אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית התנגדות לצוואה וקבלת תביעה כספית באופן חלקי לפי עשיית עושר ולא במשפט

דחיית התנגדות לצוואה וקבלת תביעה כספית באופן חלקי לפי עשיית עושר ולא במשפט

תאריך פרסום : 28/05/2017 | גרסת הדפסה

ת"ע, תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
8325-07-15, 14503-11-15, 11778-07-15, 8328-07-15, 7797-03-16
09/04/2017
בפני השופטת:
תמר סנונית פורר

- נגד -
התובעת/נתבעת:
רינה
עו"ד אסף
הנתבעים/תובעים:
1. לאה לוי
2. בנימין לוי

עו"ד רצאבי
עו"ד חדד
פסק דין

 

הערה - כל השמות והפרטים בהחלטה בדויים ונרשמו רק לצורכי קריאה רצופה.

 

בעניין: יוסף ז"ל

 

א.רקע עובדתי

 

  1. פסק דין זה הינו הכרעה בעניין עיזבון המנוח יוסף ז"ל אשר נפטר ביום 30.9.2013 והוא כבן 94 (להלן:" המנוח").

     

  2. המנוח נפטר אלמן ולו בת יחידה, התובעת (להלן: "הבת").

     

  3. הנתבעים הינם מכרים של המנוח אשר סייעו למנוח בעניינים שונים כפי שיפורט בהמשך (להלן: "בני הזוג לוי").

     

  4. בין הצדדים מחלוקות הנוגעות לעזבונו של המנוח: מי הם יורשיו של המנוח וכן האם קיים חוב כספי של העזבון כלפי בני הזוג לוי.

     

     

  5. ההליכים בין הצדדים שיוכרעו בפסק דין זה:

    ת"ע 8325-07-15 - בקשה לצו קיום צוואה מיום 26.7.2011 שהוגשה על ידי הבת.

    ת"ע 14503-11-15 - התנגדות בני הזוג לוי לצו קיום הצוואה מיום 26.7.2011.

     

    ת"ע 11778-07-15  בקשה לצו קיום צוואה מיום 28.3.2000 שהוגשה על ידי הגב' לוי.

    ת"ע 8328-07-15 התנגדות הבת לצו קיום הצוואה מיום 28.3.2000.

     

    תמ"ש 7797-03-16 - תביעה כספית של בני הזוג לוי בסך 780,000 ₪ בגין פיצוי כספי עבור עזרתם למנוח וכן תביעה להחזר הלוואה בסך של 100,000 ש"ח.

     

  6. המנוח הכיר את בני הזוג לוי בחוף הים במסגרת בילוי קבוע שלו עת היה נפגש שם עם חברים ממקום עבודתו ב"*****". המנוח היה מגיע מביתו בXXX לים רכוב על אופניים. המנוח נהג לבוא לים באופן קבוע מעת שפרש ממקום עבודתו בחברת "*****" ועשה זאת במשך שנים על גבי שנים. המפגש בים היווה את סביבתו החברתית הקבועה של המנוח. שם הוא פגש את בני הזוג לוי ונוצרו בינם לבינו קשרים חברתיים הדוקים, על טיבם אעמוד עוד בהמשך.

     

  7. סביב חודש 10/1997 עברה אשתו של המנוח להתגורר בבית בתם בשל מצבה הרפואי והנפשי. עד לפטירתה של אשתו של המנוח בשנת 2005 היא התגוררה בבית הבת אשר סעדה וטיפלה בה. באותה העת נשאר המנוח להתגורר בדירת המגורים המשותפת לו ולאשתו.

     

  8. מעת מעברה של אישתו של המנוח לבת וחוסר יכולתה של הבת להעניק למנוח את מלוא תשומת הלב, התהדקו הקשרים בין המנוח לבני הזוג לוי. בני הזוג לוי סייעו למנוח בענייני יום-יום שונים, ובפרט בהכנת ובהבאת מאכלים שהוכנו על ידי הגב' לוי למנוח. בין הצדדים מחלוקת עזה לגבי היקף הסיוע, משכו והמוסכם בין המנוח לבין בני הזוג לגביו.

     

  9. המנוח הותיר אחריו שלוש צוואות כפי שיפורט להלן אשר הינם במוקד המחלוקת הנוסף שבין הצדדים.

     

  10. בצוואתו הראשונה של המנוח מיום 28.3.2000, צוואה שנערכה בפני עדים (להלן: "הצוואה מיום 28.3.2000" או "הצוואה הראשונה"), קבע המנוח כי הוא מוריש את כל זכויותיו בדירת מגוריו לגב' לוי. במסגרת צוואה זו ציין המנוח כי הגב' לוי דואגת לו לצרכיו הבסיסיים ולאספקת אוכל וכי מר לוי דואג לכל צרכי הבית. המנוח מציין כי צוואה זו נועדה לשלם לבני הזוג לוי כגמולם, כך בלשונו בצוואה.

     

  11. ביום 9.12.2005 נפטרה אשתו של המנוח. מאותה העת חזרה הבת לסייע לאב באופן תכוף יותר וקרוב יותר, והקשר ביניהם התהדק. התקרבותה של הבת סימלה את התרחקותו של המנוח מבני הזוג לוי והזדקקות פחותה שלו לעזרתם עד לסיומה המוחלט של מערכת היחסים בינם לבינו.

     

  12. בצוואתו השנייה מיום 13.4.2007, צוואה שנערכה בפני עדים (להלן: "הצוואה מיום 13.4.2007" או "הצוואה השנייה"), קבע המנוח כי כל רכושו יעבור לבתו היחידה. כמו-כן, ציין המנוח מפורשות כי הוא מבטל את הצוואה מיום 28.3.2000 מאחר שבני הזוג לוי כשלו בביצוע תפקידם כלפיו, כך בלשונו בצוואה. עם זאת, המנוח מצווה לבני הזוג לוי מתוך עזבונו תשלום עבור האוכל ששלחו לו במשך השנים (מבלי לציין סכום מדוייק לכך).

     

  13. הקשר בין בני הזוג לוי למנוח התנתק בין השנים 2007-2009 (עניין המועד המדוייק לניתוק הקשר במחלוקות בין הצדדים והוא יוכרע בהמשך). אין מחלוקת כי לכל המאוחר החל משנת 2009 לא היה קשר ביניהם ולא ניתנה עזרה וטיפול נוסף על ידם.

     

  14. בצוואתו האחרונה של המנוח מיום 26.7.11 , צוואה שנערכה בפני עדים (להלן: "הצוואה מיום 26.7.2011" או "הצוואה האחרונה") הוריש המנוח את כל רכושו לבתו. כמו-כן, ציין המנוח מפורשות כי הוא מבטל צוואות קודמות שערך ומבטל מפורשות את זכותם של בני הזוג לוי בקבלת גמול כספי ממנו.

     

  15. בחודש 4/2012 עבר המנוח מדירת מגוריו להתגורר בבית אבות.

     

  16. ביום 30.9.2013 הלך המנוח לבית עולמו.

     

  17. לאחר פטירתו של המנוח הוגשו ההליכים בעניין עזבונו, ובהמשך הוגשה התביעה הכספית.

     

  18. בתיק התקיימו 5 דיוני הוכחות ונשמעו סיכומים בעל פה, ובהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.

     

  19. פסק הדין יינתן ראשית בכל תיקי העזבונות ולאחר מכן בתביעה הכספית.

     

  20. אי קריאת מר לוי את תצהיר עדות ראשית מטעמו - ראשית יש להכריע בטענה המקדמית של הבת כי יש למחוק את תצהירו של מר לוי מאחר והוא לא קרא אותו.

    בראשית עדותו של מר לוי התברר כי הוא לא קרא את תצהירו ("את האמת, דף אחד לא קראתי בחיים שלי, אבל אשתי הייתה קורא לי".... "אשתי קראה לי את כל התצהיר שלי"....). כאשר נשאל מפורשות האם קרא את תצהירו השיב מפורשות שלא קרא (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 35, שורות 2-13).

     

  21. ב"כ הבת עתר במסגרת הדיון וגם בסיכומיו להורות על מחיקת התצהיר ואי התחשבות בעדותו של מר לוי. ב"כ בני הזוג לוי טוען כי היה מדובר בטעות טכנית של אישור התצהיר וכי יש לאשר הגשת התצהיר והעדות.

     

  22. לאחר בחינת הטענות – אני מאשרת את הגשת התצהיר ועדות מר לוי, על אף הפגם שנפל בכך. שוכנעתי כי מדובר בעדות אוטנטית וכי מר לוי היה בקיא בפרטים ועמד מאחורי הדברים שפורטו בתצהירו. מר לוי נחקר נגדית ארוכות ויש לאשר את הגשת העדות הנ"ל, שהינה עדות חשובה ומהותית לבירור המחלוקות שבין הצדדים והכרעה בהם. אני מעדיפה את ההכרעה המהותית על פני ההכרעה הפרוצדורלית.

     

     

    ב.דיון והכרעה בתביעות העזבונות

     

    1).טענות הצדדים

     

    טענות בני הזוג לוי

     

  23. בני הזוג לוי עותרים למתן צו קיום לצוואתו הראשונה של המנוח מיום 28.3.2000 – בה הוריש את דירת מגוריו לגב' לוי - וטוענים כי הם זכאים לגמול עבור עזרתם למנוח וכי המנוח רבקה להוריש לגב' לוי את דירת מגוריו באופן חופשי ועצמאי. הם טוענים כי רצונו של המנוח היה להוריש לגב' לוי את דירת מגוריו לאור טיפולם הטוב והמסור עבורו.

     

  24. בני הזוג טוענים כי הם היו למנוח כבני משפחה והם דאגו לו, סעדו אותו וטיפלו בו לאור התנהגותה המחפירה של הבת כלפיו.

     

  25. בני הזוג לוי טוענים כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה האחרונה וכי יש לייחס משמעות רבה לגילו המופלג בעת עריכת הצוואה, 92. בני הזוג לוי טוענים כי די בגילו של המנוח על מנת ליצור חשש מספק בדבר כשרותו לערוך צוואה ולהורות בהתאם על ביטולה. הם טוענים כי הבת לא הוכיחה את כשרותו של המנוח לצוות באותה העת.

     

  26. בני הזוג לוי טוענים כי נסיבות עריכת הצוואה האחרונה מצביעות על כך שהבת היא שפעלה לכך שהמנוח יחתום על צוואה לטובתה.

     

  27. בני הזוג לוי טוענים כי הבת השפיעה השפעה בלתי הוגנת על המנוח וכי התקיימו כל המבחנים הנדרשים להוכחת השפעה בלתי הוגנת על פי הפסיקה.

     

  28. בני הזוג לוי טוענים כי לולא הבת היתה משפיעה על המנוח היה המנוח משאיר את הצוואה הראשונה על כנה ולא משנה לצוואות שנחתמו לאחריה.

     

  29. בני הזוג לוי טוענים כי לבת הייתה מעורבות אסורה בעריכת הצוואה האחרונה דבר שגם הוא תומך בביטולה של הצוואה.

     

    טענות הבת

     

  30. הבת עותרת לקיומה של צוואתו האחרונה של המנוח מיום 26.7.2011, בה הוריש לה המנוח את כל רכושו, והורה כי בני הזוג לוי אינם זכאים ממנו לדבר.

     

  31. הבת עותרת לדחיית התנגדות בני הזוג לוי לצוואה האחרונה של המנוח ודחיית בקשתם לצו קיום צוואתו של המנוח מיום 28.3.2000.

     

  32. הבת טוענת כי המנוח היה כשיר לערוך את צוואתו וכי יש לדחות את טענות בני הזוג לוי בעניין כשרותו לערוך את הצוואה האחרונה.

     

  33. הבת טוענת כי הצוואה האחרונה של המנוח משקפת את אומד דעתו של המנוח באופן מפורש, וכי הצוואה נעשתה מרצונו החופשי ללא כל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות שלה.

     

  34. הבת מדגישה כי מערכת היחסים בינה לבין אביה הייתה כזו שהיא לא התערבה בענייניו ולא יכולה הייתה להשפיע על רצונו בפרט לא בנושאי הצוואה.

     

  35. הבת טוענת כי בחינת שלוש צוואותיו של המנוח מעלה כי המנוח היה דעתן והביע את רצונו העצמאי והנפרד מרצונה במסגרת צוואותיו. הצוואות משקפות את רצונו של המנוח עד לרצונו האחרון בצוואתו האחרונה אותה יש לקיים.

     

     

     

    2). דיון והכרעה

     

    א.טענת אי כשרותו של המנוח לצוות

     

  36. הכשרות לצוות קבועה בסעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"):

    "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

  37. צוואתו האחרונה של המנוח נשוא ההתנגדות נערכה ביום 26.7.2011. בהתאם לכך, יש לבחון את מצב המנוח במועד שערך את הצוואה.

     

  38. בחינת כשרותו של המנוח לצוות צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה ועל הראיות להתייחס למועד זה:

    "ההגבלה שלעיל נוגעת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, עת ערך את הצוואה, ויכולתו להבין את מהות הצוואה וההשלכות על הזוכים ברכושו, ומנגד על אלה המודרים ממנו. נקודת הזמן אותה יש לבחון היא מועד חתימת הצוואה, וכך גם על חומר הראיות המובא לפני ביהמ"ש להיות רלוונטי לאותה נקודת זמן בדיוק. נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור מוטל על הטוען לה, קרי על המתנגד. מידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל פ"ד מג(1) 760; ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסק פ"ד לה(2) 155; ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי (13.6.1995); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד פ"ד מח(1) 22; עמ"ש (ת"א) 35907-02-12 מ'נ' נ' מ'ג' (17.11.2013))."

    ראו: שוחט גולדברג פלומין דיני ירושה ועזבון (התשע"ד-2014), עמ' 121-122.

     

     

  39. בני הזוג לוי לא הצליחו להצביע ולו על ראשית ראיה המעידה על העדר כשרות של המנוח לצוות. הטענות שנטענו על ידם בעניין זה היו טענות בעלמא. הם אף לא ביקשו למנות מומחה רפואי לבחינת טענותיהם. כאמור לעיל, הפסיקה קבעה מפורשות כי לא די בהעלאת ספקות על מנת להורות על ביטול צוואה בטענת העדר כשרות.

     

  40. בני הזוג לוי טוענים כי די בגילו של המנוח בעת עריכת הצוואה (בן 92) כדי להעיד על ספק רב בכשרותו של המנוח בעת עריכת הצוואה. על כן עותרים בני הזוג לוי כי הבת היא שתוכיח כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה בעת עריכתה בשנת 2011. קרי, היפוך נטל הבאת הראיות לעניין כשרות המנוח לערוך צוואה אך ורק בשל גילו. יתרה מכך, הדברים נכונים גם לגבי גילו של המנוח עת ערך את הצוואה לטובת גב' לוי, עת היה מעל גיל 80.

