פס"ד שעניינו סכסוך בין נכדים על עזבון סבתם ולאחר שכל ילדיה אינם בין החיים

במסגרת פסק דין זה נדרש בית המשפט להכריע בשלוש תביעות: בקשה לצו ירושה אחר המנוחה י.ש ז"ל (להלן: "המנוחה" או "הסבתא") (ת"ע 25047-11-19), התנגדות לבקשה לצו ירושה (ת"ע 24951-11-19), ותביעה הצהרתית באשר להיקף עיזבון המנוחה (74212-06-20).

הצדדים לתביעה

1. המנוחה, י.ש ז"ל נפטרה ביום 21.10.1971, בהיותה אלמנה ובלא שהשאירה צוואה אחריה.
2. למנוחה ולבעלה המנוח נ.ש ז"ל נולדו 7 ילדים. שישה מילדיהם היו בחיים בעת שהמנוחה נפטרה, ובן אחד, ש.ש ז"ל, נהרג במלחמת העצמאות כשהוריו היו בחיים ולא הותיר אחריו צאצאים. משהמנוחה נפטרה בהיותה אלמנה, ומשבנה שנפטר לפניה לא הותיר אחריו צאצאים, יורשיה על פי דין במועד פטירתה, אלו ששת ילדיה הנותרים.
3. הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה הוגשה כ-48 שנים לאחר פטירתה, כאשר כל ששת ילדיה כבר אינם בין החיים. הבקשה לצו ירושה הוגשה על ידי מר ש.ש (להלן: "נתבע 1") נכדה של המנוחה, וההתנגדות לבקשה הוגשה גם היא על ידי שניים מנכדיה של המנוחה, מר ש.ש ומר י.ש, ילדיו של המנוח י.ש ז"ל. המתנגדים לבקשה הם גם התובעים בתביעה להיקף העיזבון (להלן: "התובעים").

ואלו הם ילדיה של המנוחה ויורשיהם, הצדדים לתביעה זו:

1. י.ש ז"ל נפטר ביום 10.2.86 ואלו הם יורשיו:

     א. ש.ש – תובע מס' 1 ומתנגד לבקשה לצו ירושה.

     ב. י.ש – תובע מס' 2 ומתנגד לבקשה לצו ירושה.

2. מ.ש ז"ל, נפטר ביום 10.11.94 ואלו יורשיו:

     א. י.ת – נתבעת מס' 8.

     ב. ע.ג – נתבעת מס' 7.

     ג. ש.ש – נתבע מס' 1 ומבקש הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה.

     ד. י.ש – נתבע מס' 6.

3. ב.ש ז"ל נפטר ביום 15.11.05 ואלו הם יורשיו:

     א. י.ש – נתבעת מס' 2.

     ב. מ.מ – לא לקחה חלק בתביעה זו.

     ג. ש.ש - לא לקח חלק בתביעה זו.

     ד. ר.ש - לא לקח חלק בתביעה זו.

     ה. ג.ש  - לא לקח חלק בתביעה זו.

4. י.ש ז"ל נפטר ביום 10.2.72 ואלו הם יורשיו:

     א. נ.מ – נתבעת מס' 4.

     ב. ע.ש – נתבע מס' 5.

     ג. ח.ש – לא לקחה חלק בתביעה זו.

     ד. ר.מ – לא לקחה חלק בתביעה זו.

     ה. כ.ש – לא לקחה חלק בתביעה זו.

5. א.ש ז"ל נפטר ביום 27.8.80 ואלו הם יורשיו:

     א. נ.ש – נתבע מס' 13.

     ב. ה.י – נתבעת מס' 10.

     ג. ע.ר – נתבעת מס' 11.

     ד. מ.ש – נתבע מס' 12.

     ה. ד.ש – נתבע מס' 9.

     ו. י.ח – נתבעת מס' 16 (באמצעות אפוטרופוס). 

     ז. ר.א – נתבעת מס' 14.

     ח. ש.ש – נתבע מס' 15.

6. ח.ש ז"ל נפטר ביום 21.12.87 ואלו הם יורשיו:

     א. ש.ש – נתבע מס' 3.

     ב. ר.ש – לא לקח חלק בתביעה זו.

     ג. י.י – לא לקחה חלק בתביעה זו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית

4. המחלוקת שבין הצדדים עוסקת כולה בנכס אחד, מקרקעין ברחוב ------, תל אביב, הידוע כגוש -----, חלקה ----, תת חלקה --, הרשום על שם המנוחה (להלן: "הנכס ב-ר.ה").
5. בין הצדדים אין מחלוקת כי על אף שהנכס ב-ר.ה נרשם על שם המנוחה, י.ש ז"ל אביהם של התובעים (להלן: "אבי התובעים" או "י") הוא שהתגורר בנכס ב-ר.ה עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת, שם גידל את שני בניו – התובעים ושם נפטר בשנת 1987. אין גם חולק כי התובעים הם אשר מחזיקים בנכס ב-ר.ה מאז ועד היום.  

לטענת התובעים אביהם הוא שרכש את הנכס ב-ר.ה ושילם את רוב התמורה בעדו, כאשר הרישום על שם הסבתא היה אך רישום פורמלי. לטענת הנתבעים, הנכס ב-ר.ה נרכש על ידי המנוחה ובעלה והיה שייך להם כל השנים, ולתובעים ואביהם נתנה רק זכות שימוש בנכס, כך שהוא נמנה על נכסי העיזבון.

6. כאמור לעיל, בין הצדדים מתנהלים שני הליכים שונים: הליך העוסק בבקשה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה וההתנגדות לה והליך העוסק בהיקף העיזבון.

במסגרת הבקשה לצו ירושה ביקש הנתבע 1 לקבוע כי יורשי המנוחה הם צאצאי המנוחה בהתאם לעץ המשפחתי, כל אחד על פי חלקו בירושת בניה של המנוחה שנפטרו. לעומתם, ביקשו התובעים בהתנגדותם לקבוע כי הם היורשים היחידים של המנוחה, בהתאם לתצהירי הסתלקות שנחתמו.

כפי שיפורט להלן בהרחבה, בין השנים 1987-1990 נחתמו על ידי יורשי המנוחה תצהירי הסתלקות מעזבון. על תצהירים אלו חתמו שלושת בניה של המנוחה שהיו בחיים בשנים אלו – מ', ח' וב' וכן ילדיהם של הבנים א' ו-י', אשר נפטרו קודם לכן (נספח י' לתצהירי התובעים). מי שלא חתמו על תצהירי הסתלקות הם יורשי הבן י' – התובעים/המתנגדים כאן. כל היורשים החתומים על התצהירים מודים כי חתמו עליהם, למעט יורש אחד – מר ד.ש (נתבע 9) אשר טוען כי חתימתו זוייפה. אין חולק כי בשעה שנפטרה המנוחה סברו כל יורשיה כי הנכס היחיד שכלול בעיזבונה הוא הנכס ב-ר.ה, כך שלמעשה הסתלקות מעיזבון המנוחה משמעו ויתור אך ורק על הנכס ב-ר.ה.

לטענת המתנגדים, התצהירים נחתמו מכיוון שהיה ידוע לכל כי הנכס ב-ר.ה שייך לאביהם ורשום על שם הסבתא רק באופן רשמי, משכך, ומשממילא באותה עת סברו כולם שהעיזבון כולל רק את הנכס הנ"ל, הסתלקו כל היורשים מן העיזבון ובכך הותירו את הנכס ב-ר.ה לתובעים/מתנגדים – יורשיו של י' בעל הנכס. מאחר ונחתמו התצהירים, התנגדו התובעים למתן צו הירושה כפי שהתבקש על ידי נתבע 1, ובקשו לקבוע כי הם היורשים על פי דין. מנגד טוענים הנתבעים אשר עומדים מאחורי בקשת הנתבע 1 לצו ירושה, כי בחתימת התצהירים לא הייתה כוונה לוותר על ירושת המנוחה כי אם לשמור על הנכס ב-ר.ה לשימושם של המתנגדים לתקופה מוגבלת. בנוסף, טוענים הנתבעים כי ממילא לתצהירים אין נפקות משפטית שכן אלו הוגשו בניגוד לכוונת המצהירים, שנים רבות לאחר שנחתמו וללא אישור החותמים, כאשר חלק מהיורשים ממילא נפטרו.

7. נוסף לכך, הגישו התובעים את התביעה באשר להיקף העיזבון, שם בקשו לקבוע כי הנכס ב-ר.ה לא היה שייך למנוחה אלא לאביהם, ומשכך אינו שייך גם לעיזבון המנוחה.

פירוט ההליכים שהתקיימו בפניי

8. הבקשה לצו ירושה (ת"ע 25047-11-19) וההתנגדות לה (ת"ע 24951-11-19) הועברו לבית המשפט ביום 3.11.19 והונחו לפניי ביום 23.12.19. באותו יום ולאחר שעיינתי בבקשה ובהתנגדות לה, נתנה החלטתי המורה למתנגדים להבהיר האם, לאור העובדה כי ההתנגדות נוגעת להיקף העיזבון, אין מקום ליתן צו ירושה ובמקביל תוגש תובענה באשר להיקף העיזבון?. ביום 24.2.20 הגישו התובעים הבהרה על פיה, הם עומדים על התנגדותם למתן צו ירושה וזאת משהם סוברים כי לאור תצהירי ההסתלקות שנחתמו על ידי יורשי המנוחה, המתנגדים הינם היורשים היחידים של המנוחה, ולא כפי שהתבקש בצו הירושה.

            לעניין זה אבהיר ואדגיש כבר עתה כי לאור העובדה שלימים ולאחר החתימה על תצהירי ההסתלקות, התברר כי עזבון המנוחה כולל בנוסף לנכס ב-ר.ה, מגרש ב-ג.ש הרי שהדיון בבקשה לצו ירושה ובהתנגדות לה הפך תיאורטי ואבהיר.

9. תובענה / בקשה למתן צו ירושה איננו הליך בין צדדים בנוגע לקיומה של זכות כלשהי. מדובר בהליך ייחודי ומצומצם בהיקפו, במסגרתו מוצהר מי הם יורשי המנוח/ה ושיעור חלקם בעיזבון המנוח/ה, הא ותו לא (סעיפים 66(א), 69(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, להלן: "החוק"). צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון ובמסגרת הליך זה אין בית המשפט קובע את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים (ראו לעניין זה ע"א 12/83 לוי עמרם נ' דוד עמרם, פ"ד לח(3) 556, 559. כן ר', ש. שוחט, נ. פיינברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה 7, להלן: דיני ירושה, עמ' 6).

            לכך מצטרפת העבודה המהותית והעיקרית ולפיה למעשה אין חולק בין הצדדים באשר לזהות יורשי המנוחה וחלקם בעיזבון. משהתברר לימים כי העיזבון כולל גם את המגרש ב-ג.ש ולגביו אין חולק כי כל יורשי המנוחה זכאים לחלקם בעזבון על פי דין, הרי שבכל מקרה יש לתן צו ירושה על פי דין לגבי נכס זה.

