים בחודש והשתכר 300 ₪ ביום [סע' 13 ב-ת/1]. גם בהעידו לפני ציין שמאז האירוע התובע אינו עובד [עמ' 38 ש' 17-16], אלא שעתה התכחש לגרסתו בתצהיר – לפיה השתכר התובע לפני האירוע סך של 300 ₪ ביום, טען כי הרוויח "4000-3000 ₪ בחודש משהו כזה" וביאר ש"אף אחד לא מקבל 300 שקל ביד כל יום" [עמ' 41 ש' 32-26]. בכך גילה את דעתו כי גרסתו בתצהיר באותו עניין עצמו לא הייתה אמת. כאשר עומת עם גרסת התצהיר, התחמק האב והתפתל בגלוי, באופן שאך העצים את הרושם שעדותו היא משענת קנה רצוץ ולא ניתן לקבוע כל ממצא על-פיה [עמ' 42 ש' 2-1]. לא-זו-אף-זו: התחוור שמעסיקו של התובע לפני האירוע אינו אלא דודו – אחיו של אביו [עמ' 43 ש' 32-31; עמ' 44 ש' 10-8]. מדובר במי שהיה ביכולתו של התובע להשמיע את עדותו בנקל, תוך חשיפת מלוא הפרטים הנוגעים לעבודתו, תנאי שכרו, מועד הפסקת עבודתו ביחס לתאונה והסיבה שגרמה לכך. התובע נמנע מהשמעתו ללא מתן טעם, ויש בכך כדי להקים חזקה ראייתית שנזקפת לחובתו.

                        

                   20. לחזקה ראייתית זו מתווסף תיעוד שהנתבע הציג, לפיו התובע לא חדל לעבוד אחרי האירוע אלא חמישה חודשים לפניו. מתיעוד זה, עליו חתום המעסיק – אחיו של האב, עולה כי התובע הפסיק לעבוד אצלו תוך ניתוק יחסי עובד-מעביד ביום 31.3.2009, בשל מחלה [עמ' 317-316 בקובץ מוצגי הנתבע]. בהתחלה הכחיש זאת האב; אחר כך נאלץ להודות שהתובע חדל לעבוד חודשים אחדים לפני האירוע, אך סירב לאשר כי הדבר נבע ממחלת האסטמה שלו [עמ' 44 ש' 16-1]. מאחר שבמסמך שחתם המעסיק נרשם שהפסקת העבודה הייתה בשל מחלה, אני דוחה את עדות האב כלא נכונה. לכל הפחות, נוכח התיעוד שהנתבע הציג, עבר למגרש התובע הנטל להביא ראיות כדי להראות שהפסיק לעבוד אצל דודו לא בגין מחלת האסטמה הלא מאוזנת שממנה סבל – ושבעטיה נזקק לאשפוזים לפני האירוע, בתקופה הסמוכה לפניו, אלא מסיבה אחרת. ראיות כאלה לא הובאו כלל.

                        

                   21. כך גם נסתרה טענת האב כי התובע כלל לא עובד מאז האירוע. הוצג אישור מל"ל לפיו הועסק התובע אצל מחאג'נה אחמד נזמי מאום-אל-פחם מיום 1.9.2016 עד יום 30.4.2018 [עמ' 314 בקובץ מוצגי הנתבע]. האב הכחיש זאת באופן סתמי [עמ' 43 ש' 23-8]. האב זכר מקרה שבו נטרקה דלת על אצבעו של התובע והוא פנה בשל כך לאורתופד; לטענתו, המקרה התרחש ברכב או בבית. הוא תועד בתיקו הרפואי של התובע [עמ' 37 ש' 20-17]. הוצג לו מסמך על-פיו דובר דווקא בתאונה שהתרחשה בעבודה ביום 18.4.2019 – כך על-פי הגרסה שהתובע מסר לרופא שאליו פנה ביום המחרת [עמ' 246 בקובץ מוצגי הנתבע]. גם זאת הכחיש האב באופן סתמי שלא עורר כל אמון [עמ' 43 ש' 28-26].

