פלוני נ' בית ספר לפיד ואח'

צד ג': 

1. יעקב ובניו בע"מ

2. מנורה חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד א. סקר ואח'

לפני תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף, שלפי הנטען נגרמו לתובע כתוצאה מכך שביום 21.07.11 נפל מפיגום.

הצדדים

1.התובע, א.כ., יליד 29.07.96, היה כבן 15 בעת שלטענתו נפל מפיגום, שעליו טיפס במהלך משחק עם חבריו (להלן – התובע). הפיגום הותקן בשטחו של בית ספר, לצורך עבודות שיפוצים וצביעה שנערכו בבית הספר במהלך חופשת הקיץ.

הנתבע 1 הוא בית הספר "לפיד", שבתוך שטחו היה הפיגום שממנו נפל התובע (להלן – בית הספר).

הנתבעת 2, עיריית הוד השרון, הינה העירייה שבתחום שיפוטה נמצא בית הספר (להלן – העירייה).

הנתבעת 3, איילון חברה לביטוח, ביטחה בעל הרלוונטית לתביעה את העירייה (להלן – איילון).

הנתבע 4 הוא משרד החינוך (להלן – משרד החינוך).

הנתבעת 5, חברת יעקב ובניו בע"מ, היא החברה הקבלנית שביצעה את עבודות השיפוצים באתר בית הספר, ובין היתר, הקימה את הפיגום שממנו על פי הנטען נפל התובע (להלן – הקבלן).

2.הנתבעות 2 ו-3 (להלן – הנתבעות), הגישו הודעת צד ג' כלפי הקבלן וחברת הביטוח מנורה שביטחה בעת הרלוונטית לתביעה את הקבלן (להלן – צדדי ג').

3.במהלך הדיון מיום 07.01.18, הודיע ב"כ התובע כי הוא מבקש למחוק את בית הספר ואת משרד החינוך כנתבעים. ביום 23.09.18 ניתנה החלטה שבה הוריתי על מחיקת התובענה כנגד נתבעים אלה ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים

4.לטענת התובע, ביום 21.07.11 בשעות הערב הוא הגיע למתחם בית הספר, כדי לשחק עם חבריו. בבית הספר בוצעו באותה עת עבודות צביעה ושיפוץ, ופיגומים היו בנויים במקום. לטענת התובע, הוא וחבריו שיחקו בסקייטבורד, וזה "הגיע" לפתע למעלה אל הפיגומים. הוא עלה על הפיגומים על מנת להוריד את הסקייטבורד , ואז נפל ונחבל.

5.התובע טען, כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעות, שכנגד חלקן נשלחה גם הודעה לצד שלישי. לטענתו, אף שמבנה בית הספר היה בשיפוצים, הנתבעות לא מנעו את כניסתו וכניסת חבריו. שערי בית הספר נותרו פתוחים, לא ננקטו אמצעי זהירות כדי להרחיק את באי בית הספר מהפיגום, והפיגום עצמו הותקן באופן רשלני.

6.בכתב התביעה טען התובע, כי יש להחיל על התובענה את הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולפיו על הנתבעים להוכיח שלא היתה מצידם רשלנות שגרמה לפגיעה.

7.לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו שני שברים ברגל ימין, והוא הציג חוות דעת רפואית מטעמו שלפיה בשל הפגיעה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 15%.

8.התובע טען עוד, כי נותרה לו גם נכות תפקודית בשיעור העולה על נכותו הרפואית זאת, משום שכושר תפקודו ואיכות חיי היומיום שלו נפגעו עקב התאונה. התובע הוסיף עוד, שנגרם לו גם נזק לא ממוני, בשל הסבל הרב שסבל כתוצאה מהתאונה.

9.הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה נגדן. לטענתן, לא חלה עליהן אחריות לתאונה. לטענתן, גם אם אחד השערים היה פתוח, עדיין אין בכך כדי להטיל עליהן אחריות או להוכיח שהן התרשלו כלפי התובע. הנתבעות טענו, כי הן נקטו באמצעי זהירות בשטח בית הספר, וכי היו במקום סרטים ושלטי אזהרה.

10.באשר לפיגום, טענו הנתבעות כי לא היה בו כל פגם וגם לא הוכח כי פגם כלשהו, אם אכן היה בו, הוא שגרם לנפילת התובע.

11.הנתבעות, גם טענו כי יש להטיל על התובע אשם תורם מלא, משום שהתובע, שהיה כבן 15 בעת התאונה, פעל בניגוד לרמת הזהירות הנדרשת מנער בן גילו, בעת שטיפס על הפיגום.

12.באשר לנזקים, טוענות הנתבעות כי לתובע, שעובד כספר, לא נותרה נכות תפקודית כלל, וכי לנכות הרפואית לא קיימת השפעה על עבודתו. עוד טענו הנתבעות, כי התובע לא הוכיח אף אחד מראשי הנזק שלהם טען.

13.לבסוף טענו הנתבעות 2, 3 כי ככל שתתקבל התביעה או חלקה, יש להטיל את האחריות, בניכוי האשם התורם, על הנתבעת 5 ועל חברת הביטוח שלה, שכנגדן שלחו הודעה לצד ג'. זאת, לטענתן, מכח ההסכם שנחתם בין העירייה לבין הקבלן ביום 06.06.2011, שהינו הסכם לביצוע עבודות שיפוץ במוסדות חינוך בהוד השרון. ההסכם צורף לסיכומי הנתבעות (להלן - ההסכם).

14.הקבלן, בכובעו כנתבע 5 וכצד ג', הגיש סיכומים יחד עם מנורה. גם לטענתם, דינה של התביעה כנגדם להידחות.

15.לטענת צדדי ג', יש להטיל על התובע את מלוא האחריות לתאונה, שכן הוא היה זה שבחר לזרוק את הסקייטבורד לעבר הפיגומים, ואחר כך גם בחר לטפס על הפיגום כדי להורידו. מדובר בהתנהגות שאינה צפויה, אף שמדובר בקטין.

16.צדדי ג' מוסיפים וטוענים, כי הקבלן ביצע את עבודתו במיומנות ובמקצועיות, בהתאם לתנאי ההסכם. לטענתם, הקבלן נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות העניין, ובהם נעילת שערי בית הספר בסיום העבודות, הצבת שלטי אזהרה וגידור וכיוצא באלה.