10. המחלוקת האמיתית הייתה ונותרה בקשר עם היקף העיזבון ואם זה כולל גם את הנכס ב-ר.ה בנוסף למגרש ב-ג.ש. משצו הירושה כאמור לעיל הינו כללי וקובע את זהות יורשי המנוחה וחלקם בעיזבון, הרי שהדרך היחידה שבה ניתן להוציא את הנכס ב-ר.ה מעיזבון המנוחה הינה ברור והכרעה בתובענה שהגישו התובעים בעניין היקף העיזבון. קבלת התנגדות התובעים, משמעה הוצאת צו ירושה ולפיו התובעים הם היורשים היחידים של כל עיזבון המנוחה, מה שלעצמו חוטא לגדר המחלוקת בין הצדדים אשר מוגבלת כאמור לגבי הנכס ב-ר.ה. ככל שהייתה הסכמה בין כל היורשים בעניין היקף העיזבון ניתן היה להתגבר על כך על ידי הוצאת צו ירושה על פי דין תוך שכל היורשים היו חותמים לאחר מתן הצו וכחלק ממנו על הסכם חלוקה /הסכם בין יורשים במסגרתו יקבעו כי הנכס ב-ר.ה ירשם על שם התובעים בלבד ויתרת העיזבון המגרש ב-ג.ש יירשם על שם כל היורשים בהתאם לשיעור חלקם בעיזבון.
11. לא בכדי ובמסגרת קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 10.6.20 שבתי והצפתי בפני התובעים עניין זה וזאת לאחר שנדרשתי לעניין זה בהחלטה הראשונה שנתנה על ידי בתובענות שבין הצדדים, החלטה מיום 23.12.19 הנ"ל ואשר נתנה עם העברת התובענות מהרשם לענייני משפחה לבית המשפט (ראו למשל עמ' 3 לפרו' ש' 7-13).
12. יתר על כן במסגרת סיכומיהם, זנחו התובעים למעשה את ההתנגדות למתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה, וכך באו לידי ביטוי הדברים בסעיפים 2.6. ו-2.7 לסיכומיהם:

"2.6.     התובעים יקדימו ויציינו, כי קיום ברור שעקב הטעות שהיתה נחלת כל בני המשפחה בדבר עזבון הסבתא, הרי שתצהירי ההסתלקות אינם ישימים, ועל כן,  - יורשי המנוחה הם ששת ילדיה וצאצאיהם, מכח עיקרון היציגות (סעיף 14 לחוק הירושה). זאת נוכח העובדה כי בעת החתימה על תצהירי ההסתלקות, המצהירים לא ידעו כי בעיזבון המנוחה מצוי נכס נוסף על הבית ב-ר.ה, והוא מגרש ב-ג.ש.

2.7        ואכן כבר בהחלטה הראשונה הבית בית המשפט את דעתו כי התביעה הנכונה היא על היקף העיזבון. הדבר היה עד לפני קיומו של קדם המשפט. בקדם המשפט שב השופט והדגיש זאת, ובצדק רב. ראה את דברי בית המשפט בדיום מיום 20.4.2021 בעמוד 59 שורות 21-31" (ההדגשות במקור י.א). 

13. ביום 13.4.20 הוגשה תשובת הנתבע 1 (מבקש הבקשה לצו ירושה) להתנגדות. ביום 24.5.20 התרתי לנתבע 1 להגיש תגובה מתוקנת להתנגדות, במסגרתה הוסיף נתבע 1 טיעונים משפטיים בקשר לתצהירים. בין לבין, התרתי את הוספת ילדיו ונכדיו של בן המנוחה א' ז"ל כנתבעים (נתבעים 9-16), בהיותם צד דרוש. ביום 10.6.20 התקיים קדם משפט (לאחר דחיית מועד דיון קודם עקב התפרצות מגפת הקורונה וצמצום הפעילות בבית המשפט בשל כך). בסיום הדיון מיום 10.6.20 קבעתי מועדים להגשת תצהירים ושמיעת הוכחות. בנוסף ניתנו שתי החלטות נוספות בסיום הדיון: התרת הוספת נתבעים 2-8 להליך – נכדיה וניניה של המנוחה, וכן מינוי המומחית לגרפולוגיה, הגב' איה שוחט, למתן חוות דעת באשר לחתימת מר ד.ש (נתבע 9) על תצהיר ההסתלקות, לאחר שהאחרון טען כי חתימתו זויפה.
14. ביום 30.6.20, לאחר קדם המשפט שהתקיים בתיק ההתנגדות, הגישו התובעים את התביעה באשר להיקף העיזבון. ביום 28.7.20 הגישו הנתבעים 1-8 כתב הגנה וביום 11.8.20 הגישו הנתבעים 9-16 כתב הגנה. ביום 13.9.20 התקיים קדם משפט במסגרתו הוחלט כי כל התיקים ישמעו במאוחד ונקבעו מועדים חדשים להגשת תצהירים ולשמיעת הוכחות.

ביום 9.9.20 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם, ביום 9.12.20 הגישו נתבעים 1-8 תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 21.12.20 הגישו נתבעים 9-16 תצהירי עדות ראשית מטעמם.

15. ביום 16.12.20 הוגשה חוות הדעת של המומחית להשוואת כתבי יד, אשר בסעיף 5 לה נכתב "מסקנתי ממצאי הבדיקה, ועל סמך הדוגמאות להשוואה שהיו בפני, היא כי סביר מאוד שהחתימה בתצהיר שבמחלוקת לא נכתבה על ידי מר ד.ש".
16. ביום 13.1.21 הוגשה תעודת עובד ציבור של הגב' רונית רודובסקי מטעם רמ"י לאחר שלבקשת הנתבעים נחתמה פסיקתא המורה לרמ"י לזמן לעדות נציג מטעמה בדרך של הגשת תעודת עובד ציבור, על מנת להבהיר פרטים בקשר למסמכים הקשורים בעסקת המכר של הנכס ב-ר.ה ואשר הוגשו לתיק (נספח ח' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8 ומוצג 1 ל"השלמת תיק מוצגים מטעם התובעים" אשר הוגש ביום 12.12.20). ביום 29.1.21 הוגשה תעודת עובד ציבור נוספת של מר משה בקרמן מטעם רמ"י, זאת לאחר שב"כ התובעים הגיש בקשה להבהרות בהמשך לתעודת עובד הציבור הקודמת שהוגשה. ביום 25.3.21 הוגשה תעודת עובד ציבור נוספת על ידי גב' רונית רודובסקי וזאת בהתאם להחלטתי ובמענה לשאלות נוספות של נתבעים 1-8.
17. דיוני ההוכחות התקיימו בימים 20.4.21, 22.4.21 ו-28.4.21. התובעים הגישו סיכומים ביום 20.5.21, נתבעים 1-8 הגישו סיכומים ביום 30.6.21, נתבעים 9-16 הגישו סיכומים ביום 4.7.21 וסיכומי תשובה הוגשו ביום 11.7.21.

הבקשה לצו ירושה וההתנגדות לה – ת"ע 25047-11-19, ת"ע 24951-11-19

18. כאמור לעיל, התובעים בסיכומיהם זנחו את התנגדותם לתובענה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוחה והסכימו למעשה למתן צו ירושה על פי דין. עם זאת משהצדדים ניהלו דיוני ההוכחות אף לגבי תובענה זו ועל מנת למנוע כל טענה ו/או תקלה ומחמת הזהירות, אכריע אף בתובענה זו.
19. התובענה/ בקשה למתן צו ירושה הוגשה ביום 14.6.19 ובה מבקש נתבע 1 לקבוע כי יורשי המנוחה הם יורשיה על פי דין בהתאם לעץ המשפחתי כל אחד על פי חלקו היחסי בירושת ילדיה של המנוחה. התובעים אשר מתנגדים לבקשה ביססו והשעינו את כל ההתנגדות על תצהיר ההסתלקות שנחתמו על ידי יורשי המנוחה, כאשר לטענת המתנגדים, מאחר ונחתמו התצהירים הם היורשים היחידים.
20. טענה זו של המתנגדים מתייחסת אך ורק לנכס ב-ר.ה, שכן אין כל מחלוקת כי בעת שנחתמו התצהירים סברו כל הנוגעים בדבר כי עזבון המנוחה כולל אך ורק את הנכס ב-ר.ה. לימים נתגלה כי למנוחה נכס מקרקעין נוסף אשר מצוי ב-ג.ש (להלן: "הנכס ב-ג.ש") אשר לגביו אין כל מחלוקת כי הוא שייך לעיזבון וכי יורשיו הם היורשים על פי דין כפי שפורטו בבקשת הנתבע 1 לצו ירושה. יודגש כי הנכס רשום ע"ש בעלה המנוח של המנוחה ש.נ ז"ל.
21. תצהירי ההסתלקות נחתמו בין שנת 1987 לשנת 1990, כאשר המנוחה נפטרה כאמור כבר בשנת 1971. עד לחתימה על התצהירים וגם 13 שנים לאחר חתימתם, לא הוגשה בקשה לצו ירושה אחר המנוחה. ביום 17.9.03 הוגשה על ידי התובע 2, לרשם לענייני ירושה בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה כאשר לבקשה זו צורפו כל תצהירי ההסתלקות. תיק הבקשה משנת 2003 נסגר על ידי הרשם לענייני ירושה מחוסר מעש בשל אי השלמת מסמכים שנדרשו על ידי הרשם לענייני ירושה ובכלל זה צווי ירושה של ילדי המנוחה שכבר הלכו לעולמם נכון לאותו מועד (המנוחים א.ש ו-י.ש ז"ל) אשר לא היו בידי התובעים. אוסיף לעניין זה כי על פי הנטען בכתבי בי-דין במסגרת הליך זה על ידי התובעים צו ירושה אחר המנוח י.ש ז"ל הוצא רק בשנת 2017 וצו ירושה אחר המנוח א.ש, טרם הוצא עד היום.
22. הנתבע 1 – מבקש הבקשה לצו ירושה, טען בתשובתו להתנגדות כי מטרתם של תצהירי ההסתלקות היתה לשמור על הנכס ב-ר.ה לשימושם של התובעים אשר התייתמו מאביהם בגיל צעיר, אך מעולם לא היתה כוונה לוותר על הבעלות בנכס. לטענתו התצהירים לא נועדו לשם הגשה לרשם לענייני ירושה ולא הייתה לחותמים כל כוונה לוותר על ירושתם. הנתבע 1 הוסיף וטען כי לתצהירים ממילא אין כל נפקות משפטית היות ועברו למעלה מ-30 שנים מאז שנחתמו וחלק מהמצהירים נפטרו בינתיים, כך שלא ניתן לעשות שימוש בתצהירים.
23. הצדדים טענו רבות לעניין נסיבות ואופן עריכת התצהירים, כוונת המצהירים ונפקותם המשפטית של התצהירים לצורך הכרעה בבקשה לצו ירושה. אף על פי כן, לא מצאתי כי במסגרת ההכרעה בבקשה לצו ירושה יש מקום לדון בטענות עובדתיות אלו לגופן, זאת לאור הדין והפסיקה ביחס לתצהירי הסתלקות, על פיהם ממילא לא ניתן לעשות שימוש בתצהירים אלו על מנת לקבוע כי המצהירים הסתלקו מירושת המנוחה וכי היורשים היחידים בהתאם לצו הירושה הם התובעים. ויודגש, קביעה זו, על פיה אין מקום לדון בנסיבות עריכת התצהירים ובכוונת המצהירים, הינה אך ביחס לבקשה לצו ירושה ולהתנגדות לה, זאת להבדיל מהדיון לשם הכרעה בתביעה להיקף עזבון ומהערך הראייתי שיש לתצהירים לצורך הכרעה בה, ובעניין זה ארחיב במסגרת פסק הדין בתביעה להיקף העיזבון.
24. הסתלקות יורש מעיזבון מוסדרת בסעיף 6 לחוק הירושה התשכ"ה -1965 (להלן: "החוק"). וכך קובע סעיף 6(א) לחוק:

"לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה."

לשון הסעיף הינה פשוטה וברורה ולפיה על מנת להסתלק מעזבון יש להגיש את הודעת ההסתלקות לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט (בנסיבות שהבקשה הועברה מהרשם בהתאם לסעיף 67 לחוק). היינו, ההסתלקות משתכללת רק עם הגשת תצהירי ההסתלקות לרשם או לבית המשפט. לא הוגשו התצהירים, לא הייתה הסתלקות. בענייננו אין מחלוקת כי בעת שנחתמו התצהירים, לא הוגשה בקשה למתן צו ירושה ולא הוגשו התצהירים. ויובהר אינני מקבל את הטענה כי לא הייתה כוונה להגיש את התצהירים או כי לא הייתה כוונה לוותר על הנכס, אלא שעל פי לשון החוק, הכוונה אינה מספקת ותנאי מהותי להשתכללות ההסתלקות הוא הגשתה לרשם או לבית המשפט.

עיון בחוק, בתקנות ובפסיקה הענפה בעניין זה מלמד כי עד שלא הוגש התצהיר לרשם או לבית המשפט, ההסתלקות אינה נכנסת לתוקף והמצהיר רשאי לחזור בו מהסתלקותו.

ראו לעניין זה פסק דינו של חברי כב' השופט שמואל בר-יוסף ת"ע (ת"א) 64095-01-20 י.י.ל נ' י.ל.א [ניתן ביום 3.11.20, פורסם בנבו], סעיפים 11 ו-12 לפסק הדין:

"11.      תנאי מהותי להשתכללותה של הודעת הסתלקות, הוא הגשתה לרשם לענייני ירושה, או לבית המשפט (לפי העניין).              