                        

                   22. האב ביקש להציג את התובע שמי שתלוי בו לחלוטין, נזקק לליווי צמוד שלו ואינו עושה דבר. לא כך עלה מהראיות. האב הופנה לתיעוד מתיקו הרפואי של התובע, לפיו היה מעורב בתאונת דרכים, כנוסע, בדצמבר 2013; הוא אישר כי דובר באירוע בו התובע יצא לבלות יחד עם חבריו במסעדה. לטענתו, התאונה אירעה כאשר התובע יצא מהשיקום ב"אלין" וחבריו רצו להפתיעו ולשמחו. דא עקא, התאונה קרתה כארבע שנים לאחר יציאתו של התובע מבית-החולים בתום השיקום. בפי האב לא היה מענה שיבאר את אי-ההתאמה בין עדותו לבין התיעוד הכתוב [עמ' 38 ש' 25-18; עמ' 39 ש' 19-17, 28-24]. התחוור אפוא שהתובע דווקא יוצא לבלות עם חברים. חבריו לא הובאו להעיד כדי לתמוך בטענות האב על-אודות מצבו של התובע [שם].

                        

                   23. לאחר תאונת הדרכים שארעה לתובע בדצמבר 2013 הוא אושפז בבית-חולים רמב"ם עד יום 1.1.2014 או סמוך לכך. הנתבע הציג את התיעוד מבית-החולים [עמ' 165-153 בקובץ מוצגיו]. בבדיקת התובע במהלך האשפוז צוין כך: "כעת חיוני, מתהלך, מדבר לעניין"; כאשר הדברים הוצגו לאב, הוא כפר בנכונותם באופן סתמי וגורף שלא עורר אמון. אחר כך הצהיר, בתארו את התובע: "אבל הוא לא פסיכי. הוא רגיל" – ואישר, במענה לשאלת בית-המשפט, שהתובע מבין את מה שאומרים לו [עמ' 40 ש' 20-12, 26-25].

                        

                   24. האב ביקש לטעון שעבודתו כשרברב נפגעה לאחר האירוע בשל הצורך ללוות את התובע תוך כדי האשפוז וגם לאחריו [סע' 17 ב-ת/1]. הוא לא הציג תיעוד כלשהו על-אודות הכנסתו לפני האירוע ואחריו – תלושי שכר, דו"חות על-אודות רווח והפסד או כל מסמך אחר, ולא הוכיח כל נזק בהקשר זה. בהיעדר ראיה, לא קמה זכות לפיצוי. הדברים אמורים גם בטענות האב לפגיעה בחייו בהקשרים אחרים, כגון איכות הזוגיות עם רעייתו – אם התובע, שלא העידה.

                        

                   25. האב טען שלפני האירוע עלה בידו לחסוך סכום של 400,000 ₪ שייעד לבניית בית, אך הוא נאלץ להוציאו בזמן שטיפל בתובע לאחר האירוע [סע' 18 ב-ת/1]. אף לכך לא הובא בדל ראיה. האב לא הציג ראיה לכך שהסכום הנטען – או כל סכום אחר, היה בידו. הוא לא הציג תיעוד שיראה כי הוציא אותו לצרכי הטיפול בתובע. לתצהירו לא צורפה ולו גם קבלה אחת. בעדותו לפני טען האב כי הסך של 400,000 ₪ שימש לתשלום הוצאות ונוצל במלואו בתקופה בה היה התובע מאושפז, תוך הוצאה מוערכת בסך של 1,400 ₪ לשבוע לצרכי הטיפול בתובע [עמ' 41 ש' 25-17]. האשפוז נמשך ארבעה חודשים, מיום 3.9.2009 עד יום 31.12.2009. לפי הוצאה בסך 1,400 ₪ לשבוע, האב ניצל במהלך האשפוז סך של כ-23,520 ₪ – קרי, סכום שאינו דומה ולו בדוחק לסך של 400,000 ₪ שלהוצאתו טען. נוכח כזביו הרבים והיעדר כל תיעוד להוכחת הוצאותיו הנטענות, אין לזכותו במאום.

                        

                   26. נוכח האמור לעיל התייתר הצורך להידרש לטענת הנתבע כי אביו של התובע – גם הוא, אינו מי שחתום על התצהיר שהוגש בשמו לבית-המשפט [נ/8 ועמ' 25 ש' 27-20]. אפילו חתם האב על התצהיר, עדותו אינה מחזיקה מים. היא הייתה מפגן בוטה, מתמשך, של חוסר אמינות.

