אנגלשטיין נ' ליפשיץ ואח'

לפניי תביעה כספית על סך 2,000,000 ₪ להשתתפות בהוצאות התובע לעבודות שבוצעו בבית משותף.

רקע

1. הצדדים לתובענה הם הבעלים של דירות שהינן חלק מהדירות בניין מגורים ברחוב בלפור 34א' בתל אביב, הידוע כחלקה 12 בגוש 7435 (להלן: "הבניין").

    

2. התובע מר דוד אנגלשטיין (להלן: "אנגלשטיין" או "התובע") הוא הבעלים של 45.17% מהזכויות בבניין. כמו כן, אנגלשטיין הוא יזם פרויקטים בתחום הנדל"ן, קבלן ראשי ובעליה של חברת "פנדה" המבצעת עבודות בניה (זאת כפי שתיאר ואישר בעמ' 17 לפרוטוקול).

    

3. הנתבעים 2,3 מר יואב ליפשיץ (להלן: "ליפשיץ") וגב' ליה קופלמן, (להלן: "קופלמן") הם היורשים של אמם המנוחה, גב' נירה ליפשיץ ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר הייתה אחת מהנתבעים עפ"י כתב התביעה המקורי. ליפשיץ וקופלמן הם הבעלים של 21.93% מהזכויות בבניין.

    

4. הנתבע 4, מר אמיר אסף (להלן: "אמיר אסף") הוא הבעלים של 6.58% מהזכויות בבניין.

    

5. מי שהיה נתבע 3 בכתב התביעה המקורי, מר אילן לוי (להלן: "אילן לוי"), נמחק מהתביעה ביום 5.4.2020 בהסכמת התובע, ובמקום עזבון האם המנוחה שהיה הנתבע 1 באו ליפשיץ וקופלמן.

    

6. עוד לפני שהוגשה התובענה שבכותרת, הצדדים היו מעורבים במספר הליכים משפטיים הרלוונטיים או שנטען כי הם רלוונטיים למחלוקות נשוא התובענה שלפניי כפי שיפורט להלן.

    

7. בשנת 2006 הגיש התובע תובענה לבית משפט השלום בתל אביב לפירוק שיתוף במקרקעין, אשר הוחזקו במושעה, בדרך של רישום בית משותף (ת.א. 14763/06, בפני כב' השופט ח' טובי) (להלן: "תובענת פירוק השיתוף"). בהסכמת הצדדים מונתה כמומחית מטעם ביהמ"ש האדריכלית והשמאית גילה הרץ (להלן: "המומחית"). הוסכם כי חוות דעתה תהיה יחידה ומוסכמת ולא ישמעו חוות דעת נוספות. במהלך ההליכים בתובענת פירוק השיתוף חלק התובע על מסקנות המומחית ולאחר משלוח שאלות הבהרה וחקירתה הנגדית, בסיכומיו עתר לבטל את מינוי ולמנות מומחה אחר. בפסק דין מיום 17.6.2010 דחה ביהמ"ש את טענותיו של התובע והורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של רישום הבניין הבנוי עליהם כבית משותף וחלוקת היחידות שבו ותשלומי איזון בהתאם לחוות דעת המומחית מיום 15.1.2007 (ועדכון תשלומי איזון לאמיר במכתב המומחית מיום 25.9.2008). פסה"ד אימץ את קביעות המומחית, חרף התנגדות התובע בשורה של עניינים כמפורט בפסק הדין.

    

8. בהתאם להסכם פירוק השיתוף צוינו בפסק הדין החלטות המומחית באשר לחלוקת המקרקעין בין בעלי הזכויות בו. פס' 11 לפסק הדין:

    

   • "על בסיס שומת היחידות שבבניין והערכת שוויון של זכויות הבנייה הנוספות, הומלץ על ידי המומחית (סעיף י"ג לחוות הדעת) לחלק את היחידות ולייחדן לבעלי הדין (כולל תשלומי איזון מתבקשים) בהתאם לחלקיהם במקרקעין, כדלקמן –

     • לתובע תיוחד דירת הגג + זכויות הבנייה הנוספות וישולמו על ידו הפרשי איזון בסך 5,354 $. לליפשיץ תיוחדנה שתי דירות מגורים – בקומה א' (חזיתית) ובקומה ג' (חזיתית) ויתקבל אצלה הפרש כספי בסך 12,233 $.

