לפניי תביעה כספית, אשר במסגרתה עותר התובע לחיוב הנתבע בפיצויים, בשל הנזק שנגרם לו, לטענתו, בשל איחור בחיבורו של נכס בבעלותו לתשתית המים והביוב.
בהתאם להסכמת הצדדים, לא נחקרו העדים, אלא הוגשו סיכומים על יסוד כתבי בי-דין ותצהירים המצויים בתיק.
התביעה
1. ראשיתו של הליך זה בתביעה שהוגשה בפברואר 2015, למתן צו עשה, אשר יורה לנתבע, תאגיד המים והביוב האזורי – אלעין בע"מ (להלן: "הנתבע" או "התאגיד") לחבר נכס מקרקעין בבעלות התובע בכפר יאסיף לרשת המים והביוב המקומית.
על פי הנטען בכתב התביעה, התובע רכש ביום 30.1.14 בניין בן שלוש קומות בכפר יאסיף (בגוש 18764, חלקה 37) (להלן: "הבניין"), אשר נבנה על פי היתרי בנייה משנת 2001 ומשנת 2006. לטענת התובע, כל האגרות וההיטלים הנדרשים שולמו למועצה המקומית כפר יאסיף (להלן: "המועצה המקומית"), בשנים 2001 ו-2006, עוד לפני הקמתו של התאגיד.
באוקטובר 2014 היה הבניין מוכן לאכלוס, ואף חובר לרשת החשמל. לפיכך, פנה התובע אל התאגיד בבקשה לחבר את הבניין לתשתית המים והביוב. התאגיד מצדו התנה את החיבור בקבלת אישור מהמועצה המקומית כי כספי ההיטלים שגבתה יועברו לתאגיד, ואילו המועצה המקומית סירבה לחתום על אישור כזה.
התובע טען אז, כי נפל בין הכיסאות, בין שני גופים שאינם יכולים להגיע להסכמות ביניהם, והגיש את תביעתו הן כנגד המועצה המקומית, והן כנגד התאגיד.
בנוסף לצו אשר יורה לתאגיד לחברו לתשתית המים והביוב, על יסוד התשלומים שבוצעו בעבר למועצה המקומית, ביקש התובע לחייב את הנתבעים, או מי מהם, לפצות אותו בגין הכנסות שהפסיד בשל כך שאינו יכול להשכיר את הבניין, אשר בו שלוש יחידות דיור. לטענתו, דמי השכירות עבור כל יחידת דיור עומדים על 2,500 ₪ לחודש, וכך נוצר נזק מתמשך בסכום חודשי של 7,500 ₪. סכום התביעה הועמד אז על 22,500 ₪.
2.לימים, הצליחו הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע להסכמות לצורך חיבור הבניין לתשתיות, וזאת לאחר דיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.10.15.
נכון להיום אין מחלוקת, כי די היה בתשלומים שבוצעו בעבר לידי המועצה המקומית לכיסוי כל האגרות וההיטלים על פי דין, והתובע אכן היה זכאי לחיבור הבניין לתשתיות המים והביוב, ללא תשלום נוסף.
הבניין חובר לתשתיות בחודש דצמבר 2015 (למעשה אחת משלוש יחידות הדיור חוברה עוד לפני כן, בחודש מאי 2015, והשתיים הנותרות חוברו בחודש דצמבר).
3.לאחר חיבור הבניין לתשתיות הגיש התובע כתב תביעה מתוקן. הפעם נתבע התאגיד לבדו (התביעה נגד המועצה המקומית נדחתה בהסכמה).
בכתב התביעה המתוקן נטען, כי בשל התמהמהות התאגיד בחיבור הבניין לתשתיות, נגרם לו הפסד דמי שכירות המבנה במשך כשנה, וכן נגרמה לו עגמת נפש. סכום התביעה הועמד על 97,500 ₪.
טענות התאגיד
4. לטענת התאגיד, בעלת היתר הבנייה, ומי שפנתה אל התאגיד בבקשה לחבר את הבניין לתשתית המים, הייתה גב' נאיפה דיראוי. לתובע עצמו אף אין זכויות רשומות בטאבו בעניין המבנה, וכל שהציג הוא הסכם לפיו רכש את הזכויות ממר אדיב דיראוי (ולא מגב' נאיפה דיראוי), ולכן דין תביעתו להידחות.
עוד טען התאגיד בכתב ההגנה הראשון שהגיש (טרם תיקון התביעה), כי הומצאו קבלות המעידות על תשלום היטלים בסך של 24,352 ₪, כאשר חישוב ההיטלים שיש לשלם על פי המסמכים שהמציאה הגב' נאיפה, הביא לסכום של 67,961 ₪.
