פלוני נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

התובע, יליד 1973, החל לעבוד אצל הנתבעת 2 (חברת אחים נחום סרה בע"מ- להלן: "הנתבעת"), ביום 3.8.2014. לטענת התובע, ביום 14.8.2014 לקה באוטם שריר הלב עקב מאמץ חריג שהתאמץ במסגרת עבודתו כאשר עקב אירוע זה, נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 25%, בגינה עותר התובע לחיוב הנתבעת בנזקיו.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש כי האירוע הלבבי מיום 14.8.14 יוכר כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע. התובע הגיש ערר לבית הדין האזורי לעבודה אשר דחה את ערעורו, זאת בהתבסס על המומחה הרפואי בתחום הקרדיולוגי שמונה על ידי בית הדין, פרופ' יוספי, אשר קבע כי לא ניתן לקבוע בסבירות של מעל ל- 50% קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין האירוע הלבבי. התובע ערר לבית הדין הארצי אולם ערעורו נדחה.

הנתבעת טוענת כי פסקי הדין שניתנו בבית הדין האזורי והארצי לעבודה מהווים מעשה בית דין ולכל הפחות השתק פלוגתא המונע מהתובע לטעון לקיומו של קשר סיבתי בין האוטם לבין האירוע בעבודה לו הוא טוען ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף. כמו כן טוענת הנתבעת כי אין לקבל את טענת התובע לאירוע חריג בעבודה, הן בגין העובדה שהאמור במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע מהווה הודאת בעל דין בעניין זה ולחלופין כיוון שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לקבלה. אף אם תתקבל טענת התובע לאירוע חריג בעבודה, טוענת הנתבעת כי לא הוכחה רשלנות של הנתבעת ואף לפיכך יש לדחות את התביעה.

לצורך הכרעה, יש לדון בשאלות הבאות:

• האם פסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה מהווים מעשה בית דין או השתק פלוגתא?

• האם אירע אירוע חריג בעבודה ביום 14.8.2014?

• שאלת האחריות- האם הנתבעת התרשלה

• נכותו הרפואית של התובע

• נזקו של התובע

   

  האם פסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה מהווים מעשה בית דין או השתק פלוגתא?

לטענת הנתבעת, פסקי הדין שניתנו בבית הדין האזורי והארצי לעבודה מהווים מעשה בית דין ולכל הפחות השתק פלוגתא המונע מהתובע לטעון לקיומו של קשר סיבתי בין האוטם לבין האירוע החריג בעבודה ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף.

לטענת התובע אין מדובר במעשה בית דין או השתק פלוגתא וזאת על פי ההלכה שנקבעה בע"א 1041-97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, (פ"ד נד(1) 642), ובע"א 424/82 שוב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד לח(4) 354).

בע"א 424/82 שוב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד לח(4) 354) (להלן: "הלכת שוב"), קבע בית המשפט העליון כי הכרעה של בית הדין לעבודה באשר לזכאותו של עובד לגמלה עקב תאונת עבודה נטענת היא מעשה בית דין שמהווה סוף פסוק, אולם אין לראות את המוסד לביטוח לאומי כניצב בנעלי המעביד בהליך שבין המוסד לבין העובד בבית הדין לעבודה שכן חבות המוסד היא סוציאלית ביסודה ונולדת מחמת אירוע תאונה תוך כדי העבודה ועקב העבודה וללא קשר לשאלה, אם נושא המעביד באחריות נזיקית לאירוע אם לאו. ולפיכך הן העובד והן המעביד יוכלו לטעון בניגוד לאמור בהכרעת בית הדין לעבודה, בתביעה נזיקית שיוכל העובד להגיש בבית המשפט.

בע"א 1041-97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, (פ"ד נ"ד(1) 642) (להלן: "הלכת סררו"), סייג בית המשפט העליון את הלכת שוב, אשר קבעה שרק עניין הזכאות לגמלה מהווה מעשה בית דין בכל הנוגע לקביעות בית הדין לעבודה וקבע כי ניתן להחיל את דיני ההשתק הרגילים לגבי קביעות של בית הדין לעבודה, בכפוף לסייג שאם הממצא שעליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על-ידי בית-הדין לעבודה על יסוד דיני ראיות שונים מאלו הנהוגים בבית-המשפט, לא תישמע טענת השתק פלוגתא.

וכך קבע בית המשפט העליון בעניין סררו:

"בעניין המימצא הרפואי יש בבית-הדין לעבודה, לצורך קביעת הזכאות לגימלה, סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, המונעים מבעלי-הדין אפשרות חקירת המומחה. לכן, בעניין זה, צדק בית-המשפט המחוזי בחיפה בקובעו, שלא נוצר השתק פלוגתא על-ידי קביעת בית-הדין. במקרה דנן, נדחתה התביעה על-ידי בית-הדין לעבודה על יסוד הבעת אי-אמונו של השופט בעדותו של התובע ובעדות גיסו שהוא גם מעבידו, מנהל הנתבעת. בעניין זה אין כל שוני בדיני הראיות הנהוגים בבית-המשפט ובבית-הדין לעבודה ואין שום סיבה שהשאלה העובדתית אם הייתה תאונה בעבודה או לא תידון שנית בבית-המשפט לאחר שכבר הוכרעה על-ידי בית-הדין לעבודה. צודק בא-כוח המערער בטענתו כי "הודאת בעל-דין" של המעביד היה לה משקל שונה בדיון בבית-המשפט המחוזי ממה שהיה לה בבית-הדין לעבודה, אך הדבר אינו נובע משוני בדיני הראיות שבין שתי הערכאות אלא משוני בזהות בעלי-הדין, וכפי שאסביר להלן אין לזה השלכה על התוצאה".

