פלוני נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ

האם התאונה בה נפגע התובע מהווה "תאונת דרכים" כשמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים)? זו השאלה העומדת להכרעה בהחלטה זו.

רקע

ביום 24.7.2014 אירעה לתובע תאונה במסגרת עבודתו כנהג משאית, אשר השימוש בה בוטח במועד התאונה על ידי הנתבעת.

בכתב התביעה תיאר התובע את התאונה כך: "בעת שהתובע היה הנהג ברכב, ובעת שקשר חלק ממטען אשר התנתק במהלך נסיעה (לאחר שכבר יצא לדרך ונאלץ לבצע עצירה לצורך כך), נפל מהרכב אל הקרקע."

בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע בהמשך בירור ההליך, הוא הסביר כי בבוקר יום התאונה יצא מביתו בפוריידיס למשתלה בכפר נטר, שם הועמסו בארגז המשאית שתילי ענבים. בהמשך נסע לעוד מספר מקומות ואז הגיע למושב פתחיה, שם העמיסו על ארגז המשאית משטח של קרטונים ריקים. משם נסע התובע לכרמי יוסף, שם פרקו מעל המשאית את שתילי הענבים. התובע יצא מכרמי יוסף בדרכו בחזרה אל ביתו, כאשר הבחין במראת הצד השמאלית של הרכב, כי החבל בו קשר את הקרטונים הריקים (שהועמסו על משאיתו במושב פתחיה) משוחרר ומתנופף ברוח. במראת הצד הימנית ראה, כי עקב התערערות ערימת הקרטונים הריקים נטו אלו ימינה וגרמו לדופן הבד הימנית של המשאית (וכלשונו - ה"וילון") לבלוט לימין מתוך קו המשאית, באופן שחסם את שדה הראיה במראת הצד. בלית ברירה ו - "על מנת להמשיך בנסיעה בטוחה הייתי חייב לעצור בצד הדרך ולקשור מחדש את משטח הקרטונים. עליתי לארגז המשאית דרך המדרגות האחוריות של הארגז, הגעתי למשטח שהיה בעומק המשאית, סידרתי מחדש את משטח הקרטונים, החזקתי את החבל כדי למקם אותו מעל המשטח, מתחתי אותו תוך הפעלת כוח כדי לקשור את המשטח, אבל החבל השתחרר מצדו השני (ימין) ואני עפתי שמאלה ונפלתי מהמשאית לשולי הכביש."

טען איפוא התובע, כי נסיבות האירוע עולות כדי "טיפול דרך" או "תיקון דרך" (להלן, ומטעמי קיצור: טיפול דרך), קרי, אחת מדרכי ה"שימוש" בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", ומכאן שהתאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

הנתבעת כפרה הן בנסיבות התאונה הנטענות והן בכך שנסיבות אלו מהוות "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, מן הטעם שמדובר באירוע שאירע תוך כדי טעינה או פריקה, אשר הוחרגו מהגדרת "שימוש".

כב' השופט יואב פרידמן, שדן בשעתו בתיק, קבע כי סוגיה זו תוכרע על יסוד סיכומים בכתב שיוגשו על בסיס העובדות שפורטו בתצהיר התובע, עובדות בהן לא הסכימה הנתבעת להודות.

בפסק דינו מיום 31.1.2021 דחה כב' השופט פרידמן את טענת התובע לפיה נסיבות האירוע עולות כדי טיפול דרך, בקבעו כי התנאי הרביעי להכרה ב"טיפול-דרך", כפי שנקבע ברע"א 372/10 הראל נ' ספנייב ואח' [16.6.2010], אינו מתקיים, משאין מדובר בטיפול-דרך ברכב או באחד מרכיביו, אלא במטענו - שהוא איננו חלק מהרכב או אחד מרכיביו. עוד קבע כב' השופט פרידמן, כי הפעולה אותה ביצע התובע בעת שנפל ונפגע לא היתה הכרחית להמשך הנסיעה, שכן טענת התובע בסיכומיו, לפיה חשש כי דופן המשאית תיקרע והקרטונים יפלו אל מחוץ למשאית באופן שיסכן את משתמשי הדרך, לא נטענה במסגרת כתב התביעה או התצהיר, אלא עלתה במסגרת הסיכומים בלבד.

התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 54980-03-21); בדיון שהתקיים בפני הרכב השופטים ביום 2.6.2021 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפיה פסק הדין נשוא הערעור יבוטל והתיק יוחזר לבית משפט זה לשם שמיעת ראיות לעניין נסיבות התאונה, מבלי שהתובע יוכל להגיש ראיות נוספות לעניין נסיבות התאונה.

בעקבות פסק הדין בערעור הורה כב' השופט פרידמן על פיצול הדיון בתיק, כך שתחילה ידונו שאלת הנסיבות ושאלת החבות, והתיק נקבע לשמיעת ראיות בסוגיה זו.

עם מינויו של כב' השופט פרידמן לבית המשפט המחוזי עבר התיק לטיפולי והדיון יתקיים בפניי. בדיון העיד התובע בנוגע לנסיבות התאונה. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מסקנתי היא כי אכן מדובר ב"טיפול דרך" ומכאן שהתאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

המישור העובדתי

במהלך חקירתו הנגדית עימת ב"כ הנתבעת את התובע עם גרסאות אחרות, לשיטתו, אשר מסר בהזדמנויות שונות ביחס לאירוע התאונה, ואשר מהן עולה לכאורה כי אין מדובר בנסיבות המהוות "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

כך למשל הציג לתובע את טופס התביעה לדמי פגיעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי (נ/1), ובו תוארו נסיבות התאונה כך: "בעת העמסת המשאית מתחתי חבל קשירה שהשתחרר ונפלתי על הקרקע." טענה הנתבעת, כי על פי גרסה זו של התובע, מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי העמסה, אשר הוחרגה מגדר "שימוש". התובע הסביר בחקירתו, כי לא הוא מילא טופס זה, אלא פקיד בקופת החולים שסייע לו למלא את מסמכי המל"ל, הן את הטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה והן את טופס התביעה לדמי פגיעה (עמ' 2 לתמלול הדיון מיום 8.11.2022, ש' 26 ואילך), ומסר, בתשובה לשאלות בית המשפט, כי הטופס לכל אורכו אינו כתוב בכתב ידו, למעט החתימה.

התובע הסביר, כי הפקיד שאל אותו כיצד אירעה התאונה: "אמרתי לו בקצרה שקשרתי את המשטח של הקרטונים, נפלתי מהמשאית, והוא לא פירט, הוא לא רצה לפרט." (עמ' 3, ש' 25 ואילך). בהמשך שב והעיד התובע - "הוא שאל אותי איך קרתה התאונה, אמרתי לו בזמן שהייתי על המשאית קושר משטח קרטונים ונפלתי." (עמ' 4, ש' 3). בנוסף הכחיש התובע שוב ושוב שמסר לפקיד כי העמיס את המשאית (עמ' 3, ש' 25, ש' 35, ש' 39-38; עמ' 4, ש' 9-1), וטען כי על פי רוב הוא כלל אינו מעמיס או פורק את המטען על המשאית (עמ' 2, ש' 25-23).

מצאתי את עדותו של התובע בעניין זה ובכלל מהימנה. התרשמתי כי הוא זוכר היטב את אירוע התאונה, על אף חלוף הזמן מאז אירעה. עדותו היתה עקבית לכל אורכה, היא לא קרסה בחקירה הנגדית, התובע חזר עליה שוב ושוב והתרשמתי מאמיתות דבריו.

בנוסף, בהשוואה בין כתב היד בטופס התביעה לדמי פגיעה ובין כתב היד בהודעה שמסר התובע במשטרה (נ/2), אותה הודה כי מילא בעצמו ובכתב ידו, עולה בבירור כי אין מדובר באותו כתב היד (לעניין סמכותו של בית המשפט להשוות בעצמו בין כתבי יד או חתימות, ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 [1993], עמ' 264-263).

זאת ועוד, הטופס נ/1 כולל פרטים נוספים שאינם תואמים את גרסת התובע, כגון סימון מקום אירוע התאונה - האם במפעל/בעסק או מחוצה לו; האם בדרך לעבודה או בדרך לבית: החלופה שסומנה ב - "X" היא זו של "במפעל/בעסק", זאת כאשר התובע העיד שאין לו כלל "מפעל" או "עסק" (עמ' 5, ש' 39; עמ' 6, ש' 23), וכאשר לגרסתו אירעה התאונה בדרך אל ביתו. סימון חלופה שאיננה רלוונטית, ואי סימון החלופה הרלוונטית דווקא, לשיטת התובע, מחזקת את טענתו, לפיה לא הוא מילא את הטופס. התובע הסביר, כי לא קרא בעיון את הטופס לאחר מילויו, שכן הבין כי כל מטרתו הוא לאפשר לו לקבל טיפול רפואי (עמ' 3, ש' 18 ואילך; עמ' 6, ש' 35 ואילך).

