מדינת ישראל נ' פלוני

בהתאם להכרעת דין זו, הנאשם מזוכה מחמת הספק מעבירת הפקרה אחרי פגיעה, בהתאם לחלופה המחמירה הקבועה בסעיף 64א(ג) בפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן – פקודת התעבורה או הפקודה) וכן מזוכה מעבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

על-פי כתב האישום, הנאשם היה מעורב בתאונת דרכים אשר כתוצאה ממנה נחבל קטין באורח משמעותי, אושפז בבית חולים ונדרש לתהליך שיקום ממושך. חקירת נסיבות התאונה העלתה כי בשל אופן ריצתו אל הכביש, הייתה זו תאונה בלתי נמנעת וכי הנאשם לא היה אחראי לקרות התאונה. לפיכך הוא לא הואשם בגרימת התאונה או בעבירה הקשורה באופן נהיגתו.

א.עובדות כתב האישום

2.על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 1.4.2017 בשעה 20:30 לערך, נהג הנאשם ברכב מתוצרת 'סקודה' דגם 'פביה' שצבעו אפור (להלן – הרכב), ברחוב שדרות בן זאב בבית שמש, מכיוון רחוב רש"י לכיוון כביש מספר 38. אותה עת, הקטין מ', יליד שנת 2001 (להלן – הקטין), התפרץ בריצה אל הכביש, שלא במעבר חצייה, מכיוון ימין לשמאל לפי כיוון נסיעת הנאשם. רכבו של הנאשם אשר חלף במקום, פגע בקטין, אשר בעקבות הפגיעה הועף באוויר והוטח על הכביש, ומעוצמת המכה איבד את הכרתו. למרות הפגיעה בקטין, הנאשם המשיך בנסיעה ועזב את המקום.

עוברת אורח הזעיקה את מגן דוד אדום, אשר כעבור דקות ספורות הגיע אל המקום, העניק לקטין טיפול רפואי והבהיל אותו אל בית החולים הדסה עין-כרם בעודו מורדם ומונשם.

3.כתוצאה מהתאונה המתוארת, נחבל הקטין בראשו ובאזורים שונים בגופו, לרבות דימום תוך מוחי, שפשופים ונפיחות במצח משמאל. הוא שהה בבית החולים במשך כחצי שנה ובמועד הגשת כתב האישום (חודש יולי 2019), עדיין היה בתהליך שיקום.

4.למחרת התאונה, ביום 2.4.2017, סמוך לשעה 8:30, הגיע הנאשם אל מוסך באזור התעשייה בבית שמש וביקש לתקן את הנזקים שנגרמו לרכבו, אשר כללו נזק בפנס החזית הימנית ונזק בכנף צד ימין (בכתב האישום נכתב בטעות "צד שמאל"). זאת על-פי הנטען, מתוך מטרה להעלים את סימני התאונה שנותרו על רכבו של הנאשם.

ב.תשובת הנאשם לכתב האישום והגדרת השאלות השנויות במחלוקת

5.תשובת הנאשם לכתב האישום ניתנה בדיון מיום 21.1.2020. תמציתה היא כי הנאשם לא הבחין בקטין ואף לא הבחין בפגיעה בו. הנאשם אמנם המשיך בנסיעה לאחר הפגיעה בקטין, אך לטענתו, עשה כן מאחר שלא הבחין בפגיעה בקטין ואף לא היה מודע לפגיעה בו.

הנאשם לא חלק על הפגיעה בקטין או על נזקי הגוף שנגרמו לו כמתואר במסמכים הרפואיים. הוא אף אישר כי הנזקים שנגרמו לרכבו, הם כמתואר בכתב האישום. כן אישר את העובדה שלמחרת התאונה פנה לתקן את רכבו, אך לטענתו, התיקון לא נועד להעלמת סימני התאונה.

6.בהיעדר מחלוקת על כך שהנאשם לא היה אחראי לעצם קרות התאונה ולנוכח תשובתו לכתב האישום, המחלוקת העיקרית היא בשאלה אם הנאשם הבחין בפגיעתו בקטין ואם היה מודע למעורבותו בתאונת הדרכים שבמהלכה הקטין נפגע. השאלה הנוספת, אם תיקון הנזקים שנגרמו לרכב נבע מרצונו של הנאשם להעלמת סימני התאונה, קשורה לשאלה העיקרית.

ג.על שמיעת התיק – העדים, הראיות והסיכומים

7.בדיון מיום 21.1.2020 ניתנה תשובת הנאשם לאישום, נקבעו מועדים לשמיעת ההוכחות והוסכם כי יוגש תיק מוצגים מוסכם. תיק המוצגים שהוגש כלל שמונה מוצגים בלבד. שאר המוצגים הוגשו במהלך העדויות ובסך הכול הוגשו עשרים ושבעה מוצגים מטעם התביעה וארבעה מוצגים מטעם ההגנה. מטעם המאשימה העידו שישה עדים ומטעם ההגנה העידו שלושה עדים ובהם הנאשם. העדים והמוצגים יפורטו בהמשך הדברים.

סיכומי טענות הצדדים הוגשו בכתב. מטעם המאשימה הוגש ביום 2.3.2021 ומטעם ההגנה הוגש ביום 27.4.2021. מלכתחילה נקבע מועד להשלמת סיכומים בעל-פה, אשר נדחה מספר פעמים ובסופו של דבר נקבע ליום 8.7.2021. בשל שביתת הפרקליטים במועד זה, הודיעה ההגנה כי היא מוותרת על השלמת סיכומי טענותיה בעל-פה.

ד.רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת

8.חלק ניכר מחומר החקירה שנאסף ומהראיות שהוגשו עוסק בפעולות החקירה שנעשו לשם איתור הנאשם, אשר לא עצר במקום התאונה וכן בנסיבות התאונה ובכלל זה שאלת אחריות הנאשם לקרות התאונה. בהיעדר מחלוקת בדבר מעורבות הנאשם בתאונה ובדבר המשך נסיעתו מהמקום ומאחר שנקבע כי דובר בתאונה בלתי נמנעת, איננו נדרשים עוד לראיות בעניין הנושאים האמורים. העובדות הנוגעות לנושאים אלו, יובאו להלן בתמצית, תוך הפנייה רק אל הראיות הדרושות לנושאים השנויים במחלוקת אשר יידונו בהמשך הדברים.

9.איתור הנאשם הושלם ביום 3.4.2017, יומיים לאחר התאונה, בעקבות פעולות חקירה שראשיתן הייתה מציאת שברי מכסה פנס הרכב סמוך למקום התאונה. השברים שנמצאו הודבקו ובדיקתם העלתה את סוג הרכב הפוגע. לאחר זיהוי סוג הרכב ובדיקת מוסכים מתאימים, הגיעו החוקרים אל המוסך של בילאל, ושם נודע להם כי הנאשם הגיע אל המוסך בבוקרו של אותו יום (3.4.2017) והזמין חלקי חילוף מתאימים לשם תיקון הפנס והנזקים אשר נגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה. בעקבות מידע זה אותרו הנאשם ורכבו ואף נמצאה התאמה בין שברי מכסה הפנס שנמצאו והודבקו לבין הפנס השבור ברכבו של הנאשם (ראו לעניין זה: דו"חות פעולה – ת/20 ו-ת/21; חוות דעת המומחה יאיר דלבר, מהמעבדה הניידת לזיהוי פלילי במטה הארצי – ת/3; חוות דעת המומחה ניר פינקלשטיין, ממעבדת סימנים במטה הארצי – ת/6).

העובדה שהנאשם הגיע אל המוסך של בילאל בבוקר יום 3.4.2017, בשעה 9:13 והזמין את חלקי החילוף הדרושים לתיקון הנזקים, אף היא אינה שנויה במחלוקת (השעה נקבעה על-פי מצלמות המותקנות במוסך. ראו לעניין זה את דו"ח הפעולה – ת/21).

10.אף הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה אינם שנויים במחלוקת. נזקים אלו תועדו בתמונות וכן תוארו בחוות דעת המומחים ובתמונות שצורפו אליהן (ת/3, ת/6), בדו"ח בוחן התנועה שערך בוחן התנועה יהודה כהן (להלן, לפי העניין – דו"ח הבוחן; הבוחן) ובמזכר השלמה לדו"ח הבוחן (דו"ח הבוחן – ת/9; מזכר ההשלמה – ת/12; תמונות הנזקים – ת/14).

