פלוני נ' בארבי - בית ליוצרי מוזיקה ישראל בע"מ ואח'

לפניי תביעה בגין נזקי גוף בנפילה במדרגות. התובע טוען כי נגרם לו נזק גוף במדרגות מועדון הופעות בתל אביב, שמופעל באמצעות הנתבעת 1 על ידי הנתבעת 2, בעלת המניות של הנתבעת 1, כמנהלת (להלן: "המועדון"). השאלה המרכזית להכרעה בתיק זה, היא: האם הוכח, כטענת ס' 5 לכתב התביעה, כי התובע "נפגע בעת ירידתו במדרגות המועדון עקב ליקוי שהיה במדרגות" (להלן: "האירוע")? זאת - כאשר העדות הישירה שהובאה לעצם קרות האירוע מטעם התובע היא "עדות בעל דין יחידה", כשבכל הקשור לקשר בין הפגיעה הנטענת בגוף לבין ה"ליקוי שהיה במדרגות", מעבר לעדות התובע עצמו, נסמכת התביעה על בירור מאוחר, והסתברות נטענת – בדיעבד.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, כמו גם בשאלת הנזק.

כתוצאה מן האירוע, נטען כי נגרם לתובע, יליד 1975, שבר בכף רגלו השמאלית. בתמיכה לתביעתו הגיש התובע כחוות דעת מומחה מטעמו - חוות דעת רפואית שייחסה לו 10% אחוזי נכות צמיתה בגין הגבלה שבר בעצם המסרק 5 משמאל [ס.ל. 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"]. בחוות חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם הנתבעת כחוות דעת מומחה מטעמה, נקבע כי השבר בבסיס עצם המסרק החמישית בכף רגל שמאל של התובע התחבר היטב, ולא הותיר כל נכות גופנית או תפקודית. בחוות דעת רפואית שנתן מומחה שמונה מטעם בית המשפט בנדון, הועמדה נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה על 1%, עקב פציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועות [ס.ל. 47 (4) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל]. המומחה מטעם בית המשפט זומן לחקירה על חוות דעתו; חקירה שלהשלכותיה לענין קביעת הנכות או שיעורה, אתייחס בהמשך.

יצוין, כי התביעה נגד הנתבעת 3 נמחקה בהסכמה [בשלהי 2015]. על כן, המחלוקת הנדונה בענייננו היא בין התובע לבין הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "הנתבעות").

אפתח בדיון בשאלת האחריות.

נסיבות קרות האירוע – גרסת ועדות התובע

בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע, כי ביום 17.11.12 הגיע יחד עם חברים למועדון לצפות בהופעה של הזמר שלום חנוך. בחפשו היכן לאפסן את מעילו, הופנה לבחור בשם ניצן, שאחראי על בר קטן יותר, הנמצא במעלה המדרגות. ואז, "בדרכי למטה נפלתי במדרגה הראשונה מלמעלה, עקב מפגע שהיה במדרגות ונפגעתי בכף רגל שמאל. אציין כי המדרגות לא היו ישרות, היו במדרגות שקעים ובליטות." [בס' 5 לתצהירו]. עוד ציין התובע בתצהירו כי: "אציין כי היתה תאורה חלשה במועדון, לא היה מעקה כלשהו שניתן להיאחז בו ולהיתמך בו בעת הירידה במדרגות." [ב-ס' 7 לתצהירו].

לפי עדותו, למרות הכאב ברגל, נשאר התובע לצפות בהופעה, וחברו (שהובא למתן עדות אף הוא) הביא לו קרח, על מנת להרגיע את הכאב במהלך ההופעה.

במסגרת עדות התובע בחקירתו הנגדית בבית המשפט – תועדו הדברים הבאים, הרלוונטיים למחלוקת:

"ש: ... עד עכשיו אתה עומד שם בבר, אתה נותן את הז'קט שלך, אתה בעצם מסתובב ומה?

ת: מסתובב, בא לרדת במדרגות ומעדתי, נפלתי.

ש: באיזו מדרגה מעדת?

ת: אני לא זוכר שירדתי מדרגה אחת אפילו, אז במדרגה הראשונה.

ש: זאת אומרת מה שאתה אומר לי שבעצם מעדת שאתה עדיין על המשטח העליון.

ת: כשבאתי לרדת מהמשטח העליון מעדתי, כן." [ש' 20-23 בעמ' 38 ו-ש' 1-3 בעמ' 39 לפרו'].

...

ש: ... אני שואל ואומר, אתה בעצם, אתה נתקל במשהו שאתה אומר במשטח העליון, נכון?

ת: כן.

ש: אתה נתקל.

ת: כן.

ש: מה קרה לך שאתה נתקל?

ת: נפלתי, נפלתי קדימה.

ש: נפלת קדימה. עכשיו אנחנו מדברים בעצם על 4 מדרגות, אוקיי? ואתה אמור ליפול קדימה ומה קרה לך? אתה עוצר את הנפילה, אתה נפגע במקום אחר?

ת: אני אגיד לך, אני אגיד לך, רגל שמאל זאת הרגל שקיבלה את המכה,

ש: אתה ימני או שמאלי?

ת: אני ימני.

ש: טוב.

ת: רגל שמאל זאת הרגל שקיבלה את המכה, אני מרגיש כאב מאוד מאוד חזק ופשוט נופל על התחת.

ש: רגע, רגל שמאל קיבלה את המכה היכן? איפה היא הייתה? היא היתה על המשטח?

ת: לא, היא כבר היתה מונפת קדימה, אני באתי לרדת, אז הושטתי רגל שמאל קדימה,

ש: כן.

ת: ונתקעתי במדרגה, רגל ימין ככל הנראה נתקעה במדרגה ואז אני איבדתי שיווי משקל ונפלתי, אני לא יודע,

ש: אני מנסה, אתה יודע אנחנו מדברים על היכולות שלנו כאנשים שהם קצת, אבל אתה יודע, אם אני שם את שמאל באוויר ואתה אומר נתקעתי, לא יכול להיות ששתיהן היו באוויר בנקודת זמן מסוימת, אתה מבין מה אני אומר?

ת: אני לא אמרתי ש2 הרגליים היו באוויר, זה אתה אמרת אני יודע, אני אגיד לך מה שאני יודע, אני יודע שרגל שמאל היתה מושטת קדימה והיא קיבלה את כל הזעזוע, את הנפילה של המדרגות האלה ומאותו רגע אני הרגשתי כאב מאוד מאוד חזק, הרגל אפילו לא הצליחה לשאת את המשקל שלי ואני נפלתי על התחת, על המדרגות.

ש: אז אני מבין משהו אחר לגמרי, זאת אומרת בעצם יכול להיות שלא היתה שם היתקלות אלא פשוט הייתה נחיתה לא טובה על רגל שמאל.

ת: לא, נחיתה לא טובה אתה יכול לרדת מדרגה אחת, אני נפלתי ועפתי קדימה והרגל קיבלה מירידה של מדרגה אחת משקל הגוף שלי לה היה יוצר את השבר, אני עפתי קדימה והמשקל של הגוף יצר עם הנפילה, יצר משקל בעוצמה הרבה יורת (צ"ל: יותר) חזקה ובגלל זה היה לי את השבר." [ש' 10 עד 19 בעמ' 39 ועמ' 40 לפרו'].

בתום חילופי הדברים לעיל, מעמת ב"כ הנתבעת את העד מול הטענה כי עדותו בחקירתו הנגדית אינה תיאור אותו אירוע שמתואר התצהיר התובע, בתחשיב הנזק מטעמו ובכתב התביעה, והתובע תוהה: "מה זה קשור? מישהו שאל אותי? אני עונה על שאלות...", וממשיך: "אני נפלתי, אתה עכשיו נכנס לפרטי פרטים איך היתה הנפילה, אני מספר לך.", ומסכם: "כן. נפלתי על הרגל ואחר כך על, מצאתי את עצמי בישיבה." [ש' 1-9 בעמ' 41 לפרו'].

התובע מאשר בחקירתו, שלא החליק במדרגות, אלא נתקל במשהו [ש' 17-18 בעמ' 45 לפרו'], וכי את התמונות של המדרגות שצירף לתצהירו, צילם בתוך החודש וחצי הראשונים אחרי האירוע, בעודו משתמש בקביים [עמ' 45 ו-46 לפרו'], כשביקר שוב במועדון במהלך הופעה אחרת, "כדי למצוא את הסיבה להתקלות".

בנוסף לתמונות שצילם התובע את "המפגע" הנטען במדרגות, מצא להביא מטעמו גם עדות מומחה בטיחות בצורת חוות דעת מומחה שנתן אינג' אריק יודלא, להוכחת הטענה כי המפגע שצילם התובע איננו תואם את דרישות הדין, ובכל מקרה – יוצר סיכון שיכול היה לגרום לאירוע. ובמה מדובר? כפי שניתן לראות בצילומים [נספח א' לתצהיר התובע, וכן – מה שסומן כ-נ/3], מדובר בקצה של פרופיל פלדה בצורת H (או דאבל T) שמגיע מלמטה (מתחת לרצפה אל תוך הרצפה; להלן: "הפרופיל"), מאונך לשלח המדרגה העליונה (שהוא המשך רציף של המשטח עליו ניצב הבר העליון, הגלריה), והמומחה מטעם התובע מאשר כי הפרופיל מתלכד עם מפלס לוחות העץ, שמהווים את המשטח העליון, ולא בולט מהם [ש' 9-16 בעמ' 80 לפרו']. דעתו של המומחה מטעם התובע היא שבשל האופן בו משולב הפרופיל "יש מרווחים שמאפשרים את ההילכדות של סולית הנעל" [ש' 18-19 בעמ' 80 לפרו']. המומחה מטעם התובע איננו יודע לומר בפועל כיצד אירע האירוע, אך מציג שלוש מגרעות לפחות ("מרווחים" בלשונו) במשטח שהן מועדות, לשיטתו לגרימת אירוע מסוג זה [וסומנו במעגל, בריבוע ובקווקו ב-נ/3; ר' ב- ש' 10-22 בעמ' 70 לפרו'].

ומה גודלם של "המרווחים" שעליהם מדבר המומחה מטעם התובע? שתי מגרעות או מרווחים ברורים הם: "בצד הדרומי קיים שקע במידות של כ-30 על 40 מ"מ, 3 על 4 ס"מ ובעומק של כ25 מילימטר. בצד המזרחי בסעיף הקטן הבא, קיים שקע במידות של כ-80 עד 25 מילימטר עד 2.5 ס"מ ובעומק של 25" [ש' 14-17 בעמ' 87 לפרו']. בנוסף לשני אלה, המומחה מפנה למגרעת נוספת - מגרעת משיקה, שלישית במספר, שנמצאת בקצה המדרגה העליונה, והחתך שלה הוא של 35מ"מ על 35 מ"מ, לאורך שפת המדרגה, לרוב אורכה של המדרגה [ש' 15-18 בעמ' 67 ו-ש' 15-21 בעמ' 67 ו-ש' 1-3 בעמ' 69 לפרו'; ו-ס' 10.3 ו-11.3.3 לחוות דעת מומחה הבטיחות מטעם התובע]. עוד יש לציין, מה שגם נחזה לעין בצילומים, שקצות הפרופיל שנושקים לקצה המדרגה שהוא קצה המפלס העליון, הגלריה (קצה המכונה בחוות דעת המומחה מטעם התובע "שולי רום המדרגה 4") - חשופים: "11.3.4 סמוך לפינה הצפון מערבית של הפרופיל, ממש בשולי רום המדרגה 4, קיים מרווח שמידותיו כ-10/27 מ"מ ועמקו דומה. 11.3.5 באופן זה קצות הפרופיל במספר כיוונים ובפרט במקום בו הוא מתלכד עם רום המדרגה 4, נותרו חשופים" [עמ' 8 בחוות דעת המומחה מטעם התובע; ההדגשה במקור]. כל המגרעות והמרווחים לעיל, לרבות הפרופיל החשוף בגינן יקראו להלן: "המרווחים".

בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית אין פירוט של מנגנון התאונה. התובע אומר במפורש כי רגלו הימנית, ככל הנראה, "נתקלה" במדרגה העליונה - רק במענה לשאלה מכוונת, שנשאלת מטעם הנתבעות בחקירתו הנגדית; ואז בהמשך עדותו מבהיר: "ונתקעתי במדרגה, רגל ימין ככל הנראה נתקעה במדרגה ואז אני איבדתי שיווי משקל ונפלתי, אני לא יודע," [ההדגשות הוספו]. התובע מאשר בחקירתו הנגדית, שהוא "מניח שאנשים ראו אותי שנפלתי", שיכול שהיו עדים לאירוע [ש' 11 עמ' 42 לפרו'], וכי ישב על הרצפה "לא הרבה זמן, אולי 2, 3 דקות, מיד ניסיתי לקום לא יודע" [ש' 1-13 בעמ' 42 לפרו']; ולשאלה אם מישהו ניגש לעזור לו, הוא משיב כי "היה חשוך" [ש' 10-15 בעמ' 41 לפרו'].

למען הסר ספק, אפנה לכך שאינני מוצא בענייננו הרחבת חזית אסורה. זאת באשר, ראשית, פורמלית, הנתבעת לא טענה להרחבת חזית, לא בעת הגשת ראיות התובע, ולא בעת מתן עדות התובע בבית המשפט, ואף לא בסיכומים מטעמה. שנית, בצדק לא נטען מטעם הנתבעת להרחבת חזית, באשר החזית הוצגה בכתב התביעה, לרבות – תמונות של "הליקוי" במדרגות, ומהראיות שהוגשו מטעם התובע ניתן היה להבין שהאופן שהמרווחים יכולים לגרום לנפילה הוא בהתקלות הרגל (הסוליה) במגרעות שבמדרגה או בפרופיל ה-H עצמו, ועל כן, מה שנשמע מהתובע בחקירה הנגדית, לא היה בו כדי לחרוג מגרסה שניתנה.

אם נסכם מה מצאנו עד כה, בכתב התביעה נטען: "נפגע בעת ירידתו במדרגות המועדון עקב ליקוי שהיה במדרגות". בתצהיר עדותו הראשית נמסרה, בעדות בעל דין יחידה, גרסה כללית ולא מפורטת לגבי נפילה, שהיא: "בדרכי למטה נפלתי במדרגה הראשונה מלמעלה, עקב מפגע שהיה במדרגות ונפגעתי בכף רגל שמאל. אציין כי המדרגות לא היו ישרות, היו במדרגות שקעים ובליטות.". בעדות זאת, אין כל פירוט לגבי אופן או צורת הנפילה, וגם לא - לגבי מנגנון הגרימה הנטענת של הנפילה ("עקב מפגע"), למעט הפניה לקיומו/ם של מפגע/ים בצורה של שקעים ובליטות, שגובה בחוות דעת מומחה בטיחות מטעמו, לפיה קיימת סבירות להתקיימות מנגנון של התקלות הנעל או הסוליה במרווחים. כאמור בחקירתו הנגדית, התובע נשאל וענה, מהו, ככל הנראה, מנגנון ההתקלות; היינו - תקיעת רגלו במרווחים שבמדרגה העליונה, ולא החלקה, למשל.

אעיר עוד, כי התובע תמך את גרסתו – בכל הקשור לעצם הטענה כי נפגע בתוך המועדון, בעדות חבר, שלפי עדות שניהם וכרטיסי כניסה למופע (שהוצגו, ארבעה), צפו במופע יחדיו, יחד עם בנות זוגם. החבר נחקר, והגם שלא זכר הרבה, זכר כי הביא לתובע קרח מהבר בעת ההופעה [ש' 1-2 בעמ' 95 לפרו'], וזאת - לאחר ש"היינו למטה ואז הוא (התובע) הלך, הלך, חזר פצוע, צולע" [ש' 9-11 בעמ' 93 לפרו']; בחקירה החבר לא זכר מה התובע עשה עם הקרח. עוד הביא התובע ראיות לכך שהגיע למיון מאוחר יותר באותו לילה, שם נמסר: "היום נפל ממדרגה. נחבל כף רגל שמאל" [מגיליון חדר המיון, נספח ב' לתצהיר התובע].

כאמור, לתמיכה בסבירות גרסתו שהליקויים במדרגות גרמו לנפילתו, הגיש התובע מטעמו, כאמור, חוות דעת מומחה לבטיחות שבחן, מדד וצילם את המדרגות לצורך מתן חוות דעתו. ודוק. המומחה איננו יודע כיצד בפועל אירע האירוע או אפילו הנפילה; הוא משער; הוא מנתח את המרווחים שהוצגו לו, מוצא כי זה מפגע מבחינה בטיחותית, וטוען לאפשרות של "ההילכדות של סולית הנעל" במרווחים, שתיאר בחוות דעתו והצביע עליהם בצילומים של מדידות שעשה בהם, שצורפו לחוות דעתו, וכן - בצילומים שהוצגו לו בחקירתו [ש' 13-25 בעמ' 82 ו-ש' 4-5 בעמ' 88 לפרו'; ו-נ/3].

אומר כבר בשלב זה, שמצאתי את עדות התובע אמינה, ברורה וקוהרנטית. התרשמתי, כי התובע נמנע בעדותו מהגזמות, והקפיד לדייק ולציין מה הוא יודע, מה איננו יודע, ומה הוא משער. ודוק. אינני מוצא כי העדות שנתן התובע סותרת את הנטען בכתב התביעה; שהוא בעצם טענה שאומרת, בלשון: "משהו לקוי במדרגות גרם לי פגיעה". מעדות התובע עולה כי, לבד מכך שמדובר בהתקלות ולא בהחלקה, אין התובע יודע לומר בוודאות (להבדיל מהשערה שהיא - "קרוב לוודאי" ו"אני לא יודע") מה במרווחים (שצילם והביא חוות דעת מומחה לגבי מה לקוי בהם ומהו האופן בו יכול שהאירוע התרחש), גרם לאירוע הפגיעה, או מהו המנגנון בו המפגע שיוצרים המרווחים גרם להתקלות שלו במדרגה והנפילה הנטענת על רגל שמאל. כאן, אציין כי ראיתי את טענת הנתבעות כי מפרוטוקול החקירה הנגדית עולה כי התובע היה עם שתי רגליו באוויר, מה שלא מסתדר לטענתן עם התקלות רגלו הימנית במדרגה, אך מתשובותיו בחקירתו, מצאתי כי התובע שולל קביעה זו מטעם ב"כ הנתבעות, ומבהיר כי מה שהוא זוכר הוא, שנפל על רגל שמאל קדימה, עם כל כובד הגוף, משנתקל במשהו ברגל ימין במדרגה העליונה.

אציין, כי אף שכחודש ושבוע לאחר מועד ההופעה, פנה בא-כוח התובע אל הנתבעת 1, במכתב בו ציין את הפגיעה של התובע בתוך המועדון, הנתבעות מבקשות להטיל ספק בגרסת התובע לכך שנפגע בתוך המועדון. אני מוצא כי עדות מנהל המועדון לגבי מה ששמע מעו"ד ג. (קיצור), אליו פנה התובע לייעוץ לאחר האירוע (כשבועיים לאחר האירוע - לטענת מנהל המועדון), ובסופו של דבר לא ייעץ לתובע בשל ידידותו עם מנהל המועדון, אך מחזקת את טענת התובע כי אירוע פציעה של כף רגלו בתוך המועדון - היה [ר' ש' 1-2 בעמ' 124 לפרו']; אירוע מסוג שהתובע סבר, שנכון לפנות לעו"ד בגינו. עוד אציין, כי אינני מקבל את טענת הנתבעות, שהעובדה שפנית התובע לחדר מיון נרשמה רק בשעה 5:41 לפנות בוקר ולא קודם, בעוד ההופעה הסתיימה (לטענת הנתבעת "בשעה 4:00 לערך"; ס' 14 לתצהיר מנהל המועדון), יש בה כדי לסתור את טענת פגיעתו בתוך המועדון; זאת - בנסיבות, בהן לא הוכחה השעה מדויקת מתי הסתיימה ההופעה באותו ערב, ולפי עדות התובע בחקירתו, הוא עזב את המועדון מתוך מחשבה שמדובר במכה שהשפעתה תחלוף, ורק בתום ההופעה הבחין שהרגל מאוד נפוחה [ס' 8 לתצהיר], וגם אז, בשל לחצה של בת זוגו, בסופו של דבר, פנה לבית החולים, רק לאחר שהגיעו לפתח תקווה. כאמור, בגליון חדר המיון נרשם "היום נפל ממדרגה. נחבל כף רגל שמאל". בהקשר זה, אין לייחס משקל יתר לאי-הבאת בת זוגו של התובע למתן עדות, מאחר ומדובר במי שלא נטען כי ראתה את האירוע נשוא המחלוקת, וממילא, בהיותה עדיין בת זוגו כיום, עדותה נחשבת כעדותו של בעל הדין, בן הזוג [ס' 54 לפקודת הראיות]. בשלב ראשון, מצאתי, אם כן, כי אירוע בו נפגע התובע ברגלו השמאלית אירע בתוך המועדון.

אם נחדד, עוד בשלב ראשון זה, אני מוצא, כי אירוע פגיעה ברגל של התובע היה במדרגות המועדון, במקום שצולם על ידי התובע בתמונות שהציג מטעמו. חיזוק לגרסת התובע לגבי מיקום האירוע ניתן למצוא בדברים הבאים: באמור במכתב בא-כוחו מיום 27.12.12: "בתאריך 17.11.2012, לאחר תחילת הופעתו של שלום חנוך, נפגע מרשנו במועדון הבארבי בעת ירידתו במדרגות המועדון" (ההדגשה הוספה) [ת/3]; בידיעתו של התובע את שמו של הברמן, שהנתבעת מסכימה שהיה במשמרת באותו ערב בבר העליון שבסמוך למיקום האירוע, כאמור; וכן בצילומי המרווחים, אותם מאתר התובע כשחזר, בעיצומה של הופעה אחרת, "כדי למצוא את הסיבה להתקלות"; וזאת - כאשר הנתבעת איננה מציגה מטעמה כל אפשרות אחרת בתוך המועדון למיקום אירוע הפגיעה, מבחינת יתכנות מסלול הליכתו של התובע למשל, או ליקויים דומים בצורתם למרווחים - בנקודות אחרות במועדון; ומתרכזת בהכחשה גורפת.

