זהבי ואח' נ' אסותא ראשון בע"מ

התובעות, רופאות עיניים ותיקות, הגישו את התביעה שבפנינו עם סיום עבודתן בנתבעת. במרכזה, מחלוקת בעניין אופן חישוב פיצויי הפיטורים שלהן היו זכאיות, כמו גם על גובה השכר הקובע לצורך הפרשות לפנסיה.

התשתית העובדתית

התובעות הן רופאות עיניים ותיקות, בעלות מומחיות לבעיות רשתית העין. אסותא, אסותא ראשון בע"מ (להלן: אסותא), היא חלק מרשת בתי חולים ומרכזים רפואיים פרטיים שאותם מפעילה אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, שבבעלות מכבי שירותי בריאות (להלן: מכבי).

התובעת 1, ד"ר חיה זהבי, החלה לעבוד כרופאה שכירה במכבי ביום 1.8.97. לאחר שטיפלה מספר שנים במבוטחי הקופה כרופאה עצמאית במרפאתה. העסקתה הוסדרה בהסכם עבודה מיום 7.2.01. בהסכם נקבע שתועסק כשכירה, לפי התנאים המקובלים לגבי רופאים בשרות המדינה, בהיקף משרה של 50%, ובנוסף שתבצע ניתוחים למטופלי הקופה על פי המוסכם בין הצדדים (נספח א' לתצהיר הולנדר).

התובעת 2, ד"ר רעיה ליפשיץ, החלה את העסקתה במכבי ביום 1.6.85, והעסקתה הוסדרה בהסכם מיום 30.5.1985 (נספח 2 לתצהיר ליפשיץ). בהסכם שלה נקבע גם כן, שהיא תועסק כרופאה כשכירה במשרה של כ- 50%, ולפי התנאים המקובלים לגבי רופאים בשירות המדינה.

בשנת 2007 הוחלט על העברת תחום רפואת העיניים ממכבי לאסותא. אסותא היא הבעלים של מרכז מכונים אסותא השלום, שאחד ממכוניו הוא מכון העיניים, שאליו הועברה פעילות רפואת העיניים של מכבי. במסגרת זו, אסותא קלטה לעבודה את העובדים שהועסקו בתחום רפואת העיניים במכבי, ובכלל זה את התובעות, באותם תנאי העסקה ותוך שמירה על רצף זכויות. על רקע האמור, התובעות החלו את העסקתן באסותא ביום 1.10.07, במכון העיניים.

מכון העיניים פועל באסותא במתכונת ציבורית, דהיינו, מרבית מטופליו הם חברי מכבי שהופנו לקבלת טיפול על ידי הקופה. הטיפולים מבוצעים על ידי צוות עובדי המכון. הרופאים מקבלים שכר בהתאם להיקף ושעות משרתם (להלן: "שכר משרה"). בנוסף לכך, חלק מרופאי המכון מספקים טיפולים רפואיים שונים עבור חברי מכבי בלבד, במסגרת סל טיפולי המכון, ובין היתר הזרקות תוך עיניות.

אסותא מקבלת ממכבי תשלום עבור טיפול זה, על פי תעריף שנקבע על ידי מכבי מעת לעת. שכר הרופאים עבור הזרקות מחושב לפי כמות הזרקות בפועל, בתשלום נפרד משכר המשרה. במהלך השנים חלה הפחתה בתעריף ההזרקות: בשנת 2008 הוא עמד על 381 ₪ להזרקה; ממאי 2009 על 300 ₪; ומאוגוסט 2010 על 225 ₪.

ביולי 2014 או בסמוך לכך, הודיעה מכבי להנהלת אסותא שתעריף הזרקה בודדת מופחת ב- 30% נוספים. בהתאם, ביום 3.7.14 שלח מנהל מכון העיניים, פרופ' גיורא טרייסטר, מכתב לרופאים המבצעים הזרקות תוך עיניות באסותא, ולפיו אסותא נאלצת להוריד את התגמול לרופא עבור ההזרקות ב-30%, כך שיעמוד על 150 ₪ עבור הזרקה בודדת, בתחולה מיום 1.8.14. פרופ' טרייסטר הבהיר שההורדה בתגמול מחויבת בשל התאמה למחיר משרד הבריאות שערכה מכבי של תשלומיה לאסותא עבור הזרקה תוך עינית, התאמה המהווה תשלום הנמוך ב- 30% מהתשלום הקודם, ובכך נגרם לאסותא עד כה הפסד של למעלה ממיליון שקלים.

בהמשך למכתב זה, התקבל אצל התובעות מכתבה של מנהלת אסותא השלום, הגב' רחל הולנדר, מיום 29.7.14. הולנדר ציינה במכתבה זה שהתקבל אישור ההנהלה להורדת תעריף הזריקות ל-170 במקום ל-150, והתבקשה הסכמת התובעות להורדה האמורה. כל אחת מהתובעות הודיעה בכתב על אי הסכמתה להורדת התעריף (נספחים 9-10 לכתב התביעה).

ביום 30.10.14 שלחה הגב' מיכל לוין, מנהלת משאבי אנוש באסותא, מייל לליפשיץ שבו היא מציינת שנערכה פגישה בינה ובין האחרונה בנוגע למועד סיום העסקה. בפגישה זו סוכם שליפשיץ תעבוד באסותא עד ליום 31.12.14, "ללא שינוי התנאים הקיימים". במכתב ב"כ ליפשיץ מיום 3.11.14 למנכ"ל אסותא, נטען שהאחרונה לא הסכימה לסיום העסקתה, ובכוונתה להמשיך עבודתה באותם תנאים, וללא הפחתה בשכרה. כמו כן, נטען לתשלום הפרשים עבור זכויות נלוות בעד ההזרקות לרבות חופשה ו"הפקדות פנסיוניות".

ביום 4.11.14 שלחה הגב לוין מייל דומה אף בעניינה של זהבי, ולפיו נערכה ביניהן שיחה בנוגע למועד סיום ההעסקה. בפגישה זו סוכם שזהבי תעבוד עד ליום 31.12.14, "ללא שינוי התנאים הקיימים", ועם סיום עבודתה יינתן לה מכתב לפיו "נאלצה לסיים עבודתה בשל הרעת תנאים". במכתב בא כוח זהבי מיום 6.11.14 למנכ"ל אסותא צוין, כפי בעניינה של ליפשיץ, שזהבי לא נתנה את הסכמתה לסיום עבודתה ושהיא מתנגדת להפחתה בשכרה. כמו כן, נטען לתשלום זכויות נלוות עבור שכר ההזרקות התוך עיניות.