17.באשר לנזקים הנטענים על ידי התובע, טוענים צדדי ג' כי אלה לא הוכחו כלל. בנוסף, טענו, כי לנכות הרפואית של התובע בשל התאונה, אין כל השפעה על תפקודו של התובע ועל כושר השתכרותו.

18.לאור הפערים בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, ועל מנת לייתר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הסכימו הצדדים כי הנכות הרפואית של התובע תעמוד על 10% (ראו פרוטוקול הדיון מיום 01.07.18 והחלטה מיום 13.08.18). (להלן – הנכות המוסכמת).

19.בדיונים שהתקיימו בפני ביום 18.12.18 וביום 04.03.19 שמעתי את העדים. מטעם התובע העידו אבי משולם, חברו של התובע (להלן – אבי), דגנית משולם, אמו של אבי (להלן – דגנית), אביו של התובע משה כהן (להלן- משה) ואמו של התובע, סולי כהן (להלן – סולי). מטעם הנתבעות 2-3 העיד מר הוגו כהן, מפקח מטעם הנתבעות על עבודות הבניה בבית הספר (להלן – הוגו), ומטעם נתבעת 5 וצדדי ג' העיד מר משה יעקב, אחד מבעליה של הנתבעת 5 (להלן – משה).

דיון והכרעה

20.טענתו הראשונה של התובע היא, שהנתבעות, כולן או חלקן, התרשלו, בכך שחרף העובדה שבבית הספר נערכו שיפוצים והותקנו בו פיגומים, הן הותירו את שערי בית הספר פתוחים ובכך אפשרו לו ולחבריו להיכנס לבית הספר.

21.לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהונח בפני, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעות אכן התרשלו כלפי התובע, בכך שלא עשו די על מנת למנוע את כניסתו של התובע אל שטח בית הספר.

22.התובע הוכיח, ברמה הנדרשת בהליך שבפני, שביום התאונה הוא נכנס לבית הספר דרך שער פתוח.

23.הוכח, שלפחות אחד מהשערים בבית הספר היה פתוח. דגנית, אמו של החבר אבי, שעדותה הותירה רושם מהימן מאד, העידה שהיא נכנסה לבית הספר דרך השער האחורי, שהיה פתוח (עמ' 11, ש' 24). גם עדויות נוספות תמכו בטענה לפיה אחד מהשערים היה פתוח. משה, אביו של התובע, העיד כי נכנס לבית הספר דרך שער פתוח (עמ' 38, ש' 1). סולי, אמו של התובע טענה בתצהירה כי הגיעה לבית הספר עם שני ילדיה הקטנים ועגלת תינוק (סעיף 4 לתצהירה), וברור איפה שהיא נכנסה משער פתוח ולא טיפסה, עם עגלת התינוק, על שער סגור.

24.טענת התובע, לפיה לפחות אחד משערי בית הספר היה פתוח, מתיישבת גם עם העובדה שניידת מד"א נכנסה לשטח בית הספר כדי להעניק סיוע לתובע.

25.אני ערה לעובדה שהתובע לא זכר מאיזה שער נכנס בדיוק, וגם חברו אבי לא זכר לומר אם נכנס באותו היום משער פתוח, ואולם אני סבורה כי לפי מבחני ההיגיון והשכל הישר סביר כי התובע נכנס דרך השער הפתוח ולא בחר בחלופה הקשה יותר, של קפיצה מעל לשער סגור, אם אכן היה אחד השערים סגור.

26.מהעדויות שהובאו בפני, ברור כי הנתבעות ידעו היטב שבשל השיפוצים שבוצעו במקום חלה עליהן החובה לסגור את שערי בית הספר בסוף כל יום. חובה זו אף צוינה במסגרת ההסכם של הקבלן עם העיריה בצורה מפורשת.

27.בסעיף 23ב' להסכם, צוין כך:

"הקבלן מתחייב לספק ולהחזיק, על חשבונו הוא, שמירה, גידור, תמרורי אזהרה, פנסי תאורה, פנסים מהבהבים ושאר אמצעי זהירות לביטחונו ונוחיותו של הציבור, בכל מקום שיהיה צורך בכך, או כשיידרש ע"י מהנדס העירייה או המפקח, או שיהא דרוש על פי דין או על פי הוראה מצד רשות מוסמכת כלשהי".

28.המפקח מטעם הנתבעות, מר הוגו כהן, אישר כי הוא נתן הנחיה ,לפיה על הקבלנים לנעול את השערים (עמ' 64, ש' 25). הוא גם הוסיף, כי כדי לאכוף הנחיה זו עבר דרך המקום "כמה פעמים 3-4 פעמים ותמיד ראיתי סגור" (עמ' 64, ש' 27-28). יחד עם זאת, הוגו הודה, כי ביום התאונה, הוא לא בדק את ארבעת שערי בית הספר, כי אם רק את זה "שבאזור רחוב השחר" (עמ' 65, ש' 5). כאשר נשאל האם יכול להיות שהשער האחורי היה פתוח, השיב כי הוא לא בדק (עמ' 65, ש' 9).

29.גם הקבלן היה מודע להנחיה, לפיה הוא מחויב לנעול את שערי בית הספר בסיום העבודות. לכן, הוא גם טען שכך נעשה בפועל, אלא שלא עלה בידו להוכיח זאת.

30.משה יעקב אחד מבעלי החברה ששימשה כקבלן, הצהיר שהוא היה נועל את שער בית הספר עם סיום העבודות (סעיף 5 לתצהירו). עדותו לא הותירה רושם מהיימן. מעבר לכך, התברר כי לא רק הוא היה מופקד על נעילת שהערים, אלא גם אחיו חיים. כך העיד בעניין זה:

ש. אז רק אתה נעלת את השער?

ת. גם אחי נעל. גם הוא היה שם. אבל לא כל יום.

ש. אני רואה בתצהיר שלך שאתה כותב בסעיף 5. מקריא. אתה באופן אישי?

ת. גם אני.

ש. לא כתוב "גם".

ת. גם אני. אם שנינו נמצאים אז גם הוא לוקח את המפתח וסוגר (עמ' 78, ש' 9-14)

31.חיים, אחיו של משה יעקב, לא העיד . אמנם הוגש תצהיר מטעמו, שבו ציין כי גם הוא היה נועל את שער בית הספר בסוף כל יום עבודה, אולם ב"כ הקבלן ויתר על עדותו, למרות שהוא היה נוכח בבית המשפט. יוצא, שטענת הנתבעות וצדדי ג', לפיה כל שערי בית הספר היו תמיד נעולים, וכך גם ביום התאונה, לא הוכחה.