מסקנה זו מתבקשת מלשונו הברורה של סעיף 6(א) לחוק (לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון...), ומלשונה הברורה של תקנה 16(א) לתקנות (המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק) (ר' גם דיני ירושה עמ' 49, א. שבת (חלפון), הסתלקות בחוק הירושה, להלן: שבת - הסתלקות, עמ' 23, 79).

12. משעה, שאין חולק, שהתובע מעולם לא הגיש את ההסתלקות לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, דין טענתה של הנתבעת, לפיה הוא מנוע מלרשת את האב בשל ההסתלקות, להידחות. חתימת תצהיר הסתלקות היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להשתכללותה של הסתלקות (דיני ירושה עמ' 49, שבת - הסתלקות עמ' 26). אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הגשת ההסתלקות כמוצג בהליך הביטול מהווה הגשה לבית המשפט, כמשמעותה בחוק ובתקנות. הגשת הסתלקות צריכה להיעשות בהודעה בכתב (סעיף 6(א) לחוק), בדרך של הודעת הסתלקות (תקנה 16(א) לתקנות). התכלית החקיקתית של הוראות אלה, היא לוודא מעל לכל ספק, שהמסתלק גמר בדעתו לוותר על זכויותיו כיורש. ווידוא זה הינו בעל חשיבות גם משעה שהסתלקות נחשבת בלתי הדירה (שילה עמ' 87. דיני ירושה, עמ' 51. שבת – הסתלקות, עמ' 85-89). מן הטעם האמור, מחייבת תקנה 16(ב) לתקנות לפרט את פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן-זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק. מאותו טעם נקבע בהתקנה: הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר. חתימת תצהיר הסתלקות היא השלב הראשון, והגשת הודעת הסתלקות היא השלב השני. רק שני אלה יחדיו מגשימים את התכלית החקיקתית האמורה" ההדגשות (במקור י.א).
13. האמור לעיל, מקבל משנה תוקף בענייננו, מקום בו לא רק שהתצהירים לא הוגשו לרשם לענייני ירושה במשך שנים רבות (וכאשר הוגשו לא הוגשו על ידי החותמים אלא על ידי היורשים האחרים), אלא ששישה מתוך ארבעה עשר מסתלקים נפטרו בינתיים. מי שחתומים על התצהירים הם שלושת בניה של המנוחה שהיו באותה עת בחיים – מ.ש ז"ל, ח.ש ז"ל ו-ב.ש ז"ל – שלושתם נפטרו זה מכבר, ויורשי שני הבנים שנפטרו קודם לכן – א.ש ז"ל וי.ש ז"ל. בנו של י.ש ז"ל – נ.ש ז"ל נפטר לאחר החתימה על התצהיר בשנת 1988, ר.ש ז"ל – כלתה של המנוחה, אשר היתה חתומה גם היא על התצהיר נפטרה בשנת 1988, וז.ש ביתו של בן המנוחה א.ש ז"ל, נפטרה ביום 18.10.16. הנה כי כן, מדובר בתצהירים אשר נחתמו לפני למעלה מ-30 שנה, לא הוגשו לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט משך כ-13 שנים לאחר שנחתמו וכאשר כבר הוגשו, הוגשו לא על ידי המצהירים ובזמן שחלק מהחותמים כבר נפטרו ואלו שבין החיים כולם חוזרים בהם. ברי כי במצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי התצהירים השתכללו לידי תצהירי הסתלקות וכי בהתאם להם החותמים אינם יורשיה של המנוחה. לעניין זה ראה פסק דין של כב' השופט אלבז בת"ע (י-ם) 44140/05 ס.ח נ' האפוטרופוס הכללי (ניתן ביום 23.10.06, פורם בנבו) שם נקבע כי הסתלקות מירושה היא פעולה אישית אשר יכולה להיעשות רק על ידי היורש עצמו ולא בשם יורש שנפטר. משהגשת תצהיר ההסתלקות לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט היא תנאי להתקיימות ההסתלקות, הרי שנפטר אינו יכול להסתלק מירושה, גם אם חתם על התצהיר בטרם נפטר.
14. נוסף לכך שההסתלקות לא השתכללה היות ולא הוגשה לרשם לענייני ירושה, הרי שמדובר בהסתלקות מנכס מסוים וגם זו אינה תקפה. אסביר – אין מחלוקת כי בעת שנחתמו התצהירים היו סבורים כולם כי עזבון המנוחה כולל אך ורק את הנכס ב-ר.ה. התובעים/המתנגדים אף מודים כי לא היתה כוונה מצד מי מהיורשים להסתלק מעיזבון המנוחה מקום שכלולים בו נכסים נוספים פרט לנכס ב-ר.ה. היינו, גם אם הייתה כוונה להסתלק מעיזבון המנוחה הרי שהייתה כוונה אך להסתלק מהנכס ב-ר.ה ולא מיתר העיזבון. סעיף 6(א) לחוק קובע כי יורש רשאי "להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה." בפסק דין ע"א 516/80 לשינסקי ואח' נ' משה שפירא פד"י ל"ו(4) נקבע כי המילים "כולו או מקצתו" מתייחסות לחלקו של היורש בכלל העיזבון ולא לנכס מסויים הכלול בעיזבון. קביעה זו מקורה בנורמה על פיה כל עוד לא חולק העיזבון בהתאם לחוק, אין היורשים זכאים לנכס ספציפי בעיזבון כי אם לחלק מסויים בכלל העיזבון. מכיוון שכך, במועד ההסתלקות לא קיימת אפשרות להסתלק מנכס מסויים, שכן היורש/המסתלק, לא זכאי לו. בענייננו אמנם לא צוין בתצהירי ההסתלקות נכס ספציפי, אך הכל מסכימים כי אלו מתייחסים אך ורק לנכס ב-ר.ה וכי לא הייתה הסתלקות מיתר הנכסים ובוודאי שעה שבמועד החתימה לא היה ידוע על המגרש ב-ג.ש. העובדה כי בשעה שנחתמו התצהירים לא היה ידוע ליורשים כי קיימים נכסים נוספים בעיזבון, אינה משנה מקביעה זו ואינה מעלה ו/או מורידה ממנה, שכן כאמור לעיל התכלית העומדת בבסיס האיסור להסתלק מנכס מסוים היא שהיורש כלל לא זכאי לנכס מסויים כל עוד לא חולק העיזבון. משכך, אין זה משנה אם היורש ידע כי ישנם נכסים נוספים אם לאו, כיוון שבפועל לא ניתן לממש את הסתלקותו. לעניין זה אשוב ואפנה לכך וכאמור לעיל, כי אף התובעים מודים בסיכומיהם (סעיף 2.6) כי תצהירי ההסתלקות אינם ישימים עוד מקום שהתגלה כי העיזבון כולל נכס נוסף וכי יורשי המנוחה הינם ששת ילדיה וצאצאיהם. לפיכך ולא בכדי בחרתי כבר בפתח פסק הדין ובפתח ההליכים להדגיש את הצורך בהגשת תובענה באשר להיקף העיזבון וכי הליך ההתנגדות מיותר למעשה נוכח גדר המחלוקת המצומצם לשאלה אם עיזבון המנוחה כולל גם את הנכס ב-ר.ה.
15. מן המקובץ לעיל עולה כי ממילא הדין אינו מאפשר שימוש בתצהירי ההסתלקות, כך שיורשי המנוחה הם יורשי ששת בניה שהיו בחיים במועד פטירתה – ח.ש ז"ל, ב.ש ז"ל, י.ש ז"ל, מ.ש ז"ל, א.ש ז"ל וי.ש ז"ל.

            משכך יש לעבור ולהכריע בתובענה שהגישו התובעים באשר להיקף העיזבון.

התביעה להיקף העזבון – ת"ע 74212-06-20

28. התביעה להיקף עזבון הוגשה ביום 30.6.20, במסגרתה טענו התובעים כי הנכס ב-ר.ה הוא רכושו של אביהם י' ז"ל ומשכך הוא אינו כלול בנכסי העזבון. לטענת התובעים אביהם הוא שרכש את הנכס ובינו לבין הוריו (המנוחה ובעלה) נכרת הסכם לפיו הנכס רשום על שם המנוחה אך שייך לי' ז"ל. הנתבעים כולם טענו כי הנכס ב-ר.ה נרכש על ידי בעלה של המנוחה, נ.ש ז"ל (לעיל ולהלן: "נ.ש" או "הסבא" או "בעלה של המנוחה") ובפטירתו עבר למנוחה אשר השלימה את רכישת הקרקע. לטענתם הנכס מעולם לא היה שייך לאבי התובעים.
29. הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה נולדה ביום רישום הנכס על שם המנוחה, היינו בשנת 1970, לפני כ-50 שנה ומשכך המועד להגשתה חלף. לטענתם גם אם תחושב תקופת ההתיישנות ממועד החתימה על תצהירי ההסתלקות הרי זו תמה, היות וחלפו למעלה מ-30 שנים ממועד החתימה. לטענת התובעים יש לחשב את מרוץ ההתיישנות החל מהיום בו הנתבעים כפרו בזכויות התובעים על הנכס וזאת לאור יחסי הנאמנות שנוצרו בין המנוחה לאבי התובעים.
30. על פי הגיונם של הדברים, יש תחילה להכריע בשאלת ההתיישנות ורק מקום בו תדחה טענת ההתיישנות, לפנות לניתוח מהותי של השאלות שבמחלוקת. אף על פי כן, על מנת למנוע סרבול וחזרה מיותרת, נוכח הטענות המיוחדות בתיק זה, ונוכח המשקל הרב שנתתי לתצהירים שנחתמו והניתוח העובדתי והמשפטי שנדרש לשם כך, וההשלכות של תוצאות הדיון על שאלת ההתיישנות מצאתי כי נכון יותר לערוך תחילה ניתוח והכרעה מהותיים באשר לשאלת הבעלות בנכס ולאחר מכן לפנות לניתוח הדיוני.

השתלשלות עובדתית באשר לרכישת הנכס

31. המדובר בנכס אשר נבנה על אדמות נטושות בטרם הוסדרה הקרקע ונרשמה על שם הקרן הקיימת לישראל. הנכס נבנה על ידי חברת דיור למשוחררי המלחמה והוא למעשה חלק מבית משותף דו משפחתי. הנכס מורכב מדירה (החלק הבנוי) וממחצית ברכוש המשותף – הקרקע עליו בנוי הבית הדו משפחתי. ביום 18.7.1950 נכרת חוזה בין נ.ש ז"ל (הסבא) לבין חברת דיור למשוחררי המלחמה בע"מ (נספח ד' לכתב התביעה). בהתאם לחוזה, החברה מתחייבת למסור לנ.ש את הדירה וליתן לו זכות שיכון קבע. כן מתחייבת החברה כי לאחר שיוסדר רישום הקרקע על שם הקרן הקיימת לישראל, תירשם על שם נ.ש ז"ל זכות חכירה על הדירה ועל מחצית מהקרקע בתמורה לסך 895 ל"י. בהתאם לתנאי החוזה, יש לשלם במועד החתימה על החוזה סך 295 ל"י, והיתרה בסך 600 ל"י ניתנה כשתי הלוואות מהמוכר לרוכש (מעין משכנתאות),אחת בגובה 200 ל"י אשר תיפרע בתוך 5 שנים, והשנייה בגובה 400 ל"י אשר תיפרע במשך 17 שנים.

     הדירה נמסרה לסבא והסבתא זמן קצר לאחר החתימה על החוזה. לטענת התובעים (סעיף 22-23 לכתב התביעה) הסבא והסבתא מעולם לא התגוררו בדירה, והיחיד שהתגורר אי פעם בנכס מרגע מסירתו, היה אביהם י' ז"ל (בנם של הסבא והסבתא).