אם כן, השאלה המרכזית לבחינה, להלן, היא: האם, בנסיבות ענייננו, די בעדות התובע, שהיא עדות בעל דין יחידה המעיד על מה שידוע לו, בלוויית עדות הסברה של מומחה הבטיחות מטעמו – על מנת לקבוע בעניינו, כי מי מהנתבעות אחראית במעשה או מחדל לגרימת נזקו של התובע?

התביעה נגד הנתבעת 2

אני עוצר ובוחן תחילה האם, בנסיבות, קיימת יריבות או עילה של התובע נגד הנתבעת 2. התובע הציג מכתב פניה נוסף שלו, לאחר שנענה מטעם הנתבעת 1 כי אין ביטוח למקרה שאירע לו, לברר מי המנהלים של החברה, ולא נענה. אי לכך, מצא לתבוע לבד מהחברה גם את הבעלים והמנהל הרשום של החברה (הנתבעת 1) - הנתבעת 2.

התובע טוען כי יש להחזיק נגד הנתבעות, וגם הנתבעת 2 אישית, את הימנעות הנתבעת 2 מלהעיד בענייננו, לפחות בעניינים שאותם היא כן מכירה; לרבות, התנהלות הנתבעת 1 ופעולותיה למניעת מפגעים שעלולים להוביל לתאונות, כפי שאירע בענייננו; וכן, טוען – לזכותו להרמת מסך, בנסיבות.

לפי עדות יחידה של מנהל המועדון (יחידה – לענין ניהול המועדון), הוא המוציא והמביא והרלוונטי למתן עדות במחלוקת הנדונה, להבדיל מבת זוגו, הנתבעת 2, שרק רשומה ברישומי הנתבעת 1 ברשם החברות כבעלים וכדירקטור, ובעצם עובדת רק בימים ולא בלילות, ומשמשת רק עזר כנגדו של מנהל המועדון שהעיד, הוא המנהל בפועל.

התובע טוען כי לנתבעת 2 שכנות ואחריות ישירה מול התובע, באשר היא כמנהלת אחראית לפקח שהחברה תתנהל בהפחתת הסיכונים למי שהיא מספקת לו שירותים. הוא מפנה בענין זה ל-ע"א 725/78 בריטיש קנדיה נ. יואל אורון, שם חויב מנהל חברה עקב היעדר פיקוח. באותו ענין נקבע [ב-ס' 4 לפסה"ד]:

"כאמור, היותו של פלוני אורגן של חברה אין בו כדי לשנות את היקף אחריותו בנזיקין בגין מעשים, שעשה בעצמו או אשר היה מעורב בעשייתם בדרך אחרת, המולידה חבות בנזיקין. עם זאת, ישנה חשיבות רבה לזיקה שבין החברה לבין האדם, שביצע עוולה בנזיקין, מקום שנדונה שאלת אחריותה של חברה בנזיקין. כאן תיתכנה תשובות שונות, הנגזרות מן האופי של הכשירות, בה פעל מבצע העוולה.".

לשון אחר, לפי הדין, אורגן של חברה יכול, בנסיבות מסוימות, להיות מחויב בגין עוולה כלפי צד ג' ישירות, ללא הרמת מסך. בפסק הדין נקבע שיש ליתן משקל לכך, שהנתבע האישי משתמש בחברה כקליפה שאין בה תוכן.

אינני מקבל את טענות התובע ליעלה נגד הנתבעת 2, בנסיבות. אמנם בענייננו, לא ברור מעדות מנהל המועדון, האם הנתבעת 2 איננה אמונה במסגרת תפקידה כמנהלת היום של המועדון על הפיקוח בענין הקטנת הסיכונים במועדון לנזקי גוף למשתמשים בשירותיו, ועל השגת אישורים שונים מהרשויות הקשורים לענין זה. אך, אני מוצא כי יש לאבחן את ענייננו מענין בריטיש קנדיה לעיל. לא הוכח בענייננו כי הנתבעת 1 היא חברה שאינה אלא קליפה ריקה לפעילות אחרת. אמנם, בענייננו העיד מנהל המועדון כי כיום הוקמה חברה נוספת שמשמשת לפעילות מסוימת של המועדון [ש' 2-19 בעמ' 122 לפרו']; אך מודיע בהצהרה מול בית המשפט, כי החברה הנתבעת בענייננו עדיין פעילה "ומשלמת בישראל כדת וכדין". 

בנוסף, אין בנסיבות ענייננו די על מנת להצדיק הרמת מסך, כחריג לעקרון היישות המשפטית הנפרדת של החברה.

לסיכום, בנסיבות, הגם שהנתבעת 2 לא הגיעה להעיד לגבי חלקה בתפעול המקום ובהקטנת סיכוניו, והפיקוח עליו, לא מצאתי קיומה של יריבות של התובע מול הנתבעת 2, ודין התביעה נגדה להידחות.

הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין – הדבר מדבר בעדו

התובע טוען בענייננו להתקיימות חזקות ס' 39 ו-41 לפקודת הנזיקין לטובתו, בנסיבות [הן בכתב התביעה והן בסיכומים מטעמו]. אני מוצא כי בנסיבות ענייננו, ראוי לבחון, האם מתקיימת חזקת "הדבר מדבר בעדו". כמובן, ככל שאמצא כי החזקה מתקיימת, תוצאתה ידועה - הנטל עובר אל הנתבעת להוכיח את היעדר ההתרשלות מצידה, או כי הנזק לא נגרם בגינה.

וזו לשונו של ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו":

"41.בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.".

התובע בענייננו, הוא אורח המועדון, מועדן הופעות, בתשלום; אורח, שאף שביקר במועדון בעבר, לא הוכח שהוא מכיר את פינותיו ואפיוני הליקויים באזור בו העיד כי אירע האירוע. אותו אורח, בעת הופעת רוק [כנראה, בסמוך לתחילתה - ר' ש' 7-10 בעמ' 35 לפרו'], מגיע באזור חשוך יחסית אל סיפן של מדרגות, שנועדו לשרת את ציבור המבלים במועדון, בהובילן מהבר העליון מטה אל אזור החלל המרכזי.

מסיבה כלשהי שהתובע איננו בוחן אותה "בזמן אמת", הוא נפגע בעת הירידה במדרגות, באופן שתואר בפרק הקודם; בעדותו הוא מאשר כי נתקל במשהו במשטח העליון שבקצה המדרגות, כאמור. מיד לאחר הנפילה אין הוא מנסה לברר מה גרם לנפילה, אלא חוזר להופעה ומניח קרח על מקום הפגיעה; ולאחר ההופעה עוזב את המקום מבלי להתלונן; לדבריו – בשלב ההוא חשב שאולי הכאב יחלוף תוך יום יומיים [ש' 17-21 בעמ' 31 לפרו']. הרגל מתנפחת והוא מגיע לחדר מיון, שם נקבע שנמצא שבר בכף רגלו השמאלית. כשמתברר לתובע כי הנזק משמעותי יותר ממה שסבר תחילה, הוא מגיע למועדון מספר שבועות מאוחר יותר, עדיין מסתייע בקביים, ומצלם את מקום האירוע; ולהבנתו מוצא בו מה שנראה מפגע או ליקוי, שבהם יכולה להיות הסיבה לפגיעתו. לצורך בחינה האם אכן מדובר בליקוי בטיחותי והאם קיימת סבירות שהליקוי הוא הגורם לאירוע, הוא נועץ במומחה בטיחות, ואף מגיש חוות דעת שנתן המומחה, כחוות דעת מומחה מטעמו.

בנסיבות, כאמור אני מוצא כי הוכח כי מתקיים התנאי הראשון להחלת חזקת "הדבר מדבר בעדו": "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק.".

מהוראות סעיף 41, עולה כי לצורך החלת החזקה, יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים נוספים. הראשון שבהם, הוא התנאי ש"הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מליאה עליו". תנאי זה זכה בפסיקה לפרשנות מקילה [כב' השופט מצא ב-ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1), 45, 80]:

"המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על-פי מאזן ההסתברויות – היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק.".

בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי בענייננו תנאי זה של שליטה מליאה של הנתבעת 1 בנכס - מתקיים. די בעיון בצילומים שהוצגו הן מטעם התובע, והן מטעם הנתבעת [בחוות דעת המומחה מטעמה; ו-נ/3], כדי למצוא כי קיימים במדרגה העליונה מגרעות או רווחים ושהפרופיל חשוף בחלקו בקדמת המדרגה במפלס השלח של המדרגה העליונה; מרווחים שהמומחה מטעם התובע מצא שהם ליקויים שיכולים להוות סיבה לאירוע. הנתבעות, בסגירת מרווחים אלה בכל חומר שהוא, היו בעלות היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה, ככל שארעה מתוצאה מהליקויים.

ודוק. אף שהתובע נשאל מטעם הנתבעות, איזה נעליים נעל בעת האירוע – פתוחות או סגורות, הרי שמטעמי הנתבעות, הן בחרו שלא למצות קו חקירה זה מול התובע או מול מידות המרווחים [ש' 8-12 בעמ' 44 לפרו']. עוד נשאל התובע אם שתה (בירה, אלכוהול) באותו ערב, וענה שלא שתה טרם האירוע [ש' 12-17 בעמ' 37 ו-ש' 1-7 בעמ' 44 לפרו'].

מונחה על פי העולה מהלכת ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח' פ"ד נו (1) 539 להלן: "ענין שטרנברג"), את הדיון בהתקיימותו של התנאי השלישי, המקופל בסיפא ל-ס' 41 לפקודת הנזיקין, שהוא: "ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה", אעשה רק לאחר שאפרוש את הראיות הכלליות שהובאו מטעם הנתבעת, ואתייחס גם לראיות הקונקרטיות, על פי ההלכה אליה מפנה ענין שטרנברג – היא פסק הדין בענין ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נגד סולן, פ"ד נה (4) 898.

נסיבות קרות האירוע – גרסת ועדות הנתבעות

הנתבעות לא הציגו בכתב ההגנה מטעמן גרסה לאירוע, אלא מצאו להכחיש כי אירע [ס' 5.8 לכתב ההגנה], ואף יחסו לתובע גרימת נזק ראייתי, בכך שלא פנה אליהן בתלונה במועד סמוך יותר לאירוע (סמוך מזה שפנה בו בפועל – 5 שבועות אחרי האירוע), עת היה עדיין ניתן, לטענתן, לבחון את צילומי מצלמות האבטחה הפרושות במקום, ולברר אם האירוע אכן אירע. כך גם, בתצהירים מטעמן, של מנהל המועדון ושל הברמן, לא מסרו הנתבעות גרסה לאירוע, ובעצם ביקשו לבסס באמצעות ראיות כלליות (להבדיל מקונקרטיות) את טענתה כי לא סביר שהאירוע הנטען בכלל אירע, ומכל מקום – לא סביר כי אירע בגין התרשלותן.

