פלונית נ' עיריית יבנה

א. המחלוקת בקליפת אגוז

1. ענייננו בתביעה לפיצויים מול עירייה, כשהמכשול שהתובעת טוענת שנכשלה בו במרחב הציבורי - הוא מפגע ניכר וברור; כך שעיקר המחלוקת בנדון בסוגית האחריות, הוא בענין אמינות גרסת התובעת, ושיעור האשם התורם.

2. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנטען כי נגרם לתובעת כתוצאה מכך שרגלה נתקלה בבור, שקע משובש, שהיה במדרכה, והיא מעדה והוטחה ארצה (להלן: "התאונה"). לטענתה נתקלה התובעת במפגע שמהווה סיכון בלתי סביר, שהיה על העירייה לאתרו ולסלקו - טרם קרות התאונה. למען הקיצור והבהירות, להלן תמונה של הבור הנטען כפי שצולם יום לאחר התאונה, שהוצגה בכתב התביעה והוגשה מטעם התובעת [עמ' 14 לראיות התובעת] (להלן: "הבור" או "המפגע").

   

3. התובעת טוענת כי מיד לאחר נפילתה חשה כאבים עזים בקרסול ימין ובפנים משמאל, וכי במרפאת 'טרם', אליה הגיעה לטיפול, התברר כי שברה את קרסולה. התובעת טוענת כי לאחר תקופה של גבס ותקופה ארוכה של טיפולים ונכויות זמניות – התאונה הותירה בה נכויות רפואיות צמיתות, שמתבטאות בנכות תפקודית. התובעת תובעת פיצויים בגין נזק הגוף שכאמור נגרם לה בתאונה, לטענתה - באשמה של הנתבעת, עיריית יבנה, לרבות - בהפרת חובה חקוקה.

4. הנתבעת מכחישה את הנסיבות הנטענות מטעם התובעת לגבי אירוע התאונה, ולחילופין - את אחריותה לתאונה. הנתבעת טוענת כי ככל שתתקבל גרסת התובעת לגבי המפגע והתאונה, הרי שלתובעת אשם מכריע או רשלנות תורמת משמעותית בגרימת האירוע שגרם לפציעתה הנטענת ולנזק הגוף שנגרם לה.

5. בכל הקשור לנסיבות התאונה, דומה שהנתבעת איננה מכחישה כי הבור או המפגע בדמות המדרכה המשובשת, שתמונותיו מוצגות מטעם התובעת (מפגע שהעירייה מיהרה לתקנו בעקבות תלונת התובעת) מהווה מפגע שהוא בבחינת מכשול היוצר סיכון למעידה ונפילה למי שמהלך באותו קטע צר של המדרכה בו ממוקם הבור.

6. נראה כי הנתבעת חולקת לגבי עצם קרות אירוע התאונה בנסיבות הנטענות מטעם התובעת; היינו, לעמדתה של הנתבעת - לא הוכח היכן וכיצד נפגעה התובעת שהגיעה ביום 22.12.2020 בשעה 20:27 למרפאת 'טרם' ואובחנה כסובלת משבר באחת מעצמות הקרסול. לחילופין, טוענת הנתבעת כי גם אם יקבע שהתובעת מעדה בגין התקלות בבור המסוים שהיא מציגה, הרי שבנסיבות - אין לייחס לה אשם או הפרת חובה חקוקה, ומכל מקום - יש לייחס לתובעת אשם תורם, כאמור.

7. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, ושמעתי את עדותה של התובעת ועדות העד מטעמה, ומנגד - את עדות נציג העירייה, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה הנדונה להתקבל, בכפוף לקיומו של אשם תורם מצד התובעת; הכל כמפורט להלן.

   ב.הממצאים לגבי נסיבות התאונה 

   1. להלן סדר הדיון לקביעת ממצאי בנדון: תחילה אדון במפגע הנטען והסיכון הכרוך בו, לאחר מכן אכריע במחלוקת לגבי השאלה האם זה היה בפועל המפגע בו נפגעה התובעת, ולבסוף אדון בתשתית הראייתית בכל הקשור לקיומו של האשם התורם.

   2. אפתח בקביעה כי הבור המשובש במדרכה שהתובעת מציגה כמפגע שבגינו מעדה ונפלה הוא בגדר מפגע המהווה סיכון בלתי סביר; כמפורט להלן.

   3. די לעיין בתמונות נוספות שמציגה התובעת בכתב התביעה ומגישה בראיותיה [בעמ' 12 ו-13 לראיות התובעת], שבאחת מהן – 'טובלת' רגלו של מי שצילם, כדי להתרשם מעומקו והיקפו של הבור; בור שנוצר בעליל מהתפרקות קטע מרוצף במדרכה, בו זרועות אבני מדרכה (מה שקרוי לבני 'אקרשטיין') חופשיות ובולטות שמהוות - הן עצמן - מפגע שהוא מכשול בפני עצמו. התובעת מתארת את המפגע גם כ"שיבוש שהיה במדרכה", שיבוש - שאני מוצא שיש בו סיכון משמעותי, בהיותו שילוב של שינוי משמעותי במפלס (ראה את רגלו של הצלם) ושל מקבץ אבנים בולטות בתוך הבור, שכל אחת מהן מסכנת את ההולך במקום.

      

      

   4. בהזדמנות זו, אפנה לכך שמהתמונות המוצגות - הבור לא נחזה להיות תוצר של קריסה חדשה של המדרכה; זאת, באשר חלק מאבני המדרכה הזרועות בו כבר שינו כיוון וזווית, וביניהן כבר הצטברה שכבה של עלי שלכת, כשמתוכה כבר צצים וצומחים עשבים שוטים או צמחיה אחרת. מעיון בתמונות נחזה בעליל שהיתה שהות לזרעים/לנבגים להיקלט בקרקעית הבור, ולצמוח מתוך מצע האדמה או החול שהיה מתחת לאבני המדרכה ונחשף לאור השמש בשל התפרקות הריצוף שמעליו. כל זאת, כאשר לפי העולה מהעדויות לפניי, התמונות הללו צולמו כבר למחרת התאונה.

   5. הנתבעת מציגה תמונות משלה של המקום בו היה המפגע (שצולמו לאחר תיקונו); זאת, כך נראה מהמוצהר בתצהיר נציג העירייה, כדי להמחיש את רמת ושלימות הגימור של המדרכה הרחבה המיועדת להולכי רגל, שמקבילה לקטע של המדרכה הצר והצדדי שבו היה ממוקם המפגע. נראה כי הנתבעת מבקשת להצביע על כך שמיקומו של השיבוש שיצר את המפגע הוא - בשוליים של המדרכה, המופרדים פיזית מאזור ההליכה במדרכה. לטענת נציגה של העירייה השוליים של המדרכה בהם ממוקם המפגע - אינם משמשים למרבית מהולכי הרגל העושים שימוש בעיקר ב"מדרכה העיקרית" [עמ' 53 לפרו'], אלא רק להיכנס ולצאת מרכב שחונים לידה [עמ' 54 ו-57 לפרו']. הנתבעת מפנה גם למהירות והיעילות בה תוקן המפגע מרגע שאותר, בתוך ימים מרגע שהובהר מיקומו, כאמור; הכל - כעולה מהתמונות שהציגה העירייה, שמצורפות להלן.

   6. התמונה הכללית של המדרכה "העיקרית", מראה מדרכה ללא שיבושים או פגימות, שלאורכה ממוקמות ערוגות צמחים ארוכות מאוד ורחבות. מול הכניסה לבניין, שלפי העדויות אליו נכנסו ויצאו התובעת אחיינה ואשתו - קיים מעבר להולכי רגל בין שתי הערוגות המוארכות המאפשר יציאה לכיוון הכביש [להלן בתמונה בעמ' 7 לראיות הנתבעת - מימין].

      

       

   7. המשאית שנמצאת ברקע התמונה לעיל חונה ליד המיקום שבו היה המפגע (שמצוי מאחורי ערוגת הצמחייה המוארכת - על קטע המדרכה הצר שמשתרע בין הערוגה לבין אבני שפת המדרכה שמימינה [אותה ניתן לראות להלן - בתמונה מעמ' 8 לראיות הנתבעת]. בתמונה להלן [מעמ' 8 לראיות הנתבעת] בה רואים את המשאית מחזיתה - חונה לצד המדרכה, ניתן להתרשם עד כמה צר קטע המדרכה המוביל מהמקום בו עומד הצלם אל המקום בו היה הבור – לצידה של המשאית (מה שהתובעת מכנה בכתב התביעה "שביל המדרכה הצמוד לכביש", ו"הלכתי בשביל" בעדותה בקדם המשפט). מדובר ברצועת מדרכה צרה שרוחבה 'ברוטו' נע בין 40 ל-50 ס"מ [עמ' 53 לפרו']. ל"שביל" הזה ניתן להגיע מהמעבר בין הערוגות שמצוי מול היציאה מהבניין כאמור, ומה שרואים בתמונה הוא מה שנגלה להולך באותו מעבר בפנייתו שמאלה על מנת להלך בשביל לכיוון המשאית, היינו - לכיוון המקום בו היה המפגע שתוקן, שמיקומו מובהר להלן.

      

   8. בניגוד לנטען מטעם התובעת בסיכומיה, מיקום הבור ביחס לאורך הערוגה (שלא הוכח בתמונות שהוצגו מטעם התובעת) הוא - לצד המשאית, כפי שעולה מהצילום השלישי שהוצג מטעם הנתבעת כחלק מ'תמונות ממקום המפגע לאחר שתוקן' [עמ' 9 לראיות הנתבעת]:

      

   9. אמנם בחקירתו העד מטעם העירייה רק 'הניח' כי מקום התיקון מצולם בתמונה לעיל [עמ' 9 לראיות הנתבעת], לאחר שבתחילה לא היה בטוח; אך, כפי שאצביע להלן, אני מוצא שמה שרואים בתמונה שבעמ' 9 לראיות הנתבעת - הוא התיקון של הבור. כך, כפי שניתן לראות בתמונה - לצורך התיקון נעשה שימוש באותה אבן מדרכה שעליה כתם בטון בצורת האות "ר", שניתן לראותה מוטלת בבור - בתמונות שמציגה התובעת. כך, ניתן גם לראות כי שבר ב'קו החיבור וההצמדה' של אחת משתי אבני שפת המדרכה לצד הבור (גריעה בשוליים העליונים - בקצה האבן) תוקן בהשלמת מלט לבן (בסמוך למדרגות שבצד המשאית); אותה משאית שנראית בשתי התמונות האחרות, כמו גם - בליטת המדרגות שלצידה [בתמונה בעמ' 8 לראיות הנתבעת]. כאמור, את השבר באבן השפה ליד החיבור בין אבני השפה - טרם תיקונו במלט לבן, ניתן לראות בכל התמונות מטעם התובעת - בצמוד לבור.

   10. לסיכום ביניים, ביום 23.12.2020 צולם מטעם התובעת בור עמוק יחסית, זרוע באבנים המהווה מפגע משמעותי, הממוקם על מדרכה צרה שנמתחת מול הבניין שלגביו מעידה התובעת והעד מטעמה שביקרו בו בסמוך לפני מועד קרות התאונה לראות דירה מוצעת למכירה. מדובר אמנם בקטע מדרכה שנחזה שמשמש להליכה - רק למעטים, אך ברור שהוא נועד לשמש את מי שחונה את רכבו במקביל למדרכה במקום, חניה שהיא מותרת (בכיוון הנסיעה), על מנת שיושבי המכונית יוכלו לצאת מהרכב שמחנים ליד המדרכה ולהגיע לחלק הרחב של המדרכה מעבר לערוגה; וכמובן – לחזור באותה דרך למכונית. אעיר כי לגבי כיוון החניה המותר, האופן בו חנתה התובעת, וההשלכות לענייננו אתייחס בהמשך הדברים. המפגע תוקן על ידי העירייה שהונחתה בטלפון למציאתו על ידי התובעת כשבועיים לאחר התאונה.