     

  41. אין בידי לקבל טענה זו.

     

  42. לא  די בגיל מופלג על מנת לפסול את הצוואה או על מנת לשנות את נטלי ההוכחה אך ורק בשל גילו של המנוח. נדרשת לכך ולו ראשית לראיה. בני הזוג לא הביאו ולו ראשית ראיה לכך. 

     

  43. לא הוצג ולו מסמך רפואי יחיד לתמיכה בטענותיהם של בני הזוג לוי.

     

  44. ויודגש, נטל ההוכחה לתנאי סעיף 26 לחוק הירושה, הינו על הטוען להעדר הכשרות. הנטל איננו על מבקש צו הקיום להוכיח את הכשרות.

     

  45. יתרה מכך, לא התקיים גם כל נימוק להיפוך נטלי הראיה. עו"ד אורבנד שערכה את הצוואה הכירה את המנוח וערכה את שתי הצוואות: בשנת 2007 ובשנת 2011. עו"ד התרשמה כי אין כל מניעה שהמנוח יערוך צוואה: "הוא היה אדם מאוד צלול ומאוד בריא" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 16, שורות 7-8), שהבין מה הוא מוריש ואת המשמעות לכך (עמ' 16, שורות 17-18) והיה מאוד ברור ברצונו (ראו למשל: עמ' 17, שורות 17-20). עו"ד אורבנד ציינה כי כשפגשה את המנוח בשנת 2011 בחלוף 4 שנים מעריכת הצוואה השניה: "הוא היה מדהים... ראיתי שהוא בסדר".

    כך גם התרשמו שתי העדות לצוואה: עו"ד דנון לצוואה האחרונה והגב' רבקה לצוואה השניה.

     

  46. שני ב"כ הצדדים טענו טיעוניהם לגבי הדרישה להצגת אישור רפואי במועד עריכת הצוואה ושניהם הפנו לבע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית (8.7.2012). לאחר בחינת טיעוני ב"כ הצדדים ולאור המועד בו נערכה הצוואה האחרונה (26.7.2011) הרי שלאור סעיף 9 בבע"מ 3777/12 אין מקום לקבוע כי נפל פגם בצוואה: "המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו. יתרה מכך, הדברים האמורים הם צופי פני עתיד, וברי כי בענייננו, בו נערכה הצוואה בשנת 1994, אין לראות בעובדה שלא הוצג אישור רפואי על כשירותה של המנוחה לצוות בטרם נערכה הצוואה - כשלעצמה - כפגם בצוואה." (ההדגשות הוספו).

     

  47. המנוח מיוזמתו ומנימוקיו דרש להוסיף לצוואותיו הן בשנת 2007 והן בשנת 2011 סעיפים המעידים על המניע שלו לשינוי הצוואות הקודמות ועל המניע להורשה כפי שהוריש בכל צוואה. בכך הוא הביע את אומד דעתו בצורה מפורשת וברורה המעידה גם על כשירותו לצוות.

     

  48. בחינת נוסח הצוואה השנייה והצוואה האחרונה ולאחר שמיעת עו"ד שערכה את הצוואה והעדות לצוואות השנייה והאחרונה מעלה כי המנוח הבין את מהות הצוואה והבין את ההשלכות בכך שהבת היא הזוכה ומנגד הבין את ההשלכות לכך שהוא מדיר מצוואתו את בני הזוג לוי. המנוח התייחס לכך מפורשות בצוואות ואף טרח וציין מניע לאופן ההורשה ולשינוי שערך בין הצוואה הראשונה לשנייה ובין הצוואה השנייה לאחרונה.

     

  49. מלבד גילו של המנוח לא הצביעו בני הזוג לוי על כל עובדה אחת שיש בה להצביע על העדר כשרות.

     

  50. על כן ולאור האמור לעיל בנסיבות הללו, דין טענה זו להידחות.

     

     

    ב.טענת השפעה בלתי הוגנת

     

  51. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע:

    "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

  52. פסיקת בתי המשפט ואף הספרות, פירשו את ההוראה שלעיל באופן הבא:

    "עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד(2) 337).

    קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.

    ...

    בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2) 813 קבע השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת".

    ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון עמ' 124 (מהדורה שביעית התשע"ד-2014).

     

  53. כידוע, המבחנים האמורים הינם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה.

     

  54. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו:

    "כנראה הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי הוגנת היא לא על ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא ע"י ביטול החזקה שהצוואה נעשתה עפ"י רצונו החופשי של המצווה".

    ראו: פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1, בעמ' 271.

     

     

  55. בני הזוג לוי טוענים כי התקיימו כל המבחנים הנדרשים בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה המעידים על השפעה בלתי הוגנת של הבת כלפי המנוח ושינוי הצוואה לטובתה. מנגד הבת טוענת כי הצוואות משקפות אומד דעת חופשי של המנוח וכי לא הייתה לה כל השפעה ומעורבות בעריכת הצוואות.

     

  56. על בני הזוג לוי מוטל נטל ההוכחה לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת, קרי כי הצוואה לא נעשתה עפ"י רצונו החופשי של המנוח. כפי שיפורט להלן בני הזוג לוי לא עמדו בנטל זה.

     

  57. בני הזוג לוי לא הצליחו כפי שיפורט להלן לבטל את החזקה שהצוואה נעשתה מרצונו החופשי של המנוח. נהפוך הוא הבת הביאה ראיות ועדויות המצביעות שהצוואה נערכה מרצונו החופשי של המנוח.

     

  58. בנוסף בני הזוג לוי לא הצביעו על רכיב "אי הגינות" בצוואה האחרונה (וכן בצוואה השנייה). המנוח הוריש את כל רכושו בצוואה האחרונה לבתו היחידה. זו הייתה גם התוצאה היה והמנוח לא היה עורך צוואה ועזבונו היה עובר ליורשיו על פי דין. בני הזוג לוי לא הצביעו על כל נימוק מדוע הורשה זו יש בה טעמי אי הגינות או אי מוסריות.

     

  59. מבחן התלות והעצמאות – בני הזוג לוי טוענים כי המנוח היה תלוי בבתו ולא היה עצמאי.

    במבחן זה יש לבחון האם המנוח, בתקופה בה ערך את הצוואה, היה עצמאי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה שכלית.

     

  60. הבת טוענת כי המנוח היה איש דעתן ועיקש וניהל את מרבית שנותיו וחייו ביד רמה על פי רצונו.

     

  61. הבת הצביעה על כך שאפילו בשנים לאחר פטירת האם ועם הגיעו של המנוח לגיל מופלג הוא המשיך להכתיב את אורח חייו באופן עצמאי וברור. כך היא מתארת כי הוא סירב לעבור לבית האבות ורק בשנת 2012 נעתר לכך. גם בבית האבות סירב לקבל בגדים שהביאה לו, הכתיב כיצד יכובסו בגדיו. שנים ארוכות אסר על כניסה לביתו של מי שלא רבקה. ובלשונה הברורה של הבת: "אבא שלי לא היה בן אדם שאומרים לו מה לעשות ומתערבים בחייו" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 37, שורות 14-15). היא ציינה עוד כי המנוח לא הסכים שתביא מנקה וגם רכישת בגדים חדשים וכביסה התקשה לאפשר לה לעשות עבורו (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 40, שורות 25-27, עמ' 41 שורות 1-3).

     

  62. לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה ומכלול הראיות שהובאו בפני – אני קובעת כי המנוח היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית ולא היה תלוי בבת במועד עריכת הצוואה.

     

  63. לא הובאה ולו ראשית ראיה למבחן זה מלבד טענה בעלמא של בני הזוג. בני הזוג לא הציגו ולו דוגמא אחת היכן בא לידי ביטוי התקיימות מבחן זה. לעומת זאת הבת הביאה עדויות רבות המעידות על אופיו של המנוח ומעידות על עצמאותו עד לפטירתו.

    הגב' ***** חברה של הבת ציינה את עצמאותו של המנוח ורכיבתו עם אופניים לים (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 27, שורות 18-22).

    מר *****, שכן של המנוח משנת 2007 ציין את מערכת היחסים המורכבת עם המנוח המעידה גם על אופיו של המנוח ועצמאותו (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 50, שורות 15-21).

    הבת נחקרה בעניין זה וציינה מפורשות את עצמאותו של אביה (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 50, שורות 4-8).

     

  64. אפילו עדים מטעמם של בני הזוג לוי העידו על עצמאותו של המנוח. כך למשל העד ***** שהכיר את המנוח מהליכתו הקבועה לים העיד כי המנוח היה מגיע עם אופניים לים עד שנת 2011 (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 15, שורות 13-25). גם העד מר ***** העיד כי המנוח היה מגיע עם אופניים לים עד שנת 2011 (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 12, שורות 12-14).

  65. גם השכן של המנוח, מר *****, סיפר כי: "הוא היה הולך בוודאות כל יום לים, היה לו כובע צהוב וכחול עם פס והיה הולך איתו על הראש מהים וחזרה" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 51, שורות 1-2).

     

  66. גם עורכת הצוואה עצמה ציינה את עצמאותו של המנוח בתיאור מפורט ומפורש של רצונו לגבי עריכת הצוואה, תוכנה ונוסחה. עו"ד אורבנד ציינה שוב ושוב בעדותה כי המנוח היה איתן בדעתו לגבי אופן ההורשה וכי הוא נתן את ההוראות המדוייקות לכך לפי רצונו. ראו למשל: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 14, שורות 2-18. גם היא אישרה שהמנוח סיפר לה בשנת 2011 שהוא ממשיך ללכת לים (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 18, 20-24).

     

  67. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות בני הזוג לוי בכל הנוגע למבחן התלות והעצמאות וקובעת כי המנוח היה בלתי תלוי ועצמאי בעת עריכת הצוואה. גם אם היה המנוח תלוי במידת מה בבת בשל גילו הדבר לא מנע ממנו להביע את רצונו העצמאי והבלתי תלוי.

     

  68. מבחן התלות והסיוע – בעניין זה יש לבחון עד כמה נזקק המנוח לסיוע באופן יום יומי ועד כמה היה תלוי בזולת לסיוע לו, ובפרט עד כמה היה תלוי ונזקק לסיועה של הבת.

     

  69. לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה ומכלול הראיות שהובאו בפני – אני קובעת כי המנוח לא היה תלוי בסיועה של הבת במועד עריכת הצוואה.

     

  70. המתנגדים לא הוכיחו ולא תמכו אף לא בראיה אחת את טענתם כי הבת שלטה במנוח או כי הבת בעצמה טיפלה במנוח וכך ניצלה את תלותה בו.

     

  71. המנוח התגורר עד לחודש 4/2012 לבדו בביתו. הוא שקבע מי ייכנס בדלת ביתו.

    מר ***** לוי, בנם של בני הזוג לוי, ציין לגבי הכניסה לביתו של המנוח: "יוסף לא היה מכניס הביתה. יוסף היה ליד הדלת כמו שומר סף" (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 21, שורות 7-9).

    הגב' *****, נכדתו של המנוח, ציינה כי המנוח: "לא הסכים להכניס אליו אנשים הביתה" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 32, שורות 6-8).

     

  72. המנוח המשיך לרכב על אופניו לים עד לגיל מופלג ביותר בשנת 2011 (ראו למשל: עדות תונסיאין : פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 15, שורות 13-25, עדות ***** מיום 12.1.17 עמ' 12 ש' 18-25). עובדה זו תומכת באי תלותו. קשה לדמיין אדם שנזקק לסיוע יום יומי ותלוי בזולת מצליח לרכב על אופניים מגבעתיים לתל אביב.

     

  73. המנוח היה איש קשה ודעתן והוא שקבע כיצד ינהל את חייו ומי יסייע לו וכיצד. כל העדים שהכירו את המנוח ציינו זאת: גם עדים מטעמם של בני הזוג לוי והם עצמם, וגם הבת ועדיה.

     

  74. העד מר ***** חברו של המנוח מהים העיד כי המנוח היה: "דוגרי הוא אמר מה שהוא חושב... היה ישר והגון" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 13, שורות 12-15).

     

  75. העדה הגב' ***** חברתה של הבת ציינה כי המנוח היה אדם קשה אשר הדף את הבת ו: "חי את החיים בדרך שהוא מבין" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 27, שורות 18-27). בהמשך ציינה העדה לגבי המנוח: "הוא היה עקשן, רצה דברים בדיוק כמו שרוצה אותם, ולא רצה שמישהו ישנה לו משהו" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 29, שורות 2-4).

     

  76. גם התובע ציין לגבי אופיו של המנוח כי הוא היה עקשן ועצבני (בלשונו של התובע) (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 39, שורות 1-3, ש' 23).

     

  77. הבת עצמה ציינה כי "מעולם לא יכולתי להתערב בהחלטות שלו והוא יכול לצאת מכליו מכעס ואני למדתי להימנע מעימותים איתו" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 18, שורות 15-19).

     

  78. הראיות והעדויות שהובאו מעלות כי הסיוע שניתן על ידי הבת לאביה המנוח לא חרג מסיוע של בת לאב בגיל מופלג ולא נוצרה תלות שיש בה כדי להשפיע על רצונו החופשי של האב המתבטא בצוואותיו.

     

  79. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן התלות והסיוע וקובעת כי המנוח היה בלתי תלוי בבת בעת עריכת הצוואה.

     

  80. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – המתנגדים טוענים כי המנוח נותק ובודד באופן מכוון על ידי הבת מסביבתו, כולל סיכול של הבת לבסוף של הקשר בינם לבין המנוח דבר שהוביל לניתוק הקשר שהיה בינם לבינו. על כן יש לבחון האם המנוח היה מבודד ומנותק מאחרים, ובשל כך התגברה תלותו בבת.

     

  81. הבת טוענת כי המנוח כלל לא היה מבודד וטענות בני הזוג לוי הוכחו כלא נכונות.

     

  82. לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והראיות שהובאו בפני – אני דוחה את טענות המתנגדים וקובעת כי המנוח קיים קשרים עם אחרים (מלבד הבת), ולא היה מבודד חברתית. 

     

  83. בחינת עדותם של בני הזוג לוי והעדים שהובאו מטעמם ובחינת העדויות שהובאו מטעם הבת מעלה כי הטענות בדבר ניתוקו החברתי של המנוח על ידי הבת אינן נכונות.

    ראו עדותו של חבר מהים מר ***** פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 15, שורות 18-22 לגבי הקשרים החברתיים של המנוח עם חבורת החברים מהחברה בה עבד בחוף הים.

    ראו עדותו של חבר מהים מר ***** פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 12, שורות 12-14 לגבי הקשרים החברתיים של המנוח והעובדה שהיה בא יום יום לים על אופניים.

     

  84. הוכח כי המנוח הוא זה שהחליט אופן מפורש וברור עם מי לקיים קשרים חברתיים. המנוח עד לשנים מאוחרות מאוד בילה מדי יום בים עם חברים שעיקרם ממקום עבודתו בחברת *****. זו הייתה הסביבה החברתית בה הכיר את בני הזוג לוי וזו הייתה הסביבה החברתית שבה בחר.