ביום 10.11.14 הבהיר ב"כ אסותא שנכון לעת הזו אין כל סיכום בין הצדדים בנוגע לסיום יחסי העבודה. עם זאת, הוא הדגיש שאין בידי אסותא לחזור בה מההחלטה על ההפחתה בתעריף הזריקות. אומנם, סוכם עם ליפשיץ כי כל עוד לא הסכימה להפחתה, התעריף יוותר על כנו עד ליום 31.12.14, אולם התעריף יופחת מיום 1.1.15. הוא הוסיף, שלליפשיץ עומדת הזכות להודיע על התפטרותה בנסיבות אלה, ואסותא תראה בהודעה כפיטורים, ובהתאם ישולם המגיע לה על פי חוק. אסותא ביקשה את עמדת ליפשיץ בנוגע לכך. עוד צוין שאם לא תתקבל העמדה בימים הקרובים, אסותא תפתח בהליך לסיום עבודת ליפשיץ, ובכלל זה תזמנה לשימוע. עוד צוין, שככל שתסכים ליפשיץ להפחתה, אין כל מניעה מבחינת אסותא להמשך העסקתה.

במכתב ב"כ ליפשיץ מיום 24.11.14 שכותרתו "המשך עבודה והתנגדות להורדה בשכר", הודיע בא כוחה שההסדר המוצע אינו מקובל עליה.

במכתב מיום 14.12.14 הודיע ב"כ התובעות לב"כ אסותא שהפסקת קביעת תורים עבור התובעות מיום 1.1.15 מהווה שינוי חד צדדי בתנאי העבודה, הפרה יסודית של הסכם העבודה, הפרת חובות המעסיקה ופיטורים שלא כדין. כמו כן, הלינה ליפשיץ במכתב זה על כך ש"שעות השתלמות" אינן מחושבות בשיעור משרתה.

ביום 21.12.14 נשלח לכל אחת מהתובעות מכתב זימון לשימוע. במכתבים צוינה ההחלטה להפחתה בתשלום הזריקות העיניות, כפועל יוצא מהתאמת תעריפן על ידי מכבי לתעריף משרד הבריאות. צויין, שנוכח העובדה שהתובעות לא נתנו הסכמתן להפחתה בתעריף, כשהמשך תשלום התעריף הקיים מסב לאסותא הפסדים כספיים, ובשים לב שהן אף הותירו את ההחלטה בנוגע להמשך העסקתן לשיקול דעת אסותא, אסותא שוקלת המשך העסקתן.

ביום 28.12.14 נערך לכל אחת מהתובעות שימוע בנוכחות באי כוח הצדדים, ובהמשך לכך ביום 30.12.14 הודיע ב"כ אסותא לב"כ התובעות שאסותא החליטה על סיום העסקתן. אסותא הוציאה לכל אחת מהתובעות מכתבי סיום העסקה שלפיהן יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 31.3.15, לאחר תקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. אסותא הבהירה שההחלטה על סיום העסקה התקבלה בלית ברירה נוכח סירוב התובעות להפחתה בתשלום ההזרקות העיניות. אסותא הוסיפה שאם יחזרו בהן התובעות מסירובן זה להפחתה בתעריף, במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, יישקל על ידה ביטול המכתב. עוד צוין שעד סיום העבודה נמשכת עבודתן כרגיל לרבות בביצוע הזרקות עיניות.

במאי 2015 אסותא הוציאה מכתבי שחרור הכספים הצבורים בהסדרים הפנסיונים על שם התובעות. כמו כן, הודיעה לרשויות המס בטופס הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד (טופס 161).

ביום 1.7.15 פנה ב"כ התובעות לאסותא בטענה שבמהלך עבודתן התובעות השתכרו שכר יסוד ותשלומים נוספים עבור הזרקות שביצעו, אולם אסותא ביצעה הפקדות עבורן בקרן פנסיה וקרן השתלמות משכר היסוד בלבד. כמו כן, ציין שאסותא שחררה לטובת התובעות את פיצויי הפיטורים הצבורים בהסדרים הפנסיונים בלבד, ולא שילמה להן הפרשים עבור שכר ההזרקות העיניות. לטענתן, התשלומים בעד ביצוען של אלה היוו עיקר שכרן, שחושב לפי כמות תוצרת, בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותם כפיטורים), התשכ"ד- 1964. בהתאם, דרשו התובעות את חישוב הפיצויים לפי ממוצע שכרן המלא ב-12 חודשי העבודה שקדמו לפיטורים, וכפועל יוצא תשלום של הפרש פיצויי פיטורים, וכן פיצוי בגין אי ביצוע הפקדה לפנסיה וקרן השתלמות משכר ההזרקות.

במכתב מיום 22.7.15 אסותא השיבה לאמור בכך שהתובעות "סיפקו לעצמן עבודה עצמאית ונפרדת מעבודתן הרגילה בשרות אסותא" ועבורה אינן זכאיות לפיצויי פיטורים וקרן השתלמות.

על רקע דברים אלה הוגשה התביעה שלפנינו. דיון קדם משפט התקיים בפני כב' השופטת יפית זלמנוביץ גיסין ביום 20.4.16. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. דיון ההוכחות התקיים ביום 7.5.17. במהלכו, נחקרו שתי התובעות על תצהיריהן, ומטעם הנתבעת נחקרה גב' רחל הולנדר. לאחר דיון ההוכחות, סיכמו הצדדים את טענותיהן בכתב. עתה, משנאספו הסיכומים לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתוענות.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

הזכות לפיצויי פיטורים הינה זכות קוגנטית. משמעות הדבר הינה, כי למעט בהתקיים חריגים ספציפיים ומוגדרים, לא ניתן להתנות עליה. תקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותם כפיטורים), התשכ"ד- 1964 (להלן: תקנות פיצויי פיטורים) קובעות כיצד יחושבו הפיצויים. תקנה 1 קובעת שיובאו בחשבון לעניין זה שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. כמו כן, יובאו בחשבון תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית. ככל ואין המדובר ברכיבים אלה, ייחשב לעניין תחשיב הפיצויים רק שכר העבודה הרגיל, ללא תוספות, וללא גמול המשולם עבור עבודה בשעות נוספות.

