גין הונגבין נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה

1.לפניי ערעור מינהלי על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית הדין לעררים) (כב' הדיין מנחם פשיטיצקי), מיום 9.8.16, לפיו נדחה הערר שהגיש המערער על החלטת המשיב, שלא להיענות לבקשת המערער, אזרח סין, להאריך את תוקף רישיון העבודה לבניין שהיה ברשותו.

המשיב דחה את הבקשה נושא הערר, הואיל ולשיטתו נכנס המערער לישראל לראשונה בשנת 1999, ולא ביום 14.7.06 – כטענת המערער.

אקדים ואציין כבר עתה, כפי שצוין בהחלטת ביניים שניתנה על-ידי ביום 4.4.17, כי דין הערעור להתקבל, הואיל ופסק-דינו של בית-דין לעררים לוקה בפגם של אי-הכרעה במחלוקות והיעדר הנמקה.

2.בפסק-דינו סקר בית-הדין לעררים את הרקע העובדתי ואת עמדות הצדדים; ואולם, בכל הנוגע למחלוקת העיקרית שבין הצדדים – האם נכנס המערער לראשונה לישראל בשנת 1999 או שמא בשנת 2006 – ניתנה על-ידו החלטה לקונית, לא מנומקת ושלא קשורה למחלוקת. בתמצית יאמר, כי ברישומי ביקורת הגבולות מצוין, כי אזרח סין עם פרטים זהים לאלו של המערער (בכל הנוגע לשם פרטי, שם משפחה ותאריך לידה), נכנס לארץ ביום 15.10.99 עם דרכון מס' XXX. אין חולק, כי המערער נכנס לישראל ביום 14.7.2006, באמצעות דרכון שמספרו YYYY. המשיב גרס בדיון בבית הדין לעררים, כי המערער נכנס לישראל בשנת 1999, ולאחר יציאתו מן הארץ החליף דרכון ונכנס פעם נוספת בשנת 2006 עם דרכון אחר. המשיב מבסס את טענתו זו על העובדה שבשתי הכניסות האמורות לישראל, מדובר בשם פרטי ובשם משפחה זהים לרבות תאריך לידה. מנגד, המערער טען, הן לפני משרד הפנים והן בדיון בבית הדין לעררים, כי הגיע לראשונה לישראל בשנת 2006, וכי מעולם לא יצא מסין לפני שנה זו. לתימוכין בטענותיו, המציא המערער למשרד הפנים ולבית-הדין לעררים, בין-השאר, אישורים מרשויות סין (בזיקה לפרטיו האישיים ולמספר תעודת הזהות שלו בסין ולמספר הדרכון שבאמצעותו נכנס לישראל בשנת 2006) – כי הוא נושא תעודת זהות של סין מס' **********, וכן דרכון YYYYY, וכי מעולם לא יצא מסין לפני שנת 2006 (נספחים ג' ו-ד' להודעת הערעור המינהלי). יוער, כי על-רקע המסמכים האמורים, גם הגיעו הצדדים להסדרים שונים, לפנים משורת הדין, בשתי עתירות מינהליות שנדונו בשנים 2009 ו-2011.

בעקבות פסק-הדין של בית-הדין לעררים, נושא הערעור המינהלי דנן, הצטייד המערער בראיה נוספת שאותה ביקש להגיש במסגרת הערעור המינהלי דנן, הנחזית להיות צילום של אישור משגרירות סין בישראל, מיום 30.8.16, שבו צוין כי מר Jin Hangbing, נושא דרכון סיני מס' TTTT אשר יצא מסין ביום 14.10.99, אינו מר Jin Hangbing יליד 10.10.66 הנושא כיום דרכון XXXX (דרכון שהחליף דרכון YYYY), וכי מדובר בשני אנשים שונים, עם שם זהה ותאריך לידה זהה (נספחים י"ג ו-י"ד לערעור המינהלי). עוד יוער, כי במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 16.2.17, הציג המערער את המסמך המקורי שקיבל לטענתו משגרירות סין, וכי ב"כ המשיבה הגיבה כי אין מקום לקבל מסמך זה במסגרת הערעור, וכי היא אף לא מעוניינת במסמך המקורי לשם בדיקתו. בדיון המשלים בעתירה, שהתקיים ביום 7.5.17, הוסיף וציין ב"כ המערער, כי התלווה למרשו בביקור בשגרירות סין בתל-אביב לאחר פסק-הדין של בית הדין לעררים, עת ביקש המערער כי יונפק לו האישור האמור. לדבריו, נאמר למערער כי האישור יינתן לו בהמשך; והוא נמסר למערער בביקור נוסף בשגרירות.