     

  85. עם זאת עדויות רבות מעלות כי באופנים מסויימים בחייו היה המנוח שנים רבות טרם פטירתו קנאי לפרטיותו וקנאי לסגירותו ושמר על אורח חיים שבחר וסיגל לעצמו. הבת עצמה ציינה כי המנוח "די נמנע מקשרים" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 38, שורות 19-22), וכי: "לאבי היו עקרונות ברזל" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 40, שורות 25-27).

     

  86. כך עדים רבים ציינו כי לא שמעו על אשתו של המנוח, לא ראו אותה כלל וכי לא ידעו כלל שנפטרה.

     

    גב' לוי עצמה ציינה כי היא פגשה אך ורק את המנוח וכי המנוח לא רצה שתראה את אשתו (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 28, שורות 19-24). גם מר לוי ציין כי לא דיבר עם אשתו של המנוח ולא ראה לא את אשתו של המנוח ולא את בתו (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 46, שורות 25-26, עמ' 47 ש' 1-4).

    מר ***** לוי, בנם של בני הזוג לוי, ציין לגבי אשת המנוח כי: "לא הכרתי אותה" ובהמשך ציין כי: "מעולם לא ראיתי את אשתו של יוסף" וכי לא ידע אף מתי נפטרה (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 21, שורות 15-16, שורות 24-25).

     

    מר *****חבר של המנוח מהים ציין כי לא ראה לא את אשתו ולא את בתו של המנוח (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 14, שורות 9-11).

     

  87. גם בני משפחת הבת וגם בני משפחת לוי ועדיהם מציינים כי המנוח לא אהב אירועים הומי אדם וחגים של המשפחה המורחבת והעדיף להישאר בדלת אמותיו בביתו.

     

    התובעת עצמה ציינה כי המנוח לא אהב לצאת מהבית ולא אהב להיות בהמולה של אנשים (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 26, שורות 22-25).

     

  88. המנוח סירב כדרך כלל להכניס אנשים לביתו. גם בני הזוג לוי ציינו כי המנוח לא הסכים כי ייכנסו לביתו וכי כל שהיה מסכים הוא פתיחת חרך צר בדלת ממנו היו מעבירים את המזון שהביאו.

     

    ***** החתן של בני הזוג לוי ציין כי אף פעם לא הייתה שיחה בינו לבין המנוח וכי גם כאשר הביא אוכל מבני הזוג לוי למנוח: "תמיד הייתה דפיקה בדלת והיה פותח את הדלת כדי חריץ והיה לוקח את השקיות ולא זכרתי שאמר תודה, לוקח את השקיות פנימה, זו פתיחה שלא רואים מה שיש בפנים" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 13, שורות 17-27).

     

    מר ***** לוי, בנם של בני הזוג לוי, ציין לגבי הכניסה לביתו של המנוח: "יוסף לא היה מכניס הביתה. יוסף היה ליד הדלת כמו שומר סף" (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 21, שורות 7-9).

     

  89. על אף טענת בני הזוג לוי כי הבת בודדה את המנוח, הבת, ציינה כי על אף התנגדותה לקשר עם בני הזוג לוי, היא כי כיבדה את רצונו של אביה בקשר זה ולאור אופיו ודעתנותו לא התערבה ברצונו.

     

  90. הוכח כי מנוח לא היה מבודד אלא בחר אורח חיים מסויים שהתאים לאופיו ולהשקפת עולמו.

     

  91. לאור האמור לעיל, הוכח כי המנוח לא בודד ולא נותק על ידי הבת. המנוח קיים קשרים ומערכות יחסים בעת עריכת הצוואה.

     

  92. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – יש לבחון האם הבת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה, והאם מעורבותה של הבת, מלמדת על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

  93. יפים לענייננו הדברים הבאים הנדרשים לבחינה לגבי נסיבות עריכת הצוואה:

    "... יש ליתן את הדגש באי ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן בה שעיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לעשות צוואה לטובת הנהנה. יסוד אי ההגינות שבהשפעה נלמד, אם כך, מנסיבות הפעלתה, ולאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות שאותן מבקש המשפיע להשיג [...]. לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, מה (1) 498)". (ההדגשות הוספו).

    ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שישית תשס"ה-2005), עמ' 101, פסקה שניה.

     

  94. הראיות שהובאו לגבי נסיבות עריכתה של הצוואה האחרונה מעלות כי היה מדובר ברצון חופשי, עקבי, ברור ומפורש של המנוח. בני הזוג לוי לא הצליחו להוכיח סממנים של השפעה של הבת על תוכן הצוואה ועל נסיבות עריכתה.

     

  95. יתרה מכך, הוכח במסגרת ההליך בפניי כי על הצוואה הראשונה של המנוח – בה הוריש את דירת מגוריו לגב' לוי – סיפר המנוח לבת לאחר עריכת הצוואה עוד בשנת 2001.

     

  96. בעלה של הבת ציין גם הוא כי הבת, על אף שקיבלה מאוד קשה את הורשת הדירה לבני הזוג לוי, לא פעלה לשינוי המצב וקיבלה עם כל הקושי את רצונו של האב (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 39, שורות 24-26, עמ' 40 שורות 1-7).

     

  97. הבת ציינה כי אביה סיפר לה על תוכן הצוואה הראשונה ביום 19.5.2001 (ראו: פרוט' מיום 19.1.2017, עמ' 35, שורות 23-29).

     

  98. עדותה של הבת העלתה כי הבת לא רק שלא ניצלה את מצבו של אביה ולא פעלה לשינוי הצוואה הראשונה אלא כיבדה את רצונו של המנוח על אף שהדבר היווה עבורה פגיעה קשה ביותר ובלשונה: "אז הוא אמר לי שהכין צוואה, לא זוכרת את המילים כי התערפלתי לגמרי והוא החליט לתת את הדירה ללוי וזה הספיק לי. הייתי משותקת ובהלם. אני באתי הביתה מאמא שלי כדי להקל עליו ופלטתי משהו, שזה מטורף ותוך דקה שתיים יצאתי מהבית לא הייתי מסוגלת להישאר. יצאתי מהבית והייתי מאוד נסערת... פרצתי בבכי והחלטתי שאני בשקט שלי מנסה להפנים את זה ולא יכולתי לדבר עם אף אחד על זה וחיבקתי את הבנות שלי.... רק למחרת התקשרתי לאבי ואמרתי לו שטיפול בבן אדם מבוגר זה לא אוכל ובעיקר לא אוכל וזה הרבה מעבר..... וזו הפעם היחידה שניהלתי איתו שיחה מלאה ולא הייתי מסוגלת לנהל איתו שיחה מול פנים, ובזה הסתיימה השיחה הביקורתית היחידה שלי עם אבי על הצוואה" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 35 שורות 26-29, עמ' 36 שורות 1-8).

     

     

  99. בהמשך העדות הוסיפה הבת וציינה: "אני הרגשתי שזה סוג של בגידה והרגשתי שזה מעליב והתביישתי בפני המשפחה שלי שיודעת מה אני עושה ואיך אני מתנהלת.... אבי מולי ואני הילדה שכל החיים הוא אומר לי תודה רינהי ומעולם הוא לא הביע טרוניה הכי קטנה" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 48, שורות 1-5).

     

  100. בכל הנוגע להוכחת נסיבות עריכת הצוואה הובאו לעדות עו"ד אורבנד שערכה את הצוואה השנייה והאחרונה וכן שתי העדות לכל אחת מהצוואות.

     

  101. מעדותה של עו"ד אורבנד עולה לגבי נסיבות עריכת הצוואה הדברים הבאים: עו"ד אורבנד אישרה מפורשות כי הבת לא אמרה לה מה יהיה תוכן הצוואה (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 13, שורות 7-12). עו"ד אורבנד הסבירה כי המנוח הסביר לה מפורשות את המניע וההסבר לאופן ההורשה – הן לגבי הצוואה השניה והן לגבי הצוואה האחרונה. היא ציינה כי המנוח הסביר לה את שינוי הצוואה הראשונה בה הוריש לגב' לוי לצוואה השניה בה לא הוריש לה כך: "הוא אמר שההבטחות שהובטחו לו על ידי בני הזוג לוי לא קויימו והוא לא רוצה להוריש להם את מה שהיה צריך להוריש שם והוא מבקש לשנות את זה" ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 14, שורות 15-17, שורות 24-27. עו"ד אורבנד ציינה כי מעורבותה של הבת התמצתה ביצירת הקשר עימה וקביעת הפגישה ותשלום בשם המנוח (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 17, שורות 25-27). עו"ד אורבנד ציינה מפורשות שהמנוח הסביר לה גם בשנת 2011 את המניע לשינוי הסעיף משנת 2007 שם הותיר חוב של תגמול כספי לבני הזוג לוי והסביר לה מדוע הוא איננו רבקה לעשות כן יותר (ראו למשל: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 18,שורות 20-27, עמ' 19, שורות 1-10).

     

  102. עדותה של עו"ד אורבנד הייתה מהימנה, סדורה ועקבית ויש ליתן לה משקל מלא.

     

  103. מעדותה של עו"ד נועה דנון, העדה לצוואה אחרונה, עולה לגבי נסיבות עריכת הצוואה כי בעת עריכת הצוואה היו נוכחים אך ורק המנוח, עו"ד אורבנד והיא כעדה לצוואה (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 24, שורות 3-4). העדה אישרה כי עו"ד אורבנד הקריאה את הצוואה וכי החליפה מספר מילות נימוסין עם המנוח (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 26, שורות 1-6).

     

  104. עדותה של עו"ד דנון הייתה מהימנה, סדורה ועקבית ויש ליתן לה משקל מלא.

     

  105. מעדותה של הגב' רבקה, העדה לצוואה השניה, עולה לגבי נסיבות עריכת הצוואה השנייה כי הבת ביקשה ממנה כחברה שלה להצטרף כדי לחתום כעדה על הצוואה של המנוח. העדה ציינה כי המנוח היה במצב רוח נהדר וכי טרם החתימה הם העלו זכרונות והמנוח התרגש מאוד מהמעמד. כמו כן, המנוח פירט באוזניה את יחסו החם לבת ולבתה ***** (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 44, שורות 7-18). העדה ציינה מפורשות כי המנוח אמר לה כי הוא מבקש לשנות את הצוואה מאחר ש: "הוא טעה והוא אוהב את המשפחה שלו והוא צריך לדאוג למשפחה ולתת להם, זה בערך שהוא ציווה" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 44, שורות 21-24). העדה ציינה כי המנוח ציין מפורשות כי הטעות הייתה שלא רשם את הצוואה לטובת: "רינה והילדים" (עמ' 45 שורה 1).

     

  106. הגב' רבקה העידה כי בעת חתימת הצוואה השנייה נכחו בחדר אך ורק היא, המנוח ועו"ד אורבנד. העדה ציינה כי כאשר נכנסה לחדר עו"ד כבר הקריאה למנוח את הצוואה וכי הוא הקשיב יחד איתה לדברים (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 47, שורות 7-10).

     

  107. עדותה של הגב' רבקה הייתה מהימנה, סדורה ועקבית ויש ליתן לה משקל מלא.

     

  108. מכל האמור לעיל עולה כי נסיבות עריכת הצוואה תומכות בכך שהמנוח ציווה את הוראות הצוואה האחרונה מרצונו החופשי, המפורש והעקבי.

     

  109. יתרה מכך, שינוי הצוואות – מהראשונה לשניה ומהשניה לאחרונה – עולה בקנה אחד עם הנסיבות החיצוניות לצוואה ואירועים שהיו בחיי המנוח. המנוח אף טרח וציין את הנסיבות לעריכת כל צוואה באופן מפורש בלשונה של כל צוואה וצוואה.

     

  110. בשנת 2000 בעת עריכת הצוואה הראשונה הבת סעדה באותה העת את האם, והמנוח היה בקשרים הדוקים יותר עם בני הזוג לוי. צוואה זו מבטאת קשר זה ובהתאם לכך גב' לוי היא היורשת.

     

  111. בשנת 2007 לאחר פטירת אשתו של המנוח והתקרבותו המחודשת לבת בד בבד עם התרחקותו מבני הזוג לוי מבטאת הצוואה את הנסיבות הנ"ל ובהתאם המנוח מורה על ביטול ההורשה לגב' לוי והורשה לבתו תוך פיצוי כספי לבני הזוג לוי על הסיוע לו.

     

  112. בשנת 2011 בצוואתו האחרונה של המנוח מדובר במספר שנים לאחר ניתוק הקשר בינו לבין בני הזוג לוי, והדברים באים לידי ביטוי מפורש בצוואתו. המנוח מציין עניין זה מפורשות בצוואתו ואת המניע לשינוי. בצוואה זו הוא מוריש את כל רכושו לבתו.

     

  113. אשר על כן, במבחן נסיבות עריכת הצוואה עולה כי המנוח הוא שרבקה בשינוי הצוואות הוא שביקש מפורשות עריכת הצוואה האחרונה והוא שהיה עצמאי בדעתו ונחוש ברצונו כיצד להוריש.

     

  114. בני הזוג לוי לא הביאו ראיה מהותית אחת שיש בה להעיד על השפעה בלתי הוגנת ומעורבות של הבת באופן כזה שהשפיע על רצונו של אביה ושלל את רצונו החופשי.

     

  115. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, אני דוחה את הטענה בדבר התקיימות השפעה בלתי הוגנת על ידי הבת כלפי המנוח.

     

    ג. טענת מעורבות פסולה בעריכת הצוואה

     

  116. סעיף 35 לחוק הירושה קובע:

    "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."

     

  117. בבע"מ 7049/15 אשר ניתן מפי כב' הש' רובינשטיין הוא שב ומחדד את המטרות של סעיף 35 לחוק הירושה והנסיבות החריגות בהן בשל מעורבות בעריכת צוואה, בית המשפט יורה על ביטולה:

    "מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה". בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו"ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע"א 5869/09 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה "כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז' (2009)). ". (ההדגשות אינן במקור).

    ראו: בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני סעיף ט' לפסק הדין (17.12.15).

     

  118. טענתם של בני הזוג לוי הינה כי הבת הייתה מעורבת באופן פסול בעריכת הצוואה האחרונה, ועל כן יש להורות על ביטולה.

     

  119. הבת מכחישה מכל וכל מעורבות בעריכת הצוואה, וטוענת כי הצוואה האחרונה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח.

     

     

  120. לאחר בחינת טענות הצדדים ומכלול הראיות שהובאו בפני בעניין זה – אני קובעת כי לא הוכחה עילת מעורבות פסולה בעריכת צוואת המנוח.

     

  121. יצוין כי טענת המעורבות נטענה באופן רפה וכמעט נעלמה מן העין בטענות המתנגדים.