על-פי דו"ח הבוחן, התמונות והעדויות, הנזקים ברכב נמצאו בצדו הימני-קדמי של הרכב. הפגיעה בחזית הימנית-קדמית נראית במכסה השבור של הפנס הקדמי-ימני וכן בשבר בקצה מסגרת לוחית הרישוי הקרובה אל הפנס. נזק נוסף הנראה כמכת מעיכה, נגרם בחלק העליון של הכנף הימנית קדמית, בקרבת הצד הימני של מכסה המנוע קרוב אל הצד הימני של השמשה הקדמית של הרכב. על-פי עדות הבוחן, הגובה המרבי של הנזק היה 95 ס"מ (עמ' 30, 40).

מסקנת הבוחן על-פי הנזקים האמורים, הובאה בדו"ח הבוחן, כלהלן (ת/9, פסקה 14):

"לפי הנזקים ברכב נמצא כי הפגיעה בה"ר [הולך הרגל] הייתה בפנס ראשי ימני של הרכב. לאחר הפגיעה הולך הרגל עף, פגע בכנף קדמי ימני וגרם לכיפוף בכנף. מדובר בנזק בו נהג סביר שהיה נוהג היה שומע את עוצמת הפגיעה וזאת מאחר שהולך הרגל נפגע גם מחזית ימין וגם מכנף ימני ולכן על הנהג היה להבחין בהולך הרגל בזמן הפגיעה".

ה.עיקרי גרסת הנאשם

11.גרסת הנאשם הובאה בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה ביום 3.4.2017 (ההודעה – ת/2; דיסקים של הקלטת החקירה – ת/2ג, ה, ז; תכתובים של ההקלטה – ת/2ב, ד, ו) ובעדותו בבית המשפט (עמ' 163-141).

12.הנאשם כבן 42, נשוי בשנית ואב לבת בת מספר חודשים. הוא עובד כשתיים-עשרה שנה בעיריית בית שמש בתפקיד קב"ט מסחר ותעשייה, האחראי על נושאים אלו בעתות חירום וכן אחראי מטעם העירייה עם פיקוד העורף על נושא המרחבים המוגנים. בתקופת משבר הקורונה, ניהל מטעם העירייה את חמ"ל הפינוי והמזון וכן את המתשאלים אשר תיחקרו את הנדבקים בקורונה והנחו אותם בהתאם להנחיות משרד הבריאות (עמ' 141).

13.בהודעתו במשטרה תיאר הנאשם את השתלשלות הדברים מאז החל בנסיעתו ועד שהבחין בנזק שנגרם לרכבו, שאז פנה אל המוסך של בילאל כדי לתקנו (ת/2, שורות 26-2). לפי דבריו, במועד התאונה, 1.4.2017, מוצאי שבת, בשעה 20:15 לערך, הוא התקשר אל מי שהייתה אז בת זוגו ולאחר שלא ענתה לו, התכתב אתה באמצעות הודעות וואטסאפ וקבע להיפגש עמה. הוא נסע מביתו, עבר ברחוב שדרות בן-זאב (מקום התאונה) והגיע אל ביתה בשעה 20:30 לערך. לאחר שהגיע, המתין לה ברכבו ובמהלך ההמתנה, הם המשיכו להתכתב בהודעות וואטסאפ עד שהיא ירדה אל הרכב. השניים ישבו ברכב ושוחחו ולאחר מכן חזר הנאשם אל ביתו והחנה את רכבו ליד הבית.

למחרת יצא הנאשם מביתו בשעה 07:45 לערך ונסע אל עבודתו בעיריית בית שמש. הוא החנה את רכבו בחניון של 'קניון נעימי' הסמוך לבניין העירייה, ניגש אל משרדו, החתים כרטיס עובד וחזר אל הרכב כדי לנסוע אל בת זוגו, כדי להסיע את בנותיה לקייטנה. רק עם חזרתו אל הרכב, הבחין לראשונה במכת המעיכה ברכב ובפנס השבור. מאחר שידע שחברו אהרן *** (להלן – ***), העובד עמו בעירייה, מכיר פחח ומוסך שיוכל לתקן את הרכב, הוא התקשר אליו וביקש שיבוא עמו אל המוסך, מתוך מחשבה שיוכל לסייע לו בקביעת מחיר נוח עבור התיקון. *** בירר עם המוסך, התקשר חזרה אל הנאשם ואמר לו שיגיע אל המוסך של בילאל, ושם הוא ימתין לו.

הנאשם הסיע את הבנות של בת זוגו, החזיר את בת זוגו לביתה, בדרך קנה חלב והביא אותו אל המשרד ולאחר מכן נסע אל המוסך של בילאל ופגש שם את ***. בילאל בדק את הנזק, אמר שיזמין את חלקי החילוף ואמר לנאשם לחזור למחרת לשם תיקון הנזקים (ביום 3.4.2017).

14. במענה לשאלות החוקרים, חזר הנאשם וטען, כי הבחין בנזקים לראשונה לאחר הגעתו לעבודה. לדבריו, מיהר להגיע בזמן לעבודה ולא הבחין בנזקים קודם לכן. הוא לא ידע להסביר כיצד נגרם הנזק, אך העריך שנגרם ממשאית או רכב גבוה שנסע לאחור (שם, שורות 34-28).

הנאשם נשאל אם ראה שברי פלסטיק של הפנס ועל כך השיב, "כן. בצד ובפנים הפנס היה כמה שברי זכוכית של הפנס עצמו". מאחר שמיהר להסיע את בת זוגו, הוא לא עשה דבר עם אותם שברים אלא לדבריו, רק הרים אותם וזרק לפח הצמוד למעלית של החניון (שם, שורות 38-34).

15.בעניין נסיעתו ברחוב בן זאב אמר הנאשם כי לא ראה אנשים על המדרכה. לדבריו, תאורת הרחוב במקום פעלה היטב (שם, שורות 44-43, 50-49), הוסיף שמהירות נסיעתו הייתה כ-50-40 קמ"ש, הראות במקום הייתה טובה ומזג האוויר היה בהיר ונוח. לפניו לא נסע רכב נוסף, אך לא ידע אם היה רכב שנסע מאחוריו. שדה הראיה במקום פתוח לחלוטין, למעט מצד ימין שבו חונים אוטובוסים ומשאיות (שם, שורות 109-103).

16.לאחר התיאור האמור ולאחר שהשיב לשאלות האמורות, נשאל הנאשם אם הוא יודע מדוע עוכב, ועל כך השיב שאינו יודע וכדבריו "אני לא מבין למה אני פה" (שם, שורות 61-57). לנאשם הוסבר מדוע עוכב, אך הוא טען כי לא פגע באיש. במענה לשאלות נוספות בעניין הנזק לרכבו, הבהיר, כי בהחלט עניין אותו כיצד נפגע רכבו, אך לא הייתה לו כל דרך לבדוק זאת, מאחר שאין מצלמות בחניון. לפי הבנתו, הנזק נגרם בחניון או ליד ביתו, אך בגלל שמיהר, הבחין בכך רק לאחר הגעתו אל החניון הסמוך למקום עבודתו (שם, שורות 74-62).

הנאשם העריך כי השעה שבה נסע ברחוב בן-זאב אמנם הייתה בשעה 20:15 לערך, וזאת בהתאם לזמני השיחות והתכתבויות הוואטסאפ (שם, שורות 85-75). עם זאת, חזר וטען כי לא יתכן שהרכב שלו הוא הרכב שפגע בהולך הרגל, מאחר שהוא היחיד שנהג בו ולדבריו, לא יתכן שהיה פוגע במישהו או במשהו מבלי להבחין בכך (שם, שורות 100-88). כך, במענה לשאלה אם יתכן שהיה פוגע במשהו בלי להבחין השיב, "ברור. כי פגיעה זה פגיעה. איך לא תרגיש את הפגיעה?" (שם, שורה 100). אך למרות זאת וכאמור, טען כי לא הרגיש כל פגיעה ברכבו.