רק בשלב מאוחר יותר, ולאחר הדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.10.15, המציא התובע מסמכים נוספים (לרבות תכניות ה"גרמושקה"), המעידים על היקף הבנייה החדשה שנעשתה במקום, ונמצא כי התשלום שבוצע מספיק, וכי ניתן לחבר את הבניין לתשתיות על סמך התשלומים שבוצעו.
התאגיד טען בכתב הגנתו (הראשון והמתוקן), כי מעולם לא התנה את החיבור בהסכמת המועצה המקומית לקיזוז הסכומים ששולמו. לטענת התאגיד, מי ששילם את ההיטלים זכאי לחיבור לתשתיות, ללא כל קשר למערכת היחסים בין התאגיד לבין המועצה המקומית. בפועל, לאחר שהומצאו המסמכים החסרים, והתברר כי התשלום אכן בוצע במלואו וכדין, ניתנה הוראה לחיבור הבניין לתשתיות.
התאגיד הכחיש את הנזק הנטען, טען כי הפנייה לתאגיד נעשתה רק בתחילת 2015 ולא קודם לכן, וטען כי התובע לא המציא אפילו הסכם שכירות אחד להוכחת נזקו, אף שאחת מיחידות הדיור חוברה לתשתיות עוד במאי 2015 (וכתב התביעה המתוקן הוגש כשנה לאחר מכן).
טענות התובע בסיכומים
5.בפתח סיכומיו התייחס התובע לטענת התאגיד, לפיו הוא אינו בעל הזכויות בבניין.
התובע הפנה להסכם רכישת הזכויות ממר אדיב דיראוי, אשר עליו חתמה גם הגב' נאיפה דיראוי, תוך שהיא מאשרת כי הבעלות בבניין היא של המוכר (אביה), אף שהיתרי הבנייה הוצאו על שמה, וכי אין לה כל זכות בבניין או בשטח. כן צורף לסיכומים נסח הטאבו, המעיד כי ביום 21.10.15 נרשם גם התובע כבעל זכויות במקרקעין.
עוד ציין התובע, כי בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת כלל לא נטען שהגב' נאיפה דיראוי היא שביקשה את חיבור המבנה לתשתיות, כי אם התובע עצמו (סעיף 3 לתצהיר מר דוד קוכמייסטר, ממלא מקום מנכ"ל התאגיד).
6.עוד טוען התובע בסיכומיו, כי טענת ההגנה של הנתבע מלכתחילה, כפי שעלתה בכתב ההגנה המקורי שהוגש, הייתה כי התשלום ששולם למועצה המקומית שולם בחסר, שכן דרישת המועצה המקומית לתשלום לא הייתה נכונה. התאגיד טען בכתב ההגנה, כי יש לערוך חישוב נכון, על פי דין, וכי על התובע לשלם לתאגיד את ההפרש בין הסכום ששולם למועצה המקומית לבין הסכום הנכון.
רק בשלב מאוחר יותר טען התאגיד, כי חסרים מסמכים לשם חישוב ההיטלים, וזאת בדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.10.15. לטענת התובע, התאגיד לא תמך את טענתו בדבר חסרונם של מסמכים כל שהם בתצהיר רלבנטי, של העובדת שניהלה דין ודברים עמו, אלא של ממלא מקום המנכ"ל, שכלל לא נטל חלק בכך, והצהיר על עובדות שהתרחשו רק לאחר הגשת התביעה, ולא לפני כן.
7.לטענת התובע, מלכתחילה דרש התאגיד כי התובע יציג אישור חתום מהמועצה המקומית, כי זו האחרונה מסכימה לקיזוז כל הסכומים ששילם לה התובע בהתחשבנות שבין התאגיד לבין המועצה המקומית, ולצורך כך נתן התאגיד בידי התובע אישור, שעליו התבקש להחתים את המועצה (צורף כנספח "ה" לכתב התביעה), כתנאי לביצוע החיבור.
לאחר הגשת כתב התביעה, לא העלה עוד התאגיד את הטענה, כי יש להתנות את החיבור לתשתיות בחתימת המועצה על אותו אישור (נספח "ה"), אלא טען בכתב הגנתו, כי חישוב ההיטלים הנכון שחל על המבנה מביא לסכום העולה פי שלושה לערך מהסכום ששולם בזמנו למועצה.