אמנם הובא מטעם הנתבעת למתן עדות הברמן שהיה בבר העליון באותו ערב, והוא מעיד שאיננו זוכר אירוע שהיה; אך מדובר בראייה להיעדר (להבדיל מראיה להתרחשות אירוע), ומחקירתו של העד עולה, כי בעצם גרסתו לגבי מה לא אירע, נסמכת לכאורה על מה שמנהל המועדון אמר לו טרם שנתן את תצהירו [ש' 18-19 בעמ' 146 ו-ש' 1-2 בעמ' 147 לפרו']; עוד עולה כי משלב מסוים בתחילת ההופעה מתקיימת רוטציה בין חברים בענין העמידה בבר העליון [ש' 6 בעמ' 148 לפרו']; כך שאין ביטחון כי בעת האירוע עצמו בכלל היה במקום או אם היה, יכול שהיה בעיסוק בבר או במצב או בזווית, שממילא לא היה ניתן לו לראות את האירוע שהתובע מתאר; בין היתר, באשר בהיעדר קו ראיה, באשר במפלס העליון נוהגים אנשים לעמוד בהופעות, גם על המדרגות [ש' 14-18 בעמ' 149 לפרו'].

הנתבעות טוענות כי (לבד מעדות הברמן, כאמור) הסתפקו בעדות מנהל המועדון, כי הוא המוציא והמביא, והוא הרלוונטי למתן עדות במחלוקת הנדונה; להבדיל מבת זוגו, הנתבעת 2, שרק רשומה ברישומי הנתבעת 1 ברשם החברות כבעלים וכדירקטורית, ובעצם עובדת בימים ולא בלילות, ומשמשת רק עזר כנגדו של מנהל המועדון שהעיד, הוא המנהל בפועל.

ודוק. הנתבעת איננה חולקת כי התובע רכש 4 כרטיסים למופע של שלום חנוך שהתקיים בלילה האירוע הנטען, ואף איננה חולקת כי התמונות שהציג התובע של המדרגות ופרטים בהן – הן אכן של מדרגות עץ המגיעות בסמוך לבר במפלס העליון. הנתבעת 1 איננה חולקת כי התובע פנה אליה באמצעות בא-כוחו במכתב מיום 23.12.12 [ת/3] בו נכתב: "1. בתאריך 17.11.2012, לאחר תחילת הופעתו של שלום חנוך, נפגע מרשנו במועדון הבארבי בעת ירידתו במדרגות המועדון (להלן: "התאונה"). 2. כתוצאה מהתאונה נפגע מרשנו בעיקר ברגל שמאל". ובהמשך המכתב מבוקשת יצירת קשר עם המבטחת של המועדון או פירוט הפוליסה ושם המבטחת. בשם המועדון נמסר גם מכתב תשובה לקוני מיום 30.12.12 [ת/4]: "מרשי אינו מטופל בחברת ביטוח כלשהי.". הנתבעות חולקות על קבלת מכתב נוסף מטעם התובע, מיום 3.1.13 [ת/5], בו מבקש בא-כוחו, בהמשך לפנייתו ולתשובת המועדון כאמור, כי ימסרו לו פרטי בעלי המועדון, במידה שהם שונים ממי שמפעיל אותו; פניה זו לא נענתה.

בשל הדרישות לקבלת רישיון עסק, מרושת המועדון במצלמות רבות, מצלמות אבטחה, 3 מהן בגלריה שבה ממוקם הבר העליון [ש' 3-8 בעמ' 111 לפרו']. הנתבעות אינן חולקות כי האירוע הנדון, ככל שהתרחש, צולם. אך, הנתבעות מבקשות לייחס לתובע התנהלות שגרמה להן, שלא לשמור את הצילומים של אותו ערב של האירוע.

דא עקא. עיון בעדות מנהל המועדון בחקירתו מלמדת, שמי שלא טרח לבדוק את טענות התובע בפנייתו הראשונה בענין האירוע הנטען, היה - מנהל המועדון. הוא מאשר בעדותו, כי ענה למכתב התובע מיום 27.12.12 "בהיסח הדעת", בלי לבדוק ולחקור את טענת הפגיעה של התובע במדרגות המועדון [ש' 16-17 ו-ש' 20-21 בעמ' בעמ' 114 לפרו']. מנהל המועדון אף נשמע מכה על חטא, ולשאלה: "אבל ידעת חודש אחרי.", הוא משיב בחקירתו: "לא ידעתי חודש אחרי, ידעתי רק ששלחת את המכתב ותוך כדי הרף עין שלחנו אותו הלאה. אם הייתי יודע בוודאות הייתי נכנס למצלמות, יש לי מצלמה מעל, ראית אותה אפילו בעצמך. המצלמה הזאת יושבת על הבר." (ההדגשה הוספה) [ש' 17-20 בעמ' 144 לפרו'].

לאחר שמנהל המועדון אישר כי לגרסתו, הרשות היחידה שמגבילה אותו במשך הזמן שניתן לשמור בו את צילומי מצלמות האבטחה, היא המשטרה [ש' 24-26 בעמ' 112 לפרו']; עדיין, לא הוכחה טענת המועדון כי המשטרה דורשת למחוק את צילומי מצלמות האבטחה לאחר שלושה שבועות. לא הוגש מסמך בנדון, ואף במסמך שהוצג לבית המשפט קצרות במכשיר סלולרי של מנהל המועדון, לבקשתו, התברר תוך כדי העיון, שבמסמך שתצלומו הוצג, צוין (בניגוד – לגרסת הנתבעות, שיש להשמיד הצילומים אחרי שלושה שבועות) כי יש לשמור הצילומים "לפחות 14 יום" [ש' 1-8 בעמ' 121 לפרו']. מנהל המועדון ציין כי המצלמות באות לעזור לו כיוון "שיש לא מעט שועלים", והמצלמות "מגינות לו על התחת" [ש' 10-11 בעמ' 121 לפרו'; ו-ר' גם ש' 6-9 בעמ' 113 לפרו']]; לשון אחר, מנהל המועדון עצמו מודע לערכם הראייתי של הצילומים בשוטף, ולחשיבות שמירתם. והוא מאשר שוב לבא-כוח התובע, שאילו היה פונה אליו באופן יותר ברור "ולא בהיסח הדעת תוך עומס באותה תקופה או אני לא יודע מה, היית מקבל תשובה הרבה יותר מפורטת ולא מקבל תשובה בעלמה מ-ר.ד. (קיצור). הייתי מוכיח הלכה למעשה, אתה יודע, אבל אתה יודע כרגע אין לנו מצלמה" [ש' 12-14 בעמ' 121 לפרו'].

ועוד, מעיד מנהל המועדון שאילו היתה הפניה רצינית, בלשון: "הייתה לנו פה תאונה קשה, אנו מעוניינים לקבל סרטי צילומים, אנו מעוניינים לברר מה קורה וכיוצא בזה," התוצאה היתה אחרת; אבל, טוען מנהל המועדון כלפי בא-כוח התובע, מלשון: משהסתפקת בציון כללי של המאורע ובשאלה המוגבלת (אולי – המתחמקת) מי המבטחת, "שאלת שאלה קיבלת שתובה (תשובה). לא, לא ביררת הכל? אולי היה לך נוח?" [ש' 9-11 בעמ' 120 לפרו']. אם כן, מתוך מכלול עדותו של מנהל המועדון, אני מוצא כי היתה לו באותו מועד בו קיבל את מכתב התובע גישה לצילומים הרלוונטיים, לרבות של אזורי מדרגות המועדון, ולרבות צילומים הכוללים את אזור הפגיעה הנטען עצמו. אינני מקבל את טענת מנהל המועדון כי פעל ב"היסח הדעת", שבענין זה - איננה אלא טענת בעל דין (מטעם בעל דין) בעדות יחידה. ככל שאכן כך היה, שהיה "היסח הדעת", אני מוצא כי המשמעות היא שאם במכוון ואם בהתרשלות מנהל המועדון (הנתבעות) בחר (בחרו) לא להיטרד בפניית התובע.

נשלים, ונזכיר, כי בעת הרצאת הסיכומים ביקש בא-כוח התובע להציג מחוברת שהפיקה והציגה עירית תל אביב באתר שלה באינטרנט [למול מה שהוצג בסלולרי על ידי מנהל המועדון, בדיון – כאמור], ראיה לכך שקיימות הנחיות לשמירת צילומי מצלמות אבטחה משך זמן רב יותר ממה שהנתבעות טענות לו (שלושה שבועות). הנתבעות התנגדו נחרצות לכך שהמסמך יוצג לבית המשפט. לא עיינתי במסמך, אך אעיר כי בראיה כוללת, אני מוצא כי התנגדות זו לא היתה במקומה, מקום בו, כאמור, ניתנה למנהל המועדון בעת הדיון האפשרות להציג במכשיר הסלולרי מסמך שסבר שמסייע לטענתו, מבלי שבא-כוח התובע עצר בעדו.

אני מוצא כי, כאמור, מנהל המועדון טוען בעצם, שלא בחן את הפניה מטעם התובע ברצינות, באשר אילו היתה הפניה רצינית מספיק, לטעמו, היה בוחן את צילומי המצלמות. כאן ראוי לקחת אתנחתא ולהעיר, כי יש להיצר על כך שהמחלוקת בתיק זה קיבלה אופי של סכסוך אישי בין מנהל המועדון לבין בא-כוח התובע. ממקומי, אינני בוחן את מעשי השליח, אלא כמעשה ידיו הארוכות של השולח. אני מוצא כי התובע בענייננו פעל בתום לב, ובאיפוק. אמינה עלי עדותו של התובע, כי ביום האירוע עצמו לא רץ להתלונן על פגיעתו בעת ההופעה, כי סבר שהפגיעה תחלוף. משזאת התבררה כפגיעה משמעותית יותר, של שבר, פנה לעו"ד ג. (קיצור) ולאחריו לבא-כוחו בתביעה זו, ששלח מטעמו של התובע מכתב המפנה את עיקרי הדברים לנתבעת, בשאלה לגבי מבטחת. בא כוח התובע חקר וביקש ההסבר להיעדרו של ביטוח צד שלישי למועדון; מנהל המועדון הציג נימוקים מסחריים כאלה ואחרים, אך בסופו של דבר אישר כי כיום – קיים ביטוח למועדון. מכל מקום, אני מקבל, כי מבחינת התובע, בהתחשב בכך שמדובר במקום המארח כל ערב מאות אנשים, היה אך סביר להניח, שקיים ביטוח לצדדים שלישיים, ושכשגרה הביטוח הוא זה שמטפל בפניות של מי שנפגע במועדון; ועל כן השאלה שנשאלה במכתב סבירה ומתבקשת. להבהרת הסבירות, ונוכח תמיהת מנהל המועדון על השאלה במכתב, אזכיר כי אילו היה ביטוח למועדון, יכול היה התובע כצד ג', בנסיבות מסוימות, לתבוע את גם המבטחת ישירות על פי הוראת ס' 68 לחוק חוזה הביטוח.

מנהל המועדון מאשר, שהוא מודע למכתב מיום 23.12.12 (שנענה מטעמו ביום 30.12.12), אך טוען כי "בזמן אמת" התייחס אליו "בהיסח הדעת", היה עומס, והמכתב נראה לו חמקני. אציין כי, לנוכח הצהרתו של מנהל המועדון כי לא היו תביעות (הכוונה, כנראה – תביעות מסוג זה) נגד המועדון [ס' 28 לתצהיר; ו-ש' 11-12 בעמ' 126 לפרו'], ההתייחסות הלקונית והמסתייגת בתשובת המועדון למכתב התובע הטוען לפגיעה בעת ירידה במדרגות המועדון - תמוהה. לצורך הדיון, אני מוכן להניח כי המכתב נראה למנהל המועדון מנומס מדי, אולי חמקמק מדי, והוא ציפה למכתב תוקפני יותר ומאיים, דוגרי; מכתב הדורש לראות את צילומי האבטחה. אני מוצא, כי גם בתפיסה זו, אין כדי להצדיק הסתפקות בתשובה מתחמקת מצד המועדון, ואי-מענה למכתב נוסף, המבקש לקבל את שמות המנהלים (שנחזה שנשלח). מכל מקום, היתה לנתבעות הזדמנות לבדוק את התביעה, אם בפניה לתובע שיפרט במה מדובר, ואם בצפייה בצילומי המדרגות כבר אז, או לחילופין - בשמירת הצילומים מאותו ערב של ההופעה, לנוכח טענה מסודרת במכתב עו"ד, שממנה עולה תביעה אפשרית. מכל מקום, כאמור, מצאתי כי עולה מעדות מנהל המועדון כי הצילומים היו זמינים לבדיקה בעת קבלת המכתב מטעם התובע.