3.המחלוקת בבית הדין לעררים התמקדה בשאלה, האם האנשים שנכנסו לישראל בנתונים דומים של שם פרטי, שם משפחה ותאריך לידה, באמצעות דרכונים שונים, הם שני אנשים שונים, או שמא מדובר באדם אחד – המערער. כל שקבע בית-הדין לעררים בפרק הדיון בעניין המחלוקות שבין הצדדים היה משפט לקוני כדלהלן: "אין לי כל סיבה לפקפק ברישומי המשיב מהם עולה כי העורר נכנס לישראל בשנת 1999, וברי כי חזקת התקינות עומדת למשיב בכלל ובמקרה דנן בפרט".

בית-הדין הוסיף הערה, למעלה מן הנדרש, כי גם אליבא דבא-כוח המערער, מרשו שוהה בישראל תקופה העולה על 10 שנים – "הרבה מעבר לתקופה המֵרבית שניתנה לעובדים זרים, חמש שנים ושלושה חודשים".

קביעתו הראשונה של בית-הדין בדבר חזקת התקינות של רישומי ביקורת הגבולות, אינה רלבנטית כלל למחלוקת שהובאה להכרעה לפניו, שכן אין חולק בדבר עצם הרישומים. כאמור, המערער לא חלק על חזקת התקינות, לפיה אדם עם שם ותאריך לידה זהים לאלו של המערער, נכנס לישראל באמצעות דרכון אחר בשנת 1999; וטענתו הייתה שמדובר בשני אנשים שונים (כעולה, לטענתו, מהאישורים שהציג מרשויות סין). המחלוקת הייתה, אפוא, האם מדובר בשני אנשים שונים, לנוכח הסברי המערער, האישורים שהמציא והעובדה שמדובר במדינה עם למעלה ממיליארד ורבע תושבים. במחלוקת זו, שעמדה בלב הערר, לא דן בית הדין; וממילא – לא הכריע בה. הנימוק הנוסף שבעטיו דחה בית-הדין את הערר היה שהמערער שוהה מעבר לתקופה המֵרבית שבה עובד זר יכול לשהות בישראל. בהקשר זה יוער, כי הצדדים הסכימו במהלך הדיון מיום 16.2.17 שהתקופה המֵרבית היא 11 שנים, ותפוג רק באמצע חודש יולי 2017.

4.בתום הדיון שהתקיים ביום 16.2.17 ביקשה ב"כ המשיב, באופן חריג, כי הצעת פשרה שהועלתה במסגרת הדיון הלא פורמלי, ולפנים משורת הדין, תועלה על הכתב, וכך נעשה. במסגרת מתווה הפשרה, הוצע, בין-השאר, כי המערער יעזוב את הארץ עד ליום 14.6.17 (מתוך הנחה שביום 15.7.17 תחלוף תקופה של 11 שנים מאז שנכנס המערער לישראל בשנת 2006, כנטען על-ידו).כן הוצע במסגרת מתווה הפשרה כי משרד הפנים לא יחלט את כספי פיקדונו של המערער, ככל שקיימים פיקדונות, ובלבד שהמערער יעזוב את הארץ עד למועד האמור. בתום הדיון האמור מסרו הצדדים, כי עד ליום 2.3.17 יודיעו אם הגיעו להסדר בהתאם למתווה הפשרה.

5.ביום 3.3.17 הודיעה ב"כ המשיב, כי המשיב דחה את מתווה הפשרה, אך מציע פשרה חלופית, לפיה המערער יעזוב את הארץ בתוך 30 יום (דהיינו – עד ליום 4.4.17), ולא עד ליום 15.6.17. בצד זאת ציינה ב"כ המשיב, כי היא עומדת על כך שההוצאות שנפסקו בסך 15,000 ₪ ייוותרו על כנן.

בגדרה של הודעת ב"כ המשיב צוין, כי ב"כ המערער מקבל את מתווה הפשרה, בדבר יציאתו מן הארץ עד ליום 15.6.17.