רק בשלב מאוחר יותר טען התאגיד, כי אין לתובע אלא להלין על עצמו, שכן לא המציא לתאגיד את כל המסמכים כנדרש לשם עריכת חישוב נכון (חישוב אשר לאחריו התברר כי כל ההיטלים שולמו כדין, ובוצע החיבור לתשתיות).
טענות התאגיד בסיכומים
8. מלבד חזרה על יתר טענות ההגנה, העלה התאגיד בסיכומיו טענה חדשה, לפיה התובע ביצע בנייה ללא היתר כדין. ייאמר מיד, כי טענה זו לא נטענה בכל שלב קודם להגשת הסיכומים.
לטענת התאגיד, התובע רכש את הבניין במצב של שלד (כפי שצוין בהסכם הרכישה שצרף), והשלים את בנייתו בשנת 2014, מבלי שהיה בידיו היתר בנייה תקף, שכן היתרי הבנייה הוצאו בשנת 2001 ובשנת 2006, ולא היו בתוקף שעה שרכש התובע את שלד הבניין. לטענת התאגיד, היה על התובע לפנות לוועדה לתכנון ולבנייה ולבקש היתר בנייה חדש, ואילו עשה כן, היה נדרש להציג בפניי הוועדה תכניות בנייה מפורטות, שעל יסודן ניתן היה לערוך חישוב של האגרות וההיטלים הנדרשים בעד הבנייה. מכיוון שהתובע לא עשה כך, הוא שיצר את הבעיה, ואין לו להלין אלא על עצמו.
לטענת התאגיד, אין לתובע כל עילת תביעה, שכן הוא בנה ללא היתר כדין.
9.עוד טען התאגיד, כי התובע לא הוכיח מתי השלים את הבנייה, ולעניין זה אין די בהפניה לאישור חברת החשמל אודות חיבור הבניין לרשת החשמל. התובע לא הציג טופס 4, ולא הביא ראיות אחרות, כגון הסכמי עבודה עם קבלנים שביצעו את הבנייה, ואפילו לא הוצגו תמונות של המבנה לתמיכה בטענה כי המבנה עומד בנוי ולא מאוכלס מזה זמן.
מעבר לכך, התובע לא הציג ראיות לכך ששלוש יחידות הדיור שבבניין מושכרות, ולא הציג ראייה כל שהיא באשר לגובה דמי השכירות של כל יחידה.
10.התאגיד חזר על טענתו, לפיה התובע הוא שלא הציג את מלוא המסמכים כנדרש, והוא שגרם לכך שחישוב ההיטלים שעליו לשלם לא היה נכון. התובע לא הציג גרמושקה, ולא הציג את הנתונים אשר בעזרתם ניתן יהיה להבחין בין הבנייה הישנה לבין הבנייה החדשה, ולדרוש היטלים ואגרות עבור הבנייה החדשה בלבד. התאגיד אינו יכול לדעת, לטענתו, כי המבנה מורכב גם מבנייה ישנה, ולכן חושבו ההיטלים עבור הבניין כולו.
דיון והכרעה
זכות התביעה של התובע
11.התובע הוכיח במידה מספקת, כי ככל שקיימת עילת תביעה נגד התאגיד בשל חיבור מאוחר של המבנה לתשתיות, הרי שעילה זו נתונה לו.
התובע רשום מאז אוקטובר 2015 כבעל זכויות במקרקעין הרלבנטיים, והציג את הסכם רכישת הזכויות ממר אדיב דיראווי. בהסכם אף צוין, כי היתרי הבנייה הוצאו על שם נאיפה דיראווי, והיא אישרה בחתימתה כי אין לה זכויות במבנה.
אני דוחה, איפוא, את טענות התאגיד, לפיהן דין התביעה להידחות בשל כך שלתובע אין זכויות בבניין.
העיכוב בחיבור הבניין לתשתיות
12. עילת התביעה של התובע היא עילה נזיקית באופייה.
על פי טענת התובע, מחדלו של התאגיד, בכך שלא חיבר את הבניין לתשתיות המים והביוב כאשר נדרש לעשות כן, אף על פי שההיטלים והאגרות בעד הבנייה שולמו במלואם, גרמה לו נזק. זוהי, למעשה, טענה לרשלנות, או להפרת חובה חקוקה, שכן חובת התאגיד לחבר לתשתיות המים והביוב נכס אשר ההיטלים והאגרות בעדו שולמו כחוק היא חובה הנובעת מחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001.