     

  122. בני הזוג לוי לא הוכיחו כי הבת ערכה את הצוואה; בני הזוג לוי לא הוכיחו כי הבת הייתה עדה לעריכת הצוואה; בני הזוג לוי לא הוכיחו כי הבת לקחה חלק משמעותי באופן אחר בעריכת הצוואה.

     

  123. בני הזוג לוי אמנם טוענים כי לבת הייתה מעורבות פסולה בעריכת הצוואה, אולם מעבר לכך לא נטען דבר ולא פורט דבר.

     

  124. לא הוסבר כיצד הבת לקחה חלק בעריכת הצוואה, לא פורט מהו החלק שבו לקחה הבת בעריכת הצוואה, לא הובאו כל ראיות בעניין זה.

     

  125. עם זאת, הבת עצמה פירטה את מעורבותה המינימלית בעריכת הצוואה. העולה מעדותה כי מעורבותה התמצתה במתן פרטיה של עו"ד, הבאת המנוח למשרד עו"ד לחתימה וכן תשלום בשמו כחלק מסיוע קבוע כללי של הבת למנוח באותן שנים. הבת עצמה ציינה כי אביה סיפר לה רק בדיעבד על תוכן הצוואה (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 44, שורות 28). הבת ציינה שוב ושוב כי הצוואות שיקפו אך ורק את רצון אביה המנוח ואת ההחלטות שלו בהתאם לנסיבות. היא ציינה כי לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואות (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 47, שורות 12-15).

     

     

  126. גרסתה של הבת כי נמנעה במכוון מלשוחח עם המנוח על תוכן הצוואה הינה מהימנה וסדורה. שוכנעתי כי הדבר עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים המורכבת שהייתה בין המנוח לבת. הבת חזרה על כך כך מספר פעמים בעדותה וציינה כי לא שוחחה על כך עם אביה וכי נמנעה מעימותים עימו גם כאשר הייתה נסערת מאוד מבחירתו בצוואה הראשונה להוריש לגב' לוי.

     

  127. עו"ד אורבנד אישרה גרסה זו. היא חזרה וציינה מספר פעמים בעדותה כי לא הייתה מעורבות של הבת וכי הבת לא אמרה לה מה יהיה תוכן הצוואה (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 13, שורות 7-12). היא חזרה וציינה כי הבת לא נכחה באף מעמד של הצוואה (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 15, שורות 18-20). העדה חזרה וציינה כי מעורבות הבת הייתה רק בתיאום הפגישה ותשלום בשם המנוח (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 17, שורות 25-27).

     

  128. בני הזוג לוי רמזו גם כי עו"ד דנון, שהייתה עדה לצוואה האחרונה של המנוח ביצעה עבור הבת פעולות משפטיות נוספות. עו"ד דנון בחקירתה הנגדית לא רק ששללה זאת אלא אף שציינה מפורשות כי איננה יודעת מי זאת הבת, לא זיהתה אותה באולם בעת שהעידה, וציינה כי איננה מכירה אותה (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 26, שורות 14-17).

     

  129. בני הזוג לוי רמזו גם כי עו"ד אורבנד, ביצעה גם עבור הבת פעולות משפטיות נוספות. עו"ד אורבנד בחקירתה הנגדית לא רק ששללה זאת אלא אף שציינה מפורשות כי כי: "עד שהיא התקשרה לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה" (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 18, 6-9).

     

  130. למעשה, הוכח על ידי הבת כי לבת לא הייתה כל מעורבות בעריכת הצוואה:

    הוכח כי המנוח הוא שנתן את ההוראות לעו"ד אורבנד לגבי תוכן הצוואה.

    הוכח כי המנוח הוא שנתן הסבר ומניע בצוואתו לאופן ההורשה ונימק היטב בכל פעם את החלטתו.

    הוכח כי הצוואה נערכה על ידי המנוח.

    הוכח כי הבת לא נכחה במעמד עריכת הצוואה עצמה.

     

  131. לכך יש להוסיף כי תאריכי הצוואות ותוכנן תואמים את האירועים החיצוניים ותואמים את התפתחות מערכת היחסים בין המנוח לבין בני הזוג לוי.

  132. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, אני דוחה את הטענה בדבר התקיימות מעורבות פסולה של הבת בעריכת צוואתו האחרונה של המנוח.

     

    ד. אומד דעתו של המצווה כפי שמשתקף מנוסח הצוואות ומכלול הנסיבות

     

  133. כאמור לעיל, המנוח ערך 3 צוואות בפרק זמן של 11 שנה, המעידות על רצונו לאורך השנים.

     

  134. בענייננו, לשון כל אחת מצוואות המנוח ברורה ומפורשת.

     

  135. המנוח מציין בכל הצוואות גם מניע והסבר לאופן והחלוקה.

     

  136. בחינת הצוואות תואמת וחופפת את האירועים שקרו במקביל לעריכתן. התחקות אחר מכלול הנסיבות הסובבות את עריכת הצוואות של המנוח מסייעת להבנת אומד דעתו הברור והמפורש של המנוח, משתלבת עימם ומשרטטת תמונה מלאה ושלמה של רצונו.

     

  137. עו"ד אורבנד שערכה את הצוואה האחרונה והשניה חזרה פעם אחר פעם בעדותה כי המנוח הוא שהורה לה מה יהיו הוראות הצוואה, הוא שהסביר מה המניע לכך והוא ציין מפורשות מה הנוסח שהוא רבקה בו. המנוח הביע את אומד דעתו בהתנהגותו, בעל פה בפני העדים השונים וכן בכתב באופן ניסוח הצוואות. כאשר הדברים חופפים לנסיבות החיצוניות של הקשר עם בני הזוג לוי הם מקבלים משנה תוקף.

     

  138. מעדותה של עו"ד דנון שהייתה עדה לצוואה האחרונה עולה כי לא היו כל נסיבות חריגות בעריכת הצוואה, המנוח חתם בפניה ובפני עו"ד אורבנד ומעבר לכך לא היו כל נסיבות מיוחדות בחתימה (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 23-26).

     

  139. מעדותה של הגב' רבקה שהייתה עדה לצוואה השנייה עולה כי המנוח היה נחרץ בדעתו לגבי אופן ההורשה ואף ציין מפורשות כי טעה בעבר שלא הוריש לבתו את רכושו (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 44-48).

     

  140. אשר על כן ולאור האמור לעיל, לא מתקיימת ולא הוכחה אף לא אחת מעילות ההתנגדות של בני הזוג לוי לצוואתו האחרונה של המנוח מיום 26.7.2011.

     

    ה.התנגדות הבת לקיומה של הצוואה הראשונה

     

  141. לאור התוצאה אליה הגעתי, כי יש לקיים את הצוואה האחרונה של המנוח, על פניו אין מקום להידרש לעילות ביטול הצוואה הראשונה בהתאם להתנגדות הבת. עם זאת גם בחינת טענות הבת מעלה כי יש בהתנגדות ממש ואף למעלה מן הצורך אדרש לכך בקצרה.

     

  142. תקפות צוואת שנת 2000  במסגרת צוואת שנת 2000 מורה המנוח כי הוא רבקה להוריש את דירת מגוריו לגב' לוי בשל כך שהצוואה נועדה לשלם לבני הזוג לוי כגמולם (בלשון המנוח בצוואתו).

     

  143. הוכח במסגרת ההליכים המשפטיים כי מדובר היה גם לשיטתם של בני הזוג לוי בעסקה מפורשת שנעשתה בינם לבין המנוח שבו הם מעניקים לו טיפול והוא בתמורה מוריש להם את דירתו. גם בנם של בני הזוג לוי, מר ***** לוי, ציין בעדותו את דבר העסקה: "הסיכום היה תלווה לי כסף ואני אתן לך את הדירה. זה לא רק בגלל הכסף, כי היה מישהו אנושי שיחזיק לו את הילד ומישהו שיטפל בו" (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 23, שורות 5-8).

     

  144. סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". אין מחלוקת כי גם לשיטתם של בני הזוג לוי, וגם לפי לשונה של הצוואה, מדובר היה בהסכם בין בני הזוג לוי לבין המנוח שבו הם דואגים לצרכיו והוא בתמורה מוריש את דירתו לגב' לוי.

     

  145. עדויות שני בני הזוג לוי אישרו את דבר העסקה ואף למעלה מכך הצדיקו את עצם קיומה.

     

  146. גב' לוי אישרה בעדותה כי המנוח הרגיש צורך להוריש להם את הדירה בגלל מה שעשו בשבילו (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 17, שורות 26-27).

    כאשר אומתה גב' לוי עם טענתה שהצוואה של המנוח לא נעשתה כי הוא היה חייב להם כסף דווקא תשובתה חיזקה את עצם קיומה של העסקה: "מה שהיה בינינו הוא רצה לגמול לנו על מה שעשינו לו במשך השנים" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 19, שורות 15-18).

     

    מר לוי ציין מפורשות בעדותו כי התביעה הכספית נולדה מאחר והמנוח ערך לטובת בני הזוג צוואה (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 44, שורות 14-15).

     

  147. בנוסף לשון הצוואה הראשונה מעיד באופן ברור על העסקה: סיוע של בני הזוג למנוח ותגמול באמצעות הורשת הדירה לגב' לוי. המנוח מציין מפורשות בלשונו את דבר ההסכם שבין הצדדים: "הנני מציין במפורש כי מזה מספר שנים דואגת לי לאה לצרכיי הבסיסיים. לאה שולחת לי אוכל לשבתות, לחגים, ואוכל זה מספיק לכל השבוע. בעלה דואג לכל צרכיי בבית, וצוואה זו נועדה לשלם להם כגמולם".

     

  148. גם עדותה של עו"ד אורבנד שערכה את שתי הצוואות האחרונות ודברי המנוח לה מעלים את אומד דעתו של המנוח שראה בהורשה כעסקה בינו לבין בני הזוג. המנוח הסביר לעו"ד את השינוי בצוואתו השניה בכך שבני הזוג לוי לא עמדו בתנאי העסקה ביניהם ולא קיימו את ההבטחות שהבטיחו לו (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 14, שורות 15-17, שורות 24-27).

     

     

  149. המנוח הסביר בלשונו בבירור לעו"ד אורבנד את העסקה שסוכמה: בני הזוג לוי דואגים לו בריאותית ודואגים לו לקניות ולאוכל והוא בתמורה מוריש להם את הדירה. מאחר וההבטחות של בני הזוג לדעתו של המנוח לא קויימו הוא החליט לחזור בו מההורשה להם (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 15, שורות 8-20, וכן עמ' 19 שורות 1-10). המנוח הסביר לעו"ד אורבנד כי הוא לא המשיך לקבל את אותו גמול מבני הזוג לוי וזו הסיבה לשינוי צוואתו השניה לצוואתו האחרונה – בה לא הותיר להם דבר (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 19, 14-17).

     

  150. עו"ד אורבנד ציינה מפורשות כי הנוסח של הצוואות בהתייחס לבני הזוג לוי היה של המנוח (ראו: פרוט' מיום 16.1.2017, עמ' 23, 1-3).

     

  151. אשר על כן, גם אם הייתי מוצאת כי דין הצוואה האחרונה והשנייה להתבטל, הרי שהצוואה הראשונה של המנוח דינה להתבטל לאור סעיף 8(א) לחוק הירושה.

     

  152. בנוסף מתקיימות גם עילות נוספות לביטולה של הצוואה הראשונה. הוכח כי בני הזוג לוי היו מעורבים בעריכת הצוואה והשפיעו על המנוח כי יקיים את העסקה ביניהם באמצעות עריכת הצוואה.

     

  153. עדויות בני הזוג העלו כי מר לוי התלווה למנוח לעורך הדין לצורך עריכת הצוואה ואף לאחר חתימתה תיקן את שסבר שדרוש תיקון. מר לוי ציין מפורשות בעדותו כי הוא שביקש מהמנוח להוריש את הדירה לאשתו וכי הדבר מגיע לה לאור מה שעשתה עבורו.

     

  154. גב' לוי ציינה כי מר לוי הוא שאמר למנוח שבמסגרת הצוואה יש לרשום את הדירה על שמה (ולא על שמו של מר לוי) (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 16, שורות 4-5).

     

  155. פועל יוצא הוא כי התנגדותה של הבת לצו קיום הצוואה מיום 28.3.2000 מתקבלת לאור הנימוקים לעיל.

     

  156. להשלמת התמונה יצוין כי גם אם היו מבוטלות כל צוואות המנוח היורשת היחידה על פי דין של המנוח הינה הבת.

     

  157. אי התייחסות משפטית של בני הזוג לוי לעריכת מספר צוואות על ידי המנוח - גם אם הייתי מוצאת כי יש עילה לביטול צוואתו האחרונה של המנוח, שאותה ביקשה לקיים הבת, באה אחריה בתור צוואת המנוח משנת 2007. גם על פי צוואת 2007 בני הזוג לוי אינם יורשים אלא זכאים לפיצוי כספי מהעיזבון בהתאם להוראות המנוח. את צוואת שנת 2007 לא ביקשו בני הזוג לוי לקיים אלא ביקשו לקיים את הצוואה הראשונה משנת 2000. עם זאת, לא ניתן מבחינה משפטית להתעלם מצוואת 2007 ולקיים את צוואת 2000.

     

  158. הצוואה שניתן היה לאשר לו צוואתו האחרונה של המנוח הייתה מבוטלת הינה הצוואה השנייה משנת 2007. צוואה זו קובעת כי הצוואה הראשונה מבוטלת, כך שהדבר ממילא לא מסייע לבני הזוג לוי והם אינם יורשים גם על פי הצוואה השנייה. לכל היותר בצוואה השניה מציין המנוח כי יש חוב של העזבון כלפיהם.

     

  159. כך או כך בני הזוג לוי אינם יורשים את המנוח גם אם התנגדותם הייתה מתקבלת.

     

  160. לא ניתן לעתור למתן צו קיום הצוואה הראשונה טרם שבוטלו כדין כל שאר הצוואות המאוחרות למועד זה. בני הזוג בחרו שלא להתמודד עם עניין זה, על אף שעניין זה הועלה על ידי מספר פעמים בהליך המשפטי להתייחסותם.

     

  161. פועל יוצא של התנהלות משפטית זו, כי גם אם הייתי מורה על ביטול הצוואה משנת 2011 הדבר לא היה מסייע לבני הזוג לוי, מאחר שהמנוח ערך צוואה נוספת משנת 2007, אשר מבחינה משפטית יש לאשרה קודם לכן. על כן ממילא דין בקשתם לצו קיום צוואה משנת 2000 להידחות גם מטעם זה.

     

  162. אשר על כן, ומכל הנימוקים לעיל, בקשתה של הבת לצו קיום צוואה של המנוח מיום 26.7.2011 מתקבלת. ההתנגדות של בני הזוג לוי לצו קיום הצוואה האחרונה נדחית. בהתאם לכך גם הבקשה לצו קיום צוואה מיום 28.3.2000 נדחית וכן מתקבלת גם התנגדותה של הבת לצו קיום צוואה זו.