הנתבעות מבקשות לטעון, שהואיל ולא בדקו את הצילומים בגין מכתב "מנומס" מדי, אין לדעת, אך סביר לפי מועדי השמירה הנהוגים אצלן של הצילומים, שכבר לא היו קיימים (נדרסו על ידי חומר חדש) בעת קבלת המכתב. אינני מקבל, שטענה זו הוכחה. אני מוצא כי בנסיבות בהן הנטל על הנתבעות להוכיח שהצילומים כבר לא היו בידן בעת שפנו אליהן, והן מבקשות לתמוך גרסתן בהוכחת היקף החובה הקיימת לשמור צילומים, או היקף הנוהג – כמה זמן משמרים אותם, או היקף יכולתה לשמרם מרצונן (מבחינת משקלם במערכת), הרי שמעשית – נטל זה - לא הורם. זאת – כאשר הנתבעת 1 איננה מציגה מסמכים שמאשרים הנחיות של רשויות לגבי מועדי שמירה מכסימליים; איננה מציגה פרטים וראיות לענין היקף יכולתה לשמר חומר צילומים, כאמור; ומאידך, לענין כובד הצילומים ונוהגי ואפשרויות שמירתם, מסתפקת בהבאת עדות שאיננה נסמכת על מסמכים וסיוע, עדות בעל דין יחידה ומאוד כללית, (בענייננו – עדות מי שהנתבעות טוענות שמעיד מטעמן); ובמיוחד שכאמור, מצאתי מעדותו של מנהל המועדון שעולה באופן פוזיטיבי, כי בזמן קבלת המכתב מיום 27.12.12 – לולא "היסח הדעת" היה מוצא את האירוע בצילומים.

עוד אעיר כאן, כי ההכחשה הגורפת של אירוע כלשהו שאירע לתובע במועדון בכתב ההגנה, והעמידה של הנתבעות על הטענה כי שמעו לראשונה על האירוע בעת קבלת כתב התביעה [ר' פרוט' מיום 19.1.15], תמוהה, ובנסיבות מעלה ספק בענין מהימנות גרסת הנתבעות באשר למשך אי-הידיעה על האירוע. כאמור, הנתבעות קיבלו מכתב על האירוע כ-5 שבועות אחרי מועד האירוע, מכתב שמנהל המועדון פעל שיענה. ביוזמת הנתבעות נשאל התובע, והתברר בחקירתו הנגדית כי פנה לאחר האירוע לעו"ד ג. (קיצור) לאחר האירוע להתייעץ עמו; טרם שפנה לב"כ הנוכחי [ש' 17-19 בעמ' 50 ו-ש' 1 בעמ' 151]. לאחר מכן, התברר בעדות מנהל המועדון, כי ידע על פנית התובע לעו"ד ג., כאמור, לכל המאוחר בסמוך למועד בו קיבל את כתב התביעה. זאת, על פי עדות מנהל המועדון, באשר עו"ד ג., שהוא חבר של מנהל המועדון, פגש במנהל המועדון ושמע ממנו על כתב התביעה שקיבלו הנתבעות, ונזכר לספר לו על פנייתו התובע אליו, כאמור, כשבועיים לאחר האירוע [עמ' 173-174 לפרו'].

גרסת הנתבעות גם חסרה, כפי שעולה מהחקירה הנגדית של מנהל המועדון. ניתן היה לצפות, שכחלק מגרסת מחזיק המקרקעין בהם נטען לקיום ליקויים שגרמו לאירוע תציג הנתבעת אישורים של גורמים מקצועיים, שיכול ו"הכשירו" את הליקויים הנטענים. והנה מתברר כי הנתבעת, אף שנשאלה בענין, לא הציגה מסמכים, שיכול שיכלו לסייע, כגון: דו"ח בטיחות שנערך למקום או סקר סיכונים, לאחר שמנהל המועדון אישר שלצורך הבקשה לרישוי עסק נדרש המקום לבצע בדיקות [עמ' 126-128 לפרו'], ובין היתר העיד כי גב' ש.ס. נתנה דו"ח ייעוץ לענין הבטיחות, ולגבי דו"ח יועץ בטיחות העיד, שהיה קודם לתאונה "יש דוח ברישיון בהחלט, יש מה שנקרא חתימה על הדבר הזה, זה כל הסיפור. זה לא דוח. אנחנו ממעטים בערכו" [ש' 3-5 בעמ' 133 לפרו']; כך, לא הוצג רישיון עסק למועד התאונה (הוצגו רישיונות עסק לשנים מאוחרות יותר), אף שמנהל המועדון העיד כי רישיון כזה היה קיים גם לתקופה שבה מועד התאונה. התברר כי לצורך בנית הגלריה, שבה המפגע/הליקויים הנטענים בענייננו, לא התבקש מהרשות הרלוונטית היתר בניה מטעם הנתבעות; לטענת מנהל המועדון – לא צריך היתר בניה, באשר פרצו את הקיר של השכן – להגדלה, ודי היה בתשלום כופר בגין הגדלת השטח, וכך נעשה.

חוות דעת המומחים לענין הבטיחות

ראוי להעיר, כהשלמה, בפתח פרק זה, כי מצאתי כי הוכח שהנתבעת מצאה לנכון להתקין מאחזי יד במועד מאוחר לאירוע, "בשנים האחרונות" באותו מפלס בו אירע [ש' 13-15 בעמ' 151 לפרו'; וכן – ש' 1-2 בעמ' 60 לפרו'; ניתן גם לראות זאת מהשוואת התמונות שהתובע צילם בסמוך לאחר האירוע, לבין תמונות שצילם המומחה מטעמו מאוחר יותר].

מומחה הבטיחות מטעם התובע מצא כי המרווחים שמצא במדרגה העליונה, כפי שפורטו בפרק קודם, אינם בטיחותיים, וגורמים לסיכון בגרימת מעידה, סיכון שקיימת סבירות שהתממש בעניייננו. עוד מוצא המומחה כי היעדר מסעדים (מאחזי יד שהוספו מאוחר יותר, כאמור), בשילוב של תאורה חלשה מדי שמדד במקום, הוסיפו ויצרו יחד עם הליקויים שמצא ברצפה, כאמור, מפגע בטיחותי חמור למבקרים במועדון.

המומחה מטעם התובע מפנה בחוות דעתו למאמרים שהוצאו מטעם המוסד לבטיחות ולגיהות, המונים בין הגורמים למעידות במדרגות עצמים הגורמים להתקלות במקומות לא צפויים, ושתאורה לקויה ותחזוקה לקויה הם מהגורמים הנוספים לנפילות אלו [ס' 17.1, 17.2 ו-17.3 לחוות דעתו]. מחוות דעתו עולה, כי נמצא שהסרת המפגעים, כאמור, מפחיתה משמעותית את הסיכון לעוברים והשבים במעברים ומדרגות כאמור.

הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה שנתן מומחה בטיחות מטעמה, ד"ר אלעזר איל – ביקלס, שאף הוא נחקר על חוות דעתו. בחוות דעתו סבר המומחה כי התקן איננו מחייב הקמת מאחז יד שממשיך מעבר לרום העליון, שם המיקום שלטעמו רלוונטי לאירוע שלנו; ולכן, לדעתו - אין בהיעדר מאחז יד כדי לשנות. בענין זה, אעיר כי נפילת התובע על רגל שמאל ארעה בתנועתו מהמדרגה העליונה ומטה, כך שעקרונית קיומו של מסעד יכול היה לסייע.

מאידך, אעיר כי אמנם המרחקים בין שני המסעדים/ מאחזי היד שמוקמו על המדרגות הם גדולים, והמאחזים מוקמו כך שבפועל אינם קרובים למקום הליקויים ברצפה, נשוא ענייננו; אך המומחה מטעם התובע הבהיר בעדותו, כי הקמת מאחז היד מקום בו קיימים יותר משלוש מדרגות, וגם כפונקציה של כמות האנשים שעוברים במקום, היא חובה לפי התקן הכללי 1442 ובנסיבות ענייננו [ש' 3-17 בעמ' 62, ש' 14-15 בעמ' 61, ו-ש' 7-9 בעמ' 66 לפרו'], וכן - שכשיש מסעדים כאלה, קיימת נטייה של העוברים והשבים להשתמש בהם [ש' 20-22 בעמ' 60 לפרו']. ועל כן, אני מוצא כסבירה את הקביעה, שאילו המסעדים/מאחזי היד היו מוצבים במקום כבר בעת האירוע [הוקמו במועדון, כאמור, רק מאוחר לאירוע (שניים לפי התמונות)], היו מכוונים (במידה מסוימת), בעצם מיקומם - את העוברים והשבים לעבור לידם, מה שיכול והיה משנה, בהיסח הדעת, את מסלול הליכתו של התובע, אף שהתובע אישר בחקירתו "שאני יורד במדרגות גם אם יש לי אפשרות להיאחז אני לא נאחז בשום דבר" [בעמ' 43 לפרו'].

עוד סבר המומחה מטעם הנתבעות שלענין הפתחים ברצפה, מידתם קטנה מהמפתח שמאפשרת תקנה 79 "גידור פתחים" בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, שמאפשרת הותרת פתח ברוחב עד 10 ס"מ "ארוך ככל שיהיה" – פתוח לדריכת ההולך. בענין זה נחקר המומחה מטעם הנתבעות, ונשאל האם תקנה לגבי עבודות בניה רלוונטית למועדון הופעות, והתחמק ממתן תשובה. התרשמתי שכל שיש באמתחתו של המומחה מטעם הנתבעות כתשובה, הוא טענת "ההכרח"; בהתאם, הוא הפנה בחוות דעתו ובעדותו למקרים בהם החיים והצרכים מחייבים הותרת מפתחים, כגון: פסי רכבת, רווח בין תא המעלית לבין הפיר שלה; מקרים בהם מצויים ברשות הציבור מרווחים שהתקנות אינן אוסרות.