לטענת הנתבעת, אין להחיל את האמור בהלכת סררו לענייננו. הנתבעת מבקשת להסתמך על האמור בת"א 7411-05-10 (שלום ת"א-יפו) משה גלזר נ' התעשייה האווירית, שם קבע בית משפט השלום בתל אביב כי למרות שיש הבדל בין האופן שבו מבררים בבית הדין לעבודה ובבית משפט השלום שאלות זהות, ולמרות שבבית הדין לעבודה נדיר שמזמינים מומחה רפואי לחקירה, הרי להבדלים הללו, כך קבע בית המשפט, לא היתה משמעות מעשית כאשר התובע יכול היה לבקש להזמין את מומחה בית הדין לחקירה נגדית, ומשלא עשה כן, סבר בית המשפט שכיוון שמדובר בדיני ראיות דומים, גם אם לא זהים, אך שמתוכם ניתן לקבוע שנערך בירור של העובדות והסוגיות, יש לקבוע כי מדובר בהשתק פלוגתא ולא לאפשר לתובע בירור רביעי של טענותיו. כמו כן מבקשת הנתבעת להסתמך על פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 1958-06 שמעון סוויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ שם קיבל בית המשפט העליון טענה של השתק עילה בנוגע לפסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות. בהתאם, טוענת הנתבעת, לא יתכן שקביעותיהן של שתי ערכאות של בית הדין לעבודה שדחו את ערעוריו של התובע יהיו כלא היו ולא יחסמו את התובע מלעורר שוב את שאלת הקשר הסיבתי בתביעתו בפני בית משפט זה.

הן באמור ברע"א 1958-06 שמעון סוויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו 20.10.2006) והן באמור בת"א. 7411-05-10 (שלום ת"א-יפו) משה גלזר נ' התעשייה האווירית אין כדי לשנות מהלכת סררו. בפס"ד סררו קבע בית המשפט העליון כי כאשר מדובר בקביעת ממצאים רפואיים על פי חוות דעת של מומחה רפואי של בית הדין לעבודה, אין מדובר בהשתק פלוגתא. קביעה זו לא שונתה בפסק דין אחר של בית המשפט העליון. הנתבעת מבקשת להחיל את פרשנותו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט בשן) להלכת סררו ולקבוע כי מדובר בהשתק פלוגתא, אולם איני מקבלת טענה זו של הנתבעת. בית המשפט העליון בהלכת סררו, דן בטעמים השונים לפיהם קביעה כלשהי של בית הדין לעבודה מהווה השתק פלוגתא, ובאשר לקביעת ממצאים רפואיים קבע באופן חד משמעי שאין מדובר בהשתק פלוגתא, וזאת תוך שהוא מתייחס גם להלכת שוב ולסיבה בגינה אין מדובר בהשתק פלוגתא עקב דיני הראיות השונים הנהוגים לגבי מומחים בערכאת השלום לעומת בית הדין לעבודה. לא מצאתי לנכון לפרש באופן שונה את הלכת סררו וכל עוד זוהי ההלכה, הרי שלקביעת פרופ' יוספי, שאושררה על ידי בית הדין לעבודה באשר לכך שהוא לא מצא נכון לקשור בין האירוע בעבודה מיום 14.8.14 לבין אוטם שריר הלב, אין מעמד של השתק פלוגתא בענייננו, והתובע רשאי לטעון בעניין זה.

התובע טוען כי בהתאם לאמור בהלכת סררו, הממצאים העובדתיים של בית הדין לעבודה באשר לנסיבות האירוע מהווים השתק פלוגתא.

בתחילת פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 10.11.2016 נכתבו העובדות המוסכמות על הצדדים, וביניהן (בסעיף 2ט לפסק הדין) נכתב - "אותו יום עבודה- 14.8.14 היה חריג בעומס שהוטל על התובע". מתוך הסכמת הצדדים- נרשמה בהמשך פסק הדין מסקנתו של בית הדין "משכך, תוך אימוץ מסקנותיו של פרופ' יוספי, הרי שלא ניתן לקשור בקשר סיבתי בין מחלת הלב/ אוטם שריר הלב בו לקה התובע לבין אותו יום עבודה חריג ועמוס בעבודתו מתאריך 14.8.14". מסקנתו של בית הדין, לא היתה בעקבות דיון בעדויות שנשמעו בפניו, אלא נבעה מההסכמה בין הצדדים. אולם, הסכמות בין הצדדים, כאשר המוסד לביטוח לאומי אינו נכנס בנעלי המעביד בבית הדין, אינן יכולות לחייב את המעביד שכלל לא היה חלק מההליך בבית הדין לעבודה ולפיכך גם קביעות אלה- המבוססות על הסכמה ולא על דיון בראיות, אינן יכולות להוות השתק פלוגתא, ולמעסיקה- היא הנתבעת- הזכות לטעון בעניין זה.

לאור האמור, ההליכים שנוהלו בבית הדין לעבודה אינם מהווים השתק עילה או השתק פלוגתא.