     

  163. הוצאות  בכל הנוגע להוצאות בתיקי העזבונות, ראו פירוט בסוף פסק הדין במאוחד לגבי כל התביעות.

     

    ג.דיון והכרעה בתביעה הכספית בתמ"ש 7797-03-16

     

    1).טענות הצדדים

     

    טענות בני הזוג לוי

     

  164. במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי בני הזוג לוי הם עותרים לפסיקת שכרם ו/או השבת הוצאותיהם ו/או שיפוים הכספי מעיזבון המנוח בגין עזרתם למנוח במשך השנים, תקופה אשר הם טוענים בתביעתם השתרעה על פני 30 שנה.

     

  165. בני הזוג לוי טוענים כי היה סיכום בינם לבין המנוח כי הגב' לוי תבשל למנוח אחת לשבוע אוכל עבור שבוע שלם. בני הזוג לוי מציינים כי הם היו "מעין בני משפחה עבור המנוח" כאשר הם מוציאים מכספם האישי לצורך סיפוק צרכיו, זאת מבלי שהמנוח משלם להם, בין בגין המצרכים שרכשו ו/או האוכל שבישלו ובין בגין הטרחה שבדאגה לו. בני הזוג טוענים כי הטיפול במנוח היה גם באמצעות הסעתו למרפאות וטיפולים, הלוואת כספים, תשלום עבור צרכיו הבסיסיים, ביקורים בביתו.

     

     

  166. בני הזוג טוענים כי הסתמכו על צוואתו הראשונה של המנוח משנת 2000 שם הוריש להם כגמול עבור סיועם לו את דירת מגוריו. בני הזוג מציינים כי לא ידעו על קיומן של הצוואות בשנת 2011, 2007 ועל-כן, ומאחר ולא זכו לגמול על פי צוואותיו של המנוח הם מגישים את התביעה הכספית.

     

  167. בני הזוג לוי טוענים כי צוואת 29.3.2000 היוותה את ההסכמה בינם לבין המנוח בגין התגמול המגיע להם עבור טיפולו, כפי שהמנוח מציין מפורשות בצוואתו.

     

  168. בני הזוג טוענים כי הסתמכו על הצוואה ועל התגמול שמגיע להם ומאחר ולא ידעו על הצוואות המאוחרות שנערכו בשנים 2007 ו-2011, אין לראות בתביעתם כתביעה שהתיישנה מאחר ומבחינתם המועד בו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות הוא רק לאחר שנודע להם על צוואת 26.7.2011 ולאחר פטירתו של המנוח.

     

  169. בני הזוג טוענים כי הצוואה מיום 13.4.2007, בה ציין המנוח אמנם כי הוא מבטל את צוואת שנת 2000, אך ציין כי מגיע להם גמול כספי עבור סיועם, גם היא שופכת אור ומחזקת את טענות בני הזוג בדבר זכותם לקבלת תגמול כספי וביחס לעובדה כי טיפלו וסעדו את המנוח לאורך שנים.

     

  170. בני הזוג טוענים כי מאחר ולא קיבלו את המגיע להם על פי הצוואה משנת 2000 הרי שאז עומדת להם זכותם לקבלת שכר מהעיזבון מכח דיני עבודה וזאת בגין הפעולות והעבודות שביצעו עבור המנוח. כמו-כן, הם זכאים לזכות השבה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט מאחר שהמנוח קיבל מהם לאורך שנים "נכס, שירות או טובת הנאה". כמו כן, הם זכאים לזכות שיפוי כהגדרתה בסעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט עבור הפעולות שביצעו למנוח.

     

  171. בני הזוג טוענים כי הינם זכאים להחזר כספי על פי החישוב הבא: 500 ₪ לשבוע X 52 שבועות בשנה X 30 שנה = 780,000 ₪.

     

  172. בני הזוג טוענים כי הלוו למנוח בסוף שנת 1997 או בתחילת שנת 1998 - סך של 100,000 ₪ אשר נועד לסייע למנוח לרכוש את מחצית חלקה של אשתו בדירת המגורים ותשלום לבת עבור כך לצורך שיכונה של האם בבית אבות. בני הזוג לוי טוענים כי המנוח התחייב להשיב להם את סכום ההלוואה אולם: "עקב מצבו הכלכלי הירוד, דחה את פירעון ההלוואה לאורך תקופה ארוכה".

     

    טענות הבת

     

  173. הבת עותרת לדחיית התביעה הכספית על כל רכיביה.

     

  174. הבת טוענת כי יש להורות על דחיית התביעה בשל התיישנות מכח סעיף 5.1 לחוק ההתיישנות. הבת טוענת כי המנוח ניתק את הקשר עם בני הזוג לוי לכל המאוחר בתחילת חודש 4/2007. לכן לשיטתה יכלו בני הזוג לוי להגיש תביעתם הכספית עד לחודש 4/2014.

     

  175. הבת טוענת כי בני הזוג לא יכולים לטעון כי היה להם אינטרס הסתמכות על צוואת המנוח וכי הדבר מנוגד לדיני הירושה.

     

  176. הבת טוענת כי יש לדחות את הטענה שבני הזוג תמכו כספית במנוח ו/או הלוו לו כספים כלשהם. הבת טוענת כי המנוח היה אדם מסודר מבחינה כספית וכי היו בידיו כספים רבים שהוא צבר יחד עם אמה המנוחה. הבת טוענת כי המנוח מעולם לא נזקק לעזרה כספית ומצביעה על כך שבסוף שנת 2011 היו בבעלותו של המנוח כספים נזילים בסך של כ- 2,500,000 ₪. על כן, טוענת הבת שהטענה שהמנוח נדרש להלוואה מבני הזוג לוי הינה חסרת היגיון ושקרית.

     

  177. הבת טוענת כי בני הזוג לוי בניגוד לטענותיהם לא היו כ"בני משפחתו" של המנוח וכי הם נכחו בחייו באופן תחום ומוגבל כשמטרתם המרכזית היתה לקבל את דירת המגורים של המנוח. הבת טוענת כי החל משנת 2005, עת נפטרה אמה, והיא שבה לקשר הדוק יותר עם אביה, התדרדרו היחסים בין בני הזוג לוי למנוח עד אשר המנוח סירב לאפשר להם להיכנס לדירה וסירב לשוחח עמם. הבת מציינת כי היא השאירה הודעה כתובה לבני הזוג לוי כי עליהם לחדול מהבאת מזון בעבורו. לטענת הבת החל משנת 2007 נותק הקשר בין המנוח לבני הזוג.

     

  178. הבת מכחישה את טענות בני הזוג כי לא הייתה בקשר עם אביה. הבת טוענת כי גם בתקופות בהן טיפלה באמה עד לפטירתה שמרה על קשר תדיר וטוב עם אביה.

     

  179. הבת עותרת לדחיית טענתם של בני הזוג כי הם זכאים לקבל שכר עבודה וכי יש לדחות טענה זו בשל העדר סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה.

     

  180. הבת טוענת כי בני הזוג אינם זכאים גם לקבל השבה או שיפוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט מאחר ובני הזוג סייעו למנוח מתוך מחווה חברית של רצון טוב ללא שציפו לתמורה בעד עשייתם. הבת טוענת כי לבני הזוג הייתה כוונה זדונית מוקדמת וחסרת תום לב לדרוש תמורה כספית עבור "עמלם".

     

    2). דיון והכרעה

     

  181. דין התביעה להידחות במרבית רכיביה, מהנימוקים שיפורטו להלן.

     

  182. יודגש כי הדיון וההכרעה בתביעה הכספית נדונים כאשר נקודת המוצא היא כי צוואתו האחרונה של המנוח קוימה, ועל פיה אין בני הזוג זכאים לדבר מעזבונו על פי צוואתו.

     

  183. לו הייתי מקבלת את טענות בני הזוג לוי ומורה על קיומה של הצוואה הראשונה (שבה הגב' לוי זוכה בדירה כתגמול לסיועם של בני הזוג למנוח) ממילא הייתה נדחית תביעה זו מאחר ואין הם זכאים לכפל פיצוי כספי: גם בצוואה וגם בחיוב כספי נוסף מהעזבון.

    א.האם יורש פוטנציאלי רשאי להסתמך על צוואה לטובתו ואם הסתמכותו לא נושאת פרי האם צומחת לו זכות תביעה

     

  184. עיקר טענתם של בני הזוג לוי הינה כי הייתה עסקה בינם לבין המנוח שבו הוא מוריש לגב' לוי את דירת מגוריו כתגמול עבור סיועם לו לאורך השנים. עסקה זו עוגנה בצוואתו הראשונה של המנוח. בני הזוג המשיכו בסיוע תוך שהם הסתמכו על קיומה של הצוואה. אין מחלוקת כי הם לא היו מודעים לכך שהמנוח שינה את צוואותיו בהמשך. רק לאחר פטירתו של המנוח התברר להם כי המנוח ערך 2 צוואות מאוחרות יותר. על פי הצוואה האחרונה אין הם יורשים דבר. על פי הצוואה השניה הם אינם יורשים אך זכאים לפיצוי כספי עבור הסיוע שלהם.

     

  185. בני הזוג לוי טוענים לפיכך (גם בהקשר של דיני ההתיישנות שידונו להלן) כי הם זכאים היו להסתמך על צוואתו זו של המנוח ואי ביצועה של העסקה בשל שינוי הצוואה על ידו של המנוח מצמיח להם עילת תביעה נגדו בשל כך.

     

  186. לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין זה, דין הטענה להידחות.

     

  187. קבלת טענה כי בני הזוג זכאים להסתמך על עריכת הצוואה לטובתם הינה בניגוד לאמור בסעיף 8 (א) לחוק הירושה. סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". אין מחלוקת כי גם לשיטתם של בני הזוג לוי, וגם לפי לשונה של הצוואה, מדובר היה בהסכם בין בני הזוג לוי לבין המנוח שבו הם דואגים לצרכיו והוא בתמורה מוריש את דירתו לגב' לוי. הסכם זה על פי חוק הירושה – בטל.

     

  188. קבלת הטענה כי לבני הזוג לוי יש זכות הסתמכות על ההסכם שבאה לידי ביטוי בצוואה משמעה מבחינה משפטית כי ההסכם תקף וזאת בניגוד לאמור בחוק הירושה.

     

  189. קבלת טענת ההסתמכות חותרת תחת הוראותיו של סעיף 8(א) לחוק הירושה.

     

  190. בני הזוג לא יכלו ולא היו זכאים להסתמך על עריכת הצוואה כמצמיחה להם זכות תביעה. זכותו של המנוח הייתה לשנות את צוואתו בכל עת. קביעה כי ההסתמכות תקפה כמוה כקביעה של שלילת זכותו של המנוח לשנות את צוואתו. לכך אין עיגון בחוק הירושה ובפסיקה.

     

  191. בנסיבות הללו, לא יכלו בני הזוג לוי לצפות או להסתמך על ההסכם הנ"ל שהיה בינם לבין המנוח כפי שגובש בצוואתו.

     

     

    ב.האם התביעה הכספית התיישנה שעה שהסיוע שקיבל המנוח מבני הזוג הסתיים בשנת 2007 ותביעתם הוגשה בשנת 2016?

     

  192. הבת טוענת כי הקשר בין בני הזוג למנוח הסתיים בשנת 2007 על כן יכלו להגיש את תביעתם לכל המאוחר עד לשנת 2014 ובהתייחס ל- 7 שנים בלבד. על כן טוענת הבת התביעה התיישנה שעה שהוגשה רק בשנת 2016. מעבר לכך טוענת הבת כי מרבית מרכיבי התביעה התיישנו זה מכבר שעה שבני הזוג טוענים לקבלת תמורה עבור 30 שנה והלוואה משנת 1998.

     

  193. בני הזוג טוענים כי לא ידעו על שינוי צוואתו הראשונה של המנוח אלא רק לאחר פטירתו במועד הגשת הצוואה האחרונה לקיום על ידי הבת. על כן טוענים התובעים כי יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולקבוע כי תביעתם לא התיישנה וכי למעשה יש להתחיל למנות את ההתיישנות רק ממועד פטירת המנוח. בני הזוג טוענים כי מאחר וציפו לקבל את האמור בצוואה ולא ידעו על השינוי שערך המנוח, הדבר מאפשר להם למעשה לתבוע עבור 30 שנות סיוע שניתן למנוח על ידם.

     

  194. כפי שיפורט להלן, יש לדחות את טענת הבת כי דין התביעה להידחות במלואה בשל התיישנות וזאת מטעמי תום לב. 

    עם זאת יש לקבל את טענת הבת כי בני הזוג לוי אינם יכולים לתבוע מעבר ל-7 שנים, ועל כן לדחות את תביעתם בהתייחס ל-23 שנים הנוספות לגביהן תבעו, וכן לדחות את טענתם לגבי הלוואה משנת 1998.

     

  195. עולה מהעדויות שהובאו כי הקשר בין בני הזוג לוי למנוח התנתק והסתיים סביב חודש 4/2007. הדברים עולים הן מעדות בני הזוג לוי, הן מעדות הבת והן מצוואתו השניה של המנוח שנערכה בסמוך לכך. על כן זכאים בני הזוג לתבוע רק עבור 7 שנים החל משנת 2000 ועד שנת 2007 כל הטענות לגבי רכיבים כספיים המתייחסים לתקופות קודמות דינן להידחות בשל התיישנות.

     

  196. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בני הזוג לוי טוענים כי מאחר והסתמכו על קיומה של צוואת שנת 2000 ומאחר ולא ידעו כי המנוח פעל לשנותה, נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהן ועל כן מניין ההתיישנות צריך להיות רק החל מהמועד בו נודע להם על קיומה של צוואתו האחרונה של המנוח עת הוגשה לקיום על ידי הבת. על כן הם טוענים מאחר שהתביעה הוגשה במסגרת 7 השנים לאחר מכן התביעה כולה לא התיישנה.

     

  197. דין הטענה כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל - להידחות. קבלת הטענה תהווה למעשה אישור להסתמכותם על הצוואה של בני הזוג לוי, טענה שדחיתי לעיל. יתרה מכך במצב החוקי שאינו מאפשר עיסקאות בירושתו של אדם ניתן לראות את בני הזוג כפועלים באי זהירות סבירה בכך שהגיעו להסכמה זו והסתמכו עליה. על כן הטענה בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדחית.

     

  198. מאחר וקיימת זכות מוקנית לאדם לשנות את צוואתו ולאור סעיף 8(א) לחוק הירושה לא יכולים בני הזוג לוי לטעון כי הסתמכו על הצוואה באופן שמפסיק את תקופת ההתיישנות. 