לא מצאתי כי התקנה שהותקנה בענין עבודות בניה, כאמור, רלוונטית לענייננו, ובהתאם לא מצאתי כי תקנת "גידור פתחים" [שנועדה לעבודות בניה], אליה מפנה המומחה מטעם הנתבעת, מאפשרת הותרת מרווחים ומגרעות ברצפה של 10 ס"מ, במועדון, כמו בענייננו - הומה אדם המבלה בבילוי חברתי; מקום שיש בו הפרשי מפלס לקראת ירידת מדרגות. בכל הקשור לדוגמאות שהמומחה מטעם הנתבעת הביא להותרת מרווחים "מותרת" (פסי רכבת ומעלית), אני מוצא כי אין הם מלמדים, אלא את היפוכו. פתחים נותרים לרגלי העוברים והשבים, ומותרים - רק מקום בו אין ברירה. הרכבת והמעלית זקוקות למרווח כדי לפעול ולשנע אנשים. באותם אמצעי שינוע, כאמור, גם קיימת ממילא ציפיות והיכרות של המשתמשים שרווחים אלה נוהגים וקיימים (במעלית, בפסי רכבת). ואילו במדרגות המועדון אין לעוברים ולשבים, וגם לא היתה לתובע - ציפיות לקיומם האקראי של מרווחים שהותירו בתוך רצפת שלח המדרגה העליונה, מרווחים שאינם בולטים, תרתי משמע; וכפי שמפנה המומחה מטעם התובע בעדותו, די היה במילוי המרווחים הללו בחומר אפוקסי, על מנת להסיר את הליקויים שיצרו מפגע [ש' 21-23 בעמ' 87 לפרו'].

מחלוקת רבת עמודים ופרטים ניטשה בענייננו בכל הקשור לתאורה שהיתה או לא היתה כדין - במקום, והאם היה בה לכשעצמה - ליקוי בטיחותי. המומחה מטעם התובע מדד מידות נמוכות מדרישות התקנות; מולו נטען מטעם הנתבעות, כי לא מדד באותה סביבת תאורה שהיתה זהה לאירוע, בין היתר, כי לא הודלקו אורות הבמה. המומחה מטעם התובע, טען שביקש בעת ביקורו במקום כי ידליקו את אורות הבמה, ולא נענה. קיימת גם מחלוקת אלו תקנות מחייבות בנסיבות ענייננו לגבי שיעור התאורה המינימאלי. המומחה מטעם הנתבעת הטיל ספק בעצם ביצוע הכיול של מכשיר המומחה מטעם התובע, אך זה, כשנדרש - הציג מסמך המצביע על כך שהמכשיר אכן כויל. לעומתו, אישר המומחה מטעם הנתבעות כי כיולו של המכשיר שהוא השתמש בו, אותו לא החליף כבר מספר שנים, נעשה באמצעות אפליקציה, ולא היה לו אישור על עצם הכיול.

אינני מוצא להידרש להכרעה נורמטיבית בענין המחלוקת בהקשר לתאורה. מדובר במועדון הופעות, במועד שסמוך לתחילת ההופעה, שיכול שכבר החלה, כאמור. כל מומחה מדד מידות תאורה שונות, אך גם מדידות המומחה מטעם הנתבעת, אינן מצביעות על תאורה גבוהה, אלא על מינימום, שלטענתו נדרש בתאורה מלאכותית בפרוזדורים שאוכם עולה על 15 מ' או בתאורת חירום. בענייננו, מדובר במצב בו קיים מפגע (מרווחים, כאמור) שהוא שטוח, במדרגות שתאורת האפלה שלהן נחזית ישירות למי שעולה, ולא - למי שיורד (ולפי התמונות – ברום המדרגה העליונה, להבדיל מהאחרות, כלל לא מותקנים פנסי תאורת אפלה). גם אם לא אקבע שהתאורה במקום היתה פחות מסך שהותר בתקן כלשהו, לא די בכך. התאורה המונמכת המאפיינת את פעילות מועדון הופעות מסוג זה באזורים שאינם הבמה או רחבה של ריקודים, היא זו שהיתה צריכה לדרבן את הנתבעת לא לאפשר קיומם של מרווחים ברצפה במיקום בו נמצאו, ולתקן את הליקויים ומניעת תאונה כמו זו שארעה.

מצאתי כי עדות המומחה מטעם התובע, שהוא מהנדס, שעמד על חוות דעתו, היתה משכנעת, מקיפה ורהוטה; ולעומתו, עדות המומחה מטעם הנתבעת, שאישר שאיננו מהנדס, אלא ד"ר לניהול בטיחות, לא הוסיפה מימד מקצועי לדיון, ולא שכנעה אותי, שקיימת הצדקה בטיחותית או חוקית לקיומו של המפגע/ הליקויים הנדונים או כי יש להפחית משמעותית מסבירות טענת התובע כי המפגע הזה גרם לו לנזק גוף. אמנם המומחה מטעם הנתבעת הפנה למחקר של המוסד לבטיחות ולגיהות לפיו, "ידוע ש-24% מכלל תאונות ההחלקה הינן איבוד היציבות או שיווי המשקל כתוצאה מהגורם האנושי ולא עקב גורמים חיצוניים" [בסיכום של חוות דעתו], אך בענייננו לא נטען להחלקה (להבדיל מהתקלות), וכן – אין במאמר זה כדי לשלול, שבענייננו - לא הגורם האנושי גרם לאירוע התאונה.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי המרווחים הם מפגע במדרגות, המסכן את העוברים במקום, ויכול היה לגרום לנפילת התובע, וכי מדובר במקום בו התאורה חלשה יחסית ובמצב בו אין מסעד יד. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפני, באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי התובע להרים את הנטל בדבר קיומו של מפגע, שקיימת סבירות של מעל -50% כי נפל כתוצאה מקיומו של המפגע במקום; ובהתאם, מצאתי כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה.

בנסיבות ענייננו, אמנם עדות התובע בדבר אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה. אך כפי שהבהרתי, היו ראיות מסייעות לכך שאירוע פציעה אירע במועדון, במדרגות המועדון, ולענין אופן הגרימה, הרי שקבעתי שהחזקה של הדבר ממדבר בעדו עומדת לטובת התובע, ועל כן הנטל עובר לנתבעות להוכיח שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

מהעדויות שמניתי, המכשול ברור, והיה על הנתבעות לסדרו טרם אירוע נפילת התובע. היה בידי הנתבעות להציג צילומים לפיהם לכאורה ניתן היה להפריך את טענת התובע כי הליקויים שברצפה הם שגרמו לנפילתו, וצילומים אלה לא הוצגו; והבהרתי את דעתי לענין הימנעות הנתבעות מהבאת ראיה זו וראיות נוספות.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותו של התובע, ובעיקר את התמונות המתעדות את מקום הנפילה ואת חוות דעת המומחים הבטיחותיים, ניתן לקבוע, כי מדובר היה במפגע שאיננו בולט לעין, אך טומן סיכון למי שמגיע לרדת במדרגות. מפגע, שבשל חובת הזהירות הנורמטיבית והקונקרטית שחלה עליהן כמחזיקות מקרקעין, המפעיל מועדון כלפי המבקרים בו, היתה חובה על הנתבעות לדאוג לתיקונו מבעוד מועד, לפני נפילת התובע. העובדות מלמדות שהן הפרו חובתן זו, ובשל כך נגרם נזק גוף לתובע. הנתבעות לא הרימו את הנטל, שכאמור, בנסיבות ענייננו מוטל עליהן, להוכיח אחרת.

אבהיר, כי גם ללא העברת נטל הראיה או נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת 1, כפי שמצאתי שיש לעשות בנסיבות, כאמור, יש במסת הראיות שלפני, ובהתחשב במאזן ההסתברויות על פי הדין, כדי לקבוע כי התובע הוכיח את עילתו בנזיקין; היינו הוכחה התרשלות הנתבעת 1, שבגינה נגרם נזק גוף לתובע.

אשם תורם

בצד הכחשת האירוע, טוענות הנתבעות בכתב ההגנה, לחלופין, לקיומו של אשם תורם של 100% לתובע.

בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

בענייננו, האירוע ארע בתאורה מופחתת, בסביבה שאינה מוכרת לתובע, ובמפגע שכלל איננו בולט מעל פני השטח בבואו של התובע מהבר. כאמור, מצאתי כי אין לייחס לתובע ציפיות שיימצאו במדרגות מגרעות, וגם לא שולי פרופיל שיוצרים אפשרות לתפיסת נעלו. המדרגות במועדון מסוג זה צריכות להיות ללא מפגעים מסוג זה, דווקא בהתחשב בכמות הקהל וסוג הבילוי, ולכן לא היה מקום לדרוש מהתובע בחינת ליקויים אפשריים במדרגות בעת שהיה על המדרגה העליונה.

עם זאת, בנסיבות בהן קביעת אחריות הנתבעת נסמכת על סבירות גרימת המפגע במדרגות את האירוע, הרי שיש להידרש לסבירות שיש בפעולות או מחדלי התובע כדי לתרום לגרימת האירוע. מדובר במקום חשוך יחסית בו נדרשת מהתובע נקיטת זהירות מסוימת בעת רדתו במדרגות; ובהחלט יתכן, שהתובע שמצהיר כי לא קרב לקיר כי אינו נוהג להיאחז במאחזים בעת רדתו במדרגות, מיהר לחזור להופעה, כדבריו, "הסתובב" וכבר היה במצב בו רגלו השמאלית באוויר קדימה, כשאירע האירוע.

מכל מקום, בחינת הפסיקה מעלה, כי גם מקום בו המפגע איננו בולט, וציפיותו של הנפגע לקיומו של המפגע נמוכה, יש לבחון את אשמו של הנפגע.

בנסיבות ענייננו, אני מוצא לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 15% - בגרימת הנזק שנגרם לו.

משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק, ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע בתאונה.

הנכות הרפואית שנגרמה לתובע

כאמור, התובע לא ידע תחילה שפגיעתו היא פגיעת שבר, והשתמש בקרח להצן את המקום. בהמשך באותו לילה הגיע למיון, ושם נמצא כי הוא סובל משבר בבסיס המסרק בכף רגל שמאל, הוא נחבש, ובמשך חודש וחצי התהלך בקביים, ובהמשך מעקב אורתופדי וטיפולים פיזיותרפיים.

התובע מפנה לכך, שלאחר משך כחמישה חודשים אובחן כי השבר טרם התחבר, וכי עדיין עד היום הוא סובל מכאבים בעמידה ממושכת ובתנועות סיבוביות.

כתוצאה מן האירוע, נטען כי נגרם לתובע, יליד 1975, שבר בכף רגלו השמאלית. בתמיכה לתביעתו הגיש התובע כחוות דעת מומחה מטעמו - חוות דעת רפואית שייחסה לו 10% אחוזי נכות צמיתה בגין הגבלה שבר בעצם המסרק 5 משמאל [ס.ל. 35(1)(ב) לתקנות המל"ל]. בחוות חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם הנתבעת כחוות דעת מומחה מטעמה, נקבע כי השבר בבסיס עצם המסרק החמישית בכף רגל שמאל של התובע התחבר היטב, ולא הותיר כל נכות גופנית או תפקודית. בחוות דעת רפואית שנתן מומחה שמונה מטעם בית המשפט בנדון, הועמדה נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה על 1%, עקב פציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועות [ס.ל. 47 (4) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל].

המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' יחיאל אורן, סקר בחוות הדעת שנתן את מצבו של התובע ואת הממצאים הרפואיים כפי שעלו בצילומים ובבדיקות שעבר. בפרק "סיכום ודיון", בבדיקת התובע מצא המומחה, כי "לא נראתה צליעה. דלדול מינימלי ברגל שמאל. הגבלה קלה בעמידה, על צד חיצוני של כף הרגל ובעלייה על רגל אחת. רגישות תחת מסרק 5.". 

