פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

הצדדים חלוקים על סוגיית החבות והנזק.

הנדרש לנדון:

1. התובע, יליד 1969, נפגע בתאונה ביום 02/02/2020, במהלכה נגרם לו שבר בקרסול ימין. בהתאם לנטען בכתב התביעה (בתמצית), בשעות הבוקר של יום התאונה התובע נסע לכיוון בית הכנסת ביישוב בו הוא מתגורר. לאחר נסיעה קצרה, הבחין התובע בשכן שמבקש סיוע בהתנעת המכונית שלו באמצעות כבלי הנעה. בעת שהתובע ירד מרכבו הוא איבד שווי משקל נפל ונחבל בקרסול (להלן: התאונה).

2. הנתבעת היא מבטחת הרכב בפוליסת ביטוח חובה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התאונה לא מהווה "תאונת דרכים" כמובנה לפי חוק הפיצויים; התאונה לא אירעה במהלך שימוש ברכב ופגיעת התובע (המוכחשת) נגרמה בנסיבות שונות מאלה הנטענות בכתב התביעה.

3. מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5% (10% בגין תחלואה של הקרסול לאחר שבר שטופל ניתוחית ו- 5% בגין צלקת בתר ניתוחית).

4. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 26/3/2024 העידו התובע, רעייתו ומר ש.ל (להלן: השכן).

5. הצדדים האריכו בטיעונים ואין בכוונתי לדון בכל טענה מטענות הצדדים, אלא לפרוס את הנימוקים המרכזיים שהביאו לתוצאת פסק הדין.

6. אדון תחילה בנסיבות קרות התאונה ובהמשך אבחן האם נסיבות התאונה מקימות חבות בהתאם לחוק הפיצויים, אם לאו.

7. ההדגשות בפסק הדין אינן במקור.

    

   נסיבות קרות התאונה:

8. התובע תאר בכתב התביעה את נסיבות קרות התאונה וחזר על גרסתו באופן עקבי הגיוני ומהימן בחקירתו הנגדית, והסביר: "ברגע שהתכוונתי לצאת מהרכב בכדי לפתוח את מכסה המנוע של הרכב שלי בעודי אוחז בדלת מעדתי ונפלתי" (עמ' 20 ש' 31-32 לפרוטוקול).

9. ניכר היה בתשובות שמסר התובע במהלך חקירתו הנגדית כי הוא מקפיד להעיד רק את האמת ונזהר לספר מידע שאינו זוכר (" ש. המכסה של המנוע שלו היה מורם? ת. לא זוכר", עמ' 20 ש' 24-25).

10. תמיכה משמעותית בגרסת התובע מצאתי בעדות השכן לו ביקש התובע לסייע במועד התאונה. השכן העיד ביחס לנסיבות התאונה, בין היתר, כדלקמן:

    "אני הייתי עם מכסה מנוע מוכן וכבלים מוכנים. אני הייתי זקוק לעזרה. יש לי כבלים פרטיים. כדי לא לעכב את מי שיבוא לעזור לי בשעות הבוקר כי כולם ממהרים. מבעוד מועד פתחתי את מכסה המנוע של הרכב שלי, חיברתי את הכבלים למצבר שלי וחיכיתי שיבוא שכן כדי שיוכל לתת לי עזרה להתניע את הרכב. למה הוא יצא מהרכב? הוא בא לרדת מהרכב כדי לפתוח את מכסה המנוע שלו כדי שאוכל לחבר את הכבלים למצבר שלו" (עמ' 11 ש' 6-10 לפרוטוקול). ובהמשך החקירה הסביר: "כש.. יצא מהרכב במטרה לפתוח את מכסה המנוע שלו ומעד מיד ביציאתו מהרכב עם אחיזתו בדלת ואני ראיתי את זה " (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 28-29).