המבחן לסיווגו של רכיב שכר כתוספת לשכר עבודה או כחלק משכר היסוד אינו נעוץ בכינוי שניתן לאותו הרכיב, אלא במהותו ובטיבו. שאלת מעמדו של תשלום מסוים כ"תוספת" או כ"משכורת" היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה (ע"ע 13565-09-11 אורן נ' קבוצת אשטרום (1.3.15, והאסמכתאות שם); ע"ע 440/05 לייבזון נ' מדינת ישראל (22.2.07)). המבחן לסיווג רכיב השכר כתוספת אמיתית או כשכר רגיל הוא מבחן ה"תנאי או הגורם", ולפיו תשלום המותנה בהתקיימותו של תנאי או של גורם ממשי, יסווג כ"תוספת" להבדיל מ"שכר רגיל". עם זאת, יש להבחין בין הסיבה או העילה למתן תוספת השכר לבין התנאים לנתינתה, באשר כל תשלום מטבעו מותנה בתנאי או בגורם (ע"ע 300312/97 נחמני נ' עיריית באר-שבע (29.11.00); עניין לייבזון לעיל).

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שהתובעות הוכיחו שאין מקום לסווג את התשלומים שקיבלו עבור הזרקות התוך עיניות כשכר עבור שעות נוספות או עבודה נוספת, והנכון הוא לסווגם כחלק משכרן הרגיל, שיש להביאם בחשבון לצורך תשלום פיצויי הפיטורין שלהם. זאת, שכן ממסכת הראיות והעדויות התרשמנו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שההזרקות היוו מבחינה מהותית חלק מעבודתן הרגילה, הקבועה והשגרתית של התובעות בשירות הנתבעת, ונפרט:

ראשית זהבי הועסקה במשרה בשיעור 50% (סעיפים 31.1, 38 לתצהיר הולנדר). העסקתה במשרה הייתה בהיקף של כ-18 שעות שבועיות: ביום א' בשעות 10:00- 15:00, ביום ג' בשעות 10:00- 18:00, וביום ה' בשעות 10:00- 15:00 (ס' 12-13 לתצהירה). בנוסף, ביצעה הזרקות תוך עיניות בימי ה' בשעות 07:00-10:00, וכן פעמים בחודש בימי ג' בשעות 07:00-10:00 (סעיפים 19-23 לתצהיר זהבי). ליפשיץ הועסקה במשרה בשיעור 50% בשנים 1996-2011, לאחר מכן במשרה בשיעור 35%, ומיוני 2014 בשיעור 22.5% (סעיף 38 לתצהיר הולנדר; סעיפים 69- 71 ונספחים 1 לתצהירה). בנוסף, ליפשיץ ביצעה הזרקות למטופלי אסותא בימי רביעי בשעות 06:45- 11:00 (סעיף 23 לתצהירה);

שנית ההזרקות בוצעו בהמשך ישיר לעבודת המרפאה הרגילה, ובאותם המטופלים. במקרים שבהם התעורר צורך בטיפול בלייזר, ההזרקות אף בוצעו בשעות המשרה. ההזרקות בוצעו כפעולה שגרתית אצל המטופלים שהיו מטופלים קבועים וחוזרים (ס' 18-24 לתצהיר זהבי; ס' 19-24 לתצהיר ליפשיץ). זהבי העידה שהיא הייתה הגורם שהפנה את המטופלים לביצוע ההזרקות (ע' 4, ש' 22). הולנדר העידה שהרופאות היו קובעות את הצורך בביצוע הזרקות במסגרת ביקור המטופל במרפאה בשעות המשרה, והן היו מבצעות אותן בשעות שתואמו איתן ובמקום שיועד לכך על ידי אסותא (ס' 15 לתצהירה; ע' 13, ש' 10). היא אף הבהירה שלא ניתן היה לקבל מטופל להזרקות שלא דרך הרופאות והתובעות הן אלו שהפנו המטופלים לביצוען (ע' 18, ש' 19); 

שלישית הולנדר הבהירה בעדותה שאומנם ההזרקות לא בוצעו פיזית במרפאת התובעות עצמן, אולם הן התקיימו "בכתלי המרפאה", ואסותא הקצתה לצורך ביצוען "חדר טיפולים נפרד בו היו התנאים המתאימים כמו אחות וצרכי רפואה. סט סטירלי וכדומה." (ע' 13, ש' 6, 17), וכי לא ניתן היה לבצע את ההזרקות במרפאת התובעות, שכן "גם אין ציוד וגם אין הרשאה לזה" (ע' 13, ש' 22). עוד הוסיפה שהמנהלה הנוגעת לעבודה בשעות המרפאה היא אותה מנהלה הנוגעת להזרקות, ולשם כך הוקצתה אותה מזכירה (ע' 16, ש' 4; ע' 17, ש' 4). זהבי העידה שאסותא העמידה לרשותה את המקום לביצוע ההזרקות, ניהלה את לוחות הזמנים, סיפקה עבורה ציוד לעבודה, והעמידה לרשותה אחות מטעמה (ס' 67 לתצהירה; ע' 6, ש' 22; ע' 7, ש' 1). אף ליפשיץ העידה שאסותא סיפקה את הציוד הנדרש לעבודה (ס' 78 לתצהירה);

רביעית לא הייתה הבחנה לעניין ניהול עבודת התובעות בין שעות המרפאה לבין ניתוחי העיניים. עבודתן בשעות המרפאה ובביצוע הזרקות הייתה כפופה למנהל המכון, ובכלל זה דיווחי עבודה וקביעת חופשות (ס' 63-66 לתצהיר זהבי; ס' 76-77 לתצהיר ליפשיץ; ע' 6, ש' 19). כמו כן, ענייני שכר הנוגעים לעבודת המרפאה ועבודת ההזרקות היו בסמכות אותה מנהלת משאבי האנוש (ע' 16, ש' 11);