                        

                   27. לתובע נקבעה נכות צמיתה על-ידי המל"ל בענף נכות כללית. התיעוד על כך הוגש בידי הנתבע [עמ' 337-313 בתיק מוצגיו]. דרגת הנכות היציבה היא 46% מיום 1.2.2011. בתיעוד מתאריך 4.1.2010 צוין שהתובע כשיר לעבודה מלאה בסייג יחיד של הימנעות ממאמץ פיזי חריג. כלל הוא שקביעת נכות מל"ל בענף נכות כללית אינה תחליף להוכחת נכות רפואית ותפקודית בידי תובע באמצעות חוות-דעת מומחים ועדות מבוררת, אמינה, שמגובה במסמכים. "לשם קביעת שיעור הנכות הכללית לא נדרש המוסד לביטוח לאומי לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין התרחשותו של אירוע מסוים לבין יצרית הנכות, ופעמים רבות [...] אין בהחלטות המוסד לביטוח לאומי כל התייחסות לשאלה זו. השיקולים העומדים ביסוד החלטות המוסד לביטוח לאומי חורגים תכונות מאלה הרלוונטיים להחלטת הניכוי בתיק הנזיקין. לעיתים הם אף עשויים לשבש את ההכרעה הרלוונטית בתיק. לפיכך, ככלל, אין מקום להסתמך על קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי (בעניין נכות כללית) בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי שבין נכות מסוימת לבין התאונה, ועל בית המשפט להכריע בכך במסגרת בדיקה עצמאית" [ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (2009)]. התובע לא הוכיח נכות כלשהי – או קשר סיבתי בין נכות רפואית צמיתה לבין האירוע.

                        

                   28. הסתרת התובע ומשיכת תצהירו ברגע האחרון ממש מנעו עימות של התובע עם תיעוד חזותי, מצולם, שערך חוקר מטעם הנתבע, ממנו נחזה לכאורה שהתובע מנהל חיים רגילים ומתנהל באורח עצמאי מחוץ לביתו [ר' החלטה מיום 25.1.2021 וכן עמ' 66 בפרוטוקול ש' 32-31].

                        

                   29. לעיל נקבע שיש לקבל את התביעה, במישור החבות, על-בסיס עוולת הרשלנות, כאשר נלווית לכך רשלנות בעריכת הרשומה הרפואית. אין מקום לקבל את התביעה על-סמך עילות אחרות ובכלל זה עילה של פגיעה באוטונומיה. בכל הנוגע לטענה לפגיעה באוטונומיה ואי-הסכמה מדעת, הובא בכתב-התביעה רצף ציטוטים מהפסיקה חלף טיעון עובדתי מפורט כנדרש לשם הוכחת העילה הנטענת [שם, סע' 8]; על כתב-תביעה לגולל את הרצאת העובדות אשר מקימות את עילת התביעה, לא הפניות לפסיקה שמקומן בסיכומים. בראיותיו לא עשה התובע דבר כדי להרים את הנטל ולהוכיח עילה בשל אי-הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה. לפיכך אין לפסוק לו דבר-מה בגין העילות הללו, בנפרד ובנוסף לפיצוי בגין עוולת הרשלנות.

                        

                   30. בסופו של יום הראה התובע זכאות לפיצוי רק בראש נזק של כאב וסבל – זאת בגין האירוע והאשפוז שנבע ממנו. הוכח שהתובע סיים את עבודתו בתחום עיסוקו אצל דודו כמה חודשים לפני האירוע, בשל מחלתו ולא עקב האירוע. הוכח שהתובע עבד גם לאחר האירוע תוך שעמל להסתיר זאת מבית-המשפט והסתמך – גם בעניין זה – על עדותו הלוקה של אביו. לא הוכחה נכות שנגרמה לתובע בעטיו של האירוע. לא הוכח ששכרו ירד אחרי האירוע. לא הוכח שהוא הוציא שקל אחד בגין האירוע שאינו מכוסה בסל הבריאות ולא הוגשו קבלות בגין הוצאות. טענת האב על-אודות הוצאות שהיו מנת חלקו לאחר האירוע נדחו אף הן, לאחר שנמצא שלא ניתן לתת בו אמון כלל.

                        

                   31. לשם הוכחת נזק – אילו היה קיים, בכל ראשי הנזק הרלוונטיים, לרבות אלו שנמנו בתביעה ובסיכומיו, היה ביכולתו של התובע להביא ראיות לשם הרמת הנטל שמונח לפתחו. אין בעניין זה ידיעה שיפוטית. כאשר מדובר בנזק שהוא בר-הוכחה בראיות – והתובע לא עשה דבר על-מנת להביאן, אין לפסוק פיצוי על-פי אומדנא דדיינא [ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, פס' 8 (2006)].

                        

                       ז.שומת הנזק

                        

                       על-בסיס הקביעות לעיל תעשה שומת הנזק וייקבע הפיצוי לו זכאי התובע.