11. חיזוק לגרסת התובע והשכן מצאתי במסמך המעיד על רכישת מצבר ("מצברי שנפ") באוטו- דיפו מתאריך 04/02/2020 (יומיים לאחר התאונה). בחקירתו נשאל השכן מדוע לא החליף את המצבר ביום התאונה והשיב כי הוא עצמאי (בעבודה) ואין לו זמן. בנוסף הסביר שלאחר שהרכב שלו התניע הוא נסע לעבודה ובסוף יום העבודה הרכב התניע ללא צורך בסיוע אבל הוא הבין שיש לו בעיה ושהוא צריך להחליף את המצבר (עמ' 13 ש' 1-5 לפרוטוקול).

12. מעדות התובע והשכן עולה כי הם גרים באותה השכונה אך לא בבתים סמוכים. התובע העיד כי ביתו נמצא במרחק של כ-400 מטר מהבית של השכן. עדות התובע והשכן ולפיה קיימת ביניהם היכרות שטחית על רקע מפגשים אקראיים בבית הכנסת בסופי שבוע, לא נסתרה. במהלך חקירת השכן בבית המשפט, שאלה ב"כ הנתבעת את השכן האם הוא מוכן להראות לה את ההתכתבויות שהיו לשכן עם התובע וזאת ייתכן על מנת להוכיח קשר משמעותי ביניהם או אף תיאום גרסאות. השכן מיד השיב: "אין לי מה להסתיר בבקשה". בפרוטוקול דיון ההוכחות נרשם בשלב זה כי ב"כ הנתבעת מעיינת בפלאפון של השכן (עמ' 13 ש' 13-17). בתום העיון בפלאפון של השכן לא נשאל השכן כל שאלה ממנה ניתן להבין שב"כ הנתבעת הבחינה בתכתובת בינו ובין התובע המעידה על קשר קודם או אף על תיאום גרסאות. התנהלות השכן גם בהקשר זה מעידה כאלף עדים על מהימנותו.

13. הנתבעת מפנה לשני רישומים המופיעים בשני דוחות שונים של מד"א (הדוחות צורפו לתיק מוצגי הנתבעת) וטוענת כי רישומים אלה מוכיחים כי גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה אינה נכונה. טרם נבחן את הרישומים האמורים, יובהר כי התובע פנה לטיפול במרפאת מומחים בבית שמש ומשם לאחר שאובחן כי הוא סובל משבר בקרסול הוא פונה לטיפול באמצעות מד"א לבית החולים הדסה. פינוי מד"א התבצע כך שבקטע מסוים בדרך התובע נדרש לעבור לאמבולנס אחר. עסקינן אם כן בשני דוחות של צוותי מד"א שונים שהיו מעורבים בפינוי התובע לבית החולים. באמבולנס הראשון בו פונה התובע נרשם בדו"ח (מד"א ALS) :

    " ... בהגיענו יושב על כיסא גלגלים במבואה של מרפאת המומחים. בהכרה מלאה... לדבריו הבוקר בצאתו מהבית החליק במדרגות ונחבל ברגל, פנה לרופאו ולאחר ביצוע בדיקות ובתוכן גם בדיקת רנטגן הובחן (כך במקור.ד.ג) שבר בפיבולה בקרסול" (תיק מוצגי הנתבעת).

14. בדו"ח מד"א שנערך על ידי צוות האמבולנס הנוסף אליו הועבר התובע (מד"א BLS) נרשם: "לדבריו בזמן הליכה ברחוב החליק ונחבל ברגל ימין".

15. עיון בשני הדוחות מעלה כי בדו"ח הראשון (מד"א ALS) נרשם שהתובע התקבל לידי הצוות בשעה 10:16 ואילו בדו"ח שערך צוות מד"א הנוסף (מד"א BLS) נרשם שהתובע התקבל לידי הצוות בשעה 10:27. קרי, שני הדוחות נכתבו בהפרש זמנים של כ- 10 דקות. התובע אינו חתום על הרישום בדוחות והאפשרות שהתובע יספר שתי גרסאות שונות בתוך 10 דקות פחות סבירה בעיני ולכן אני מקבל את ההסבר שמסר התובע כי לא התעסק בתיאור נסיבות אירוע התאונה אלא בכאבים שלו : "באותו זמן סבלתי מכאבים איומים, עניין אותי רק הטיפול ברגל שלי ולא איך זה קרה. זה לא מעניין" (עמ' 23 ש' 1-8 לפרוטוקול).