13.אין חולק, בדיעבד, כי האגרות וההיטלים בעד הבניין שולמו במלואם, עוד בטרם פנה התובע לתאגיד וביקש להתחבר לתשתיות.
כיום אין עוד מחלוקת, כי התשלום שבוצע בזמנו למועצה המקומית, בטרם הקמת התאגיד, היה תשלום מלא וכדין עבור הבניין שנבנה לצורך חיבורו לתשתיות המים והביוב.
בסופו של דבר, בחלוף כעשרה חודשים מיום הגשת התביעה, וכשנה מהמועד שבו פנה התובע, לטענתו, אל התאגיד וביקש לחברו לתשתיות המים והביוב, חובר הבניין כולו לתשתיות המים והביוב, מבלי שהתובע נדרש לבצע תשלום נוסף כל שהוא.
14.אף אין כל מחלוקת, כי תושב ששילם היטלים ואגרות לרשות המקומית, טרם הקמת התאגיד, והשלים את הבנייה רק לאחר הקמת התאגיד, אינו נדרש לשוב ולשלם אגרות והיטלים ששולמו.
ההתחשבות בתשלום שבוצע לרשות המקומית קבועה בסעיף 103(א)(1) לחוק תאגידי מים וביוב, והתאגיד אינו טוען כעת אחרת.
15.עם זאת, בכתב התביעה טען התובע, כי התאגיד דרש ממנו להחתים את המועצה המקומית על התחייבות להעביר לתאגיד את הסכומים שגבתה בגין היטלים ואגרות בעבר, כתנאי לחיבור הנכס לתשתיות.
התובע צרף לכתב התביעה את המסמך שנמסר לו, נספח "ה" לכתב התביעה, עליו התבקש להחתים את המועצה, וטען כי המועצה מסרבת לחתום על מסמך זה.
התאגיד הכחיש בכתב הגנתו את הטענה, כי התובע נדרש להחתים את המועצה על נספח "ה". בסעיף 18 לכתב ההגנה טען התאגיד, כי הוא מכחיש את הנטען בסעיף 7 לכתב התביעה אודות דרישה זו, כי אין כל "מלחמה" בין התאגיד לבין המועצה המקומית, וכי כל דרישתו היא, שהתובע ישלם את ההיטלים כחוק. בהמשך כתב ההגנה טען התאגיד, כי הקבלות שהציג התובע מלמדות על תשלום חסר (סעיף 19 לכתב ההגנה), בהתאם לחישוב שצורף לכתב ההגנה כנספח "א", ולפיו החוב עומד על 67,691 ₪.
16.יש להעדיף את גרסת התובע, לפיה בעת שפנה לתאגיד וביקש כי יחובר הבניין לתשתיות, אכן נדרש על ידי התאגיד להציג אישור חתום על ידי המועצה, ולא נדרש לכל תשלום נוסף, על פני טענת התאגיד, לפיה דחיית הבקשה לחיבור הייתה בשל תשלום חסר של האגרות וההיטלים.
להלן טעמיי לכך:
א. התובע צרף את הטופס שעליו נתבקש להחתים את המועצה המקומית, נספח "ה" לכתב התביעה. התאגיד אמנם הכחיש כי דרש זאת, אך לא הכחיש את הטופס עצמו, אשר מעיון בו נראה לכאורה כי נערך על ידי התאגיד עצמו.
התובע בתצהירו טען כי התאגיד התנה את החיבור בחתימת המועצה, ואילו בתצהירו של ממלא מקום מנכ"ל התאגיד לא ניתן למצוא הכחשה מפורשת של מסירת אותו טופס נספח "ה" בידי התובע.
ב. טענת התובע כי "נפל בין הכיסאות", נוכח דרישת התאגיד להחתמת המועצה על נספח "ה" הנ"ל, ונוכח סירובה של המועצה לחתום עליו, נתמכה בטענות המועצה המקומית, כפי שהועלו בכתב הגנתה.
המועצה טענה בהרחבה בסעיף 10 לכתב ההגנה, כי עם תחילת עבודתו של התאגיד נתגלעו חילוקי דעות בינו לבין המועצה, בין היתר ביחס לשאלה מי אמור לחבר ולממן את החיבור ביחס למבנים שההיטלים עליהם שולמו בעבר לרשות המקומית. המועצה אישרה את הטענה כי התאגיד נוהג לדרוש שהמועצה תעביר לו את ההיטלים שגבתה בעבר, או תקזז סכומים אלו מסכומים שצריך התאגיד לשלם למועצה. המועצה אף טענה כי, לשיטתה, אינה חייבת לעשות כן, שכן עיקר העבודה בוצע על ידיה.