   11. לאחר שטיבו של המפגע הובהר לעיל, אקדים ואבהיר כי מצאתי לקבל את גרסת התובעת כי זה המפגע שבגינו מעדה ונפלה; כמפורט להלן.

   12. התובעת מעידה שהתאונה ארעה לה בגין המפגע הזה ביום 22.12.2020 בסביבות השעה 19:30, מבלי שהיו עדים לתאונה. לגרסתה, היא הצליחה לנהוג כאובה לביתה שנמצא באותם זמנים מרחק כמה מאות מטרים משם, ובנה שלקח אותה לטיפול במרפאה במרכז 'טרם'. במרפאה גובסה רגלה לאחר אבחון של שבר בקרסול. ב'אנמנזה הרפואית' שלכאורה ניטלה מאת התובעת 'בזמן אמת', נרשם על ידי המטפלים במרפאת 'טרם': "מציינת כי היום נפלה במדרכה נחבלה בקרסול ימין ו בפנים שממאל (כך – בטקסט)" [מסמך מרפאת 'טרם' אליה הגיעה התובעת בשעה 20:27].

   13. למחרת, ביום 23.12.2020, שלחה התובעת (שמעידה שבאותם זמנים התניידה בכסא גלגלים), את אחיינה לצלם את הבור (להלן: "האחיין"), והתמונות לעיל הן הדפסות של צילומים שצילם לבקשת התובעת. באותו יום הופנתה התובעת על ידי רופאת הקופה לבדיקת רופא אורתופד.

   14. בהתאם, יומיים לאחר התאונה, ביום 24.12.2020, ביקרה התובעת בשעות הערב שוב במרפאת 'טרם', כשב'אנמנזה הרפואית' שנגבתה ממנה נרשם: "מספרת כי נפלה ברחוב על אבנים בתאריך 24.12.20" [מסמך מרפאת 'טרם']. לגבי התאריך שנרשם, אני מוצא לקבל את טענת התובעת כי מדובר בטעות גלויה וברורה (והכוונה היתה, בעצם, ליום - 22.12.2020); זאת, ניתן ללמוד, בין היתר, באשר בהמשך ה'אנמנזה' נרשם לגבי התובעת "הגיעה למוסדינו ונעשה לה גבס קצר", וב'הנחיות מיוחדות והמלצות לשחרור' נרשם: "טופלת בטרם כהמשך לביקורך הקודם במרפאה".

   15. לסיכום ביניים, הגרסה הראשונית שנמסרה מאת התובעת בטיפוליה הראשונים מתאימה למיקום הבור - "במדרכה", ולסיכון העולה על פניו מצפיה בתמונות שצולמו יום לאחר התאונה, היינו – נפילה "על אבנים" – בהיות הבור זרוע באבנים בגדלים ובזוויות שונות, כאמור.

   16. הנתבעת מפנה לכך שביום 5.1.2021, כשבועיים לאחר התאונה, חתמה התובעת על יפויי כוח לבא-כוחה, כשעולה מעדותה שזה היה בביתה.

   17. למחרת, יום 6.1.2021 בשעות הצהריים, התובעת פנתה למוקד העירייה ודיווחה על המפגע – הבור שתמונותיו לעיל. לפי עדות נציג העירייה, מנהל מחלקת אחזקה וסגן ראש אגף שפ"ע בעירייה, ביום התלונה לא מצאו עובדי העירייה את הבור לגביו התלוננה התובעת; ולמחרת, יום 7.1.2021, הוא עצמו הגיע לשטח עם הסגן שלו, שדיבר עם התובעת טלפונית, והיא הנחתה אותו באותה שיחה - היכן ממוקם המפגע. המפגע תוקן על ידי העירייה עד יום 10.1.2021 [ראו פירוט הפניות והשיחות בדו"ח פניה למוקד העירוני - לגבי הפניה הנדונה של התובעת, מועדיה וקורותיה; ועדות נציג העירייה בעמ' 58-59 לפרו'].

   18. כאמור, הנתבעת טוענת כי בשל סתירות או פרכות בעדות התובעת - אין להאמין לה שנפגעה דווקא במפגע המדובר, וכי אין בעדות העד הנוסף מטעמה, האחיין, כדי להרים את הנטל להוכחת המפגע, בהיות עדותה לגבי התאונה עצמה - 'עדות בעל דין יחידה'. הנתבעת טוענת עוד, לגבי עד נוסף שהתובעת הביאה מטעמה, מי שסיפק לתובעת במהלך השנים עבודה בתיווך (להלן: "המתווך"), לצורך הוכחת הנזק שהיא טוענת לו - שעדותו שקרית, ועל כן יש בכך "להעיב" על אמינות התובעת, ולהעמיד בסימן שאלה את קבלת גרסתה לתאונה – כולה.

   19. לתמיכה בטענתה, מפנה הנתבעת לפסיקת בית משפט המחוזי בענין ת"א (מרכז) 35451-03-13 פריד אלקססי נ' עלי טורי (פורסם; 24.11.2015) (להלן: "ענין אלקססי"), בו כב' השופטת בלהה טולקובסקי דוחה תביעת תובע, לאחר שמצאה כי "עדותם של התובע ואחיו התאפיינה בחזרה מוחלטת מהגרסה שמסרו בהודעותיהם למשטרה, בסמוך לאחר האירוע. הסתירות המהותיות בין הגרסאות, כמו גם טענת יוסף ודאהש בעדותם כי אינם זוכרים דבר, מצביעות על חוסר אמינות. משהתובע ואחיו חזרו בהם לחלוטין מהגרסה המפורטת שמסרו בהודעותיהם למשטרה, כי הרכב פגע בתובע והעיף אותו לבור, לא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על עדויותיהם. לא מדובר בסתירות שוליות שניתן להסבירן בחלוף הזמן, בתנאי החשיכה ששררו במקום, או בנסיבות הטראומטיות של פגיעת התובע, כטענת באי כוח התובעים בסיכומיהם. מדובר בשינוי מוחלט של הגרסה, ובסתירות מהותיות היורדות לשורש הגרסה, באופן שלא ניתן ליישב בין הגרסאות. הרושם המתקבל מהגרסה המתגלגלת והמתפתחת שהוצגה בכתבי הטענות מטעם התובע ומעדותם של התובע ואחיו, הוא של ניסיון להתאים את הגרסה לעילת תביעה הנחזית כנוחה ביותר לתובע בשלב זה של ההליכים, תוך התעלמות מגרסאות מפורטות שנמסרו על ידם למשטרה, משל לא היו הדברים מעולם" [בסעיף 43 לפסק הדין].

   20. בכוונת מכוון ציטטתי ארוכות מענין אלקססי, על מנת להצביע על כך שמדובר בו במקרה של 'גרסה מתגלגלת' לגבי הנסיבות העומדות בליבת המחלוקת. בהלכת חיון הובהר כי כדי ששקרים של בעל דין (תובע) ישמשו בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות, על השקרים להיות נוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת [ע"א 765-18 שמואל חיון נ. אלעד חיון (פורסם; 1.5.2019)]. בשולי הדברים, אעיר כי ההנמקות שמקופלות במאמר אותו הציגה הנתבעת במהלך סיכומיה ששמו 'דחיית תביעת נזיקין בבגין שקרי התובע' (שכתבו פרופ' דורון מנשה ואיל גרונר), ממילא נדונות בענין חיון, שכאמור, כבר מיצה הלכה בנדון.

   21. ובכן, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי זה המצב בענייננו. אמנם מצאתי בעדות התובעת נטייה להאדרת הנזק, מה שלהערכתי, בין היתר, הוביל אותה למסירת מידע חלקי וסותר בכל הקשור לנסיבות שמאפשרות בחינת האשם התורם שניתן לייחס לה בנדון. אך בהסתכלות על מכלול הראיות והעדויות - לא מצאתי בעדותה סתירות שיורדות לשורש עילתה נגד העירייה בענין אחריות העירייה לקרות התאונה. ובנסיבות, בהן השתכנעתי כי לא היו עדים לתאונה עצמה, אני מוצא כי די בעדותה של התובעת ובראיות הנסיבתיות הנוספות (לרבות עדותו של האחיין, הכוונת האחיין למפגע – לצורך צילומו, ופנייתה לעירייה כשבועיים לאחר התאונה מה שהוביל להכוונה טלפונית של נציג העירייה למפגע), כדי לאפשר את קבלת גרסתה של התובעת שבמפגע הזה היא כשלה - באופן שגרם לה נזק גוף.

   22. התובעת גם הביאה את אחיינה להעיד בתמיכה לגרסתה בנדון. מצאתי את עדות האחיין - אמינה. הוא ענה ישירות למה שנשאל, והיכן שלא זכר, הבהיר זאת בעת מסירת תשובתו, ולא התעקש לאשש את גרסת התובעת. ודוק; האחיין לא הובא מטעם התובעת כדי להוכיח את נסיבות התאונה עצמה (שגם הוא וגם התובעת מעידים שלא ידע עליה 'בזמן אמת', אלא - רק למחרת). האחיין הובא למתן עדות, כדי לאשש את סבירות המיקום הנטען של מפגע שאכן גרם לתאונה ואת סבירות מועדה. זאת - כמי שדקות או שניות טרם התאונה חצה את המדרכה והכביש מול היציאה מהבניין בו ראו האחיין ואשתו בליווי התובעת – דירה למכירה; וכמי שלבקשת התובעת הגיע למקום למחרת התאונה, רגלית, על מנת לאתר את המפגע. התרשמתי מהאותנטיות שבה מתאר האחיין את אופן האיתור של המפגע [עמ' 11-12 לפרו']:

       "כב` הש` ברנשטיין: מה מרחק ההליכה, ממה שאתה זוכר, מהבית שלה למקום שצילמת?

       העד, [האחיין]: הייתי אומר כמה דקות הליכה בודדות.

       כב` הש` ברנשטיין: ואיך ידעת את הדרך?

       העד, [האחיין]: כי אני זכרתי איפה אני החניתי והיא אמרה שזה היה ממול אז חיפשתי ברחוב בצד השני".

   23. בהערת ביניים אעיר כי, כפי שאתייחס בפרק בענין הנזק, מצאתי כי עדות העד הנוסף מטעם התובעת, המתווך, לא היתה אמינה, ונחזתה להיות עדות מי שגויס לסייע לתובעת במתן עדות בבית המשפט 'בכל מחיר', ללא הצמדות לעובדות קונקרטיות. אך, אינני מקבל את עמדת הנתבעת כי די בהתרשמותי זו כדי לקבוע שעדותו "מעיבה על המהימנות של כל השאר". יש להבחין בין מגמת האדרה מצד התובעת, לבין שקר היורד לשורש העילה, במיוחד שהשקר מיוחס לאותו עד שאיננו בעל הדין עצמו. מאידך, כפי שאבהיר להלן, אני מוצא כי יש להחזיק נגד התובעת, את הסתירות המסוימות בעדויותיה ובתצהירה הנוגעות - לתשתית הראייתית הרלוונטית לשאלת שיעור האשם התורם שיש לייחס לה.