מכל האמור לעיל, אני מקבלת במלואה את עדותו של התובע לפיה לא הוא מילא את טופס התביעה לדמי הפגיעה, וכי הוא לא התעמק בכתוב בו. כפועל יוצא, אין בידי ליתן משקל משמעותי לגרסה המופיעה בו. לא ברור מה מתוך הכתוב בטופס הוא תיעוד מדוייק של דברי התובע לפקיד שמילא את הטופס, ומה מתוכו בו הינו פרשנות של הפקיד או פרי יוזמתו. מכל מקום, התובע הסביר בעדותו, כי מעולם לא אמר לפקיד כי עסק בהעמסת המשאית, ואני מקבלת עדות זו במלואה.

חיזוק לגרסת התובע באשר לסיבת הימצאותו על גבי משטח המשאית מצוי בטופס ההודעה במשטרה שמסר (נ/2). בטופס זה, שמולא כאמור על ידי התובע עצמו, צויינו נסיבות התאונה כך: "תוך כדי עבודה על הפלתה [צ"ל: פלטה - ט.מ] של המשאית הייתי על הפלתה קושר משטחים של קרטון פתאום החלקתי ונפלתי מגובה של המשאית." במילים אחרות, במסמך זה מצויינת פעולת קשירת משטח הקרטונים הנזכרת בתצהיר העדות הראשית. אכן, בטופס זה ציין התובע את מקום התאונה כ"כרמי יוסף", בעוד שבתצהירו ציין כי התאונה אירעה דקות ספורות לאחר שיצא מהישוב לכיוון כביש 44; ואולם מקובל עליי הסברו של התובע בעדותו, לפיו התאונה אירעה בצומת היציאה מהישוב כרמי יוסף לכיוון הכביש הראשי, ועל כן ציין כך בטופס ההודעה את מקום התאונה (עמ' 9, ש' 3 ואילך). לא מצאתי בעניין זה סתירה, ודאי לא מהותית, בגרסתו של התובע.

אכן, אין בטופס ההודעה במשטרה פירוט של הנסיבות בגינן עסק התובע בקשירת מטען הקרטונים, קרי, התערערותם באופן שגרם לבליטת הדופן אל מחוץ לקו המשאית, כנטען בהליך כאן; ואולם, גם בעניין זה מקובל עליי הסברו של התובע לפיו - "החוקר שמסרתי לו את הטופס הזה גם הוא אמר לי, שנתן לי למלא אותם, אמר לי בקצר מאוד." (עמ' 9, ש' 24-23); ושוב, בהמשך - "החוקר גם אמר לי בקצר מה עשית על המשאית, ככה אמר לי תרשום מה עשית על המשאית." (עמ' 10, ש' 1 ואילך); ובתשובה לשאלות בית המשפט - "[ה]חוקר [...] נתן לי את הטופס, אמר לי תמלא בקצר מה עשית למשאית, כתבתי תוך כדי העבודה אז כאילו אני כאילו בעבודה, אני איפה אני אהיה, אני אהיה בעבודה." (שם, ש' 29 ואילך).

אוסיף, כי הגרסה הבסיסית של נפילה ממשאית נתמכת בתיעוד הרפואי הראשוני מיום התאונה - התעודה הרפואית מאת רופא קופ"ח בפוריידיס, אשר הפנה את התובע לחדר המיון, בה נכתב כי "נפל ממשאית בזמן עבודה", וכן תעודת המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הלל יפה, שם נכתב - "לדבריו היום בבוקר נפל בגובה ממשאית."