המומחה פירט "בצילום, שבר ניתוק של בסיס מסרק 5 שהתחבר בשלמות, עם עיוות קל של בסיס המסרק והיצרות קלה במפרק עם הקובואיד, ללא סימני שברי מאמץ במסרקים, או נזקים במפרקים אחרים בכף הרגל. מדובר בשבר של בסיס מסרק 5, שנגרם ע"י מתיחה חזקה בגיד (פרונאוס ברויס). תוך סיבוב הכף בחזקה. הגיד קרע חתיכת עצם קטנה (בגודל שתואר), עם תזוזה קלה מהמסרק.".

בנסיבות שפורטו בחוות הדעת, קבע המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 1% עקב פציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועות [לפי ס.ל. 47 (4) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל].

המומחה התייחס לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, ומצד אחד – לא קיבל את דעת המומחה מטעם התובע לענין "בצקת" שמצא בכף הרגל, רגישות רבה בכף ואי-יציבות בעמידה על הכף, וכן שלל את המנגנון שהציע המומחה מטעם התובע לשבר של התובע כשבר ג'ונס שהוא "שבר מאמץ", והבהיר כי מצא שהשבר התחבר היטב. ומצד שני לא קיבל את ממצאי המומחה מטעם הנתבעות, והפנה לממצאי בדיקתו שלו, כאמור.

כאמור, המומחה מטעם בית המשפט זומן לחקירה על חוות דעתו. המומחה נחקר על חוות דעתו על ידי ב"כ התובע והשיב, והסביר כי הגידול המינימלי בגודל של חצי ס"מ שמצא בירך שמאל יכול לרמוז על שימוש פחות ברגל שמאל, אם איננו תוצאה של מצב מולד; וחוסר שימוש יכול להיות תוצאה של השבר [ש' 13-18 בעמ' 13 לפרו']. עוד הבהיר, כי איננו יכול לשלול שההיצרות שנגרמה בשבר לא יכולה לגרום בעתיד לשינויים ניווניים או אוטרואיטים שישפיעו על הדריכה בעתיד, אך הסיכוי לכך קטן עד זעיר [ש' 3-18 בעמ' 14 לפרו']. בנוסף, הסביר שבבדיקה הפסיבית של התובע לא מצא מגבלה בתנועות הקרסול במפרק הסובטרלי ומפרק כף הרגל, וכי רק בבדיקת התנועה האקטיבית נמצאה הגבלה בתנועות; ואז נשאל כיצד הוא קובע שההגבלה שמצא קלה, וענה "אני חולק, וכמו שציינתי, ההגבלה היא מינימאלית, קרובה לאפס" [עמ' 15-16 לפרו'].

כאן הקשה בא-כוח התובע, מדוע להשתמש במילה "מינימאלית" שאיננה קיימת בתקנות, ומדוע לתת 1% מקום בו בסעיף 47.4 (א) – הגבלה קלה הנכות היא 0%, כשקיימת לשימושו הוראת סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל, לפיו "כאשר קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללית או על כושר התנועה זה 10 אחוז", למה לא לאמץ סעיף זה? ד"ר אורן השיב שסעיף 35 לתקנות המל"ל הוא סעיף סל, שמשמש רק כשאין סעיף ספציפי. במקרה של התובע מדובר בפציעה ספציפית של כף הרגל, שיש לבחון אותה לפי הסעיף הספציפי – 47 (4). בא-כוח התובע מפנה את המומחה לכך שהסעיף 47 (4) נועד למקרה בו לא מתאחות העצמות, והמומחה מפנה אותו להמשך "או תוצאות אחרות" (של פציעות בכף הרגל המשפיעות על כושר התנועה), ומסביר כי קבע מה שקבע, משום שמצא השפעה מינימלית בלבד על כושר התנועה, כשהתובע לא עלה ועמד רק על חיצוני. המומחה הבהיר, כי גם אם היה משתמש ב-ס' 35 היה קובע 1%, וכי איננו מחויב לקבוע 5% גם אם הנכות שנמצאת היא בין א' ל-ב'.

כאן הפנה בא-כוח התובע את המומחה לתקנות הנכים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), הנוהגים לגבי חיילים, שם מתן 1% זה מינימום, שניתן, לדבריו, גם כאשר אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלה בתנועות. העד הודיע כי איננו מכיר תקנות אלה, אך אישר שיכול להיות שאילו היה יודע שיש מומחים שמחזיקים בעמדה שונה משלו, היינו שבמקרה כמו של התובע ניתן לתת יותר מ-1% היה משנה את דעתו [עמ' 18-19 לפרו'].

המומחה מטעם בית המשפט תיקן בעדותו את משך הנכות הזמנית שיש לייחס לתובע, כך שתמשך – עד גמר הטיפול הפיזיותרפי.

בחקירת ב"כ הנתבעות הבהיר המומחה, כי מה שמצא אצל התובע קרוב לצורה הקלה, וכי לא מצא הגבלה בתנועות מפרקי כף רגל שמאל או דלדול שרירי שוק שמאל, וגם לא – עיוות בכף רגל שמאל, וגם לא – ממצא מבני כלשהו ברגל הנבדק, וגם לא – פחת עצבי בכף רגל שמאל, לא ממצא אובייקטיבי שלא קשור לשיתוף פעולה של הנבדק.

בית המשפט שאל את המומחה היכן נכנס מצבו של התובע בין הוראות סעיך 47 (4) - קרוב יותר ל(א) או ל(ב), הבהיר המומחה כי ל-(א); ומאידך, בחקירת בא-כוח הנתבעות השיב כי מדובר בפציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועה בצורה "קלה +" [ש' 18-23 בעמ' 20 לפרו'].

הצדדים חלוקים בדבר הנכות הרפואית שנגרמה לתובע. הנתבעת טוענת להיעדר נכות רפואית, ואילו התובע טוען כי עולה מחקירת המומחה מטעם בית המשפט, שנכותו קרובה יותר למה שהמומחה מטעמו קבע – 10% נכות.

כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות [ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)].

לאחר שבחנתי את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ואת עדותו, אני מוצא לנכון לקבוע כי בשים לב למגבלות התנועה של של כף רגל שמאל של התובע לאחר התאונה, דבר ממנו לא סבל קודם לכן, ולכך שעלולה להיות (בסבירות נמוכה ביותר) החמרה מסוימת בגין שינויים ניווניים בעתיד, ולכך שבשימוש בסעיף מקביל קיימת גמישות יתר בקביעת שיעור נכות, כשהמינימום של הנכות במקרה של פגיעה מהסוג שחווה התובע שאיננה מסתיימת בהגבלה כלשהי היא 1% לפי תקנות הנכים (תגמולים ושיקום), כאמור, יש לבחון אם ראוי להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על אחוז מעט גבוה יותר, כטענת התובע.

המומחה הבהיר כי בין 10 ל-0 הוא רואה את נכותו קרובה יותר ל-0%, וכי קביעתו נסמכת על הוראת ס.ל. 47 (4) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל. אני מוצא כי, בנסיבות, ניתן להציב את הנכות הרפואית על 2% נכות רפואית צמיתה, שהוא שיעור המשקף את החלטתו הבסיסית של המומחה כי יש להכיר בנכות כלשהו, את סיכוני התובע הקלושים, להחמרה ניוונית בעתיד, ואישוש המומחה כי הצגת מומחים שחושבים אחרת באותן נסיבות, יכול ותשפיע על דעתו, כאמור [ש' 13-21 בעמ' 19 לפרו'].

העולה מן המקובץ, אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע בענייננו עומדת על 2% בגין פציעה בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועות.

הפגיעה התפקודית

על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

התובע, מנהל פרויקטים בחברת טלפוניה גדולה, עבד כבר קודם לתאונה, ולפחות עד למועד שמיעת הראיות - באותו מקום עבודה. לא הוכח, כי למעט פגיעה מסוימת, שתידון, בחודשים הראשונים לאחר התאונה, נגרמה איזושהי פגיעה בשכרו. התובע מבקש להעמיד את הפגיעה התפקודית על שיעור של 5 % לפחות [ס' 20 לתצהירו].

הנתבעות לעומת זאת מכחישות נכות תפקודית בענייננו, וטוענות שאין אובדן שכר מוכח עד היום, וגם יש להטיל ספק בטענת התובע לגבי נזק בגין שימוש בימי חופשה ובימי מחלה בכמות מצומצמת בסמוך לאחר האירוע. הנתבעות טוענות, כי מקום שפגיעות התובע אינן מונעות ממנו לבצע את עבודתו ועיסוקיו, וגם את תחביב הריצה שלו וביצוע ספורט [ש' 1-5 בעמ' 49 לפרו'], ולאחר שהוצגו צילומים של התובע (שחוקר צילם אותו ב-2014) סוחב דברים עבור המשפחה ללא כל קושי תפקודי, ומתפקד במדידת נעליים בחנות נעלי ספורט (בניגוד לעדותו), הרי שלא נגרמה לו פגיעה תפקודית.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע, וגילו הצעיר יחסית, אני קובע כי שיעור הפגיעה התפקודית שיש לייחס לתובע הוא אכן קטן, ואינו עולה על הנכות הרפואית – היינו 2%.

שיעור הנזק

משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 5.11.1975

מועד התאונה: 17.11.2012.

גיל התובע בעת התאונה: 37.

גיל התובע כיום: 41.5.

שיעור נכות רפואית: 2%.

שיעור נכות תפקודית: 2%.

הפסד שכר בעבר

בנסיבות ענייננו, מבקש ב"כ התובע לפצות את התובע בגין הפסדי הכנסה בעבר בסכום גלובלי לפי 22,000 ₪ בחודש ובסך של 33,000 ₪, בגין חודש וחצי היעדרות מעבודה. הנתבעות טוענות לעומת זאת, כי אין כל הפסד שכר לעבר.

התובע השתכר למחייתו במשכורת כמנהל פרויקטים בחברת סלולר גדולה, בממוצע לחודש סך של 22,000 ₪ לחודש (ברוטו לפי משכורת שהציג לחודשים – יוני עד אוקטובר 2012).

הנתבעות צירפו לתצהיר מטעמם את תלושי שכרו של התובע מחודשים נוב' 2012 עד פברואר 2012, מהם עולה כי השתכר כדלקמן: בנובמבר 2012 – 21,128 ₪, בדצמבר 2012 – 21,129 ₪, בינואר 2013 – 33,075 ₪, ובפברואר 2013 – 21,179 ₪. לשון אחר, לא ניכרת ירידה בשכרו של התובע מיד לאחר התאונה.

דא עקא, התובע מפנה לכך שבחודשים נובמבר, דצמבר וינואר, בגין התאונה, פרע מימי החופשה צבורים שלו, ואף נאלץ לעשות שימוש בימי מחלה [משכורות 11/2012 12/2012, 1/2013 ו-אישור המעביד – סומנו נ/2]. לענין זה מצרף התובע לתצהירו אישורי מחלה ל-65 יום, לימים: 19.11.12 עד 2.12.12, 2.12.12 עד 1.1.13, ו-2.1.13 עד 21.1.13; וכן - אישור ממעבידו [בהודעה נפרדת שהוגשה], לפיו השתמש בימי מחלה בימים: 18.11.12 עד 20.11.12, 23.12.12 עד 25.112.12, 27.12.12 עד 1.1.13, 2.1.13 עד 3.1.13, 6.1.13 ו-10.1.13 – סה"כ 15 ימי מחלה. כמו כן עשה שימוש בימי חופשה שהיו צבורים לו על מנת לקבל שכר בימים 21.11.12 עד 20.12.12.