ג. התובע הגיש כתב תשובה לכתב הגנתו של התאגיד, ובו טען, כי בפנייתו לתאגיד בבקשה לחברו לא נדרש כלל לתשלום נוסף כל שהוא, וכל שנדרש הוא להציג את חתימת המועצה על הטופס נספח "ה".
כאן המקום להזכיר, כי חישוב ההיטלים שצורף לכתב ההגנה של התאגיד נושא תאריך 8.3.15, כך שנראה על פני הדברים כי חישוב זה נערך רק לאחר הגשת התביעה (12.2.15) ולצורך הגשת כתב ההגנה.
על פני הדברים, תמוהה טענת המצהיר מטעם התאגיד (סעיף 5 לתצהיר), לפיה ביום 8.3.15 פנה התובע אל התאגיד והמציא מסמכים חלקיים, שעל פיהם נערך חישוב ונמצא כי ההיטלים מגיעים לכ-67,000 ₪. מועד זה אינו אלא מועד עריכת החישוב שצורף לכתב ההגנה, כחודש לאחר הגשת כתב התביעה. אין זה סביר כי התובע פנה באותו מועד והגיש את המסמכים לתאגיד, לאחר שכבר הגיש תביעתו לביהמ"ש, ועל פני הדברים נראה, כי זו הפעם הראשונה שהתאגיד ערך חישוב של ההיטלים והאגרות החלים על המבנה.
ניתן, אפוא, לסכם ולקבוע כי בעת שפנה התובע אל התאגיד על מנת שיחברו לתשתיות, בחודש אוקטובר 2014 או בסמוך לכך, לא נדרש לתשלום נוסף מעבר למה ששולם בזמנו למועצה המקומית, אלא נדרש להחתים את המועצה המקומית על הטופס נספח "ה", ומשפנה אל המועצה המקומית ונתקל בסירובה לשלם, פנה להגשת תביעתו לבית המשפט.
בעת שפנה התובע אל התאגיד, טרם הגשת התביעה, לא נדרש לבצע תשלום נוסף כל שהוא, ולראשונה נטען כי התשלום ששולם למועצה הינו תשלום חסר – בכתב ההגנה של התאגיד.
17.כאמור, אין עוד מחלוקת, כי התשלום שבוצע לא היה חסר. עבור הבניין הרלבנטי שולמו למועצה המקומית כל האגרות וההיטלים כנדרש בחוק לקבלת חיבור לתשתית המים והביוב.
עם זאת, התאגיד הגיע למסקנה זו רק בחודש נובמבר 2015.
לטענת התאגיד, ביום 24.10.15, בסמוך לאחר הדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.10.15, המציא התובע את המסמכים החסרים, מהם ניתן היה ללמוד, כי למעשה הייתה במקום בנייה ישנה, שעבורה לא היה צורך לשלם היטלים ואגרות, וכי בחישוב ההיטלים והאגרות עבור הבנייה החדשה בלבד, כפי שבוצע ביום 10.11.15 (ראה סעיף 11 לתצהיר קוכמייסטר), נמצא שאלו שולמו במלואם. בהתאם, ניתנה הוראה מיידית לחבר את הבניין לתשתיות.
18.לאור האמור טוען התאגיד, כי מי שאשם בעיכוב בחיבורו של הבניין לתשתיות אינו אלא התובע עצמו, שכן לא המציא לתאגיד מסמכים מלאים כנדרש לשם עריכת חישוב נכון של ההיטלים והאגרות בעד הבנייה החדשה.
טענה זו עלתה לראשונה, למעשה, בדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 19.10.15. בדיון זה ציין ב"כ התאגיד, כי "היום אני מבין מחברי שהבקשה שהוגשה לתאגיד לא היתה שלמה. הוא מבקש להמציא מסמכים נוספים נשוא בניה ישנה, אשר שולם בגינה היטלים למועצה. לכן אנו נקבל את החומר, נערוך חישובים חדשים, וככל שהתושב שילם את ההיטלים בהתאם להוראות החוק, אין לנו שום עניין לחייב אותו בשנית" (פרוטוקול הדיון הנ"ל, עמ' 2, שורות 12-15).