אינני סבורה כי העובדה שהתובע לא פירט בפני הרופאים המטפלים, כמו גם בפני פקיד קופ"ח שמילא בשמו את טופס התביעה לדמי פגיעה, וכן בטופס ההודעה במשטרה, את הסיבה בגינה עלה על המשאית ממנה נפל, צריכה להיות לו לרועץ. אכן, חשיבות רבה מוקנית לתיעוד הסמוך לתאונה, בטרם קיבל הנפגע יעוץ משפטי או אחר, ועל פי רוב הגרסה הנמסרת בו נהנית ממידה רבה של אותנטיות ומהימנות; עם זאת, דברים אלו יפים מקום שבתיעוד נמסרה גרסה שונה מזו שנמסרה בשלב מאוחר יותר; בענייננו, אין מדובר בגרסה אחרת, שונה, לאירוע התאונה; לכל היותר ניתן לראות בכך משום חוסר פירוט של נסיבות התאונה, מקום שהתובע כלל לא נדרש למעשה למסור פירוט כאמור על אופן אירוע התאונה, ואשר אין בו כדי לסתור את הגרסה המלאה, להפריך את גרסתו או לפגוע במהימנותו (ראו בעניין זה ת"א (ת"א-יפו) 47679-10-12 אשרף מסארווה נ. הכשרת היישוב בע"מ [17.6.2015); ת"א (טבריה) 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [28.2.2022]; ערעור על פסק הדין (ע"א (מח' נצרת) 9212-04-22 [18.7.2022]) נדחה).

אוסיף, כי הסבריו של התובע באשר לסיבה בגינה התערערות ערימת הקרטונים גרמה לדופן הימנית לבלוט אל מחוץ לקו המשאית נראו בעיניי הגיוניים ומשכנעים, ולא מצאתי כי נסתרו בחקירתו הנגדית. התובע הסביר כי עלה אל ארגז המשאית דרך המדרגות המצויות בחלקה האחורי של הדופן השמאלית של המשאית, וזאת לאחר שהסיט לצד את הדופן ("הוילון") השמאלית; הוא התקדם אל עומק המשאית, שם היו הקרטונים ממוקמים בערימה במרכז המשאית ומהודקים בחבל שמחובר בשני צידיו לשני ווים המעוגנים לרצפת ארגז המשאית מתחת לכל אחד משני הוילונות בשתי הדפנות, ועובר מעל הערימה. התובע הסביר, כי את יתרת החבל העודף ממקמים בצד שמאל של המשאית, מתחת לוילון השמאלי, ועל כן ראה אותו מתעופף ברוח לאחר שהשתחרר ממקומו.

לא מצאתי כמופרכת או כבלתי הגיונית את עדותו של התובע, לפיה בעת שהגיע לצומת הכביש היוצא מכרמי יוסף עם כביש 44 הביט במראת הצד הימנית; ב"כ הנתבעת טען בפניו כי הדבר אינו הגיוני, שהרי הוא נסע בצדו הימני של הכביש ומה לו להתבונן במראת הצד הימנית; התובע הסביר, כי הוא מתבונן תמיד בשתי מראות הצד של הרכב וכי כך הוא נוהג לעשות תמיד, במסגרת שמירה על כללי הזהירות בנהיגה, בין אם הוא נוהג ברכב פרטי ובין אם במשאית, בין אם הוא בנתיב הימני ובין בנתיב אחר. עדות זו נשמעה בעיניי הגיונית ומתיישבת עם השכל הישר ועם נסיון החיים, ואני מקבלת אותה במלואה.

לא מצאתי סתירה בין עדותו של התובע בבית המשפט ובין תצהיר תשובותיו לשאלות 7(י"ז)-(י"ט) בשאלון שהפנתה אליו הנתבעת. במסגרת זו נשאל התובע האם ניסה לבלום את נפילתו ואם כן - באילו חלקי גוף, והוא השיב: "נפלתי כשקדמת הגוף לעבר הרצפה ורגל שמאל מקדימה את ימין, ובלמתי עם שתי הידיים." בחקירתו נשאל התובע: "זה לא נכון שנפלת עם הגוף קדימה ושתי הידיים שלך מושטות?", והשיב בשלילה (עמ' 15, ש' 17 ואילך); כאשר עומת עם תשובתו לעיל בשאלון הסביר: "אבל אתה לפני זה אמרת לי נכון שנפלת קדימה ככה כאילו לעומק של המשאית, אמרתי לך לא." (שם, ש' 33). במילים אחרות, התובע השיב בשלילה על השאלה האם נפל קדימה, קרי, בתוך ארגז המשאית לכיוון עומקה, זאת כאשר העיד קודם לכן שנפל אל מחוץ למשאית, על הצד (עמ' 15, ש' 8). לא מצאתי כי יש בעדותו של התובע סתירה כלשהי, קל וחומר סתירה מהותית, לגרסה שמסר בתצהיר התשובות.