האם אירע אירוע חריג בעבודה ביום 14.8.2014?

על פי האמור בתצהיר התובע, הוא החל לעבוד בשירות הנתבעת ביום 3.8.2014 כמחסנאי, וכאשר התקבל לעבודה הוסברה לו מהות העבודה כמחסנאי, שאינה מאומצת וכי הרמת משאות נעשית בדרך כלל באמצעות מלגזה. כשבוע ימים לאחר תחילת עבודתו, עקב מחסור בכוח אדם נדרש התובע לעבור לתפקיד של הובלה, העמסה ופריקת סחורות לבתי עסק שונים ברחבי הארץ. התובע הצהיר כי תפקידו כמחלק סחורה היה כרוך במאמצים פיזיים קשים משום שהיה מדור בשקי אוכל וחול לבעלי חיים במשקל של 20 ק"ג ויותר, כאשר בדרך כלל צוות העבודה היה נהג משאית וכן שני עובדים שתפקידם פריקת הסחורות מהמשאית וסידורן בחנויות השונות. ביום האירוע, 14.8.14, תנאי מזג האוויר היו קשים, עומס החום היה כבד, העובד השני לא התייצב לעבודה והתובע קיבל הוראה ממנהל העבודה לצאת לבד עם נהג המשאית ולפרוק סחורה בכעשר חנויות. על פי האמור בתצהיר התובע, העבודה מתבצעת בדרך כלל על ידי שני עובדים ואף נהג שמסייע בסחיבת הסחורה אולם ביום המקרה הוא נאלץ לבצע את כל העבודות לבדו, אף ללא עזרת הנהג (סעיפים 3 עד 12 לתצהיר התובע). לטענת התובע, לאחר שפרק כ- 250 שקים אשר שוקלים כ- 20 ק"ג לכל שק במהלך יום העבודה, לקראת שעות אחר הצהריים החל לחוש ברע, התקשה לנשום היה לו לחץ באזור החזה ותחושה של שריפה, עם שובו למשרדי הנתבעת בטירת הכרמל, ביקש התובע מאשתו שתאסוף אותו ולמחרת בבוקר משלא חלפו הכאבים בחזה, פנה לקופת החולים שם אובחן כמי שעבר של התקף לב והופנה לבית החולים (סעיפים 14 עד 19 לתצהיר התובע).

לטענת הנתבעת אין לקבל את טענת התובע לאירוע חריג בעבודה הן כיוון שהרשומה הרפואית הסמוכה לאירוע מהווה הודאת בעל דין בכך שלא אירע כל אירוע חריג בעבודתו של התובע ביום 14.8.14 והן כיוון שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לקבלה.

הנתבעת טוענת כי ברשומות הרפואיות הסמוכות לאירוע אין כל אזכור לעומס עבודה חריג ביום שלפני ובסיכום האשפוז מבית החולים בני ציון נרשם "החולה מזה שבועיים מתלונן על אירועים חוזרים של כאבים חזה, שורפים ולא מקרינים..". מכאן, טוענת הנתבעת, שהתובע לא התלונן על מאמץ כלשהו בעבודה במהלך היממה שקדמה לפנייתו למיון אלא על אירועים חוזרים של כאבים בחזה, ועובדה זו מוכיחה כי האירוע הנטען לא אירע שכן התובע לא מאזכר אותו בהזדמנות הראשונה האפשרית. כמו כן מבקשת הנתבעת להסתמך על האמור בעדויותיהם של מר ישראל אטיאס ומר יגאל נחום, מתוך פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי לעבודה, כאשר לטענת הנתבעת, מר אטיאס העיד כי התובע לא הרגיש טוב החל משעה לאחר תחילת יום העבודה, ואילו מר נחום העיד כי התובע לא הודיע לו שהאירוע הלבבי קשור בעבודתו.

התובע העיד בפני בית הדין לעבודה כי הוא החל להרגיש כאבים בסביבות השעה 12:00 בצהריים. עוד העיד כי אינו יודע מדוע היה רשום ברישום הרפואי שהוא התלונן על כאבי חזה בשבועיים האחרונים. לטענתו לפני אותו יום, לא התלונן על כאבים בחזה. כשעומת עם רישום מיום 3.8.14 לפיו הוא התלונן על כאבים בחזה, ענה כי אפשר שהתלונן על כאבים אחרים וייחסו זאת לכאבי חזה. כשנשאל מדוע לא אמר בקופת החולים שאירע אירוע חריג בעבודה, ענה כי הוא היה בסערת רגשות כיוון שנאמר לו שהוא עבר אירוע לבבי והוא לא היה במצב בו יכול היה לזכור משהו. התובע אישר בעדותו בבית הדין לעבודה כי לא אמר לרופאים באותו יום או לאחר מכן שאירע מקרה חריג בעבודה לו הוא מייחס את התקף הלב. (נספח י' לתצהיר התובע: עמ' 7-8 לפרוטוקול בית הדין הארצי לעבודה מיום 1.11.15).

