ברודסקי ואח' נ' ארמוזה ואח'

(בשאלת החבות)

מבוא

שעשועון טלוויזיוני בשם "Upgrade" ("המשדרגים"), עומד במרכזו של סכסוך, המעורר שאלות חשובות ותקדימיות בתחום דיני הקניין הרוחני ומעמדם של יוצרים, מפיקים ומפיצים במדיה האלקטרונית. השעשועון אשר נוצר על בסיס "פורמט" טלוויזיוני ישראלי, זכה להצלחה ולהכרה בינלאומית רחבה והוא מופץ ומשווק מזה שש שנים ברחבי העולם כולו (למעט ישראל).

על פי הנטען, התובע הוא שיצר את ה"פורמט" הטלוויזיוני עם שני שותפים, כאשר זכויות הקניין בפורמט נמכרו בסופו של יום לחברת ההפקות "תנין הפקות וטלוויזיה". חברת ההפקות התקשרה עם הנתבעים להפצת הפורמט ברשתות שידור זרות ברחבי העולם, ונחתמו הסכמים רבים בעניין זה.

לטענת התובע, הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית ב"פורמט", עת הסתירו באופן מכוון את שמו  כהוגה וכיוצר שלו בכל הפרסומים וההסכמים הנוגעים אליו, ותחת זאת הציגו את שמם באופן מטעה - כאילו הם יוצרי הפורמט, בעודם גורפים את הרווחים והתהילה כתוצאה מהפרסום וההצלחה שהפורמט זכה להם.  בתביעתו דרש פיצוי כספי אותו העמיד לצרכי אגרה ע"ס 1.5 מיליון ₪, צו עשה המחייב את הנתבעים ליתן לו קרדיט כהוגה ויוצר הפורמט ברולר הפתיחה והסיום של כל תכנית ובפרסומים שונים ומתן חשבונות.

הנתבעים  מכחישים כי התובע הינו יוצר הפורמט וטוענים כי אינו בעל זכות היוצרים בו, כעולה מהסכמים שונים שנחתמו עמם. יתירה מכך, לשיטתם הפורמט כלל אינו עונה להגדרת "יצירה" מוגנת בזכות יוצרים, ולא חלה עליהם - כחברת הפצה, החובה להזכיר את שם התובע ולתת לו "קרדיט" כמעורב ביצירת הפורמט ולכן, ככל שעומדת לתובע טענה בעניין זה, הרי שהיה עליו להפנותה כלפיי חברת ההפקות, שאינה צד לתביעה.

בהסכמת הצדדים, פוצל הדיון, כך שתחילה נידונה חבות הנתבעים כמפיצים כלפי התובע ולאחר מכן, תידון שאלת הנזק.

על הפיצול הוחלט, לאור העובדה שההליך דנן הוא אחד מיני רבים שהתובע מנהל בבתי משפט שונים, נגד הנתבעים וכנגד צדדים אחרים, בנוגע לפורמט ולרווחים שלטענתו הופקו ממנו. 

הצדדים

1. התובע, סער ברודסקי (להלן: "התובע" או "ברודסקי"), היה בעת הנטענת (2008) סטודנט לתואר ראשון במגמת תקשורת. לטענתו הגה באותה עת רעיון לפורמט טלוויזיוני, שלימים נמכר לגופי שידור ברחבי העולם כשעשועון הטלוויזיה "Upgrade" (להלן: "הפורמט").

הנתבע 1, אבי ארמוזה (להלן: "ארמוזה") הינו הבעלים ומנהלה הכללי של הנתבעת 2, ארמוזה אינטרנשיונל מדיה בע"מ, העוסקת בהפצת פורמטים טלוויזיוניים לרשתות שידור ברחבי העולם (להלן: "ארמוזה הפצה").   

מסכת עובדתית

ברודסקי יוצר את הפורמט לשעשועון הטלוויזיה "Upgrade"

2. לטענת ברודסקי, בתחילת שנת 2008 הוא הגה את הרעיון לשעשועון "Upgrade", במסגרתו מגיע מנחה לביתם של המשתתפים בשעשועון, שואל את יושבי הבית שאלות טריוויה במגוון תחומים, ובאם הם נכונה הם זוכים לשדרוג מוצרים בביתם.

בתצהירו גולל ברודסקי את מלאכת המחשבת הקשורה ביצירת הפורמט, לרבות ההתקשרות עם השחקן/מנחה רודריגו גונזלס (להלן: "רודריגו") והמפיק גילי גולן (להלן: "גולן"), ותיאר את פועלם של השלושה בפיתוח הפורמט עד שקרם עור וגידים ליצירת ה"בייבל" של הפורמט – ספר הוראות מפורט המאגד בתוכו כל פרט רלוונטי הנוגע לפורמט שיופק, כדוגמת תקציב מפורט, לו"ז עריכה, עיצוב תפאורה, פרטי הליהוק, שאלונים, פרטי משימה ועוד (להלן: "הבייבל").

לדברי ברודסקי, כחלק מפיתוח הפורמט, השלושה ערכו מצגת שכללה תמונות של שלבי המשחק ושימשה מעין תרשים זרימה של השעשועון (עמ' 63 שו' 23 ואילך). בחודש יולי 2008 נחתם חוזה בין חברת ההפקות "תנין הפקות וטלוויזיה" (להלן: "תנין הפקות") בבעלותו של גולן לבן ערוץ 10 להפקת תכנית "פיילוט" לפורמט, שצולם תוך הכוונה שניתנה מאת אנשי ערוץ 10 (נספח יב לתצהיר ברודסקי). ואולם, לאחר יצירת פרק הפיילוט, התברר כי ערוץ 10 אינו מעוניין להפיק שעשועון על בסיס הפיילוט שצולם.

בהמשך, וכפי שיתואר בהרחבה להלן, פנה גולן באמצעות תנין הפקות לנתבעים, נחתמו הסכמי הפצה והשעשועון הופץ ברשתות שידור בחרבי העולם כולו.

3. הנתבעים מכנים בכתב ההגנה מטעמם (סעיף 6) את הטענה כי ברודסקי הוא הוגה ויוצר הפורמט "טענה מופרכת" ומכחישים אותה בתוקף. אולם, למעט הכחשה עיקשת של מעורבות התובע ביצירה, הנתבעים אינם מצביעים על יוצר אחר של הפורמט, וכל שהם טוענים בעניין זה הוא כי תנין הפקות היא כיום בעלת זכויות היוצרים בפורמט (דבר שאינו מוכחש ע"י התובע). לגבי הזכות המוסרית, אין בפי הנתבעים טענה ממשית, למעט האמירה כי האחריות לגביה אינה חלה עליהם אלא על גורמים אחרים, שאינם נתבעים בתביעה.

4. טרם אכנס לדיון בדבר זכות היוצרים ב"פורמט" והזכות המוסרית בכללה, אציין כי שוכנעתי מן הראיות והעדויות הרבות בפניי, כי ברודסקי הוא הוגה הרעיון לפורמט השעשועון "Upgrade", וכי הפורמט נוצר ע"י ברודסקי בשיתוף פעולה עם גולן ורודריגו. הדבר עולה בבירור מן ההסכמים הכתובים הנוגעים ליצירת הפורמט והזכויות בו, אשר מורים רובם ככולם, כי ברודסקי הגה את הרעיון לשעשועון וכי פיתוח הפורמט הינו פרי עמלם של השלושה. לכך מתווספות עדויותיהם של ברודסקי עצמו ושל גולן, אשר הבהיר בחקירתו כי "את הרעיון העלה סער ברודסקי" (פרוטוקול יום 08/11/16, עמ' 62, ש' 16-17). השניים העידו, כי בשיתוף עם רודריגו יצרו יחדיו את הפורמט, המשווק כיום ע"י ארמוזה הפקות כשעשועון הטלוויזיוני "Upgrade".

מסקנתי זו נסמכת אף על העובדה כי, למעשה, אין טענה מהותית לפיה השעשועון "Upgrade" המשווק ע"י ארמוזה הפצה, שונה מן הפורמט לגביו טען ברודסקי לזכות מוסרית במהלך המשפט, ולא נשמעו במהלך דיוני ההוכחות הרבים שהיו בתיק זה עדויות או הוצגו ראיות בעניין זה מטעם הנתבעים.

עם זאת ראוי להדגיש, כי התובע לא יצר לבדו את הפורמט ואינו הבעלים היחיד של הזכות המוסרית בו. בהקשר זה ניתנה החלטתי ביום 28/06/16 כי "בשום מקום בכתב התביעה לא הוזכר כי לצידו קיימים שני יוצרים נוספים...והתובע לא ציין בתביעתו או בתצהירו, כי הציע להם או שקל לצרף אותם לתביעה, כיוצרים משותפים של הפורמט" (עמ' 39).  התובע לא ביקש לצרף את שותפיו כתובעים נוספים, למרות האמור בהחלטה זו והדיון המשיך להתנהל בהתאם לכתבי הטענות המקוריים.

העובדה שלא צורפו לתביעה שותפיו של התובע ליצירת הפורמט, אינה מצדיקה דחייתה של התביעה, כטענת הנתבעים, במיוחד כאשר הנתבעים עצמם לא ביקשו לצרפם ואף ויתרו על ההודעה לצד שלישי שנשלחה מטעמם לתנין הפקות, למרות שגם היא צד רלבנטי להליך. 

הסכמים בדבר הזכויות בפורמט

5. לדברי ברודסקי, עם הבשלת הרעיון לפורמט, הוא פנה לחברו רודריגו לשם קידום ושיווק הרעיון במדיות שונות. בתיווך רודריגו, נפגשו השניים עם גולן, בעליה ומנהלה של תנין ההפקות.