     

  199. מעבר לכך בני הזוג לוי אינם יכולים לתבוע עבור 30 שנה אלא רק עבור 7 שנים מאחר ומדובר בתביעה כספית. לפיכך טעם רב יש לטענת הבת כי מתקיים סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הקובע התיישנות בחלוף 7 שנים מיום עילת התביעה ויש לחשב תקופה זו החל משנת 2007 בה נותק הקשר בינם לבין המנוח. לא ניתן לצפות לאחר שניתק הקשר בינם לבין המנוח כי המנוח ישאיר גם את צוואתו על כנה ועל כן היה עליהם לתבוע ממועד זה.

  200. פועל יוצא הוא כי על פניו התביעה התיישנה לכל המאוחר בשנת 2014, ומאחר והתביעה הכספית הוגשה בחודש 3/2016 היא התיישנה כולה. מכאן עולה כי ניתן היה לדחות את מלוא התביעה הכספית בשל התיישנות.

     

  201. עם זאת ולאחר שמיעת מסכת הראיות כולה אני סבורה כי נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה גורמות לכך שעצם העלאת טענת ההתיישנות על ידי הבת הינה טענה שלא בתום לב ועל כן יש למנוע ממנה להעלותה. זאת, בכל הנוגע לתביעה כספית המתייחסת ל- 7 שנים (קרי בשנים 2000-2007). לגבי שאר התקופות שנתבעו על ידי בני הזוג לוי מתקבלת טענת הבת להתיישנות ולא ניתן להכשיר בשל התנהלות הבת תביעה כספית של 30 שנה. לכל היותר יכולים בני הזוג לוי להיות זכאים למה שמעניק להם החוק והוא – 7 שנים בלבד לתביעה כספית.

     

  202. בע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ ואח' (17.1.2017) קבע בית המשפט העליון כי גם העלאת טענת התיישנות יש לעשות בתום לב. בעניינו הבת ידעה כי בני הזוג לוי סיכמו עם המנוח על קבלת תמורה בשל סיועם לו, הבת ידעה כי לאורך שנים רבות מאוד (בפרט בשנים בהם היא לא יכלה לעשות תפקיד זה) שימשו בני הזוג לוי כגורם משמעותי שסייע רבות למנוח, הבת ידעה על "העסקה" הנוגעת לצוואה עוד בשנת 2001. הימנעותה עוד בשנת 2001 מלעשות כל מעשה להפסקת סיועם של בני הזוג לוי והעובדה כי רק בשנת 2007 פעלה לראשונה להפסיק את סיועם מעלים כי היא עצמה ידעה והסכימה לכך. אני סבורה כי מסכת הראיות מעלה כי הבת ידעה כי בני הזוג לא ידעו על שינוי הצוואה. בנסיבות הללו אין מקום לאפשר לבת להעלות טענת התיישנות על מלוא התביעה.

     

  203. כפי שצויין בע"א 3496/15 בסעיף 12 לפסק דינה של כב' השופטת חיות בנסיבות שבהן נעשה שימוש בחוסר תום לב בהעלאת טענת התיישנות, המסקנה מהתנהלות זו כי נעשה שימוש שלא בתום לב בכלי הדיוני של התיישנות, זאת, על מנת להשיג לטוען יתרון בלתי הוגן החורג מן התכלית שאותה נועד כלי דיוני זה לשרת. בנסיבות הללו יש מקום למנוע את השימוש בכלי דיוני זה על ידי הבת ולדחות את טענת ההתיישנות, בהתייחס לתביעה כספית עבור 7 שנים בלבד.

     

  204. אשר על כן התביעה נדחית מטעמי התיישנות למעט לגבי 7 שנים בהן ייבדק האם הוכיחו בני הזוג את תביעתם.

     

     

    ג.עמדתו של המנוח כפי שעולה מצוואותיו בדבר חיוביו כלפי בני הזוג לוי 

     

  205. על עמדתו של המנוח לדרישות בני הזוג לוי ניתן ללמוד ולהסיק מצוואותיו של המנוח שנערכו על פני פרק זמן משמעותי של 11 שנה. עיון בצוואות המנוח מעלה את התפתחות מערכת היחסים בין המנוח לבני הזוג, מנקודת מבטו של המנוח.

     

  206. המנוח סיפק הסבר ומניע בכל אחת מהצוואות למערכת היחסים כפי שהוא ראה אותה. עניין זה יש בו על מנת לסייע להבין את עמדתו של המנוח והשקפתו על הדרישות הכספיות של בני הזוג כעת.

     

  207. אני סבורה כי יש להתחשב כראיות בצוואות השונות על מנת להבין את הנסיבות מנקודת מבטו של המנוח. ראיות אלה הינן חלק בלתי נפרד ממסכת הראיות הכוללת. גם אם אין תוקף לצוואה הראשונה ולצוואה השניה הן יכולות לשמש עוגן ונקודת מבט מצידו של המנוח להסכם ולמערכת היחסים עם בני הזוג.

     

  208. בצוואתו הראשונה של המנוח מיום 28.3.2000 הוא מוריש לגב' לוי את כל זכויותיו בדירת מגוריו. המנוח מציין מפורשות בצוואה את הדברים הבאים: "הנני מציין במפורש כי מזה מספר שנים דואגת לי לאה לצרכיי הבסיסיים. לאה שולחת לי אוכל לשבתות, לחגים, ואוכל זה מספיק לכל השבוע. בעלה דואג לכל צרכיי בבית, וצוואה זו נועדה לשלם להם כגמולם". קרי בשנת 2000 בצוואה זו מאשר למעשה המנוח את עצם העסקה והסיוע של בני הזוג לוי לבינו. המנוח מציין כי לשיטתו הם זכאים לתגמול עבור סיועם לו.

     

     

  209. בצוואתו השנייה של המנוח מיום 13.4.2007 הוא מבטל את הצוואה מיום 28.3.2000 ומפרט את מצב מערכת היחסים בינו לבין בני הזוג לוי ואת השקפתו לגבי זכותם לקבלת תגמול: "הנני מציין במפורש כי הנני מבטל את צוואתי מיום 28/3/2000 אשר בה ציוויתי את הזכויות שיש לי בדירה... לגב' לאה לוי...

    צוואתי מיום 28/3/2000 נועדה להוות גמול תשלום על שירותיהם של הגב' לוי ובעלה. כיוון שה"ה לוי כשלו בביצוע תפקידם והותירו אותי, במצבי דאז של עיוורון מתקדם, פעמים רבות ללא אוכל וזאת אף מבלי להודיע מראש כפי שהתבקשו לעשות, ולא פעם כשלו בדאגה לצרכי הבית ו/או בהבאתי לטיפולים רפואיים הנני מבטל את צוואתי דאז מיום 28/3/2000.

    3. תחת זאת הנני מצווה כי מכספי עזבוני ישולם לגב' לאה לוי... ובעלה גמולם בגין האוכל ששלחה לי במשך השנים.".

     

  210. קרי המנוח מציין בצוואה משנת 2007 את עצם זכאותם של בני הזוג לוי לתגמול ממנו עבור סיועם. עם זאת הוא מציין כי ברבות השנים הם הפרו לטעמו את הסיכום ביניהם. בשל חזרתם מתנאי הסיוע, חוזר בו המנוח מהורשה של דירת המגורים עבור הגב' לוי. עם זאת המנוח מציין כי בני הזוג זכאים באופן מפורש לגמול עבור האוכל ששלחו לו במשך השנים.

     

  211. כלומר המנוח בצוואתו השנייה מבסס את עצם הסיוע של בני הזוג, את עצם התגמול עבור הסיוע, מציין כי הסיוע היה בעבור אוכל ששלחו לו, וכי הסיוע נמשך במשך שנים. אישור זה של המנוח במובנים רבים מהווה הודאת בעל דין על חובו כלפי בני הזוג.

     

  212. הראיות מעלות כי בסמוך לצוואתו השנייה של המנוח נותק הקשר בינו לבין בני הזוג לוי. הדברים עולים בקנה אחד עם צוואתו האחרונה של המנוח בה ביטל מפורשות את הגמול הכספי שציווה להם בצוואה מיום 13.4.2007. הצדדים במחלוקת שתדון להלן לגבי המועד המדויק בו נותק הקשר.

     

  213. המנוח בצוואתו האחרונה מיום 26.7.2011 מציין מפורשות את עמדתו העדכנית לגבי העדר זכותם של בני הזוג לוי לכל פיצוי כספי: "לאחר שביטלתי בצוואתי מיום 13/4/07 את צוואתי מיום 28/3/2000, הנני מציין במפורש כי הנני מבטל גם את צוואתי מיום 13/4/07 אשר בה ציוויתי כי מכספי עיזבוני ישולם לגב' לאה לוי ... ובעלה גמולם בגין האוכל ששלחה לי במשך השנים".

  214. קרי בצוואה האחרונה המנוח מביע את עמדתו כי הוא סבור כי לא מגיע לבני הזוג לוי דבר. הדברים עולים בקנה אחד עם ניתוק הקשר ביניהם מספר שנים טרם נכתבה הצוואה.

     

  215. לסיכום חלק זה עולה כי המנוח סבר בשנת 2007 כי לבני הזוג לוי מגיע פיצוי ותגמול עבור טרחתם עבורו בהכנת אוכל. מדובר בראיה משמעותית לעניין בחינת עצם זכאותם של בני הזוג לתגמול.

     

  216. המנוח אישר כי הייתה עסקה בינו לבין בני הזוג לוי ואישר כי הם זכאים עבורה לתגמול. בנסיבות הללו אני סבורה כי בני הזוג ביססו את עצם זכאותם לתגמול כספי עבור סיועם למנוח.

     

  217. גם המנוח בצוואותיו אישר וגם בני הזוג בעדויותיהם אישרו (על הסתירות שבהן שידונו בהמשך) כי היה סיכום ביניהם ומדובר בהסכם מפורש ובו בני הזוג מסייעים למנוח מצד אחד והוא מעניק להם תגמול כספי עבור סיוע זה.

     

     

    ד.מה היה משך הזמן שבו ניתן הסיוע של בני הזוג לוי למנוח

     

  218. בני הזוג לוי טענו בתביעתם וכן בסיכומיהם כי פרק הזמן בו סייעו למנוח היה 30 שנה, וכי היכרותם עם המנוח הייתה עוד בשנות ה-80.

     

  219. לאחר בחינת ראיות הצדדים אני קובעת כי פרק הזמן שבו סייעו בני הזוג לוי החל סביב עזיבת אשתו של המנוח לבית הבת, קרי 10/1997. הדברים עולים מהעדויות שנשמעו ומצוואת המנוח משנת 2000 בה הוא מציין לגבי פרק הזמן שהם מסייעים לו כי מדובר בתקופה של: "מספר שנים". הדברים מתיישבים עם הנסיבות שבו עם מעברה של אישתו של המנוח לבת חלה התקרבות בין המנוח לבינם. לא הובאו ראיות על תקופות קודמות. הבת אישרה בחקירתה הנגדית כי הסיוע הממשי החל סביב שנת 1997 (ראו: פרוט' מיום 19.1.2017, עמ' 35, שורות 17-19).

     

  220. אני דוחה את טענתם של בני הזוג לסיוע למנוח במשך 30 שנה (אף בהתעלם לרגע מכך שהתביעה בענין זה התיישנה). לדברים אין אחיזה בחומר הראיות. אין די בהוכחת עצם ההיכרות בין הצדדים על מנת להוכיח את הסיוע הנטען. גם תשובתה של הגב' לוי בחקירה לעניין משך זמן הסיוע לא הייתה אמינה (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 30, שורות 1-2, שורות 8-12), ואיני נותנת אמון בתשובה זו. ניכר כי בני הזוג מנסים להציג את מערכת היחסים מעבר למה שהייתה במספר רכיבים וביניהם את פרק הזמן בו סייעו באופן קבוע למנוח.

     

  221. בין הצדדים מחלוקת לגבי תום תקופת הסיוע. בני הזוג טוענים כי סיימו לסייע למנוח סביב שנת 2009 בעוד שהבת טוענת כי הסיום היה בשנת 2007. לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות אני קובעת כי עזרתם של בני הזוג לוי למנוח הסתיימה לכל המאוחר בחודש 4/2007. הדברים עולים הן מראיות הצדדים והן מצוואתו השניה של המנוח. אין כל ראיה המצביעה על סיוע לאחר מועד זה.

     

  222. גב' לוי אישרה כי לאחר שהבת השאירה להם פתק ובו דרשה שיפסיקו לשלוח למנוח אוכל, הפסיקו לאחר זמן מה לעשות זאת: "עד שרינה אמרה שבשביל צלחת מרק את רוצה את הדירה" (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 32, שורות 5-6). ניכר היה כי נפגעה עמוקות מיחסה זה של הבת. בהמשך חקירתה היא ציינה: "היא לא התקשרה להגיד תודה פעם אחת" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 32, שורות 9-13). גב' לוי אישרה בהמשך עדותה כי כאשר המנוח ביקש ממנה להפסיק להביא אוכל כי הוא מקבל מנות מקייטרינג היא הפסיקה (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 22, שורות 16-22). גרסתה כי מדובר היה בשנת 2009 לא הייתה אמינה ואין לה כל תימוכין אחר. ניכר כי גרסה זו נוצרה על מנת להתגבר על טענת ההתיישנות.

     

  223. מר לוי ציין בחקירתו כי כלל לא ידע כי המנוח עבר לבית אבות (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 47, שורות 4-5). גם הוא אישר כי הקשר נפסק לאור בקשתה של רינה (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 47, שורות 12-17).

     

  224. חתנם של בני הזוג לוי, מר ***** ציין כי סייע לבני הזוג להעביר אוכל למנוח בין השנים 2000-2007 (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 12, שורות 24-26).

     

  225. עדותה של הבת בעניין סיום הקשר הייתה מהימנה יותר מעדויות בני הזוג ותואמת גם את המועד בו ערך המנוח את צוואתו השניה. הבת ציינה כי השאירה פתק על הדלת לבני הזוג ואמרה להם לא להכין למנוח יותר אוכל (ראו: פרוט' מיום 19.1.2017, עמ' 42, שורות 19-22 ובהמשך: עמ' 46 שורות 11-12).

     

  226. אשר על כן אני קובעת כי הסיוע של בני הזוג לוי הסתיים לכל המאוחר בסמוך לעריכת צוואתו השניה של המנוח שנערכה בחודש 4/2007.

     

  227. מאחר ואין מחלוקת כי הסיוע גם ניתן משנת 2000 ולאור האמור לעיל לגבי תקופת ההתיישנות אני קובעת כי בני הזוג לוי זכאים לתגמול עבור 7 שנים שהוכח כי סייעו למנוח.