32.אם לא די בכך, התברר שהנתבעות ידעו, שילדים נכנסים לשטח בית הספר, ובכל זאת לא רק שלא הקפידו לנעול את השערים, הן גם לא דאגו להצבת שומר. בתצהירו, אישר יעקב משה, שילדים נכנסו לשטח בית הספר לאחר שעות העבודה וביצעו מעשי ונדליזם. לטענתו, מעשים אלה דווחו לעירייה (סעיף 4 לתצהירו). הוגו, מפקח הנתבעות, אישר כי הקבלן הודיע לו לפחות פעם אחת, על מעשי הוונדליזם של הילדים, וכי הוא אף הגיע וראה זאת בעצמו (עמ' 63, ש' 14-23). חרף דברים אלה, לא דאגו הנתבעות, או מי מהן, לוודא כי תבוצע ולו הפעולה הפשוטה של סגירת השערים.

33.אם לא די בכך, התברר כי אף שבהסכם התחייב הקבלן להציב שומרים, גם דבר זה לא נעשה. הוגו הודה, כי אף שכאמור ידע על מעשי הוונדליזם בשטח בית הספר, לא פעל להצבת שומרים:

ש. התפקיד שלך כמפקח זה לאכוף גם את נושא הבטיחות וגם את חובות הקבלן שהם בין היתר, שומרים.

ת. שומרים זה לא בטיחות. לשאלה – אז זה לא חלק מהתפקיד שלך – אני אומר שאם היינו מאשרים תשלום על הדברים האלה. אם אתה אומר לי שהקבלן היה צריך על חשבונו, אני אומר שלא צריך שומרים.

ש. זה לא מסתדר כי אם יש מעשי וונדליזם וילדים חודרים לבית הספר ומציירים על הקירות ואם יש פיגומים שאתה תיארת אותם כ"השם ישמור" אתה עדיין סבור שלא היה אפשר למנוע מקרה ככל שהיה שומר בבית הספר?

ת. אה...זה קשור עם הילד שנכנס? התשובה היא שלא היו שומרים. אם השאלה אם זה תפקיד שלי לוודא אם יש שומרים או לא, אני אומר שאני לא יודע (עמ' 64, ש' 3-12). 

34.תשובותיו של הקבלן, כשנשאל באילו פעולות נקט על מנת למנוע כניסת ילדים לשטח בית הספר, היו רחוקות מלהניח את הדעת, כשטען: "מה כבר אני יכול לעשות" (עמ' 77, ש' 28). כך גם תשובתו, כאשר עומת עם הטענה לפיה בהתאם להסכם עם העירייה, היה עליו להעסיק שומרים, שלה השיב: "לא היתה דרישה מצד העירייה" (עמ' 83, ש' 21).

35.הנתבעות, שככל הנראה מודעות היטב לקשיים שעלו מתוך עדויותיהן, טענו בסיכומיהן כי גם אם היה אחד משערי בית הספר פתוח והתובע נכנס דרכו, הרי שגם אז, לא מדובר ברשלנות שלהן כלפיו. הנתבעות צירפו לסיכומיהן פסיקה, שבה נדונו מקרים שבהם נכנסו ילדים לשטח בית הספר במהלך החופש ונפגעו, ובכל זאת לא הושתה בשל כך אחריות על הרשות המקומית.

(ראו ת"א (חי') 1108/04 פלוני נ' בית ספר אורים ואח' (פורסם בנבו, מיום 18.01.10) וכן הערעור בע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים ואח' (פורסם בנבו, מיום 27.02.12).

36.עיינתי בפסיקה שאליה הפנו הנתבעות, והגעתי לכלל מסקנה שהיא אינה יכולה לסייע לנתבעות. זאת, משום שבמקרה שבפני, בשונה מהעובדות באותם מקרים, נעשו בשטח בית הספר עבודות שיפוצים, וכפועל יוצא מכך היו בשטח דברים מסוכנים כגון פיגומים.

בנסיבות כאלה, כשאר מדובר למעשה באתר בניה, היה על הנתבעות לנקוט משנה זהירות למניעת כניסת אנשים בכלל, וילדים בפרט.

37.לאור דברים אלה, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה לפחות אחד משערי בית הספר היה פתוח ביום התאונה וגם לא הוצבו במקום שומרים למניעת כניסה, ולכן הנתבעות התרשלו כלפי התובע בעניין זה.

38.טענה נוספת שהעלה התובע, היתה שהנתבעות התרשלו כלפיו גם משום שהפיגום, שהיה בשטח בית הספר, הותקן באופן לקוי, דבר שגרם לנפילה שלו ממנו.

39.מהעדויות עולה, כי אכן היו ליקויים בהתקנת הפיגום, וכי הנתבעות היו מודעות לכך. הוגו, שמונה לפקח על העבודות מטעם העירייה, טען בתצהירו כי ביום 13.07.11, שוחח עם הקבלן, והתריע בפניו כי מצא ליקויים חמורים בהקמת הפיגומים וכי ביקש ממנו לתקנם לאלתר, והוסיף גם שטרם מונה מנהל עבודה לעבודות (סעיף 5 לתצהירו). הוגו גם צירף לתצהירו מכתב ששלח אל הקבלן מיום 13.07.11 שבו ציין את הדברים האמורים.

40.הוגו נשאל בעדותו לאיזה "ליקויים חמורים" התכוון בתצהירו והשיב כי מדובר למשל "מתחת לרגליים של הפיגום יש איזה כובע שנכנס כדי שהמאמצים יתפזרו" (עמ' 59, ש' 20), כדי שהפיגום לא יתנדנד (מ' 59, ש' 22). חרף העובדה שהוגו ידע על הליקויים החמורים הנ"ל, הוא בחר שלא להפסיק את העבודות. זאת, לטענתו, משום שעיכוב בעבודות, עלול היה לעכב גם את פתיחת בית הספר במועד (עמ' 62, ש' 2-4).

לא ניתן לקבל טענה זו. במיוחד הדבר כך כאשר הוגו הודה שהליקויים עלולים היו לגרום לנזקים לעוברי אורח (עמ' 60, ש' 5).

41.אני דוחה את טענתו של הוגו, לפיה לא ניתן היה לצפות שילדים ייפצעו כתוצאה מהליקויים משום ש"לא הולכים לבית הספר" (עמ' 62, ש' 8). כפי שכבר צוין, הוגו ידע היטב שילדים נכנסים לשטח בית הספר.