חמישית שכר התובעות עבור הזרקות היה גבוה באופן ניכר מהשכר שהוגדר עבור המשרה. הסכומים ששולמו לתובעות עבור רכיב "ניתוחי עיניים" בתקופת עבודתן מצביעים על כך שרכיב זה היווה חלק משמעותי משכרן, כפי שניתן להתרשם בקלות מעיון בכל אחד מתלושי שכרן. כך, בשנת 2013 ליפשיץ השתכרה שכר בסיס ממוצע בסך 8,979 ₪ בעוד שכרה מניתוחי עיניים עמד על 22,788 ₪, ובשנת 2014 השתכרה שכר בסיס בסך 7,498 ₪ בעוד שכרה מניתוחי עיניים עמד על 19,814 ₪. באשר לזהבי, הרי שבשנת 2013 השתכרה שכר בסיס בסך 13,245 ₪, בעוד שכרה מניתוחי עיניים עמד על סך 35,229 ₪, ובשנת 2014 השתכרה שכר בסיס בסך 13,458 ₪, בעוד שכרה מניתוחי עיניים עמד על סך 31,253 ₪. הולנדר עצמה הבהירה בעדותה שהשכר השעתי במסגרת המשרה עמד על כ-90 ₪, בעוד "התמורה שקיבלו התובעות בגין כל הזרקה היה בסכום גבוה ביותר, ללא כל פרופורציה לגובה המשכורת שלהן" (ס' 15- 18, 44-45 לתצהיר הולנדר; סעיף 13.5 לסיכומי אסותא). נוכח האמור, הרי שקיים קושי לקבוע שרכיב ניתוחי העיניים היה "תוספת" לשכר המשרה, בהינתן שהיווה את התמורה העיקרית והמשמעותית לעבודה. לטעמנו, בנסיבות מקרה זה, טענת אסותא ששכר המשרה היה "נמוך יחסית" אולם בצד זו איפשרה לתובעות להשתכר שכר גבוה יותר בניתוחים ו"להגדיל משמעותית את הכנסותיהן", מצדיקה, כשלעצמה, להכיר בשכר זה כחלק מהשכר הרגיל לעבודתן (ס' 13- 14 לתצהיר הולנדר; ס' 16 לסיכומי אסותא);

ולבסוף במועד שבו התקבלה ההחלטה שהתקבלה במכון על הפחתת תעריף הזריקות לרופאים המטפלים, אסותא הבהירה והודיעה לתובעות שהמשך העסקתן מותנה בהסכמתן להפחתה זו. אסותא אף החליטה להורות על סיום עבודת התובעות, נוכח סירובן להפחתת שכר ההזרקות (נספח 21 לתצהיר ליפשיץ). הולנדר הבהירה היטב בעדותה כי "אמרנו להן, אמרנו שאם הן לא מסכימות לתעריף החדש לא נוכל להמשיך להעסיקן". ואסותא למעשה "לא יכלה היתה להרשות לעצמה" להמשיך להעסיק התובעות (ע' 17, ש' 17). ואף הוסיפה כי "הייתי שמחה שימשיכו לעבוד אם היו מסכימות להפחתה" (ע' 18, 1). בכך אסותא הביעה עמדתה באופן ברור שההזרקות היו חלק בלתי נפרד מעבודת התובעות, וברור היה לצדדים שברגע שיופסקו ההזרקות גם יסתיימו יחסי העבודה.

נעבור עתה להתייחס בקצרה לשני פסקי דין שניתנו על ידי בתי דין אזוריים, שאליהם ייחדו הצדדים מקום רב בסיכומיהם, ונסביר מדוע אין בהם כדי לשנות את מסקנתנו:

בעניין אורלוב (ס"ע 13500-01-12 אורלוב נ' שירותי בריאות כללית (24.11.14, מותב בראשות כב' השופט אסף הראל)) נדון עניינו של רופא מנתח שהועסק בביצוע ניתוחים במסגרת תוכנית לקיצור תורים (קצ"ת או ססיות). בית הדין פסק ששכר עבודת הקצ"ת היה בגדר תשלום על עבודה נוספת ולא חלק מהשכר הרגיל, אולם זאת בהסתמך על תשתית עובדתית שונה לחלוטין מזו שלפנינו. כך, נקבע כממצא עובדתי "שלא מדובר היה בעבודה שהנתבעת חייבה את התובע לבצעה וגם לא התנתה את העסקתו בביצועה". כמו כן, הססיות בוצעו לאחר השעה 15.00, מחוץ לשעות העבודה הרגילות (ובמובן זה, ובניגוד למקרה שלפנינו, באו בגדר "שעות נוספות" כהגדרתן בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951). כמו כן, נקבע מפורשות שהססיות לא בוצעו בתדירות יום-יומית וגם לא בתדירות גבוהה, אלא רק מעת לעת.

בעניין אורן (עב 1289/05 אורן נגד שירותי בריאות כללית (5.3.09, מותב בראשות כב' השופטת אורית יעקבס) המדובר היה ברופא שהועסק רק בביצוע ססיות, וככזה שכרו חושב לפי מספר פעולות, כשלא היתה מחלוקת כלל שהוא זכאי לפיצויי פיטורים עבור שכרו זה, והיתה רק מחלוקת לגבי אופן חישובם של אלה. בהינתן הסדרים כאלה ואחרים בין הצדדים שם, שפורטו בפסק הדין, ושאינם רלוונטיים למקרה שלפנינו. מכאן ברור שאין במקרה זה כדי להועיל לאסותא.

בטרם נחתום את הדיון בעצם זכאותן של התובעות לפיצויי פיטורים גם עבור שכר ההזרקות, נדון בקצרה בשתי טענות הגנה נוספות שהעלתה אסותא, ונסביר מדוע החלטנו שלא לקבלן:

ראשית איננו סבורים שהמקרה שלפנינו בה בגדר המקרים החריגים והנדירים, שבהם יש לקבוע כי עצם הגשת התביעה מצד התובעות מהווה התנהלות חסרת תום לב המצדיקה את דחייתה, ובעניין זה סבורים אנו שהמקרה שלפנינו שונה לחלוטין מזה שנדון בעניין שמואלי (דב"ע 97 / 3-237 שמואלי נ' רשות השידור (28.8.01)), שעליו התבססה אסותא בטיעונה זה (ורק על דרך הקיצור, נציין שבאותו המקרה טענו עובדים טענה שעמדה בניגוד להוראות הסכם קיבוצי, שנקבעו בו תנאים הנוגעים לשעות עבודה הטובים בהרבה מאלה שלפי חוק שעות עבודה ומנוחה, שמכוחו הוגשה התביעה לגמול שעות נוספות שם);

שנית אסותא טענה בסיכומיה "כטענה משפטית מצטברת וחלופית" שהתובעות ביצעו ניתוחי עיניים, במעמד של "נותנות שירותים עצמאיות ולא כשכירות" (ס' 22-29 לסיכומים). דין הטענה להידחות על הסף, באשר אנו מקבלים את טענת התובעות שמדובר בהרחבת חזית אסורה. ככל שביקשה אסותא לטעון אותה בהתדיינות שלפנינו, היה עליה להעלותה כבר בכתב הגנתה, באופן שהיה מאפשר לתובעות להביא ראיות כדי להתמודד עימה.