על פי עדותו של מר יגאל נחום, שהיה בעת האירוע אחראי תפעול אצל הנתבעת בבית הדין לעבודה, אפשרי שהתובע יצא ביום 14.8.14 לבד עם הנהג ישראל אטיאס וללא עזרה, כאשר בדרך כלל העיד מר נחום כי נדרשו שני עובדים לסייע בפריקה, בין אם הנהג מסייע ובין אם כאשר מדובר בנהג שאינו יכול לסייע, נדרש עובד נוסף. כמו כן העיד מר נחום כי במשאית חלוקה יכולים להיום כ- 250 שקים שכל אחד מהם שוקל לפחות 20 ק"ג שיש לחלקם בחנויות. בתשובה לשאלת בית הדין, ענה מר נחום כי התובע לא הודיע לו שהאירוע הלבבי קשור לעבודה. (נספח י' לתצהיר התובע: עמ' 8 - 10 לפרוטוקול בית הדין הארצי לעבודה מיום 1.11.15). אציין כי מנהלת החשבונות אצל הנתבעת, גב' יעל אסף, חתומה על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה אשר נחתם ביום 27.8.2014 ובו מצוין כי האירוע הלבבי קשור למאמץ מיום 14.8.14. בטופס זה נרשם כי התובע הודיע למעסיקו - ארנון נחום- על הפגיעה בעבודה. (נספח ד' לתצהיר התובע).

מר ישראל אטיאס, הנהג שעבד באותו יום עם התובע, העיד כי התובע לא הרגיש טוב במהלך יום העבודה. בתחילה העיד כי הוא סבור שהתובע החל לא להרגיש טוב כשעה לאחר תחילת העבודה ואחר כך חזר בו ואמר שהוא לא יכול לענות בדיוק מתי התובע התחיל להרגיש רע. כמו כן העיד מר אטיאס שהיה יום חם במיוחד וכי הוא והתובע אכן יצאו לבד כיוון שעידן, העובד הנוסף, לא הגיע לעבודה באותו יום. מר אטיאס העיד כי התובע הוא שפרק את רוב המשאית לבד. (נספח י' לתצהיר התובע: עמ' 11- 12 לפרוטוקול בית הדין הארצי לעבודה מיום 1.11.15).

בנוסף, טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את טענת התובע לאירוע חריג בעבודה כיוון שמדובר על עדות יחידה של בעל דין, וכיוון שאין לתת אמון בדברי התובע, יש לדחות את טענתו.

אין חולק שלרישום הרפואי הראשוני יש חשיבות רבה בהוכחת אופן קרות האירוע : " כבר נקבע כי בהוכחת הארוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה שברישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים" (ת"א (נצ') 1105-01 אבו ליל מוחמד נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, (פורסם בנבו, 23.4.2007) וראו גם האמור בע"א (חי') 2018-04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 7.11.2004). עם זאת, הרישום הרפואי הוא לפרקים חסר באשר לסיבת התאונה (וראו האמור בת"א 40559-03-16 א. ו נ' עיריית קריית אתא(נבו 19.09.2017)‏‏, ואילו במקרים אחרים צריך בית המשפט להכריע מהי הגרסה הסבירה יותר, האם נפלה טעות באופן שבו נרשמו הדברים ברשומה הרפואית ולחלופין האם הרישום חסר, או שהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט אינן מהימנות (ת"א (שלום נת') 23-02-19פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ(נבו 10.02.2022).

במקרה שלפני, איני סבורה כי הרישום בסיכום האשפוז מהווה הודאת בעל דין על כך שלא אירע אירוע חריג בעבודה ביום 14.8.14. בסיכום האשפוז נכתב כי התובע התלונן בשבועיים לפני האירוע על כאבים בחזה, וכך עולה גם מהרשומה הרפואית מיום 3.8.14. התובע עצמו הודה שלא אמר לרופאים בקופת החולים ובבית החולים כי הוא מייחס את התקף הלב שעבר לאירוע חריג שאירע בעבודה, אולם בכך אין כדי להוכיח שלא אירע אירוע חריג בעבודה. שני הדברים יכולים לדור בכפיפה אחת. הן העובדה שהתובע התלונן על כאבים בחזה עובר לאירוע, והן העובדה שהתובע התאמץ מאמץ רב וחריג בעבודתו ביום 14.8.14. איני סבורה שיש לקרוא מן הלאו את ההן, משמע, אין מקום לקבוע שלא היה אירוע חריג בעבודה מעצם העובדה שאירוע זה לא מאוזכר ברשומה הרפואית, שכאמור בפסיקה שאוזכרה לעיל, עשויה להיות חסרה.

תצהירו של התובע בפני בית הדין לעבודה ועדותו שם, תואמים לתצהירו ועדותו בפני באשר להשתלשלות העניינים ביום 14.8.14. אכן מדובר בעדות יחידה. לפי האמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין טעונה סיוע ממקור חיצוני. ובאין סיוע, בית המשפט רשאי לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים שיפורטו התומכים באמינות העדות. (ראו: ע"א 765/18שמואל חיון נ' אלעד חיון(נבו 01.05.2019), וכן יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1433-1430 (2009))."

בענייננו, עדותם של מר נחום ומר אטיאס בפני בית הדין לעבודה מהווה סיוע לגרסת התובע באשר לעומס העבודה באותו יום, לעומס החום ולעובדה שבמהלך היום החל התובע לחוש ברע, תחושה שהתגברה לקראת סוף היום. אמנם, מר אטיאס ומר נחום לא העידו בפני, ולפיכך משקל העדות בפני בית הדין לעבודה אינו כמשקל עדות עד שהעיד בפני, אולם הפרוטוקול הוגש על ידי התובע יחד עם תצהירו ביום 10.5.2021, הנתבעת לא ביקשה שהתובע יזמן לעדות את מר אטיאס ומר נחום ובסיכומיה אף ביקשה להסתמך על עדותם- לפיכך, אני קובעת כי הצדדים הסכימו למעשה על הגשת הפרוטוקול מבית הדין לעבודה, כאשר שני הצדדים ביקשו להשתמש בעדויות שנשמעו ועל כן ניתן להשתמש בהן כסיוע ממקור חיצוני.