17.לפי דברי הנאשם, הוא שוחח על הנזק רק עם *** ועם בת זוגו דאז ורק לאחר שהבחין בו. פרט לשניהם, לא שוחח על כך עם איש (שם, שורות 120-113). לאחר שהוצגו לנאשם תמונות הפנס השבור, הוא אישר כי נראה שזה אמנם הפנס השבור ברכבו (שם, שורות 130-128), אך חזר וטען, כי לא יתכן שפגע במישהו, מאחר שנסיעתו הייתה חלקה (שם, שורות 138-131). הנאשם הוסיף כי מימיו לא פגע באיש וכי הוא נהג זהיר. לשאלת החוקרים, הודיע מיד על הסכמתו לכך שמכשיר הטלפון הנייד שלו ייבדק, הסכים כי כל מה שיימצא בו ישמש כראייה ואף אמר לשוטרים מה הקוד של מכשיר הטלפון. הנאשם הוסיף כי הוא מרשה להם לחטט בו ואף הפנה אותם אל השיחות ואל ההתכתבויות במועד הסמוך לזמן התאונה (שם, שורות 145-139).

ו.תמצית טענות הצדדים

18.תמצית טענת המאשימה: תמצית טענת המאשימה היא כי אין כל אפשרות שנהג המעורב בתאונת דרכים, שבמהלכה נפגע אדם, לא ישמע זאת, לא יראה ולא ירגיש את התאונה. לטענתה, כך הם פני הדברים לגבי כל נהג, הנוסע בכל מהירות, בין אם נגרם נזק לרכב או להולך הרגל ובין אם לא נגרם נזק. על אחת כמה וכמה שאין זה אפשרי שנהג לא ירגיש את הפגיעה, אם נגרם נזק הן לרכב הן להולך הרגל. בשל עוצמת הפגיעה ומיקומה ברכב, אף לא תיתכן אפשרות שהנאשם לא חש את הפגיעה בקטין. לפיכך טענה המאשימה, כי טענת הנאשם שלפיה כלל לא היה מודע לכך שפגע בקטין אינה יכולה להתקבל. לטענתה, ניסיון החיים, ההיגיון, השכל הישר והמציאות מחייבים כי נהג יחוש בפגיעה כאמור. לפיכך טענה כי טענת הנאשם אינה טענת אמת.

המאשימה אף טענה, כי ישנן ראיות התומכות במודעות הנאשם לקרות התאונה ולבחירתו למהר ולתקן את הנזק שנגרם, מתוך רצון להעלימו במהירות.

19.תמצית טענת ההגנה: ההגנה טענה כי הנאשם לא היה מודע לכך שבמהלך נסיעתו פגע בקטין. עוד הוסיפה, כי הנאשם נסע עם חלונות סגורים ולפיכך האפשרות שלא חש בפגיעה בקטין היא סבירה והגיונית. ההגנה ביססה את טענותיה בין השאר, על מיקום הפגיעה ברכב, על עוצמתה ועל אופן התנהלות הנאשם סמוך לאחר הפגיעה ואף לאחר מכן ובכלל זה במהלך חקירתו במשטרה. לטענתה, לא הובאה כל ראייה המצביעה על כך שהנאשם בהכרח יכול היה לשמוע, לראות או לחוש בפגיעה בקטין ולטענתה, בהיעדר ראיה כאמור, לא הוכח כי הוא היה מודע לפגיעה בקטין או כי הוא יכול היה להיות מודע לכך.

ז.עיקרי הראיות וטענות הצדדים בעניינן

מסקנות בוחן התנועה

20.טענות המאשימה: המאשימה הפנתה אל מסקנות בוחן התנועה, אשר הובאו לעיל ואשר לפיהם, "על הנהג היה להבחין בהולך הרגל בזמן הפגיעה". וכן הפנתה אל השלמת הדברים בדו"ח המשלים שערך, אשר בו הוסבר כי הפגיעות ברכב הן פגיעות אופייניות לפגיה בהולך רגל. כך הוסברו הדברים (ת/12):

"בדו"ח הבוחן רשמתי 'היה על הנהג להבחין', כוונתי הייתה שהנהג היה יכול באופן חד משמעי לשמוע את הפגיעה בהולך הרגל, בהתבסס על אופן הפגיעות ברכב מפנס ראשי ימני, מכסה מנוע ועד לפגיעה בכנף.

הנזקים ברכב מתאימים לסוג תאונה פגיעה בהולך רגל.

כאשר הולך רגל נפגע מחזית קדמית (פנס ראשי + מכסה מנוע) הולך רגל 'עף' ופוגע בכנף קדמי ימני ונופל חזרה לכיוון חצייתו (צד ימין).

בבדיקת הנזק ברכב ניתן לראות שישנם שני מוקדים של נזקים בכיוונים שונים. ישנו שבר בפנס קדמי ומעיכה במכסה מנוע ומוקד שני בכנף ימין, נזק מלמעלה כלפי מטה. הנזקים ברכב אופייניים לתאונה מסוג פגיעה בהולך רגל.

לפי הנזקים שקבעתי, אני שולל שמשאית נסעה לאחור ופגעה בשני מוקדי הנזקים וזאת מאחר ששני הנזקים בכיוונים מנוגדים זה לזה ונזק שכזה מתאים רק לפגיעה בהולך רגל".

בעדותו הוסיף הבוחן והסביר את משמעות הנזקים שנגרמו לרכב, כי הם אופייניים לתאונה שמהלכה רכב פגע בהולך רגל (עמ' 20 שורה 23), וכן הסביר על יכולת הנהג להבחין בתאונה בעת התרחשותה (עמ' 21-19). בעניין הנזקים אמר, כי "לפי דעתי נהג סביר שהיה נוהג, היה שומע את עוצמת הפגיעה, מאחר שהוא נפגע גם מהחזית... יש לו שתי מכות. זאת אומרת הוא לא קיבל מכה מהפנס והוא עף והתנתק, הוא קיבל מכה מהפנס ואז יש עוד מכה בכנף" (עמ' 19, שורות 20-17). בעניין ההשלמה (ת/12) חזר והבהיר, כי "כוונתי הייתה שהנהג היה יכול באופן חד משמעי לשמוע את הפגיעה בהולך הרגל בהתבסס על אופן הפגיעות ברכב..." (עמ' 20, שורות 13-11).

במענה לשאלותיו של בא-כוח הנאשם, הוסיף הבוחן, כי אמנם אין ראיה ישירה לכך שהנאשם הבחין בהולך הרגל, אולם לדבריו, "מניסיוני המקצועי הוא היה צריך להבחין" (עמ' 23, שורות 24-23). במענה לשאלות ההגנה הבהיר, "אני אומר שהוא היה צריך להרגיש, הוא צריך לשמוע ולהרגיש במכה... מה שהוא הרגיש, אני לא יודע מה הוא הרגיש וחש, אם הוא הסתכל קדימה, ימינה, שמאלה, אני לא יודע" (עמ' 24 שורות 11-9). הבוחן אף הוסיף, כי אם במהלך נהיגתו לא הסתכל הנאשם על הכביש, אלא הביט לצד שמאל, הוא התרשל בנהיגתו (עמ' 40, שורה 11).

המאשימה טענה אפוא, כי בוחן התנועה, אשר העיד על סמך מומחיותו וניסיונו, הבהיר כי הקטין אשר התפרץ בריצה אל הכביש, נפגע תחילה מהפנס הימני קדמי של הרכב, הועף ופגע בכנף הקדמית ימנית של הרכב ובמכסה המנוע. לפיכך ובהתאם לעדותו של הבוחן ולמסקנותיו, אשר לטענת המאשימה לא נסתרו, טענה המאשימה, כי אין אפשרות סבירה שהנאשם לא הבחין בקרות התאונה או לא הרגיש את פגיעת רכבו בקטין. כך אפילו ברגע התאונה הסיט הנאשם את מבטו לצד שמאל, לא יתכן שלא הרגיש את התאונה.

21.טענות ההגנה: ההגנה החולקת על טענותיה של המאשימה, הפנתה לכך שדברי הבוחן נאמרו על סמך ניסיונו אך לא על סמך ראיה המוכיחה כי הנאשם אמנם חש בחבטה ברכבו בפועל. כן הפנתה לכך שהבוחן לא יכול היה לשלול שהאזנה למוזיקה בעוצמת קול גבוהה עשויה למנוע את האפשרות להרגיש או לשמוע את המכה ברכב. תשובת הבוחן בעניין זה הייתה, "אני לא יודע מה הדציבלים שהוא שומע מוסיקה" (עמ' 25, שורה 10). עוד טענה ההגנה, כי אין מחלוקת על כך שהגובה המרבי של הנזק ברכב היה 95 ס"מ (עמ' 35, 40).