       • לאמיר תיוחד דירת מגורים (עורפית) בקומה ג' ויקבל הפרשים בסך 20,304 $.

       • תשלומי האיזון להם זכאי אמיר עודכנו על ידי המומחית – לבקשת אמיר ובהסכמת התובע – לסך 95,661 ₪ נכון ליום 10/10/08 (להלן: "עדכון תשלומי האיזון").

       • ללוי ייוחדו שלושת היחידות שבקומה א' (קרקע) + דירת מגורים (עורפית) בקומה ב' וישולמו על ידו הפרשים בסך 29,783 $".

          

9. התובע הגיש בקשה להיתר בנייה, וביום 18.5.2019 התקבלה החלטת וועדת המשנה לתכנון ובניה במסגרתה קבעה את התנאים למימוש הבניה המתוכננת על גג הבניין. הבקשה לתוספת הבניה, כפי שמוצג בהחלטה, כללה: תוספת של שתי קומות לבניין הכוללות ארבע יחידות דיור ושינויים פנימיים הכוללים: חלוקה פנימית חדשה והקמת בריכת שחיה על הגג).

    

10. בין השנים 2011 ל-2013 הוגשו התנגדויות לתוכנית שהגיש התובע לוועדה המקומית על ידי בעלי זכויות בבניין.

     

11. ביום 18.12.2011 הגיש אילן לוי בעל הנכסים שבקומה א' התנגדות, בטענה שלכל פעולותיו של התובע יש השלכות משמעותיות על כל בעלי הדירות בבניין, על ערך נכסיהם ועל אורח חייהם; ביום 20.12.2011 הגיש התנגדות נוספת מר יוסף מלמד, בעלים של נכס בקומת הקרקע של הבניין שאינו כלול בתביעה; ביום 12.1.2012 הוגשה התנגדות לבקשה להקלה מטעם רוזנבלום בן צבי רחל ולבקובסקי חנה, בעלות 2/3 מדירה שרשומה ע"ש דוד אנגלשטיין, בטענה שהבניה המתוכננת תפגע באיכות חייהן; בימים 27.1.2013, 23.1.2013 הוגשו התנגדויות מטעם המנוחה המנוחה על ביצוע עבודות הקשורות לעבודות הבניה של אנגלשטיין בדירה שבבעלותה ללא הסכמתה וללא הסכם כולל. באפריל 2012 הגישה המנוחה התנגדות נוספת לקבלת היתר הבניה.

     

12. ביום 3.3.2011 הגיש התובע תביעה נוספת בביהמ"ש השלום ב- ת.א 44777-02-11 נידונה בפני כב' השופט ע' מאור נגד המנוחה ונגד אמיר בה עתר לחייב אתם בהשבת סכום היטל השבחה ששילם עפ"י שומת היטל השבחה מיום 16.11.2010 אותו נדרש התובע לשלם עת שהגיש בקשה להיתר בניה על מנת לממש את זכויות הבניה שהוקנו לו במסגרת פירוק השיתוף (להלן: "התביעה להיטל ההשבחה").

     

13. ביום 26.7.12 ניתן פס"ד ע"י כב' השופט מאור בתביעה להיטל ההשבחה. פסה"ד דחה ביהמ"ש את תביעת אנגלשטיין, בנימוק שהעברת זכויות עפ"י פס"ד (לפירוק שיתוף) מהווה העברה מכוח דין ואינה מהווה מימוש שמכוחה היה ניתן לחייב את הנתבעים. כן הודגש שאנגלשטיין שילם את ההיטל במלואו מבלי לתת לנתבעים הזדמנות להתנגד לסכום ובכך שלל מהם אפשרות להקטין את ההיטל וכי בנוסף בהתנהגותו זו הראה שהוא היחיד שצריך לשלמו.

     

14. הליך משפטי נוסף שהתקיים בין הצדדים היה תביעה נזיקית על סך 578,910 ₪ שהגישה המנוחה ביום 27.4.2017 נגד אנגלשטיין בגין נזקים שנגרמו לה עקב שריפה שאירעה בדירה שבבעלות אנגלשטיין (טרם הבנייה שביצע). התביעה נדונה במסגרת ת.א 23799-05-17 (להלן: "תביעת השריפה").