עם זאת מצאנו להעיר, לגופו של עניין, שממילא לא מצאנו בטיעוני אסותא בסיכומיה טענה ממשית המצדיקה קביעה שהתובעות ביצעו ניתוחי עיניים במעמד של עצמאיות. עיקר טענותיה היה שלמעשה ההזרקות התוך עיניות היו שירות מיוחד הניתן על ידי המכון רק למטופלי מכבי, וככזה יש לראות באסותא הגורם שרק סיפק לרופאים את המקום והציוד לביצוע ההזרקות, ומעין צינור לתשלום עבור כך, ובכלל זה עבור שכרן. ברם, אין בכך כדי להעיד על מעמדן של התובעות, אלא לכל היותר המדובר בטענה בדבר היות מכבי מעסיקתן. כמו כן, נטען שחלק מרופאי המכון מבצעים הזרקות במעמד של עצמאי וקבלו תמורה עבור כך בחשבוניות מס. אולם, אסותא עצמה מודה שחלק מרופאי המכון המבצעים הזרקות הועסקו כשכירים וחלקם כעצמאיים. מה גם, שבכך, כשלעצמו, אין כדי להעיד על מעמד התובעות. מכל מקום, עולה מחומר הראיות שהתובעות הועסקו כרופאות שכירות על פי חוזי העבודה, ואף הועסקו כך בפועל, כפי העולה מתנאי ונסיבות העסקתן. לכל האמור יש להוסיף שקביעותינו בנוגע לטעמים מדוע אין לראות בשכר התובעות עבור ניתוחי עיניים בבחינת "תוספת" לשכרן הרגיל אלא חלק משכר היסוד, מצדיקים, מקל וחומר, שלילת הטענה בדבר היותן רופאות עצמאיות.

מכל הנימוקים שהובאו מעלה, אנו קובעים ששכר התובעות עבור ניתוחי עיניים (ההזרקות) הוא חלק משכרן הקובע לצורך חישוב זכויותיהן לפיצויי פיטורים.

גובה הפיצויים

התובעות טוענות שיש לחשב את פיצויי הפיטורים בהתאם לתקנה 9 לתקנות הפיצויים, לפי ממוצע 12 חודשי עבודתן האחרונים במכפלת תקופת עבודתן, ובקיזוז הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה. בחינה של תחשיביהן מעלה שהשכר הממוצע הנטען על ידן כולל את כל התשלומים בגין משרה; תשלומים בגין הוצאות; תשלומים אחרים, ואף תשלומים תקופתיים כגון מענק התייעלות ומענק יובל, שהם רכיבים שאינם חלק מהשכר הקובע לפי חוק פיצויי פיטורים.

ואמנם, אסותא כפרה כבר בכתב הגנתה בתחשיבי התובעות, תוך שהיא מציינת שהם כוללים רכיבים רבים שעל פני הדברים אינם צריכים לבוא בשכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים, כגון הוצאות רכב, טלפון, החזר נסיעות, הבראה, מענקי יובל והתייעלות, ואף פדיון חופשה. התובעות לא השיבו לטענות אלה בשום שלב במהלך ההתדיינות, לרבות לא במסגרת סיכומיהן.

בהתאם, אין לנו אלא לקבל את תחשיבי אסותא, שלא נסתרו. בהתאם להם, אנו קובעים כי השכר הקובע לפיצויים של ליפשיץ הינו 31,673 ₪ ושל זהבי 41,797 ₪. באין חולק על תקופות ההעסקה, הרי שסכום הפיצויים לו זכאית זהבי עומד על סך 738,553 ₪ (17.67 שנים X 41,797 ₪), וליפשיץ זכאית ל- 945,439 ₪ (29.85 שנים X 31,673 ₪).

התובעות מודות שיש לקזז מהפיצויים את שנצבר בגין פיצויים (290,106 ₪ עבור זהבי ו- 409,207 ₪ עבור ליפשיץ, ס' 51 לסיכומיהם). אסותא הוסיפה שיש לקזז גם את ששילמה לתובעות כהשלמת פיצויי פיטורים (37,976 ₪ לזהבי וסך 64,030 ₪, לליפשיץ, ס' 48.4 לתצהיר הולנדר; ס' 45.6 לסיכומי אסותא). אף על טענה זו, הנתמכת בטופסי 161 (נ' 26 ו-29 לתצהיר זהבי וליפשיץ בהתאמה), אין חולקות התובעות בסיכומיהן.

בהתאם, הרי שהפיצויים להם זכאית זהבי עומדים על סך 410,471 ₪, בעוד הפיצויים להם זכאית ליפשיץ עומדים על סך 472,202 ₪.

הפרשי הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות

התובעות טענו שהיו זכאיות לביצוע הפרשות סוציאליות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות משכרן עבור ההזרקות, שכן יש לראות בהן כחלק משכרן הפנסיוני. כפועל יוצא, הן עתרו לפיצוי בגובה ההפקדות (חלק המעסיק) שלא בוצעו בפועל. אסותא טענה שאין בחוזי העבודה הסכמה לביצוע הפקדות לקרן פנסיה, כל שכן לקרן השתלמות, מתשלומי ההזרקות.

זכאותן של התובעות לביצוע הפקדות לקרן פנסיה ברכיב פיצויים ותגמולים היא זכות הסכמית, הנובעת ומוסדרת בחוזה העבודה בין הצדדים בלבד, וזאת עד כניסתו לתוקף ביום 1.1.08 של צו ההרחבה לפנסיה חובה. התובעות לא הצביעו על כל חובה המוטלת על אסותא בעניין זה הנובעת מהדין או בהסכם קיבוצי וצו הרחבה החל על יחסי העבודה. ביתר פירוט, התובעות לא ביארו בטיעוניהם מהם אותם "ההסכמים החלים על אסותא" המחייבים אותה בביצוע הפקדות משכר ניתוחי העיניים (ס' 78 לכתב התביעה). כשבסופו של יום, התובעות מסתמכות בתביעתן זו רק על חוזי עבודתן (ס' 52 לסיכומיהן).