לנוכח דבריו האמורים של הבוחן, ההגנה טענה כי הבוחן לא יכול היה לקבוע כי הנאשם שמע את הפגיעה בקטין, כי הבחין בכך או כי היה מודע לפגיעה בקטין. לטענת ההגנה, אף לא ניתן לומר כי הסטה קלה של המבט מהכביש היא בגדר רשלנות.

עוד טענה ההגנה, כי מאחר שהנזק מצוי במקום נמוך משדה הראיה של הנהג ומאחר שמשך קרות התאונה היה קצר מאד, כמחצית שנייה, הרי שבפועל לא ניתן ללמוד מעדות הבוחן כי הנאשם היה מודע לתאונה ולפגיעה בקטין.

שמיעת המכה שנשמעה בעת התאונה

22.טענות המאשימה: עד התביעה ------- (להלן – ------) גר סמוך למקום התאונה. הוא סיפר בעדותו כי נהגים רבים מאיצים את רכבם בקטע הכביש שבו הייתה התאונה. לשאלת בית המשפט הסביר, כי מדובר בקטע כביש המצוי מיד לאחר כיכר ופנייה אל הכביש ולכן הדבר גורם להאצה בנסיעה (עמ' 47). לדבריו, מאז שהיה ילד קטן, נהג להסתכל בחלון בכל פעם ששמע רכב מאיץ כדי לראות איזה סוג רכב עובר, והדבר הפך לו להרגל (עמ' 46). לפי עדותו, הוא שמע האצה של רכב וגם שמע "בום", אך אינו בטוח מה קדם למה, ההאצה או ה"בום" (עמ' 47). לאחר ששמע את שניהם, הסתכל בחלון וראה "ילד עף מהרכב לתחנה", אל שפת המדרכה. מיד סגר את החלון, קרא לאחותו שהיא חובשת, והשניים ירדו במהירות ובריצה אל הכביש כדי לסייע לקטין עד הגעת עזרה מטעם 'איחוד הצלה' (עמ' 46).

המאשימה טענה אפוא, כי אין חשיבות לשאלה אם העד שמע תחילה את האצת הרכב או את החבטה. לטענתה, מעצם שמיעת המכה וראיית הקטין עף, ניתן ללמוד על עוצמת הפגיעה, אשר נשמעה לרחוק ואף גרמה לכך שהקטין יועף בשל הפגיעה. בשני אלו יש לטענת המאשימה, כדי לשלול את טענת הנאשם כי לא שמע את הפגיעה בקטין, לא ראה אותה ואף לא חש בה. 

23.טענות ההגנה: ההגנה הפנתה לכך שמדברי ---- עלה כי ישנו מרחק בין החלון שממנו ראה את התאונה לבין מקום התאונה, לכך שלדבריו, כלי רכב רבים מאיצים במקום ולכך שניגש אל החלון רק לאחר ששמע את אותה האצה (עמ' 49-48). עוד הפנתה לדבריו שלפיהם הקטין רץ מאחורי הרכב האחרון מבין מספר כלי רכב שחנו במקום ומסיבה זו, לטענת ההגנה, הנאשם לא יכול היה לראות את הקטין. עם זאת חשוב לציין, כי באותה נשימה ---- גם אמר בעדותו, כי דבר לא הסתיר לו לראות את הילד וכי ראה שהרכב העיף אותו (עמ' 59).

על יסוד דבריו אלו של ----, טענה ההגנה, כי הרעש שהפנה את תשומת לבו של --- היה רעש של האצת רכב, בעוד שלא בהכרח ניתן לקשור בינו לבין רכבו של הנאשם. כמו כן, כי מדבריו של --- עלה כי לאחר הפגיעה, לא ניתן היה להבחין בקטין, בשל כלי רכב שהסתירו אותו. מכל מקום, על-פי עדותו של ----, הנאשם כלל לא עצר, כפי שנוהג או מצופה מנהג שחש בפגיעה בעצם כלשהו.

טענות המאשימה בעניין גרסת הנאשם ואופן התנהלותו

24.כללי: המאשימה הפנתה אל מספר ראיות, אשר יפורטו עתה, אשר לטענתה, מצביעות על סתירות ואי דיוקים בגרסת הנאשם וכן על תמיהות בהתנהלותו לאחר התאונה. המאשימה טענה כי יש באלו כדי לחזק את העובדה שהוא היה מודע לקרות תאונה ולפגיעה בקטין ומכל מקום טענה, כי אין ממש בטענות ההגנה שלפיהן התנהלות הנאשם מצביעה על אי מודעותו לקרות התאונה.

25.ראשית, טענות הנאשם בעניין שברי הפנס: הנאשם טען כי הבחין בפגיעה ברכבו לראשונה בחניון הסמוך למקום עבודתו וכי לאחר שהבחין בפנס רכבו השבור, הבחין בכשלושה או ארבעה שברים של הפנס ליד רכבו, שגודלם כ-5-4 ס"מ וכי השליך אותם אל הפח (עמ' 161-160).

המאשימה טענה כי דברי הנאשם בעניין מציאת שברי הפנס אינם אמת, מאחר שרוב שברי הפנס נמצאו סמוך למקום התאונה, נאספו והודבקו כך שהפנס הושלם כמעט לחלוטין (חוות דעת המומחים והתמונות המצורפות אליהן – ת/3 ו-ת/6). נפילת שברי הפנס בחניון אף אינה הגיונית, מכיוון שאפילו נותרו שברי פנס אשר נפלו מאוחר יותר כתוצאה מעצירת הרכב, אזי סביר להניח כי היו נופלים בפעם הראשונה שבה הרכב נעצר. בעניין זה הפנתה לכך שלאחר התאונה הרכב נעצר מספר פעמים, בין השאר, ליד ביתה של בת-זוגו של הנאשם דאז וליד ביתו של הנאשם.

26.שנית, דברי הנאשם בעניין מעשיו למחרת התאונה ובעניין הסתייעותו בחברו ***: המאשימה הצביעה על שלוש סתירות או תמיהות בדברי הנאשם בעניין זה, כלהלן:

הראשונה, על-פי דברי הנאשם, למחרת התאונה הוא יצא מביתו בשעה 7:45 ועל-פי מצלמות המוסך של בילאל, הגיע עם רכבו אל המוסך בשעה 9:13 (ת/21). על פי דברי הנאשם, בפרק זמן זה הוא יצא מביתו, הגיע לחניון הסמוך לעירייה, החתים כרטיס עובד, חזר אל רכבו, הבחין בשברי הפנס, אסף אותם וזרק לפח, יצא אל ביתה של בת זוגו, הסיע אותה ואת ילדיה, קנה חלב למשרד, חזר אל המשרד, התקשר אל חברו *** כדי לברר לגבי מוסך, חברו אמר לו שהוא נמצא סמוך למוסך באזור התעשייה ואז נסע אל המוסך באזור התעשייה (עמ' 151-147). טענת המאשימה היא, כי דובר בפעולות רבות מדיי בפרק זמן קצר מדיי, המעלות תמיהות רבות.

השנייה, לפי עדותו של ***, הוא פגש את הנאשם בכניסה של בניין העירייה. שם אמר לו הנאשם שהוא צריך שייקח אותו בדחיפות אל המוסך ולדבריו, כבר בחניון הוא ראה את הפגיעה ברכבו של הנאשם, אשר הייתה משמעותית. לדבריו, זה נראה היה כמו פגיעה של משאית, מאחר שהייתה גם בכנף הרכב ולכן זה לא התאים לפגיעת רכב פרטי (עמ' 56). המאשימה טענה, כי דבריו של *** עומדים בסתירה לדברי הנאשם שטען כי התקשר אל *** ופגש אותו במוסך.

השלישית, הנאשם אמר שהבחין בפגיעה ברכבו עוד לפני שנסע לאסוף את בת זוגו דאז ואת ילדיה ולהסיעם. למרות זאת, רק בצהריים ולאחר שכבר היה במוסך סיפר לה על כך. זאת למרות שלדבריו, בשל מהות הפגיעה ושבירת הפנס, חשוב לתקן זאת בדחיפות (עמ' 150-149, 152). לטענת המאשימה, תמוה שהנאשם לא סיפר לבת זוגו על הפגיעה ברכב כבר כשפגש אותה בבוקר.