     

15. כמו כן, הגישו נירה ליפשיץ ואמיר אסף נגד אנגלשטיין תביעת למפקחת על המקרקעין בתל אביב יפו בתיק 5/167/2018 (להלן: "תביעת שימוש במעלית הבניין"). התביעה נסובה על התשלום שאנגלשטיין דרש על מנת לאפשר למנוחה (או שוכרים מטעמה) להשתמש במעלית. בסיום ההליך, בהמלצת המפקחת הסכימו התובעים שם לשאת בחלק מעלות הקמת המעלית וההסכם קיבל תוקף של פסק דין (נספח 3 בעמ' 67 לתצהיר התובע: פרוטוקול הדיון מיום 12.7.2018)

     

16. ביום 30.6.19 הוגשה התביעה שלפניי.

     

17. זמן מה לאחר הגשת התביעה שלפניי, ביום 9.12.19 הצדדים בתיק השריפה הגיעו להסכמי פשרה במסגרתם קיבלה המנוחה תשלום.

     

     

    עיקר טענות התובע בכתב התביעה

18. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים התנערו שלא כדין מתשלום חלקם בעלות השיפורים והחיזוקים שערך התובע בבניין המשותף, זאת לאחר שביצע בנייה על גג הבניין אשר כללה עבודות בבניין עצמו גם בשטחים שאינם בבעלותו.

     

19. התובע טוען כי על הנתבעים להשתתף בעלויות השיפוץ על בסיס שתי טענות עיקריות. האחת – על בסיס הסכמה כביכול של הצדדים במסגרת פסק הדין בתביעת פירוק השיתוף. לטענתו, זכויות הבנייה שקיבל כחלק מההסכם יועדו למימוש באמצעות בנייה בגג הבניין, וכפי שנקבע בפסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף, ואלמלא השקיע התובע אותם כספים לביצוע שיפוץ ושיפור כפי שנדרש כתנאי לקבלת היתר בנייה, לא היה בידו לממש את זכויותיו לבנייה ופסה"ד היה הופך לאות מתה. התובע טוען כי כחלק מאותו הסכם פירוק שיתוף המחלק את הזכויות של כלל השותפים בבניין, נתנו כל השותפים הסכמתם לבנייה ולחיזוק המבנה שכן אלו הכרחיים לשם מימוש זכויות התובע. השנייה – התובע טוען כי הנתבעים נהנים מהשקעתו שכן בזכותה גדל שווי נכסיהם שמגולם כבר כעת בתשלומי השכירות הגבוהים יותר שאותם הם גובים. את הגידול בשווי הנכסים תמך התובע באמצעות חוות דעת שמאית שצירף לכתב התביעה מיום 13.6.2019 (נספח 4) (להלן: "חוות הדעת השמאית" או "חוות הדעת השמאית לעניין שווי השיפורים").

     

20. בנוסף נטען שאי השתתפותם של הנתבעים בהוצאות משמעה עשיית עושר שלא במשפט.

     

21. התובע גם טוען שלפי הוראות סעיפים 31 ו-32 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הוא היה רשאי לעשות פעולות דחופות להחזקת המקרקעין וכן כי על כל שותף לשאת לפי חלקו במקרקעין המשותפים בהוצאות הדרושות להחזקתם ולניהולם.

     

22. התובע עותר בתביעה לסעדים הבאים: תשלום 1,600,000 ₪ ע"י הנתבעים עבור עלות ההקמה/הבניה, השיפורים וחיזוק הבניין. סך זה מבטא את עלות העבודות שהושקעו בבניין ולא כולל את הבנייה החדשה על גג הבניין ואת עלות בניית המעלית לפי ההיתר (זאת לפי חוות הדעת השמאית שהגיש התובע).

     

23. לחילופין עותר התובע כי הנתבעים ישלמו לו את אשר צמח להם משיפור ערך דירותיהם למכירה ולשכירות: סה"כ עליית שווי הנכסים על פי חוו"ד השמאי בסך של 1,600,000 ₪. עליית שכ"ד ממוצע שנתי לדירות הנתבעים למשך 20 שנה לשלש דירות וזאת על סך 2,340,000 ₪.

     

24. לטענת התובע, לצורך סמכות עניינית ומטעמי אגרה העמיד התובע את התביעה על סך 2,000,000 ₪.