אלא מאי, טענות התובע המשיגות על החישוב שנערך על ידי התאגיד, ומצביעות על טעות לכאורית בחישוב שצורף לכתב ההגנה, הועלו על ידי ב"כ התובע כבר בכתב התשובה שהגיש (ביום 27.7.15, תוך שהוא מציין כי כתב ההגנה כלל לא הומצא לו, וכי הגיע אליו רק לאחר "חקירה ובלישה"). התובע טען בכתב תשובתו, כי על אותו שטח שצוין בחישובי התאגיד קיימות עוד 3 דירות לפחות בנוסף לבניין של התובע, כאשר אותן דירות נבנו בשנות התשעים, וההיטלים בעדן שולמו מזמן.
בסופו של דבר התבררו טענות התובע כנכונות, והתברר כי החישוב שנערך על ידי התאגיד הביא לתוצאה שגויה, משום שהוא לקח בחשבון גם בנייה ישנה, אשר כעת אין מחלוקת כי אינה צריכה להיכלל בחישובים; אולם מאז העלה התובע טענות אלו בכתב תשובתו, ועד שנדרש להמציא מסמכים נוספים ונערך החישוב הנכון, חלפו עוד כארבעה חודשים.
לא ברור לי, מדוע לא התייחס התאגיד לטענות שהועלו בכתב התשובה, ולא הודיע לב"כ התובע, כי נדרשים מסמכים נוספים כדי להפריד בין הבנייה הישנה לבין הבנייה החדשה, ולערוך חישוב נכון.
19.השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל מביאה למסקנה, כי התאגיד הוא שאחראי לעיכוב בחיבורו של הבניין לתשתיות, ולא התובע.
עמדת התאגיד הלכה והשתנתה מיום שדרש התובע את חיבורו לתשתיות ועד שהסכים התאגיד לבצע את החיבור בסופו של דבר: בשלב ראשון דרש התאגיד הסכמת המועצה לקיזוז הסכומים ששולמו לידיה, ורק בשלב שני טען התאגיד לתשלום חסר, והציג חישוב לפיו ההיטלים מגיעים כדי 67,000 ₪ לערך במקום 24,000 ₪ ששולמו למועצה.
תגובתו של התובע, אשר מיד לאחר עיון בכתב ההגנה, שבו לראשונה הועלתה טענה בעניין סכום ההיטלים והאגרות ונעשה חישוב שלהם, יכולה הייתה לעלות מלכתחילה, אילו מלכתחילה נדחתה בקשתו של התובע לחיבור מחמת תשלום בלתי מספיק.
כשם שידע ב"כ התובע לעיין בתחשיב שערך התאגיד במצורף לכתב ההגנה, ולטעון כי הוא אינו סביר נוכח נתוני החלקה, הבנייה החדשה והבנייה הישנה במקום, בוודאי היה יודע לטעון כך אילו מלכתחילה היה התאגיד טוען לתשלום בחסר, ומוסר בידיו את חישוב ההיטלים והאגרות לשיטתו. אילו מלכתחילה נדחתה בקשת התובע לחיבור לתשתיות בטענה כי האגרות וההיטלים ששולמו אינם מספיקים, אלא מהווים כשליש בלבד מהסכום שיש לשלמו, תוך הצגת החישוב התומך בתחשיב, היה התובע יכול להציג בפני התאגיד את התכניות המלאות כדרישתו, כפי שעשה בסופו של דבר, והייתה נחסכת הגשת תביעה זו.
20.כזכור התאגיד העלה בסיכומיו את הטענה, כי למעשה בנה התובע ללא היתר תקף, וכי אילו דאג להוצאת היתר חדש ומגיש לצורך זה תכניות, ניתן היה לבצע מלכתחילה את החישוב כפי שנעשה בסופו של יום, שכן התכניות הללו היו מראות את מצב הבנייה הקודם, ואת הבנייה החדשה המתבקשת.
דינה של טענה זו להידחות, ולא רק משום שהועלתה לראשונה בסיכומים.
התאגיד מנסה להסיט את מוקד תשומת הלב למחדליו של התובע, כאילו בגלל שלא דאג להוציא היתר בנייה חדש, הייתה תוצאת החישוב שגויה. אך בטענה זו אין ממש, שכן התובע הציג בפני התאגיד את היתרי הבנייה מ-2001 ומ-2006, ולא נדרש להציג בפניו היתר חדש, ומכל מקום, גם אילו היה מוצג היתר חדש, לא היה בכך כדי לשנות את החישובים. בסופו של דבר, היו אלו התכניות שהוצגו בפני התאגיד, ולא ההיתר לבדו, ששכנעו את התאגיד כי חישוביו אינם נכונים.