32. בעלה של המנוחה נפטר ביום 25.10.1957. בהתאם לצו הירושה אחר הסבא, ירשה המנוחה 2/8 מעזבנו וילדיהם, ירשו כל אחד 1/8. לאחר פטירת אביהם, ויתרו בניהם של המנוחה ובעלה ז"ל על הנכס לטובת אימם כאשר לטענת התובעים הוויתור נעשה מיד לאחר פטירת הסבא ולטענת הנתבעים הוויתור נעשה אך ורק בחודש בפברואר שנת 1969. בתצהיר עליו חתם בן המנוחה מ.ש ז"ל מיום 26.2.69 נכתב בסעיף 3 כי מיד לאחר פטירת האב ויתרו הבנים על הדירה ב-ר.ה (ר' נספח ב' לכתב התביעה ונספח ה' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-8). ביום 16.4.63 ולמעלה מ-5 שנים לאחר פטירתו, נשלח לסבא – נ.ש ז"ל אישור על סילוק משכנתא (נספח ב' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8). ביום 29.12.68 ולמעלה מ-10 שנים לאחר פטירתו נשלחה לסבא ז"ל הודעה על רישום הדירה על שמו בספרי האחוזה (נספח ג' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8).
33. ביום 8.11.1961, הגישה המנוחה למנהל מקרקעי ישראל הצעה לרכישת הקרקע (להבדיל מרכישת הדירה). במסגרת הצעה זו בקשה המנוחה לרכוש את הקרקע במחיר של 701.10 ל"י (לאחר הנחה שצויינה שם). (נספח ה' לכתב התביעה). ביום 19.12.61 אושרה הצעת המנוחה לרכישת הקרקע (נספח ו' לכתב התביעה – מכתב מיום 26.12.61 המודיע על אישור הבקשה). ביום 25.7.62 התקבלה הודעת מנהל מקרקעי ישראל על ביצוע העסקה (נספח ח לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8) בסופו של דבר נחתם חוזה מכר ביום 3.2.69 (נספח ט' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8). ביום 1.11.69 התקבלה הודעת מנהל מקרקעי ישראל כי ישנה אפשרות לרשום את הבעלות בלשכת רישום המקרקעין (נספח י' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8). ביום 5.6.70 נרשם הנכס כולו על שם המנוחה בלשכת רישום מקרקעין (נספח י"א לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8).  

הבעלות בנכס

34. לטענת התובעים הנכס נרכש ורכישתו מומנה למעשה על ידי אביהם י' ז"ל. התובעים טענו כי לאחר פטירת אביהם בשנת 1986 שוחחו איתם שניים מאחיו של י' – ב' ז"ל ו-מ' ז"ל, וסיפרו להם כי הנכס הוא קניין אביהם וכי בתחילה הוא לא נרשם על שמו מחשש מגרושתו (אימם של התובעים) איתה היה ל-י' ז"ל סכסוך כספי ומאוחר יותר נמנע מטיפול ברישום עקב האירוע המוחי שפקד אותו. עוד טענו התובעים כי הדודים ב' ז"ל ו-מ' ז"ל אמרו כי בכוונתם לסייע לתובעים להסדיר את הרישום בנכס.
35. לטענת התובעים, מטעם זה ובהתאם לעצה משפטית שקיבלו הדודים ב' ז"ל ו-מ' ז"ל, חתמו שלושת בני המנוחה שהיו בחיים על תצהיר הסתלקות מירושת אימם בפני עו"ד ע.א (להלן: "עו"ד ע.א"): בן המנוחה ב.ש ז"ל חתם ביום 30.9.87, בן המנוחה ח.ש ז"ל חתם ביום 11.11.87, ובן המנוחה מ.ש ז"ל חתם ביום 8.3.90. במקביל, פעלו הדודים מ' ז"ל ו-ב' ז"ל להחתמת ילדיהם של בני המנוחה שנפטרו בינתיים – א' ז"ל ו-י' ז"ל. ילדיו של י' ז"ל חתמו בתאריכים כדלקמן: נ.ש ו-ע.ש חתמו ביום 30.9.87, נ.מ חתמה ביום 29.11.87 וכן אישתו של י.ש ז"ל – ר' חתמה גם היא ביום 30.9.87. ילדיו של א' ז"ל חתמו בתאריכים כדלקמן: ע.ר חתמה ביום 16.8.89, מ.ש ו-ז.ש ז"ל חתמו ביום 31.8.89, נ.ש, ה.י ו-י.ח חתמו ביום 29.11.87. כל אלו מודים שחתמו על התצהירים והמחלוקת היא רק ביחס לשאלה למה התכוונו החותמים כאשר חתמו. היורש היחיד שלא מודה כי חתם על התצהיר הוא נתבע מס' 9, מר ד.ש, בנו של א' ז"ל (להלן: "ד.ש"). לטענת ד.ש, החתימה הנחזית להיות חתימתו על התצהיר אשר צורף לכתב התביעה, מזויפת ובעניין זה אדון בהמשך פסק הדין.
36. למעשה מעבר לטענת ד.ש כי חתימתו זויפה, אין בין הצדדים מחלוקת כי כל יורשי המנוחה למעט התובעים אשר התגוררו בנכס חתמו על תצהירי ההסתלקות. אין גם מחלוקת כי בשלב החתימה על התצהירים, סברו כולם כי הנכס ב-ר.ה הוא נכס העזבון היחידי. לטענת הנתבעים החתימה על התצהירים נועדה למנוע מצב שמי מיורשי המנוחה ינסה לממש את חלקו בירושת המנוחה בעת שהתובעים עדיין נזקקים למגורים בדירה. הנתבעים טוענים כי הנכס היה שייך למנוחה ולא לי-' ז"ל. לטענתם, המנוחה אפשרה ל-י' להתגורר בנכס כיוון שהיה מטופל בשני ילדים קטנים (לאחר פרידה מאמם של התובעים בגיל צעיר) ולאחר שנפטרה המנוחה בשנת 1971, החליטו הדודים – יורשיה, נוכח מצבו הכלכלי הרעוע של י' לאפשר לו להמשיך ולהתגורר עם ילדיו – התובעים בדירה. לטענתם גם לאחר שי' נפטר בשנת 1986 החליטו אחיו שלא לחלק את ירושת אימם ולאפשר לשני בניו להתגורר בדירה כל זמן שהם נזקקים לכך. טענת הנתבעים למעשה כי תצהירי ההסתלקות נועדו אך לשם שמירת הנכס לשם מגורי התובעים ואין בהם כל הודאה כי הנכס שייך לאבי התובעים או לחילופין ויתור על הנכס.

מימון רכישת הנכס

37. התובעים טוענים שאביהם הוא שמימן את רכישת הנכס. לטענת התובעים ניתן ללמוד על מימון הנכס על ידי אביהם בין היתר מהודעה על ביצוע עסקה (נספח ח' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8). כאמור לעיל ביום 25.7.69 נשלחה על ידי מנהל מקרקעי ישראל הודעה על ביצוע עסקה. במסמך זה תחת המילים "שם החוכר, הקונה השוכר":" רשום "ש.י ע"י ש.י" באופן שהמילים "ע"י ש.י" רשומות בשורה שמתחת למילים "ש.י". בין הצדדים מחלוקת באשר למשמעות הוספת שמו של י.ש למסמך, כאשר לטענת התובעים יש בכך להצביע על מעורבותו המהותית בעסקה ולטענת הנתבעים אין לעניין זה כל משמעות שכן י' ז"ל אשר לטענת הנתבעים גר עם המנוחה, סייע לה בקבלת המסמך שכן לא ידעה קרוא וכתוב בעברית. ההודעה על ביצוע עסקה הוגשה לתיק תחילה כשהיא מצולמת לאורך, כך צורפה לכתבי הטענות מטעם שני הצדדים וכך צורפה לתצהירים. ביום 22.12.20 הגיש ב"כ התובעים הודעה על השלמת תיק מוצגים לה צירף את ההודעה על ביצוע עסקה כאשר היא מצולמת לרוחבה, אז התברר כי בצילום הטופס לאורכו נשמטו מילים. עיון בהודעה שמצולמת לרוחבה מלמד כי על גבי הטופס ליד שמה של המנוחה כתובה המילה "הקודם" וליד שמו של י' כתוב "החדש". כלומר, תחת העמודה /כותרת "שם החוכר, הקונה השוכר" נרשם "הקודם ש.י ע"י" ושורה מתחת נרשם "החדש ש.י".

     כך נראה החלק הרלוונטי בטופס כשהוא מצולם לאורך:

     כך נראה החלק הרלוונטי בטופס כשהוא מצולם לרוחב:

38. מאמצים רבים הושקעו מצד הצדדים כולם בניסיון לטעון ולהוכיח משמעות המילים החדשות שהתגלו, האם יש בכוחן ללמד על רכישת הקרקע על ידי י' או שמא אין למילים אלו כל משמעות והמנוחה רק נעזרה ב-י' באופן טכני. לבקשת הנתבעים ובהסכמת התובעים הוגשה לתיק ביום 13.1.21 תעודת עובד ציבור מאת הגב' רונית רודובסקי מרכזת בכירה ברשות מקרקעי ישראל ובה הבהרות ביחס לתיק. ביום 28.1.21 הוגשה תעודת עובד ציבור נוספת מאת מר משה בקרמן, ראש תחום כספים ברשות מקרקעי ישראל, וזאת במענה לשאלות שהוגשו על ידי התובעים לאחר שהוגשה תעודת עובד הציבור מיום 13.1.21. לתעודת עובד הציבור מיום 28.1.21 צורפה ההודעה על ביצוע עסקה הנ"ל. במענה לשאלת ב"כ התובעים מה מהות המסמך, משמעותו, מטרת עריכתו וכל היבט נוסף, השיב מר בקרמן כי מדובר במסמך ישן שאינו מכיר וכפי הנראה מדובר בטופס סיכום עסקה. יחד עם זאת, השיב מר בקרמן, מכיוון שקיימים בתיק שלושה מסמכים כאלו עם מספרים עוקבים יתכן כי מדובר על דיווח ביצוע שלב משלבי העסקה. מכל מקום, מר בקרמן לא התייחס למילים "הקודם" ו"החדש" אשר התגלו בעותק שצולם לרוחבו ולא הסביר את משמעותן. ביום 25.3.21 הוגשה תעודת עובד ציבור שלישית על ידי הגב' רונית רודובסקי וזאת במענה לשאלות נתבעים 1-8. במסגרת תעודת עובד הציבור השיבה הגב' רודובסקי כי עיון במסמך ה"הודעה על ביצוע עסקה" מעלה כי מדובר על טופס לביצוע תשלום עבור רכישה או חכירה או העברת זכויות בנכס ולכן מצויינות המילים "הקודם" ו"החדש". לטענתה במקרה הזה נראה כי הטופס מתייחס לתשלום על חשבון הרכישה. לטענתה מהמסמכים שצורפו לפנייה לא עולה כי מדובר בהעברת זכויות ומכל מקום אין שינוי בעלות וכי המנוחה י.ש היא בעלת הזכויות בתיק. ביחס לשאלה מה משמעות המילים "על ידי" במשפט, והאם הכוונה כי י.ש נעזרה בי.ש, השיבה הגב' רודובסקי אינה יכולה לענות לשאלה זו בוודאות. הנה כי כן, מעיון במסמכים שהוגשו, מצולמים לאורכם או לרוחבם, כמו גם בשלושת תעודות הציבור שהוגשו, לא ניתן ללמוד על אופן מימון רכישת הנכס (להבדיל מעצם העובדה שהתשלום אכן התבצע) וכל שניתן ללמוד הוא כי לאבי התובעים הייתה מעורבות כלשהי, ברכישה, טכנית או מהותית.
39. מסמך נוסף ממנו לטענת התובעים ניתן ללמוד על מימון רכישת הקרקע על ידי אביהם הוא ההצעה לרכישת הקרקע (נספח ה' לתצהירי התובעים). על מסמך זה בו מציעה המנוחה לרכוש את הקרקע חתום י' ז"ל – אבי התובעים. ביום 13.1.21, במסגרת תעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי הגב' רונית רודובסקי הוגש עותק של ההצעה לרכישת קרקע, אלא שבשונה מהעותק שהוגש במסגרת כתב התביעה ובמסגרת התצהירים, על גבי העותק הנ"ל ניתן לראות כי בכותרת ההצעה נכתב שמה של המנוחה – י.ש. כלומר, אמנם י' ז"ל חתום בתחתית המסמך אך המציעה בכותרת היא המנוחה. הנתבעים טענו כי הגשת המסמך באופן הזה ששמה של המנוחה חתוך הוא ניסיון הטעיה מצד התובעים אשר ניסו להסתיר כי מדובר במסמך שהוגש על ידי המנוחה. טענה זו אין בה ממש. בסעיף 26 לכתב התביעה אשר מפנה להצעה לרכישת הקרקע (נספח ה' לכתב התביעה) כתוב במפורש שההצעה הוגשה על ידי המנוחה. כלומר לא היה ניסיון להטעות ולטעון שההצעה הוגשה על ידי אדם אחר, אלא טענה אשר תואמת את המסמך כפי שהוא – הוגש על ידי המנוחה ונחתם על ידי אבי התובעים. מכל מקום, גם ממסמך זה לא ניתן ללמוד כי י' ז"ל מימן את רכישת הקרקע, אלא רק על מעורבותו ברכישה.
40. לצורך סתירת טענות התובעים ביחס למימון הרכישה על די אביהם, הנתבעים 1-8 צרפו לכתב ההגנה מטעמם (נספח ט"ו) קבלה מאת מנהל מקרקעי ישראל על שם י.ש על סך 603.12 ל"י. על גבי הקבלה מצוינים המספרים ----/24,25, כאשר בחוזה המכר (נספח ט' לכתב ההגנה מטעם נתבעים 1-8) מצוין הנכס כחלק מחלקה 24,25 בגוש ----. מנתונים אלו אך סביר כי קבלה זו שצורפה היא בעבור תשלום עבור הנכס. אכן שמו של י' אבי התובעים לא מופיע על קבלה זו ועל פניו ניתן ללמוד מהמסמך כי המנוחה היא ששלמה לכאורה את עיקר סכום הרכישה.