42.לא עלה בידי הנתבעות או מי מהן להוכיח שהליקויים, שעליהם הצביע הוגו במכתביו, תוקנו לפני האירוע נשוא התביעה. עדותו של משה הותירה רושם שלילי, והייתה רצופה סתירות ותשובות מתחמקות. לכן, אינני מאמינה לעדותו של משה, שטען כי אמנם הוא קיבל הנחיות מהוגו באשר לתיקון הליקויים בפיגום, אלא שכבר באותו היום הוא תיקן אותם (עמ' 80, ש' 14). מעבר לכך, גם לא הוצגו יומני העבודה שמהם ניתן ללמוד אם אכן בוצעו התיקונים, ולא הובאו להעיד העובדים שכביכול ביצעו אותם.

אם לא די בכל האמור, מתברר שהתובע נפל מהפיגומים משום שאלה לא היו יציבים, והתנדנדו, אותו ליקוי בדיוק שעליו התריע הוגו. התובע ציין שהפיגום התנדנד (עמ' 30, ש' 8). אבי העיד שהוא זוכר בבירור שהפיגומים התחילו לרעוד (עמ' 13 ש' 29).

43.אני קובעת איפה שהנתבעות, כולן, התרשלו כלפי התובע בכך שלא פעלו על מנת למנוע את כניסתו לבית הספר בזמן השיפוצים, ואף לא דאגו לתיקון הליקויים שבפיגום, אף שידעו עליהם.

44.התובע טען כי הנתבעות או מי מהן התרשלו כלפיו גם בכך שלא הוצבו במקום שלטי אזהרה או סימני אזהרה אחרים, אך לא עלה בידו להרים את הנטל ולהוכיח טענה זו.

45.על עדות התובע בעניין זה לא אוכל לסמוך, לנוכח סתירות לא מעטות שנמצאו בין עדותו לבין עדויות עדים אחרים מטעמו. רק לשם הדוגמא אפנה לסתירות הבאות: בעוד שהתובע טען שהוא אף פעם לא קפץ מעל שער או גדר סמוך, אבי, חברו, הודה כי לעיתים הם היו קופצים מעל השער (עמ' 15 ש' 5-6). בעוד שהתובע טען כי הוא לא טיפס על השערים משום שהיה ילד "נורא מלא", כשהוא מנסה בכך ליצור מצג כאילו היה במצב גופני שלא אפשר לו לטפס על השער. אביו של התובע העיד שבאותה עת היה לתובע מבנה גוף טוב חזק וספורטיבי וכי התובע עסק בספורט ומבנה גופו היה נורמלי לגופו (עמ' 43 ש' 12).

החבר אבי לא נשאל דבר בעניין זה ובתצהירו הוא לא התייחס לכך כלל.

אביו של התובע, שצילם תמונות שצורפו לתביעה, העיד שהיה במקום בעת שהיה חושך, בשעת לילה. לכן, העובדה שאביו של התובע לא ראה אמצעי זהירות כאלה ואחרים, אינה בהכרח מחייבת את המסקנה שכאלה לא היו במקום. מהתמונות שצילם האב, לא ניתן להבחין אם היו במקום שלטים או סימונים אחרים. יוצא, שטענות התובע בדבר העדר שלטי אזהרה, לא הוכחו.

מנגד, גם לא עלה בידי הנתבעות או מי מהן להוכיח שהיו במקום שלטי אזהרה. זאת, אף שלכאורה יכולות היו בקלות להביא ראיות להוכיח זאת. זאת, באמצעות יומני עבודה או עדויות של עובדים שהיו במקום.

בנסיבות התיק שבפני, אני סבורה שהנטל בעניין זה הוא על הנתבעות, להראות שנקטו באמצעים כלשהם על מנת להזהיר ולמנוע את הסכנה שהיתה טמונה בפיגומים ובעבודות שבוצעו באותה עת בבית הספר. משלא עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל הזה, לא נותר אלא לקבוע שגם בעניין זה התרשלו כלפי התובע.

אשם תורם

46.התובע היה קטין. עם זאת, במקרים שונים בפסיקה נקבע כי ניתן לייחס אחריות גבוהה, ולעיתים אף מלאה, לקטינים שנהגו בחוסר זהירות מופגן.

47.בת"א (חי') 1108/04 פלוני נ' בית ספר "אורים" (פורסם בנבו, מיום 18.01.2010), נדחתה תביעתו של קטין כבן 11 בעת התאונה, לאחר שטיפס על צינור כדי להגיע לגג מקלט, על מנת להביא כדור שנזרק אליו בעת משחק. נקבע שם, כי התובע היה מודע לסיכון שבטיפוס על הגג ואף התעלם משלט אזהרה שהיה במקום. נקבע, כי מצופה גם מקטין לשים לב לשלט, במיוחד כאשר הוא מודע לסיכון שקיים בטיפוס.

פסק דין זה אושר גם בערעור שהוגש בע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים, (פורסם בנבו, מיום 27.02.12).

48.במקרה אחר, נדחתה תביעתו של נער כבן 17.5 שקפץ קפיצת ראש למים ונפגע. נקבע שם, כי במעשיו, נהג התובע בפזיזות ובחוסר זהירות גבוה מאד וכי הוא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מבן גילו. נקבע שם, כי ניתן אולי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלא ובכל מקרה, לא פחות מ- 50% (ת"א (חי') 1520/99 אלעד קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, (פורסם בנבו, מיום 31.03.2002).

49.גם בת"א (מחוזי חי') 1051-07 אלוף מחלוף ואח' נ' רשות הטבע והגנים ואח' (פורסם בנבו, מיום 16.08.10), דחה כב' השופט ר' סוקול תביעה של קטין כבן 17 בעת התאונה, לאחר שקבע כי נפילתו ממצוק בשמורת טבע, נגרמה באשמתו, משום שהחליט לטפס במקום מסוכן:

"לא כל אירוע שבו נגרם נזק לאדם מקים אחריות של אחר לקרות הנזק ולעיתים האשם רובץ לפתחו של הניזוק בלבד. כך הדבר במקרה שבפנינו" (ס' 25 לפסק הדין). 

פסק דינו של כב' הש' סוקול אושר בבית המשפט העליון בע"א 7486/10 אלון מחלוף נ' רשות הטבע והגנים, (פורסם בנבו, מיום 30.12.12).