27.שלישית, טענת ההגנה בדבר התנהגות הנאשם מיד לאחר התאונה: המאשימה טענה כי יש לדחות את ניסיונה של ההגנה להיבנות מהתנהגות הנאשם מיד לאחר התאונה, אשר לפי טענת ההגנה, אינה אופיינית למי שזה עתה עבר עבירת 'פגע וברח'. המאשימה הפנתה אל השאלות שהציג בא-כוח הנאשם לבילאל, בעל המוסך, בכל הנוגע לאופן התנהגותם של אנשים המעורבים בתאונות מסוג זה וטענה כי אין משמעות להשוואה בין אנשים מסוימים בודדים. זאת לטענתה, מאחר שכידוע, אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאותם מצבים. יש מי שנס מהמקום, יש מי שנותר במקום, יש מי שמזעיק עזרה, יש מי שמסגיר את עצמו אפילו קודם לכן נמלט מהמקום, יש המספרים אמת ויש המכחישים את מעורבותם.

עוד טענה המאשימה כי יש לדחות אף את טענתה הנוספת של ההגנה שלפיה, אילו היה הנאשם מודע למעורבותו בתאונה ולמרות זאת היה מבקש להימלט מהמקום, סביר להניח שהיה עוצר לרגע ומיד לאחר מכן היה מאיץ את נסיעתו. המאשימה חולקת על טענה זו של ההגנה ולטענתה, אפילו יש ממש בעצם הטענה, אשר לא התבססה על ראיות כלשהן, הרי שעצירה מתונה מיד לאחר מקום התאונה, בכל מקרה לא הייתה מותירה סימנים על הכביש. כך שאין בהיעדר סימנים על הכביש כדי לאפשר הסקת מסקנות ואף אין דרך לדעת אם הנאשם עצר או האט לאחר התאונה.

28.רביעית, התיקון הדחוף של נזקי התאונה: הנאשם מיהר לתקן את הנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה מיד בבוקר שלמחרת התאונה. נושא זה הועלה במהלך חקירתו הנגדית של הנאשם ואף נטען באופן כללי, ככל הנראה כדי לתמוך בטענה שהנאשם מיהר להעלים את נזקי התאונה. למרות זאת, טענה זו לא נטענה במסגרת סיכומי המאשימה ואף נראה כי המאשימה חזרה בה מטענה זו, לנוכח הסברי הנאשם.

טענות ההגנה בעניין גרסת הנאשם ואופן התנהלותו

29.כללי: ההגנה טענה כי הנאשם לא היה מודע למעורבותו בְּתאונה וכי אופן התנהלותו במהלכה, לאחריה ובמהלך חקירתו במשטרה, תומכים בכך שכלל לא היה מודע לקרות התאונה.

30.סבירות טענת הנאשם שלפיה לא הבחין בתאונה: ההגנה חלקה על עמדתה הכללית של המאשימה, הנתמכת בעמדת הבוחן, שלפיה לא רק שהיה על הנאשם להבחין בתאונה, אלא שהאפשרות שלפיה לא הבחין בתאונה אינה סבירה ואינה מציאותית. ההגנה טענה כי הולך הרגל הקטין שהה על הכביש לכל היותר מחצית השנייה ולכן ישנה אפשרות שבפרק זמן זה הנאשם הסיט את מבטו שמאלה. ההגנה אף חלקה על דברי הבוחן כי עצם הסטת מבט היא בגדר רשלנות.

עוד טענה ההגנה, כי הנאשם העיד כי למיטב זכרונו הוא נסע עם חלונות סגורים והאזין למוזיקה (עמ' 155 שורה 23 עד עמ' 156 שורה 1). כך שבנסיבות אלו, לטענתה, סביר להניח כי לא יכול היה לשמוע את הנעשה מחוץ לרכבו וממילא גם לא את החבטה כתוצאה מהפגיעה בקטין.

31.היעדר ראיה להאטה או לעצירה מיד לאחר התאונה: ההגנה טענה כי הנאשם נסע נסיעה רצופה מבלי להאט או לעצור מיד לאחר התאונה. לפי טענתה, אף מעדותו של ---- לא עלה כי הנאשם עצר או האט מיד לאחר התאונה. בעניין זה הפנתה לכך ש----, אשר טען כי שמע האצה מיד לאחר התאונה, לא יכול היה לקשור בין רעש ההאצה ששמע לבין רכבו של הנאשם.

היעדר ראיה לכך שהנאשם האט או עצר לאחר התאונה, מחזק לטענת ההגנה את העובדה שהוא לא היה מודע לקרות התאונה. לטענתה, ישנה סבירות גבוהה לכך שנהג אשר פגע בעצם כלשהו במהלך נסיעתו, יבלום באופן אינסטינקטיבי או לכל הפחות יאט את נסיעתו. לתמיכה בכך, הפנתה לעדותו של רפ"ק ירון וינרב, כיום קצין בוחנים ארצי ובמועד התאונה היה ראש מדור תאונות דרכים במחוז ירושלים, אשר נשאל על כך והשיב כי אמנם ישנה סבירות גבוהה שכך ינהג.

עם זאת, ההגנה אשר ציטטה את תשובתו המלאה של וינריב, צריכה הייתה לתת את הדעת לכך שוינרב אמר כי אינו יודע להשיב על כך. לפי דבריו, אמנם ישנה סבירות גבוהה שנהג במצב כאמור יבלום, אך גם ישנה אפשרות שינהג ההפך, כך שבהחלט יתכן שלא יבלום אלא דווקא יאיץ את מהירות נסיעתו (שם, עמ' 66 שורה 20 עד עמ' 67 שורה 9).

32.התנהלות הנאשם לאחר התאונה, לרבות בעניין תיקון הנזקים: ההגנה טענה כי התנהלות הנאשם לאחר התאונה, לרבות בעניין תיקון הנזקים, מעידה על כך שהיה רגוע לחלוטין וכי בשום שלב לא ניכר בו כי היה מעורב בתאונה. לטענתה, סביר להניח כי אילו היה מודע למעורבותו בתאונה, היה מתנהג אחרת. ההגנה הפנתה לעדותו של הנאשם, שתיאר את מסלול נסיעתו, את נסיעתו אל בת זוגו דאז ואת העובדה שישב עמה ושוחח עמה ברכב באופן רגוע. כן הפנתה אל עדותה של בת זוגו דאז, XXX, אשר סיפרה על מפגשם בערב ועל כך שרק למחרת היום, בצהריים, הנאשם סיפר לה על כך שגילה את הנזק ברכבו (עמ' 185-184).

בדומה טענה ההגנה, כי אף ***, חברו של הנאשם ובילאל, בעל המוסך, העידו על כך שלא ניכר כי הנאשם היה נתון ללחץ כלשהו (עדותו של ***, עמ' 60; עדותו של בילאל – עמ' 162-161). ההגנה אף ניסתה להיבנות מכך שבילאל השווה את התנהגותו של הנאשם לזו של אחרים שהיו מעורבים בתאונת 'פגע וברח', אשר שידרו לחץ בכל הקשור לתיקון רכבם (עמ' 177-176). לעניין טענה זו נעיר כבר עתה, כי ספק אם יש מקום להשוואה בין מקרה אחד לאחר. אף ספק אם בעל המוסך הוא הגורם המתאים להעיד בעניין תגובותיהם של מעורבים בתאונה זו או אחרת.

33.התנהגות הנאשם בחקירתו במשטרה: ההגנה הוסיפה והפנתה לאופן התנהלותו של הנאשם בחקירתו. לטענתה, הוא השיב לכל השאלות בחופשיות, לא ביקש להתייעץ עם עורך-דין קודם לחקירתו, תיאר את כל מעשיו מראשית הערב שבהמשכו אירעה התאונה וחזר על גרסתו בעקביות גם בבית המשפט. הנאשם אף הביע נכונות להיבדק באמצעות פוליגרף והוסיף, כי לא היה לו מה להסתיר, כי אין לו הרשעות קודמות בעבירות תנועה, ורכבו היה מבוטח ועבר מבחן רישוי כנדרש. עוד הוסיף הנאשם, כי לא היה מסכן את מקום עבודתו בעירייה (עמ' 141).

הנאשם אף הוסיף כי גם הוא וגם בת זוגו לא הבחינו בערב בפגיעה ברכב וכי לא הייתה לו סיבה לבדוק אם ישנה פגיעה כלשהי ברכב (עדות הנאשם – עמ' 145-144; עדותה של XXX– עמ' 184).