     

     

    ה.מה היה היקף הסיוע של בני הזוג לוי למנוח

     

  228. בכתבי טענותיהם הפליגו בני הזוג בתיאור סיועם למנוח ומערכת היחסים בינם לבינו. עם זאת נערכו שינויים באופן הצגת מערכת היחסים בין כתב התביעה המקורי לכתב התביעה המתוקן:

    בסעיף 12 לכתב התביעה המקורי ציינו בני הזוג לגבי מערכת היחסים עם המנוח כך: "היו התובעים בגדר בני משפחה עבור המנוח לכל דבר ועניין, כאשר הם מוציאים מכספם האישי לצורך סיפוק צרכיו של המנוח, זאת מבלי שהמנוח משלם להם, בין עבור המצרכים שרכשו ו/או האוכל שבישלו ו/או עבור הטרחה שבדאגה לו" (ההדגשה במקור). והנה בכתב התביעה המתוקן השתנתה הגרסה והסעיף נוסח כך: "היו התובעים מעין בני משפחה עבור המנוח, כאשר הם מוציאים מכספם האישי לצורך סיפוק צרכיו של המנוח, זאת מבלי שהמנוח משלם להם, בין עבור המצרכים שרכשו ו/או האוכל שבישלו ובין בגין הטרחה שבדאגה לו" (ההדגשה במקור).

     

    בסעיף 26 לכתב התביעה מקורי ציינו בני הזוג: "ובין הצדדים התנהלה מערכת יחסים משפחתית, המתאפיינת ביחסים חמים וקרובים". והנה בכתב התביעה המתוקן נוסח הסעיף: "ובין הצדדים התנהלה מערכת יחסים קרובה, המתאפיינת ביחסים חמים".

     

    בסעיף 43 לכתב התביעה המקורי ציינו בני הזוג: "ניתן לומר, כי מר וגב' לוי היוו למנוח עוגן ומשפחה מדרגה ראשונה, לאורך תקופה של עשרות בשנים. מאידך, ביתו לא הראתה כל סימן של דאגה, כמצופה מבת". בכתב התביעה המתוקן שוב חזר התיקון של הפחתת מערכת היחסים ובסעיף 42 מצוין: "ניתן לומר, כי מר וגב' לוי היוו למנוח עוגן ומעין משפחה, לאורך תקופה של עשרות בשנים. מאידך, ביתו לא הראתה כל סימן של דאגה, כמצופה מבת".

     

    קרי רואים ממערכת יחסים שהם הגדירו "בני משפחה" הפכו בני הזוג והמנוח ל"מעין בני משפחה".

     

  229. בסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן ציינו בני הזוג לוי כי הם ערכו עבור המנוח קניות, בישלו עבורו ארוחות חמות (אשר נועדו לספר את רעבונו של המנוח לאורך כל השבוע), הסיעו אותו למרפאות ולטיפולים, הלוו לו כספים, שילמו עבור צרכיו הבסיסיים, ביקרו אותו בביתו, השקיעו בו מזמנם וממרצם ועו"ד.

     

  230. המנוח מצידו ציין בצוואה הראשונה לגבי היקף הסיוע: "דואגת לי לאה לצרכיי הבסיסיים. לאה שולחת לי אוכל לשבתות, לחגים, ואוכל זה מספיק לכל השבוע. בעלה דואג לכל צרכיי בבית". כך נראו הדברים מנקודת מבטו של המנוח ויש לראות בכך ראיה משמעותית ובעלת משקל רב. ובצוואה השניה: " והותירו אותי [...] פעמים רבות ללא אוכל וזאת אף מבלי להודיע מראש כפי שהתבקשו לעשות, ולא פעם כשלו בדאגה לצרכי הבית ו/או בהבאתי לטיפולים רפואיים [...]. ישולם לגב' לאה לוי... ובעלה גמולם בגין האוכל ששלחה לי במשך השנים." למעשה המנוח חוזר בצוואה השניה כי עיקר הסיוע מתמקד בהכנת אוכל, טיפול בצרכי הבית ולקיחתו לטיפולים רפואיים.

     

  231. ניכר היה כי בני הזוג לוי כפי שניסו להציג את מערכת היחסים כפרק זמן ארוך יותר כך גם ניסו להציג את היקף הסיוע שלהם באופן רחב יותר ממה שהיה בפועל. עם זאת דווקא עדויות העדים מטעמם מתיישבים יותר עם הדברים כפי שהוצגו על ידי המנוח בצוואותיו.

     

    העדה מטעמם של בני הזוג, אחותה של התובעת, הגב' ***** העידה כי ראתה את התובעת מוסרת למנוח אוכל ומעבר לכך לא ידעה דבר על מערכת היחסים (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 13, שורות 22-27).

    העד מטעמם של בני הזוג, מר *****, העיד כי בני הזוג רוצים תגמול עבור טרחתם בטיפול במנוח (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 14, שורות 20-21, 26). כאשר נשאל העד לגבי אופי הסיוע ציין כי המנוח סיפר לו שבני הזוג לוי מטפלים ודואגים לו ומבשלים לו בכל יום שישי סיר מרק (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 16, שורות 4-6).

     

    בנם של בני הזוג לוי, מר ***** לוי, בעדותו ציין כי היה מביא למנוח אוכל מהוריו (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 20, שורות 10-12). הבן סיפר כי הביא אינספור פעמים אוכל למנוח וטען כי האוכל הוכן על ידי אימו במיוחד למנוח (עמ' 20 שורות 19-24). חלק מהפרטים הללו לא הופיעו בתצהירי הבן ובתצהירי בני הזוג.

     

    חתנם של בני הזוג לוי, מר ***** ציין כי הסיוע היה בלקיחת אוכל למנוח ושגב' לוי הייתה מנקה למנוח את הבית (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 13, שורות 8-10).

     

  232. כאשר נשאל הבן מפורשות על ידי בית המשפט לעניין היקף הסיוע והסיכום שהיה בין המנוח לבני הזוג השיב: "זו עסקה שאבי הלווה ליוסף כסף ואמי האכילה אותו ועשתה כל מה שצריך כולל שאבי ייקח את יוסף לא פעם ולא פעמיים לבתי חולים ויש לי מסמכים על כך. על כל הטוב הזה הוא רצה להוקיר לו תודה. זה לא היה סוג של עסקה, זה לא היה עסקה. אבי נתן לו צריך שהיה צריך לתת לאמא בבית האבות ובנוסף לזה אמא שלי שטיפלה בו ונתנה לו ועשתה לו ואבי שלקח אותו לבית חולים בדרך קבע כל הזמן." (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 24, שורות 2-8). כך שאמנם העד אמר באותה נשימה שזו לא עסקה, אך מהצד השני ציין כי היה טיפול שבעטיו יש גמול מהמנוח.

     

  233. התובעת עצמה ציינה היקף סיוע בחקירה הנגדית פחות מהיקף הסיעו שניכר היה שצויין בכתבי הטענות: "אני כיבסתי לו, בישלתי, ניקיתי לו את הבית, לקחתי אותו לקופת חולים, דאגתי לו" (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 27, שורות 18-20). ובהמשך חקירתה ציינה: "אתה יודע מה, מגיע לי יותר, כי אני אמא ל- 4 ימים כי נתתי את כל כוחי ונפשי למנוח. תעשה חשבון כמה היית משלם לארוחות לכל השבוע, אם זה קינוחים, אפיה, אוכל, קניות, לחמים מגיע לי יותר כי טרחתי לנקות את הבית ולכבס לו וכשבנימין היה בא ומתקן את האינסטלציה ומתקן סתימות והייתי צריכה לקבל יותר כי אהבתי אותו ואני עומדת פה רק בגלל רינה." (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 32, שורות 9-13).

     

  234. התובע ציין לגבי היקף הסיוע שניתן למנוח על ידם: "אשתי הייתה משפרת אותו ורוחצת אותו ועושה לו הכל" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 39, שורות 1-4).

     

  235. העדה לצוואה הגב' רבקה ציינה כי המנוח עצמו אמר לה לגבי בני הזוג לוי: "שאלו אנשים שעזרו לו קצת עם אוכל" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 45, שורה 19).

     

  236. השכן של המנוח, מר ***** ציין כי: "פעם אחת הגיעו אלי והשאירו לי מגשית של אוכל מזה קישרתי את העניין.... אותו בחור פעם אחת דפק אצלי בדלת ונתן לי חמגשית של אוכל וביקש להשאיר את זה אצלי לטובת יוסף שהיה בים.. מדובר בפעמים בודדות שנתקלתי באותו אדם" (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 49, שורות 18-27).

     

  237. יצויין כי בני הזוג סתרו עצמם שוב שוב לגבי מערכת היחסים עם המנוח. מחד הם חפצים בפיצוי ותגמול כספי עבור סיועם. מנגד הם שבים וטוענים כי לא הייתה עסקה מפורשת וציינו כי רצו לסייע לו, וראו בו בן משפחה. בסופו של יום ולאור הראיות החיצוניות לעדותם של בני הזוג סברתי כי יש מקום להעדיף את הגרסה כי היה סיוע שבצידו תגמול, כפי שסבר גם המנוח בצוואותיו.

     

  238. בני הזוג טענו כי הלוו למנוח כספים ורכשו עבורו מצרכים מכספיהם באופן קבוע. להוכחת טענות אלה הם לא הציגו כל ראיה, לא קבלה אחת, לא אסמכתא אחת לטובתו של המנוח. בכך למעשה קרסה גרסתם. ספק רב כיצד לטענתם הוציאו עבורו סכומים ניכרים מדי חודש בחודשו והם לא יכולים להצביע על חיוב אחד בכרטיס אשראי, קבלה אחת להוכחת טענותיהם.

     

  239. בחקירתה של הגב' לוי היא הודתה שאין לבני הזוג כל מסמך בכתב המעיד על הלוואת הכספים וכי הם גם לא ביקשו מהמנוח מעולם כספים בחזרה (ראו: פרוט' מיום 11.1.2017, עמ' 36, שורות 6-20).

     

  240. יתרה מכך, ואם בני הזוג לא יכולים להוכיח תביעתם הדבר רק מראה כי השיהוי שנקטו בהגשת התביעה עד לאחר פטירתו של המנוח אינו יכול לפעול לטובתם.

     

    ו.מה הגמול הכספי המגיע לבני הזוג עבור סיועם למנוח

     

  241. את היקף הגמול הכספי המגיע לבני הזוג עבור סיועם יש לראות בקשר ישיר עם תקופת הזמן שהוכחה לעיל ועם היקף הסיוע שהוכח לעיל.

     

  242. בני הזוג לוי טוענים לתחשיב הבא לגבי הפיצוי המגיע להם: 500 ₪ לשבוע בגין שכר טרחתם, הם טוענים כי גם על פי תחשיב של ארוחות הקייטרינג שהגישה הבת הם זכאים לפיצוי של 400 ₪ לשבוע עבור הארוחות שבישלו למנוח ולכך יש להוסיף שכר טרחתם עבור ניקיון, כביסות, עריכת קניות, הסעה למרפאות וטיפולים, הלוואת כספים, תשלום עבור צרכיו הבסיסיים של המנוח והשקעת זמנם ומרצם. בסופו של דבר הם טוענים לחישוב הבא: 500 ₪ לשבוע X 52 שבועות בשנה X 30 שנה = 780,000 ₪. מאחר וקבעתי לעיל זכאותם על פני 7 שנים בלבד, אמור החישוב לטענתם להיות: 182,000 ₪.

     

  243. הבת לעומת זאת טוענת כי אין לבני הזוג זכאות לפיצוי כלל ואם יש הרי ששיעור הפיצוי צריך להיות נמוך משמעותית כ-40 ₪ למנה לפי תשלום לקייטרינג ששולם על ידי המנוח בהמשך לאחר ניתוק הקשר מהם, קרי כ-200 ₪ לשבוע, וכ-800 ₪ לחודש. המגלם פיצוי כספי של כ-67,000 ₪.

     

  244. הלכה למעשה לא הביאו בני הזוג לוי כל ראיה אובייקטיבית המעידה על הוצאת הכספים על ידם. יתרה מכך, מהעדויות שהובאו מטעמם עולה כי האוכל שהועבר למנוח היה אוכל שהוכן לכלל המשפחה של בני הזוג לוי שממנו הופרש חלק עבורו. בני הזוג לא הוכיחו קניה אחת שערכו עבור המנוח ובפרט לא הוכיחו את השיעור הנטען על ידם. עם זאת הוכח כי סייעו למנוח באופן קבוע ונרחב גם אם בהצגת טענותיהם הפליגו למעלה ממה שהוכח.

     

  245. בנסיבות הללו מדובר למעשה באומדנה למעשה ידיהם ולתגמול בגין כך.

     

     

  246. לאחר בחינת משך זמן הסיוע, היקפו וכלל הנסיבות שהוכחו לעיל אני קובעת כי התשלום החודשי לו זכאים בני הזוג לוי עבור סיועם למנוח יעמוד על סך של 2,000 ₪ לחודש. כלל התגמול לו הם זכאים עבור הסיוע במשך 7 שנים: 7 שנים X 12 חודשים X 2,000 ₪ לחודש = 168,000 ₪.

     

  247. האם יש מקום להוסיף על סכום זה הפרשי ריבית והצמדה ממועד יצירת כל חיוב - פסיקת הפרשי ריבית והצמדה גם היא תלוית נסיבות. בנסיבות תיק זה כאשר בני הזוג השתהו קשות במועד הגשת התביעה ובמסכת הראיות שהוכחה, אין בני הזוג זכאים להוספת רכיבי הצמדה וריבית. השיהוי בהגשת התביעה לא צריך להיתרגם לפיצוי כספי בדמות הפרשי ריבית והצמדה. על כן אני דוחה את הטענה כי הם זכאים גם להפרשי ריבית והצמדה על הסכום שהם זכאים לו.

     

  248. אשר על כן אני קובעת כי בני הזוג לוי זכאים מעזבונו של המנוח, לתשלום של 168,000 , אשר ישולם בתוך 30 יום על ידי הבת, ולא יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

     

    ז.האם זכאים בני הזוג לתגמול כספי בגין טענתם עבור עשיית עושר ולא במשפט

     

  249. בעניינו אני סבורה כי מתקיימים כל התנאים לפסיקת תגמול לבני הזוג לוי גם מכוח הסכם המפורש שהיה בינם לבין המנוח, כפי שפורט בהרחבה לעיל, וגם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט. ברי כי אינם זכאים לכפל פיצוי וכי תוצאת הפיצוי הינה אותה תוצאה.

     

  250. הנסיבות שהוכחו העלו כי מתקיימים כל התנאים המקימים את זכאותם של בני הזוג לוי לעשיית עושר ולא במשפט.

     

  251. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." בני הזוג לוי טוענים כי המנוח קיבל מהם שלא על פי זכות שבדין שירות/ טובת הנאה שנובעת מסיועם – ועל כן יש לשלם להם את שוויה של הזכיה. הבת טוענת כי התנאים לתחולתו של החוק לא מתקיימים.