השלושה חתמו ביניהם על הסכם מיום 16/05/08 (להלן: "הסכם") המכיר בשלושה כיוצרי הפורמט, ובלשון ההסכם- "גילי, רודריגו וסער פעלו במשותף ע"מ להגות, ליצור, לפרמט, ולתכנן את הפורמט "הפורץ" (שם זמני)" (אשר לימים נקרא – "המשדרגים" – ד.א.).   

6. הסכם נוסף המסדיר את היחסים בין השלושה נחתם ביום 06/08/08 (להלן: "הסכם שותפות"). במסגרתו הוסדרו, בין היתר, העניינים הכספיים הנוגעים לפיתוח הפורמט ואופן קבלת ההחלטות בנוגע לפורמט, וכך נכתב:

"כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לפעול לשיווקו של הפורמט  ו/או למסחורו, בתיאום עם זולתו ובתיאום עם הגורם המשדר..." (סעיף 11)

"סער, גילי ורודריגו יהיו זכאים, כפוף למגבלות הגורם המשדר, לקרדיט כיוצרי התכנית, על גבי מסך נפרד, הן בפתיח והן ברולר... סער יהיה זכאי ברולר לקרדיט כהוגה הרעיון" (הדגשות שלי ד.א.) (סעיף 12)

7. לאחר יצירת ה"פיילוט" וביטול ההתקשרות עם ערוץ 10, שלח גולן לארמוזה ביום 14/12/08 הודעת דוא"ל לבחינת התקשרות עם חברת ההפצה בבעלותו, ואפשרות הפצת הפורמט ברשתות שידור בעולם (ת/11). בהודעה ציין גולן בין היתר, מיהם יוצרי הפורמט וכי הוכנה תכנית פיילוט לערוץ 10, וכך בלשון ההודעה:

"..לפני כחודשיים הפקנו פיילוט לערוץ 10 לתוכנית שאני סער ברודצקי ורודריגו גונזלס הגינו יחדיו. התכנית נקראת "המשדרגים"..." (הדגשה שלי-ד.א.)

יצוין כי הנתבעים טענו כי מדובר במייל מזויף, אך לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים.

8. בין לבין, טוען ברודסקי כי בהסתמך על מצגי שווא מצד גולן, הוא חתם ביום 01/04/09 (וכך גם רודריגו) על הסכם למכירת זכויותיו בפורמט לגולן, בתמורה ל"סכום זעום" כהגדרתו של 10,000 ₪ (להלן: "הסכם העברת הזכויות") (נספח יג לתצהיר ברודסקי). באשר למתן הקרדיט בפורמט, נקבע בסעיף 2 להסכם העברת הזכויות כי:

"גילי מתחייב שבמידה והפורמט או גלגולו של הפורמט ישודרו בכל פלטפורמת שידור בארץ או בחו"ל, יקבל סער קרדיט באופן הבא: שמו של סער יופיע במלואו (בעברית "סער ברודסקי" או באנגלית "Saar Brodsky") ברולר, בתור יוצר התכנית..."  (הדגשה שלי- ד.א.)

9. לדברי ברודסקי, בסמוך לחתימה על הסכם העברת הזכויות, ובניגוד למצגיו של גולן על היות הפורמט כושל, התחוור לו דווקא כי יש לפורמט פוטנציאל מסחרי ורווחי גבוה, עליו ידע גולן קודם לחתימת הסכם העברת הזכויות. בעקבות כך, ולאחר שעדכן בדבר את רודריגו, שלחו השניים (באמצעות באי כוחם) מכתב לגולן לפיו הוא הוליכם שולל באשר לפוטנציאל הכלכלי של הפורמט, והבהירו כי הם רואים את עצמם כבעלי הזכויות בפורמט (ביחד עמו). יצוין, כי אחד ממכותבי המכתב הוא ארמוזה (מכתב מיום 27/04/09, נספח יד לתצהיר ברודסקי).

בסופו של יום, ולאחר שניהלו השלושה משא ומתן, נחתם ביום 21/07/09 הסכם פשרה, הקובע כי הזכויות בפורמט הן של גולן בלבד, ואולם חלוקת ההכנסות מהפורמט תהיה- 60% לגולן, 20% לרודריגו, 20% לברודסקי (להלן: "הסכם הפשרה הראשון"). וכך בלשון ההסכם:  

"1.1- מוסכם ומובהר במפורש כי גילי לבדו הוא הבעלים היחיד והבלעדי של כל הזכויות, לרבות זכויות יוצרים וכל זכות קניין אחרת, מכל מין וסוג, בפורמט ובכל חלק ממנו, לרבות, ומבלי לגרוע מכלליות האמור, הזכות הבלעדית  למסחר את הפורמט, לנצלו ניצול מסחרי ולעשות בו כל שימוש אחר, מכל מין וסוג, בין בעצמו ובין באמצעות צדדים שלישיים, בישראל ובחו"ל, בכל אופן ומתכונת שימצא לנכון, לפי שיקול דעתו הבלעדי".

ובהמשך, לעניין מתן הקרדיט נקבע:

"3.3- במידה והפורמט יימכר לגוף שידור בישראל ו/או בחו"ל ותופק תכנית על בסיסו, יינתן לסער, רודריגו וגילי קרדיט כיוצרי הפורמט ברולר פתיחה ו/או ברולר הסיום של התכנית, בכפוף לאישורם של מפיקי התכנית ו/או גורמי השידור הרלוונטיים באופן ומתכונת שייקבעו על ידי מפיקים וגורמי שידור כאמור" (ההדגשה שלי – ד.א.)

10. בהמשך לחתימת הסכם העברת הזכויות, חתמו רודריגו וברודסקי על הסכם ביניהם, להעברת מלוא זכויותיו של רודריגו בפורמט לידי ברודסקי (נספח טז לתצהיר ברודסקי), ואילו גולן מצידו המחה את מלוא זכויותיו בפורמט לחברת תנין הפקות שבבעלותו (סעיף 69 לתצהיר ברודסקי).

11. על מנת שלא נמצא חסרים, יצוין כי בפברואר 2011 הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב תביעה (ת"א 4319-02-11) במסגרתה תבע ברודסקי מתן חשבונות כנגד גולן, תנין הפקות, ארמוזה וארמוזה הפצה. במסגרת הליך גישור, אליו נשלחו הצדדים, נחתם ביום 09/07/13 בין גולן, תנין הפקות וברודסקי הסדר גישור (נספח 5 לכתב ההגנה) אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה השני"), ובו נקבע בין היתר, כך:

"50.2 גולן מתחייבים, להקפיד ככל יכולתם לציין במפורש את שמו של סער במקום ראשון ולפני כל גורם אחר כיוצר הפורמט בכל חומר פרסומי או שיווקי רלוונטי שיופץ על ידם ובכל פעילות שיווק, קידום ויח"צ לרבות ראיונות בארץ ובחו"ל.

50.3 גולן מתחייבים, שבכל תכנית או פרק של הפורמט שיופקו בארץ או בעולם החל ממועד הסכם זה, ידאגו לכך, יפעלו ככל הניתן על מנת שיינתן לסער קרדיט במקום ראשון ולפני כל גורם אחר כיוצר הפורמט ברולר הפתיחה או הסיום, כולל במידת הצורך הכנסת סעיף מתאם בכל חוזה התקשרות".

כאמור, ארמוזה וארמוזה הפצה, לא חתמו על הסדר הגישור וככל הידוע, התביעה בעניינם נמשכת בבית משפט השלום.

הסכם ההפצה מול ארמוזה הפצה

12. לצורך הפצת הפורמט בחו"ל ובהמשך להודעת הדוא"ל ששלח גולן לארמוזה, חתמו ביום 05/04/09 תנין הפקות וארמוזה הפצה על הסכם הפצה (להלן: "הסכם הפצה"), אשר הסדיר את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הפורמט ואת חלוקת הרווחים בגין הכנסות הפורמט (נספח 2 לכתב ההגנה).

בסעיף 1 להסכם ההפצה, הצהירה תנין הפקות כי מלוא הזכויות בפורמט מצויות בידה:

"תנין מצהירה שבידיה כל הזכויות הבלעדיות להפצה בינלאומית של הפורמט "משדרגים" לכל מדיה ולכל פלטפורמת שידור.. תנין מעניקה לארמוזה את זכויות ההפצה הבינלאומיות של הפורמט.."   .

13. כך, ובהתאם להסכם ההפצה, פעלה ארמוזה הפצה להפיכת הפורמט ל"מוצר בר שיווק והפצה" כהגדרתה. החברה יצרה קונספט שיווקי לפורמט ופרסמה אותו ברחבי העולם; הציגה את הפורמט בפסטיבלים ותחרויות בינלאומית; הפיקה "טריילר" של הפורמט- קטע מצולם (בשפה האנגלית) באורך של מספר דקות, שמסביר מהי מהות הפורמט ומהווה כלי מכירה ועוד (סעיף 66 לכתב ההגנה).

יובהר, כי אין חולק שחברת ההפצה עשתה עבודתה נאמנה בהפצת שיווק הפורמט לרשתות שידור ברחבי העולם, ולראיה, עובדת שידורו של שעשועון הטלוויזיה על בסיס הפורמט המוצע במספר מדינות. 