כאמור, התובע העיד, כי בפועל (אף ששולם לו) נעדר מעבודתו בגין התאונה במשך כחודש וחצי (מיום 17.11.12 ועד יום 2.1.13). לטענתו בחודש זה נגרמה לו פגיעה בשכרו בסך כולל של 30,000 ₪.

מהאמור לעיל, ומחקירתו הנגדית עולה כי בגין היעדרו בימים 21.11.12 עד 20.12.12 (22 ימי עבודה בפועל), על מנת לקבל שכר מלא בחודשים נובמבר ודצמבר 2012, פדה התובע 10.13 יום בתעריף של 922.22 ₪ ליום [לפי תלוש משכורת דצמבר 2012]. היינו, לכאורה, אילו לא היה בתאונה והיה עובד בנובמבר- דצמבר 2012, היה זכאי לקבל את כספי פדיון ימי החופשה, שפרע כאמור, סך של 9,342 ₪ [922.22 X 10.13].

דא עקא. עיון בתלוש המשכורת של חודש אוקטובר 2012 מלמד כי יתרת ימי החופשה שהיתה לתובע בתום אותו חודש, טרם התאונה - היתה במינוס (86.- יום). לפי התלושים שהוצגו, בכל חודש מוקצים לתובע 1.92 ימי חופשה נוספים (שזה החלק ה-12 מ-23 ימי חופש –המכסה השנתית). כלומר, בנובמבר 2012 היה לשימושו של התובע רק 1.06 ימי חופשה [1.92 פחות 86.-]. ובדצמבר עוד 1.92 ימי חופשה. לשון אחר,10.13 ימי חופשה "שפדה" התובע במשכורת דצמבר 2012, אינם מופיעים בתלושי השכר כימי חופש שהיו לרשותו לשימוש, אלא כמינוס; לפיכך, בתום חודש דצמבר 2012 נותר התובע בחוב של ימי חופשה של 11.5 ימים; חוב שלפי התלושים - לא הועבר לינואר 2013. בנסיבות אלה, השאלה הנשאלת האם מדובר בחוב שהמעביד מימש או יממש בעתיד מול התובע. הנתבעות ניסו לחקור את התובע בכיוון של החיוב לנצל ימי חופשה. עדותו של התובע בענין זה היתה מהוססת, ונראה לי שאיננו יודע לאשורו מה היתה המדיניות בענין זה. אך, כאמור, העובדות הן פשוטות יותר, התובע קיבל הלוואה (של שווי של ימי חופשה), כאמור.

בנוסף, לפי הראיות, בגין התאונה, התובע ניצל 11 ימי מחלה, ובאישור המעביד נטען כי "השלים תקן" בחודש ינואר עם עוד 4 ימי מחלה. ההפסד הכספי הריאלי בגין אובדן ימי מחלה הוא מורכב, ותלוי – לגבי "העובד הבריא" (זה שימים אלו שנוצלו לא יחסרו לו בעתיד לשימוש בגין מחלה) - בכמות ימי המחלה שהעובד יצבור עד מועד פדיונם (קיים במועד הפדיון חישוב המתעדף מי שניצל בפועל מעט ימי מחלה), מועד שהוא מקובל להיות – מועד עזיבתו את מקום העבודה; הכל - ככל שההסכם הקיבוצי שחל על מעבידו, מאפשר לתובע לפדות אותם בעת פרישה, כאמור. לא הוכח לי קיומו של הסכם קיבוצי כזה, בסקטור בענייננו – תחום הטלפוניה, שנחשב פרטי. הוכח שלתובע נותרו בסוף ינואר 61 ימי מחלה צבורים, כשבאוקטובר 2012 היו לו 90 ימים (יום אחד בנובמבר – קדם לאירוע התאונה; וכמובן בכל חודש נצברת זכות של 18/12 יום לחודש). לשון אחר, יש לייחס לתאונה ניצול של לפחות 16 ימי מחלה. בענין זה, לצורך חישובנו כאן, נצא מהנחה של הפסד מסוים, שהוא יום עבודה לעומת חמישה ימי מחלה, היינו, בענייננו בגין 15 ימי מחלה - סך כולל של 3,000 ₪ (שוויו של יום עבודה, מ-22 ימי עבודה בפועל בחודש, הוא כ-1,000 ₪, בענייננו). אעיר, כי גם מניעת שימוש בימים אלה לגבי העובד החולה (זה שימצא יום אחד חו"ח כי הוא זקוק לימים שכבר השתמש בהם בגין מחלה אחרת) – יש בה נזק, שכימותו הוא קשה כי הוא מכפלת ערכם בסיכוי, סיכוי שאינו ידוע.

תלושי המשכורת שמציג התובע, גם מהשנה שעברה, אינם מלמדים על ירידה בשכרו גם בשנים שחלפו מאז אירוע הנפילה. התובע מאשר בחקירתו כי כפי שעולה מתלושי שכר שהציג, בשנה האחרונה, שכר כל העובדים במקום עבודתו - עלה, גם שכרו.

כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

מאידך, כפי שנפסק לא פעם המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

העולה מן המקובץ, בהתחשב בכך שימי החופשה ש"נפדו" נחזים להיות, בינתיים, חוב של התובע, ובכך שיכול להיגרם לו הפסד אפשרי בגין ימי מחלה (פדיונם או שימוש בהם), אני קובע על דרך האומדן, כי הפסד השכר לעבר של התובע בגין התאונה הינו 12,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

התובע עובד שנים רבות אצל אותו מעביד, שהוא מקום עבודה מסודר בחברה גדולה, ולא הוכח כי הנכות משנה ממצבו בעבודה טרם התאונה. התובע הציג תלושי שכר לשנת 2016 (עד אוקטובר), לפיהם ממוצע שכרו עלה עד למעלה מ-23,500 ₪ לחודש.

שומת גריעת שכרו האפשרית של התובע לעתיד, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט גם לאחר שקבע את הנכות התפקודית. על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות בבואו לקבוע את השפעת הנכות התפקודית על גריעת שכרו של התובע לעתיד. בענין, זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את הזמן הממושך יחסית בו התובע עובד במקום עבודתו הנוכחי, ומאידך - גם את אפשרות שהתובע בנסיבות מסוימות לא ימשיך לעבוד במקום בו הוא עובד כיום. אציין שבהתאם לפסיקה יש לחשב את הגריעה בשכר לשכיר עד לגיל 67.

בשים לב לנתונים שפורטו, לעובדה שבפועל שכרו של התובע לא נגרע עד כה, ליכולת התפקוד שהתובע מפגין בשנים האחרונות, אני מעמיד את הגריעה משכרו של התובע על סכום גלובלי של 42,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טוען, כי לאחר התאונה התנייד עם קביים, ולפי חקירת המומחה של בית המשפט היה בנכות זמנית של 100% לכחודשיים, 50% - לחודש וחצי נוספים, ו-25% - עד גמר הטיפולים הפיזיותרפיים, שזה עד כשנה. הוא אב חד הורי, והוא נעזר בבני משפחתו לצורך גידול בתו, וביצוע מטלות הבית.

הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי מוגבלותו של התובע אינה מצריכה עזרה וכי התובע לא צרף כל ראיה להוכחת קבלת עזרה כזו, כאשר פיצוי בגין עזרת צד ג', יש להוכיח באופן פרטני תוך הבאת ראיות לכל הוצאה והוצאה. הנתבעת גם הציגה דו"ח חוקר ווידאו שתיאר את התובע מתפקד בעצמו ב-2014, סוחב משאות וכו'.

התובע לא הביא תמיכה לעדות בעל דין יחידה בענין הנזק, לרבות לא - עזרת הזולת.

על אף האמור, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק זמנית לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק להתנייד בקביים, בעיקר בחודש הסמוך לתאונה בתקופה שרגלו הייתה חבושה והתהלך על קביים. לגבי התקופה הזאת, המדובר בעזרה משמעותית שוטפת בפעילות היום-יום.

לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83  עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקק התובע בעבר וככל שיזקק לה בעתיד, אם בכלל, אני מעמיד את הפיצוי לתובע בגין ההזקקות לעזרת הזולת על סכום גלובלי של 4,500 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

התובע לא הציג קבלות להוצאות רפואיות (להבדיל מהוצאות למומחים בתיק זה). הנתבעת טוענת, כי לתובע לא נגרמו כל הוצאות שכן התובע זכאי לקבל במסגרת חוק בריאות ממלכתי את כל הטיפול הרפואי לו הוא נזקק.

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) ולמעט הוצאות בגין חוות דעת, אשר תושמנה בנפרד, התובע איננו מציג הוכחה כי נדרש להוצאות רפואיות אחרות ממשיות; ברם, סביר לקבוע, כי התובע הגיע למעקבים רפואיים בקופת חולים ונדרש לטיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, כמו כן נשא בהשתתפות ברכישת תרופות.

משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיה. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

לא מצאתי כל הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה, כאשר התובע זכאי לקבל את הטיפולים במסגרת קופת החולים, מה גם שלא הוכח, כי התובע נזקקה בשנים האחרונות לטיפולים כלשהם.

בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובע בגין נסיעות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 3,500 ₪.

נזק לא ממוני

התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 80,000 ₪. זאת בשים לב לסבל בעקבות התאונה, במיוחד בתקופה הסמוכה לאירוע, וגם בכאבים שנמשכים עד היום, לדבריו. התובע מדגיש, כי היא סובל מהגבלות תנועה בכף הרגל וממגבלות עקב כך. הנתבעות סבורות שיש להעמיד את הפיצוי על סך מינימאלי.

בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות הקטנה בגינה, אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 20,000 ₪.

סוף דבר

דין התביעה להתקבל נגד הנתבעות ביחד ולחוד. ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובע הוא כדלקמן:

מסכום זה יש להחסיר 15% בגין אשם תורם שקבעתי בנדון, כאמור; ועל כן הסכום לפיצוי התובע עומד בפועל בענייננו על סך 69,700 ₪.

הוצאות התובע, לפי קבלות: אגרה – 712 ₪; שכר המומחה מטעמו – 2,680 ₪; חלקו בשכר המומחה מטעם בית המשפט בגין חוות דעתו – 1,770 ₪; שכר עדות המומחה מטעם בית המשפט – 2,106 ₪. שלא לפי קבלות טען התובע להוצאות המומחה שנתן חוות דעת בטיחותית מטעמו, כדלקמן: בגין חוות בדעת - 6,084 ₪, ובגין העדות – 2,340 ₪; וכן טען לתשלום נוסף למומחה שנתן חוות דעת רפואית מטעמו – בסך 800 ש"ח. סה"כ הוצאות התובע בגין ניהול תביעה זו: 16,492 ₪, בתוספת שכר טרחה לבא-כוחו.

לאור כל האמור לעיל –

התביעה נגד הנתבעת 2 – נדחית.

התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, כך שהנתבעת 1 תשלם לתובע סך 69,700 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת 1 לתובע בגין הוצאות משפט (בכפוף להצגת קבלות מתאימות) סך 16,492 ₪, וכן - תישא בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק לעיל.

הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.