לפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין.
אקדים תוצאה להנמקה ואציין כי סבורני שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל, מחמת קיומו של מעשה בית דין ומחמת עיקרון סופיות הדיון, ומשכך יש מקום לפסק דין בו יינתן הסעד המבוקש, אף טרם שמיעת ראיות, מכוח הסמכות הקבועה בתקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדן האזרחי, התשע"ט-2018.
-
בחודש ינואר 2017 הגישו הנתבעים תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, כנגד התובע ואחרים, בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו הסכם למכירת זכויות בדירת מגורים הוא בטל ומבוטל (ה"פ 45260-01-17, שיכונה להלן "ההליך הראשון").
דובר בהסכם שנכרת ביום 10.10.12, בו התחייבו התובעים למכור לנתבע את זכויותיהם בדירה מגורים המצויה ברחוב xxx בחיפה, והידועה כגוש xxx חלקה xx, תת חלקה xx (להלן – "הדירה").
בהליך הראשון טענו הנתבעים כי הנתבע רימה והטעה אותם, תוך ניצול מוגבלויותיהם הפיזיות (הנתבעים הם חירשים-אילמים), וכי הנתבע גרם להם לחתום על ההסכם מבלי שהם הבינו שמדובר בהסכם למכירת הזכויות הדירה, כאשר להבנתם דובר בהסכם למשכון הדירה לטובת הלוואה שנטל אחיה של הנתבעת 1.
-
ביום 27.3.17 התקיימה ישיבת שמיעת הראיות בהליך הראשון.
בתום שמיעת הראיות נערכה הפסקה, בסופה הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסכם הפשרה שהוכתב לפרוטוקול (עמ' 31-32 לפרוטוקול הישיבה, להלן – "הסכם הפשרה").
להלן עיקריו של הסכם הפשרה:
-
התביעה שהגישו הנתבעים תדחה ללא צו להוצאות.
-
הנתבעים ימשיכו להתגורר בדירה במשך 12 חודשים ממועד הסכם הפשרה, כנגד תשלום דמי שכירות של 3,000 ₪ לחודש.
-
בתוך 12 החודשים הנ"ל יהיו רשאים הנתבעים לרכוש את הדירה מהנתבע תמורת 650,000 ₪, ובמקרה שכזה הם יהיו רשאים לדרוש מהנתבע חתימה על הסכם לרכישת הדירה.
-
ככל שלא יעלה בידי הנתבעים לגייס את מלוא סכום התמורה הנ"ל בתוך 12 חודשים כאמור, הנתבעים יפנו את הדירה וימסרו אותה לידי ב"כ התובע, כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ, ובמקרה כזה הנתבעים "לא יעלו טענת דיירות מוגנת ו/או טענת דיור חלופי ו/או כל טענה אחרת שתעכב את פינויים מהדירה".
-
בפרוטוקול הישיבה הנ"ל מיום 27.3.17 ציין בית המשפט (כב' השופט מנדלבום) כי הוא הסביר לנתבעים "באיטיות" את עיקרי הסכם הפשרה, בין היתר בעזרת אדם הבקיא בשפת הסימנים, וכי הנתבעים, שהיו מיוצגים ע"י עורך דין, הבינו את ההסכם.
עוד הוסיף שם ביהמ"ש, כי ליתר בטחון ההסכם ייחתם על ידי הנתבעים ובא כוחם, וכך היה.
בתום הישיבה ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן – "פסק הדין בהליך הראשון").
-
בחודש אוגוסט 2019 הגישו הנתבעים תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה עתרו לביטול פסק הדין בהליך הראשון (ת"א 27906-08-19, להלן – "ההליך השני").
ברקע ההליך השני עמדה העובדה שהנתבעים לא שילמו את סכום התמורה שנקבע בהסכם הפשרה, דבר שהביא את התובע לפתוח בהליכי הוצאה לפועל לפינויים מהדירה.
ביסוד ההליך השני עמדה טענת הנתבעים לפיה התובע פעל ופועל במרמה באופן שיטתי כנגד אחרים מלבדם, באופן שהתנהלותו עולה כדי שיטה המיועדת להוציא כספים מאחרים בדרכי מרמה והטעיה, כאשר הנתבעים ממשיכים וטוענים כי לו הם ידעו על כך במועד כריתת הסכם הפשרה, הם לא היו מסכימים לכריתתו.