     יחד עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה לא עבדה להשתכרותה והיתה עסוקה בעיקר בטיפול בתובעים שהיו קטינים ומשכך לא היתה לה את היכולת הכלכלית למימון הרכישה לבדה. הנתבעים לא טוענים כי המנוחה מימנה את רכישת הקרקע לבדה מכיסה, אלא כי ילדיה ב' ז"ל ו-מ' ז"ל סייעו לה. לטענתם ל-י' ז"ל לא היתה את היכולת הכלכלית לרכוש את הנכס או לסייע לאימו ברכישה. אלא מאי? הנתבעים כמו התובעים לא הציגו ראיות מהן ניתן ללמוד כי רכישת הנכס מומנה על ידי ילדי המנוחה ב' ז"ל או מ' ז"ל. הנתבעים 1-8 צרפו מכתב ממנהל ממקרקעי ישראל אשר מופנה למנוחה ול-מ' ז"ל בכתובתו בק"א, שם נרשם כי מצורף חוזה המכר לחתימה (נספח ט"ז לכתב ההגנה). ממסמך זה ניתן ללמוד על מעורבות מ' ז"ל ברכישת הנכס אך ודאי לא ניתן ללמוד על מעורבות במימון הנכס.

41. מטעם זה, וכאשר הצדדים כולם מודים כי למנוחה לא היו די כספים לרכישת הנכס, לא מצאתי כי יש מקום להעדיף את גרסת הנתבעים באשר לאופן מימון הנכס. דווקא לאור התנהגות המשפחה כולה משך עשרות רבות של שנים וחילופי שלושה דורות, אשר אפשרו לאבי התובעים ולאחר מכן לתובעים להחזיק בנכס ללא כל טענה, מחזקת את גרסת התובעים כי אביהם הוא שמימן את הנכס, ולכל הפחות מטה את הכף כך שיש להעדיף את גרסתם על פני גרסת הנתבעים.

            לכך מצטרפת העובדה כפי שטענו התובעים כי כל אחד מבין ששת האחים, רכש לעצמו נכס מקרקעין, העובדה כי אבי התובעים הפעיל מונית כשהוא משמש כנהג ואף העסיק שני נהגים שכירים. כמו כן אבי התובעים אף נישא בגיל מאוחר יחסית בהיותו בן 36 שנים, מה שבאופן תאורטי אפשר לו לחסוך שכן הוצאותיו במשך השנים היו נמוכות יחסית. כל אלה מחזקים את המסקנה המסתברת כי הייתה בידו האפשרות לממן הנכס ומשכך וכאמור לעיל אין להעדיף את גרסת הנתבעים בעניין זה (ראו לעניין זה סיכומי התובעים סעיפים 16.1- 16.8).

התנהגות הצדדים והתצהירים

42. כאמור לעיל, לטענת התובעים הסבא והסבתא מעולם לא התגוררו בנכס ואביהם התגורר בו כבר בשנים הראשונות לאחר מסירתו. הנתבעים טוענים כי לאחר מסירת הנכס בין השנים 1950-1953 התגוררו בו בן המנוחה מ.ש ז"ל ביחד עם אישתו וביתם, ובין השנים 1953-1955 התגוררו בנכס בן המנוחה ח' ז"ל ואישתו. לטענת הנתבעים הבן י' ז"ל – אביהם של התובעים עבר להתגורר בנכס רק בשנת 1959 או בסמוך לכך. בין הצדדים אין מחלוקת כי י' ז"ל התגורר בנכס עוד בטרם התחתן וכי כאשר התחתן בשנת 1960 עברה אישתו מ' ז"ל להתגורר עימו בנכס. אין גם מחלוקת כי התובעים – שני ילדיו של י' נולדו בנכס וגדלו שם, כאשר לטענת הנתבעים, אשר מוכחשת על ידי התובעים, המנוחה התגוררה עימם שם בשנים האחרונות לחייה. אין גם מחלוקת כי גם לאחר שנפטרה המנוחה בשנת 1971 המשיך י' להתגורר בנכס עם ילדיו-התובעים. אין גם מחלוקת כי לאחר פטירתו של י' ז"ל בשנת 1986 המשיכו בניו – התובעים להתגורר בנכס וכי התובע 2 מתגורר שם עד היום. למעשה אין כל מחלוקת כי מרגע שעבר י' ז"ל להתגורר בנכס, בין אם בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת ובין אם לקראת שנות ה-60 של המאה הקודמת, י' ז"ל הוא היחיד שהחזיק בנכס, ומיום פטירתו ועד היום בניו-יורשיו הם היחידים שמחזקים בנכס. משכך גם לא מצאתי כי יש טעם להכריע בשאלה אם בין השנים 1950-1955 התגוררו בנכס בנים אחרים של המנוחה פרט לי' ז"ל וזאת משמדובר בתקופה זניחה ביחס לתקופה שלמעלה מ-60 השנים שבאו לאחר מכן. כך גם לא מצאתי טעם להכריע בשאלה אם המנוחה התגוררה בנכס ב-ר.ה בשנים האחרונות לחייה. הצדדים מסכימים כי המנוחה שהתה בנכס ב-ר.ה זמן רב בשנותיה האחרונות כיוון שסייעה רבות בגידול התובעים, לאחר שאימם עזבה את הבית והם נשארו במשמורת אביהם. גם אם המנוחה בטרם פטירתה התגוררה שנים בודדות בנכס על מנת לטפל בילדים אין משמעות הדבר כי סברה שהנכס שייך לה או כי עברה להתגורר בו בגלל הבעלות בו. אבי התובעים התגורר בנכס שנים רבות קודם ושנים רבות לאחר מכן, ולאחר פטירתו התגוררו שם ילדיו.
43. הכל מודים כי משך כל השנים הללו, לכל הפחות משנת 1959 ועד לשנת 2019, היינו, לכל הפחות 60 שנים, לא קמה כל טענה מצד אף לא אחד מהנוגעים בדבר, תחילה המנוחה ולאחר מכן יורשיה ולאחר מכן יורשיהם, ביחס לחזקה בנכס. אבי התובעים נהג בנכס מנהג בעלים עד לפטירתו ולאחר פטירתו ועד היום נוהגים בו התובעים מנהג בעלים ללא שקמה כל טענה מצד כלשהו. התנהגות המנוחה ולאחר מכן ילדיה ונכדיה יש בה לטעמי ללמד כי הכל סברו שהזכויות בנכס שייכות לאבי התובעים ולאחר פטירתו ליורשיו-התובעים, וזאת בין אם נרכש על ידו מלכתחילה ובין אם הועבר לידיו בתמורה ושלא בתמורה. הטענה כי הנתבעים סברו שהנכס שייך להם ואך נמצא בשימושם של התובעים משך כל כך הרבה שנים, לא סבירה בעליל ואין לקבלה.
44. טענת הנתבעים כי החתימה על התצהירים נועדה אך על מנת לאפשר לתובעים "היתומים הצעירים" להתגורר בנכס לאחר מות אביהם, אינה סבירה, נוגדת את השכל הישר וכל הגיון כלכלי פשוט.

            לעניין זה יש להדגיש מספר דברים. ראשית, בעת שנפטר אבי התובעים היה התובע 1 בן 28 שנים והתובע 2 בן 26. לא דובר בקטינים או בבגירים שאך עתה בגרו ומצויים בתחילת חייהם. ברור כי אנשים בני 26 ו-28 הם אנשים מבוגרים לכל דבר ועניין אשר אינם תלויים בהוריהם ויכולים לדאוג לעצמם וראוי שיעשו כן. בגיל זה ובוודאי במועדים הרלוונטיים לתביעה, נהוג היה כי ילדים בגיל בו היו התובעים בעת פטירת אביהם נוהגים לדאוג ולכלכל את עצמם, והם גם בעלי משפחות משל עצמם ונושאים על גבם את פרנסת ילדיהם שלהם. הנתבעים לא הציגו כל ראייה ממנה ניתן ללמוד כי מצבם של התובעים היה חריג וכי הם נזקקו לתמיכה כלכלית ואין כל סיבה להניח כי כך היה. דומה כי הבחירה לכנות את התובעים "יתומים צעירים" או "נערים צעירים", תוך שימוש בטענה להיותם ב"מצוקה כלכלית" ו-"זקוקים לסיוע" הינה מכוונת וברורה וכל מטרתה להקנות לגרסת הנתבעים באשר למטרת חתימת תצהירי ההסתלקות, סבירות ונימוק ובפרט נוכח העובדה כי האמור בתצהירי ההסתלקות ותוכנם עומד בניגוד גמור לטענה זו ואינה מתיישב עמה כלל. לטעמי נוכח העובדה כי גילם של התובעים במועד חתימת התצהירים הינה עובדה ברורה אשר אינה זקוקה לכל ראיה בתמיכה פרט ליום הולדתם כשלכך כאמור מצטרף תוכן התצהירים פועלת לחובתם של הנתבעים ופוגמת באופן מהותי בגרסתם ובסבירותה של גרסתם.  

45. לכך מצטרפת העובדה כי ככל וזו הייתה המטרה, הרי שפרט לכך כי היה מצופה כי הדבר יימצא ביטוי בתצהירים שנחתמו, הרי שגם מצופה היה כי תקופת המגורים תהא קצובה ו/או מוגבלת לתקופה מסוימת. 
46. באם לא די בכך, אין צורך להדגיש, כי המדובר בנכס בתל-אביב – בית צמוד קרקע ששוויו הכספי אינו מבוטל והוויתור על דמי שימוש, הימנעות מנקיטת כל הליך משפטי כמו פירוק שיתוף ו/או הגשת תביעה לפינוי והימנעות מהעלאת כל טענה כנגד שימושם והחזקתם הבלעדית של התובעים בנכס במשך עשרות שנים, מדברת בעד עצמה ופועלת לחובתם של הנתבעים ומחזקת את טענתם התובעים כי הימנעות הנתבעים מלעשות כן נבעה מהבנתם כי הבעלות בנכס שייכת לאביהם.

            לא זו אף זו אלא שהתובע 2, י.ש אף מנהל בנכס עסק- מספרה, מה שסותר הן הטענה בדברם מצבם הכלכלי הקשה של התובעים ומחזק את הטענה כי הנתבעים נמנעו במשך עשרות שנים מלהעלות כל טענה כנגד השימוש והחזקה הבלעדית שהתובעים עושים בנכס שנים רבות וארוכות.

47. לכך יש להוסיף כי יורשים רבים ידעו ו/או היה עליהם לדעת על הסכסוך בין התובעים לבין עצמם ועל כך כי התובע 1 עבר בכלל לפני שנים להתגורר בחולון, ראו למשל עמ' 76 ש' 24-34. לפיכך וככל שמטרת חתימת התצהירים הייתה להבטיח המשך מגורים ליתומים הצעירים התובעים, הרי משעה שהתובע 1, עזב את הנכס ופנה לנהל חיים עצמאיים מחוץ לנכס, הרי שמטרה זו אינה רלוונטית עוד ואין בה עוד כל צורך.