16. לא זו אף זו, התובע נשאל בחקירתו מדוע נרשם בדו"ח מד"א (BLS) כי בעת שנחבל בקרסול הוא "הלך" והשיב: "לא מבין את השאלה. הלכתי זו מילה נפוצה. אני נסעתי ברכב שלי. בית הכנסת מרוחק כעשר דקות נסיעה מביתי. אני לא הולך לבית הכנסת בימי חול אלא רק ברכב שלי. בזמן שנסעתי לתפילה עצר אותי השכן" ( עמ' 19 ש' 20-25). מצאתי את הסברו של התובע ולפיה הוא משתמש במילה "הלכתי" גם כאשר הוא מתאר נסיעה (הלכתי לבית הכנסת..) הגיונית ואני נותן בה אמון.

17. הנתבעת טוענת כי העובדה שהתובע אינו מזכיר את הרכב במד"א או בבית החולים מעידה שהוא נפגע ללא קשר או מעורבות של הרכב. אין בידי לקבל טענה זו. התובע, כפי שהעיד, היה עסוק בכאבים ולא חשב בשלב המוקדם של הפנייה לטיפול שיש צורך לספר מה קרה לו מעבר לתיאור נפילה והחבלה ברגל. הסבריו של התובע מתיישבים היטב עם תמלול מד"א (צורף למוצגי הנתבעת) שם כאשר נציגת מד"א מבקשת מהתובע לספר מה קרה לו (בטלפון) הוא משיב: "מודיע: כן, הרגל הסתובבה לי, החלקתי הרגע הסתובבה. מד"א: אתה אומר שהרגל הסתובבה לא כתוצאה מאיזה שהוא סחרחורת או משהו. מודיע: לא לא סחרחורת. אני חלילה אין לי מצב כזה, הרגל.. הרגליים החליקו כמו על אהה החלקה על הקרח, הרגל ימין הסתובבה שמעתי "כחח" עכשיו הרגל מאוד מאוד נפוחה, עכשיו צילמו אותי אהה בטרם רואים שיש שבר גדול אני עכשיו לבד, אין עכשיו כאילו..." (עמ' 4 בתמליל מד"א).

18. הנתבעת טוענת לסתירות שונות בעדות התובע ולטענות בלתי סבירות מטעמו ביחס לחלק מתיאור התאונה. איני שותף לתחושותיה של הנתבעת ואיני סבור שיש סתירות בעדות התובע והשכן או כי גרסתו של התובע בלתי סבירה כנטען. התרשמתי כי עדותם של התובע והשכן היו קוהרנטיות ומהימנות. ככל שנמצא פער בין העדויות מדובר בפער זניח שאינו יורד לשורש הדברים והוא מעיד דווקא על העדר תיאום גרסאות ובעיקר על מהימנותם הרבה של העדים.

    כך למשל: התובע והשכן העידו כי לאחר התאונה נשאר התובע לשבת ברכב עד שהשכן הניע את הרכב עוד מספר דקות. איני מוצא כל קושי בעניין זה כפי שמנסה לטעון הנתבעת. בשלב זה מצבו הרפואי של התובע לא היה ברור "חוץ מכאבים לא נראה שום דבר, לא ירד דם, רק היה קול של עצמות בזמן שנפלתי. ...(השכן) לא רופא וגם אני לא רופא (עמ' 21 ש' 15-16 לפרוטוקול). באורח דומה איני מוצא קושי בכך שהתובע נהג חזרה לביתו בהמשך הרחוב ובהקשר זה יש לשים לב גם לרישום בדוחו"ת מד"א – שם צוין שהתובע עבר מאמבולנס לאמבולנס בכוחות עצמו.

     

    באורח דומה איני מוצא הבדל משמעותי בין השרטוטים שציירו התובע והשכן במהלך חקירתם הנגדית, למעט הבדל זניח ביחס לזווית בה חנה רכב התובע על המדרכה כדי לסייע בהתנעת רכבו של השכן. סביר בעיני כי ההבדל (הלא משמעותי) נובע ממרחק השנים מאז אירעה התאונה ועד היום.