בהסכם בין מכבי לבין ליפשיץ מיום 30.5.85 (נ' 2 לתצהירה; נ' ב' לתצהיר הולנדר) נקבע שמכבי תבצע עבור הרופא הפקדות לפיצויים בשיעור 8.33% "ממשכורתו החודשית הכוללת עבור התקופה", וכן תבצע הפקדות לקופת התגמולים ב"סכום השווה ל-5% ממשכורתו החודשית" (ס' 13א – 13ב להסכם). להסכם זה אף נלווה הסכם של הרופאה, מכבי, ותשורה תשואה ושירות בע"מ, לביצוע הפקדות המעסיק עבור פיצויי פיטורים לפי 8.33% מהמשכורת המבוטחת. באשר לעבודתה, נקבע שהרופא יועסק כשכיר ב- 50% משרה לפי התנאים המקובלים לגבי רופאים בשרות המדינה. במסגרת זו, הרופא יקבל מטופלים במכון מכבי (ס' 1-4 להסכם). עם זאת, "במועד לא ידוע במהלך תקופת העסקתה במכבי" הוסכם שליפשיץ תבצע הזרקות בנוסף על עבודת המרפאה האמורה, אם כי הסכמה שכזו לא קיבלה ביטוי בכתובים (ס' 36 לתצהיר הולנדר).

בנוגע לזהבי, הרי שהוגש רק ההסכם הנלווה מול תאוצה תשואה ושירות בע"מ, בנוגע לביצוע הפקדות לפיצויי פיטורים לפי 8.33% מהמשכורת המבוטחת ואישור משרד העבודה לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים (נספח 3 לתצהיר זהבי; נספח א' לתצהיר הולנדר).

בהוראות הסכמיות אלה נקבע שהשכר המבוטח הוא למעשה המשכורת החודשית הכוללת, אולם על פי הסכמים אלה נקבע רק כי הרופאה תועסק במשרה בהיקף 50% בלבד, ולא נקבעה עבודה או תפקיד נוספים על משרה זו בכלל, ובפרט בנוגע לביצוע ניתוחי עיניים. כך, שלדעתנו ברור שלא ניתן לקבוע על פיהם שהוסכם ששכר ניתוחי עיניים הוא חלק מהשכר המבוטח.

בהסכם המאוחר יותר בין מכבי לזהבי מיום 7.2.01 (נספח א' לתצהיר הולנדר) נקבע שמכבי תבצע עבור זהבי הפקדות לפיצויים לקרן הפנסיה המנוהלת על ידי תאוצה תשואה ושירות בע"מ, ב"סכום השווה ל- 1/3 8 ממשכורתה החודשית כנהוג במכבי (להלן: 'המשכורת החודשית')".בנוסף, יבוצעו הפקדות לתגמולים בסכום "השווה ל-6% ממשכורתה החודשית" וכן הפקדות לקרן השתלמות ב"סכום השווה ל-7.5% ממשכורתה החודשית" (ס' 12 להסכם).

באשר לעבודתה, נקבע שזהבי תועסק כשכירה בהיקף משרה של 50%. במסגרת העסקתה תקבל את חברי מכבי במכון העיניים בימים א' בין השעות 10:00-13:00, ובימים ה' בין השעות 08:00-16:00. בנוסף, תבצע ניתוחים לחברי מכבי על פי רשימת ניתוחים מוסכמת, בימים ובמועדים מוסכמים, ובמתקנים עליהם מכבי תורה (ס' 4 להסכם זה). בנוסף לתנאי המשרה המקובלים לגבי רופאים בשרות המדינה, זהבי אף תקבל תשלום עבור ביצוע ניתוחים "לפי הסדרי התשלום והתעריפים הנהוגים והקיימים במכבי וכפי שישתנו מעת לעת" (ס' 2 להסכם).

יוצא מהאמור שהתייחסות מסוימת בחוזי העבודה שבין הצדדים לזכות התובעות לביצוע הפרשות סוציאליות, במהלך התקופה בה הועסקו בביצוע הזרקות, באה לידי ביטוי רק בחוזה עבודתה של זהבי מיום 7.2.01. חוזה זה מגדיר ומתייחס לשכר המבוטח ממנו יש לבצע הפקדות לקרן פנסיה וקרן השתלמות, כמשכורת החודשית של הרופא וכנהוג במכבי. ברם, ההסכם אינו מגדיר או מבאר מהי אותה משכורת חודשית, והאם זו תקבע על פי שכר המשרה שנקבעה בהסכם או שהמדובר בשכר הכולל המגיע לרופא בעד חודש עבודה. כמו כן, נקבע ששכר התובעות עבור ניתוחים יהא לפי הסדרי התשלום והתעריפים הנהוגים והקיימים במכבי.

התובעות לא טענו דבר בנוגע להסכמים קיימים או נוהג קיים במכבי בנוגע לשכר המבוטח. לעומת זאת, הולנדר העידה שקיימת הפרדה ברורה באסותא בין השכר המשולם עבור המשרה המוגדרת של הרופא לבין השכר המשולם עבור סל טיפולי המכון, ובכלל זה הזרקות. השכר עבור הזרקות הוא תמורה נפרדת ונוספת לשכר המשרה, המחושבת לפי כמות. היא אף ציינה שחלק מהרופאים המבצעים הזרקות פועלים כרופאים עצמאיים. כך, שבפועל, רופאים שכירים מקבלים שכר עבור ביצוע הזרקות המצוין בנפרד ובנוסף לעבודה במשרה בתלוש השכר, בעוד הרופאים העצמאיים מקבלים שכרם זה באמצעות חשבוניות מס (ס' 6-11 לתצהיר הולנדר). באסותא הנהוג והמקובל כפי שהדבר נעשה עם רופאים עצמאיים שהשכר בעד ההזרקות כולל בחובו "את כל התשלומים הנלווים וההפרשות שהתובעות היו מקבלות אילו היו מקבלות משכורת בגין אותן הזרקות" (ס' 19 לתצהיר הולנדר). הולנדר, שלא נחקרה על האמור, אף העידה בחקירתה שכל הנוגע לרופאים המבצעים הזרקות תוך עיניות באסותא, הרי שבפועל "רוב הרופאים הם עובדים עצמאיים כנגד חשבוניות"(ע' 13, ש' 1).