                        

                       1. התובע עבר החייאה ממושכת במרפאה, במשך כעשרים דקות, עד שמצבו יוצב. בתוך כך בוצע פיום קנה, תוך ניקוב חור בבסיס צווארו של התובע לצרכי הנשמתו.

                           

                       2. כך תוארו הדברים בחוות-דעתו של מומחה בימ"ש: "התובע עבר החייאה על-ידי רופא המרכז. לאחר כעשרים דקות חבר לרופא המרכז אמבולנס שלאחר ייצוב מצבו העביר אותו מונשם לבית-החולים העמק בעפולה. לאחר מהלך מסובך וארוך שוחרר לאשפוז שיקומי בבית-חולים אלין". התובע היה מאושפז בבית-חולים העמק, במחלקת טיפול נמרץ נשימתי, מיום 3.9.2009 עד יום 15.9.2009, אז הועבר למחלקה פנימית באותו בית-חולים. ביום 15.10.2009 הוא הועבר לשיקום בבית-חולים אלין, בו שהה עד יום 31.12.2009. מדובר בתקופת אשפוז לא קצרה בת ארבעה חודשים.

                           

                       3. את קריסת התובע, ההחייאה הממושכת לה נדרש תוך פיום קנה ואת אשפוזו בבית-החולים לתקופה זו יש לייחס לרשלנות המרפאה בטיפול בו ובעריכת התיעוד הרפואי לגביו, כפי שנמנו לעיל. הם מזכים את התובע בפיצוי משמעותי בגין כאב וסבל. הרשלנות הרישומית העבירה את נטל השכנוע למגרש הנתבע; הנטל לא הורם. הוא לא הראה שאפילו התקבל התובע מיד, ואפילו ניטלו ממנו בדיקות ומדדים טרם תחילת הטיפול, אזי יש סבירות שעולה על 50% כי התוצאה של קריסתו, החייאתו ואשפוזו לא היו נמנעים.

                           

                       4. במכלול הנסיבות והנתונים הללו אני פוסקת לתובע סך של 300,000 ₪ בגין כאב וסבל בערכי יום פסק-הדין. על-סמך התיעוד הכתוב בלבד, בהינתן קשייה הרבים של עדות האב ובהתחשב בהסתרת התובע עצמו מעיני בית-המשפט, אין מקום לפסוק סכום גבוה מזה. בה בעת אין לקזז ממנו דבר בגין תגמולי המל"ל – הן בהתחשב באופיו של ראש הנזק שבו נפסק הפיצוי והן בשל מה שנקבע לעיל על-אודות הרלוונטיות של קביעת נכות כללית להליך דנן; הדברים יפים גם בנוגע לניכוי תגמולים שמשתלמים בגין נכות כללית.

                           

                          ח.סיכומם של דברים

                           

                          1. הצדדים הרבו טענות מן הגורן ומן היקב. אין צורך להידרש לכולן ודי באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת הממשית; כל טענה שלא נדונה במפורש נדחית בזאת. התביעה מתקבלת בחלקה. אני פוסקת לתובע סכומים מצטברים אלו, כולם בערכי יום פסק-הדין: סך של 300,000 ₪ בגין כאב וסבל, הוצאות משפט בסך 12,000 ₪ שכוללות אגרה ועלות חוות-הדעת שהוגשו וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 70,200 ₪ (להלן הסכום הפסוק).

                              

                          2. על הנתבע להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית-המשפט תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לו פסק-הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד מועד התשלום בפועל.

                              

                          3. נוכח ההצהרות הסותרות מטעם התובע – מפי בא-כוחו מזה ומפי אביו בעדותו מזה, על-אודות כשירותו ושאלת מינוי אפוטרופוס לו, יוכל התובע לקבל את הסכום (אם יופקד), או לפתוח תיק הוצאה לפועל לשם גבייתו וביצוע פסק-הדין (אם לא יופקד), כנגד הצגת פסק-דין מבית-המשפט המוסמך שקובע כי הוא כשיר לנהל את ענייניו – ולחלופין המורה על מינוי אפוטרופוס לתובע או מצהיר על קיומו של אפוטרופוס בציון זהותו, ככל שזה כבר מונה.

                              

                          4. אני מורה על העברת פסק-הדין באמצעות מנהל בתי המשפט אל האפוטרופוס הכללי.

                              

                             המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ולמנהל בתי המשפט – לשם ביצוע סעיף ח(4) בפסק-הדין.

                              

                             ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ב, 16 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.