14. לטענת ארמוזה, מספר חודשים לאחר חתימת הסכם ההפצה, עדכן אותו גולן כי נתגלעה מחלוקת בשאלת הזכויות והבעלות בפורמט, בינו לבין התובע ורודריגו, ואולם לאחר מכן, ביום 21/07/09 שלח גולן לארמוזה הפצה הבהרה לפיה, נחתם בין ברודסקי, גולן ורודריגו הסכם פשרה, המצהיר על העובדה כי גולן הוא הבעלים של כל זכויות היוצרים והקניין הרוחני בפורמט, ואף נשלחו אליו מכתבים מטעם ברודסקי ורודריגו במסגרתם הודיעו על הגעתם להסכמות עם גולן ותנין הפקות באשר לזכויות בפורמט (נספח 4 לכתב ההגנה).

לטענת הנתבעים, הסכם פשרה זה שם קץ לכל המחלוקות שהיו, באשר לזכויות הקנייניות והמסחריות בפורמט, וקובע "ברחל בתך הקטנה" כי ברודסקי אינו בעל זכויות יוצרים או זכויות קנייניות כלשהן בפורמט, וכפועל יוצא, כי אין לו זכות מוסרית בפורמט. לדידם, ברודסקי אוחז לכל היותר בזכות חוזית כלפי גולן, לקבלת קרדיט בגין פורמטים המופצים ע"י גולן, כמו גם התחייבות של גולן לאזכור שמו של ברודסקי ברולר הפתיחה של התכנית שתופק, בכפוף לאישורם של גורמי השידור הרלוונטיים, ואולם אין לכך נגיעה כלפי ארמוזה וארמוזה הפצה, ואין לראות בכך התחייבות משתמעת שלהם כלפי התובע.

15. הנתבעים אף טוענים, כי במסגרת ההליכים המשפטיים הרבים שניהלו הצדדים בקשר עם הפורמט, נחתמו בין ארמוזה הפצה לגולן וחברת תנין הסכמים מהסכמים שונים, אך מעולם לא עיגנו גולן ותנין הפקות במסגרת הסכמים אלה, את הזכויות הנטענות של ברודסקי לקבלת קרדיט, לרבות בהסכם חדש שנחתם בין ארמוזה הפצה לתנין הפקות באפריל 2014.

לשיטתם, בהסתמך על הסכמי הפשרה הראשון והשני ועל הצהרתם של תנין הפקות וגולן בריש גלי, לפיה כל זכויות היוצרים בפורמט שייכות להם, הרי שאין כל עילת תביעה נגדם וברי, כי לא היה זה מתפקידם כחברת הפצה לדאוג למתן קרדיט לברודסקי על יצירת הפורמט.

למען הסדר הטוב, יצוין כי הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד תנין הפקות וגולן, אשר הגיש כתב הגנה מטעמו. ואולם, בהסכמה דיונית מיום 04/01/16, ויתרו הצדדים על ההודעה לצד שלישי והסכימו, כי הדיון יתמקד בטענות בכתב התביעה ובכתב ההגנה, קרי, שאלת האחריות של הנתבעים כלפי ברודסקי.

16. אם כן, השאלה המרכזית העומדת לפתחי בפסק דין זה, היא השאלה בדבר אחריות חברת ההפצה למתן קרדיט לברודסקי כיוצר הפורמט, ובהתאם, טענתו של ברודסקי להפרת זכותו המוסרית ביצירה ע"י הנתבעים.

כידוע, זכות מוסרית ניתנת ליוצרה של "יצירה" בהתאם לנקוב בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק"), ועל כן יש לבחון ראשית האם פורמט טלוויזיוני כפי שהגו ברודסקי וחבריו, חוסה תחת הגדרת ה"יצירה" בחוק וזוכה להגנה מכוחו.

זכויות יוצרים בפורמט טלוויזיוני

17. בין הצדדים ניטשה מחלוקת, האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה" ברת הגנה, על פי חוק זכות יוצרים אם לאו, וכפועל יוצא, האם ליוצר הפורמט זכות מוסרית ב"יצירה".

נקודת המוצא ביסוד הקביעה האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה", נעוצה בהבחנה שבין "ביטוי" המוגן זכות יוצרים ובין "רעיון" שאינו מוגן בחוק, וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק זכות יוצרים לפיו:

"זכות יוצרים ביצירה, כאמור בסעיף 4, לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטויים תחול זכות היוצרים:

1. רעיון
2. תהליך ושיטת ביצוע .."

ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה קלה ונועדה לשרת את המטרה היסודית של דיני זכויות יוצרים, שהיא עידוד היצירה (ראה טוני גרינמן, זכויות יוצרים, כרך א' מהדורה שניה, התשס"ט-2008, עמ' 75 (להלן: "גרינמן")). כך, בעוד שרעיונות הם בבחינת  "free as  the air " (מדברי הש' ברנדיס, כפי שצוטטו בספרו של גרינמן, כרך ב', עמ' 961 והאסמתכאות שם) ואינם ברי הגנה, ביטויים הממשי יכול שיהיה מוגן, ככל שהוא עומדים בדרישות החוק.

18. לטענת ברודסקי, הפורמט שיצר מהווה "יצירה" כהגדרתה בחוק, שכן הוא מגלם "נוסחה שמתארת את הדרך הנכונה להבאת רכיבי התוכנית השונים לכדי מצב של תכנית טלוויזיה מוגמרת". לדבריו, הרעיון שהגה לשעשועון גובש לכדי "יצירה מוחשית" בעת יצירת ועריכת הבייבל לפורמט וצילום תכנית ה"פיילוט" לערוץ 10.

ברודסקי מוצא תמיכה לטענתו זו בעדותו של גולן לפיה - "צריך להפוך את הרעיון לפורמט שזו מערכת משחקית שלמה..." (פרוטוקול יום 08/11/16, עמ' 63 ש' 2 ) ובהמשך-  "..זה הפורמט שאנחנו באנו איתו לערוץ.. הבייבל כולל את כל המסקנות של ההפקה העריכה, כשאתה מוכר את זה משלמים על הבייבל כסף. מי שקונה את הפורמט מקבל ספר שיש בו את כל התהליך, כולל עריכה, כולל מה עושים. את הבייבל אנחנו הכנו.. כשאני אומר יוצרים אני מתייחס לסער, רודריגו וגילי" (שם, עמ' 64 ש' 3-9).

19. מנגד, טוענים הנתבעים כי "אין בתרומתו להגיית רעיון שעומד ביסוד פורמט טלוויזיוני כדי להפוך את התובע ליוצר של יצירה בת זכויות והגנה מכח זכויות יוצרים, וממילא אין בתרומה זו כדי להקנות לתובע זכויות מוסריות בפורמט". לטענתם, אין לייחס לברודסקי יותר מאשר "רעיון" שאינו מוגן בזכויות יוצרים, וזאת גם אם "בסופו של יום אותו רעיון ממש הפך לפורמט טלוויזיוני המשווק ומשודר ברחבי העולם (וכלל לא ברור האם זה המצב בענייננו..)" (הדגשה במקור).

הנתבעים אף מפנים לחוו"ד המומחה מטעמם, מרJohn Ranelagh   מאנגליה, שהעיד ונחקר עליה בבית המשפט, לפיו ככלל פורמטים אינם זוכים להגנה משפטית, ומשכך, שוק הפורמטים נשען בעיקר על מידה רבה של אמון וכללים ופרקטיקות נהוגות.

הגישה בעולם ביחס לזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני 

20. בעולם מקובלת הגישה, לפיה פורמט של תכנית טלוויזיה הוא בבסיסו רעיון, שאינו מוגן במהותו בזכויות יוצרים, מאחר שהוא ניתן לביטוי בדרכים שונות, בפרט מקום בו עסקינן בשעשועונים, תכניות "ריאליטי" וחידונים. כך, למשל, רעיון לתחרות כישרונות בתחומי האמנות והבידור, יכול לקבל גוון שונה ולהיות מיושם בדרכים שונות, לרבות ההעמדה הכללית של התכנית, מעורבות המנחה, הביטויים החוזרים בתכנית (כדוגמת- "השבט אמר את דברו" בתכנית הריאליטי הישרדות), הכלים הדרמטיים השגרתיים בתכנית והצגתם ועוד.

מסיבה זו, דחה בעבר בית הלורדים באנגליה תביעה של מפיקי תכנית תחרות כישרונות, בה נקבע מנגנון לדירוג כישרונות המתמודדים באמצעות מכשיר "clapometer", שמדד את עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל, וקבע כי קיים קושי בשימוש במילה "פורמט" באשר לתכונות ורעיונות של התכנית. בפסק הדין התייחס בית הלורדים לקביעה של ביהמ"ש בניו-זילנד, אשר קבע כי הפורמט הנטען אינו אלא רעיון, ומיאנו לראות בפורמט התכנית - יצירה דרמטית או מוסיקלית (Green v. Broadcasting Corp. of New Zealand [1989] 2 ALL E.R. 1056, 1058ׂׂׂׂׂ) (עוד לעניין זה ראה גרינמן, עמ' 186-187).

יחד עם זאת, יש להבחין בין "רעיון אמורפי" או "סקיצות ראשוניות", המהוות ראשיתו של תהליך מחשבתי ליצירת פורמט טלוויזיוני, לבין מצב בו הרעיון קרם עור וגידים וגובש לכדי פורמט "מוחשי" מקורי, הכולל סצנות ואלמנטים ייחודים בשילובם או במהותם, שאז הוא עשוי לחסות תחת החוק, ולהיחשב כ"יצירה" ברת הגנה בזכות יוצרים.