התובעות לא חלקו על טענותיה אלה של אסותא שהובאו אף בסיכומיה (ס' 26-28 לסיכומי אסותא), ולא טענו דבר בנוגע לשכר המבוטח הנהוג אצלה, ובעיקר בנוגע לשכר ניתוחי עיניים.

התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני רב משמעות, שיש בו כדי להעיד על כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות, ועל האופן שבו הצדדים עצמם הבינו את החוזה. במובן זה הרי שאומד דעת הצדדים לחוזה, ובייחוד חוזה עבודה מתמשך, נלמד אף על דרך יישומו בפועל (רעא 3961/10 ‏המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות (26.2.12); ע"ע 35193-05-10 אהרוני נ' רשות השידור (6.12.11); בגץ 932/91‏ קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות נ' בית הדין הארצי לעבודה (16.4.92)).

במקרה של התובעות, המדובר בתקופת העסקה ממושכת ורצופה. במהלכה, התובעות הועסקו בביצוע הזרקות תוך עיניות שהוגדרו בתלושי השכר כניתוחי עיניים, שלא היוו חלק מהשכר המבוטח בביטוח פנסיוני (ס' 20 לתצהיר הולנדר). לבית הדין הוגשו תלושי שכר של התובעות עבור השנים 2013-2015 (צורפו כולם כנספחים 1 לתצהירי התובעות). עיון באלה מעלה ששכר התובעות חולק בתלושים לשלוש קבוצות עיקריות: "תשלומים בגין משרה" עליהם נמנו שכר משולב, תוספת שכר רופא, תוספת מומחה, הסכם רופאים 2000; "תשלומים בגין הוצאות"; וכן "תשלומים אחרים" שבהם נכללה תוספת דירוג, תוספת 4%, ורכיב ניתוחי עיניים. השכר המבוטח ממנו ביצעה מכבי הפקדות, וצוין בתלוש השכר בעמודה "ניכויים והפרשות לקופות גמל" כ"סכום בסיס", כלל את הסכומים הכלולים בתשלומים בגין משרה, וכן תוספת דירוג ותוספת 4%. אולם שכר זה, ועל כך התביעה, לא כלל את רכיב ניתוחי העיניים.

אנו מתקשים לקבל את טענת התובעות, לפיה הן לא היו מודעות, במשך תקופת עבודתן הממושכת במכבי ובאסותא, לגובה הסכומים המופקדים עבורן לקרן הפנסיה (פיצויים ותגמולים) ולקרן השתלמות, ובהתאם לכך, שלא היו מודעות אף לגובה הניכויים המבוצעים מדי חודש משכרן עבור זכויות אלה.

בעניין זה, הרי שזהבי אישרה שהיא מקבלת דיווח שנתי מקרן הפנסיה בנוגע לסכומים הצבורים בקופות השונות (ע' 5, ש' 14). כמו כן, שיעור ההפרשות לקרן הפנסיה דווח במסגרת תלושי השכר אלא שהיא מצידה "לא התעמקתי בזה. בתלושים של המשכורת" (ע' 5, ש' 24), על אף שמחלק הגדול של הכנסתה החודשית לא בוצעו הפרשות סוציאליות (ע' 6, ש' 1). זהבי אף הודתה לבסוף שהייתה מודעת לכך "שמפרישים, אך לא בדיוק כמה.", ואף הוסיפה שלמעשה חוסר ידיעתה נבע מכך שלא ידעה כיצד מבוצעים החשבונות האמורים (ע' 6, ש' 10). בדומה אף אין בידינו לקבל את טענת ליפשיץ בעדותה שאינה יודעת מהם הסכומים ואחוזי השכר שאותם היא הפרישה והפקידה עבור רכיב התגמולים, ובכלל זה כי הדבר לא הוסבר וכי ""לא יודעת כה [כמה] אחוזים מהמשכורת יורד לי לכל מיני תגמולים" (ע' 8, ש' 10; ע' 9, ש' 1).

נוכח האמור, אנו קובעים שלא הוכחה הסכמת הצדדים לכך ששכר ניתוחי העיניים הוא חלק מהשכר המבוטח בעדו אסותא מחויבת בביצוע הפרשות סוציאליות.

בכך לא מסתיים הדיון, שכן לצורך בחינת זכאות התובעות לביצוע הפרשות סוציאליות לקרן פנסיה, יש להבחין בין זכאות הנובעת מהוראות הסכמיות שבין הצדדים, לבין זכאות הנובעת מהוראות צו ההרחבה הכללי לפנסיה. כידוע, עם כניסתו של הצו הכללי לתוקף, בתחילת 2008, נקבעה זכותו של כל עובד לביטוח פנסיוני, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בצו, תוך שנקבע שהשכר המבוטח יהא שכר העובד ורכיביו כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים והתקנות שהותקנו על פיו. זאת, עד גובה השכר הממוצע במשק.

אין חולק שמכבי ובהמשך אסותא ביצעו הפקדות עבור התובעות ברכיב התגמולים בשיעור 6% על פי הוראות חוזה העבודה. שיעור הפקדות זה עולה ממילא על גובה ההפקדות לתגמולים המחויבות על פי צו ההרחבה בשנים 2008-2013, שעמד על שיעור זה רק החל משנת 2014.

בפני בית הדין הובאו נתוני שכר של התובעות בתלושי שכרן רק עבור השנים 2013- 2015. התובעות ערכו בתצהיריהן ממוצע של השכר הפנסיוני בפועל, שכונה בתלוש השכר, "סכום בסיס", שממנו חושבו בפועל זכויותיהן הסוציאליות, עבור התקופה מרץ 2013 – מרץ 2015. לפי תחשיבן, השכר הפנסיוני הנ"ל של זהבי היה 13,371 ₪ (נ' 28 לתצהירה), והשכר הפנסיוני של ליפשיץ היה 8,629 ₪ (ס' 31 לתצהירה). בסיכומיהן, התובעות חישבו את הפרשי הזכויות על בסיס שכר פנסיוני זה (סעיף יג' לסיכומים).