לאור האמור בתצהיר התובע ובעדותו ולאור הסיוע שקיבלה עדותו מעדותו של ישראל אטיאס שעבד אתו, ומעדותו של מר יגאל נחום אני קובעת כי ב- 14.8.14, התאמץ התובע מאמץ חריג כאשר נסע לבדו עם הנהג ישראל אטיאס ונדרש להרים לבדו כ- 250 שקים השוקלים כ- 20 ק"ג כל אחד ולסדרם בחנויות שונות, במהלך יום בו מזג האוויר היה חם במיוחד, כפי שהעיד מר אטיאס.

שאלת האחריות- האם הנתבעת התרשלה?

לטענת התובע, הדרישה שהוא יחלק לבדו במהלך יום עבודה כ- 250 שקים במשקל של כ- 20 ק"ג כל אחד ובמשקל כולל של כ- 2.5 טון היא רשלנות ברורה, שכן התובע יועד לעבוד כמחסנאי, תפקיד שאינו כרוך במאמץ פיזי. כמו כן טוען התובע כי עומס המטלות שהוטל עליו באותו יום היה קיצוני בעוד הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי לשמירה על בריאותו, כיוון שלא ניתנה לו עזרה, אמצעים נוספים בביצוע עבודתו, הפסקות, הדרכה או הנחיות כיצד לבצעה. עוד טוען התובע כי למעשה עקב העדרו של עובד נוסף, נאלץ לבצע פעילות הדורשת מאמץ פיזי קשה ובתנאים קשים של חום. בנוסף, טוען התובע כי חרף השינוי המשמעותי שעשתה הנתבעת בהצבת התובע בתפקיד שאינו מחסנאי, היא לא טרחה לוודא כי הפעילות שעליו לבצע תואמת את נתוניו האישיים והרפואיים.

לטענת הנתבעת, בסדרי העבודה של התובע לא היה כל דבר חריג, לא בטיחותי או דבר שרשלנות בצדו. עוד טוענת הנתבעת כי לנתבעת הזכות להעביר עובד מתפקיד אחד לאחר, אולם התובע, גם לאחר העברתו לתפקיד מחלק סחורה, לא סיפר לנתבעת על בעיותיו הרפואיות ובכך התרשל.

מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, הן על פי החוק והן על פי הפסיקה. על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות בטוחות לעבודה. כמו כן על המעביד חלה החובה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני הסיכונים הטמונים בעבודה וכן לפקח אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. ראו האמור בת"א (שלום ת"א) 30231-02-12צ'ן יונג נ' חסון גשר כוח אדם בע"מ (נבו 09.09.2015) , ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [פורסם בנבו] (2011).

בת"א (שלום ת"א) 25189-05צבי אברמוביץ נ' אמרז בע"מ(נבו 12.11.2009) קבע בית המשפט כי מעביד שדרש מעובדיו שינוע של משקלים כבדים מבלי לעשות מאמץ למצוא פתרונות חלופיים שיקטינו או ינטרלו את הסיכון, התרשל: " מקום שמעביד חושף עובד לסיכון גבוה ולא עושה כל מאמץ למציאת פתרון חלופי – הרי שככל שהסיכון גבוה יותר כך נדרש המעביד למצוא פתרון שיקטין או ינטרל את הסיכון". בת"א (שלום ת"א) 26710-09-17פלוני נ' קרגל בע'מ(נבו 18.02.2021) נקבע כי " על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה."

עבודה מאומצת אשר מבצע עובד היא כשלעצמה אינה מצביעה על רשלנות המעביד. ראו האמור בת"א 70/94 מוחמד אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ (דינים ועוד כו (2) 536) וכן האמור בע"א 6300-95 יוסף יחזקאל נ' אגד בע"מ (נבו 1.9.2000), שם קבע בית המשפט כי לא ניתן להטיל אחריות על מעביד בגין אירוע לבבי בו לקה עובד שהתאמץ מאמץ מיוחד מבלי שנעזר בעובדים אחרים וכאשר הוא עצמו היה מנהל העבודה.

לעומת פסיקה זו, חייב בית המשפט מעביד בגין תאונה שנגרמה לעובדת שנפלה במדרגות עקב עייפותה שנבעה מהעסקתה במשך 20 שעות רצופות כך בת"א (חי') 512/86 הלן בליצבלאו נ' תעשיית אסבסט; תקדין מחוזי 95(3) עמ' 1264). וכך כתב כב' השופט אריאל:ו

"אין חובתו של מעביד מסתיימת בקביעת שיטת העבודה ובהקצאת כוח האדם לביצועה, כי אם חובה עליו להקפיד על פיקוח באופן סדיר ויעיל ובמישרין על אופן ביצוע העבודה - ובכלל זה מספר שעות העבודה ורמת הנטל המוטלת על כל עובד ועובד".