   24. גרסת הנסיבות בכתב התביעה לקונית באורח, שכפי שמצביעה הנתבעת - עלול ליצור את הרושם שמדובר בתאונה שיש לה עד ראיה, אחיינה של התובעת. כך בסעיף 4 לכתב התביעה שמצוי תחת הכותרת "תמצית העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה", טוענת התובעת: "נסיבות התאונה: ביום 22.12.2020 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, צעדה הנפגעת יחד עם אחיינה ברח' [שם הרחוב (להלן: "ח'")] ביבנה (סמוך לבניין מס' [מספר הבנין]) במטרה לשוב לרכבה. בעודה צועדת בשביל המדרכה הסמוך לכביש, לפתע, מעדה התובעת בשל מפגע חמור במדרכה ונחבלה ברגלה (להלן: "התאונה")" (ההדגשה בקו – במקור). בהמשך כתב התביעה מצרפת התובעת גם את תלונתה לעירייה ואת התמונות של המפגע, שלאחר מכן התברר שהאחיין צילם.

   25. כבר בעת שהתובעת מסרה לפניי עדות בקדם המשפט, הובהר כי האחיין איננו עד ראיה לתאונה עצמה, וכי נסע מהמקום עם אשתו לאחר שהתובעת נפרדה מבני הזוג - עוד טרם שהיתה להם ידיעה שהתובעת נפגעה בתאונה (ויכול - שאף טרם קרות התאונה).

   26. בסעיפים 8 ו-9 לתצהיר עדותה הראשית מצהירה התובעת:

       "8. ביום 22.12.2020 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, נפגשתי עם האחיין שלי [שמו] ואשתו בבניין ברח' [ח'] [מספר הבנין] בכדי להראות להם נכס פוטנציאלי לרכישה. לאחר שסיימתי להראות לו את הדירה, ירדנו למטה ונפרדנו לשלום, ליוויתי את [האחיין] ואשתו לרכבם אשר חנה במדרכה שממול ואז התחלתי לצעוד לכיוון הרכב שלי אשר חנה במדרכה הצמודה לבניין.

       9. היה זה יום גשום בשעת ערב וכבר היה חשוך. בעודי צועדת על המדרכה, בחלקה הצר הסמוך לכביש על מנת להגיע לרכב שלי (על המדרכה יש צמחיה שמחלקת אותה לחלק צר ורחב כאשר החלק הצר הוא שקרוב לכביש ולרכב, לפתע רגלי נתקלה בבור/שקע/שיבוש שהיה במדרכה, מעדתי והוטחתי על הקרקע".

   27. והנה בעדותה של התובעת בדיון ההוכחות לפניי מבקשת התובעת לתקן את גרסתה באשר לתזמון ומיקום הפרידה מהאחיין ואשתו, כשלעדותה הם נפרדו כבר במדרכה שבחזית הבניין שבו ראו את הדירה [עמ' 15 לפרו']:

       "העדה, [התובעת]: יצאנו ביחד מהבניין [ח'] [מספר הבנין] שיוצאים למדרכה, שם ב[ח'] נפרדנו כל אחד לדרכו, אני הלכתי שמאלה לרכב שלי, הם הלכו לרכב שלהם.

       עו"ד עורקבי: זאת אומרת שהוא לא הלך איתך לאורך המדרכה ולא ראה את התאונה.

       העדה, [התובעת]: הוא לא ראה".

   28. ואז כשמעומתת התובעת מול גרסתה בתצהיר עדותה הראשית, לפיה כשירדו מהדירה ליוותה את בני הזוג עד למכוניתם, שחנתה מול הבנין מעבר לרחוב, היא מבהירה - שהאמור בתצהירה אינו נכון, נכתב בטעות; כשבפועל היא עברה את הכביש - בעת שהגיעו למקום לפני שעלו לראות את הדירה, ולא - אחרי שירדו מהדירה: "זה לא בחזור, בהלוך אני באתי אליהם והלכנו ביחד לבניין..."; ולגבי האמור בתצהירה היא מבהירה: "זה לא נכון. זה נכון שכן הלכתי אליו לרכב כשהם באו כי הם לא מיבנה ואני מיבנה מכירה וליוויתי אותם" [עמ' 15-16 לפרו'].

   29. האחיין מצהיר בסעיפים 3 עד 5 לתצהירו: 

       "3. ביום 22.12.20 [התובעת] התלוותה אלי ולאשתי לראות דירה למכירה ברחוב [ח'] [מספר הבית] ביבנה.

       4. לאחר שראינו את הדירה, נפרדנו מ[התובעת] לשלום וכל אחד החל ללכת לכיוון רכבו.

       5. למחרת, נודע לי כי במהלך הליכתה של [התובעת] לכיוון רכבה נתקלה בבור במדרכה ונפגעה".

        

   30. האחיין נחקר לגבי גרסתו בסעיף 4 לתצהירו, ומטעם הנתבעת ביקשו לברר עמו מתי (למעשה – היכן) בדיוק נפרדה דרכם של בני הזוג מזו של התובעת [עמ' 9 לפרו']:

       "העד, [האחיין]: אנחנו התפצלנו.

       עו"ד עורקבי: זאת אומר התיאור הזה לא משקף את מה שאתה זוכר, התיאור הזה שהלכתם יחד (הכוונה – לתיאור של התובעת בתצהירה – הערת הח"מ).

       העד, [האחיין]: הלכנו יחד מהדירה ואז כל אחד הלך לרכב שלו, אני ואשתי הלכנו לרכב.

       עו"ד עורקבי: היא לא ליוותה אתכם לרכב שלכם?

       העד, [האחיין]: לא.

       עו"ד עורקבי: זאת אומרת אתם, אני רוצה להבין כי זה משמעותי, זה משמעותי כי אנחנו בודקים שהגרסה היא מדויקת. אתם יורדים, אז אני רוצה להבין מה אתה אומר, אתם יורדים מהבית מאותו בניין שבו ראיתם את הדירה ואז היא הולכת לרכב שלה ואתה הולך לרכב שלך עם אשתך, זה מה שהיה?

       העד, [האחיין]: כן".

   31. הנתבעת מפנה לסתירות שפורטו לעיל בעדות התובעת, שהתובעת גורסת כי מקורן בטעות שנפלה בהכנת התצהיר. ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לכך, שמתברר בדיעבד כי הגרסה שמסרה התובעת בעדותה לפניי כבר בקדם המשפט תומכת בגרסתה בעדותה לפניי בדיון ההוכחות (המתקנת את גרסת תצהירה).

   32. ובכן, בקדם המשפט מיום 6.6.23 העידה התובעת לשאלות בית המשפט [עמ' 1 ו-2 לפרו' קדם המשפט]:

       "אני עם האחיין שלי שחיפש לקנות דירה הוא ואשתו, הם גרים בבת ים, באו עם הרכב שלהם ואני עם הרכב שלי. נפרדתי מהם הם נסעו, לאחר שחנו ברחוב [ ], הלכתי לכיוון הרכב, היה גשם, הלכתי בשביל, הרכב שלי עמד שם עמדתי להכנס לרכב ואז זה קרה.

       לשאלת בית המשפט, אם הבור היה ליד הרכב ה חונה או במרחק – כשחזרתי לרכב הייתי חייבת לעבור משם, כשירדתי אני חושב שחציתי לאחיין שלי שאמר איפה הוא מחנה, כשהגעתי קודם חציתי לאחיין וביחד הלכנו. כשהייתי על הרצפה הפלאפון אפילו עף לי מתחת לרכב, עד שהתאוששתי, לא הבנתי שזו הרגל. ראיתי שהטלפון נשבר והמסך היה ריק.

       עליתי לרכב במרחק של משהו כמו 5 דקות, ראיתי שהרגל בתוך בור משכתי את הרגל, רציתי להקיא,...".

   33. אקדים ואומר, כי מהשתלשלות זו של גרסאות התובעת, ובהתחשב בגרסת האחיין, מצאתי כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ביציאתה מהרכב - לא חלפה במקום בו היה ממוקם המפגע בדרכה לפגוש את בני הזוג – טרם שנכנסו לבניין שבו הדירה, כמפורט להלן.

   34. ראשית, בכתב התביעה לא נטען דבר בענין הליכותיה או צעדותיה של התובעת מאז שחנתה את רכבה כשהגיעה למקום ועד להגעתה לדירה. זאת, למרות שכתב התביעה מדבר על צעדיה של התובעת "במטרה לשוב לרכבה" (ההדגשה בקו – הוספה), מה שמלמד, שלכאורה היא חוזרת על עקבותיה בדרך שבה הגיעה ממכוניתה, בצעדה "בשביל המדרכה הסמוך לכביש" שעליו המפגע. שנית, בתצהיר עדותה הראשית גורסת התובעת כי נפגשה עם אחיינה ואשתו "בבניין" [סעיף 8 לתצהירה], וכן - כפי שהיא טענה גם בכתב התביעה, כי התאונה ארעה "לפתע", "בעודי צועדת על המדרכה, בחלקה הצר הסמוך לכביש".

   35. בחקירתה הנגדית מבקשת התובעת לתקן ולמסור גרסה לפיה "זה לא (היה) בחזור, (זה היה) בהלוך אני באתי אליהם והלכנו ביחד לבניין...", כי בני הזוג הם לא מיבנה ולא מתמצאים. האם יש בעדות התובעת בקדם המשפט לפניי כדי "לאמת" שינוי גרסה זה? התשובה היא – לא.

   36. התובעת מעידה בקדם המשפט: "הרכב שלי עמד שם עמדתי להכנס לרכב ואז זה קרה". בית המשפט מבקש לדייק את הנסיבות שהתובעת מתארת בהקשר של מיקום המפגע עצמו יחסית לרכב החונה: "לשאלת בית המשפט, אם הבור היה ליד הרכב ה חונה או במרחק...". ואז - במקום לענות לשאלה זו לגופא, מתייחסת התובעת בפועל לשאלה הבאה שעלולה היתה להישאל לאחר תשובה ברורה לשאלה שנשאלה, שהיא: האם בנסיבות אלה, לא היתה התובעת ממילא חייבת 'לחצות' את המפגע כבר בדרכה מהרכב על מנת להגיע לדירה? ועל כן, התובעת בוחרת להבהיר תחילה, באופן שנחזה בהול, את השורה התחתונה החשובה לה: "– כשחזרתי לרכב הייתי חייבת לעבור משם".

   37. בשלב זה עדיין נותרנו עם השאלה שנשאלה: מה היתה הקרבה של הבור לרכב? שאלה שמקרינה רלוונטיות למסלול הליכתה מהרכב לדירה. בענין זה, באותו שלב, אין לתובעת גרסה נחרצת או שורה תחתונה; השאלה מוליכה אותה ל'מחשבות': ", כשירדתי אני חושב שחציתי לאחיין שלי שאמר איפה הוא מחנה, כשהגעתי קודם חציתי לאחיין וביחד הלכנו". לשון אחר, בעדותה לפניי בקדם המשפט, התובעת לא עונה ישירות לשאלת בית המשפט לענין מרחק הבור מהרכב, אלא חושבת ("אני חושב ש..."); מחשבה שמקפלת בתוכה מצע לאפשרות לכאורית שקרה דבר נוסף בדרך לדירה, עיקוף אפשרי, ש'הדיר את רגליה של התובעת' מן הצורך בחציית המפגע, המהווה בדרכה לדירה.

   38. עוד אציין, כי האחיין איננו מאשר - לא בתצהירו ולא בעדותו לפניי, שהתובעת חצתה את הכביש כדי לפגוש את בני הזוג – טרם שעלו לדירה. בתצהירו אין פרטים לגבי מה אירע טרם הכניסה לדירה: התובעת "התלוותה אלי ולאשתי לראות דירה למכירה..." [סעיף 3 לתצהירו].