מכל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע לאירוע התאונה, כמפורט בתצהירו, משזו נתמכה בתיעוד הרפואי ובהודעתו במשטרה, לאור זאת שהתיישבה במלואה עם עדותו בבית המשפט, אותה מצאתי מהימנה, ומשגרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת.

אני קובעת, איפוא, כמימצא עובדתי, כי התובע עצר את הרכב בצד הדרך לאחר שהתברר לו, כי עקב התערערות ערימת הקרטונים בתוך ארגז המשאית הם נטו לצד ודחפו את דופן הבד של המשאית באופן שבלט אל מחוץ לקו המשאית וחסם את שדה הראיה במראת צד ימין; הוא עלה לפיכך אל תוך ארגז המשאית על מנת להחזיר למקומם את הקרטונים ולחזק את קשירתם, באופן שלא יבלטו החוצה ולא יחסמו את שדה הראיה במראת צד ימין; תוך כדי כך נקרע החבל בו משך, והוא נפל אל מחוץ למשאית ונפגע.

המישור המשפטי

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

המונח "שימוש" מוגדר אף הוא בסעיף זה, וכולל מספר חלופות, חלקן מקיימות וחלקן שוללות; לענייננו רלוונטית החלופה של "טיפול/תיקון דרך".

ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [4.2.2009] (להלן: עניין נביל) קבע בית המשפט העליון את התנאים אותם יש לבחון על מנת לקבוע האם אירוע מסויים הינו בגדר "טיפול דרך" אם לאו: ראשית, כי הטיפול התרחש בדרך, קרי, מאז העליה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. שנית, כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי או בלתי צפוי והינו חיוני לצורך המשך הנסיעה. שלישית, כי אין מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב [16.6.2010] (להלן: עניין ספנייב) הוסף תנאי רביעי, והוא כי הטיפול חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה, הסביר כב' השופט ריבלין בעניין ספנייב, הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט [13.11.2008]), שם נטען כי פגיעה בעת הסרת מכשול בהמשך הדרך עולה כדי "טיפול/תיקון דרך"; טענה זו נדחתה ונקבע, כי על מנת שהאירוע יחשב ל"טיפול/תיקון דרך", הטיפול/תיקון צריך להיות ברכב עצמו. בעניין ספנייב הבהיר כב' השופט ריבלין, כי הטיפול אכן חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו; עם זאת, הבהיר, הוא עשוי לחרוג מעבר לתיקון מכאני של הרכב ושל חלקיו, כאשר גם טיפול בחלק מהמטען שהשתחרר במהלך הנסיעה ובלט מארגז המשאית - כפי שאירע באותו מקרה - ייכלל בגדר "טיפול", משנועד להסיר סיכון תחבורתי, וכמוהו כטיפול ברכב עצמו או באחד מרכיביו, וכלשונו: "אמנם אין מדובר בתיקון של הרכב עצמו, אולם מדובר בטיפול ברכב במובן הרחב עליו עמדנו לעיל. מקרים מסוג זה ביקש המחוקק להביא בגדר תחולת חוק הפיצויים." (פסקה 9 לפסק הדין).

בחינת נסיבות המקרה שלפנינו לאור ארבעת התנאים שנקבעו בעניין נביל ובעניין ספנייב לצורך הכרה בתאונה כ"טיפול דרך" מביאה למסקנה, כי כל ארבעת התנאים מתקיימים בענייננו:

התנאי הראשון - הטיפול התרחש תוך כדי נסיעה, בדרכו של התובע מהישוב כרמי יוסף אל ביתו; כך קבע גם כב' השופט פרידמן בפסק דינו מיום 31.1.2021, והנתבעת לא ביקשה לחלוק על כך.

יפים דברים אלו גם ביחס לתנאי השלישי, שכן אין מדובר בטיפול מורכב המצריך איש מקצוע - כל שנדרש הוא קשירה מחדש של הקרטונים, כאשר ברי כי תחום עיסוקו של התובע אינו בתיקון רכבים; כך נקבע גם בפסק דינו של כב' השופט פרידמן, והנתבעת לא חלקה גם על קביעה זו.

המחלוקת בין שני הצדדים נסבה על התקיימותם של התנאים השני והרביעי, ולמעשה על מרכיב הסיכון התחבורתי המהווה חלק אינטגרלי בכל אחד מהתנאים הללו; ובמה דברים אמורים?