     

    חשוב לציין כי שניהם (התובע והשכן) אישרו בחקירתם כי רכב התובע היה צריך לעלות על מדרכה כדי להגיע קרוב לרכבו של השכן (עמ' 10 ש' 24 ועמ' 21 ש' 26-28 לפרוטוקול). עיון בשרטוטים שציירו התובע והשכן מלמד שאין סתירה בין העדים ביחס למקום בו חנה הרכב של השכן. התובע ציין כי רכב השכן לא חנה בתוך החנייה של הבית שלו (עמ' 20 ש' 21 לפרוטוקול) והשכן ציין כי הרכב שלו היה בחנייה הפרטית עם הפנים החוצה (עמ' 9 ש' 24) אך השרטוט שצייר מבהיר מדוע אין סתירה בין העדים. לשכן יש חנייה פרטית בה חנה באותה עת רכב אחר (הרכב של אשתו) ואילו רכב השכן (שנזקק לסיוע בהנעה) עמד מחוץ לחנייה הנ"ל, באזור שאף הוא, ככל הנראה, נחשב לחלק מהחנייה הפרטית של השכן אך לא בתוך האזור הפנימי בה חנה הרכב של אשתו.

     

    התובע זכר שלאחר הנפילה השכן סייע לו לשבת על כיסא הרכב. לעומת זאת, השכן לא זכר שסייע לתובע לשבת על הכיסא. התרשמתי שמדובר בפער שנובע ממרחק הזמן ואין בו כדי לפגוע בגרסת התובע או לכרסם בה.

    באורח דומה לא מצאתי קושי בתיאור התובע את נסיבות הנפילה. התובע הסביר כי ברגע ניסה לצאת מהרכב בעודו אוחז בדלת הוא נפל (עמ' 20 ש' 31-33 לפרוטוקול). התובע התבקש להדגים במעמד הדיון כאשר הוא יושב על כיסא ובעודו עושה כן ציין "ברגע שהוצאתי את רגל שמאל נפלתי על הרצפה" (עמ' 21 ש' 1-2 לפרוטוקול).התובע הופנה לתיאור התאונה בהודעה במשטרה והסביר בחקירתו כי לא הצליח לעמוד לאחר שניסה לצאת מהרכב, טרם החליק. לדבריו בשנייה שרצה לעמוד ולהזדקף הוא נפל (עמ' 23 ש' 23-25 לפרוטוקול). התובע מתאר את האירוע כפי שחווה אותו ומסביר כי החליק טרם רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב. הרגל החליקה והוא מעד. גרסתו של התובע לא נסתרה.

     

    ביחס לטענה כי בהודעה במשטרה ציין התובע כי נפל על הכביש ולא על המדרכה, אני מקבל את הסבריו של התובע כי: "המדרכה במושב כי (צ"ל "היא"- ד.ג.) אספלט בדיוק כמו בכביש. המדרכה היא אספלט" (עמ' 22 ש' 20-21 לפרוטוקול).

     

19. איני מקבל את טענות הנתבעת גם ביחס למסמך הרפואי מיום 28/5/2020 (ארבעה חודשים לאחר התאונה) שאז התובע ביקש לעדכן את רופא המשפחה כי נפל ונחבל בעקבות "תאונת דרכים". התובע הסביר בחקירתו שלא ידע שאירוע התאונה הוא "תאונת דרכים" אלא רק לאחר ששוחח עם קצין הרכב בעבודה (עמ' 17 ש' 9-16 לפרוטוקול) ולכן עדכון הרישום בקופת חולים בנסיבות שכאלה אינו מכרסם בגרסתו.

     

    אף בעובדה שהתובע הגיש תלונה במשטרה רק ביום 20/5/24 (לדבריו פנה באיחור בעקבות הקורונה) אין כדי לפגוע במהימנותו של התובע או בכנות טענותיו. הגרסה שמסר במשטרה מתיישבת עם גרסתו בהליך ולפיה בעת שניסה לרדת מהרכב הוא החליק ונחבל.