   39. לגבי מה שקרה אחרי הביקור בדירה, מצהיר האחיין: "לאחר שראינו את הדירה, נפרדנו מ[התובעת] לשלום וכל אחד החל ללכת לכיוון רכבו". ובחקירתו לפניי מעיד האחיין: "הלכנו יחד מהדירה ואז כל אחד הלך לרכב שלו, אני ואשתי הלכנו לרכב", ומשיב לשאלה ישירה מטעם הנתבעת, כי התובעת לא ליוותה את בני הזוג [עמ' 9 לפרו']. החקירה של האחיין מטעם הנתבעת מבקשת להתמקד בנקודת ההתפצלות או באופן בו נפרדה התובעת מבני הזוג לאחר הביקור בדירה. ובכן, האחיין גורס שהם התפצלו בדרך לרכבים, ובהגינותו הוא מבהיר כי לגבי הפרטים הוא רק "זוכר במעורפל", ולכן עונה לשאלות מטעם הנתבעת באמירה "אני חושב ש..." [עמ' 10 לפרו'].

   40. ובכן, אינני מקבל את עמדת הנתבעת, המבקשת לראות בגרסת התובעת מקשה אחת, ולייחס את הסתירות לענין פעמיה וצעדיה מאז שחנתה ועד להגיעה לדירה כ'צובעות' את מכלול גרסתה כלא אמינה. אני מוצא כי יש בענייננו מקום להחלת הכלל של 'פלגינן דיבורא' הנוהג במשפט הישראלי. על פי כלל זה, רשאי בית המשפט "לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, זאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות [...] או על פי הגיונם של דברים" (ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4), 133, 185 (1991); סעיף 57 לפקודת הראיות; ע"פ 2760/11 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם; 7.2.2013); ע"פ 897/12 ג'ודה נ' מדינת ישראל פסקה 36 (פורסם; 30.7.2012). וראו גם, יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1855-1845 (2009)), לפיהם, על-פי ראיות חיצוניות, על-פי סימני מהימנות, או על-פי שיקול דעתו, ראוי לו לבית משפט להכריע לעיתים כי חלקים מעדותו של העד אינם מהימנים, בעוד אחרים מהימנים המה.

   41. ניתן להפעיל את הכלל של 'פלגינן דיבורא' לגבי התשתית הראייתית לבחינת האשם התורם בענייננו גם משום שזה שייך לפרק הנזק, שהוא נבדל מפרק האחריות. נזכיר כי, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופא, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו.

   42. בהתאם, בנסיבות ענייננו, אני מוצא לקבוע כי יש להחזיק את הסתירות והערפול העולה מגרסאות התובעת לגבי הדרך שעשתה מהרכב לדירה – נגדה; ולקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהגיעה לבניין ממכוניתה שלא דרך "שביל המדרכה הצמוד לכביש" בקטע שכולל את המפגע; ומכאן עולה כי היתה לה ההזדמנות להבחין במכשול ולהימנע מלהכשל בו – כבר טרם הגיעה לדירה. עם זאת, אינני מוצא כי הסתירה בעדויותיה יורדת לשורש העילה נגד העירייה, אך כן יש לה משמעות לענין בחינת וקביעת האשם התורם של התובעת, כאמור.

   43. מעדות התובעת בקדם המשפט לפניי ובתצהירה, עולה כי קיומו של המפגע הפתיע אותה, "לפתע רגלי נתקלה בבור..." [סעיף 9 לתצהירה], אך למרות שמדובר במפגע שהוא יחסית גדול בממדיו (לכל רוחב רצועת המדרכה) וניכר בצבעיו ובטקסטורה השונה שלו, לא מובהר בראיות התובעת מדוע – הופתעה; במיוחד למול ממצאי לפיהם חצתה 'דרכו' של המפגע - בדרכה לדירה.

   44. ועוד אדגיש, כי אינני מקבל את המגמה בחקירות מטעם התובעת לבסס כעובדה שהמפגע הפתיע את התובעת - כי היה מוסתר למי שמגיע מהמעבר בין הערוגות ופונה שמאלה ל"שביל המדרכה הצמוד לכביש".

       • כפי שפירטתי לעיל, המפגע היה לצד המשאית – שממוקמת במרחק של מעל לעשרה מטרים מהמעבר [ראה בתמונה בעמ' 8 לראיות הנתבעת].

       • יש לשים לב שעולה מעדותה של התובעת לפניי בקדם המשפט, שהתאונה ארעה בסמוך לרכבה, אליו עמדה להיכנס כשארעה התאונה: "הלכתי לכיוון הרכב, היה גשם, הלכתי בשביל, הרכב שלי עמד שם עמדתי להכנס לרכב ואז זה קרה... כשהייתי על הרצפה הפלאפון אפילו עף לי מתחת לרכב, עד שהתאוששתי, לא הבנתי שזו הרגל. ראיתי שהטלפון נשבר והמסך היה ריק" [עמ' 2 לפרו' קדם המשפט מיום 6.6.2023] (ההדגשות בקו – הוספו).

       • לשון אחר, המפגע היה סמוך לרכבה של התובעת שחנה במקום בו ניצבת עגלת המשאית.

       • לנוכח השהות הארוכה יחסית שהיתה לתובעת לצעוד משך כמה וכמה מטרים - לעבר מכוניתה, לכיוון המכשול, לא 'הסתרתו על ידי הערוגה' גרמה לכך שהמפגע הפתיע את התובעת. הכיצד – המכשול הזה "הפתיע" אותה?

       • אין לנו אלא להסיק, שהתובעת ש'עיניה בראשה', פשוט 'לא הסתכלה לאן היא הולכת' בעת שפסעה בשביל הצר לכיוון רכבה; ומכאן - הפתעתה.

   45. ועוד לעניין התשתית הראייתית לבחינת האשם התורם בענייננו; כפי שיפורט להלן, התובעת גם לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה, שבעת התאונה עצמה ירד גשם או שהמפגע עצמו היה באזור שאין בו תאורה מספקת.

   46. יש לציין כי בכתב התביעה לא נטען דבר לגבי מזג האוויר בעת התאונה. בקדם המשפט, כאמור, גרסה התובעת לראשונה כי "היה גשם" או "היה חושך וגשום", אך בתצהירה היא מסתפקת באמירה 'יום גשום': "היה זה יום גשום בשעת ערב וכבר היה חשוך". מכל מקום, בהקשר לגשם הנטען מדובר ב'עדות בעל דין יחידה', שלא נתמכה בעדות עד נוסף שמעיד שהיה במקום עד סמוך לפני התאונה עצמה, אחיינה של התובעת. ועוד; יש לציין כי בתמונות שהתובעת מציגה מיום לאחר התאונה לא ניכרים סממני גשם ורטיבות כלשהי - לא על הכביש שליד המדרכה, לא על המדרכה, ולא בבור. לסיכום ביניים, בנסיבות אלה, יכול שהיה זה יום גשום, אך אינני מוצא לקבל את גרסת התובעת לגבי ירידת הגשם בעת קרות התאונה או להשפעה כלשהי של מזג האוויר באותו ערב.

   47. כך גם אינני מקבל שלא היתה תאורה מספקת באזור המפגע. אמנם בכתב התביעה נטען כי העירייה לא דאגה לקיומה של תאורת רחוב מספקת [סעיף 12.8 לכתב התביעה], אך אין טענה בתצהיר התובעת כי תאורת הרחוב היתה דלה או לא מספיקה (להבדיל מכך שמצוין, שמבחינת האור הטבעי בחוץ "כבר היה חשוך" – בסעיף 9 לתצהירה).

   48. כך, גם בעדות התובעת לפניי בחקירתה - אין טענה כי היעדר תאורה גרם לתאונה. גם מעדות האחיין של התובעת: "אני כמעט בטוח שהיתה חשכה" [עמ' 8 לפרו'], לא עולה - כי האחיין זוכר חושך קיצוני או היעדר תאורה. כך, שלסיכום ביניים, אני מוצא לקבל את גרסת העירייה לפיה מדובר ברחוב "עם מערכת תאורה טובה" [ס' 7 לתצהיר נציג העירייה], וכי התאורה הקיימת היתה מספקת - גם עבור ההולכים בחלק המדרכה הצר בו היה ממוקם הבור [עמ' 59 לפרו']. הנתבעת גם הציגה תע"צ לפיה בתקופה שבין 1.12.20 לבין 22.12.20 אין במרכז השליטה העירוני כל פנייה בתלונה בענין תקלה בתאורה באזור הרלוונטי לענייננו.

   49. ולהשלמת התמונה העובדתית, נחזור לסוגית כיוון החניה של רכב התובעת. מהעובדות שהוכחו נמצא כי התובעת חנתה את רכבה במקביל למדרכה – נגד הכיוון; היינו ברחוב המדובר, רחוב ח', שהוא דו-סטרי – חנתה כך שדלת הנהג היתה לכיוון המדרכה [עמ' 14 לפרו'; ולענין הדו-סטריות ראה הכיכר עליה מצביע בא-כוח התובעת בעמ' 56 לפרו' שמחברת את הרחוב בשני כיווני תנועה נגדיים]. לשון אחר, התובעת חנתה במקום שבו חנתה המשאית המצולמת בתמונות שמציגה העירייה, כשכיוונה – הפוך לזה של המשאית.

   50. זאת חניה שאיננה עומדת בדרישות הדין. לפי הוראת תקנה 72(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 - חל איסור על חנית רכב "בצד שמאל של הדרך אלא אם הכביש הוא חד-סטרי, או בניגוד לכיוון הנסיעה" (ההדגשה בקו – הוספה). בנסיבות ענייננו אם התובעת היתה מקפידה על מילוי תקנות התעבורה, נחזה שהסיכוי שהתאונה היתה מתרחשת לא בהכרח מתאיין, אך הוא – קטן. זאת, באשר היה נדרש ממנה להגיע לדלת הנהג - כשהיא רחוקה מהמדרכה, וסביר שהיתה יורדת מהמדרכה קודם שהגיעה ממש לקרבת מכוניתה – כי הגיעה אל המכונית מכיוון הדירה, היינו מלפנים.

   51. לאור כל האמור לעיל, ומשבחנתי את נתוניו הפיזיים של המפגע, שברורה הקלות היחסית של סילוקו, לעומת הנזק שהוא יכול לגרום, ואף התממש בענייננו, מצאתי כי עצם הותרתו של המכשול במדרכה הוא סיכון בלתי סביר, בהיותו מפגע שהוא "מכשול" כהגדרת פקודת העיריות [נוסח חדש].

   52. משקבעתי שהתובעת אכן נפלה ממפגע או מכשול שמהווה סיכון בלתי סביר שיש להסירו, יש לבחון האם הוכחה אחריות הנתבעת בקשר עם אי-מיגורו של מפגע מסוג זה טרם התאונה.

       ג.אחריות העירייה ומחדלה

       1. התובעת טוענת כי מכוח הבעלות או החזקה והחיקוקים הרלוונטיים, יש לייחס לעירייה, הנתבעת, אחריות לפעול לאתר מפגעים ומכשולים ולהסירם, כחלק מחובותיה בכל הקשור לאחזקת השטחים הציבוריים, ולכך שבעצם הותרת המפגע בענייננו במדרכה משך תקופה טרם התאונה, יש משום מחדל של העירייה, שהוא משום התרשלות והפרת חובה חקוקה שגרמו לתאונה ולנזק.

       2. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מפרט את החובות המוטלות על רשות מקומית ביחס לרחובות שבתחום שיפוטה. בפרק שעניינו "חובותיה של עירייה", בס"ק 235(2) ו- (3) לפקודה (הם הרלוונטים לענייננו), נקבע כדלקמן:

          "בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:

          2.תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו, וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

          3.תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב".

       3. כידוע, העירייה חייבת לעשות שימוש בסמכויותיה, וכאשר היא חדלה מכך, יכול שתקום לה אחריות. מעבר ללשונו המפורשת של החוק, זהירותה המושגית של העירייה לאיתור וסילוק מפגעים מהשטחים הציבוריים מעוגנת גם בפסיקה הנזיקית. כך, כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה [ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (פורסם;26.9.89) (להלן: "עניין שטרנברג")].