     

     

    עיקר טענות הנתבעים בכתבי ההגנה

    נתבעים 3-2

25. נתבעים 3-2 טוענים כי לא מוטל עליהם לשאת בתשלום כלשהו.

     

26. נטען כי דין התביעה להידחות מפאת התיישנות, מעשה בי דין, השתק עילה או השתק פלוגתא.

     

27. נטען כי התובע העלה את הטענה כי עליהם להשתתף בעלות השיפוצים כולל לצורך מעקה הגג והמצב הכללי של המבנה אשר היה על התובע להוציא לצורך קבלת היתר הבניה, במסגרת תביעת פירוק השיתוף וכי התובע אינו יכול להעלות 13 שנים מאוחר יותר אותה טענה באותה עילה ובגין אותה מסכת עובדתית וכנגד אותם צדדים.

     

28. בנוסף, טוענים הנתבעים כי כשהתובע הגיש את התביעה הכספית להשבת היטל ההשבחה שהוא נדרש לשלם בגין היתר הבנייה לבניית שתי הקומות על גג הבניין, היה עליו להגיש בקשה לפיצול סעדים. משלא עשה כן, הוא אינו יכול כעת להגיש תביעה נוספת.

     

29. כן נטען כי התובע ביצע את העבודות ככורח תכנוני הנדסי לצורך מימוש זכויות הבניה. אלמלא בניית שתי הקומות והבריכה, העבודות לא היו מבוצעות כלל. נטען כי אין כל חוק המחייב בעל זכויות בבניין להשתתף בעלויות חיזוק או עבודות שנעשו מכוח היתר בניה שהוציא בעל זכויות המבקש לבנות יחידות נוספות בבניין.

     

30. בהקשר זה, טוענים התובעים כי בניגוד לטענת התובע, פסה"ד בעניין פירוק השיתוף לא קבע שהתובע זכאי לבנות על גג הבניין, אלא קבע כי זכויות הבניה שייכות לו בפירוק השיתוף. דבר זה אינו מביא לכך שעליהם לשאת בעלויות הנדרשות לשם מימוש זכויות הבנייה של התובע על גג הבניין.

     

31. נטען כי הנהנה הבלעדי ממימוש הזכויות על הגג הוא התובע, וכי הנתבעים אינם נהנים מיוזמתו העסקית: לא מדירות נוספות ולא מהבריכה המוצמדת לדירה שבבעלותו בלבד.

     

32. בנוסף נטען כי התובע לא הודיע להם מבעוד מועד על ביצוע העבודות, לא נועץ עם מי מהם בקשר אליהם או ביחס לעלויות או ביחס למבצעי העבודות (כאשר התובע ביצע את העבודות באמצעות חברה בבעלותו), לא כינס אסיפה כללי או אסיפה של ועד הבית של הבניין.

     

33. נטען כי העבודות בוצעו בעל כורחם של הנתבעים בהחלטות שקיבל התובע לבדו.

     

34. משנודע לנתבעים על כך שהתובע הגיש בקשה להיתר הבניה, הגישו הנתבעים ובעלי דירות נוספים התנגדויות (ראו לעיל ההתנגדויות המוצגות בנספח ד' לכתב ההגנה של נתבעים 1-2), וכן התנגדו לשאת בעלויות. דבר זה, לטענתם, בא גם לידי ביטוי בהתנגדותם לקיזוז עלויות הבנייה לו טען התובע במסגרת התביעה לפירוק השיתוף וגם במסגרת התנגדותם לתביעה שהתובע הגיש נגדם, לשאת בהיטל ההשבחה.

     

    נתבע 4

35. הנתבע 4, אמיר אסף, עתר אף הוא לדחיית התביעה. בנוסף לטענות הנתבעים 2-3 נען גם להשתק עילה ושיהוי וכי התביעה כבר הוכרעה במסגרת פסה"ד שניתן בתביעה פירוק השיתוף.

     

36. בנוסף טען שהגשת התביעה חמש שנים לאחר ביצוע השיפוצים מבלי לפנות אליו או למי מיתר הנתבעים לפני ביצוע העבודות (וגם לאחר מכן), מהווה חוסר תום לב ושיהוי.

     

37. עוד נטען ששעה שהתובע לא הגיש בקשה לפיצול סעדים במסגרת התביעה להיטל ההשבחה, הוא מנוע מלהגיש בעת זו תביעה להשתתפות בהוצאות בעניין הבנייה.