ההגנה טענה כי לא היה דבר בהתנהלותו של הנאשם העשוי ללמד על ניסיון מצדו להסתרת התאונה או על התנהגות העשויה ללמד על כך שהוא היה מודע למעורבותו בתאונה. אף מכשיר הטלפון שלו נבדק בהסכמתו ולא נמצאו בו כל שיחת טלפון, הודעה, תמונה או ממצא אחר העשוי להפלילו.

טענות נוספות שהעלתה ההגנה

34.כתב האישום אינו מגלה עילה: ההגנה טענה כי בכתב האישום לא נאמר כי הנאשם היה מודע לפגיעה בקטין ולפיכך כתב האישום אינו מגלה עילה.

35.פסק הדין בעניין ת"פ (מחוזי ת"א) 58992-10-18 מדינת ישראל נ' אספה (30.1.2020): המאשימה ביקשה להקיש לענייננו מפסק הדין שניתן בעניין זה (פסק-דינו של כבוד השופט העמית צ' גורפינקל. להלן – עניין אספה), לנוכח הדמיון לכאורה, בין שני המקרים (לשלמות הדברים נוסיף, כי פסק הדין בערעור עסק רק בעונש: ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל (‏12.8.2020)).

ההגנה טענה, כי לא ניתן להקיש מעניין אספה לענייננו, מאחר שבאותו עניין היו ראיות רבות אשר הצביעו על מודעות הנהג לכך שהיה מעורב בתאונה, בעוד שבענייננו אין אף לא ראיה אחת העשויה להצביע על כך. כך בין השאר, הפנתה לעובדות הבאות, אשר הוכחו בעניין אספה, אך לא הוכחו בענייננו: שם הוכח כי בעת התאונה נשמע רעש חזק; נסיעת הנהג לא הייתה רצופה והוא אף חשב שנגרם לו תקר בגלגל; נגרם נזק קשה מאד בחזית הרכב; נדלקה נורה אדומה שעוררה את חשדו של הנהג כי נגרם תקר, ובעניין זה נקבע כי לא היה זה סביר שלא יבדוק מדוע הנורה נדלקה; הנהג נראה עוצר במרחק מה לאחר התאונה, האיץ לאחר מכן, עצר ושוב האיץ; הנהג התקשר למספר אנשים; הנהג חזר עם חבריו אל מקום התאונה זמן קצר לאחר מכן כדי לבחון מה קרה; הנהג שינה את גרסתו בעניין השערתו לגבי הגורם שבו התנגש אשר גרם לנזק ברכבו.

36.מחדלי חקירה: ההגנה טענה כי היו עדים נוספים במקום התאונה אשר לא נגבו מהם הודעות וכי מדובר במחדלי חקירה ממשיים, אשר למצער, עשויים להקים ספק סביר.

ח.דיון והכרעה

עבירת הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) בפקודת התעבורה

37.הצדדים חלוקים בשאלה אם בנסיבות העניין הוכחו יסודותיה של עבירת הפקרה אחרי פגיעה, בהתאם לחלופה המחמירה הקבועה בסעיף 64א(ג) בפקודת התעבורה. המאשימה טוענת כי מודעות הנאשם לאפשרות שפגע בקטין הוכחה, ואילו ההגנה חולקת על כך.

38.סעיף 64א בפקודת התעבורה, הקובע את עבירת הפקרה אחרי פגיעה, תוקן בסוף שנת 2011 בתיקון מס' 101 של הפקודה (ס"ח תשע"ב מס' 2319 מיום 9.11.2011 עמ' 2; ה"ח הכנסת תשע"א מס' 394 עמ' 198). כך קובע סעיף זה:

(א)נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב)נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ג)נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.

(ד)החליט בית המשפט להטיל על אדם עונש מאסר לפי סעיף קטן (ב) או (ג), לא ייתן עליו צו מבחן, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ולא יטיל עליו מאסר על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף.

(ה)בסעיף זה, "הזעיק עזרה" – הושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, הזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, המתין ליד הנפגע עד להגעתם, דאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו והגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על פי הכשרתו.

39.התיקון של סעיף 64א נועד ליצור מדרג בענישת עוברי עבירת הפקרה לאחר פגיעה, אשר נגזר מהיסוד הנפשי הנלווה לעבירה וממודעות הנהג לחומרת תוצאת התאונה. בתקופה שלאחר כניסת התיקון לתוקף, נדונו יסודותיה של העבירה במספר פסקי דין ואף נמתחה ביקורת מסוימת על נוסח העבירה ועל דברי ההסבר אשר נלוו להצעת החוק, אשר תרומתם להבנתו הייתה מועטה. לצד זה, גם הודגש כי "ההשקפה שההצעה מייצגת היא מוסרית – הבעת הסתייגות מוסרית ממעשה לא מוסרי של הפקרת אדם, שעלולה לעתים להביא אף למותו" (ע"פ 3304/14 פראן נ' מדינת ישראל (21.10.2014), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקאות א-ג (להלן – עניין פראן)).

אחד מנושאי הביקורת היה נעוץ בטענה כי חומרת העבירה על-פי התיקון נקבעת בין השאר על-פי חומרת הפגיעה שנגרמה לנפגע. כך בעוד ש"הסעיף אינו דורש קיום קשר סיבתי בין ההפקרה עצמה לבין התרחשות הנסיבות המחמירות, אלא מסתפק בכך שעקב התאונה נגרמו הנזקים האמורים" (ההדגשות במקור) (עניין פראן, כבוד השופט צ' זילברטל, פסקה 9 (ראו פסקאות 10-8). כן ראו את עמדתו, דעת המיעוט, בעניין ע"פ 6864/14 ענאש נ' מדינת ישראל (8.3.2015), פסקאות 9-8 (להלן – עניין ענאש)). מכל מקום, דומה כי אין עוד מחלוקת בעניין יסודותיה של העבירה.

40.עבירת הפקרה אינה מותנית באחריות הנהג לתאונה. "עבירת ההפקרה לאחר פגיעה היא עבירה לעצמה והעובדה שהנהג המפקיר אינו אחראי לקרות התאונה אינה משפיעה על התגבשותה" (ע"פ 3754/14 גורמזנו נ' מדינת ישראל (11.11.2014), כבוד השופטת (כתוארה אז), א' חיות, פסקה 8 (להלן – עניין גורמזנו)).

בעניין יסודותיה של עבירת ההפקרה, על שלוש דרגות חומרתה הקבועות בסעיף 64א בפקודה, נקבע בעניין ענאש, כי סעיף זה, כפי שתוקן, קובע עבירה אחת של הפקרה שיסודותיה העובדתיים זהים, אך חומרת העונש נקבעת בהתאם ליסוד הנפשי של עובר העבירה. בהתאם לכך, הרשעה בעבירה בדרגתה החמורה, לפי סעיף 64א(ג) מחייבת את הוכחת מודעותו של הנהג לעצם ההפקרה וכן לחומרת הפציעה האפשרית. כך נקבע בעניין עמאש (דעת הרוב מפי כבוד השופטת ע' ברון, שאל עמדתה הצטרפה כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות):

"סעיף 64א(א) עניינו בהפקרת אדם ברשלנות; קרי: כאשר עבירת ההפקרה נעברה בעת שהיה על הנוהג לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם (ידיעה בכוח). סעיף 64א(ב) עניינו בהפקרת אדם במודעות; קרי: כאשר עבירת ההפקרה נעברה תוך מודעות או עצימת עיניים בהתייחס לכך שבתאונה נפגע אדם (ידיעה בפועל). ואשר לסעיף 64א(ג), אין חולק כי עניינו בהפקרת אדם בנסיבות מחמירות – שבהן בתאונה נהרג אדם או שנגרמה לו חבלה חמורה (...). גם אין עוררין, שכמו בסעיף קטן (ב) שאליו הוא מפנה, נדרשת אף בסעיף קטן (ג) מחשבה פלילית מסוג מודעות (ובכלל זה עצימת עיניים) למעשה ההפקרה; אלא שדעתי היא שסעיף קטן (ג) דורש מודעות גם לכך שבעת ההפקרה נהרג אדם או שסבל מחבלה חמורה.