-
תביעת הנתבעים בהליך השני נדחתה בפסק דין מיום 15.3.21 (להלן – "פסק הדין בהליך השני"), תוך שנקבע שם שהטענה בנוגע להתנהלות העולה כדי שיטה מצד הנתבע לא הוכחה, וכן כי לא הוכח קשר סיבתי בין כריתת הסכם הפשרה לבין ידיעת הנתבעים אודות המרמה וההטעיה שיוחסו לתובע.
בית המשפט אף התייחס לעובדת היותם של הנתבעים בעלי מוגבלויות, וציין כי בנסיבות העניין אין לך נפקות לטענה בדבר הטעיה או מרמה שהביאה לכריתת הסכם הפשרה.
-
על פסק הדין בהליך השני הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3682/21).
ביום 8.12.22 התקיים דיון בערעור, במהלכו המליץ בית המשפט לנתבעים על "משיכת" הערעור.
בפסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון בתאריך הנ"ל נדחה הערעור, תוך שצוין שם כי הנתבעים קיבלו את המלצת בית המשפט בנדון, וכן צוין כי ראוי היה להטיל הוצאות על הנתבעים, אך בשל נסיבותיהן האישיות לא ייעשה צו להוצאות.
בהמשך הגישו הנתבעים בקשה לבית המשפט העליון לביטול פסק הדין הנ"ל, ובקשתם זו נדחתה בהחלטה מיום 14.12.22, בה צוין כי הובהר לבא כוח הנתבעים, "חד משמעית", כי דין הערעור להידחות.
-
ביום 3.1.23 הגיש התובע את התביעה המונחת לפניי.
בתביעה, שהוגשה כתביעה לפינוי מושכר על פרק י"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, נטען שהנתבעים אינם מפנים את הדירה מכוח פסק הדין בהליך הראשון, ומשכך יש להורות על פינויים מהדירה לאלתר.
-
ביום 8.1.23 הגישו הנתבעים לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול פסק הדין השני, תוך שהם טוענים שם לגילוי ראיות חדשות המוכיחות את שיטת המרמה של הנתבע (ת"א 16485-01-23).
תביעה זו סולקה על הסף ביום 16.4.23, וזאת נוכח קיומו של מעשה בית דין, בין היתר בשים לב לפסק הדין בהליך השני, אשר הפך לחלוט ולא ניתן עוד לשנותו.
-
ובחזרה להליך שלפניי – בכתב ההגנה מפני התביעה לפינוי מושכר, שבו הנתבעים והעלו את הטענות אותן העלו לאורך כל השנים, למן ההליך הראשון, לרבות היותם בעלי מוגבלויות הנמנים על אחת האוכלוסיות המוחלשות, והטענה שההסכם למכירת הדירה נולד במעשה נוכלות מצד הנתבע, אשר רימה והטעה אותם.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי הם קיבלו לכל אורך הדרך "עצות משפטיות לא טובות", וכי הם הונו בידי עורכי דין בלתי מקצועיים.
הנתבעים גם הפנו לעובדה שהם עדיין רשומים כבעלי זכויות הבעלות בדירה.
-
ביום 16.3.23 קיבל המותב שדן בהליך לפניי את התובענה לפינוי מושכר, לאחר שהנתבעים לא התייצבו לישיבת ההוכחות, כשבהמשך בקשתם לביטול פסק הדין לא התקבלה.
פסק דין זה בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"א 40878-05-23), כאשר הנימוק לכך היה שטענות ההגנה אותן העלו הנתבעים נדחו מטעמים פרוצדוראליים גרידא, ובסופו של יום הוחזר הדיון לבית משפט השלום, תוך שבית המשפט המחוזי מציין שהדבר נעשה מבלי להביע דעה על סיכויי ההגנה וטענות ההגנה לגופן (סעיף 28 לפסק הדין).
-
לאחר העברת התיק לטיפולי נתתי החלטה לפיה התובענה אינה ראויה להתברר במסגרת סדר דין מהיר ובמתכונת של תביעה לפינוי מושכר, ומשכך היא עברה לדיון בפסים "רגילים" (החלטה מיום 10.12.23).
-
ביום 14.2.24 התקיימה ישיבת קדם משפט, בה נכחו הצדדים ובאי כוחם.