            ראו לעניין זה שאלות בית המשפט בעמ' 76 שורות 19- הסוף:

"ש.      ביהמ"ש: כיוון שאדוני עושה רושם של אדם מבין ובכיר, אם זו היתה המטרה להבטיח את המגורים של שני האחים, בניו של י', ואנחנו מהעדויות שומעים שהאח מ' עבר לחולון כבר בשנת 1988. משנת 1988 עד היום עברו למעלה מ- 30 שנה, זאת אומרת שאם המטרה היתה להבטיח את המגורים של שני האחים, יסביר לי אדוני איך אף אחד מאלה שטוענים שיש להם זכויות בנכס לא קם ואמר רבותיי, זאת היתה המטרה, המטרה היום לא רלוונטית, אח אחד גר בחולון. היא הנותנת.

ת.         אענה, זה לא שאף אחד לא עסק, אני לא יודע אם עסקנו בזה 17 או 20 שנה עם מ', היה ניתוק מוחלט רק בגלל הדבר הזה. כל הזמן עסקנו ורצינו שק' ישלם חלק ויעזור למ' בתקופה הקשה.

ש.        ביהמ"ש: היחסים ביניהם זה עניין שלהם.

ת.         ניסיתי ולא הצלחתי, שק' ישלם לאח שלו.

ש.        ביהמ"ש: שאלתי לגבי היורשים לבין האחים, אני מבין את הרצון הטוב לעזור לשני האחים, אבל מרגע שהנכס הזה לכאורה נועד לשרת את שני האחים, מה מנע מהיורשים האחרים לבוא ולטעון אדוני צא מהנכס, רוצים למכור אותו או לרשום אותו על שם הסבתא ולעשות חלוקת עזבון, רוצים לעזור למ' ולקבל את החלק שלו, תסבירו לי אם זאת המטרה למה אתם לא פעלתם והגשתם תביעה לדמי שימוש ראויים או כל תביעה אחרת מתאימה?".

48. זאת ועוד, פרט לערך הראייתי שיש ליתן לתצהירים אשר נחתמו על ידי ילדי המנוחה , ובהם יש לראות למעשה הודאה בזכות התובעים בנכס, הרי שהחזקה והשימוש הבלעדי בנכס על ידי אבי התובעים והתובעים, לרבות ניהול עסק בנכס כשלכך מצטרפת התנהגות הצדדים אשר מלמדת על הסכמה ברורה כי לנתבעים זכויות בנכס תוך הימנעות מהעלאת כל טענה ו/או דרישה מצד הנתבעים במשך עשרות שנים, מחזקת את טענת התובעים לבעלות אביהם בנכס.

            ראו לעניין זה ע"א 765/81 שמואל חיון נ' אלעד חיון [פורסם בנבו, 1.5.2019] בו נקבע בסעיף 22 לפסק הדין: "אכן, חזקה היא כי מי שמחזיק בנכס ונוהג בו מנהג בעלים באין מוחה ובאין מפריע, הוא הבעלים של הנכס (ראו: יהושע ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 21 (1999)). חזקה זו, כמובן, ניתנת לסתירה, אך היא לא נסתרה במקרה דכאן;...".

            בע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי [פורסם בנבו, 1.8.2010] נקבע בסעיף 12 לפסק הדין:

            "החזקה בנכס מהווה אמנם נתון חשוב, אך היא אינה מספיקה להוכחת בעלות במקרקעין (ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח פסקה 5 לדברי השופט י' עדיאל ([פורסם בנבו], 17.1.05), להלן: ענין קיסרי; חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל 271-275, ובמיוחד עמ' 274, הערת שוליים 31 (2001)). לצורך הוכחת בעלות, נדרשת "ראייה ממשית נוספת" המצטרפת ליסוד החזקה בשטח (ע"א 238/63 אחמד צאלח חיסוי נ' מדינת ישראל פ"ד, כרך יח(2), 41, 43 (1964); ע"א 525/73 עזבון סולימאן עבדאללה עיסה נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1), 729, 731-732 (1975); ענין קיסרי, פסקה 10 לדברי השופט י' עדיאל; כן ראו: ע"א 9974/05 הפטריארכיה הסיריאנית אורתודוכסית נ' הוד קדושתו הפטריארך הארמני של ירושלים ויורשיו, פסקאות 25-28 ([פורסם בנבו], 28.5.2008)). בכך סטתה שיטת המשפט הישראלית משיטות המשפט המקובל, בהן הוכרה הדוקטרינה של ה-Lost Grant. לפי דוקטרינה זו, חזקה ממושכת בנכס עשויה ללמד כי בזמן מן הזמנים הוקנתה למחזיק הבעלות בנכס, וכי רק הראייה לכך אבדה עם השנים...".

            בעניינו וכפי שעוד אעמוד ואבהיר בהרחבה, אותה ראייה ממשית, היא תצהירי ההסתלקות עליה חתמו היורשים.

49. עוד אזכיר בעניין זה כי העסקאות נשוא התובענה שבפניי החלו ביום 18.7.1950 עם חתימת ההסכם בין נ.ש ז"ל לבין חברת דיור למשוחררי המלחמה בע"מ ועד לרכישת הקרקע ע"י המנוחה בעל פי חוזה מיום 3.2.69. על כן לא חל עליהן חוק המקרקעין (ראו הוראת סעיף 166 (א) לחוק), על סעיף 8 שבו הקובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב" (לדרישת הכתב שבסעיף 8 הנ"ל כדרישה מהותית לקיומה של העסקה ראו: ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עיזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו(2) 781, 789-788 (1972) (להלן: "עניין גרוסמן"); ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 291-290 (1979). לריכוכה של דרישה זו ראו ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ [פורסם בנבו], 21.3.2011].
50. על ענייננו חלה הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (להלן: חוק הפרוצדורה), המורה כי "תביעות (או: טענות) הנוגעות לכל מיני התחייבויות, הסכמים, שותפות, קבלנות או הלוואה, שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים והעולות על אלף גרוש, צריכות להיות מוכחות במסמך (סנד)" (לנוסח המחייב של הסעיף ראו: ע"א 62/52 דיין נ' אבוטבול, פ"ד ט(2) 1047, 1050 (1955)). דרישת הכתב שבסעיף 80 לחוק הפרוצדורה היא כידוע דרישה ראייתית וכבר נפסק כי אין לנקוט ביחס אליה גישה מחמירה וניתן להסתפק "בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית" ו"להבטיח כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה" (ע"א 65/49 פריזלר נ' וויס, פ"ד ה(2) 878, 889 (1951); ראו גם: ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 29.9.2005) (להלן: "עניין קיסרי")). לפיכך הצגת הסכם כתוב המעגן את זכות אבי התובעים ז"ל בנכס איננה תנאי בלעדיו אין להוכחת אותה הזכות ודי לעניין זה שהתובעים יציגו מסמכים אחרים בכתב, ואף ראשית ראיה בכתב הנתמכת בעדות על-פה, ובלבד שאלו יספקו הוכחה מהימנה לכך שזכות הבעלות הנטענת אכן ניתנה לאביהם (ראו גם: עניין גרוסמן, עמ' 789; עניין קיסרי, פסקה 8; כן ראו יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1472-1459 (2009) (להלן: קדמי).

            אותה מסמך אחר בכתב הינו תצהירי ההסתלקות עליהם חתמו היורשים כשלאלה מצטרף כל האמור לעיל ולהלן באשר לגרסת הנתבעים.

51. עוד אוסיף שמעיון בנוסח תצהירי ההסתלקות אין כל רמז לנטען על ידי הנתבעים באשר למטרה שעמדה ביסוד חתימת התצהירים, הבטחת המשך מגורי התובעים בנכנס. כל תצהירי ההסתלקות זהים בלשונם, למעט השינויים המחויבים בלשון הפניה (זכר או נקבה) ובמהות הקרבה למנוחה (בן או נכד/ה) :

אני הח"מ.... לאחר שהוזהרתי להצהיר את האמת .... מצהיר בזאת כדלקמן:

1. אני בנה/ נכד/ה של המנוחה י.ש ז"ל ת.ז ------ אשר נפטרה בשנת 1971.
2. המנוחה לא השאירה אחריה צוואה ועל פי דין אני זכאי/ת לרשת אותה.
3. אני מסתלק/ת מחלקי בעזבון אמי/סבתי המנוחה.
4. אני עושה תצהירי זה לראיה בדבר הסתלקותי המוחלטת וללא תנאי מחלקי בעזבון המנוחה י.ש ז"ל.
5. אני מצהיר/ה כי זה שמי זו חתימתי...

     התצהירים לא כוללים מילה וחצי מילה ואינם מתייחסים בשום צורה לזכות שימוש או מגורים של התובעים בנכס. נהפוך הוא, לשונם של התצהירים הינה פשוטה וברורה ונכתב בהם באופן ברור ומפורש כי המצהירים מסתלקים הסתלקות מוחלטת מהעיזבון. המצהירים מצהירים כי הם מודעים לכך שהם יורשי המנוחה על פי דין וזכאים לרשת אותה וכי הם מסתלקים מהעיזבון הסתלקות מוחלטת ללא תנאי. לא ברור כיצד ניתן ללמוד ו/או להסיק מנוסח התצהירים כי אלו נועדו לאפשר לתובעים להמשיך ולהשתמש בנכס.

52. הוראות תצהירי ההסתלקות ברורות וחד-משמעיות, והן עולות בקנה אחד עם גרסת התובעים. מנגד, גרסת הנתבעים, הפירוש והמטרה שהם מבקשים לתת לנוסח תצהירי ההסתלקות ולשונם, מאולצת ועומדת בניגוד ברור לאמור בו, ללשונו והוראותיו של תצהיר ההסתלקות. טענה זו נוגדת לכל כלל פרשני מקובל.

53. יתר על כן, טענת הנתבעים בעניין זה, היא טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, דבר המנוגד להוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהד' תש"ע-2009 חלק שלישי, בעמ' 1507-1514 וההלכות שצוטטו שם). אך אין צורך להסתמך על החוק העותומאני: די בכלל בדיני חוזים, לפיו כאשר הצדדים העלו את ההסכמה ביניהם על הכתב – יש להניח שבכך באו לסכם את המשא ומתן שהתנהל ביניהם קודם לעריכת המסמך ולמצות בכתב את כל שסוכם ביניהם, באופן שלמסמך יש ערך קונקלוסיבי (ראה ספרו הנ"ל של י. קדמי בעמ' 1501 וההלכות שצוטטו שם). הוראות תצהירי ההסתלקות במקרה דנא הן ברורות, ולכן יש ליתן משקל מכריע ללשון החוזה (דברי כב' השופט י' דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, לא פורסם [פורסם בנבו] – 28.1.08, פסקה 27, ובע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ, לא פורסם [פורסם בנבו] - 13.2.08, פסקה 43; ראה גם התיקון האחרון שנעשה בתשע"א בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שאינו חל על חוזים שנחתמו לפני כניסתו לתוקף, אך מבהיר כי "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון ההסכם, יפורש החוזה בהתאם ללשונו").      

54. לעניין זה יש להוסיף כי אין חולק שהתצהירים נערכו על ידי עורך דין ולא על ידי המצהירים בעצמם. לפיכך אך ברור כי ככל שהיה ממש בטענת הנתבעים כי מטרת תצהירי ההסתלקות הייתה לאפשר לתובעים, היתומים הצעירים להמשיך ולהתגורר בנכס לאחר מות אביהם, כפי טענת הנתבעים, הרי שכל עו"ד סביר ואפילו מתחיל וללא כל ניסיון מעשי ממשי, היה בוחר בכלי משפטי ובנוסח אחר ובוודאי של היה בוחר לעגן זאת בתצהיר הסתלקות. טענה זו הינה מופרכת לחלוטין ובפרט כשלכך כאמור מצטרף גילם של "היתומים הצעירים" / התובעים במועד חתימת התצהירים. 

     ראו לעניין זה שאלות בית המשפט בפרו' הדיון עמ' 70 שורות 19-27:

"ש. ביהמ"ש: אומרים להמשיך לילדים לגור בבית, הילדים של כולם פה היו נשואים ובעלי משפחות, איזה ילדים מדברים, ילדים הם בני פחות מגיל 18?