       4. אני מוצא שחובת הזהירות שנקבעה בענין שטרנברג, חלה גם בקשר עם "שביל המדרכה הצמוד לכביש" בו נפגעה התובעת, קונקרטית, באותה רמת זהירות שהיא אמורה להתייחס ל"מדרכה העיקרית" - בכל הקשור לתחזוקה ולאיתור וסילוק מפגעים ומכשולים.

       5. בהתאם לפסיקה מבוססת היטב, קמה בנסיבות ענייננו גם חובת זהירות קונקרטית, שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שקיום מפגע מהסוג שבענייננו עלול להביא למעידת תושבים ופגיעה גופנית בם. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת הזהירות בענייננו.

       6. ממכלול הראיות עולה, שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שמדובר במפגע חדש, ש'גילו' הוא כזה, שניתן לקבוע שלא היתה לה שהות סבירה לאתרו. דנתי ארוכות בנתוני המפגע הנדון, ורק אוסיף כי נחזה שיכול שמדובר במפגע, שרק הלך וגדל עם הזמן; בבחינת הזנחה מתמשכת שהובילה עם הזמן להתרחבות הבור ולהגדלת הסיכון.

       7. הנתבעת הציגה תע"צ לפיה בתקופה שבין 22.12.19 לבין 22.12.20 אין במרכז השליטה העירוני כל פנייה בתלונה בענין אחזקה (מדרכה שבורה) באזור הרלוונטי לענייננו, וכאמור, הביאה עדות לכך שמרגע שנודע לעירייה על המפגע פעלה לתקנו במהרה.

       8. לא די בכך. היה על הנתבעת, העירייה להרים את הנטל להוכיח שעשתה די על מנת לאתר מפגעים מסוג זה, גם ברחוב המדובר ובשביל המדובר במדרכה - לפחות מספר חודשים קודם לתאונה; ולא די - בבחינה של מה אירע בפועל מבחינת תלונות הציבור. נטל זה לא הורם, כמפורט להלן.

       9. תצהיר הנציג מטעם העירייה איננו מבהיר מה בפועל נעשה מבחינה אקטיבית בעיר על מנת לאתר מפגעי מדרכות ולפקח שיוסרו, גם מקום בו המפגע מצוי בחלק צדדי יותר במדרכה, אך עדיין מסכן את העובר בו, כשצפויים לעבור בו לפחות מי שעושה שימוש בחניה שמותרת לצדו.

       10. לפי הפסיקה, לא די בכך שהעירייה מצביעה על אמצעים פסיביים לאיתור מפגעים (תלונות הציבור), ועליה להציג תוכנית אקטיבית, מקפת וסבירה, שמשתמשת בכספי משלם הארנונה והמסים בשום שכל ותכנון, לסריקת העיר לאיתור מפגעים.

       11. בענין ת.א. (השלום ב-ת"א) 94561/98 הוגט נ' עיריית חולון (פורסם; 16.4.2001), קובעת כבוד השופטת דניה קרת-מאיר: "נראה כי האמצעים אותם נוקטת עיריית חולון על מנת לשמור על שלמות מדרכותיה, במיוחד מדרכות הסמוכות למעברי חצייה, אין בהם כדי למנוע מפגעים. סבירותם של האמצעים הננקטים ע"י העירייה נבחנת על פי יעילותם לאיתור המפגעים והטיפול במפגעים לאחר שהתגלו. כל האמצעים אשר נמנו ע"י מר גוטפריד אותם מבצעת עיריית חולון הינם אמצעים פסיביים לחלוטין, הקשורים ברמת ערנותו של הציבור ובשאלה האם מי שרואה המפגע יטרח לדווח עליו. נושא הסיור כלל איננו מופעל בעירייה. כלומר, אין כל פעולה אקטיבית, ולו המינימלית ביותר, הנעשית ע"י עיריית חולון על מנת למנוע מפגעים. לא קיים כל נוהל בעיריית חולון על פיו נעשית פעולה יזומה של העירייה כדי לגלות את המפגעים הנמצאים בתחומה. אין העירייה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לדיווח אשר יעשה על ידי גורם חיצוני כלשהו אשר גילה את המפגע. מדובר בהתנערות מוחלטת וחסרת אחריות מטעם העירייה, אשר איננה עושה למעשה כל מאמץ של ממש על מנת לעמוד בחובותיה על פי פקודת העיריות".

       12. סטנדרט זה שימש גם את בית משפט המחוזי בענין ע"א (מחוזי ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (1999) (להלן: "ענין שי חנה"), בו הובהר כי: "ארבעת האמצעים הראשונים הינם אמצעים פסיביים הנתונים לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של המודיע. לפיכך אין הם יעילים ואין הם בגדר אמצעי סביר לאיתור המפגע. האמצעי החמישי, לאמור סיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו וסיורים יזומים, יכול שיהיה אמצעי מספק, אך יעילותו וסבירותו של האמצעי תיבדק על פי הנוהל, לפיו מבקר המפקח במקום במועדים קצובים לפי צורכי מצב המדרכות, מיקומן וכיו"ב, והנהגת שיטות טיפול ראויות לתחזוקה במדרכות ולתיקון מפגעים שנתגלו. נוהל כזה לא הוצג, ולא הוכח קיומו". [ראה גם ת"א (שלום הרצ') 728/01 לאה שרעבי נ' עיריית חולון (פורסם; 18.6.2003)].

       13. בענייננו, הנתבעת בחרה להביא כנציג העירייה את מנהל מחלקת אחזקה וסגן ראש אגף שפ"ע בעירייה, שבפועל היה בשטח בעת איתור המפגע באמצעות הנחיית התובעת בטלפון. אך לא הובאה עדות לגבי השגרה של פעילות העירייה, מה העירייה יוזמת כפעילות לאיתור מפגעים בשוטף, ומה היקף ותדירות הפעילות. הנציג העיד שקיימים גם סיורים יזומים, ואישר כי קיימים יומנים המתעדים זאת, שלא הובאו כראיה בענייננו. עולה בעליל מעדותו של הנציג, שהוא אינו יודע למסור תכנית ברורה של מפת הסיורים היזומים, תדירותם והיקפם; כל שידע להצביע זה על גודלה של העיר [עמ' 58 לפרו']. בעוד שמה שנדרש היה מהעירייה להציג מטעמה הוא היקף כוח האדם המוקצה לענין זה, תדירות הביקורים במתחמים הציבוריים (לרבות - ברחוב המדובר) וההנחיות שיש לאותם פקחים בקשר ל'סריקת' הכבישים והמדרכות במתחם הציבורי. כך שלא הובא בפני בית המשפט בענייננו הנמקה 'המצדיקה' את אי-איתורו וסילוקו של המפגע המדובר - טרם התאונה.

       14. נחזור להיקף החובה; בענין שי חנה מבהיר בית המשפט המחוזי כי הנטל על העירייה להוכיח שבאמצעים שברשותה - ממילא הליקויים הנדונים אינם ניתנים לאיתור ותיקון בלוח זמנים שהיה מונע את התאונה. בית המשפט קובע: "מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על העירייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין".

       15. בענייננו, מדובר במפגע גדול יחסית, שהוא מכשול ברור ומסוכן. בשוקלי את מכלול הראיות והעדויות בנדון, אני מוצא לקבוע גם שהעירייה לא הרימה את הנטל להראות שבהתעלמה מהמפגע בענייננו או באי-איתורו במועד - משיקולי מדיניות משפטית [ראה ע"א 9073/09 אסותא בע"מ נ. שרף (פורסם; 14.6.2011)], יש לקבוע כי לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה בנדון.

       16. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי העירייה, הנתבעת, התרשלה במחדל והפרה חובה חקוקה באופן שגרם, או - לא מנע, נזק גוף לתובעת.

           ד.האשם התורם

           1. הנתבעת טוענת לחילופין, כי בנסיבות ענייננו יש לייחס לתובעת אשם מכריע או רשלנות תורמת משמעותית לאירוע שגרם לפגיעתה.

           2. התובעת טוענת שאין להשית עליה אשם תורם, שכן היא נפגעה במפגע משמעותי שקיים בשביל שבו היתה חייבת לעבור כדי להגיע למכוניתה, והיא אינה אמורה ללכת כשפניה כבושות בקרקע [ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (1995); ת"א (השלום בחיפה) 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין (פורסם; 4.11.2010)].

           3. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1 (פורסם; 1.10.2003)].

           4. פירטתי ארוכות את טעמי לייחוס אשם תורם לתובעת, לרבות בענין היעדר גשם, תאורה מספקת, חזרה באותה דרך בה עברה 'דרך' המפגע (הזדמנות נוספת להבחין במפגע), והגדלת הסיכון להיפגע במפגע בגין חניה שאיננה כדין. מדובר במפגע שהוא ניכר לעין הן בגודלו, הן בצבעיו והן בטקסטורה שלו; ומאידך, הוא חוסם את השביל באופן שמקשה לחמוק ממנו ברגע האחרון.

           5. בנסיבות אלה, לא די בעדות התובעת ממנה עולה שגרסתה היא שלא רק שהופתעה מהמכשול, אלא שבכלל לא ראתה את המכשול: "...אני צעדתי לכיוון הרכב ו(לא ברור) לא הבנתי בכלל מה קרה איתי, אני זוכרת שהרגשתי את הראש, ניסיתי להרים, רק אחר כך קלטתי שהרגל שלי בפנים" [עמ' 13 לפרו']. גרסה שכאמור מעלה תהייה בשל טעמי לעיל בענין טיב, מיקום וגודל המפגע ונסיבות הגעתה של התובעת מהרכב לדירה. מכל מקום, בכל הקשור לגילוי עירנות וזהירות מצדה של התובעת בעת שהיא פוסעת במרחב הציבורי - השאלה איננה מה עשתה התובעת בפועל, אלא - מה היה עליה לעשות בנסיבות, לאחר שקבעתי, בין היתר, שהיתה לה הזדמנות להבחין במכשול המדובר כבר בדרך לדירה.

           6. בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם, אך לא אשם מכריע או מרבי - כטענת הנתבעת. רחובות העיר אינם מסלול מכשולים. התושב לא אמור לפלס את דרכו בין מפגעים ומכשולים המהווים סיכון בלתי סביר. אינני מוצא כי התובעת היא הגורם היעיל ביותר למניעת התאונה שארעה לה, אך יש לה יד ורגל באי-מניעתה.

           7. אני קובע כי בנסיבות שהתבררו בענייננו אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 30%.

           8. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק, ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

              ה.הנכויות והפגיעה התפקודית

              1. כזכור בתאונה נגרם לתובעת שבר בקרסול שגובס, ולאחריו היא התניידה מספר חודשים בכסא גלגלים, ולאחר מכן משך תקופה - בסיוע קביים.

              2. מהמסמכים הרפואיים עולה כי כתוצאה מהתאונה התובעת סובלת מפיברומיאלגיה, כאבים בתנועות הקרסול ומתסמונת כאב.

              3. ביום 13.3.23 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה לתובעת נגרמו בתאונה הנכויות הרפואיות הבאות:

                 • נכות בשיעור15% בגין פיברומיאלגיה.

                 • נכות בשיעור 10% בגין פגיעה עצבית ב SPN/תסמונת כאב.

                 • נכות בשיעור 7.5% בגין פגיעה ומגבלות תנועה בקרסול.

              4. על פי ההודעה, הצדדים מסכימים כי הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה עומדת על שיעור של 30% (במעוגל).

              5. בהחלטה בנדון מיום 13.3.23 נתתי תוקף של החלטה להסכמות לעיל; ובהתאם – אני קובע כי הנכויות לעיל הן הנכויות הרפואיות שיש לייחס לתאונה בענייננו.