50.במקרה אחר, שבו דובר על קטין כבן 14 בעת שנפגע, קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת, ערעור שהגישו מועצה מקומית והמשרד לביטחון פנים, על פסק דין שבמסגרתו נמצאו מעוולות במשותף בחבות בפיצוי הקטין שנפגע מפיצוץ זיקוק בידו, וקבע כי לא קמה חובת זהירות למערערות בגין התאונה נשוא התביעה, משום שהקטין פעל באופן בלתי סביר בעליל:

"במקרה דנן, התובע היה בן 14 עת מצא בקרבת ביתו, זיקוק (שלא הוכח האם חוקי או לאו), ממנו יצא מעט עשן, עת התובע מצדו ידע שמדובר בזיקוק וטיבו, הרימו על-מנת להדליקו מאוחר יותר, אך זה התפוצץ בידו הימנית בטרם הספיק לעשות כן.

לא מדובר בקטין רך בשנים שהתפתה לפירצה בגדר, בבחינת "הזמנה" למעשה שסופו פגיעה.

כאן, כעובדות שקבעתי כפי הראיות בביהמ"ש קמא, התובע בן 14 יודע ומודע לחפץ וטיבו, מרימו ומנסה להדליקו ומכאן אמור, מבחינה אובייקטיבית כפי גילו – פעל התובע באופן בלתי סביר בעליל.

נדמה, שאין חולק כי בנסיבות אלה אין מדובר בסיכון בלתי סביר ומשכך אין כל הצדקה להכיר בקיומה של חובת זהירות קונקרטית של המועצה המקומית מג'אר כלפי התובע.

התובע-משיב ידע טיבו של החפץ מהו (גם כפי קביעות ביהמ"ש השלום, אף שהכחיש זאת בגרסתו המאוחרת), מעבר לכך הוא ביקש לשחק עם אותו חפץ מסוכן ולהדליקו מאוחר יותר, למרות העשן שיצא ממנו באותה העת. בנסיבות אלה מדובר בסיכון סביר מבחינת התובע ואין לומר כי על המועצה לצפות התרחשותו של נזק כזה.

(כאן אף אם תרצה, רשלנותו מגיעה כדי 100%, ראה למשל בהקשר אחר ת.א. 3843/92 חנא ג'בארין נ' מושב כניף ואח' (לא פורסם, 30.4.95))". 

ע"א (נצ') 6445-11-10 מועצה מקומית מג'אר נ' איאד דאהר (פורסם בנבו, מיום 17.11.11).

51.גם במקרה שבפני לא ניתן לפטור את התובע מאחריות. התובע היה אז כבן 15 שנים, וברור איפה שהיה מודע היטב לסכנות שבטיפוס על הפיגום. אם לא די בכך, התובע הוא שזרק את הסקייטבורד על הפיגום, ויצר לכן במו ידיו את ה"צורך" לטפס על הפיגום. ברור , שאילולא התנהגותו של התובע, לא היה עולה כלל צורך לטפס על הפיגום. התובע היה מודע היטב לכך, וזו ככל הנראה הסיבה לגרסה המיתממת שמסר, כאילו אינו יודע איך הגיע הסקייטבורד למרומי הפיגום. גרסה זו נועדה להסתיר את האמת, והיא שהתובע הוא זה שזרק את הסקייטבורד על הפיגום.

52.שוכנעתי, שהתובע הסתיר, ביודעין, פרטים שהיו ידועים לו היטב אודות האירוע. בכתב התביעה, שהוגש ביום 30.12.16, טען התובע כי בזמן ששיחק עם חבריו בבית הספר, "הגיע הסקייטבורד למעלה פיגום בגובה 3 מטרים" ולכן הוא "נאלץ" לעלות על הפיגום כדי להביאו ונפל כתוצאה מכך. התובע נמנע במכוון מלציין בכתב התביעה כל גרסה שהיא באשר לשאלה המתבקשת - כיצד הגיע הסקייטבורד למעלה הפיגום, ומדוע הוא, התובע, "נאלץ" להביאו.

53.גם כשנה לאחר התאונה, במסגרת תצהיר שנתן בתביעה לפי פוליסת תאונות אישיות לתלמידים (נספח 5 לתצהיר התובע). ציין התובע רק כי הוא טיפס על הפיגומים כדי להוריד סקייטבורד שנתקע למעלה וכי בעת שטיפס נפל מהפיגומים, כשגם אז הוא נמנע מלציין כיצד ומדוע הגיע הסקייטבורד למעלה.

54.במסגרת ההליכים המקדמיים בתביעה שלפני, כאשר התבקש התובע למסור גרסה מפורטת יותר, ציין כי חבר שלו זרק את הסקייטבורד למעלה, מבלי לציין מי הוא אותו חבר. התובע גם נמנע מלפרט כיצד בדיוק נפל מהפיגום.

55.בתשובה לשאלה 44 לשאלון שנשלח אל התובע, כאשר התבקש התובע לפרט בהרחבה מירבית את נסיבות אירוע התאונה, השיב בתצהיר ביום 19.03.17:

"ביום 21.7.11 בשעות הערב שיחקתי כדורגל וסקייטבורד עם חברים בבית ספר 'לפיד' בהוד השרון. בית הספר היה בשיפוצים והשערים שלו היו פתוחים. חבר זרק את הסקייטבורד על הפיגום והוא נתקע. טיפסתי על הפיגום להביא את הסקייטבורד. נפלתי". (השאלון ותצהיר התשובות לשאלון, הוגשו על ידי הנתבעות וסומנו נ/1).

בגרסה זו, התובע ציין שמי שזרק את הסקייטבורד היה חבר, תוך שהוא נמנע מלציין את שמו של אותו חבר.

56.גם כשנה מאוחר יותר, בתצהיר שהגיש התובע ביום 25.01.18, שב התובע וציין, כי מאחר והתאונה אירעה לפני הרבה שנים, הוא אינו זוכר מי זרק את הסקייטבורד לעבר הפיגום (סעיף 4 לתצהיר).

57.והנה זה פלא - בחקירתו הנגדית, התובע, שעד לאותו שלב לא זכר, כביכול, מי זרק את הסקייטבורד, "נזכר" לפתע כי מי שזרק את הסקייטבורד על הפיגום היה הוא עצמו, וכי עשה זאת במהלך ויכוח עם גונן, חברו.

58.בניסיון להסביר מדוע רק בשלב מאוחר זה נזכר בכך, טען התובע כי הדבר נודע לו רק בשלב הכנת התצהירים, כאשר שוחח עם חברו אבי. כך העיד בעניין זה:

ש. אני מדבר איתך על כתב התביעה. בתביעה כתוב ואני מקריא לך שוב את מה שכתוב בתביעה. איך הוא הגיע? לא סיפרת לעורך הדין שלך איך הסקייט הגיע למעלה? 