ת.    התובעים פה. הרעיון פה לא להוציא אותם החוצה.

ש.    ביהמ"ש: עד מתי, עד 120?

ת.    כן, אני בא להגיד את זה. זה ידוע. כל זמן שהם גרים שם שיגורו. חד משמעית.

ש.    ביהמ"ש: אם כך, מה היתה הבעיה להחתים על תצהירים 'אנו מקנים לילדי המנוח יצחק.. משהו שקשור לזכות מגורים. אין שום קשר בין נוסח התצהיר לבין מה שכתוב בו?

ת.    נכון.

ש.    ביהמ"ש: אז איך אפשר לתת משקל לכל הטענות האלה?"

ובהמשך בעמ' 76 שורות 22- 31:

"ש.      ביהמ"ש: אקשה עליך, אני מתרשם שמדובר באנשים אינטליגנטיים, אם היתה כוונה, למה אין לכך כל תיעוד במסמך אחר או לרשום מכתב שאני מבקש להבהיר כך או כך, ראשית ראיה לנוסח הברור של התצהיר שמדבר על הסתלקות מעזבון ולא זכות מגורים? כיצד אני אמור לקבל את הגרסה שכל השחקנים החשובים לא איתנו. איך אני אמור לקבל טענות בעל פה מול מסמך בכתב?

ת.    אין לך מושג כמה אתה צודק כב' הש', התסכולים שלנו שאבא שלי שהיה הכי קרוב לדוד ב', על זה היה הויכוח בדיוק, מישהו הכתיב לדוד ב' נוסח והוא עשה את כל הדבר הזה בעצמו וגם הבת שלו לא נמצאת פה רק בגלל הדבר הזה, שהוא רצה לעשות טוב ויצא משהו אחר. מסכים איתך בכל מילה שאתה אומר, ברור. אמרתי יותר מזה לאבא שלי, שיש לך ארבעה ילדים, מה אנחנו פחות חשובים מהם? אמר ניתן להם".

55. הנתבעים הם אלה, אשר טוענים בעצמם כי הליך החתימה על התצהירים נמשך זמן רב (כשנתיים וחצי) כיוון שלא כל היורשים הסכימו ליוזמה ונדרש לשכנעם. טענה זו דווקא מחזקת את גרסת התובעים על פיה החותמים ידעו היטב על מה הם חותמים וכי משמעות החתימה היא כי אין להם כל זכויות בנכס ב-ר.ה. הטענה כי החותמים סברו שמשמעות התצהירים היא מתן זכות שימוש בלבד לתובעים בנכס ב-ר.ה, כאשר ממילא כולם מודים כי זכות כזו נתנה ואין עליה כל מחלוקת, אינה מתיישבת עם הטענה כי נדרש זמן רב (כ-3 שנים) להחתים את כל היורשים על מנת לשכנע אותם לחתום.
56. כאמור לעיל חלק מהיורשים שחתמו על תצהירים הלכו לעולמם זה מכבר (שלושה בנים של המנוחה, נכד, נכדה וכלה) ולנכדה נוספת שחתמה, הגב' י.ח (נתבעת 16) מונה אפוטרופוס. אין אפשרות לחקור מצהירים אלה על תצהיריהם וניתן ללמוד על כוונתם כפי שזו משתמעת מתוך הנסיבות והראיות שהוגשו לפניי כמו גם ובעיקר וכאמור לעיל מתוכנם ולשונם הפשוטה והברורה של תצהירי ההסתלקות, הכל כאמור לעיל.
57. אין מחלוקת בין הצדדים כי מי שטיפל בהחתמת היורשים על התצהירים הוא בן המנוחה ב' ז"ל. נכדת המנוחה (ביתו של הבן י' ז"ל) הגב' נ.מ (נתבעת 4) טענה כי ב' ז"ל החתים אותה על התצהיר מבלי שהוסברה לה מהות המילה עזבון וללא נוכחות עורך דין. לטענתה, נאמר לה היכן לחתום והיא לא ידעה שהתצהיר יכול לשמש עילה להעברת הנכס לידי בני דודיה – התובעים (סעיף 2-3 לתצהיר הנתבעת 4). נכדי המנוחה (ילדיו של א.ש ז"ל) נ.ש, מ.ש, ע.ר וה. י. (נתבעים 10-13) טענו כי ב' ז"ל הזמין אותם לפגישה אצלו בבית אליה הגיעו כל האחים למעט האח ד.ש. לטענתם במהלך הפגישה פנה אליהם ב' ז"ל במפתיע וביקש כי יחתמו על מסמך כדי לסייע לבני דודם היתומים הצעירים ולאפשר להם לגור בדירה עד שמצבם הכלכלי ישתפר. לטענתם בשום שלב לא הוסבר להם כי בחתימתם על התצהיר הם מוותרים על ירושתם. לטענתם החתימה נעשתה ללא נוכחות עורך דין וכנראה חתימתו של עו"ד ע.א הוספה לאחר מכן. הנה כי כן, החותמים כולם (למעט ד.ש כפי שיפורט להלן) אינם מתכחשים כי חתמו על המסכמים ואין כל מקום לקבל את הטענה כי המצהירים, אשר היו כולם אנשים מבוגרים וכשירים לא ידעו על מה חותמים. 
58. כאמור לעיל, היורשים שחתמו על התצהירים כפי שפורטו לעיל טענו כי הדוד ב' החתים אותם על התצהירים ובלא שנכח עורך דין במועד החתימה, זאת על אף שהתצהירים מאומתים על ידי עורך הדין ע.א. עו"ד ע.א נחקר בדיון שהתקיים ביום 20.4.21 וטען שלמיטב זכרונו, כל המצהירים למעט מצהיר אחד אשר חתם בביתו חתמו כולם אצלו במשרד בפניו ולאחר שהסביר להם על מה הם חותמים. עו"ד ע.א גם הדגיש כי מדובר בעבודות שהתרחשו לפני כ-40 שנה ומטבע הדברים הוא אינו זוכר במדויק את הפרטים של כל חתימה וחתימה. ב"כ הנתבעים 9-16 עימת את עו"ד ע.א עם טענות ומסמכים מתיק בניין מעיריית תל אביב ממנו הוא לכאורה למד כי בחלק מהתקופה שנחתמו התצהירים עו"ד ע.א כבר עזב את משרדו ברחוב דובנוב בתל אביב (שם זכר שנחתמו התצהירים) ועבר למשרד אחר ובכך לשיטת הנתבעים, יש לפגוע במהימנותו של עו"ד ע.א ולהטיל ספק אם התצהירים אכן נחתמו בפניו. בכל הכבוד, לא מצאתי כי יש בטענות אלו ובמסמכים אלו לפגוע במהימנותו של עו"ד ע.א. כאמור לעיל המדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה מ-40 שנה ואך טבעי כי הפרטים המדויקים לא זכורים לעורך הדין ע.א. עדותו של עו"ד ע.א היתה סדורה, ברורה ומהיימנה עלי ולא מצאתי כי יש מקום להטיל בה כל דופי.
59. מכל מקום, אין זה העיקר וזאת משממילא הטענות כי לא נכח עורך דין במועד החתימה אינן מורידות מערך הראיה היות שאין צורך להתייחס למסמך כתצהיר. כבר דחיתי את הטענה כי התצהירים תקפים כתצהירי הסתלקות זאת בשונה ממשמעותם של התצהירים כמסמכים שיש בהם הודאה בזכותם של התובעים. המצהירים כולם (למעט ד.ש) מודים כי חתמו על המסמכים ומשכך ישנו מסמך ברור המאשר למעשה כי הנכס ב-ר.ה שייך לתובעים. השאלה אם החתימה אומתה על ידי עורך דין אינה מורידה מהמשקל שיש ליתן לתוכנו, מקום שהכל מודים כי חתמו על המסמך. אין לקבל את טענת היורשים כי לא הבינו על מה חותמים או את משמעות החתימה. חזקה היא כי אדם מבוגר החותם על מסמך בו נרשם מפורשות כי הוא יודע שהוא יורש וכי הוא מסתלק מהעזבון הסתלקות מוחלטת ללא תנאי, מבין כי הוא מוותר על חלקו. מכל מקום, מצופה מאדם מבוגר וכשיר שיברר על מה הוא חותם בטרם החתימה. לכך מצטרפת העובדה כי תצהירי ההסתלקות נשוא התובענה דנן נחתמו לאחר שילדי המנוחה חתמו בעבר על תצהירי הסתלקות לטובתה לאחר פטירת בעלה המנוח ולפיכך היו מודעים למשמעות החתימה כל תצהיר הסתלקות, ראו לעניין זה שאלות בית המשפט בעמ' שורות 1- 17.
60. זהו המקום לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד. טענתו של אדם כי חתם על מסמך מבלי להבין את תוכנו או משום שסבר שתוכנו שונה מהאמור בו, טענה המוכרת בפסיקה כ"הלכת האפסות", תתקבל רק במקרים חריגים בלבד. נקודת המוצא הינה כי "בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאותה הסכמה יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965)). בהתאם נפסק כי הנטל להוכיח כי החתימה אינה משקפת את ההסכמה שהושגה בין הצדדים, הינו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענה אחרת בהליך אזרחי (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602 (1993); ע"א 36/99 יפה נ' עזבון גלזר, פ"ד נה(3) 272 (2001)).
61. נכד המנוחה ד.ש (נתבע 9) טען כי מעולם לא חתם על המסמך וכי חתימתו זוייפה. לטענתו, אחיו חתמו על המסמך במפגש המשפחתי בבית הדוד ב' ז"ל, מפגש אליו הוא כלל לא הגיע. לטענתו לאחר המפגש ב' ז"ל התקשר אליו וניסה לשכנע אותו לחתום, אך הוא סרב. ביום 16.12.20 הוגשה חוות הדעת המומחית לגרפולוגיה, הגב' איה שוחט וזאת לאחר שמונתה על ידי כמומחית בית המשפט ביום 10.6.21. בסעיף 5 לחוו"ד נכתב "מסקנתי ממצאי הבדיקה, ועל סמך הדוגמאות להשוואה שהיו בפני, היא כי סביר מאוד שהחתימה בתצהיר שבמחלוקת לא נכתבה על ידי מר ד.ש. הסיוג ברמת הוודאות של המסקנה נובע בעיקר מהיעדר מסמך תצהיר מקורי. " המומחית לכתב יד, גב' איה שוחט לא נחקרה על חוות דעתה ועל פניו יש מקום לקבל את מסקנותיה על פיהן סביר מאוד כי החתימה לא נכתבה על ידי מר ד.ש, זאת תוך ההסתייגות היות וחוות הדעת לא נערכה תוך עיון במסמך תצהיר מקורי אלא אך בהעתק התצהיר. למרות כל זאת, לא מצאתי כי עניין זה יש בו לפגוע בתוצאה הסופית של פסק הדין ומשכך אין בכוונתי להכריע בשאלת הזיוף. כבר עמדתי על כך שהתצהירים אינם תקפים כתצהירי הסתלקות במובנם המשפטי, וזאת משלל הנימוקים אשר פורטו לעיל ועליהם אין צורך לחזור. היורשים לא וויתרו על ירושתם, וגם אם היתה להם כוונה כזאת, היא לא השתכללה לכדי הסתלקות על פי דין. מטעם זה, כל יורשי המנוחה על פי דין, כפי שפורטו בבקשה לצו ירושה הם יורשיה של המנוחה, לרבות ד.ש – הנתבע 9. השאלה שנשאלת בפרק זה של פסק הדין אינה האם חותמי התצהירים ובתוכם ד.ש ויתרו על ירושתם, אלא האם הנכס ב-ר.ה כלול בנכסי העזבון. חתימת כלל היורשים על התצהירים (ולא במובנם המשפטי של תצהירי הסתלקות) בצירוף כלל הנימוקים כפי שפורטו לעיל, מהווה ראיה משמעותית וכבדת משקל לכך שהכל סברו כי הנכס ב-ר.ה שייך לי' ז"ל ואחר כך ליורשיו – התובעים. מסקנה זו עומדת בין אם נתבע 9 חתם על המסמך ומודה בכך ובין אם לאו. ברי כי גם אם ד.ש סרב בתוקף לחתום על המסמך והתכחש התכחשות מוחלט לזכויות התובעים בנכס ב-ר.ה, אין בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגעתי.
62. המדובר ביורש אחד אל מול שלושה עשר יורשים (מספר היורשים בעת חתימת התצהירים), אשר אישרו כי למעשה הנכס שייך לתובעים. ויוזכר, ד.ש הוא נכד של המנוחה, הוא, כמו יתר בעלי הדין בתיק זה, לא לקח חלק במסכת העובדתית העומדת בבסיס המחלוקת בזמן אמת, והמידע שיש לו אודות הנכס ושאלת הבעלות בו, זהה למידע שיש לאחרים והתכחשותו לבעלות בנכס אינה נשענת על עובדות שידועות לו טוב יותר מלאחרים ובכל מקרה זה לא הביא כל ראייה שיהא מכוחה לסתור את טענות התובעים. משכך לא מצאתי כי הכרעה בעניין השאלה האם חתימתו על המסמך מזויפת, תשליך על המסקנה הסופית על פיה התצהירים נחתמו היות והכל סברו שהנכס שייך ל-י' ולאחר מותו ליורשיו – התובעים.