21.ניתן לסכם ולומר, כי בעת שנדרש התאגיד לבצע חיבור לתשתיות המים והביוב של הבניין, על סמך תשלומים שבוצעו למועצה המקומית, התנה התאגיד את ביצוע החיבור בהחתמת המועצה על הסכמה להעברת הסכומים ששולמו (או לקיזוזם מחובות התאגיד) לידי התאגיד.
התאגיד כלל לא בחן באותה עת את הסכומים ששולמו, ולא טען כי הסכומים ששולמו אינם מספיקים לכיסוי האגרות וההיטלים לאחר חישוב כדין.
חישוב האגרות וההיטלים נעשה רק בעת הגשת כתב ההגנה מפני תביעה זו. רק לאחר שהוצג החישוב בפני התובע ובא כוחו, יכול היה התובע להעלות השגותיו באשר לחישוב שנעשה, ולמעשה השגות התובע התבררו, בסופו של יום, כנכונות.
עצם דרישת התאגיד להסכמת המועצה להעברת הכספים, לא עלתה בקנה אחד עם הוראות החוק. התאגיד הבין זאת לאחר שהוגשה התביעה דנן, ולא חזר על אותה דרישה. תחת זאת העלה, לראשונה, את הטענה בדבר תשלום בחסר. טענה זו שהועלתה כטענת הגנה עם הגשת כתב התביעה, התבררה לבסוף כבלתי נכונה. אילו נדחה התובע מלכתחילה בשל אי תשלום מספיק, ואילו נמסר לידיו חישוב החוב, הייתה הטעות מתגלה מיד, התובע היה ממציא לתאגיד את התכניות שיביאו לחישוב נכון של החוב, ולא היה כל צורך בהגשת תביעה זו.
האחריות לעיכוב בביצוע החיבור מוטלת, אפוא, על התאגיד עצמו. על התאגיד מוטלת החובה לפצות את התובע בשל נזקיו, בין משום שסירובו לחבר את התובע היה בבחינת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין), ובין משום שהתנהלותו של התאגיד הייתה רשלנית (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין), שכן לתאגיד חובת זהירות כלפי התושבים שאותם הוא אמור לשרת, חובת זהירות זו הופרה ביחס לתובע, והפרה זו – גרמה לנזק.
הנזק
22.לטענת התובע, בשל עיכוב של כשנה בחיבור הבניין לתשתיות המים והביוב נמנעה ממנו האפשרות להשכיר את שלוש יחידות הדיור שבבניין. לטענתו, דמי השכירות עבור כל יחידת דיור עומדים על 2,500 ₪ לחודש. לטענתו הוא זכאי לפיצוי עבור 13 חודשים מעת שפנה לתאגיד ועד שחובר בפועל, עבור שתי יחידות דיור, ולפיצוי עבור 7 חודשים עבור יחידת הדיור השלישית, אשר חוברה בסמוך לאחר הגשת התביעה.
בנוסף עותר התובע לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו.
23.התובע כלל לא הוכיח את גובה דמי השכירות ליחידות הדיור שבבניין. התובע לא הוכיח, כי לאחר שבוצע החיבור, בנובמבר 2015, אכן השכיר איזו מיחידות הדיור, וזאת למרות שכתב התביעה המתוקן הוגש בחודש מאי 2016, חצי שנה לאחר שהנכס כולו חובר לתשתיות בפועל.
גם בעת שהגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו (אוגוסט 2016), לא צרף הסכם שכירות, או חוות דעת של שמאי באשר לגובה דמי השכירות שניתן לקבל עבור יחידות הדיור הללו.
אין מנוס מהמסקנה, כי הפסד דמי השכירות לא הוכח כלל.
24.אמנם, ברי כי נגרם לתובע נזק כספי כל שהוא מכך שבניין שהשקיע ברכישתו ובהשלמת בנייתו עמד ריק, בלתי מאוכלס, במשך תקופה לא מבוטלת, בשל העדר יכולת לאכלסו ללא חיבור לתשתיות המים והביוב.
עם זאת, על פי הפסיקה, אין די בהוכחה כי נגרם נזק, אלא יש להוכיח גם את היקפו ושיעורו של הנזק. על הנפגע להוכיח הן את נזקו והן את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. עליו להניח תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי, ואין להותיר זאת לאומדן בית המשפט (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800). בפסיקה הובהר, כי אין שוני לעניין זה, בין תביעה לפיצוי בגין הפרת חוזה לבין תביעה לפיצוי בנזיקין (ראה, למשל, ע"א 9656/05 שוורץ ואח' נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ (27.7.08) ). בעניין שוורץ הנ"ל חזר ביהמ"ש העליון על הכללים החלים בעניין הוכחת שיעור הנזק, כהאי לישנא:
"הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין... הווה אומר, כי במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (פסקה 16 לפסק הדין).