     

38. לגופו של עניין אסף שלל את טענה לפיה היה הסכם בגין נשיאת הוצאות הבניה בין הצדדים, בע"פ, בכתב או במשתמע כפי הנטען על ידי התובע.

     

39. לטענתו, השיפוצים שעשה התובע בבניין בוצעו באופן בלעדי לשם עמידה בתנאים שנקבעו בהיתר הבניה, ולא נועדו לתחזוקה השוטפת בל הבניין. העבודות נעשו לטובת מקרקעין אשר נמצא בבעלותו הפרטית של אנגלשטיין, במטרה להשביח את נכסיו ובמסגרת שיקוליו הכלכליים הפרטיים.

     

40. העבודות לטענתו נעשו ללא הסכמה או היוועצות עם הנתבעים. אלה לא דרשו את עבודות השיפוץ בבניין ואף נגרמו להם נזקים והוצאות בגין העבודות.

     

41. כן נטען כי הנתבעים אשר הגישו התנגדויות להיתר הבנייה ממילא לא הסכימו או חפצו בביצוע העבודות וכי הוא אישית לא הגיש התנגדות מהסיבה שלא קיבל מעולם הודעה על ביצוע העבודות.

     

42. בנוסף טוען אסף כי ממועד מתן פסק הדין לפירוק השיתוף בשנת 2010, אנגלשטיין לא היה רשאי לבצע פעולות בבניין על דעתו, אף פעולות דחופות, ללא הסכמת בעלי הדירות הנוספים בבניין וזאת היות וכבר לא מדובר במקרקעין בבעלות משותפת ע"פ סעיף 27 לחוק המקרקעין.

     

     

    דיון והכרעה

43. אקדים ואציין כי לאחר עיון בחומר הראיות שהגישו הצדדים ובטענותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.

     

44. ראשית לכל אין כל יסוד לטענת התובע בדבר הסכמה של הנתבעים לעבודות או להסכמתם להשתתף בעלות כלשהי של העבודות. נהפוך הוא, גרסת הנתבעים כי התובע לא שיתף אותם בכוונות הבנייה ובעלויות ורק לאחר מכן נודע להם על הבקשה להיתר בנייה שהגיש. המנוחה הייתה בין מי שהגישו התנגדויות להיתר הבנייה (אחת משבע התנגדויות שהוגשו), וגרסת הנתבע 4 שלא הגיש התנגדות כי לא ידע על הגשת הבקשה, אף היא לא נסתרה. אין ראייה כלשהי לבד מעדותו של התובע לבדו כי הנתבעים הסכימו להשתתף בעלויות. משכך, המסקנה היא כי הנתבעים התנגדו לעבודות והתנגדויותיהם נדחו. התובע מעולם לא שיתף את הנתבעים בתוכניתו בטרם החל בביצוע העבודות, לא שיתף אותם בעלויות ולא אפשר להם לנסות להקטין את העלויות, ובה בעת התובע ביצע את העבודות באמצעות חברה בבעלותו. אם כבר ניתן ללמוד מהתנהלות זו שהתובע ידע והסכים שהוא זה שיישא במלוא העלויות שיידרשו כדי לבצע את הבנייה של נכסיו, וכדי לבצע עבודות נוספות להשאת רווחיו וכן עבודות שהוועדה המקומית דרשה כתנאי למתן ההיתר שביקש לבנות. אילו סבר שהתובעים יסכימו להשתתף בעלויות, היה עליו להודיע על כך לנתבעים מבעוד מועד, לבקש את הסכמתם ולהתייעץ איתם ביחס לעלויות הנדרשות.

     

45. במסמך "ממצאי הבדיקה" שנכתב ע"י ועדת ההתנגדויות אשר דנה בבקשת ההיתר של אנגלשטיין נוכח שבע התנגדויות שהוגשו מפורטות הערותיה של מהנדסת הרישוי (נעמי מוסקוביץ) בהן נאמר כי "שוכנעה הועדה שלא ניתן לבנות את תוספת הבניה המותרת על פי תכנית זו, על גבי הקונסטרוקציה הקיימת, או קונסטרוקציה חדשה במסגרת קווי הבניין לתוספת בניה...". בסוף המסמך תחת הכותרת "תנאים להיתר", מצוינת דרישה של "מתן התחייבויות אשר ירשמו כתנאים בהיתר" ובסעיף 7(א) נמנה "ביצוע חיזוק הבניין מפני רעידות אדמה" כאחת ההתחייבויות.