              6. במהלך חקירתה הוצג לתובעת מסמך רפואי בעניינה שבו רישומי ביקור אצל מומחה לראומטולוגיה, שבו נרשם: "מזה חצי שנה כאובה כולה, למרות שהיו כאבים גם בעבר, אבל אז זה היה עם ארועים חולפים. עכשיו זה עם תמונה אופיינית של פיברומיאלגיה...". כפי שמפנה הנתבעת, התובעת ביקשה בעדותה 'להגמיד' את תלונותיה לגבי 'כאבי העבר', בלשונה: "מה שאני אומרת הגעתי לפרופסור בעקבות כל המצב הרפואי שקרה לי אחרי התאונה, הוא שאל אותי אם אני בן-אדם בריא כשלעצמי, אמרתי לו שכן, הוא אמר לפעמים את סובלת מכאבים משהו כזה, אמרתי לו כל אדם סובל מכאבים, פעם ראש, פעם ידיים אבל בטח לא פיברו, אני הייתי בן-אדם שעובד שני עבודות ביום, עולה בניינים, יורדת, חוזרת, אם היה לי פיברו במצב שאני היום לצערי חיה,", ואף להצדיק את אפשרות קיומם בשל פיברומיאלגיה רדומה: "מדברים שפיברו מתפרצת, אצל כולנו זה רדום, תעשה סקר על המחלה הזאת תבין מה זה המחלה הארורה הזאת ששרפה לי את החיים" [עמ' 18 עד 20 לפרו'].

              7. אני מוצא כי זאת דוגמא לנטיית התובעת להאדרה בתיאור העובדות. במקום להתייחס לעולה לכאורה ממסמך זה לגבי עברה הרפואי של התובעת כבר בעדותה הראשית, בה היא מצהירה: "...שבעקבות התאונה התפתחה אצלי תסמונת הפיברומיאלגיה" [סעיף 19 לתצהירה], היא בוחרת ב'עדות כבושה' לטעון שהמומחה לא שיקף במדויק את האנמנזה שמסרה לו, ומביעה דעתה כי – בכל מקרה - לכולנו כאבים ופיברומיאלגיה רדומה.

              8. ודוק; למרות האמור, אין בו כדי לשנות ממצאי בענין הנכות הרפואית בנדון. כפי שמפנה התובעת - היתה הסכמה על שיעור וטיב הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה. ועל כן, הואיל ובהסכמה לא היתה התייחסות מפורשת לגבי 'מצב עבר', אף שהנתבעת הציגה חוות דעת רפואית לפיה מהפיברומיאלגיה בשיעור 20% שממנה סובלת התובעת, יש לייחס לתאונה - רק מחצית, אינני מוצא לקבוע 'נכות עבר' לתובעת. מכל מקום, כעולה מעדותה לעיל, התובעת טוענת כי ב'מומה' השתכרה מה שהשתכרה בעברה.

              9. בהערכת הנזק בגינה של התאונה בענייננו קיים קושי מובנה בקביעת היקף הפגיעה התפקודית שנגרם לתובעת. זאת, מכמה סיבות ברורות: האחת - משום שהתובעת בוחרת שלא להביא עדות מסייעת לגרסתה בענין הנזק שנמסרת ב'עדות בעל דין יחידה'; כאשר עדות העד שהביאה מטעמה, המתווך (שכפי שכבר ציינתי - עדותו איננה אמינה בעיני), איננה מלמדת כי התובעת איננה מסוגלת לחלוטין לעבוד; השניה - משום בחירתה של התובעת לא לעבוד בנסיבות בהן נכותה הרפואית מורכבת מנכויות שהסימפטומים שלהן חופפים במידת מה ומתרכזים סביב כאב או כאבים, שמסתכמים, כאמור, ב-30% נכות רפואית משוקללת; והשלישית – משום שבנסיבותיה של התובעת קיים גורם זר מתערב בדמות המחלה המצערת בה חלתה בתה בשנת 2019, המונע ממנה או המכביד עליה כאם חד-הורית (כהצגתה) המטופלת בעוד ילדה - בכל הקשור לזמן פנוי, לפניות נפשית ולתעצומות הנדרשים על מנת להתחייב לעבודה סדירה ומשמעותית; כעדותה: "כן, התחילו אותה איזשהו טיפול שהייתה צריכה השגחה, זה היה גורם לה ל... ולכן אמרתי [למתווך] שאני חייבת לעצור ולטפל בילדה שלי" [עמ' 22, וראה גם בעמ' 23-24 לפרו'].

              10. כך שהקושי הוא גם בקביעת חלקיות הגרימה של התאונה בכל הקשור לפגיעה ביכולת השתכרותה של התובעת למול השפעת גורמים אחרים בחייה, כאמור, ובכל הקשור לבחינת קיום חובתה של התובעת ל'הקטנת הנזק', למול טענתה כי חדלה לעבוד ולא חזרה לעבודה - רק בגין התאונה.

              11. התובעת, ילידת 5.9.1967, היתה במועד התאונה (22.12.2020) בת 53 שנים ושלושה חודשים, וכיום היא בת 57 ושבעה חודשים. מעדותה עולה כי לפחות עד שנת 2009 עבדה יחד עם בעלה (כיום – הגרוש שלה) בשיווק מוצרי מזון למסעדות ואולמות [עמ' 25 לפרו']. התובעת פתחה תיק עוסק מורשה בשנת 2013 וסגרה אותו בשנת 2019 בשל מחלת בתה, כאמור [עמ' 22 לפרו'; ודו"ח רציפות ביטוח של המל"ל מיום 19.7.23 (להלן: "דו"ח הרציפות")].

              12. התובעת איננה מוצאת למסור בנדון פרטי הכנסה לגבי השנים 2013 עד 2016. לעדותה "בשנים שלפני התאונה עבדתי כמתווכת נדל"ן עד שביתי [שם הבת] חלתה" [סעיף 21 לתצהירה]. מחקירתה הנגדית עולה כי בכל השנים 2014 עד 2017 עבדה ללא רישיון תיווך עבור המתווך, מחתימה את הלקוחות "להראות להם את הנכסים והוא מקבל את התשלום ואז כנגד חשבונית הוא משלם לי את העמלה שלי, ככה החליטו במשרד המשפטים שחייבים לפתוח תיק עוסק מורשה, פעם הרי היה אפשר לעבוד כסוכן במשרד תיווך כשכיר, שינו את זה, ביקשו מאיתנו לפתוח תיקים אז פתחנו" [עמ' 21 לפרו'].

              13. בעקבות הדרישות החדשות של משרד המשפטים, כאמור, הוציאה התובעת רישיון תיווך. התובעת מציגה אישור של משרד המשפטים מיום 23.4.23, לפי הוציאה רישיון תיווך בינואר 2017, ושילמה אגרת רישיון לשנת 2020 במועדה [נספח ו' למוצגיה].

              14. לפי דו"ח הרציפות עבדה כעצמאית עבור המתווך גם בשנת 2018. החל משלהי שנת 2017 במרבית הזמן (להוציא מספר חודשים בשנת 2019 – אולי בשל מחלת הבת, ומספר חודשים בתחילת שנת 2020 בתקופת הקורונה הראשונה) - עד לתאונה עבדה התובעת גם כשכירה; כאשר משנת 2019 עבדה - רק כשכירה, בעקבות סגירת תיק העוסק שפתחה, כאמור.

              15. התובעת מסבירה בעדותה שלא היתה קביעות בשכר שהשתכרה בנדל"ן: "זו הייתה תקופה של זהו, שיווקנו את השכונה, היה קיפאון ביבנה, יבנה עיר קטנה, יש תקופות למכירות ויש תקופות שלא" [עמ' 26 לפרו']. זו הסיבה שהתובעת פעלה לחיפוש עבודה גם כשכירה, שמצאה בשנים 2017-2018 בתעסוקה בשיווק פוליסות: "עבדתי גם ב[חברת ביטוח] כי יש תקופות בנדל"ן שהן קצת רדומות, זו הייתה תקופה ששיווקנו את השכונה החדשה ביבנה וכשזה קצת נרדם אנחנו מחפשים, אני אם חד-הורית, זה עוד משכורת לפחות של שכירה," [עמ' 21 לפרו']. ובשנת 2019, חיפשה ומצאה עבודה בחצי משרה במכירה בחנות אורתופדיה [עמ' 23-24 לפרו'; ובדו"ח הרציפות].

              16. הכנסותיה של התובעת (שכן נמסרו בנדון) מצביעות על השתכרות נמוכה יחסית, כאשר בשנת השיא, 2018, הגיע שכרה החודשי ברוטו הממוצע ל-5,464 ₪ (שכר המינימום באותה שנה היה 5,300 ₪). ולהלן פירוט הכנסותיה טרם התאונה כעולה ממה שהציגה התובעת: בשנת 2017 השתכרה כעצמאית סך ברוטו של 55,165 ₪ וכשכירה סך של 1,440 ₪; בשנת 2018 השתכרה כעצמאית סך ברוטו של 6,580 ₪ וכשכירה סך של 58,989 ₪; בשנת 2019 השתכרה כשכירה סך ברוטו של 34,643 ₪ (בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2019 – לא עבדה, אולי בשל מחלת הבת); בשנת 2020 (שנת הקורונה – בה עבדה 9 חודשים, כולל דצמבר – חודש התאונה) השתכרה כשכירה סך ברוטו של 44,525 ₪.

              17. יש לציין כי התובעת מקבלת מאז התאונה מחברת ביטוח תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה בשיעור נטו של 1,900 ₪ עד 2,020 ₪ לחודש [עמ' 34 לפרו'].

              18. התובעת גורסת כי מאז התאונה איננה עובדת. אמנם היא גורסת שבחודש התאונה מצבה של הבת החולה "כבר התייצב", אך עולה מעדותה שהיא עדיין עוקבת ומגלה אחריות לתמיכה בבתה, אף שהבת התקדמה ופעלה לצאת מהבית ולרכוש מקצוע.

              19. מחלוקת ניטשת בין הצדדים לגבי משקלה של הצעה שנטען כי הוצעה לתובעת על ידי המתווך שהעביר לה עבודות כל השנים האלה - כחודש טרם התאונה. נטען כי הוצע לה לעבוד במסגרת פרויקט התחדשות עירונית - בשכנוע דיירים להתפנות לצורך מתן אפשרות ליישום הפרויקט (שהוא בחיתוליו, ברמה של יוזמה אפשרית); זאת - כנגד תמורה של שכר חודשי (בהתחלה דובר על עמלות) + זכות לדירה בפרויקט. ההצעה לא התממשה לידי ביצוע, לטענת התובעת – בגין נזק הגוף שנגרם לה בתאונה; מה שהתובעת מכנה בתצהירה 'הסכמה' שלא יושמה בפועל, ובסיכומיה הסתפקה בטענת 'אובדן הזדמנות עסקית' בגין התאונה; מה שהנתבעת מכנה 'שקר', ומכל מקום - הצעה שאין בה ממש, כשבין היתר במה שמוצג נעדרים מסוימות וגמירות דעת.

              20. נפתח בפילוח המסמכים 'מזמן אמת'. התברר במהלך דיון ההוכחות כי מה שהוצג מטעם התובעת היתה בחירה סלקטיבית של תכתובות וואצ-אפ בינה לבין המתווך, כשהיו ביניהם, בין לבין, תכתובות ושיחות נוספות שלא הוצגו בראיות.