21. בהתאם לגישה זו, ניתן למצוא שני פסקי דין שניתנו בעניין תכניות ריאליטי, העוסקות בהורדת משקל בקרב המתמודדים Latimore v. NBC Universal, Inc. et al, 07 CIV 9338 (AKH) (SDNY Feb. 22, 2011) (“Latimore”) and Milano v. NBC Universal, Inc. et al, No. CV 06-3237-GAF (United States District Court, CD California) (“Milano”). בשני המקרים נדחתה התביעה כנגד NBC בגין הפרת זכויות יוצרים בפורמטים טלוויזיוניים, כאשר בפס"ד Milano קבע ביהמ"ש, כי התכנים בבסיס התכנית FAT to PHAT"" אינם עונים להגדרת הסף הדרושה על מנת לחסות בגדרי ההגנה בדיני זכויות יוצרים, והצביעו על העובדה כי בשוק כבר קיימות תכניות ריאליטי העוסקות בירידה במשקל, עוד קודם לתכנית מושא פסה"ד. ובדומה, בפסה"ד Latimore קבע ביהמ"ש, כי אין דמיון מהותי בין תכנית הריאליטי The Biggest Loser" לבין תכנית הריאליטי "Phat Farm", וכי הדמיון היחיד בין שתי היצירות הוא רעיון גנרי של תכנית העוסקת בירידה במשקל, הכוללות ביטויים וסצנות סטנדרטיות ומשותפות לרעיון מסוים, אשר אינם מוגנים בזכויות יוצרים.

בדומה, מקרה אחר שנידון, עסק בתביעתם של בעלי זכויות יוצרים בתכנית ריאליטי "השורד", כנגד מפיקת תכנית ריאליטי בשם "אני סלבריטי- הוצא אותי מכאן", בטענה כי התכנית של הנתבעת מפיקה ומיישמת את הרעיון הכללי בבסיס תכנית הריאליטי של הנתבעות. במקרה זה, ביהמ"ש לא פסל הכרה בטיוטות וניירות עבודה המגלמים פורמט של תכנית, כיצירה ספרותית מוגנת והכיר בכך שזכות יוצרים יכולה להתקיים בשילוב ובהצגה מקוריים של רעיונות וכלים דרמטיים, אך קבע כי הנתבעת יישמה את הרעיונות והכלים הללו באופן שונה מן התובעת, ועל כן, התביעה נדחתה (CBS Broadcasting, Inc. v. ABC, Inc. (SDNY, January 13, 2003). כך, גם בפסה"ד שעסק בתביעת זכויות יוצרים בגין תכנית ריאליטי העוסקת בספורט, דחה ביהמ"ש את הטענה כי זכויות היוצרים בבסיס תכנית הראליטי "שתי רגליים שמאליות" (Two Left Feet" הופרו בתכנית ריאליטי העוסקת בנושא דומה  Castorina v. Spike Cable Networks, Inc. (Dist. Court, E.D. New York, March 24, 2011).

22. פסקי דין שהכירו בפורמטים טלוויזיוניים כנושא לזכויות יוצרים, ניתן למצוא בבית האח הגדול. כך, תביעה מאת מפיקי התכנית הישרדות במסגרתה נטען כי הפורמט חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, נוכח השילוב בין אלמנטים ייחודיים הכלולים בו, אשר הופרו במסגרת שידור התכנית האח הגדול. בית המשפט העליון בהולנד קבע, כי הפורמט של תכנית הישרדות הינו בר הגנה בזכויות יוצרים, ואולם דחה את התביעה משלא מצא דמיון מהותי בין שתי תכניות הריאליטי ( Castaway Television Productions Ltd. and Planet Productions Limited v. Endemol (unreported, Dutch Supreme Court, April 16, 2004. בנוסף, בברזיל הכירו בפורמט האח הגדול כפורמט הזוכה להגנה בזכות יוצרים, ונמצא דמיון מהותי בין תכנית האח הגדול שם לבין תכנית ריאליטי אחרת בשם – " (Endemol v. TV SBT, Casa Dos Artistas Brazil

(unreported, 2004

23. ב"כ הנתבעים הפנה למספר מאמרים ופסקי דין העוסקים בדין הנוהג בארה"ב, גרמניה, אנגליה, ניו זילנד ואוסטרליה, וטען כי קבע בהם, כי פורמט אינו מוגן בזכויות יוצרים, בהיותו רעיון מאחר שרעיונות אינם נושא לזכות יוצרים. הדברים אינם מדויקים.

כך, למשל, במאמר הסוקר את הדין במדינות שונות, עליו נסמכים הנתבעים (נספח ח' לסיכומים) Stefan Bechtold, The Fashion Of TV Show Formats, 2013 Mich. St. L. Rev.451, 470 (2014) נאמר, כי בתי המשפט אינם ששים להעניק הגנה משפטית לפורמטים, אך המחבר מוסיף ואומר דברים (שלא צוטטו בסיכומי הנתבעים) לפיהם:

"Most claims are dismissed or settled out of court. When Fox family, producer of Race Around the World, filed a copyright infringement suit against CBS`s production of The Amazing Race in 2000, the injunction was denied without discussing the copyright claims, and the case was voluntarily dismissed". (ההדגשה שלי – ד.א.).

הנה כי כן, טענת הנתבעים כי המגמה של בתי המשפט בארה"ב היא שלא להכיר בפורמט כיצירה בדיני קניין רוחני, אינה מדויקת. בתי המשפט לא הביעו דעתם המפורשת, כי אין להכיר בפורמטים כמושא לזכות יוצרים, אלא דחו במקרים מסוימים את הבקשה ללא הנמקה, ובמקרים אחרים לא נדרשו כלל להתייחס לסוגיה, מאחר שהצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

זו גם הגישה בגרמניה, שם מסביר המחבר (בעמ' 474), כי בית המשפט דחה תביעה, למרות שהכיר בעובדה שרעיון לפורמט יכול להוות "יצירה" ברת-הגנה, אך קבע כי אין לראות בהוראות הטכניות של התכנית עצמן (mere set of instruction on arranging elements) מושא לזכות יוצרים - והרי זו גם הגישה הנוהגת בישראל!!

המצב המשפטי בצרפת, באנגליה, בניו זילנד ובאוסטרליה כמתואר במאמר (עמ' 475-476), דומה לגישה הנוהגת בישראל, בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים.

24. ניתן לסכם ולומר, כי לאור התפתחות ושיכלול תעשיית הפורמטים הטלוויזיוניים, חלה התפתחות גם בפסיקה וקיימת נכונות היום בעולם, להכיר בזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ובלבד שיוכח כי אין המדובר ברעיון בלבד, אלא ברעיון שקיבל ביטוי מוחשי ומיוחד דיו, ההופך את הפורמט ל"יצירה" ברת-הגנה. הגישה הנוהגת היא, כי אין מקום להגנת דיני זכויות היוצרים, כל עוד עסקינן ברעיון שלא קיבל לבוש ממשי ולא קרם עוד וגידים. כך בדין הזר וכך גם בדין הישראלי.

תחולת הדין הזר

25. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי על תביעה להפרת זכות יוצרים חל דין מקום ההפרה, ולכן היה על התובע להוכיח את הדין הזר. מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה בשלב ההוכחות, כלאחר יד. מדובר אף בטענה משוללת יסוד, לאור העובדה שהסכם ההפצה בין בעלי הזכויות (תנין הפקות) נחתם עם ארמוזה בישראל. במסגרת הסכם זה, הצהירה תנין הפקות כי היא בעלת זכויות היוצרים בפורמט (לאחר שרכשה אותן מהתובע ושותפיו), והיא מעניקה לארמוזה את זכות ההפצה הבינלאומית של הפורמט. הנתבעים ידעו, כי תנין הפקות קשורה בהסכמים שנחתמו בישראל עם התובע, אשר במסגרתם הובטח לו קרדיט על הפורמט שיופץ בישראל או בחו"ל.

יתירה מכך, גם אם נכונה הטענה, כי הדין החל על עוולות בתחום הקניין הרוחני הוא דין מקום ההפרה, לא הוכח על ידי הנתבעים כי מדובר בדין שונה מהדין הנוהג בישראל. המומחה מטעם הנתבעים לא ביסס את קיומו של דין שונה במדינות העולם. חזקת שוויון הדינים, המוכרת על ידי המשפט הבינלאומי-פרטי, מושתתת על ההנחה, כי החוקים במדינות הנאורות הם זהים (ת.א. (ת"א) 41/92 קימרון נ' שנקס, פ"מ תשנ"ג(3) 10, 21).

יתירה מכך, מסתבר כי הדין הנוהג במדינות העולם הנאורות, דומה לדין החל בישראל, כפי שהוסבר בסעיפים 20-24 לפסק הדין. 

מעבר לנדרש אציין, כי הדיון התנהל מראשיתו בהתאם לדין הנוהג במדינת ישראל, והנתבעים לא ערערו על כך עד לסיומו של ההליך. טענתם בנוגע לתחולת הדין הזר הועלתה בשיהוי ניכר, שלא לומר בחוסר תום לב, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה בנסיבות הענין ובנוסף, אין בה ממש.

יצירה טלוויזיונית לאור חוק זכות יוצרים

26. סעיף 4 לחוק קובע את התנאים לקיום זכות יוצרים ביצירה. בין היתר, מציין החוק רשימה סגורה של סוגי יצירות והן "יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית" וקובע כי ההגנה תינתן אך ורק ליצירה מקורית אשר קובעה בצורה מוחשית. (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 91-92).

ההלכה העקרונית היא כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים צריכה להיות פרי כשרון, מאמץ והשקעה של המחבר, באופן המקנה לה אופי שונה מאופי החומרים מהם עוצבה, ואולם לשם מילוי דרישה זו די במידה צנועה של כשרון ומאמץ (ראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, עמ' 346).