ת. אני מניח שסיפרתי לו ואני דיברתי גם עם אבי, למיטב זכרוני, מה שאני זכרתי. אני זוכר שמישהו זרק את הסקייט. אני אח"כ דיברתי עם אבי ורעננו את הזכרון שלי כי היה לי בלאק אאוט על כל המקרה, מהנפילה. והוא סיפר לי שאני זה שזרקתי את הסקייט. שהיתה תגרה ביני לבין חבר והוא בעט את הכדור ואני זרקתי את הסקייט. משובבות. (עמ' 22, ש' 5-11). 

59.תשובה זו של התובע אינה אמינה. ראשית, משום שיש בה כדי ללמד על תאום גרסאות בינו ובין העד אבי. שנית, משום שלו היה אמת בטענה, לפיה נודע לו על כך רק כשהוכנו תצהירי העדות הראשית, ניתן היה לצפות שהוא יציין גרסה זו בתצהירו, או לכל המאוחר בתצהיר משלים. בפועל, כאמור, התובע לא עשה זאת, ורק בדיון עצמו, תוך כדי חקירתו הנגדית, ולאחר עדותו של אבי, מסר גרסה זו לראשונה.

60.ישנו טעם נוסף, לכך שאינני מאמינה להסבר הזה של התובע: תשובה זו של התובע עומדת בסתירה מוחלטת לגרסת הוריו של התובע. בעוד שהתובע טוען, כביכול, שרק כשפגש את אבי בשלב הכנת התצהירים התברר לו שהוא שזרק את הסקייטבורד, שני ההורים העידו שהם ידעו על כך, ועל יתר נסיבות האירוע, כבר שנים קודם לכן.

61.משה, אביו של התובע, העיד כי למד על נסיבות האירוע מחברו של התובע, אבי, מאמו של אבי, דגנית "וכל החברים שלו שהיו שם" (עמ' 40, ש' 14-16, ש' 20-21). מאחר שהקשר של התובע עם חבריו נותק, לטענת התובע, בסמוך לפציעה (עמ' 22 ש' 16-17) ברור שאת הדברים האלה למד אביו של התובע לדעת כבר בסמוך לאירוע עצמו.

62.סולי, אמו של התובע, העידה גם היא שכבר בסמוך לאירוע ידעה על הנסיבות שקדמו לנפילתו של בנה. היא אישרה שבעלה משה סיפר לה את נסיבות התאונה כבר במועד האירוע (עמ' 45 ש' 28). היא אף אישרה שבסמוך לאחר הפציעה, סיפרו לה התובע וחבריו מה היו נסיבות התאונה (עמ' 46, ש' 1-2, עמ' 49, ש' 20-24). היא אישרה שידעה כבר אז שבנה התובע הוא שזרק את הסקייטבורד (עמ' 50 ש' 5-8, 20).

63.כל אלה מביאים אותי לכלל מסקנה שלא בכדי בחר התובע שלא לפרט בכתב התביעה או בתצהיריו את הנסיבות האמיתיות. התובע בחר באופן מודע להסתיר את העובדה שהוא זה שזרק את הסקייטבורד, וכי משום כך הוא גם טיפס על מנת להורידו. התובע מסר במקום זאת גרסה בדויה, וטען כי אינו יודע כיצד הגיע הסקייטבורד לפיגום. התובע עשה כך באופן מודע, משום שידע היטב שיש לו חלק לא מבוטל באחריות לנפילתו.

64.בנסיבות, ולאור גילו של התובע, אני מעמידה את אשמו התורם של התובע על 60%.

65.לא אסיים פרק זה מבלי להתייחס לטענת התובע לפיה הנטל הוא על הנתבעות, מכוח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". התובע לא חזר על טענה זו בסיכומיו ונראה לכן כי זנח אותה.

למעלה מן הדרוש, אציין כי דינה של טענה זו להידחות, משום שאפילו התנאי הראשון לתחולתה לא מתקיים. התנאי הראשון לתחולת כלל זה הוא כי:

"לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביאו לידי הנזק..." (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). 

66.תנאי זה אינו מתקיים במקרה שבפני, שבו התובע מודה שלא רק שכל הנסיבות ידועות לו, הוא אף אחראי לחלקן – הוא שזרק את הסקייטבורד, והוא שטיפס על הפיגום.

הנזקים

67.התובע טען בכתב התביעה כי בעקבות התאונה, נגרמו לו שני שברים בכף רגל ימין. לטענתו, כתוצאה מכך, הוא סבל מכאבים ומוגבלות בביצוע פעולות פיזיות, שהשפיעו על חיי היומיום שלו ועל כושר השתכרותו. לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה על שיעור נכותו הרפואית המוסכמת. כך, בעוד שהנכות הרפואית היא בשיעור 10%, הנכות התפקודית, לטענת התובע, היא 15%.

68.עוד טען התובע, כי הוא נאלץ להוציא הוצאות כספיות גבוהות לצרכי טיפול וריפוי ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין אלה.

69.התובע טען גם, כי מלבד כל אלה, הוא זכאי לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו. כפי שציין התובע בכתב התביעה הוא זכאי לפיצוי בראש נזק זה "בשל היוותרותה של נכות רפואית צמיתה לה השלכות קשות על תפקודו בחיי היומיום ובעבודתו, בשל תקופת אשפוזו, בשל הבושה שתלווהו עד תום ימיו ובשל העובדה כי נגרע לעד מסלול חייו ונשללה ממנו הנאה והשמחה שבחיים" (סעיף 30 לכתב התביעה).

בסך הכל דורש התובע פיצוי בסך 647,730 ₪.

הנכות התפקודית

70.כפי שכבר פורט לעיל, הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית על 10%. לא הוכח שיש לנכות זו השפעה תפקודית.

71.בזמן האירוע היה התובע בן 15. מספר שנים אחר כך כבר לא הייתה לתובע כל מגבלה מהאירוע נשוא התביעה, וברור לכן שאין לו כזו גם היום. התובע התגייס לצה"ל, ושם שובץ לשרת כלוחם ביחידת חי"ר מסייעת של יחידת שריון (עמ' 27, ש' 25). התובע העיד כי אמנם נקבע לו פרופיל של 82 בלבד, אך זאת לא בגלל מגבלה כלשהיא ברגל, אלא בגלל שהוא משתמש במשקפי ראיה (עמ' 27, ש' 27-28). ואכן, הדעת נותנת כי אילו היה התובע מתלונן על מגבלה תפקודית כלשהיא ברגלו, ולו אכן היתה לו מגבלה תפקודית ברגל, לא היה הצבא משבץ אותו לחיל רגלים, תפקיד שמצריך, כידוע לכל, מערך אימונים אינטנסיבי שכולל מאמץ פיזי מוגבר מסוגים שונים. ואכן, התובע אישר כי האימון כלל "ריצות, טיפוס, הכל" (עמ' 35, ש' 26).