אשר לתנאי השני - אין חולק שמדובר באירוע פתאומי: התובע העיד כי תוך כדי נסיעה, בעמדו בצומת, הבחין ששדה הראיה שלו במראת הצד הימנית חסום עקב כך שדופן המשאית הימנית בלטה אל מחוץ לקו המשאית. המחלוקת היא באשר להתקיימות חלקו השני של התנאי, קרי, הצורך בתיקון או בטיפול על מנת שניתן יהיה להמשיך בנסיעה בבטחה, קרי, על מנת להסיר סיכון תחבורתי. אינני סבורה, כי הסיכון התחבורתי מתמצה אך ורק במקרה של נפילת המטען אל הכביש תוך סיכון משתמשי הדרך; אכן, אלו היו עובדות המקרה בעניין ספנייב, כאשר נקבע כי התובע שם ביקש למנוע סיכון תחבורתי של נפילת המטען תוך כדי נסיעה; ואולם, אינני סבורה כי הסיכון התחבורתי אותו יש למנוע על מנת שהפעולה תחשב כהכרחית לצורך המשך נסיעה בטוחה מצטמצם אך ורק לאירוע של נפילת המטען, ובעניין זה אין דעתי כדעתו של כב' השופט פרידמן בפסק דינו מיום 31.1.2021; דרישה זו אין לה עיגון בלשונו של החוק, אין היא עולה מלשונו של פסק הדין בעניין ספנייב, ואין היא מתיישבת עם בחינת מהותו של הסיכון התחבורתי: היא אף עלולה ליצור אבחנות דקיקות ומלאכותיות, עניין שאינו רצוי כלל ועיקר; אכן, סיכון תחבורתי עשוי להתממש גם כתוצאה ממקרים נוספים, בין השאר - חסימת שדה הראיה בעת הנהיגה על ידי מטען שחרג ממקומו, כפי שאירע במקרה דנא.

עניין הסיכון התחבורתי רלוונטי גם לבחינת התנאי הרביעי, קרי, לשאלה האם יש מקום להרחיב את הטיפול ברכב או באחד מרכיביו גם לטיפול במטען, וזאת, כפי שנפסק, כאמור, בעניין ספנייב, כאשר הטיפול במטען הרכב נדרש על מנת למנוע סיכון תחבורתי.

משקבעתי, במישור העובדתי, כי עצירת המשאית בצד הדרך ועליה אל ארגז המשאית על מנת להחזיר למקומם את הקרטונים, כך שלא ידחפו החוצה את דופן המשאית, שתחסום את שדה הראיה, קרי, על מנת להסיר סיכון תחבורתי, הרי שיש לקבוע כי גם התנאים השני והרביעי מתקיימים.

ודוקו: גם נוכח מגמת הצמצום הניכרת באחרונה בפסיקת בית המשפט העליון, בכל הקשור לפעולות המהוות "שימוש ברכב מנועי", כפי שזו באה לידי ביטוי ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני [12.5.2019] וברע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [2.11.2021] (להלן: עניין שלמה) נותרת בחינת קיומו של הסיכון התחבורתי כחלק בלתי נפרד מבחינת דרך השימוש, באופן שבגדר "שימוש" ייכללו הפעולות המצויות בתוככי מיתחם הסיכון התחבורתי שיוצר אותו "שימוש" ברכב.

אינני סבורה כי פסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת בסיכומיה רלוונטים למקרה דנא.

לא מצאתי כי פסק הדין ברע"א 997/16 פלוני נ' מנורה [10.3.2016], עליו התבסס כב' השופט פרידמן בפסק דינו, רלוונטי לענייננו. באותו מקרה נפגע התובע בעת שעצר בשולי הדרך ועלה על גג רכבו על מנת לתקן את מצלמת הרוורס, אשר מוקדם יותר גילה כי היא אינה מכוונת באופן תקין. בפן העובדתי נקבע, כי התובע גילה את התקלה במצלמת הרוורס עוד כשהיה בתחנת הדלק, אולם בחר שלא לתקנה אז, אלא רק באמצע הדרך. נקבע, איפוא, כי לא היה מדובר באירוע פתאומי שהתגלה לפתע תוך כדי נסיעה והצריך עצירה בשולי הכביש ותיקון מיידי של המצלמה. אשר לפן המשפטי, לא הרי מצלמת רוורס, שאיננה חלק אינטגרלי והכרחי ממרכיבי הרכב, אלא מרכיב שנועד להקל על ביצוע נסיעה לאחור ותו לא, כהרי מראת צד, שהינה חלק אינטגרלי וחיוני של הרכב, ואם אין היא יכולה למלא את ייעודה נשללת מהנהג היכולת לראות במלואו את שדה הראיה של כל חלקו הימני של הרכב. חסימת שדה הראיה של מראת הצד יוצרת, איפוא, סיכון תחבורתי של ממש, שיש להסירו בטרם ניתן יהיה להמשיך בנסיעה בטוחה. לעומת זאת, מצלמת רוורס שאיננה מכוונת כראוי אינה יוצרת סיכון תחבורתי ואינה מונעת נסיעה בטוחה. מכל אלו, אינני סבורה כי פסק דין זה רלוונטי ולא היה מקום להקיש ממנו למקרה דנא.