"יצירה דרמטית" מוגדרת בחוק  כך:

"לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוסיקלית, יצירת מחול ופנטומימה"

בספרו מציין גרינמן כי המאפיין את כל סוגי היצירה הדרמטית הוא היותם מיועדים לביצוע על דרך משחק או בדרך דרמטית אחרת, וכי זה הדבר המבחין בינה ובין יצירה ספרותית שנוצרה על מנת שיקריאו אותה או שישמעו אותה (גרינמן, עמ' 162 והאסמכתאות שם).

החוק ממשיך ומגדיר מהי "יצירה קולנועית" –

"יצירה קולנועית – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית"

באשר ליצירה קולנועית, הרי שהורחבה היריעה, ונראה כי הדגש כיום הוא על מהות היצירה המוגמרת, ונראה כי היא כוללת יצירות שנוצרו לשידור או להפצה האמצעי מדיה שונים. כך למשל, תסריט לסרט או ליצירה קולנועית אחרת מהווה נושא לזכות יוצרים עצמאית, ויש הרואים בתסריט כיצירה דרמטית העומדת בזכות עצמה (ת"א 1217/06 פלד נ' מתב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ, פדאור 06(11) 377 (2006); גרינמן, עמ' 181).

שאלת ההכרה בתכנית טלוויזיה כיצירה דרמטית נדונה בתא (ת"א) 1419/01 תל"י חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ נ' שידורי קשת, פורסם 05/05/2005). בית המשפט קבע מפי כב' השופטת ציפורה ברון, כי במאים הם בעלי זכות יוצרים ביצירה טלוויזיונית. עם זאת, התביעה לגופה נדחתה, לאחר שנמצא כי התובעים העבירו את זכויות הביצוע בפומבי של היצירות, ולכן שידור היצירה אינו מהווה הפרה של זכות יוצרים.

ומה באשר לפורמט טלוויזיוני בישראל?

27. בישראל טרם נתבררה בבית משפט השאלה אם פורמט טלוויזיוני זוכה להגנת חוק זכות יוצרים (תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, 62 (2012).

בספרו, מציין גרינמן את אמירתה בהתייחס לזכות יוצרים במשחק, של כבוד השופטת ברלינר בת"א  1108/90Parker Brothers Division of Tonka Coroporation נ' אמקור בע"מ (לא פורסם, 17/03/97). פסה"ד דן בזכות יוצרים במשחקי לוח, ונקבע בו כי תיתן זכות יוצרים במשחק, על סמך "הרקיחה הנכונה" של כלל רכיביו השונים. מכאן מסיק גרינמן, כי אם מקבלים גישה זו, ניתן ליישמה גם לגבי הפורמטים של שעשועוני טלוויזיה ותכניות אחרות (גרינמן, עמ' 188).

מסקנה זו קיבלה חיזוק בפסיקה מאוחרת יותר.

28. סוגיית זכויות היוצרים בפורמט טלוויזיוני עלתה בעקיפין, כאשר רשות השידור ביקשה למנוע שידור תכנית בערוץ השני, בטענה כי התכנית מפרה את זכויות היוצרים של תכנית הטלוויזיה מטעמה – "בשידור חוקר" (ת"א 2233/91 רשות השידור נ' ג.ג. אולפני ישראל-ירושלים בע"מ, תשנ"ב (2) 405 (1992)).

כידוע, הרעיון בבסיס התכנית הוא הצגת שחזור של אירוע פלילי לא מפוענח, תוך הדגשת אלמנטים שונים באירוע. לאחר השידור מראיינים את הגורמים המשטרתיים הרלוונטיים והציבור נקרא למסור מידע, אשר יש בו כדי לסייע לחקירת המשטרה.

בפסק דינו קבע הנשיא דאז כב' השופט וינוגרד, כי אכן הרעיון לתכנית טלוויזיונית, המסייעת למשטרה בפיענוח פשעים, אינו מוגן, וכך גם השימוש בחומר משטרתי אותנטי ובשוטרים חוקרים, או שיחזור באמצעות שחקנים של מעשי פשע. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו מניעה, שכן מצא כי התכנית "בשידור חוקר" חסרה את רכיב המקוריות וכי היא מבוססת ממילא על תכנית אנגלית בשם "watch-crime". בנסיבות אלה, לא נזקק בית המשפט לדיון בשאלה העקרונית בדבר קיום זכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ולא קבע קביעה קטגורית לפיה פורמט טלוויזיוני אינו בר הגנה בזכויות יוצרים.

גישה דומה קיימת לגבי יצירות אחרות, כדוגמת קמפיין פרסומי, אליו התייחסתי בפסק דיני בת.א. (ת"א)  48664-11-12 זרמון DDB בע"מ נ' אדלר חומסקי ורשבסקי (15.11.16). באותו מקרה היה מדובר במשרד פרסום, שיצר סקיצות ראשוניות לקמפיין פרסומי של חברת דלתא בכיכובה של הזמרת נינט. בפסק הדין קבעתי, כי קמפיין פרסומי יכול שיהא יצירה מוגנת בזכות יוצרים, אם הוא מבשיל לכלל קמפיין ממשי ואינו מתמצה בסקיצות ראשוניות, שהן בגדר רעיון בלבד, כפי שאירע באותו מקרה בו נדחתה הטענה להפרת זכות יוצרים בסקיצות עצמן. 

דרישת המקוריות

29. בכתב ההגנה מטעמם, טענו הנתבעים כי מקוריות הפורמט מוטלת בספק, וכי "יש חשש שהוא מועתק, שכן מספר שנים לפני חתימת הסכם ההפצה, חברת ההפקה "סוני" שידרה בעבר במספר מדינות בעולם שעשועון זהה, אשר לא זכה להצלחה רבה" (סעיף 32 לכתב ההגנה). אמירה זו מתייחסת לשעשועון הטלוויזיה –"That's my stuff". עוד נכתב כי סוני פנתה לארמוזה הפצה בעניין זה, ואולם "נוכח היחסים הטובים בין החברה לבין סוני" ויתרה סוני על דרישותיה בעניין זה.

30. השאלה האם "יצירה" מקורית אם לאו, היא שאלה מהותית לבחינת קיומה של זכות יוצרים ביצירה.

בפסיקותיו השונות, קבע ביהמ"ש העליון כי דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה (ראו, למשל, ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, (18.11.2013); ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט פורסם בנבו, 14.3.2010)). עוד נקבע שם כי המבחן לקיומה של דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד לצורך הוכחת מקוריות (עניין סייפקום, פסקה 15) (ראה גם פסק דיני בענין זרמון DDB בע"מ נ' אדלר חומסקי ו – ורשבסקי.

31. חרף חשיבותה של סוגיה זו בענייננו והיותה מהותית לקביעה בדבר קיומן של זכויות יוצרים בפורמט הנטען, למעט אמירה בעלמא בעניין זה בכתב ההגנה, לא טרחו הנתבעים להביא ראיות ולבסס את טענתם.

כך, התובע לא נחקר כלל בנוגע לדמיון הנטען בין הפורמט לבין היצירה מאת חברת סוני ואף  ניתנה החלטתי בעניין זה לפיה: 

"לא נעלם מעיני שהתובע לא נשאל ולו שאלה אחת בנוגע למיון בין הפורמט שלטענתו יצר לבין פורמט אחר שסוני שידרה, והדבר יילקח בחשבון ככל שיש להתחשב בעובדה זו, בפסק הדין" (החלטה מיום 08/11/16, עמ' 71) . 

זאת ועוד. גם עדויות המומחים מטעם הצדדים שותקות בעניין זה, ואין כל התייחסות בהן  לטענה בדבר (היעדר) מקוריות הפורמט ו"גניבת הזכויות" בו ע"י התובע. התובע טען כי מדובר בפיילוט שנזנח, והנתבעים לא ניסו להפריך את טענתו בראיות משלהם, או באמצעות המומחה מטעמם, שהגיע מאנגליה ונחקר בבית המשפט. אף לא הוצגו ראיות או מסמכים על ההתנהלות מול חברת סוני, כאשר ברור לכל, כי ארמוזה הפצה ממשיכה בשיווק הפורמט שנים רבות.

32. הנתבעים מצאו לנכון לברר את טענת ההעתקה מן הפורמט של חברת סוני רק בחקירתו של גולן, אז גם הוקרן בפניי באולם בית המשפט הטריילר של תכנית "המשדרגים" ולאחריו הטריילר לתכנית של סוני - "That's my stuff".

בחקירתו תיאר גולן, כי לאחר שהחלה ארמוזה הפצה בהפצת הפורמט, נתקבל "מכתב זועם" כהגדרתו מטעם סוני בדבר העתקת הפורמט, וכי מיד בסמוך לכך ישבו הוא, רודריגו וברודסקי והכינו טבלה המפרטת את השוני בין התכניות וטען כי "למיטב ידיעתי אבי שלח את זה לסוני והיה איתם בדין ודברים, הוא הפעיל קשרים, ובסוף הם לא תבעו". (שם, עמ' 70-71). 

משנשאלו על ידי מדוע לא הפנו שאלות לתובע בעניין זה, השיבו באי כוחם כי:

"לשאלה מדוע לא שאלנו את מר ברודסקי על זה ומדוע הטריילר לא הוצג עד היום, אני משיב שמי שיזם ואמר שהדברים הם זהים זה גילי ולכן אנחנו רוצים להציג את זה עכשיו לגילי". 