63        לכל אלה מצטרפת העובדה כי הבקשה לצו ירושה אחר המנוחה הוגשה כ-48 שנים לאחר פטירת המנוחה, וזאת רק כאשר התגלה כי פרט לנכס ב-ר.ה כולל עזבון המנוחה נכס נוסף ב-ג.ש. הצדדים כולם מודים כי עד שהתגלה הנכס ב-ג.ש סברו כולם כי על שם המנוחה רשום רק הנכס ב-ר.ה. כל עוד לא התגלה הנכס ב-ג.ש לא ראו הנתבעים כל צורך להוציא צו ירושה אחר המנוחה וזאת ככל הנראה ולא בכדי שכן סברו כי אין בעזבונה נכסים להם הם זכאים. אינני רואה כיצד ניתן להסביר התנהגות זו באופן אחר ובוודאי כאשר מצרפים את כלל הנסיבות בתיק יחדיו: התנהגות הצדדים משך למעשה מ-60 שנה אשר לא טענו כל טענה כנגד י' ז"ל ובניו בשל שימושם הבלעדי בנכס, החתימה על התצהירים ולשונם הברורה והמפורשת והקביעות כאמור לעיל באשר לגרסתם הנתבעים באשר למטרה שעמדה ביסוד החתימה על התצהירים, ההנחה כי בעזבון במנוחה אין נכסים פרט לנכס ב-ר.ה הרשום על שמה, והגילוי של נכס נוסף על שם המנוחה ב-ג.ש. לאור כל המפורט לעיל מסקנתי היא כי הנכס ב-ר.ה הינו בבעלותו של י.ש ז"ל, אבי התובעים, והתובעים כיורשיו הם בעלי הזכויות בו והם זכאים להירשם כבעליו.

טענת התיישנות

64. משכך ולאחר שהכרעתי בשאלת הבעלות בנכס נשוא התובענה וקבעתי כי זה בבעלות אבי התובעים ז"ל ולפיכך אינו נמנה על נכסי עזבון המנוחה, יש לעבור ולהכריע בטענת הנתבעים להתיישנות התביעה בהתאם למתווה אותו קבעתי, כמפורט לעיל.
65. סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה."

     תקופת ההתיישנות מוסדרת בסעיף 5 לחוק ההתיישנות והיא נקבעת בהתאם לזכות הנטענת, כאשר בענייננו, תקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה וזאת משמדובר במקרקעין רשומים ומוסדרים. בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. כלומר, בענייננו, כאשר תקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה, יש להתחיל ולספור אותה מהמועד בו נולדה עילת התביעה. הנה כי כן, אימתי נולדה עילת התביעה? היא השאלה העיקרית שבמחלוקת.

66. כאמור לעיל, לטענת הנתבעים עילת התביעה נולדה ביום רישום הנכס על שם המנוחה, היינו בשנת 1970, לפני כ-50 שנה ומשכך המועד להגשתה חלף. כמו כן טוענים התובעים כי גם אם נניח שיש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד החתימה על תצהירי ההסתלקות הרי זו תמה, היות וחלפו למעלה מ-30 שנים ממועד זה. לטענת התובעים יש לחשב את מרוץ ההתיישנות החל מהיום בו הנתבעים כפרו בזכויות התובעים על הנכס וזאת לאור יחסי הנאמנות שנוצרו בין המנוחה לאבי התובעים. הנתבעים מצידם, דוחים את הטענה כי נוצרו יחסי נאמנות.
67. תקופת ההתיישנות וודאי לא מתחילה ביום בו נרשמו הזכויות על שם המנוחה וגם לא ביום פטירת המנוחה. חתימת היורשים על התצהירים כאמור לעיל מהווה הודאה ברורה בזכות הנתבעים על הנכס ב-ר.ה, ומשכך ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות אשר קובע כי מקום בו נתבע הודה בקיום זכות תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, יש למנות את מרוץ ההתיישנות לכל הפחות מיום החתימה, היינו יום ההודאה בזכות.

     אכן, מאחר והתצהירים נחתמו בין השנים 1987-1990, חלפו למעלה מ-25 שנה מיום חתימתם כך שלא די בכך כדי לצלוח את מחסום ההתיישנות. התובעים כאמור טענו כי בין המנוחה לבין אביהם נוצרו יחסי נאמנות שבין מוכר לקונה, ומשכך ובהתאם לפסיקה יש למנות את מרוץ ההתיישנות רק מרגע שהנאמן כפר ביחסי הנאמנות, היינו מיום בו הנתבעים (הבאים בנעלי המנוחה) כפרו ביחסי הנאמנות שבינם ובין התובעים – הנהנים (הבאים בנעלי אביהם).

68. על פי דוקטרינת הנאמנות הקונסטרוקטיבית, בעת כריתת הסכם מכר מקרקעין, מקום בו הרוכש השלים את חובותיו בהתאם להסכם, נוצרת נאמנות קונסטרוקטיבית בין המוכר לקונה, באופן שהמוכר הוא הנאמן אשר מחזיק בנכס עבור הקונה שהוא הנהנה ביחסי הנאמנות. במקרה כזה ובהתאם לדיני ההתיישנות בתביעות שבין נאמן לנהנה, מרוץ ההתיישנות מתחיל רק ביום בו נודע לנהנה כי הנאמן כופר בנאמנותו (ראה ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן צימבלר פורסם בנבו ביום 29.6.03).  הסדר זה נובע מסעיף 8 לחוק ההתיישנות על פיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." מכיוון שכל עוד הנאמן לא מתכחש להסכם המכר ולמעשה ליחסי הנאמנות, הנהנה לא יודע ולא אמור לדעת כי ישנה עילת תביעה, הרי שיש להתחיל את תקופת ההתיישנות מהיום שנודעה לו עובדה זו. 
69. לטענת הנתבעים, בענייננו לא נוצרו יחסי נאמנות היות והנכס היה שייך למנוחה, מעולם לא הועבר לאבי התובעים ואבי התובעים לא שילם בעבורו. משכך לטענתם לא התמלאו התנאים ליצירת יחסי נאמנות וממילא לא כפרו בה. התובעים לעומת זאת טוענים כי אביהם רכש את הנכס ושילם בעבורו, הוכר והוחזק כבעל הזכויות בו ומשכך קמו יחסי נאמנות בינו ובין המנוחה, יחסים אליהם מתכחשים הנתבעים. לטענתם יש למנות את מרוץ ההתיישנות החל משנת 2017 עת נתגלה הנכס ב-ג.ש, אז לפתע כפרו הנתבעים בזכות התובעים על הנכס ב-ר.ה.
70. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת ההתיישנות להידחות. התובעים אמנם לא הציגו ראיות ברורות לכך שאביהם שילם את התמורה בעבור רכישת הנכס, אך לאחר ניתוח כלל הראיות הובאו בפניי קבעתי יש להעדיף את גרסת התובעים בעניין זה, ואין מקום לחזור על שלל הנימוקים לקביעה זו. משקבעתי כי המנוחה העבירה את הנכס ל-י' ז"ל הרי שבהיותה הבעלים הרשום של הנכס, בינה ובין י' ז"ל, בעל הזכות בנכס נוצרו יחסי נאמנות. התובעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת כי הנתבעים כופרים ביחסים אלו, או שאין בכוונתם לעמוד בחובתם בהתאם לנאמנות ולהעביר הנכס על שם התובעים. הנתבעים כאמור לא טענו כל טענה ביחס לנכס וכלפיי התובעים מזה כ-60 שנים (!) ולתובעים לא היתה כל סיבה להניח כי בכוונתם לעשות זאת, עד שהתעוררו והגישו את הבקשה לצו ירושה, תוך שהם טוענים שהנכס ב-ר.ה כלול גם הוא בעיזבון. יתר על כן, משעה שנחתמו תצהירי ההסתלקות אשר מהווים כאמור הודאה בזכות, נחתם למעשה מסמך נוסף המאשש את ההסכמות לפיהן הנכס שייך לתובעים, ולתובעים לא היתה כל סיבה להניח כי יש מי שמתכחש למסמך זה ולהסכמות שהוא מגלם ו"מקפל" בתוכו. הטענה כי התביעה התיישנה, מקום שהנתבעים אשר חלקם חתומים בעצמם על המסמכים וחלקם באים בנעלי החותמים לא טענו כל טענה משך עשרות שנים, היא טענה חסרת תום לב וראוי היה שלא תטען.
71. זאת ועוד, התביעה באשר להיקף העיזבון באה לעולם בעקבות הגשת הבקשה לצו ירושה. אמנם לכתחילה בקשה לצו ירושה מוגשת לרשם לענייני ירושה ואיננה תובענה ככל תובענה המוגשת לבית המשפט, אלא שמקום שהוגשה התנגדות (כבענייננו) והבקשה מועברת לבית המשפט, הופכת הבקשה לתובענה, המבקשים לתובעים והמתנגדים לנתבעים. משכך לדידי, בנסיבות המיוחדות של תיק זה, ניתן לראות בדרך של היקש את הבקשה לצו ירושה כמעין תביעה עיקרית ואת התביעה למתן צו הצהרתי ביחס להיקף העזבון כמעין תביעה שכנגד. בהתאם לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, לא תשמע טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד בתובענה על תביעה שלא התיישנה. לדידי ישנה מידת מה של חוסר תום לב וטעם לפגם בהגשת בקשה לצו ירושה אחר מנוחה כ-50 שנה לאחר שנפטרה ובמקביל להעמיד את מחסום ההתיישנות (שהוא מחסום דיוני) בפני מי שמנסה להתגונן ולהגן על זכויותיו אשר נובעות מאותן העובדות ומאותן הנסיבות.
72. לאור כל המפורט לעיל, טענה ההתיישנות נדחית.

סוף דבר

73. לאור כל האמור לעיל, התובענה לצו ירושה מתקבלת וההתנגדות לה נדחית. הצדדים יגישו פסיקתא מוסכמת ערוכה כדוגמת טופס 4 לתקנות הירושה. הפסיקתא שתוגש תחתם רק מקום שתהא מוסכמת על כל הצדדים וזאת על מנת למנוע כל טענה ותקלה, עקב ריבוי היורשים וחלקיהם השונים בעזבון המנוחה.
74. התובענה להיקף עזבון ת"ע 74212-06-20 מתקבלת. הנכס ב-ר.ה אינו שייך לעזבון המנוחה והתובעים רשאים להירשם כבעליו. במידת הצורך תוגש פסיקתא לחתימה.
75. אמנם התובענה למתן צו ירושה התקבלה ונדחתה ההתנגדות לה, אך משהתקבלה התובענה להיקף עזבון, הוא סלע המחלוקת העיקרי, יש לפסוק את הוצאות התובעים. בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים ובניהם מהות ההליך והיקפו אשר כלל 2 קדמי משפט, 3 ישיבות הוכחות, ריבוי הבקשות, כתבי בי-דין והיקפם, מהות התובענות והתוצאה אליי הגעתי – נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כשכ"ט הינו סך של 50,000 ₪, אשר ישולמו ע"י הנתבעים לתובעים. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום וככל שלא ישולמו במועד שנקבע לתשלום יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום בפועל.
76. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
77. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת כל פרט מזהה של הצדדים והנכס.

ניתן היום,  ד' כסלו תשפ"ב, 08 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.