              21. להלן מה שכן הוצג: כחודש וחצי לפני התאונה, ביום 14.11.2020, מציע המתווך לתובעת "אני מתחיל בזמן הקרוב להחתים שכונה של פינוי בינוי ביבנה מעניין אותך?", התובעת שואלת אם עליה לפתוח מחדש את תיק העצמאי שסגרה, והמתווך משיב: "התשלום רק במידה ובזמן שהפרויקט יוצא לפועל. עמלה גבוהה. תתקשרי אלי שאת פנויה". התובעת מבטיחה לדבר מחר אחה"צ. ואז הרצף נקטע, והתכתובת הבאה היא מיום 20.12.2020 (יומיים טרם התאונה), שבה בשעה 10:16 שואלת התובעת: "אגב רוצה למכור את הבית שלך בירוקה? אם כן בכמה?". המתווך משיב: "כמובן חוזה מסודר. כרגע אין תשובה לגביי שכר חודשי. בנוגע לבית פתוח להצעות". והתובעת שואלת: "חוזה מסודר מול מי? לגביי השכר אשמח שתבדוק כך אדע אם אוגל (אוכל) לוותר על תוספת משמרות בעבודה הנוכחית ולהצטרף לצוות שלך. בנוגע לבית מה הכיוון במחיר? איך אתן הצעה מבלי שיודעת כמה אתה רוצה (+סמיילי)". והמתווך משיב: "מולי, עוד כחודש לגביי שכר חודשי אדע". ואז קופצים לעוד חצי שנה קדימה, ליום 26.7.2021; המתווך שואל: "[שם התובעת] מה לגביי רחובות את מעוניינת או לא? אני צריך תשובה", ואז יש תשובה מוקלטת שאיננה לפניי, שאותה גם המתווך לא ממש הבין: "[שם התובעת] אני באמת שלא מבין מעוניינת או לא?", והתובעת משיבה כי עדיין איננה מרגישה טוב, וכשתרגיש טוב תחזור אליו, והמתווך מסביר את הדחיפות בקבלת תשובתה "כי אני חייב להתחיל".

              22. ובכן, לאור העדויות לפניי, שמהם עולה שממילא התובעת ניהלה מול המתווך בשם אחיינה ואשתו תחילתו של מו"מ לרכישה (על ידם) של דירה שבבעלותו ב"ירוקה" [עמ' 39, 43 ו-45 לפרו'], אינני מוצא כי בתכתובות הוואצ-אפים שהוצגו ניתן לזהות הצעה לקבלת זכות לדירה בגין פעילותה בשכנוע דיירים להתפנות. בתכתובת מנובמבר 2020 - מדובר בעמלות בלבד. בתכתובת מיום 20.12.2020 אמנם מובטח חוזה מסודר, והמתווך מבהיר כי הוא בוחן אפשרות של "שכר חודשי" בגין העבודה בפרויקט (כנראה חלף עמלות שמותנות בהצלחה) [ראו עדותו בעמ' 50 לפרו' המאשרת שאכן התובעת עמדה על שכר חודשי שהוא צריך היה "לסכרן" (לסנכרן)]. והאמרה "בנוגע לבית פתוח להצעות" – נחזית להיות בהקשר של מכירת הבית שבבעלות המתווך ב"ירוקה", כשהתובעת מעוניינת לדעת את מחירו כדי "לתת הצעה" בשם שולחיה – האחיין ואשתו, "כמה אתה רוצה" (אגב, לפי עדות התובעת והמתווך - המו"מ הזה לא הניב מכירה). שורה תחתונה, לא מצאתי בתכתובות הצעה לקבלת זכות לדירה.

              23. אם כן, הגרסה שלכאורה הוצעה לתובעת בגין תרומתה לפרויקט זכות לדירה (בנוסף לעמלות או שכר חודשי) אם הפרויקט יתממש (בינתיים – טרם התממש) היא טענה שאין לה כל גיבוי בכתב.

              24. כפי שהקדמתי בפרק האחריות, מצאתי כי עדות העד הנוסף מטעם התובעת, המתווך, לא היתה אמינה, ונחזתה להיות עדות מי שגויס לסייע לתובעת במתן עדות בבית המשפט 'בכל מחיר', ללא הצמדות לעובדות קונקרטיות, תוך זריקת סיסמאות.

              25. כך, לדוגמא, התובעת נהגה בזהירות ולא טענה בתצהירה שיש לה הסכם כתוב עם המתווך בענין התמורה למעורבותה בפרויקט התחדשות עירונית, אלא הסכמה ["הוסכם" – סעיף 25 לתצהירה; והתכתבויות וואצ-אפ שצורפו למוצגי התובעת]. ואילו המתווך, למרות שבעדותו הראשית עשה שימוש במילה "סוכם" ו"הסכמנו" [סעיפים 7, 9 ו-10 לתצהירו] מצא בעדותו לפניי לחזור ולהתרברב לגבי קיומו של הסכם כתוב, שהוא בטוח או כמעט בטוח שנחתם, "99% שכן", והנה ברגעים האלה שולחים לו אותו, אך איננו מציג אותו [עמ' 40 לפרו']; "אני אמרתי למזכירה שלי שתביא לי" [עמ' 45 לפרו'], ו-"חתמנו" [עמ'51 לפרו'].

              26. לא מצאתי לקבל את עדותו של המתווך. מדובר בהאדרה חסרת כל בסיס, וטעונה בסיסמאות. לא הוכח בענייננו כי אכן נוהל בין המתווך לתובעת מו"מ בכל הקשור לזכות לדירה. נסיון החיים מלמד שגם בפרויקט שטרם נולד - לא מבטיחים זכות לדירה בע"פ, ולא הורם הנטל להוכיח שהיה אחרת בענייננו.

              27. המתווך בוחר, ב'עדות כבושה', לזרוק לחלל אולם בית המשפט את המספר "200,000", וכשבית המשפט שואל "200,000 מה?" הוא משיב שזה סכום המקדמות שהוא לכאורה קיבל מהחברה שעבורה פעל להחתמת הדיירים על הסכמתם לפינוי, וזה הכסף שיכול היה לשלם לתובעת אם היתה נענית להצעתו [עמ' 41 לפרו']. ודוק; למרות שבחר שלא לציין סכום כלשהו בתצהירו, מבטיח העד שיש בידיו חשבוניות לגבות את עדותו המפתיעה. אני מטיל ספק בעדותו זו, וגם ספק ב'מדיניות ההעברה' שהיתה ננקטת בפועל על ידי המתווך בפועל בעת ה"סינכרון" של התשלום לתובעת, אילו היתה ההצעה מובילה להעסקה של התובעת.

              28. עוד אציין, כי לא שוכנעתי מעדות המתווך שהסיכויים רבים שהפרויקט ייושם בכלל, ומכל מקום - בטווח הנראה לעין. לסיכום, בדיעבד, עדות המתווך לא תרמה דבר. לא מבטיחים דירות בע"פ; וגם אם כן – התובעת יודעת שאין בהבטחה זו דבר, כשהמבטיח איננו בעל הנכס.

              29. כפי שהצבעתי לצדדים במהלך הסיכומים, גם אם אכן היה משולם סכום זה (200,000 ₪) במלואו לתובעת, במועדים בהם שולם למתווך - עדיין אין בכך שינוי משמעותי ברמת שכרה, שכן יש לחלק את הסכום ל-4 השנים שחלפו בין מועד ההצעה של המתווך לבין מועד סיום החתמת הדיירים. התובעת לא עבדה בכל השנים באופן שחרג משכר המינימום, ושנים רבות השתכרה פחות ממנו.

              30. בהקשר לטענה שההצעה שכן היתה בוואצ-אפ (שאין בה מספרים ואין בה היקף סכומים), והטענה להתממשותה האפשרית אלמלא התאונה, לא הובאו די ראיות על מנת להרים את הנטל לגבי סיכויים אלה. אזכיר כי בהערכת נזק עתידי מקובל לסמוך על חזקת ההמשכיות, לפיה 'מה שהיה הוא שיהיה' [ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל פ"ד נח(2) 376, 382 (2004); ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פסקה 9 (פורסם; 12.6.2011)]. למען הסר ספק, אבהיר כי בהתחשב בחזקת ההמשכיות, קיימות בפסיקה דרישות ראייתיות דווקניות למי שטוען לנזק של אבדן עבודה מובטחת או אבדן הזדמנות עסקית.

              31. כך, בענין ת"א (שלום י-ם) 753-08-13 ריי רות יסעור נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 1.3.2016) דוחה בית המשפט את דרישת התובעת לפצות אותה על תוכנית שלה לפתוח פעוטון. נקבע כי על מנת להוכיח אובדן כזה יש להוכיח נקיטת "צעדים ממשיים" שנעשו על מנת לפתוח פעוטון, כי "העבר משליך במובן זה על העתיד" במיוחד במקרה בו "התובעת כבר כתבה את סיפור חייה התעסוקתי". בית המשפט מפנה באותו ענין כאסמכתא להלכה הקלסית בענין ע"א 470/64 דוד גוזלן נ' אליהו שמש ואח' פ"ד כ (1) 458, 463, וכן ל-ע"א 2347/15 פלוני ואח' נ' פלונית (פורסם; 5.11.2015).

              32. התובעת לא עמדה בדרישות אלה שהדין מציב. כאמור, שכרה החודשי הממוצע ברוטו של התובעת בשנת 2018 עמד על סך של 5,464 ₪. כך שבהתחשב בהיסטוריה התעסוקתית של התובעת בעבר, ובקשיים שהיא מתמודדת מולם - ללא קשר לתאונה, אני מוצא לקבוע את בסיס השכר שמשקף את כושר השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה: לעבר – על סך של 5,900 ₪, נכון להיום (היינו - תוספת מחצית השערוך); ולעתיד – על סך של 6,300 ₪ (בהתחשב בכך ששכר המינימום עלה בימים אלה לסך של 6,248 ₪).

              33. אזכיר כי על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגעת, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל כושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הספציפיות, כגון: גילה, השכלתה, כישוריה, עיסוקה לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניה לנתב בעתיד את עיסוקה במומה, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתה לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבדה קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

              34. התובעת מתארת בתצהירה תקופה של גבס, כסא גלגלים ואחר כך – קביים. היא מתארת התגברות בכאבים ברגל ותסמינים שהתפתחו בדמות כאבים בכל חלקי הגוף. לגרסתה היא היתה שנה במעקב רפואי רציף אצל רופאים בתחומים שונים. וגם כיום היא ממשיכה לסבול מכאבים, במקומות שונים בגוף, חוסר שיווי משקל וסחרחורות וקושי בשינה.

              35. בתצהירה גורסת התובעת כי "במצבי הנוכחי אני לא מסוגלת לעבוד בכלל שכן כל יום בשבילי הוא מתמודדות בלתי רגילה, ובייחוד כאשר אין לי תפקוד בוקר ואני חסרת כל יכולת לצאת מהמיטה" [סעיף 30 לתצהירה]. בחקירתה לפניי התובעת טוענת כי היא לא יכולה לעבוד במקצועה כמתווכת נדל"ן בגין מגבלותיה בעקבות התאונה [עמ' 33 לפרו'].

              36. ובכן, לא מצאתי כי נכותה של התובעת מונעת ממנה לעבוד. אפנה לכך שמהתכתובת עם המתווך עולה כי ביולי 2021 המתווך עדיין תחת הרושם שהיא תהיה מעוניינת לשקול להשתתף בפרויקט נוסף שהוא מעורב בו – ברחובות. מהתכתובת אמנם עולים קשיים של התובעת לקבל את הצעתו, אך לא מניעה ברורה וידועה; "ארגיש טוב ונדבר". הנתבעת טוענת כי מהמסרונים הקוליים בוואצ-אפ (שהצדדים הקשיבו להם בהפסקה יזומה שאפשרתי) עולה שהתובעת במצב רוח מעולה, מלאת אנרגיה, ושונה בצבעיו בתכלית ממה שעולה מהכתוב במסרונים שהתובעת בחרה להציג - בכתב.