יגאל נחום העיד בבית הדין לעבודה כי לצורך פריקת המשא, נוסעים בדרך כלל שני עובדים שיכולים לפרוק. פעמים מדובר בנהג, שיכול לסייע יחד עם עובד, ופעמים, כאשר הנהג אינו יכול לסייע, הוא שולח שני פועלים עם הנהג- זאת כדי לחלק את העבודה. למעשה, עדות זו מוכיחה כי הנתבעת צפתה באופן קונקרטי את הסכנות הטמונות בחלוקת השקים ואף פעלה על פי צפיות זו. הן על פי עדותו של יגאל נחום והן על פי עדותו של ישראל אטיאס, בתאריך 14.8.14 התובע נשא לבדו בנטל החלוקה כיוון שהעובד הנוסף לא הגיע וכיוון שמר אטיאס אינו יכול לסייע בפריקה. פריקה של כ- 250 שקים ביום על ידי עובד אחד בלבד כאשר כל אחד מהם הוא במשקל של לפחות 20 ק"ג, היא מאמץ מיוחד, מדובר על שיטת עבודה שעשויה לגרום לסיכונים בריאותיים שונים, ועל הנתבעת היה למצוא פתרונות חלופיים שיקטינו או ינטרלו את הסיכון, בכך, אני מוצאת כי המעסיקה התרשלה, שכן הנטל שהוטל על התובע באותו יום היה חריג בהיקפו לאור העובדה שלא היה עמו עובד נוסף, ולמעשה הנתבעת התרשלה בקביעת שיטת העבודה ובהקצאת כוח האדם לביצועה.

האשם התורם

התובע, שעובר לאירוע, הוכר כבעל נכות כללית במוסד לביטוח לאומי בשיעור 83%, ושסבל מבעיות רפואיות חמורות כסכרת ואי ספיקת כליות לרבות תעוקת לב, העיד כי לא סיפר למעבידתו על מצבו הרפואי וזאת, לטענתו כיוון שהתקבל לעבודה של מחסנאי, שתוארה בפניו כעבודה ללא מאמץ גופני ולפיכך לא מצא לנכון לספר על מגבלותיו (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12- 15).

גם אם בתחילה אכן עבד התובע כמחסנאי הרי משהעבירו אותו לעבודה בחלוקה, היה על התובע לספר לנתבעת על מגבלותיו. איני מקבלת את טענת התובע כי היתה זו אחריותה של הנתבעת לברר עמו את המגבלות הרפואיות שלו, שכן התובע הסתיר את מצבו הרפואי, ובכך אף תרם לקרות האירוע, שכן אפשר ולו היה מגלה למעבידתו על מצבו הרפואי, לא היה נשלח לבדו לפרוק את הסחורה ללא סיוע. לפיכך אני קובעת שלתובע אשם תורם לקרות האירוע בשיעור של 30%.

נכותו של התובע

הנכות הרפואית

התובע הגיש את חוות דעתו של פרופ' אריאל רוגין, לפיה המאמץ החריג שהתאמץ ביום 14.8.14, היה "טריגר" להופעת אוטם שריר הלב במועד בו הופיע. כמו כן קבע פרופ' רוגין כי האירוע הותיר לתובע נכות צמיתה בשיעור 30% לפי סעיף 9(1)(א)(III) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר יבגני רדזישבסקי, לפיה לאור העובדה שהתובע היה חולה במחלות רבות הידועות כגורמי סיכון למחלת לב איסכמית וכי לא היה מאוזן, כולל אי ספיקת כליות קשה, הרי תרומתם של גורמי הסיכון הבריאותיים של התובע היתה גבוהה בהרבה מהתרומה של האירוע הנטען ביום 14.8.14, שאף אם ארע היה רק טריגר להופעת תסמונות קורונרית חריפה באותו מועד. כמו כן קבע ד"ר רדזישבסקי כי לאור אירועים חוזרים של תעוקת חזה בלתי יציבה מהם סבל התובע בשבועות שלפני האירוע, סיבר כי היה מפתח אוטם בשריר הלב במועד סמוך גם ללא אירוע זה.

נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה פרופ' דן צבעוני כמומחה בית המשפט.

פרופ' צבעוני קבע בחוות דעתו כי תפקוד הלב כפי שנמדד בבדיקת האקו במהלך האשפוז היה תקין (EF=60%) והיתה פגיעה מזערית בלבד בשריר הלב. ביום 16.8.17, כשלוש שנים לאחר האירוע מושא התביעה, אושפז התובע בבית החולים בני ציון עקב תעוקה לא יציבה ועבר צנתור, ובו נמצאו היצרויות משמעותיות בשלושת העורקים הכליליים וכושר ההתכווצות של הלב ירד מ- (EF=60%) ל- (EF=44%) לאור זאת, עבר התובע צינתור נוסף בו הושתלו שלושה תומכונים כאשר בבדיקת אקו שנערכה כשלושה חודשים לאחר מכן, נראה כי חל שיפור בזרימת הדם ללב וה- (EF=55%) . לפיכך, קבע פרופ' צבעוני כי כיוון שבעת התקף הלב תפקוד הלב היה תקין ושלוש שנים מאוחר יותר תפקוד הלב היה לקוי, יש לייחס את הירידה בתפקוד הלב לאוטם נוסף שעבר התובע במהלך שלוש השנים הללו או לאיסכמיה הלבבית.

לעניין הקשר הסיבתי בין המאמץ החריג מיום 14.8.14 לבין אוטם הלב, קבע פרופ' צבעוני כי למאמץ היתה תרומה נכבדה מעל 50% להתפתחות האוטם.