בתום הישיבה הוריתי על הגשת טיעונים בשאלה האם הנתבעים מושתקים מלטעון מפני תביעת הפינוי בשים לב למעשה בית דין (ראו פרוטוקול הישיבה, וכן החלטה שניתנה באותו יום בסמוך לאחר קיומה).
-
על רקע זה הגישו הצדדים טיעונים בנדון.
התובע טען כי כללי מעשה בית דין ועיקרון סופיות ההליך מחייבים את המסקנה שהנתבעים מנועים מלהתגונן מפני תביעת הפינוי.
אשר לנתבעים, הם שבו והפנו לטענתם בדבר היותם קורבן למעשי נוכלות מצד נוכל שיטתי (הוא הנתבע), אשר מנסה שלא כדין לגזול את דירתם, תוך שהם שבים ומפנים להיותם בעלי מוגבלויות הנמנים על אוכלוסייה מוחלשת במיוחד.
לשיטת הנתבעים, לאורך כל ההליכים המשפטיים לא ניתן להם יומם בבית המשפט, וכי בעוד התובע יוצג בידי עורכי דין "מהשורה הראשונה", הם "לא זכו לייצוג משפטי נאות".
הנתבעים הפנו זרקור לעובדה שהם עדיין רשומים במרשם רישום המקרקעין כבעלי הזכיות בדירה, ומשכך על פי דין הם בעלי הנכס, ולא ניתן לפנותם ממנו.
עוד נטען כי קיימת לנתבעים הזכות לאכיפת "מאוחרת" של הסכם הפשרה.
הנתבעים ביקשו לתת להם הזדמנות "לנהל לפחות הליך אחד תקין מתחילתו ועד סופו", ולתת להם אפשרות להוכיח את גרסתם.
דיון והכרעה
-
לאחר שקילת הדברים סבורני כי כתב ההגנה וטענות הנתבעים בפניי אינם מגלים הגנה כלל, כמשמעות הדבר בתקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי.
אכן, לא בנקל יקבע בית המשפט שכתב הגנה אינו מגלה הגנה כלל, באופן המזכה במתן פסק דין עוד טרם שמיעת ראיות, ואולם סבורני שהמקרה שלפניי נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים, המצדיקים קביעה שכזו.
-
בראש ובראשונה ניצבים פסקי הדין שניתנו בהליך הראשון ובהליך השני, כמפורט לעיל.
פסק דין אלה מחייבים תוצאה של פינוי הנתבעים מהדירה.
פסק הדין בהליך הראשון נתן תוקף להסכם פשרה, בו נקבע כי על הנתבעים לפנות את הדירה במקרה של אי תשלום התמורה המוסכמת, מבלי שתהיה בידם כל טענה שתעכב את פינויים מהדירה (סעיף 6 להסכם).
פסק הדין בהליך השני דחה תביעה לביטול פסק הדין בהליך הראשון, ולמעשה הותיר את פסק הדין הראשון על כנו.
שני פסקי דין אלה מחייבים תוצאה של פינוי הנתבעים מהדירה.
הואיל ומדובר בפסקי דין חלוטים, אשר לא בוטלו (חרף ניסיונות מפורשים מצד הנתבעים לבטלם), אין מנוס מקיומם, לרבות התוצאה המתחייבת מהם.
-
טענות ההגנה של הנתבעים בהליך שלפניי עומדות בסתירה חזיתית לשני פסקי הדין הנ"ל, ולתוצאה המתחייבת מהם.
משכך, טענות הגנה אלה אינן יכולות לשמש הגנה טובה מפני תביעת הפינוי הנוכחית.
-
התוצאה הנ"ל עולה בקנה אחד עם כלל מעשה בית דין ועם עיקרון סופיות הדיון, עליהם אין טעם להכביר מילים, והם מהווים אבני יסוד בשיטתנו המשפטית.
טענות הנתבעים בדבר נוכלות, מרמה והטעיה מצד הנתבע, באופן שהוביל הן לכריתת הסכם מכר הדירה והן לכריתת הסכם הפשרה, נדונות בהליכים הקודמים, ונדחו בפסקי דין שהפכו לחלוטים.
כך גם טענתם בנוגע להיותם בעלי מוגבלויות הנמנים על אוכלוסייה מוחלשת, אשר הועלו בהליכים קודמים ולא הביאו לשינוי התוצאה של פסקי הדין בהליכים הקודמים.