33. עובדה היא כי למעט פניה עלומה של חברת סוני לארמוזה הפצה, בעניין מקוריות הפורמט (אשר לא הוצגה בפניי), אין בפניי כל ראיה או ראשית ראיה, אשר יש בהן כדי להטיל ספק במקוריות הפורמט הטלוויזיוני שהגו ברודסקי ושותפיו לתכנית "Upgrade". ארמוזה הפצה עוסקים בהפצת התכנית מזה שנים רבות בצורתה המקורית ועל בסיס הפורמט שנהגה ע"י ברודסקי ושותפיו. ומשכך, אין לי אלא לדחות טענת העדר מקוריות היצירה, שהעלו הנתבעים. הטענה כי מדובר בפורמט המבוסס על פורמט אחר של חברת סוני, נטענה בחצי פה, ולא הוכח כי מדובר בפורמט שהתגבש לשעשועון משודר או בהפרת זכות יוצרים של סוני.

ארמוזה ידע על מעורבותו של ברודסקי ביצירת הפורמט

34. לטענת הנתבעים, כל שעשה התובע היה להגות רעיון ולשוחח על כך עם חבריו ואח"כ "ישב בחיבוק ידיים", כלשון כתב ההגנה. אינני מקבלת טענה זו. הוכח בפניי כי השעשועון הוא פרי עמלו של התובע ושותפיו גולן ורודריגו. הרעיון שהגו שלושתם קיבל ביטוי ממשי, בין היתר, ביישום והעלאתו על הכתב במסגרת הבייבל והמצגת, שהוכנו לקראת צילום תכנית הפיילוט בערוץ 10, תוך הקדשת מחשבה רבה לפרטי התכנית, מבנה הפרק, הנחיות לשחקנים, הגדרת המתמודדים, המשתתפים, הכנת שאלות, משימות ועיגונם כיצירה מגובשת אחת.

35. בחקירתו נשאל ארמוזה באשר ליוצר הפורמט והאם המדובר בתובע, על כך השיב - "אני לא יודע וזה לא רלוונטי". תשובתו זו של ארמוזה אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפניי במהלך המשפט, מהן עולה בבירור כי ארמוזה ידע היטב כי ברודסקי הוא שהגה ויצר את הפורמט לשעשועון "Upgrade" ביחד עם גולן ורודריגו.

כך למשל, בהסכמים עליהם חתמו תנין הפקות וארמוזה הפצה, נכתב מפורשות כי ברודסקי הוא אחד מיוצרי הפורמט (ראה הסכם מכר מיום 22/09/11, נספח כה לתצהיר ברודסקי); הדבר אף עלה במכתב רשמי שקיבל ארמוזה מבאי כוחו של ברודסקי, אשר כלל התייחסות מפורשות לזכותו של ברודסקי לקרדיט בפורמט אותו הודה ארמוזה כי קיבל (ת/9; פרוטוקול 05/09/16, עמ' 55).

כך, גם בתכתובות שונות שניהל ארמוזה עם גולן (ת/11) ועם ברודסקי עצמו, לגבי רכישת זכויותיו בפורמט היתה ידועה עובדת מעורבותו של ברודסקי בפורמט (נספח כ לתצהיר ברודסקי).

יתרה מכך, בכתבה שכתב ארמוזה לעיתון גלובס בעניין "סוד ההצלחה" לשיווק פורמטים לתעשיית הטלוויזיה, הוא ציין-  "...לדוגמא, "משדרגים"" פורמט שיצרו סער ברודסקי, גילי גולן ורודריגו גונזלס.." (נספח כז' לתצהיר ברודסקי).

גם בחקירתו הודה ארמוזה כי ידע על מעורבותו של ארמוזה עוד באפריל 2009 – "בסביבות אפריל יכול להיות שגילי אמר את השם של סער" (פרוטוקול יום 05/09/16, עמ' 50, ש' 25).

36. בנסיבות אלה, לא חלה על ארמוזה הגנת ה"מפר התמים" על פי סעיף 58 לחוק הקובע כדלקמן:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"

בהתאם לסעיף 58 הנ"ל, על הנתבע להוכיח שבמועד ההפרה לא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי "קיימת זכות יוצרים ביצירה", דהיינו – כי היצירה עצמה מוגנת בזכויות יוצרים.

בענייננו הוכח באותות ובמופתים, כי ארמוזה ידוע ידע על מעורבותו של ברודסקי ביצירת הפורמט, וזאת עוד קודם למועד התקשרותו עם תנין הפקות ואף לאחריה. בנסיבות אלה, ברי, כי לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 58 לחוק ונחה דעתי, כי  עסקינן ב"מפר" ולא ב"מפר תמים" הזכאי להגנת החוק.

סיכום ביניים

מן המקובץ עולה, כי ברודסקי הוא אחד מיוצרי הפורמט הטלווזיוני "משדרגים". הנתבעים ידעו או שהיה עליהם לדעת על חלקו ביצירת הפורמט.

מן הראיות, עולה גם, כי שעשועון הטלוויזיה Upgrade אותו מפיצה ארמוזה הפצה לרשתות שידור בעולם, מבוסס בעיקרו על הרעיון שהגו ברודסקי ושותפיו, אשר קרם עור וגידים ביצירת פורמט טלוויזיוני מצליח.

תרומתה של ארמוזה הפצה להצלחת הפורמט, לא נעלמה מעיני ולא הוכחשה גם על ידי התובע, אולם אין בה כדי לייתר את חלקו של התובע ביצירה הפורמט ואת זכותו המוסרית לקבלת "קרדיט" על כך, כפי שיובהר להלן. 

הזכות המוסרית 

37. הזכות המוסרית "אינה עוסקת בכסף אלא בתרבותו ובאישיותו של היוצר. תכליתה לכבד את הקשר האמור בין היוצר לבין יצירתו" (גרינמן, עמ' 824).

הרעיון כי יוצר זכאי ל"קרדיט" על יצירתו ואף לשמור על שלמות היצירה מעוגן באמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואומנותיות, שם בסעיף 6bis נקבע כי היוצר "זכאי לטעון לזכותו על היצירה כמחברה". כאשר במקביל לאמנת ברן, הוכרו הזכויות המוסריות כחלק מזכויות היסוד של האדם, ומצאו ביטוי בסעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם (גרינמן, עמ' 830).

הזכויות העיקריות המרכיבות את הזכות המוסרית, הן הזכות לייחוס, המבטיחה כי היצירה תיוחס ליוצרה, והזכות לשלמות היצירה.

סעיף 46 לחוק מגדיר מהי הזכות המוסרית וקובע:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –

(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;

(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

38. הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. זכות זו היא אישית ואינה ניתנת להעברה.

נשאלת השאלה: האם הנתבעים הפרו את הזכות לייחוס של התובע כמפיצי הפורמט? שהרי בענייננו, אין חולק כי שמו של התובע לא אוזכר בהקשר של יצירת הפורמט בין אם ברולר הפתיחה של התכנית ו/או ברולר הסיום, ואף לא בהסכמים שחתמה ארמוזה הפצה עם גופי השידור ברחבי העולם, ולא כללה את שמו בפעולות שיווק והפצה של הפורמט במסגרת עבודתה כחברת ההפצה. אין עסקינן בסיטואציה בה צוין שם היוצר על גבי היצירה באופן שאינו בולט מספיק, אלא במצב דברים שונה לחלוטין כאשר שמו של היוצר (התובע) לא אוזכר כלל בקשר עם הפורמט.

הנתבעים לא מכחישים כי לא ציינו את שמו של ברודסקי כאחד מיוצרי הפורמט ברולרים בתחילת וסיום השידור, וכל טענתם בעניין זה היא כי הנוהג בענף הוא  "שהקרדיט ניתן לחברת ההפקה והמפיץ" (פרוטוקול 05/09/16, עמ' 44 ש' 8).

הנוהג המקובל למתן קרדיט ביחס לפורמט טלוויזיוני

39. שני המומחים מטעם הצדדים העידו בדבר הנוהג, לעניין קרדיט המקובל בשוק הסחר בפורמטים טלוויזיוניים. זה המקום לציין, כי חוות דעת המומחים לא נתמכו במסמכים ובדוגמאות לנטען בהן, וכך נותרנו למעשה עם חוו"ד הכוללת אמירה כזו או אחרת של כל מומחה על הנוהג בענף, ולא מעבר לכך.

המומחה מטעם התובע, מר יוחנן צנגן, טען כי "מתן הקרדיט הוא נוהג מקובל ואף הפך לסטנדרט קבוע בכל תכנית טלוויזיה. הדבר בולט במיוחד בעסקאות בינלאומיות של יבוא או יצוא פורמטים בהם מקפידים גופי ההפקה והשידור לתת קרדיט ליוצרים, הן מתוך כיבוד ההסכם והן מתוך כבוד ליוצרים" (סעיף 3 לחוו"ד) ובהמשך ציין – "ידוע לי כי בתכניות המשודרות בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם הנוהג הקבוע הוא לתת קרדיט ליוצרים.." (סעיף 4 לחוו"ד).

חקירתו של מר צנגן לא אישרה באופן חד משמעי כי אכן זהו הנוהג המקובל בשוק לעניין מתן קרדיט, והוברר בחקירתו (פרוטוקול 28/06/16, עמ' 11 ש' 14 ואילך) כי ישנם מקרים בהם  ניתן הקרדיט ליוצר (הסדרה "מחוברים" שם ניתן הקרדיט ליוצרים רם מנדס ומר צברי) והיו מקרים בהם לא ניתן הקרדיט ליוצר (תכנית "משפחה חורגת"- שם, עמ' 13 ש' 9; נ/1).