בשאלת הנכות הצמיתה שהותיר האירוע מיום 14.8.14, קבע פרופ' צבעוני:

"לפי תקנות המל"ל שהיו תקפות בשנת 2014, ב- 3 חודשים ראשונים לאחר האוטם מגיעים לחולה 1005 נכות ו- 3 חודשים נוספים 50% נכות. לאחר מכן בהתאם לדרגה התפקודית. מאחר וטרם התקף הלב סבל מר שבו מתעוקה ברורה ואף לא יציבה המקנה 50% נכות לפי סעיף 9(2)(ב), יש לנכות אחוזים אלה מהאחוזים שנכתבו לעיל. מעבר ל- 6 חודשים אין למעשה כל נכות היות ותפקוד הלב לא נפגע ונשאר תקין בעת התקף הלב. גם אם נקבל שהיה נזק מסויים ללב בהתקף הלב שהיה ב- 15.8.14, הרי מצבו התאים לכל היותר ל- 10% נכות לפי סעיף 9(1)(ג)(I), מזה יש לנכות 50% עקב התעוקה שקדמה לאוטם. כלומר הנכות הלבבית הקשורה לאוטם היא 5%".

בהמשך חוות הדעת (סע' 36) קבע פרופ' צבעוני:

"כיום מצבו של מר שבו מתאים למתואר בסעיף 9(1)ד(1) סעיף ב דרגה II בטבלה, דהיינו 25% לפי ספר הנכויות החדש... לציין כי הירידה בתפקוד הלב לאחר האוטם אינה קשורה באוטם עצמו. הנכות הקשורה באוטם מובאת בסעיף הקודם המתאר את מצבו של מר שבו בסמוך לאוטם".

בחקירתו הנגדית שב ואשרר פרופ' צבעוני את קביעתו כי קבע לתובע נכות בשיעור מקסימלי של 10% ומנכות זו יש להפחית 50% עקב מחלה קודמת ולפיכך האירוע החריג גרם לנכות של 5% לכל היותר (עמ' 13 שורות 1-5 לפרוטוקול). כמו כן העיד פרופ' צבעוני כי אמנם אין לשלול שהתקף הלב הוא התקדמות טבעית של מחלת התובע, אולם העומס הניכר ביום הקודם היווה טריגר להתפתחות האוטם באותו יום. (עמ' 13 שורות 23 עד 29 לפרוטוקול).

בתשובה לשאלת ב"כ התובע, ענה פרופ' צבעוני כי על פי התקנות החדשות, נכותו של התובע, כתוצאה מהאירוע מ- 2014, היא בין 20% ל- 25% וכי יש לנכות 50% בגין התעוקה שקדמה לאוטם (עמ' 15 שורות 23 עד 29 לפרוטוקול). כמו כן העיד פרופ' צבעוני כי ישנה הסתברות מעל 50% כי התובע היה עובר התקף לב ספונטני בתוך 5 שנים מאבחון התעוקה (עמ' 16 שורות 13 עד 25 לפרוטוקול).

לטענת התובע, יש לקבוע כי האירוע הותיר נכות בשיעור 25% על פי התקנות החדשות וכי כיוון שלתובע לא היתה נכות לבבית קודמת, אין לנכות מנכות זו דבר. הנתבעת טוענת, כי המומחה קבע שלתובע לא נותרה כל נכות עקב האירוע מיום 14.8.14, ולכל היותר, על פי האמור בחוות דעתו- יש לקבוע נכות בשיעור של 5%.

איני מקבלת את טענות הצדדים בעניין זה. מעיון בחוות הדעת של פרופ' צבעוני ובחקירתו עולה כי פרופ' צבעוני קבע כי המאמץ החריג מיום 14.8.14 גרם לאירוע הלבבי שאובחן ביום 15.8.14. אוטם הלב גרם, על פי האמור בחוות הדעת ובעדות פרופ' צבעוני לנכות בשיעור 20% על פי התקנות החדשות, כאשר מתוך נכות זו, יש לנכות מחצית עקב מצב קודם שהוא התעוקה ממנה סבל התובע. בין אם נקבעה נכות באשר לתעוקה ובין אם לאו, למומחה בית המשפט הסמכות לקבוע שיש לייחס חלק מהנכות למצב קודם ולנכות מצב זה מהנכות שגרם האירוע מושא התביעה. לאור האמור, אני פוסקת כי על פי קביעתו של פרופ' צבעוני נכותו הצמיתה של התובע עקב האירוע מיום 14.8.14 עומדת על 10%.

הנכות התפקודית

לטענת התובע, האירוע מיום 14.8.14 גרם לו לנכות תפקודית בשיעור 100%, וזאת כיוון שקודם לכן, למרות נכותו הרפואית, הוא עבד והשתכר, ואילו לאחר האירוע איבד התובע לחלוטין את כושר עבודתו והוא אינו עובד מאז ועד היום.

הנתבעת טוענת כי בהתאם לאמור בחוות דעתו של פרופ' צבעוני, לתובע לא נגרמה למעשה נכות של ממש עקב האירוע מיום 14.8.14 ומצבו הלבבי של התובע לא החמיר עקב האירוע, ולפיכך אין לקבוע נכות תפקודית או רפואית העולה על 5%.