מדובר בטענות המהוות את לוז הגנתם של הנתבעים, אשר נדונו ונדחו בהליכים קודמים, לרבות ע"י ערכאת השיפוט הגבוהה ביותר בשיטתנו.
-
הטענה לפיה הנתבעים עדיין רשומים בלשכת רישום המקרקעין כבעלי זכויות בדירה אינה ממין העניין, ואינה יכולה להקים לנתבעים הגנה טובה מפני תביעת הפינוי.
באופן עקרוני-עיוני, רישום בדבר זכויות במקרקעין נוגע לסוגיית הקניינית של בעלות, ואולם בעלות במקרקעין אינה בהכרח מכתיבה תוצאה בדבר זכות השימוש בהם.
כך או אחרת, פסק הדין בהליך הראשון, שעודנו שריר וקיים, מחייב את פינויים של הנתבעים מהדירה, ללא קשר לסוגיית רישום הזכויות וללא תלות בזהות בעל הזכות הרשום, והרי הוא ניתן כשהנתבעים עודם היו רשומים כבעלי הזכויות, ומתוך הנחת עבודה זו.
במילים אחרות, זכותו של התובע לפנות את הנתבעים מהדירה מעוגנת כיום בהסכם הפשרה בהליך הראשון ובפסק הדין שניתן בהליך הראשון, והיא אינה תלויה בשאלה על שם מי רשומות הזכויות בדירה במרשם המקרקעין.
גם טיעוני הנתבעים בעניין חובתו של התובע בתשלום מסים שיחולו אם וכאשר יירשם כבעלי הזכויות, אינם ממין העניין, ואינם יכולים לשנות מתוצאות פסקי הדין הקודמים.
-
גם הטענה בדבר ייצוג לא הולם של הנתבעים ע"י עורכי דין "בלתי מקצועיים", אין בכוחה לשנות מהתוצאה המתחייבת מפסקי הדין בהליכים הקודמים.
אף אם נניח שהטענה תוכח ע"י הנתבעים, לא יהיה בכך כדי לבטל את שני פסקי הדין בהליכים הקודמים ואת התוצאה המתחייבת מהם – קרי, פינוי הנתבעים מהדירה.
טענה מסוג זה יכולה, לכל היותר, להקנות לנתבעים עילה כנגד עורכי הדין שייצגו אותם בעבר (ואינני מחווה, ולו ברמז, דעה באשר לסיכויי עילה שכזו), ואולם היא אינה יכולה להביא לאיונם או לביטולם של פסקי הדין בהליכים הקודמים.
-
אשר לטענה בדבר אפשרות "אכיפה מאוחרת" של הסכם הפשרה, הרי שבהתעלם מהסוגיה האם קיימת אפשרות לכך בפריזמה של דיני החוזים, ענייננו כבר חורג מדיני החוזים, שכן הסכם הפשרה נטמע בפסק הדין בהליך הראשון, ומשכך ענייננו בחובת פינוי מכוח פסק דין שהפך חלוט, אשר הניסיון לבטלו נדחה מפורשות, וברי כי בנסיבות שכאלה אין עוד אפשרות לאכיפה מאוחרת של הסכם הפשרה.
-
סיכומם של דברים, סבורני כי טענות ההגנה של הנתבעים אינן מגלות הגנה כלל מפני תביעת הפינוי.
בנסיבות אלה אין טעם בשמיעת ראיות בהליך, ויש מקום לתת פסק דין בסעד המבוקש.
סוף דבר
-
על יסוד המקובץ לעיל אני מורה על פינויים של הנתבעים מהדירה המצויה ברחוב האצ"ל 23/18 בחיפה, הידועה כגוש 10749 חלקה 53, תת חלקה 19.
-
על מנת לאפשר לנתבעים שהות סבירה להתארגן לקראת הפינוי, אני מאפשר להם להתפנות מהדירה עד ליום 31.12.24, כאשר עד לתאריך זה יהיה עליהם להשיב את הדירה לידי הנתבע כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.
-
יש מקום לחיוב הנתבעים בהוצאות ההליך, בין היתר בשים לב לכל ההליכים שהתנהלו לאורך השנים כמפורט לעיל, ואולם גם אני אנהג כערכאות שדנו לפניי בעניינם של הנתבעים, ואתחשב בנסיבותיהן האישיות, ומשכך מצאתי לחייבם בהוצאות מתונות בסכום של 3,000 ₪, אשר ישולם לנתבע בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ד, 26 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