              37. בכל מקרה, לגבי הקשיים היומיומיים שהתובעת טוענת שהיא חווה, היה ראוי שתובא עדות לתמיכה בעדות היחידה של התובעת – קשיים לישון, קשיים לקום, כאבים וכו'. התובעת בחרה שלא להביא לעדות מי מלקוחותיה ו/או בני משפחתה – בכל הקשור לקשייה (גם האחיין אינו מעיד כלל לגבי הנזק שלכאורה נגרם לתובעת), והסתפקה בעדות המתווך, שלא מצאתי לקבלה כאמינה, כאמור. כפי שציינתי לעיל, בהיעדר עדות תומכת, ולנוכח עדותו של המתווך, קיים קושי לקבוע מה היה קורה אילו התובעת היתה פועלת על פי חובתה להקטין את נזקה ויוצאת לעבוד.

              38. בנסיבות אלה, אינני מקבל את טענת התובעת כי יש לקבוע לה בגין התאונה נכות תפקודית של 45% (בהשאלה מהפעלת תקנה 15). אזכיר כי בעקבות תביעתה של התובעת למל"ל לקבלת נכות כללית נקבעה לה נכות רפואית בשיעור של 32% בלבד [עמ' 34-35 לפרו'].

              39. בנסיבות ענייננו, אינני מוצא שאוכל לעשות שימוש בהנחת עבודה הנשענת על החזקה הנוהגת לגבי קטינים, "שלפיה שיעור הנכות הרפואית אצל הניזוק הקטין משקף את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה" [רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 20.10.2021)]. כבוד השופטת וילנר מבהירה בפסיקה עדכנית זו: "ואמנם, הנחת העבודה האמורה ביחס לקטינים משמשת לעיתים אף כ"מקור השראה" לקביעת שיעור הנכות התפקודית והגריעה מן השכר בעניינם של בגירים (ראו דברי השופט י' עמית בעניין פלוני), אך זאת רק כאשר מדובר בניזוק אשר עיסוקו בעבודות פיזיות ונגרמו לו נכויות אורתופדיות, אשר משליכות, כך ככלל, על נזקיו התפקודיים והתעסוקתיים (כן ראו והשוו: עניין גירוגיסיאן, בעמוד 800)".

              40. בענייננו, עלי להתחשב בכך שבכל הקשור לתעסוקת התובעת לאחר התאונה - הראיות שמציגה התובעת לא מציגות תמונה ברורה ושלימה - בהיעדר עדות תומכת, ובהבאת עדותו של עד לא אמין.

              41. לאור כל האמור לעיל, ובשקללי את כל הקשיים בהערכת נזקה של התובעת, שבחלקם בלבד הם אובייקטיביים, אני קובע כי יש להעמיד את נכותה התפקודית בגין התאונה על שיעור של 22%.

              42. בנוסף, בהתחשב במכלול הראיות שלפניי, אני מוצא כי יש לייחס לתובעת תקופה של אי-כושר מלא למשך תשעה חודשים.

                  ו.שיעור הנזק והפיצוי

                  1. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:

                     התובעת ילידת: 5.9.1967.

                     מועד התאונה: 22.12.2020.

                     גיל התובעת בעת התאונה: 53 שנים ושלושה חודשים.

                     גיל התובעת כיום: 57 ושבעה חודשים.

                     שיעור הנכות הרפואית: 30%.

                     שיעור הנכות התפקודית: 22%.

                     תקופת אי כושר – 9 חודשים.

                     בסיס השכר החודשי לעבר: 5,900 ₪.

                     בסיס השכר החודשי לעתיד: סך 6,300 ₪.

                     הפסדי שכר לעבר

                  2. כאמור, קבעתי לתובעת אי-כושר מלא למשך תשעה חודשים בסמוך לתאונה (מיום 22.12.2020 ועד ליום 22.9.2021), ועל כן בתקופה זו נגרם לה הפסד שכר בסך 53,100 ₪ [5,900X9].

                  3. לפי הדין בכל הקשור להפסד שכר לעבר על התובעת להוכיח את הפסדיה בראיות בעין. בתקופה מאז אוקטובר 2021 ועד היום, קרוב לשלוש וחצי שנים, התובעת טוענת שלא עבדה כלל. כאמור, ייחסתי לתובעת נכות תפקודית בשיעור של 22%, כשמצאתי כי קיים קושי בבחינת עמידתה של התובעת בחובתה להקטנת הנזק.

                  4. היינו, הפסד השכר שאני מייחס לתובעת מיום 22.9.2021 ועד היום – משך כשלוש וחצי שנים (42 חודשים) מסתכם בסך של 54,516 ₪ [22%X42X5,900]. אם נוסיף לכך 53,100 ₪ (ההפסד בתשעה החודשים הראשונים), עומד הפסד שכרה לעבר – נומינלית, על 107,616 ₪.

                  5. היינו, הפסד שכרה של התובעת לעבר נכון להיום (בתוספת ריבית מאמצע התקופה (15.2.2023) עומד על סך של 114,206 ₪.

                  6. לסכום הזה יש להוסיף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות של התובעת בגין תקופת העבר, היינו 12.5% מהפסד השכר שקבעתי לעיל; היינו, סך האובדן המלא של שכר לעבר (כולל הפסדי פנסיה) הוא 128,481 ₪.

                  7. בנסיבות, לאור המפורט לעיל, אני מעמיד את הפסד שכרה של התובעת לעבר בגין התאונה, כולל הפסד בגין הפרשי פנסיה, על סך של 129,000 ₪ (מעוגל).

                     גריעת שכר לעתיד

                  8. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (שלום ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.2019), לפיה הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו. על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה [ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281].

                  9. ולענייננו, כיום התובעת בת 57 ושבעה חודשים. לפי הדין התובעת זכאית לפרוש לפנסיה בגיל 67, שהוא הגיל שלפי הפסיקה מהווה את תום תוחלת תקופת העבודה לשכיר. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובעת מהיום ועד הגיעה של התובעת לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 9 שנים ו-5 חודשים; או 113 חודשים) הוא כדלקמן: 6,300 ₪ * 98.3364 (מקדם היוון לפי 3%) * 22% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי המהוון המלא הוא 136,294 ₪.

                  10. כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. בענייננו, בשל גילה המתקדם של התובעת, שיעור נכותה, ונסיבותיה בהם כבר התחשבתי בקביעת שיעור הנכות התפקודית, אינני רואה מקום לשנות בענייננו מגריעת השכר הנובעת מעצם אובדן כושר ההשתכרות שקבעתי.

                  11. לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי הפנסיה של התובעת לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרה לעתיד שקבעתי לעיל; כך שגריעת השכר בעתיד (לרבות הפסדי פנסיה) עומדת על סך של 153,331 ₪.

                  12. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרה של התובעת בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 153,000 ₪ [במעוגל].

                      עזרת הזולת בעבר ובעתיד

                  13. כאמור, קבעתי לתובעת תקופת אי-כושר מלא של תשעה חודשים. בתקופה זו יש להניח כי לתובעת נדרשה עזרה רבה, שיש להניח שניתנה לה על ידי בנותיה (לא נטען אחרת).

                  14. התובעת מצהירה כי: "חוץ מהפגיעה התעסוקתית גם החיים האישיים שלי נפגעו, יש לי פות מוטיבציה ורצון לעשות דברים ובכללי שאני מתקשה בכל מה שקשור לנהול משק הבית לרבות נקיונות, קניות כבישות (כך במקור) ובישולים" [ס' 32 לתצהירה]. התובעת איננה מביאה עדות נוספת לתמוך את 'עדות בעל דין יחידה' שהיא מוסרת, ללא הצגת ראיות להוצאות בגין עזרה בשכר.

                  15. הנתבעת טוענת כי לא הוכח בענייננו מתן עזרה חריגה מצד בני המשפחה, ולא הוכח אובדן ימי עבודה למי מבני המשפחה בגין עזרת הזולת.

                  16. מאידך, יש לזכור כי מדובר בנכות של מעל ל-20%, שבעליל מקשה על התובעת. אני מתרשם כי אין מדובר במי שאיננה מסוגלת לבצע את עבודות הבית, אך מתקשה להגיע לבצען.

                  17. אזכיר כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד פִסקה 33 לפסק-הדין (פורסם; 6.2.2012),; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

                  18. בשים לב לכל האמור לעיל, הנני פוסק לתובעת פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 35,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

                       

                      הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

                  19. לתצהירה התובעת איננה מצרפת קבלות על הוצאות רפואיות. היא טוענת גלובלית להוצאות רפואיות ולהוצאות ניידות שלא הוכיחה בעין.

                  20. עם זאת, אני ער לכך שבגין טיב נכויותיה לתובעת נדרשים טיפולים פרא-רפואיים, שרק חלקם בסל הבריאות, והם דורשים השתתפות עצמית.

                  21. התובעת מפנה לצליעתה בעקבות התאונה, שלטענתה גורמת לה להוצאות נוספות בכל הקשור לניידותה.

                  22. בהתחשב באמור, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 8,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

                      כאב וסבל

                  23. הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור וטיב הנכות, משך זמן החלמתה והטיפולים להם נזקקה התובעת, גיל התובעת, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף מאז מועד התאונה, פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 130,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

                      ריכוז הפיצויים

                  24. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 455,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

                      א. כאב וסבל -130,000 ₪

                      ב. הפסד שכר לעבר - 129,000 ₪

                      ג. הפסד השתכרות לעתיד -153,000 ₪

                      ד. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -35,000 ₪

                      ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 8,000 ₪

                      סה"כ: 455,000 ₪.

                  25. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין האשם התורם שקבעתי לתובעת - 30%; היינו הסכום לפיצוי הוא 318,500 ₪ [455,000X 70%].

                      ניכויים

                  26. על פי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") זכאי המל"ל לתבוע ממזיק (שאינו המעסיק) שגרם לתאונה שממנה ניזוק מי שהתברר כזכאי לפי החוק לקבלת גמלה מאת המל"ל - שיפוי בגין גמלאות שהוא שילם וישלם לניזוק. הגדרת "גמלה" שבסעיף 1 לחוק – "כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה". גם דמי תאונה המשתלמים לפי 'פרק ו': ביטוח נפגעי תאונות' הם בגדר גמלה שבגינה המל"ל זכאי לשיפוי.

                  27. בענייננו שולמו לתובעת כשכירה שנפגעה בתאונה הנדונה דמי תאונה בסך 15,475 ₪, כעולה מאישור מיום 11.8.2022. סכום זה בלוויית ריבית שקלית מיום ההודעה מגיע לסך של 17,966 ₪.

                  28. אשר על כן, לאחר ניכויים זכאית התובעת לקבלת סעד פיצויים בנדון בסך של 300,534 ₪ [318,500 פחות 17,966].

                       

                      סוף דבר

                      לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

                      • התביעה הנדונה מתקבלת כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 300,534 ₪.

                        • עוד תשלם הנתבעת לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 70,926 ₪.

                        • עוד תשלם הנתבעת לתובעת החזר בגין האגרה ששילמה התובעת בנדון, והחזר הוצאות בגין שכר ששולם על ידה למומחים הרפואיים מטעמה (בכפוף - להצגת חשבוניות); לסכומים אלה תתווסף ריבית שיקלית ממועד הוצאתם ועד מתן פסק דין זה.

                        • הסכומים המפורטים לעיל ישולמו על ידי הנתבעת לתובעת באמצעות בא-כוחה של התובעת, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת; שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית שיקלית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

                           

                          המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

                          זכות ערעור - כדין.

                           

                          ניתן היום, ח' ניסן תשפ"ה, 06 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.