על פי ההלכה, הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו (ת"א (שלום חי') 43803-12-15 ס' א' ר' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (נבו 10.05.2021) וכן ע"א (חיפה) 43134-12-12 רשות הטבע והגנים נ' שוקרון (17.03.2013) פסקה לח, ואסמכתאות שם). לצורך כך, הנכות הרפואית מהווה נקודת פתיחה אך אין היא מהווה נקודת סיום (ע"א 63/88 ברגר נ' רוזנווסר (27.3.1991)). לעתים ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ייתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבות המקרה, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או להיפך (ע"א 526/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 700 (1986); ע"א 4919/09 עזאם נ' בר (14.6.2011)).

הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו, בענייננו, לאור קביעותיו של פרופ' צבעוני בחוות דעתו ובחקירתו עולה כי לתובע לא נותרה נכות לבבית משמעותית עקב האירוע מיום 14.8.14. פרופ' צבעוני קבע כי למעשה האירוע מיום 14.8.14 לא הותיר כל נזק לבבי, והנכות שקבע היא לקולה. מכאן עולה כי למעשה לא היתה הצדקה רפואית לכך שהתובע יפסיק לעבוד. לפיכך, אין מקום לקבוע שנכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ואני קובעת כי הנכות הרפואית של התובע בשיעור של 10%, משקפת את נכותו התפקודית.

נזקו של התובע

הפסדי השתכרות לעבר

התובע טוען להפסדי השתכרות בעבר בסך של כ- 1,000,000 ₪ וזאת בגין שכר בשיעור 9,125 ₪ בהכפלה במאה חודשים ובצירוף ריבית מאמצע התקופה. לטענת הנתבעת, יש לפצות את התובע על פי הנכויות הזמניות שקבע פרופ' צבעוני בלבד ועל פי בסיס שכר של 5,000 ₪.

על פי דו"ח רציפות הביטוח שהגיש התובע בצירוף לתצהירו (נספח יז') השתכר התובע בשנת 2013, סך של 51,760 ₪ ובשנת 2012 סך של 63,078 ₪, משמע, שכר חודשי ממוצע של כ- 5,000 ₪. אף הכפלת השכר היומי שקיבל התובע בימים הספורים שעבד אצל הנתבעת ב- 22 ימי עבודה מביאים לשכר חודשי של מעט פחות מ- 5,000 ₪. אניח כי התובע היה משתכר לפחות את שכר המינימום במשק ע"ס 5,300 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (12.12.2018) אעמיד את שכרו המשוערך להיום על סך של 6,000 ₪. זהו הבסיס שישמש הן להפסדי העבר והן להפסדי העתיק שכן גם עובר לתאונה, התובע הוכר כנכה במוסד לביטוח לאומי ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 83%.

על פי הנכויות הזמניות שקבע פרופ' צבעוני יש לפצות את התובע בסך של 18,000 ₪ בגין שלושת החודשים הראשונים לאחר האירוע, לגביהם קבע פרופ' צבעוני אי כושר לעבודה. לכך יש להוסיף סך של 9,000 ₪ לגבי שלושת החודשים שלאחר מכן (לגביהם קבע פרופ' צבעוני נכות של 50%). מיום 15.2.15 ועד היום (98 חודשים) אני פוסקת סכום של 58,800 ₪ (6,000 ₪ * 10% * 98 חודשים).

אובדן כושר השתכרות לעתיד

על פי נכות בשיעור 10%, שכר של 6,000 ₪ ובהכפלה במקדם ההיוון ל- 17 שנים (161.48) הפיצוי בראש נזק זה עומד על 96,800 ₪.

הפסדי הפנסיה בגין הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד עומדים על סך 22,800 ₪.

הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'

התובע ביקש בסיכומיו סך של 20,000 ₪ בגין ראשי הנזק של עזרת הזולת והוצאות לעבר ולעתיד. לאור שיעור הנכות, אפסוק, על דרך האומדנא סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

פסיקת הפיצויים בראש הנזק של כאב וסבל על פי פקודת הנזיקין היא בהתחשב בנסיבות התאונה, הפציעה, שיעור הנכות וכלל הנסיבות הרלוונטיות. לאחר ששקלתי את נסיבות התרחשות התאונה, שיעור הנכות המיוחסת לתאונה ומשך זמן ההיעדרות של התובע מעבודתו, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 50,000 ₪.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

בהתאם להלכת "פרלה עמר", ועל פי קביעתי שנכותו של התובע עקב האירוע עומדת על 10%, החלק היחסי בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי - נכות כללית שיש לנכות עומד על סך 22,197 ₪ ובגין ענף שירותים מיוחדים סך של 2,314 ₪. סך הניכויים עומדים על 24,511 ₪.

סיכום נזקי התובע

כאב וסבל 50,000 ₪

הפסדי שכר לעבר85,800₪

אבדן כושר השתכרות לעתיד96,800 ₪

הפסדי פנסיה22,800 ₪

עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד10,000 ₪

סה"כ 265,400 ₪

הפחתת אשם תורם בשיעור 30%79,620 - ₪

ניכוי גמלאות המל"ל24,511- ₪

סה"כ לאחר ניכויים161,269 ₪

לאחר עיגול הסכום על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 161,270 ₪ לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ, החזר חוות דעת התובע, החזר חלקו של התובע בחוות דעת מומחה בית המשפט והחזר אגרה.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ג, 13 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.