     

20. לסיכום, התובע והשכן נחקרו ארוכות בחקירה הנגדית ביחס לכל פרט ופרט ביום התאונה. חקירתם הנגדית עסקה בשלב שקדם לתאונה, בסוג ההיכרות ביניהם, בתאונה על כל שלביה השונים ובהיגיון העומד מאחורי הפעולות שביצעו או שלא ביצעו. מצאתי את עדותם של התובע והשכן מהימנות. התרשמתי שהתובע (וגם השכן) מספרים את האמת ביחס לנסיבות התאונה ולכן אני מקבל את גרסת התובע ביחס לאופן התרחשות התאונה.

     

21. אחר האמור, התאונה אירעה כפי שטוען התובע. בעת שהתובע ניסה לרדת מהרכב כדי לפתוח את מכסה המנוע הוא החליק טרם רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב, נפל ונחבל בקרסול ימין.

     

     

     

    התאונה מהווה "תאונת דרכים", כמובנה בחוק פיצויים:

22. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי "בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה כדלקמן:

    "'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

     

23. הלכה למעשה, הרישא להגדרתו של "שימוש ברכב מנועי" מניחה על פני ציר הזמן מתחם אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך (להלן: מתחם השימוש ברכב). בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12/5/2019) הירידה מהרכב (בתום הנסיעה) מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב".

24. בענייננו, התובע נפל ונחבל בסיום הנסיעה, לאחר שניסה לרדת מהרכב וטרם רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב.

25. בנסיבות האמורות, יש לראות בתאונה כ-"תאונת דרכים" כמובנה לפי חוק הפיצויים ולכן הנתבעת אחראית לפצות את התובע בגין נזקיו.

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

26. מהתיעוד הרפואי עולה כי בעקבות התאונה פנה התובע לטיפול ראשוני במוקד ושם אובחן שבר בפטישון הלטרלי של הקרסול. התובע פונה להמשך טיפול בבית החולים "הדסה עין כרם" (להלן: בית החולים) ושם קובעה הגפה בגבס, והתובע שוחרר להמשך טיפול ומעקב.

27. בביקורת שנערכה לתובע בתאריך 09/02/2020 במרפאות חוץ של בית החולים הומלץ לתובע לעבור טיפול ניתוחי.

28. בתאריך 11/02/2020 עבר התובע ניתוח לשחזור פתוח של עמדת השבר וקיבוע פנימי. לאחר הניתוח היה התובע במעקב קופ"ח ומרפאות חוץ, הותרה הליכה בדריכה לאחר ששה שבועות ובהמשך התובע טופל בפיזיותרפיה.

29. מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5% (10% בגין תחלואה של הקרסול לאחר שבר שטופל ניתוחית ו- 5% בגין צלקת בתר ניתוחית).

30. הצדדים לא הזמינו את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה ומכאן שאינם חולקים על שיעור הנכות. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת אפוא על 14.5% נכות, כפי שהעריך המומחה מטעם בית המשפט.

     

    הנכות התפקודית 

31. התובע יליד 1969, בן 50 במועד התאונה ובן 54 כיום, עבד ועובד כטכנאי בזק שנים רבות. בדיון ההוכחות השיב התובע לשאלת בית המשפט והסביר כי "היום טכנאי באותו תפקיד בגלל או בזכות שאני 25 שנה בחברה הזו ידוע כעובד מסור, ישר, הגון מתחשבים בי מבחינת העבודות והתקלות שנותנים לי מאז המקרה. ללא נסיעות ארוכות, ללא סחיבה של קרטונים גדולים בגלל המגבלה שלי ברגל. אני הולך צולע. וההליכה שלי נפגמה לחלוטין לעולמים" (עמ' 25 ש' 9-12 לפרוטוקול הדיון).

32. התובע חוזר בסיכומיו על הטענה למגבלות וכאבים וטוען (בתמצית) כי נכותו התפקודית גבוהה משיעור נכותו הרפואית. התובע מודה כי לא חלה פגיעה בשכרו מאז התאונה אלא רק בשעות העבודה, ביכולת לעבוד ובסיכויי הקידום ולכן הוא עותר לקביעת נכות תפקודית בשיעור 20%.