25.בענייננו יכול היה התובע, ללא קושי, להציג נתונים אודות דמי השכירות המשולמים לו מאז חובר הבניין לתשתיות, וזאת – אם אכן המבנה מושכר. התובע יכול היה להגיש חוות דעת שמאית, אשר תאמוד את דמי השכירות המקובלים בסביבה שבה נמצא הנכס, ובשים לב לטיבו ולמהותו של הנכס המדובר. כאמור, התובע לא הביא ראייה כל שהיא לעניין שיעור הנזק, ולפיכך, אין לי אלא לדחות את תביעתו לפיצוי בגין אבדן דמי השכירות. ממילא, אין לי צורך לקבוע את משכו המדויק של העיכוב ולהכריע בין גרסאותיהם השונות של הצדדים בעניין זה.
26.נותר הפיצוי לו עותר התובע בגין עגמת הנפש. בכל הנוגע לנזק בלתי ממוני לא ניתן להביא ראיות באשר לשיעור הנזק, והעניין מסור לשיקול דעתו ולאומדנו של בית המשפט.
לטעמי, זהו אכן ממין המקרים שבהם ראוי לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, עגמת נפש, טרחה וטרדה. מי שמשקיע ממונו, זמנו ומרצו בהקמת מבנה, מסיים את הבנייה, ונתקל בקושי מיותר בחיבור המבנה לתשתיות (בשים לב לכך שרק בדיעבד הסכים התאגיד לקבל את הטענה כי כל האגרות וההיטלים אכן שולמו כדין זה מכבר), זכאי לפיצוי בגין עגמת הנפש שהייתה מנת חלקו בשל עיכוב בלתי מוצדק בביצוע החיבור.
אני סבורה כי דרישת התובע לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עגמת הנפש היא דרישה סבירה, ולפיכך אני פוסקת פיצוי בסכום זה.
סוף דבר
27.כפי שפורט בהרחבה לעיל, מצאתי כי טענות התובע כנגד התנהלות התאגיד, אשר דחה את בקשתו לחיבור בניין שהקים לתשתיות המים והביוב, הן טענות מוצדקות.
התאגיד דחה את דרישת התובע בכך שדרש, תחילה, התחייבות המועצה המקומית להעביר לתאגיד כספים שגבתה היא עבור האגרות וההיטלים בעבר, וזאת למרות שאינו רשאי להתנות את החיבור בהתחייבות כזו. אכן, התובע מצא עצמו בתווך, במאבק בין שתי רשויות, ונאלץ להגיש תביעתו לבית המשפט.
רק לאחר הגשת התביעה הועלתה טענת התאגיד, כי התשלום שבוצע למועצה המקומית בוצע בחסר, אלא שטענה זו התבררה בהמשך כבלתי נכונה. אילו טען התאגיד מלכתחילה כי התשלום שבוצע אינו מספיק, יכול היה התובע להמציא לתאגיד את התכניות שיוכיחו אחרת, ולקבל הסכמת התאגיד לחיבור הבניין לתשתיות, ללא כל צורך בהגשת תביעה לבית המשפט.
התנהלות התאגיד גרמה לעיכוב משמעותי בחיבור המבנה לתשתיות. עבודות הבניין נסתיימו בשלהי 2014, ורק בשלהי 2015 בוצע החיבור לתשתית המים והביוב.
28. אף שהתובע תבע סכום בלתי מבוטל בגין אבדן דמי השכירות לשלוש יחידות הדיור שבבניין במהלך כל תקופת העיכוב, הוא לא הוכיח, למעשה, את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. על כן, אין לי אלא לדחות את עיקר התביעה. התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת הנפש בלבד.
29.אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה (12.2.2015) ועד התשלום בפועל.
באשר לשכר טרחת עורך דין, אני סבורה כי יש לפסוק סכום העולה על הסכום שהיה נפסק לו היה מדובר בתביעה כספית בלבד, שבסופה נפסק פיצוי בסכום האמור. יש לזכור, כי הגשת התביעה היא שהביאה לחיבור הבניין לתשתית בסופו של דבר, וראוי לפסוק שכר טרחה בהתאם.
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.
כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (בשים לב לאגרות ששולמו, מחד גיסא, ולדחיית הסעד הכספי ברובו, מאידך גיסא) בסך 1,500 ₪.
כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