72.התובע, לא רק שלא טען שביקש לשרת בתפקיד אחר בגלל מוגבלות פיזית שנותרה לו כתוצאה מהתאונה, אלא שהוא אישר שרצה לשרת כלוחם. התובע לא הוכיח כי הייתה לו מגבלה כלשהיא במועד בו התגייס, וממילא לא עלה בידו להוכיח שנותרה לו מגבלה כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה.

73.במהלך שירותו כלוחם, נפצע התובע ונגרם לו שבר ברגל ימין (עמ' 27, ש' 28-30). פציעה זו של התובע, היא שגרמה לכך שהוא הועבר לשרת כספר (עמ' 27, ש' 31, עמ' 28, ש' 1), התובע שירת בתפקיד זה עד תום תקופת שירותו הצבאי.

74.גם לאחר שהשתחרר התובע מצה"ל, בחר להמשיך ולעבוד כספר. התובע לא טען שהוא רוצה לעבוד בעבודה מסוג אחר, או שהתאונה נשוא התביעה היא שמנעה ממנו עבודה אחרת. להיפך. לטענתו, מדובר בדיוק בעבודה שהוא רצה לעסוק בה מאז ומתמיד, עוד מאז שהיה ילד, כפי שהעיד במילותיו:

"היתה לי אפשרות ללמוד דברים אחרים כמו צילום, ואני לא זוכר כרגע את כל שאר המגמות. המקצוע הזה מלווה בתשוקה ואני אוהב את זה. כנגד הכל אני אוהב את זה וזה מה שבא לי לעשות" (עמ' 36, ש' 25-27).  

75.ראיה לכך שאין לתובע כל מגבלה תפקודית, יש בכך שהתובע עובד שעות רבות, ואפילו נשאר לעבוד שעות נוספות במספרה :

ש. כמה שעות ביום אתה עובד?

ת. זה משתנה כי אנחנו עושים החלקות ואם זה לא יוצא טוב צריך לתקן. אני מתחיל לעבוד בשעה 9 בבוקר ומסיים לעבוד בשש וחצי בערב מינימום. לפעמים אני נשאר יותר אפילו עד שמונה. (עמ' 28, ש' 17-25). 

76.התובע ניסה אמנם לטעון, שאף שהוא בחר את המקצוע הזה, עדיין קיימת אצלו הגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה, אך אינני מאמינה לטענה זו. התובע, שטען שהוא נאלץ לבצע הפסקות רבות במהלך שעות העבודה (עמ' 37, ש' 3), לא הביא שום ראיה להוכחת טענה זו. התובע יכול היה להביא לעדות עובדים אחרים, או את מעסיקיו. משלא עשה זאת, הדבר פועל לחובתו, וההלכות בעניין זה ידועות.

77.אוסיף, כי גם אם נכונה טענת התובע לפיה הוא חווה קשיים תפקודיים במסגרת עבודתו, גם אז לא הוכח שמדובר בקשיים שנגרמו לו דווקא כתוצאה מהפגיעה בתאונה נשוא התביעה, ולא מהפגיעה הנוספת שקרתה לו במהלך שירותו הצבאי, או מהפגיעה שאירעה לו בשנת 2013 כאשר החליק באמבטיה (עמ' 44, ש' 23-24).

78.לאור כל האמור, לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח שכתוצאה מהאירוע נשוא התביעה נותרה לו מגבלה תפקודית, וממילא לא עלה בידו להוכיח שנגרמו לו הפסדי השתכרות.

79.יחד עם זאת, לאור גילו הצעיר של התובע, וקיומה של נכות אורטופדית, אני סבורה שיש מקום לפסוק לתובע סכום גלובלי, בגין האפשרות להפסדי השתכרות בעתיד. אני מעמידה את הפיצוי בעניין זה על סכום של 50,000 ₪.

נזקים מיוחדים -

80.התובע טען כי מגיע לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות שעשה בעבר. התובע לא הציג ראיות וקבלות לנזקים הנטענים. אמו סולי טענה כי היו להם הוצאות בגין נסיעות במוניות מכיוון שלא היה לה רכב באותה תקופה, וכי היו גם הוצאות של טיפולי הידרותרפיה, וכן עבור מומחים לכף הרגל (עמ' 47, ש' 13-15), אך לא הוצגו קבלות או ראיות אחרות. כאשר נשאלה מדוע לא צירפה קבלות, השיבה כי לא נשמרו כל הקבלות וכי הם עברו מאז שלוש דירות (עמ' 47, ש' 17). מדובר בתשובה שאיננה הגיונית בפרט כאשר אביו של התובע אישר שכבר בסמוך לאחר האירוע, ידעו התובע והוריו על כוונתם להגיש את התביעה בגין נזקי התובע. בהעדר ראיות להוצאות שהוצאו, אין מקום לפסוק לתובע את הסכומים שדרש בסיכומיו. אני מעמידה לכן את נזקיו של התובע בראש נזק זה על סכום של 5000 ₪.

עזרת הזולת ומיטיבים לעבר – 

81.מדובר בשבר ברגל. מלבד שלושה ימי אשפוז, שוודאי שדרשו עזרה מוגברת, ונוכחות מתמדת של אחד ההורים, לא הוכח שהעזרה והסיוע שהתובע נזקק להם היו חריגים, ומעבר לעזרה רגילה שאמורים הורים לתת לילדיהם הקטינים. מעבר לכך, התברר כי אמו של התובע כלל לא עבדה בתקופה שבה נפגע התובע (עמ' 44, ש' 15). עדות אביו של התובע לא סייעה להוכחת העזרה שכביכול קיבל התובע, משום שהאב הודה שכלל לא היה מעורב בטיפול בילדיו (עמ' 42, ש' 29), וכי רק סולי היתה זו שליוותה את התובע לטיפולים הרפואיים (עמ' 42, ש' 31). אשר לטענה כאילו בשל כך נדרש התובע לעבור לבית ספר אחר, אינני מאמינה לטענה זו, והדברים יפורטו להלן גם בהקשר לטענות התובע אודות נזק לא ממוני. לאור כל האמור, אני מעמידה את נזקיו של התובע בראש נזק זה על סכום של 6,000 ₪.