באותו אופן, גם עדותו של המומחה מטעם הנתבעות לא תרמה רבות בעניין זה. המומחה טען,  כי הנוהג המקובל הוא מתן קרדיט לחברת ההפקה בלבד, כמי שמאגדת תחתה את כלל המעורבים בהגיית ובפיתוח הפורמט, וכי שידור הקרדיטים מצוי – אלא אם הוסכם מפורשות אחרת- בתחומי שיקול דעתו של גוף השידור (עמ' 4 לחוו"ד).

40. הסכמים שערכו הנתבעים עם גופי שידור שונים בעולם (ראה נספחים לא-לד לתצהיר התובע) מלמדים כי הוסכם על מתן הקרדיט לתנין הפקות ולארמוזה הפצה בלבד (ראה סעיף 8 להסכם לא, עמ' 300 לתצהיר ברודסקי).

בענייננו, אין חולק כי מלוא הזכויות המסחריות והקנייניות בפורמט לשעשועון הטלוויזיוני "המשדרגים" מבית היוצר של ברודסקי, רודריגו וגולן הועברו לתנין הפקות ולגולן, במסגרת ההסכמים עליהם עמדתי לעיל. עוד אין חולק, כי לאורך כל הדרך, ובכל ההסכמים, דובר על מתן קרדיט לברודסקי ושותפיו כיוצרי הפורמט, והכל בכפוף לאישור גוף השידור.

41. לאורך כל עדותו של ארמוזה כחוט השני חזרה האמירה לפיה לא היה זה תפקידו כמפיץ ליתן קרדיט ליוצר. כך, למשל, ארמוזה העיד כי "מעולם כמפיץ לא התחייבתי לתת קרדיט לסער, התחייבתי לפעול, אם אתה רוצה לדעת, כקונה... הדרישות האלה יכולות להיכלל בהסכם אך הן לא משפיעות על הנוהג המקובל עליי כמפיץ לפעול, כי יש נוהג מקובל ולפיו אני כמפיץ נוהג".

בעדותו אישר ארמוזה, כי הוא היה הגורם הבלעדי להפצת הפורמט, וכי רק הוא בא במגע עם גופי השידור השונים בנוגע להפצת הפורמט (פרוטוקול 05/09/11 עמ' 46 ש' 16-18). בעדותו אף ציין "אני מסכים שהכתוב על הרולר הוא תוצאה של ההסכמים שנכרתו עם המפיץ" (עמ' 53 ש' 20).

עדותו זו של ארמוזה מצטרפת לעדותו של גולן, אשר טען כי למעשה החל משלב החתימה על הסכם ההפצה לא הייתה לו עוד שליטה בתוצר- "אני לא עוקב ולא יודע מה קורה בפועל, זה תפקידם של המפיצים" (פרוטוקול 08/11/16, עמ' 69 ש' 1-2).

-

ארמוזה העיד כי מעולם לא ניהל משא ומתן עם גופי השידור עמם בא בהסכמים להפצת הפורמט בנוגע לתובע, ואישור כי למעשה לא היה כל ניסיון מצדו ליתן קרדיט לתובע בגין פועלו בפורמט.

כך בעדותו (שם, עמ' 45, ש' 5-15) (הדגשה שלי- ד.א.):

"ש: היו מקומות שניסית להכניס את שמו של סער כיוצר הפורמט והיו מדינות שהסכימו.

ת: הפורמט כאשר ניגשתי אליו עם יד קשורה מאחורה. אני מנהל מו'מ בהתאם למה שאפשר ולא היה ניתן לתת קרדיט ליוצרים. למיטב זכרוני בכל מדינה שנמכר הפורמט לא היה ניתן לתת קרדיט. קרוב ל-20 עסקאות שידור ועוד עשרות עסקאות אופציה.

ש: הנושא הזה עלה?

ת: למיטב זכרוני לא.

ש: לא  העלית?

ת: לא.

ש: איך יסכימו?

ת: אני נשכרתי כמפיץ לא נשכרתי לתת קרדיט"

(וראה גם עמ' 54, ש' 14-19 לפרוטוקול).

מן העדויות עולה, כי ארמוזה לא מצא לנכון לפנות לגופי השידור בבקשה לתת קרדיט לתובע כיוצר הפורמט, ולמעשה התעלם מקיומו של התובע, למרות שידע על חלקו ביצירת הפורמט המצליח. לאור העובדה שמדובר בפעולה מכוונת שבוצעה על ידי ארמוזה, כבעלים יחיד של ארמוזה הפצה, האחריות חלה גם עליו באופן אישי.

הפרה ישירה או עקיפה של זכות היוצרים

42. יש להבחין בין הפרה ישירה (או ראשית) לבין הפרה עקיפה (או משנית) של זכויות יוצרים. על הבחנה זו עמד כב' השופט ע. בנימיני בת"א (ת"א) 2267/00 שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ 6.4.2006), בהדגישו כי:

"חוק זכות יוצרים מבחין בין הפרה ראשית לבין הפרה משנית. הפרה ראשית  מתבטאת בפעולות המהוות ניצול זכות היוצרים באופן השמור בלעדית לבעליה. פעולות אלו, אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים, פורטו בסעיף 1 לחוק, וביצוען בלא הסכמת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה לפי סעיף 2(1) לחוק. הפרה שכזו איננה דורשת הוכחת יסוד נפשי כלשהו; אין צורך להוכיח ידיעה כי המעשה מפר, או כי המוצר מפר. החריג היחיד והחלקי לכך – ואף הוא איננו פוטר מן ההפרה עצמה – קבוע בסעיף 8 לחוק: בהעדר ידיעה על עצם קיומה של זכות היוצרים, לא ינתן סעד כלשהו כנגד המפר, פרט לצו מניעה. שונים הדברים לגבי אדם המבצע הפרה משנית של זכות יוצרים, קרי: מסחר בעותקים מפרים של יצירות המוגנות בזכות יוצרים. במקרה זה, קיימת הפרה אך ורק כאשר מדובר בעותקים מפרים, וכאשר הנתבע ידע כי הם מפרים" (סעיף 47 לפסק הדין).

43. לטענת ברודסקי, גופי השידור אשר פעלו בדיוק בהתאם להוראותיו של ארמוזה, וכלל לא ידעו מיהו היוצר האמיתי של הפורמט הם המפרים העקיפים של זכותו המוסרית של התובע. לעומתם, הנתבעים שהסתירו את שמו של התובע ולא הורו לגופי השידור לתת לו קרדיט הם המפרים הישירים והעיקריים שגרמו לכך שששמו של התובע הושמט מרשימת הרולרים בתכנית.

הנתבעים טוענים, כי גם אם יחול חוק זכות יוצרים, הנתבעת אינה מפרה ישירה, מאחר שנשכרה על ידי גולן לשמש כמפיצה בלבד והינה, לכל היותר, מפירה עקיפה.

44. סבורני כי אין כל משמעות להבחנה בין הפרה ישירה להפרה עקיפה, המתייחסת לניצול זכות היוצרים באופן השמור לבעליה, ולביצוע פעולות אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים ופורטו בסעיף 1 לחוק. התביעה עוסקת אך ורק בהפרת הזכות המוסרית של התובע, לייחוס היצירה ולאזכור שמו כיוצר הפורמט, כאמור בסעיף 46 לחוק (אפשרות הפגיעה הנוספת בזכות לשלמות היצירה לא נטענה על ידי התובע ואין מקום להרחיב עליה). הפרת הזכות המוסרית נעשתה בעיקר על ידי הנתבעים, שלא טרחו כלל להעמיד את גורמי השידור על הצורך לתת קרדיט לתובע, גם לאחר שנדרשו על ידי בא-כוחו לעשות כן.

ברודסקי מפנה לעדותו הברורה של ארמוזה לפיה לבקשתו, במקרה אחר, החליף גוף שידור את השם בקרדיט לשמו של יוצר אחר לבקשתו שלו (עמוד 56, ש' 22 ואילך) –

"ש: אני מפנה לפרק 1 "הבועה" – דקה 29.02 – מי זה פינק רול?

ת: חברת הפקה שהתחברה עם אברי גלעד בשותפות.

ש: אני מפנה לדקה 28:45 לפרק השני- הופק ע"י ארמוזה. אני מפנה לפרק השלישי- בדקה 28:44 השתנה הקרדיט ויש לאברי גלעד שהוא יצר את הבועה, וממשיך לארמוזה כחברת הפצה. הקרדיט נשאר לאברי גלעד ולא לפינקרול. את זוכר את האירוע הזה?

ת: יש הליך תקין ונורמלי ועסקי ובהליך נורמלי העסקי אני לא חתום עם אברי גלעד אני חתום מול חברת ההפקה. יכול להיות שאני מקבל הנחיות מול מי שמתקשר מולי מספרית והחברה כנראה ביקשה להחליף. בטח שהם ראו את הפיילוט הראשון.

ש: הגוף המשדר באנגליה ביקש לשנות את הפינקרול לאברי גלעד?

ת: כי אני ביקשתי"

סיכום ביניים   

המסקנה המתבקשת היא  כי בידי הנתבעים היתה היכולת לדרוש מתן קרדיט לתובע כיוצר השעשועון או, למצער, להעמיד את גופי השידור על ההתחייבות כלפי ברודסקי למתן קרדיט ולראות מה תהיה תגובתם. מסיבות השמורות עמו, בחר ארמוזה להתכחש תחילה לעצם היותו של ברודסקי שותף ביצירת הפורמט ובהמשך, להתכחש לזכותו המוסרית לייחוס חלקו בו.