     

  252. לאחר בחינת טענות הצדדים אני מקבלת את טענות בני הזוג לוי כי מתקיימים התנאים הנדרשים על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט הנדרשים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

     

  253. כפי שפורט להלן המנוח קיבל מבני הזוג שירות/ טובת הנאה באמצעות הסיוע שהעניקו לו. סיוע זה היה באמצעות הכנת אוכל, טיפול בצרכי הבית, לקיחתו לטיפולים רפואיים. גם לשיטתו של המנוח עבור סיוע זה נדרש תגמול – ועל פי חוק עשיית עושר זכאים בני הזוג בנסיבות הללו לקבל את שוויו של הסיוע (השבה בעין בלתי אפשרית כמובן שאינה אפשרית).

     

  254. יתרה מכך, ההשבה תלוית נסיבות וניתוחן על ידי שיקול דעתו של בית המשפט. בחינת הנסיבות הייחודיות לתיק זה מעלה כי יש להורות על השבה בין היתר בשל בחינת התנהגות הצדדים וטיב הפעילות שהעניקו למנוח כפי שפורט בהרחבה לעיל.

    ראו: ד"נ 20/80 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה. פ"ד מב(1) 221, 273.

     

  255. הבת טוענת כי מתקיים סעיפים 2 לחוק עשיית עושר ועל כן על בית המשפט לפטור אותה מהשבת הכספים לבני הזוג גם אם יימצא בית המשפט כי מתקיימים התנאים לתחולתו של חוק עשיית עושר ולא במשפט.

     

  256. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

     

  257. לאחר בחינת טענות הצדדים דין טענה זו להידחות. בנסיבות שמפורטות בפסק דין ההשבה לא רק שאינה בלתי צודקת אלא היא צודקת ונדרשת. זאת כאשר לוקחים בחשבון כי אפסוק להלן השבה מידתית ולא השבה על כל התקופה שביקשו בני הזוג ובשיעור שטענו לו. מתן השירות על ידי בני הזוג שגרמה לזכייתו של המנוח מהם הייתה כרוכה בגרימת חסרון כיס לבני הזוג. אמנם בני הזוג ניסו להעצים זכות זו ולטעון לחסרון כיס גבוה יותר ממה שהוכיחו. אך את עצם חסרון הכיס שלהם אישרו במעשיהם הן המנוח (בצוואותיו לאורך השנים) והן הבת (בידיעתה על מתן השירות עוד בשנת 2001 ובחירתה להפסיקו רק בשנת 2007).

     

  258. בני הזוג טוענים גם להתקיימות סעיף 5(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט. בעוד שהבת טוענת כי על בית המשפט לקבוע כי אין זה מן הצדק להורות על תשלום פיצויים במקרה זה.

     

  259. סעיף 5(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין."

     

  260. לאחר בחינת טענות הצדדים, דין טענת בני הזוג לתחולת סעיף 5(א) להידחות.  בני הזוג לא עשו את פעולת הסיוע בתום לב ובסבירות לצורך שמירה על חייו, שלמות גופו ובריאותו של המנוח. הם פעלו מתוך סיכום ברור שבצד הסיוע שיעניקו למנוח תהיה תמורה, שהם סברו שבסופו של יום תהיה הורשת דירתו להם. לא נגרמה לרכושם נזקי רכוש אלא רק חסרון כיס שבחרו לנקוט. הסעיף המתאים הוא סעיף 2 לחוק עשיית עושר כפי שפורט לעיל.

     

  261. בין כך ובין כך החיוב העקרוני בוסס הן מכוח ההסכם שהוכח בפניי והן מכוח עשיית עושר ולא במשפט התוצאה הינה אותה תוצאה והגמול המגיע הינו אותו גמול.

     

     

    ח.הטענה בדבר הלוואת כספים של בני הזוג לוי למנוח בשיעור של 100,000 ש"ח

     

  262. בני הזוג טוענים כי הלוו למנוח בסוף שנת 1997 או בתחילת שנת 1998 - סך של 100,000 ₪ אשר נועד לסייע למנוח לרכוש את מחצית חלקה של אשתו בדירת המגורים ותשלום לבת עבור כך לצורך העברתה של האם לבית אבות. בני הזוג לוי טוענים כי המנוח התחייב להשיב להם את סכום ההלוואה אולם: "עקב מצבו הכלכלי הירוד, דחה את פירעון ההלוואה לאורך תקופה ארוכה". בני הזוג טוענים כי מאחר וסכום זה לא הושב להם על ידי המנוח ועל כן יש להורות על השבת סכום זה כעת.

     

  263. הבת טוענת כי לא הוכח כי המנוח הלווה את הכספים הללו, לא הוכחו כלל תנאי ההלוואה וכי המנוח כלל לא נדרש להלוואה בשל מצבו הכלכלי. הבת טוענת בנוסף כי התביעה בעניין רכיב זה התיישנה.

     

  264. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם דין טענת ההלוואה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

     

  265. אני מקבלת במלואה את טענת ההתיישנות של הבת לגבי ההלוואה.

     

  266. אותה עסקה שגולמה בצוואת המנוח משנת 2000 לא כללה את ההלוואה הנטענת אלא רק את התגמול הנטען לגבי סיועם של בני הזוג לוי למנוח. לשון הצוואה בעניין זה מפורשת: "צוואה זו נועדה לשלם להם כגמולם".

     

  267. על כן מאחר וגם לשיטתם של בני הזוג לוי נטען כי ההלוואה ניתנה בשנת 1998 הרי שהתביעה בגין השבת כספי ההלוואה התיישנה לפני שנים רבות.

     

  268. גם אם אקח לטובתם של בני הזוג כי יש להוסיף לתקופת ההתיישנות פרק זמן סביר לביצוע החזר ההלוואה וגם אם אקח פרק זמן סביר של 5 שנים לביצוע משנת 1998 ולאחריו עוד 7 שנים של התיישנות – הרי שמועדים אלה מביאים אותנו לכל המאוחר לשנת 2010. בשנה זו לא היה כבר קשר, גם לא לשיטתם של בני הזוג לוי בינם לבין המנוח, מזה תקופה ארוכה. כך שברי כי לאחר שנותק הקשר בינם לבינו היה להם עוד פרק זמן ברור שבו היה עליהם להגיש את התביעה. התביעה הוגשה רק בחודש 3/2016 ועל כן בחינת המועדים הנ"ל מעלה כי היא התיישנה.

     

  269. בנוסף בחינת ראיות ועדויות הצדדים מעלה כי ההלוואה כלל לא הוכחה וכי בני הזוג לוי לא עמדו בנטל ההוכחה לגביה.

     

  270. גם בטענותיהם לא ידעו בני הזוג לוי להצביע על מועד מדוייק בו ניתנה למנוח ההלוואה. מר לוי לא ידע כלל להגיד מה היה המועד בו נלקחה ההלוואה הנטענת: "בשנות פלוס מינוס בין 98-99" (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 38, שורות 10-13). גרסה ששונה ממה שנכתב בכתבי הטענות לגבי כך שההלוואה נלקחה בשנת 1997-1998. גרסתו לגבי כך שבמקרה היו בידיו באותו היום סכומי כסף במזומן לקניית דירה לא לוו בכל הוכחה אובייקטיבית (שניתן היה להביא בקלות לגבי רכישת דירה) (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 38, שורות 24-27, עמ' 39 שורות 1-4). יתרה מכך, אם אמנם היה מדובר ביום בו נרכשה דירה על ידי בני הזוג הרי שיכלו לבדוק ברורות מתי היה המועד. זאת הם לא עשו במסגרת ההליכים בפניי.

     

  271. ההלוואה לא לוותה בכל מסמך ובכל סיכום של תנאים בסיסיים גם לא לשיטתם של בני הזוג לוי: מועד החזר, תנאי החזר, ריבית והצמדה.

     

  272. אין מחלוקת כי הלוואה זו איננה מוזכרת באף אחת מצוואות המנוח. להבדיל מנושאים אחרים שהמנוח סבר שהוא חב לגביהם לבני הזוג לוי.

     

  273. אין כל ראיה אובייקטיבית למתן הכספים על ידי התובעים ואין כל ראיה אובייקטיבית לקבלת הכספים על ידי המנוח. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר באותו הזמן בחשבון המנוח הוכח כי היו סכומי כסף גבוהים ביותר.

     

  274. לא הוצג כל צורך אובייקטיבי של המנוח ללקיחת ההלוואה. בנוסף, איש לא ביקש מהמנוח להתפנות מדירת המגורים ולא הייתה כל דחיפות אובייקטיבית שהוצגה לקבלת הכספים על ידי המנוח.

     

  275. בני הזוג לא פעלו בשום צורה שהיא להחזר ההלוואה גם לא לאחר שהקשר בינם לבין המנוח נותק. מר לוי ציין מפורשות בחקירתו כי לא ביקש מהמנוח את הכסף חזרה (ראו: פרוט' מיום 12.1.2017, עמ' 42, שורות 12-15). הוא ציין כי לא העז לבקש מהמנוח אפילו קבלה (ראו: פרוט' מיום 15.1.2017, עמ' 16, שורות 19-22).

     

  276. אשר על כן ומכל הנימוקים לעיל, אני דוחה את הטענה להחזר הלוואה.

     

    ט.הטענה בדבר החזר עבור שכר עבודה

     

  277. בנוסף לשלל טענותיהם טענו בני הזוג לוי כי הם זכאים לשכר עבודה מהמנוח בשל הסיוע שהעניקו לו.

     

  278. אין זה מסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה להכריע ביחסי עבודה בין צדדים.

     

  279. בנוסף, ניכר כי טענה זו הועלתה אך ורק כטענה עובדתית חלופית לאחר שהתובעים חשו כי שאר טענותיהם לא צלחו. יצויין כי בכתב התביעה המקורי התייחסו התובעים לעצמם כבני משפחתו של המנוח וטענו כי העניקו לו כבן משפחה. בכתב התביעה המתוקן שהגישו השתנתה הגרסה העובדתית וניכר כי התובעים מבקשים כעת להמעיט מהקשר המשפחתי ולשוות לו אופי של מערכת יחסים אחרת.

     

  280. בין כך ובין כך וגם בחינת העדים שהובאו על ידי הצדדים וגם בחינת עדויות הצדדים עצמם וכן בחינת צוואות המנוח, לא מעלה כל סממן של יחסי עבודה בין בני הזוג למנוח. לא סוכמו שעות עבודה, היקף העבודה, תפקידי בני הזוג, שכר עבודתם וכיוצ"ב.

     

  281. יתרה מכך בסיכומיהם זנחו בני הזוג לוי את הטענה בדבר רכיב זה ועל כן אני מורה על דחייתו.

     

     

  282. אשר על כן, ומכל הנימוקים לעיל, התביעה הכספית מתקבלת באופן חלקי ואני מורה כי בני הזוג לוי זכאים מעזבונו של המנוח לפיצוי כספי בסך של 168,000 , אשר ישולמו על ידי הבת, בתוך 30 יום, ולא יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

     

  283. הוצאות  בכל הנוגע להוצאות בתביעה הכספית, ראו פירוט בסוף פסק הדין במאוחד לגבי כל התביעות.

     

    ד.סיכום

     

  284. אשר על כן ולאור כל הנימוקים לעיל אני מורה כדלקמן:

    ת"ע 8325-07-15 - בקשה לצו קיום צוואה מיום 26.7.2011 - מתקבלת.

    ת"ע 14503-11-15 - התנגדות לצו קיום הצוואה מיום 26.7.2011 נדחית.

    ת"ע 11778-07-15 בקשה לצו קיום צוואה מיום 28.3.2000 נדחית.

    ת"ע 8328-07-15 התנגדות לצו קיום הצוואה מיום 28.3.2000  מתקבלת.

    תמ"ש 7797-03-16 - התביעה הכספית מתקבלת באופן חלקי ובני הזוג לוי זכאים מעזבונו של המנוח לתשלום של 168,000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום ע"י הבת, ולא יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

     

     

     

  285. על כן ניתן צו קיום אחר צוואת המנוח מיום 26.7.2011.

     

  286. צו קיום צוואה נחתם במקביל.

     

  287. הוצאות ההליך  ברע"א 5919/14 חזר בית המשפט העליון על ההלכה כי יש לשאוף לפסיקת הוצאות ריאליות בהליכים משפטיים:

    "לצד כל האמור יש להזכיר את הכלל הנקוט בשיטת משפטנו לפיו "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס וישא בעצמו אפילו מקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן" (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 806, פסקה 31 והאסמכתאות שם (2008); עניין ביאליק, בפסקה 3; עניין עירית חיפה, בפסקה 57). כמו כן, יש לקחת בחשבון את מטרתה הנוספת של פסיקת הוצאות משפט ריאליות (בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות, עניין מחצבות כנרת, בעמוד 615) –הכוונת התנהגות של בעלי הדין: "על בעל הדין לדעת מראש, כי היה ולא יצליח בהליך, בין אם הוא תובע (או מבקש) ובין אם הוא נתבע (או משיב), יהא עליו לשאת בשכר הטרחה שהצד שכנגד נשא בו (בין בפועל ובין לפי הערכה) וכן בהוצאות שהלה הוציא. ידיעה זו, כאשר היא קיימת מראש, בעת קבלת ההחלטה להגיש תובענה והאם וכיצד להתגונן, אמורה להשפיע על תוכנה של ההחלטה, וטוב שכך" (רע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר, [פורסם בנבו] פסקה 4 (23.12.2011); גורן, בעמוד 727). אכן תוצאות ההליך ביחס למבקשים אינן קלות, ואולם היה עליהם לדעת, ולשקול את האפשרות במסגרת החלטתם על הגשת התביעה, כי במידה ויפסידו בהליך המשפטי יאלצו לשאת בהוצאות ניכרות בהן תישא המשיבה כדי לעמוד על זכויותיה". (ההדגשות אינן במקור).

    ראו: רע"א 5919/14 דוד בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, סעיף 9 לפסק דינו של כב' הש' סולברג (29.1.15).

     

     

  288. ההליכים דנן מעלים מדוע יש צורך ואף הכרח לחייב בהוצאות גבוהות ומשמעותיות. קיים מרחק רב מנקודת הפתיחה של ההליכים לנקודת הסיום. בני הזוג לוי ביקשו לנהל את ההליכים גם כשהוצפו הקשיים הבלתי מבוטלים של הליכים אלה. בנסיבות הללו יש מקום – גם בתוצאה אליה הגעתי – ומתוך ראיה כוללת של היקף ההליכים ומישכם כי הם יישאו בהוצאות הבת. בשיעור ההוצאות לקחתי בחשבון את התוצאה בתיקי העזבונות ואת התוצאה בתביעה הכספית.

     

  289. על כן בני הזוג לוי ישאו בהוצאות הבת בסך של 46,800 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. הוצאות אלה תוכל הבת לקזז אל מול החיוב הכספי במסגרת התביעה הכספית.

     

  290. פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

     

  291. המזכירות תסגור את כל התיקים שבכותרת.

     

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     

     

     

    הערה - כל השמות והפרטים בהחלטה בדויים ונרשמו רק לצורכי קריאה רצופה.

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