אכן, כחברי, השופט צ' זילברטל, גם אני סבורה כי מן הראוי שחומרת העונש תיקבע בהתאם למידת הפסול המוסרי הגלומה במעשה ההפקרה, ולא באקראיות של תוצאת התאונה כפי שהתבררה בדיעבד. ואולם, להבנתי, כך גם הורה המחוקק" (ההדגשות במקור) (שם, כבוד השופטת ע' ברון, פסקה 2).

41.בעניין יסודותיה של עבירת הפקרה אחרי פגיעה, נקבע אפוא, כלהלן (שם, פסקאות 4-3):

"עבירת הפקרה לאחר תאונת דרכים שבסעיף 64א לפקודת התעבורה היא עבירה התנהגותית. קרי: ההתנהגות הפלילית היא בעצם ביצוע ההפקרה – ומשכך היסודות העובדתיים של העבירה אינם כוללים תוצאה של נזק לנפגע, וגם לא קשר סיבתי בין ההפקרה לבין הנזק. ודוק: גם הפקרה בנסיבות מחמירות שבסעיף 64א(ג) היא עבירה התנהגותית, אלא שבסעיף זה מצטרף ליסודות העובדתיים רכיב נסיבתי – והוא שבתאונה נהרג אדם או שנגרמה לו חבלה חמורה.

ככלל לרכיב הנסיבתי ביסודות העבירה, מעצם טיבו וטבעו, אין זיקה של סיבתיות לרכיב ההתנהגותי:

'רכיב נסיבתי משתייך למערכת נתונים המצויים במציאות האובייקטיבית, אשר אין לעושה העבירה כל שליטה עליהם באמצעות הרכיב ההתנהגותי של העבירה, ואין כל זיקה סיבתית בין הרכיב הנסיבתי לרכיב ההתנהגותי הקבוע באותה עבירה...' (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 267 (2014)...).

אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההפקרה, הכלל הוא כי 'אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית' (סעיף 19 לחוק העונשין...). מחשבה פלילית משמעה מודעות לכל הרכיבים העובדתיים של העבירה – ובכלל זה לקיום הנסיבות המהוות חלק מהעבירה; כך, למעט בעבירות שנקבע בהן במפורש כי היסוד הנפשי הדרוש הוא רשלנות, או כי מדובר בעבירה מסוג של אחריות קפידה. המודעות הנדרשת היא מודעות סובייקטיבית מצידו של עושה המעשה לכל רכיבי העבירה; ואולם 'רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם' (סעיף 20(ג) לחוק). קרי: חוק העונשין קובע דוקטרינה של עצימת עיניים, שלפיה כאשר מתעורר אצל אדם חשד בנוגע להתקיימות יסוד ההתנהגות או הנסיבות של העבירה, והוא בוחר שלא לבררו, המשמעות היא כי הלה נטל על עצמו במודע את הסיכון לביצוע העבירה; ומבחינה ערכית שקול הדבר להתקיימות יסוד נפשי של מודעות (...). זהו כאמור הדין הכללי, ובדברי ההסבר להצעת החוק הוברר למען הסר ספק כי כך גם בעניינה של עבירת ההפקרה שבסעיפים 64א(ב) ו- 64א(ג) לפקודה.

מן המקובץ עולה כי עבירת ההפקרה שבסעיף 64א(ג) היא עבירה התנהגותית, שהיסודות העובדתיים שלה כוללים רכיב נסיבתי מגביר פליליות – והוא שבתאונה נגרמה לאדם חבלה חמורה, או נהרג אדם. ואולם, ההחמרה בפליליות מותנית בכך שבעת ההפקרה היתה לנהג מודעות לכך שבתאונה נגרמה לאדם חבלה חמורה או נהרג אדם.

משכך הוברר, ההחמרה שקבע המחוקק בענישה לפי סעיף 64א(ג) תואמת את החומרה הפלילית היתרה שבהפקרת אדם לאחר תאונה בנסיבות שבהן ידוע לנהג כי הוא מפקיר אדם שסבל חבלה חמורה או אף נהרג (או שעצם עיניו לנוכח האפשרות שזה המצב). כך, על יסוד ההנחה שלפיה הפקרת אדם שקיים חשש ממשי לחייו הוא מעשה פסול יותר מבחינה מוסרית מאשר הפקרתו של אדם שאין חשש ממשי לחייו.

סיכומו של דבר, אינני שותפה לעמדתו של חברי שלפיה במסגרת סעיף 64א(ג) לפקודה הורה המחוקק על החמרת העונש בכל מקרה שבו התאונה גרמה למותו של הנפגע או הסבה לו חבלה חמורה. דעתי היא כי סעיף זה נועד להחמרה בעונשו של נהג שהפקיר נפגע לאחר תאונה, באותם מקרים שבהם הנהג יכול היה לעמוד כבר בעת התאונה על תוצאותיה החמורות – בין אם נוכח בעוצמת הפגיעה בעצמו, ובין אם יכול היה להסיק על עוצמתה מתוך אירועי התאונה (למשל מתוך הנזק שנגרם לרכב של הנהג, פגיעה גופנית שנגרמה לו עצמו וכיוצא באלה)" (ההדגשות במקור).

42.ניתן אפוא, לסכם כי עבירת הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) בפקודה, היא עבירה התנהגותית, אשר יסודותיה העובדתיים כוללים רכיב נסיבתי שלפיו בתאונה שבה היה הנהג (הנאשם) מעורב, נגרמה לאדם חבלה חמורה או שאדם נהרג. זאת בעוד שבעת ההפקרה, הנהג היה מודע, או עצם עיניו, לרכיב הנסיבתי שעניינו החבלה החמורה או מות הנפגע כתוצאה מהתאונה.

הנה כי כן, "יש צורך בהתקיימות יסוד נפשי של מודעות, לרבות עצימת עיניים (...) וכי המודעות או עצימת העיניים הנדרשת בהקשר זה נוגעת גם לעוצמת הפגיעה (חבלה חמורה או מוות). ובמילים אחרות, סעיף 64א(ג) לפקודה מתייחס למצב דברים שבו יודע הנהג המפקיר כי הוא מותיר במקום התאונה נפגע במצב חמור או הרוג, ולמצער עוצם את עיניו מלדעת זאת.. אין הכרח שהנהג המפקיר יהיה מודע בעת ההפקרה לכך שהוא מותיר הרוג בזירת התאונה... די בעיני בקיומה של מודעות (לרבות עצימת עיניים) מצד הנהג המפקיר לאפשרות כי הפגיעה העוצמתית עלולה להוביל למותו של הנפגע" (שם, כבוד השופטת א' חיות, פסקה 2. ראו גם: ע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2014), כבוד השופט א' שהם, פסקה 36 (להלן – עניין פלוני); ע"פ 1888/19 גרייב נ' מדינת ישראל (5.4.2020), כבוד השופט י' אלרון, פסקה 22)

בחינת יסודות העבירה לנוכח הראיות במקרה הנדון

43.בהיעדר מחלוקת בעניין התקיימות יסודותיה העובדתיים של עבירת ההפקרה לפי סעיף 64א(ג) במקרה הנדון, ואף בהיעדר מחלוקת בדבר התקיימות הנסיבה שעניינה החבלה החמורה שנגרמה לקטין, יש לבחון אם הוכח היסוד הנפשי. לשם הוכחת היסוד הנפשי, נדרשת הוכחה בדבר מודעות או למצער, עצימת עיניים, מצד הנאשם לעצם קרות התאונה ולפגיעה בקטין וכן לכך שהנהג הותיר במקום התאונה נפגע שהפגיעה בו הייתה חמורה.

כפי שהוסבר בעניין עמאש (כבוד השופטת ע' ברון, פסקה 3), על-פי הוראות סעיפים 19 ו-20(ג) בחוק העונשין אם הוכח כי התעורר אצל הנהג חשד בנוגע להתקיימות יסוד ההתנהגות של העבירה או בעניין נסיבותיה, אך הוא בחר שלא לברר זאת, ייחשב הדבר לעצימת עיניים מצדו. שכן, בנסיבות אלו, משמעות התנהגותו היא כי נטל על עצמו סיכון במודע לעבור את העבירה ומבחינה ערכית, הדבר שקול ליסוד הנפשי של מודעות.

44.בהתאם לכך יש לבחון את מכלול הראיות אשר פורטו בהרחבה ונבחנו בקפידה לנוכח טענותיהן של המאשימה ושל ההגנה.