33. הנתבעת טוענת (בתמצית) כי הנכות שנותרה לתובע בעקבות התאונה אינה תפקודית. לעמדתה התובע עובד באותו מקום עבודה שנים רבות באותו התפקיד ואין סכנה שהתובע יפוטר ויאלץ לחפש מקום עבודה אחר.

34. הלכה היא כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

35. המומחה מטעם בית המשפט התייחס בחוות דעתו לממצאי הבדיקה וקבע בפרק דיון ומסקנות: "עיקר ממצאי הבדיקה הגופנית כוללים: הליכה בצליעה, נפיחות קלה של הקרסול ימין עם דלדול קל בשרירי השוק והגבלת תנועה.. כמו כן צלקת בר – ניתוחית מכרעת ולא רגישה ...". (הדגשות לא במקור – ד.ג).

    המומחה התייחס בחוות הדעת אף להשפעה התפקודית של הפגיעה והעריך כי : "קיימת הגבלה ביכולתו לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית וכיוצ"ב".

36. הפגיעה האורתופדית של התובע היא בעלת השלכה תפקודית והיא מגבילה ומכבידה את תפקודו של התובע. טענות התובע במישור זה סבירות ונתמכות בממצאי הבדיקה של המומחה (הגבלת תנועה ודלדול שרירים – ממצא אובייקטיבי שמעיד על שימוש מופחת בגפה). עם זאת, יש לזכור כי לתובע נותרה מגבלה מתונה ואין בה (עד עתה) כדי למנוע מהתובע להמשיך לעבוד ולתפקד.

37. על יסוד ממצאי הבדיקה של המומחה איני סבור שיש לייחס לצלקת שנותרה לתובע (5%) משמעות תפקודית. המומחה העריך כי מדובר בצלקת שאינה רגישה למגע, אינה דבוקה לרקמה עמוקה וללא גירוי עצבי. צלקת זו גם אם היא גורמת לחוסר נוחות היא אינה מפריעה לתפקוד.

38. אחר האמור, שוכנעתי כי הנכות התפקודית של התובע עומדת אפוא על 10% נכות, בדומה לשיעור הנכות הרפואית (ללא הצלקת).

39. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.

    ראשי הנזק

40. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 16/12/1969.

    מועד התאונה: 02/02/2020.

    גיל התובע בעת התאונה: 50 (במעוגל).

    גיל התובע כיום: 54 (במעוגל).

    שיעור נכות רפואית: 14.5%.

    שיעור נכות תפקודית: 10%.

    בסיס השכר

41. התובע מחשב את הפסדיו בעבר ובעתיד לפי בסיס שכר בשיעור 15,000 ₪. הנתבעת מתייחסת לבסיס השכר בסיכומיה רק בפרק העוסק בניכויים, שם נטען לשכר חודשי בשיעור 15,000 ₪ (לצורך חישוב הניכויים הנטענים שעליהם עוד יורחב בהמשך פסק הדין). בהעדר מחלוקת יחושב בסיס השכר של התובע ביחס לעתיד לפי שכר חודשי בשיעור 15,000 ₪. כפי שייראה להלן, התובע לא הוכיח הפסד שכר בתקופת העבר ולכן אין צורך לקבוע את בסיס השכר בתקופה זו.

    הפסדי שכר לעבר

42. התובע טוען בסיכומיו להפסדי שכר בגין הפסד ימי מחלה שיכול היה לפדות עם פרישתו, בהתאם להסכם קיבוצי. בהמשך טוען לפיצוי נוסף, לפי חישוב אקטוארי מלא, נכות תפקודית בשיעור 20% ושכר בשיעור 15,000 ₪.

43. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח זכאות לפדות את ימי המחלה בפרישה או בכלל. לא צורפו תלושים רלוונטיים ולא צורפו אסמכתאות לפיהן שכרו של התובע בתקופת הנכות הזמנית שולם על חשבון ימי מחלה; מהו שווי יום המחלה; האם ניתן לפדות את ימי המחלה בפרישה. הנתבעת מפנה בנוסף לתשובות התובע בחקירתו הנגדית ולפיהן שכרו שולם על ידי המעסיק למעט טענתו שלא הוכחה ל- "לידים"- עבודות נוספות ושעות נוספות בכל חודש (עמ' 24 ש' 17-27 לפרוטוקול).

44. כפי שנפסק לא פעם ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

45. במקרה דנן, התובע לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר בתקופת העבר. התובע לא הזמין להעיד גורם מטעם המעסיק כדי להוכיח ששכרו נגרע באורח כלשהו לאחר ובעקבות התאונה וכי הוא היה זכאי לפדות את ימי המחלה בפרישה. אף ביחס לשווי יום המחלה לא הובאה מטעם התובע כל ראייה. התובע לא הגיש לתיק את ההסכם הקיבוצי הנטען.

46. טענות התובע ביחס להפסדי שכר בתקופת העבר לא הוכחו ומאחר שמדובר בנזק המחייב הוכחה של ממש, איני רואה לפסוק לתובע כל פיצוי בגין הפסד שכר בעבר.

    גריעה מכושר ההשתכרות

47. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.

48. במקרה דנן, לאור הראיות שפורטו לעיל, לתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור 10% בקרסול ימין.

49. עדות התובע כי בשל הנכות שנותרה בעקבות התאונה הוא מתקשה בתפקוד בעבודה סבירה, מנגד יש להביא בחשבון שהתובע עובד מאז התאונה ועד היום (למעט תקופת אי כושר קצרה) באופן רציף (במשך מספר שנים) ולא הוכחה פגיעה בשכר בעקבות התאונה.

50. כפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

51. יוזכר כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

52. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע, לעיסוקו ולמקצועו, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל 67 (שכן המדובר בעובד שכיר), מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה, בסכום של 105,018 ₪ (הפיצוי בגבולות 50% מחישוב אקטוארי, 10% נכות תפקודית, שכר בשיעור 15,000 ₪ וכולל הפסדי פנסיה).

    עזרת הזולת

53. באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

54. התובע סבל משבר בקרסול והיה לאחר התאונה באי כושר מלא וחלקי במשך מספר חודשים ונדרש לעבור ניתוח. בתקופה זו סביר שהתובע נזקק לעזרה מוגברת של בני המשפחה (סעיף 11 לתצהיר רעייתו). נוכח המגבלה שנותרה לתובע סביר שיזקק לעזרה מתונה גם בהמשך חייו, לבטח במטלות הבית הקשות.

55. בנסיבות המקרה אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, על סך גלובלי בשיעור 25,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות וניידות

56. התובע מבוטח בביטוח פרטי ששילם (כך עפ"י עדות התובע בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון) את עלות הניתוח הפרטי וייתכן אף נשא בהוצאות רפואיות נוספות.

57. התובע טוען כי לא שמר את הקבלות בגין הוצאות רפואיות ואח' שנגרמו לו וטוען שהוא זכאי לפיצוי בגין צורך בחבישה מיוחדת וכן בגין הצורך בניידות.

58. הפגיעה שנותרה לתובע אינה צפויה לגרור הוצאות ניידות מוגברות והמומחה לא המליץ על אביזרים (חבישה ואח') שאינם ניתנים חינם באמצעות קופות החולים.

59. בנסיבות העניין ולמען הזהירות, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות (עבר ועתיד) והוצאות נסיעה (עבר) בסך של 2,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

60. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק גוף שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, לגילו של התובע, שיעור הנכות הרפואית (14.5%) ו-2 ימי אשפוז, הפיצוי שיש לפסוק לתובע הוא סך של 25,259 ₪.

    ניכויים:

61. הנתבעת טוענת כי התאונה היא תאונת עבודה ולכן יש לנכות (לעמדתה) תגמולים רעיוניים (דמי פגיעה ומענק נכות) בסך כולל בשיעור 103,894 ₪. בעניין זה מפנה הנתבעת לתכתובת מייל של המעסיק וכן לחקירתה הנגדית של רעיית התובע ולכך שהתובע נעל באותו היום נעליי עבודה.

62. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי ביום התאונה היה ביום חופש "נעלי העבודה היו לטובת התפילה בלבד" (עמ' 24 ש' 6-8 לפרוטוקול). רעייתו של התובע הסבירה בתצהיר כי באותו היום (יום התאונה) נקבעה לבנם בדיקה רפואית חשובה ולכן היא לא יכולה הייתה ללוות את התובע באשפוז בבית החולים ונסעה עם הבן לבדיקה הרפואית (סעיף 9): " מאחר ובאותו היום נקבע מועד לבדיקה חשובה לבננו, אשר נקבעה כחודשיים לפני לא נסעתי עם בעלי לבית החולים לצורך אשפוזו אלא נסעתי עם בננו המשותף לבדיקה אותה התחייבנו לבצע באותו היום באזור תל אביב".

63. בחקירתה הנגדית העידה רעייתו של התובע כי היא והתובע היו בחופש ביום התאונה מאחר שהם היו אמורים לקחת את בנם לבדיקה רפואית (עמ' 15 ש' 4-5 וש' 19-21).

64. גרסת התובע ורעייתו ולפיה הם היו בחופש ביום התאונה לא נסתרה במאום. תכתובת המיילים שצירפה הנתבעת אינה מעידה כי התובע היה בדרך לעבודה באותו היום. במייל מתועדת פנייה של מר ויקטור (ככל הנראה המנהל של התובע) מעדכן את גב' דינה ביום 3/02/2020 "מעדכן ש...(שם התובע) שבר את הרגל כמו שהבנתי זה קרה לפני יציאתו לעבודה. בכל מקרה הוא עם רגל מגובסת כנראה לזמן ממושך. מה המשמעויות מבחינת החברה מול העובד והפוך?

    למייל זה משיבה גב' דינה:

    "היי ראשית רפואה שלמה והחלמה מהירה.

    ויקטור- אם זה היה בדרך לעבודה מומלץ ש... (שם התובע) יצור איתנו קשר לצורך מילוי טופס של תאונת עבודה. על כל פנים, למה הכוונה זמן ממושך? יש ל... (שם התובע) 388 ימי מחלה לא מנוצלים, מניחה שזה מספיק?

    אילנה לשלוח זר מתוק לעובד? תרצי שאעדכן את לימור?

    המשך יום טוב, דינה. "

65. כפי שניתן לראות אין במיילים שצירפה הנתבעת ממקום העבודה של התובע כל קביעה לפיה התובע נפגע בתאונת עבודה וכי היה בדרך לעבודה. התובע העיד כי לא היה בדרך לעבודה אלא ביום חופש. תמיכה בעדות זו מצאתי גם בעדות רעייתו ומנגד הנתבעת לא הזמינה אף אחד ממקום העבודה של התובע (והנטל מוטל על מי שטוען את הטענה לניכויים) כדי להוכיח שהתובע היה בדרכו לעבודה ביום התאונה.

66. בנסיבות אלה דין הטענה ולפיה התאונה היא תאונת עבודה (ויש להורות על ניכויי רעיוני) להידחות.

    הערכת הנזקים

67. מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

    א.גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) - 105,018 ₪.

    ב.עזרת הזולת -25,000 ₪.

    ג.הוצאות רפואיות, ונסיעות-2,000 ₪.

    ד.נזק לא ממוני -25,259 ₪.

    סך הכל סכום בשיעור- 157,277 ₪

     

     

    סוף דבר

68. הנתבעת תשלם לתובע סך של 157,277 ₪ בתוך 30 יום, שאחרת יישא הסכום ריבית והצמדה עד מועד התשלום.

69. כמו כן תישא הנתבעת בתשלום הוצאות משפט שנשא התובע (לרבות בגין החזר אגרה והוצאות שנפסקו לעד התובע), בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים.

    פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובע.

    ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ד, 22 יולי 2024, בהעדר הצדדים.