הטענה כי הכרה בזכותם של מפתחי פורמטים היא פתיחת הדלת לעוד ועוד טענות מצד אנשים שנטלו חלק בתהליך, וצפויה לפגוע קשות ביכולת המיסחור של פורמטים - אינה אלא ניסיון להתחמק מחובתם של הנתבעים להכיר בזכותו המוסרית של התובע.

הטענה הנוספת, כי האינטרס הכלכלי של התעשייה הישראלית, מחייב שלא להכיר בזכויות יוצרים ביחס לפורמטים טלוויזיונים, שעה שזכויות מעין אלה אינן מוכרות במרבית מדינות העולם, לא רק שאינה מדויקת אלא היא טענה בלתי נכונה בעליל, כפי שהוסבר לעיל.

דרישות התובע לקרדיט אינן מקובלות ובלתי סבירות בעליל

45. במהלך שמיעת העדויות ניסה התובע להוכיח את האופנים השונים בהם נפגעה זכותו המוסרית, לאורך השנים, והגיש כמוצגים מטעמו שלל פרסומים וכתבות בהם לא הוזכר שמו כיוצר.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי ההפרות הנטענות על ידי התובע מגלות, כי הוא סבור שמגיע לו קרדיט בחומרי שיווק, בכתבות עיתונאיות המדווחות על הפורמט, בפרקים שנוצרו בידי גופי שידובר בחו"ל ולמעשה, כל אימת שמאן דהוא מזכיר את הפורמט. לדרישות אלה אין, לטענתם, אח ורע בדין בכלל, ובתעשיית הפורמטים בפרט. המומחה מטעם הנתבעים ציין בחוות דעתו, כי דרישות התובע אינו מתיישבות עם הנהוג והמקובל בתחום, והביא דוגמאות רבות למקרים שבהן הקרדיט ניתן (ככל שניתן) רק ברולר הפתיחה והסיום של התכנית.

הנתבעים טוענים עוד, כי הנוהג הכללי והמוחלט, עליו הצהיר המומחה צנגן מטעם התובע בחוות דעתו, קרס לחלוטין, כאשר הוצגו לו הסכמים עליהם חתמה "רשת", חברת השידור וההפקה שבה עבד כמנכ"ל, שבמסגרתם נמכרו זכויות שידור של פורמטים לגופי שידור בחו"ל, ובהם לא נכללה דרישת קרדיט עבור מפתחי הפורמטים.

46. אכן, בראשית הדרך וגם בסיכומיו, סברו התובע ובא-כוחו כי הקרדיט המגיע לו חובק עולם ומלואו וחל על כל אזכור של הפורמט, באשר הוא.

אולם, בסיכומי התשובה צמצם ב"כ התובע את הדרישה והסתמך על האמור בסעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים, בו נאמר כי :

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי שמו ייקרא על יצירתו, בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".

לדבריו, גם אם לכאורה הנוהג הקיים בתעשיית הטלוויזיה הוא כביכול לא לתת קרדיט ליוצר (דבר שאינו נכון), מדובר בנוהג פסול והיוצר זכאי לקרדיט, תוך שאת ההיקף והמידה הראויים של הקרדיט שינתן, יקבע בית המשפט. 

לדבריו, דרישות התובע לציין את שמו ברולר הסיום של התוכניות, בחומרי השיווק ובפרסומים על אודות הפורמט, היא דרישה שאינה חורגת מההיקף והמידה הראויים. הדרישות מקובלות גם על הנתבעים, אלא שבמקום לתת קרדיט לתובע, נתנו בכל הפרסומים הללו קרדיט לעצמם.

למרבה הצער, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, מר צנגן, אינה מסייעת בקביעת "ההיקף והמידה הראויים", כדרישת סעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים. המומחה הכביר בתיאור חשיבות אזכור שם היוצר כמקור מידע לצופה או למבקר; כגורם המסייע למוניטין המקצועי והאישי של היוצר; כגורם משיכה ופרסום וכאמצעי ליצור עבורו הכנסות עתידיות. לדבריו "הקרדיט הוא שווה כסף וכשהיצירה מצליחה הוא שווה הרבה כסף" (עמ' 3 לחווה"ד). ברם, המומחה לא התייחס כלל להיקף הקרדיט והאופן שיש לתת אותו בפורמט טלוויזיוני.

הקביעה נותרה איפוא בידי.

47. בסופו של יום מתברר, כי הנוהג של מתן קרדיט בחו"ל אינו מוכחש על ידי הנתבעים, כמו גם הטענה, כי בשעשועון בו עסקינן, ניתן קרדיט בטריילרים לנתבעים ולחברת ההפקות תנין. ארמוזה עצמו לא הצליח להסביר מדוע אין לציין את שמו של התובע והסתפק בטענה סתמית, כי הדבר אינו מקובל.

גולן שהוזמן כעד מטעם התובע והגיע לבית המשפט רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, אישר כי בפורמט אחר "משאבת הכסף" המשווק על ידיו בחו"ל, עלה בסוף כל פרק הלוגו של תנין הפקות, ולא הופיעו שמות היוצרים.

סבורני כי את הקרדיט ליוצר שעשועון טלוויזיה יש להעמיד על קרקע המציאות, ולא להפליג למחוזות רחוקים, כפי שעשה התובע, שהכביר בהגשת פרסומים שונים ומשונים, כדי להוכיח את המקרים שבהם לא ניתן לו קרדיט ראוי, לשיטתו.

אין בדברים הללו כדי ללמד על זכותם של הנתבעים לקפח את חלקו של התובע בקרדיטים הניתנים בסוף כל פרק של הפורמט או בראשיתו, לצד הקרדיט הניתן לגורמים אחרים.

הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע זכאי לקרדיט בטריילר המוקרן בתחילת ו/או בסוף כל פרק של הפורמט המשודר בטלוויזיה, בהיקף ובמידה שניתן ליוצרים אחרים שתרמו לתכנית (במאים, צלמים וכו').

48. לא הוכח בפני כי הזכות משתרעת גם על הבייבל המקורי שהכין התובע, מאחר שהתובע לא ביסס את האמירה, כי הבייבל שהכין משמש את המפיקים גם כיום. בהקשר זה, הסתפק התובע בטענה, כי הנתבע מחק את שמו של התובע מהבייבל ובמקום זאת הכין בייבל אחר, שבו צוין שמם של הנתבעים בלבד, אך לא עימת את ארמוזה עם הטענה בבית המשפט.

כך גם לגבי הקרדיט בפרסום בעיתונים ובחומר שיוויק ויח"צ. התובע הוכיח, כי היה מקרה בו פורסם באינטרנט, כי הפורמט פותח על ידי ארמוזה ותנין, ושמו לא נזכר (נספח יג' לכתב התביעה), אך לא הוכיח כי כך אירע גם במקרים אחרים.

העובדה שישנם פרסומים, בהם מופיע שמה של ארמוזה כמפיצת הפורמט, אינה מקנה לתובע זכות לאזכור דומה, אלא אם נאמר בפרסום כי ארמוזה היא גם היוצרת של הפורמט, או אם מופיעים שמותיהם של יוצרים אחרים, ללא אזכור שמו של התובע לצידם.

סוף דבר

המחלוקת בין הצדדים הביאה לפתחו של בית המשפט את שאלת הגנת זכות יוצרים על פורמט טלוויזיוני, שלא נדונה בישראל עד כה. התביעה להכרה בזכותו המוסרית של התובע מתקבלת ביחס לפורמט שעשועון הטלוויזיה Upgrade, המופץ ברחבי העולם.

אני קובעת כי הנתבעים הפרו את זכותו של התובע לציון שמו כיוצר הפורמט, יחד עם שני שותפים, של השעשועון "משדרגים" - אשר בהסתמך עליו נוצר שעשועון הטלוויזיה Upgrade, המופץ ע"י הנתבעים. 

הוכח כי בידי הנתבעים היתה היכולת לדרוש מתן קרדיט לתובע כיוצר השעשועון או, למצער, להעמיד את גופי השידור על ההתחייבות כלפי ברודסקי למתן קרדיט ולראות מה תהיה תגובתם. מסיבות השמורות עמו, בחר ארמוזה להתכחש תחילה לעצם היותו של ברודסקי שותף ביצירת הפורמט ובהמשך, להתכחש לזכותו המוסרית לייחוס חלקו בו.

אשר על כן אני מורה כדלקמן:

א.         התובע זכאי לפרסום שמו כחלק מיוצרי הפורמט, בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. הכוונה לפרסום בטריילרים המוקרנים בתחילת ו/או בסיום כל פרק של התכנית, בהיקף ובמידה שניתן קרדיט ליוצרים אחרים שתרמו לתכנית (במאים, צלמים וכו').

ב.         ניתן בזאת צו עשה, המחייב את הנתבעים לתת בטריילרים קרדיט לתובע כהוגה ויוצר הפורמט, תוך ציון העובדה כי לתובע שני שותפים נוספים ביצירה.

ג.          הנתבעים הפרו גם את זכותו המוסרית של התובע באותם פרסומים שבהם נאמר, כי הם היוצרים של הפורמט, במקום לציין את שמו של התובע כיוצר הפורמט יחד עם שני שותפיו.

לפיכך ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להימנע מציון שמם כיוצרים של הפורמט.

היקף הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת זכותו המוסרית, ידון בשלב השני של ההליך – אלא אם תושג לגביו פשרה בין הצדדים. בסיכומיו זנח התובע את הסעד של מתן חשבונות ולא העלה כל טענה לגביו, לפיכך אין מקום להידרש לסעד זה.

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד עבור השלב הראשון של ההליך בסך 30,000 ₪.

ניתן היום,  כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.