הטענה העיקרית של המאשימה היא כי קשה לקבל את טענת הנאשם כי לא הרגיש בחבטה בקטין, כי לא ראה אותה ולא שמע אותה. כפי שטען הבוחן וכפי שהערתי לא אחת במהלך שמיעת הראיות ואף כפי שאמר הנאשם עצמו בחקירתו במשטרה, אכן קשה לקבל טענה זו. עם זאת, העובדה שמדובר בטענה שקשה לקבלה, אינה מספיקה לשם קביעת מודעותו של הנאשם לעצם קרות תאונה שבמהלכה נפגע הקטין פגיעה חמורה. לכך יש להוסיף את העובדה שהפגיעות ברכב והנזקים שנגרמו לרכב, היו בדרגה קלה יחסית, במיקום הנמוך משדה הראיה של הנהג אשר ככל הנראה נסע עם חלונות סגורים והאזין למוזיקה והדבר מנע ממנו אפשרות לשמוע את החבטה, אשר לנוכח הנזקים הקלים יחסית, עוצמתה ככל הנראה לא הייתה חזקה..

מעבר לכך, מקובלת עליי טענת ההגנה כי לא נמצאה בהתנהגות הנאשם כל אינדיקציה למודעותו לקרות התאונה או להתעלמותו מהתאונה באופן העולה לכדי עצימת עיניים. לא הובאה כל ראיה המצביעה על כך שהנאשם יכול היה לראות את התאונה, לכך שעצר סמוך למקום התאונה או שהאיץ את נסיעתו מיד לאחריה. אף יש לזכור, כי רק מכסה הפנס נשבר ואף הייתה תאורת רחוב טובה, כך שהנאשם לא בהכרח יכול היה להבחין במהלך נסיעתו כי מכסה הפנס נשבר.

גם התנהגות הנאשם לאחר עיכובו, במהלך חקירתו ובעת שטיפל בתיקון הנזקים לא הצביעו על התנהגות של מי שמודע למעורבותו בתאונה שבה נפגע אדם. מכלל הראיות עולה כי הנאשם התנהג באופן רגוע, לא הבין מדוע עוכב, לא הבין כיצד רכבו ניזוק ובמהלך חקירתו, השיב באופן מלא לכל אשר נשאל, לא התחמק מדבר ולא הסתבך בתירוצים משונים.

התשובה הבעייתית היחידה שנתן הנאשם הייתה בעניין שברי מכסה הפנס. הנאשם טען כי בעת שהבחין בפנס השבור, גם מצא מספר שברים בתוך הפנס ובסמוך לרכבו וכי זרק אותם לפח. זאת בעוד שקשה להניח שאמנם נמצאו שברים ליד מכוניתו, מאחר שרובם נמצאו סמוך למקום התאונה ואף קשה להניח כי לאחר מספר נסיעות של ולאחר שרכבו נעצר מספר פעמים קודם לכן, עדיין נפלו שברים כלשהם ממכסה הפנס.

עם זאת, לנוכח מבנה השבר, לא ניתן לשלול ששברים כלשהם נמצאו בתוך הפנס ומכל מקום, לא מצאתי באי דיוק זה כדי לשלול את מהימנותו של הנאשם, אשר הותיר רושם אמין מאד.

45.במקרים רבים שבהם נהג שהיה מעורב בתאונה הורשע בעבירת הפקרה, היו ראיות של ממש בדבר מודעותו לעצם מעורבותו בתאונה ואף בדבר מודעותו לפגיעה החמורה בנפגעי התאונה. כך למשל, במקרים הבאים (ההדגשות שלהלן אינן במקור): בעניין עמאש נקבע, כי "שמשת הרכב שבו נהג המערער נופצה, חלקים אחרים מהרכב נשברו, סימני דם הותזו על גבי הרכב, וברקע צעקותיו של קרוב משפחתו של הנפגע לנוכח הפגיעה בו" (שם, כבוד השופטת ע' ברון, פסקה 5); בעניין פראן נאמר, כי המערער נסע במהירות גבוהה מעל המותר ובמקום שבו שני הולכי רגל חצו את הכביש, "פגעה חזית הרכב בשניהם בעוצמה רבה שהעיפה אותם על הכביש (...). המערער נמלט מהמקום בנסיעה מהירה, כאשר הוא פוגע ברכב שנסע מולו בנתיב הנגדי..." (שם, כבוד השופט צ' זילברטל, פסקה 2); נסיבות דומות היו גם בעניין גורמזנו, אשר בהן דובר בהולך רגל אשר חצה את הכביש, "נכנס לנתיב נסיעתו של המערער ונפגע מרכבו בעוצמה רבה. כתוצאה מהפגיעה הושלך הולך הרגל אל השמשה הקדמית של הרכב, ניפץ אותה ואחר כך הוטח אל מכסה המנוע ונפל אל מתחת לגלגלי הרכב. מיד לאחר התאונה עצר המערער את רכבו, הבחין בהולך הרגל השרוע פצוע על הכביש ולמרות זאת, נסע לאחור, עקף את הולך הרגל ונמלט בנסיעה מהמקום בלא להזעיק עזרה" (שם, פסקה 1); נסיבות דומות היו גם בעניין פלוני, אשר למרות אי מסירת גרסת הנאשם נקבע כי "התאונה התרחשה נוכח פניו... כאשר חזית רכבו פגעה בהולכת רגל, אשר הוטחה אל מכסה המנוע ולאחר מכן אל הכביש" (שם, פסקה 36).

46.בשונה מהמקרים הנזכרים ומקרים דומים אחרים, בהם גם עניין אספה שהוזכר, הפגיעה בקטין הייתה בצד הרכב ולא בחזית הרכב והותירה נזק קל יחסית לרכב. גם אם מצופה היה שהנאשם יבחין בכך, אין ראיה לכך שהוא אמנם יכול היה להבחין בפגיעה שנמשכה כהרף עין, שהותירה נזקים קלים בגובה נמוך משדה הראיה של הנאשם. אף לא הובאה כל ראיה לכך שסמוך ממש לתאונה הנאשם עצר, האט, האיץ או סטה ממסלול נסיעתו.

בדרך כלל נראה כי קשה לקבל טענה שלפיה נהג לא חש בפגיעה בהולך רגל. כפי שהעיד הבוחן מדובר באפשרות שאינה נראית סבירה וכפי שאמר הנאשם עצמו בפתח חקירתו, "... פגיעה זה פגיעה. איך לא תרגיש את הפגיעה?" (ת/2, שורה 100).

אכן, לא ניתן לשלול את העובדה שנהג צריך להבחין בפגיעה בעצם כלשהו במהלך נסיעתו וכי אפשרות אחרת לכאורה אינה סבירה או הגיונית. כך גם האפשרות כי הנאשם כלל לא חש בחבטה שנגרמה מהפגיעה בקטין, לכאורה אינה סבירה. אולם אין די בכך כדי לקבוע את מודעותו של הנאשם או את עצימת עיניו לקרות התאונה ולתוצאתה ואף אין די בכך לשם הרשעתו.

מהטעמים שעליהם עמדנו עתה, בהיעדר אינדיקציה כלשהי לכך שהנאשם היה מודע למעורבותו בתאונה ולתוצאותיה, לא ניתן לומר כי מודעותו או עצימת עיניו לקרות התאונה ולכך שבמהלכה נגרמה לאדם חבלה חמורה, אמנם הוכחה במידה הנדרשת. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לזכות את הנאשם מעבירת ההפקרה מחמת הספק.

לנוכח מסקנה זו, מאליו עולה כי יש לזכות את הנאשם גם מעבירת שיבוש הליכי משפט.

סיכום ותוצאה

47.מהטעמים שהובאו בהכרעת דין זו, הנאשם מזוכה מחמת הספק מעבירת הפקרה אחרי פגיעה בנסיבות מחמירות (סעיף 64א(ג) בפקודת התעבורה) ומזוכה מעבירת שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 בחוק העונשין).

בהסכמת הנאשם ובא-כוחו (בדיון מיום 8.7.2021), הכרעת הדין ניתנת בהיעדר הצדדים.

המזכירות מתבקשת להמציא את הכרעת הדין אל באי-כוח הצדדים.

ניתנה היום, ו' במרחשוון התשפ"ב, 12 באוקטובר 2021, בהיעדר הצדדים.