שכר הבסיס הממוצע על פי נתוני השכר שבתלושים לא הוכחש או נסתר על ידי אסותא בסיכומיה. אסותא התייחסה בטיעוניה רק לחישוב השכר הקובע הנטען על ידי התובעות (ס' 45.3 – 45.5 לסיכומיה). נוכח האמור, אנו קובעים ששכרה זה של זהבי היה 13,371 ₪, ושכרה של ליפשיץ היה 8,629 ₪.

באשר לתביעת זהבי, הרי שהשכר הפנסיוני עולה על השכר המבוטח על פי צו ההרחבה. מה גם, ששיעור ההפרשות על פי צו ההרחבה עמד על 6% רק מיום 1.1.14, בעוד שלזהבי בוצעו הפרשות בשיעור 6% עבור כל התקופה. נוכח האמור, אנו דוחים את רכיב תביעתה לתשלום הפרשי תגמולים בקרן פנסיה.

באשר לתביעת ליפשיץ, הרי ששכרה הממוצע עולה על השכר המבוטח על פי צו ההרחבה בשנים 2008-2012, מה גם, ששיעור ההפקדות על פי צו זה היה נמוך משיעור הפקדות של 6%. על כן, אין ליפשיץ זכאית להפרשים בעד תקופה זו.

באשר לשנת 2013, השכר הפנסיוני על פי צו ההרחבה על 8,828 ₪, ושיעור ההפקדות על 5%. משכך, עמד שיעור ההפקדות המירבי החודשי על פי צו ההרחבה על 441 ₪, ושיעור ההפקדות הממוצע הנטען על 518 ₪, ועל כן אין זכאות לגבי שנה זו.

בשנת 2014, עמד השכר הפנסיוני המירבי על פי צו ההרחבה על 9,089 ₪, ובשנת 2015, על 9,260 ₪, ושיעור ההפקדות עמד, כאמור, ממועד זה על 6%, ובשקלים 545 ₪ (9,089 ₪ X 6%), ומשכך ההפרש החודשי לו זכאית ליפשיץ הוא 27 ₪, ובסך הכל בעד כל השנה 324 ₪.

בשנת 2015, שיעור ההפקדות החודשי על פי צו ההרחבה עמד על 556 ₪ (9,260 ₪ X 6%), ומשכך ההפרש החודשי הוא 38 ₪, ובסך הכל בעד כל השנה 114 ₪.

מכאן, שליפשיץ זכאית לפיצוי בגין ביצוע הפקדות בחסר בסך 438 ₪ (324 + 114).

אשר לתביעה להפרשים בגין הפרשות לקרן השתלמות – הדיון שערכנו לעניין הפרשות לקרן פנסיה נכון רובו ככולו גם לכאן. התובעות לא טענו לקיומה של הוראת דין או הסדר המקימה את זכותן זו. אשר לטענה החוזית, התובעות שטענו בתביעה לקיומו של הסכם עבודה המקים את זכותם זו, טענו בעניין זה בסיכומיהן רק כי "על פי תנאי עבודתן" היה על אסותא להפקיד בעדן לקרן השתלמות משכר ניתוחי העיניים (ס' 55 לסיכומיהם), וכבר הגענו למסקנה שלא כך היה נהוג באסותא. למעלה מהנדרש נציין שבהסכם העבודה של ליפשיץ מיום 30.5.1985, אף לא נקבעה זכות לביצוע הפקדות לקרן השתלמות. נוכח האמור, התובעות לא הוכיחו ששכרן עבור ניתוחי עיניים הוא חלק מהשכר המבוטח בקרן השתלמות. משכך, תביעתן זו נדחית.

שעות השתלמות

ליפשיץ טענה בתביעתה לתשלום תנאים נלווים עבור "שעות השתלמות". לטענתה, היא הייתה זכאית ל"שעות השתלמות" באופי יחסי גם עבור משרה חלקית. עד שנת 2011 חושבו שעות השתלמות כחלק משיעור המשרה, ובעדן בוצעו כל התשלומים הנלווים עבור משרה. ברם, מיום 1.3.11 לא חושבו שעות ההשתלמות כחלק משיעור המשרה שלה, ומשכך היא לא קיבלה בעדן תשלומים נלווים. בהתאם לשיעור המשרה, תבעה ליפשיץ תשלום תנאים נלווים עבור התקופה 1.3.11- 31.3.15, בסך 10,754 ₪.

אסותא הכחישה את זכאותה לשעות השתלמות או כי שולם לה עבורן. כמו כן, היא הכחישה את מקור זכאותה לכך ואת תשלומן בפועל עד שנת 2011. עוד טענה שממילא לו הופסק תשלום זה בשנת 2011, הרי שיש לראות בליפשיץ כמי שהסכימה לשינוי שחל בתנאי העסקתה.

ליפשיץ טענה בכתב התביעה שמשרה מלאה באסותא היא בהיקף של 40 שעות עבודה שבועיות, מתוכן 4 שעות השתלמות שבועיות. כפועל יוצא, כך טענה, היא זכאית לשעות השתלמות באופן יחסי לשיעור משרתה. ברם, ליפשיץ לא פירטה בתביעתה, ואף לא בעדותה ובסיכומיה, מהו המקור החוקי או ההסכמי ל"שעות השתלמות". ככל שהיא ביקשה להוכיח זכאותה זו על סמך עצם הענקתה בפועל עד שנת 2011, הרי שהיה עליה להביא תימוכין לכך, אלא שהיא לא עשתה זאת. כמו כן, לא הובהר האם ליפשיץ עומדת בתנאים לזכות הנטענת על ידה ל"שעות השתלמות". נוכח האמור, רכיב התביעה נדחה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה. אסותא תשלם לתובעות את הסכומים הבאים:

לתובעת זהבי פיצויי פיטורים בסך 410,471 ₪.

לתובעת ליפשיץ פיצויי פיטורים בסך 472,202 ₪.

שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.15.

בנוסף, אסותא תשלם לתובעת ליפשיץ פיצוי בגין הפקדות בחסר לפנסיה בסך 438 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.14 (כמחצית התקופה).

אסותא תשלם לכל אחת מהתובעות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ז' אב תשע"ז, (30 יולי 2017), בהעדר הצדדים.