6.בהחלטת הביניים שניתנה ביום 4.4.17 עמדתי על הפגמים שנפלו בפסק-דינו של בית-הדין, של אי-הכרעה במחלוקת והיעדר הנמקה. בנוסף ציינתי, כי המחלוקת בין הצדדים, בעניין מתווה הפשרה שהוצע, מתמקדת בפרק זמן קצר יחסית, שיינתן למערער לצורך התארגנות לקראת יציאתו מן הארץ; וככל שהמשיב עומד על עמדתו, לפיה הפשרה מותנית בעזיבת המערער את הארץ עד ליום 4.4.17, ולא עד ליום 15.6.17, יינתן פסק-הדין לפי שורת הדין, ולא לפנים משורת הדין (כפי שהוצע בגדרו של מתווה הפשרה, שהוכתב לפרוטוקול על-פי בקשת הפרקליטות). על-רקע האמור, ניתנה למשיב הזדמנות להשלים טיעונים בשאלה, האם יש מקום לבטל את פסק הדין מחמדת פגם לכאורה של היעדר הנמקה הולמת. הצדדים השלימו טיעונים בעניין זה, הן בכתב, והן בדיון שהתקיים ביום 7.5.17. בהשלמת טיעוני המשיב, לא הייתה התייחסות עניינית לפגם האמור בפסק-הדין של בית-הדין לעררים, בדבר אי-ההכרעה במחלוקת והיעדר הנמקה.

7.לנוכח הפגם שנפל בפסק-הדין של בית-הדין לעררים, של היעדר הכרעה במחלוקת, וממילא – היעדר הנמקה, אין מנוס מקבלת הערר, במובן זה שפסק-דינו של בית-הדין לעררים יבוטל, והתיק יוחזר לבית-הדין למתן פסק-דין חדש, אגב הכרעה והנמקה. אכן נקודת המוצא היא חזקת התקינות של הרישומים בדבר כניסתם של שני אנשים עם פרטים זהים של שם פרטי, שם משפחה ותאריך לידה (בדרכונים שונים); והמערער לא חולק על-כך. בפסק-דינו החדש יכריע בית-הדין לעררים במחלוקות שהוצגו על-ידי הצדדים, ובין-השאר, ובעיקר – האם מדובר בשני אנשים שונים כעולה מטיעוני המערער ומהאישורים שצירף מרשויות סין (על-רקע העובדה שבסין יש 1.37 מיליארד תושבים); או שמא מדובר באותו אדם – המערער.

8.אשר על-כן, מתקבל הערעור, במובן זה שפסק-דינו של בית-הדין לעררים מבוטל, והתיק מוחזר לבית-הדין למתן פסק-דין חדש, אגב הכרעה והנמקה, זאת לאחר שיתאפשר לצדדים להשמיע סיכומים משלימים בעל-פה. בנסיבות אלה, של ביטול פסק-הדין מהטעמים האמורים, לא מצאתי מקום לדון ולהכריע בבקשת המערער לצירוף ראיות חדשות בערעור שלפניי – האישורים העדכניים הנוספים שניתנו למערער, לטענתו, בשגרירות סין, אשר תומכים, לשיטתו, באישורים הקודמים שהגיש. מבלי להביע עמדה בנושא, פתוחה למערער האפשרות לבקש להגיש הראיות העדכניות או למשיב, או לבית-הדין לעררים. במאמר מוסגר אעיר, כי להכרעה בערר יש נפקות, הן לעניין המשך שהייתו של המערער בישראל, הן לעניין מעמדו בישראל עד למועד ההכרעה בפסק-הדין, והן לשאלת חילוט פיקדונותיו (ככל שקיימים פיקדונות).

ביטול פסק הדין, כולל ממילא את ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בסכום של 15,000 ₪. בעניין שיעור ההוצאות, סבורני כי מדובר בשיעור מופרז יחסית, בהתחשב בכך שהוא ניתן בעניינו של בעל-דין, השייך לאוכלוסייה מוחלשת, של עובדים זרים, הזכאים להביא את עניינם לפני ערכאות; ובפרט כאשר ניתן בעניינו של המערער פסק-דין ללא הנמקה עניינית, וללא התייחסות למסמכים שעל-פי טענת המערער נופקו לו על-ידי רשויות סין. לנוכח העובדה שב"כ המשיב עמדה על-כך ששיעור ההוצאות הִנו ראוי והולם, היה מקום, לכאורה, לחייב את המשיב, עם קבלת הערעור, בשיעור הוצאות דומה. ואולם, אמנע מלעשות כן, שכן סבורני כי שיעור ההוצאות בעררים מהסוג דנן אמור להיות בסכומים מתונים יותר. לפיכך, יחויב המשיב בשכר טרחת המערער בסכום כולל של 6,000 ₪ (כערכו היום) וכן בתשלום אגרת הערעור ששילם המערער (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום תשלום האגרה). העירבון שהפקיד המערער יושב למערער, באמצעות בא-כוחו.

בשולי פסק הדין אעיר לצדדים, כי מתווה הפשרה שנרשם לבקשתם בפרוטוקול, גם ניתן לכאורה ליישום בהליך בבית-הדין לעררים, ככל שיחפצו לאמצו.

ניתן היום, כ' באייר תשע"ז, 16 במאי 2017, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.