     

46. כפי שגם התובע העיד, ביצוע עבודות השיפור והחיזוק של הבניין כולו על ידו נעשה על בסיס הוראות וועדת ההיתר הכוללות, כפי שהעיד, דרישות לפי חוק תמ"א 38, אך מבלי שהתובע פעל במסגרת תמ"א 38, במטרה לגיטימית לנצל את זכויות הבנייה שלו ולמכסם את רווחיו אך במסגרת התביעה הוא מבקש להשית על הנתבעים עלויות שהוא היה מחויב בהם כדי לקבל היתר בנייה ומבלי שבמועד הרלוונטי הוא שיתף אותם בדרך כלשהי בתוכניותיו או בעלויות הכרוכות בכך או בכוונה כלשהי שיש לו כי הם ישתתפו בעלויות אלה או חלקן.

     

47. התנהלותו של התובע כמתואר לעיל, ותוך התעלמות מהנתבעים ביחד עם דרישתו כעת 'להגיש לנתבעים את החשבון' מהווה התנהלות שבחוסר תום לב וממילא שומטת את היסוד לתביעתו מכוח דיני עשיית עושר. בפועל התובע כפה את העבודות כפי שבוצעו ובעלויות שבוצעו למרות שהנתבעים התנגדו לכך ומבלי שניתנה להם הזדמנות כלשהי להשפיע על העלויות, וכאשר את העבודה ביצעה כאמור (באמצעות קבלני משנה) חברה בבעלות התובע.

     

48. נוסף לכך, ספק אם התובע יכול היה להגיש תביעה זו בגין שיפור בבניין בשל עבודות שביצע לצורך קבלת היתר בנייה לנוכח העובדה שבמסגרת תביעת פירוק השיתוף הוא העלה טענת קיזוז של שווי השיפורים שיצמחו לנתבעים מהעבודות שהוא יאלץ לבצע כדי לקבל היתר בנייה לצורך מימוש זכויות הבנייה שיש לו. התובע טוען כי במהלך התקופה בין הגשת התביעה לפירוק השיתוף ובין המועד שבו הגיש את הבקשה להיתר בנייה, חלו שינויים בדרישות העירייה כתנאי למתן היתר הבנייה, וממילא הוא וגם המומחית השמאית מטעם ביהמ"ש בתביעה לפירוק השיתוף לא יכלה לחזות אותם. בטענה זו אין לסייע לתובע. ראשית, משתבע על דרך הקיזוז את עלות השיפורים שייאלץ לעשות, מבלי שביקש וקיבל במסגרת תביעת פירוק השיתוף היתר לפיצול סעדים הוא אינו יכול לתבוע פעם נוספת רכיב תביעה זה ומאותם צדדים או חליפיהם. התובע ידע שהוא אינו יודע לאשורם את ההוצאות שייגרמו לו, אך בחר לקזז אותן. גם אם התובע יכול לתבוע למרות טענת הקיזוז שנדונה במסגרת תביעת פירוק השיתוף, הרי שהשמאי מטעם התובע בתובענה שלפניי לא אבחן בין אותך רכיבים שקוזזו במסגרת התביעה לפירוק השיתוף לבין רכיבי התביעה שלפניי.

     

49. להוסיף על האמור, השמאי מטעם התובע הוא שותף עסקי שלו.

     

50. בנוסף, חוות דעתו של השמאי נערכה באופן כללי, תוך ייחוס לכל אחד מהנתבעים חבות בעלויות לפי חלקו בבעלות בבניין. הערכה כזו אינה מתייחסת ספציפית לשיפור או לתוספת ההנאה שקיבל כל אחד מהנתבעים (היינו "ההתעשרות" של כל אחד מהם), ככל שהיו.

     

     

    סוף דבר

51. התביעה נדחית.

     

52. התובע ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד, לנתבעים 2-3 - סך כולל של 40,000 ₪, ולנתבע 4 – סך של 40,000 ₪ (סה"כ 80,000 ₪). סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום.

     

     

    ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"ד, 07 מאי 2024, בהעדר הצדדים.