גם פסק הדין בעניין שלמה לעיל אינו רלוונטי למקרה דנא; באותו מקרה נקבע כי נפילה מגג משאית לאחר סיום תדלוק אינה מהווה "טיפול דרך", שכן תדלוק הינה פעולה שגרתית והצורך בתדלוק הרכב על פי רוב איננו צורך המתגלה באופן פתאומי או בלתי צפוי.

בחינה של פסקי הדין הנוספים הנזכרים בסיכומי הנתבעת, ובמיוחד אלו מהשנים האחרונות, מעלה כי אף הם אינם רלוונטים לענייננו. בת"א (י-ם) 9242-12-13 עאיש נ' איילון בע"מ [3.11.2016], שעניינו פגיעה בעת כיוון מראת צד של אוטובוס, נדחתה גרסת התובע במישור העובדתי; זאת ועוד, נקבע כי כיוון המראה לא נדרש באופן פתאומי ובוצע רק בסיום הנסיעה. אוסיף, כי אין דינה של מראת צד שאיננה מכוונת כראוי, כדינה של מראת צד ששדה הראיה בה חסום לחלוטין, כבענייננו.

אין מקום להקיש גם מפסק הדין בת"א (רמלה) 24824-08-20 פלוני נ' מנורה בע"מ [5.2.2021]), שעניינו פגיעה בעת טיפול בדיבורית הרכב במהלך נסיעה, שכן דיבורית איננה מרכיב חיוני לנסיעה ואין לגזור גזירה שווה בינה ובין מראת-צד ששדה הראיה בה חסום.

במקרה של פגיעה בעת הרמת רהיט שעף לכביש בת"א (מחוזי מרכז) 16776-06-16 פלוני נ' מגדל בע"מ ואח' [16.8.2021] נדחתה טענת "טיפול הדרך" הן משום הריחוק הפיזי בין מקום הפגיעה ובין הרכב, והן משום שהרמת הרהיט לא נדרשה לשם המשך הנסיעה; גם מקרה זה אינו רלוונטי, איפוא, לענייננו.

ואילו במקרה שנדון בת"א (ק"ג) 2708-05-20 פלוני נ' שומרה בע"מ [3.4.2022], בו נפגע התובע בעת שעצר את רכבו וניגש אל תא המטען על מנת לסדר ארגז קלקר שזז והרעיש במהלך הנסיעה, נדחתה התביעה הן משנקבע כי במישור העובדתי לא עמד התובע בנטל להוכחת גרסתו, והן משנקבע, כי טיפול בארגז קלקר איננו הכרחי להמשך הנסיעה.

סוף דבר

אני מקבלת את גרסת התובע לאירוע התאונה בה נפגע. כן אני קובעת, אירוע זה מהווה "טיפול דרך", וככזה הינו עולה כדי "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

מכאן, שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו מכח החוק האמור.

הוראות להמשך

לתובע נקבעה על ידי ועדות רפואיות של המל"ל נכות צמיתה בשיעור 37% (30% בגין התפתחות CRPS בכף רגל שמאל ועוד 10% בשל הפרעת הסתגלות), ובצירוף תקנה 15 - 56% לצמיתות.

הנכות הרפואית מהווה קביעה על פי דין בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים.

הצדדים יגישו איפוא תחשיבי נזק: התובע בתוך 30 יום, הנתבעת - בתוך 30 יום אחריו.

התחשיבים יומצאו במישרין לב"כ הצד שכנגד במקביל להגשתם לתיק.

נקבע לקדם משפט ליום 16.5.2023 בשעה 10:00.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב טבת תשפ"ג, 05 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.