כאב וסבל – 

82.התובע דרש בגין כאב וסבל פיצוי בסך 70,000 ₪.

83.התובע אושפז בבית החולים "שניידר" למשך שלושה ימים, החל מיום 21.07.11 ועד ליום 24.07.11. בגין האשפוז, והשבר, ועד ההחלמה, זכאי התובע, כמובן, לפיצוי. יחד עם זאת, טענותיו של התובע, לפיהן חלק מהסבל שלו הינו בשל כך שבשל התאונה הוא נאלץ לעבור ללמוד בבית ספר אחר, לא הוכחו.

84.התובע טען כי בגין הפגיעה בתאונה, הוא לא הצליח להתרכז בלימודיו, עד שהחליט לעזוב את בית הספר בו למד (עמ' 26 ש' 5-8). התברר כי טענה זו הינה לכל הפחות לא מדויקת, משום שלתובע היו קשיים בלימודיו עוד קודם לתאונה (עמ' 51, ש' 26, עמ' 52, ש' 8). עוד התברר, כי התובע אכן למד בכיתה י' פעמיים, אך זאת רק מתוך בחירה ובשל רצונו לעבור ללמוד במקום שבו ישנה מגמת ספרות, שהוא מאד רצה ללמוד בה (עמ' 27, ש' 20-21).

85.גם טענת התובע, על כך שרק בעקבות התאונה הוא נאלץ להתמודד עם קשיים חברתיים, לא הוכחה. מהעדויות עולה כי התובע שובץ מלכתחילה לכיתה נפרדת בתיכון, ולא לכיתה עם יתר חבריו (עמ' 30, ש' 16-17).לא מן הנמנע שעובדה זו היא שהשפיעה על המסגרת החברתית שלו. התובע המשיך וטען כי גם הגבס על רגלו הרחיק ממנו את חבריו. לטענתו בגיל הזה החברים "מסתכלים עליך שאתה עם גבס ואתה פגום אז אתה לא חבר שלהם" (עמ' 30, ש' 27-28). אלא שגם טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות. מהתיעוד הרפואי עולה שהגבס הורד ביום 07.09.11, כלומר שבעה ימים בלבד לאחר תחילת הלימודים. כאשר עומת עם עובדה זו, נמנע התובע מלהשיב תשובה עניינית:

ש. כשאתה אומר שהגעת לבית הספר והילדים ראו אותך עם הגבס ובגלל זה לא התחברו אליך זה לא נכון כי 7 ימים אחרי התחלת הלימודים כבר הורד הגבס.

ת. אבל הייתי עם גבס. הייתי פצוע. הייתי חסר בטחון. הייתי פגוע מהאנשים שקרובים אלי. (עמ' 31, ש' 14-16). 

86.לא הוכחו קשיים נפשיים אחרים שהתובע טען להם. בנסיבות אלה אני סבורה, כי הסכום שיש לפסוק במקרה שבפני בגין כאב וסבל הינו 40,000 ש"ח.

ההודעה לצד ג'

87.על פי ההסכם חויב הקבלן לסגור את השערים, ואפילו להציב שומר, והוא לא עשה את אלה. אני דוחה את טענות צד ג', כאילו העובדה שמפתחות המתחם נותרו גם בידי הנתבעות, פוטרת אותו מאחריות. על פי ההסכם, החובה לנעול את השערים היא על הקבלן, וכפי שכבר צוין, לא הוכח על ידו כי אכן כך נעשה. לכן, ביחסים שבין הקבלן ליתר הנתבעות, האחריות היא על הקבלן.

88.מעבר לכך וכפי שכבר פורט, הקבלן גם לא הוכיח שתיקן את הפיגומים על פי ההוראות שקיבל מנציג הנתבעות. לכן, ביחסים שבין הנתבעות לקבלן, חב הקבלן גם בעניין זה.

89.הטענה כאילו מדובר בחוזה אחיד נטענה ללא כל פירוט, וגם לא הונחה לה תשתית עובדתית, לכן יש לדחותה. כך אני דוחה גם את הטענה לפיה העובדה שלא הוגשה על ידי הנתבעות תביעה על הפרת ההסכם מעידה על כך שלא הייתה הפרה. הוכח שלפחות בעניין הפיגומים באה דרישה מאת הנתבעות, ולא הוכח שאלה תוקנו בהתאם לדרישה.

סיכום

90.אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפציעה נשוא התביעה על הסכומים הבאים:

א.סכום של 50,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.

ב.סכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות.

ג.סכום של 6,000 ₪ בגין עזרת הזולת.

ד.סכום של 40,000 ₪ בגין כאב וסבל.

בסה"כ מסתכמים נזקי התובע בסכום של 101,000 ₪.

לאור אשמו התורם של התובע, על כל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לו 40% מהסכום הזה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין.

בנוסף, על כל הנתבעים יחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובע (אגרות, מסירות ושכר עדים ומומחים) – ועל כל אלה בשכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 7,000 ₪.

91.על צדדי ג' יחד ולחוד לשלם לנתבעות 2 ו- 3 יחד ולחוד כל סכום שאלה ישלמו לתובע על פי פסק הדין. בנוסף עליהם לשלם לנתבעות גם את הוצאות ההודעה שנשלחה אליהם (אגרות ומסירות), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד בגין ההודעה, בסכום של 7,000 ₪.

92.בשולי סיכומיהם טענו צדדי ג' כי יש לקזז מהפיצוי לתובע כל סכום שקיבל או יקבל עקב הפציעה. טיעון זה נטען בחצי פה בלבד, וספק אם הוא מכוון לתיק שבפני, שכן נראה שהוא "נגזר" מתוך תחשיבים שהוכנו לפני שמיעת הראיות. מאחר שבתיק בפני ידוע שהתובע קיבל פיצוי על פי פוליסה לביטוח תלמידים, ולו הייתה הנתבעת מתכוונת לטעון לקיזוזו של הסכום שקיבל שם התובע, ניתן היה לצפות שתתייחס לסכום זה במפורש, ותנמק מדוע יש לקזזו. במיוחד הדבר נכון כאשר עניין זה עלה כבר בקדם המשפט (עמ' 2 שו 24-26). בהעדר התייחסות לסכומים קונקרטיים, אינני מורה על קיזזו של סכום כלשהו.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ט"ז חשוון תש"פ, 14 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.