עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בשתי תביעות רכושיות שהגישו איש ואישה האחד כנגד רעותו.
הרקע ותמצית הטענות .
- למען הנוחות, ומאחר וכל אחד מהצדדים הוא גם תובע וגם נתבע, יכונו הצדדים "האיש" או "האישה" לפי העניין.
- האיש הגיש את תביעתו (תמ"ש 34814-11-14), ובה עתר לסעדים רכושיים שונים לפירוק שיתוף במקרקעין ואיזון משאבים.
- האישה הגישה מטעמה תביעה ל"סעד" הצהרתי רכושית , הגנה על זכויות (תמ"ש 34495-07-15).
- האיש טען, כי לצדדים 2 דירות, דירה אותה רכשו ברחוב ש., דירה אותה קיבל ללא תמורה מהוריו ברחוב ב.
- לטענת האיש, הדירות ניתנות לחלוקה בעין ביניהם, ולטענתו הוא זכאי לקבל לידיו את הדירה ברחוב ב. אותה ירש מהוריו.
- לחילופין, לטענת האיש, במידה שהאישה לא תסכים להסדר של חלוקת הדירות ביניהם, יהיה זכאי הוא לטענתו לפירוק שיתוף בדירות בהתאם לדין.
- הדירה ברח' ש. נרכשה ע"י הצדדים, לטענת האיש ההלוואה המובטחת במשכנתא שולמה מחשבונו וכיום הדירה מושכרת וכספי השכירות מועברים לח"ן האישה.
- האיש הוסיף וטען, כי בשנת 2003 הועברה לבעלות הצדדים דירת אמו, ואילו אמו עברה לגור בדירה ברחוב ****, הצדדים עברו להתגורר בדירה ברח' ב., אך בערוב ימי אמו של האיש, דרשה האישה כי האם תצא מן הדירה.
- האיש פירט בתביעתו את החברות שהקים במהלך נישואיו לאשה וביקש שיאוזן הרכוש בינו לבין האישה ובין היתר על העברת החברות שאינן פעילות לאשה, ומינוי אקטואר שיורה על איזון הרכוש בין הצדדים.
- מנגד, כפרה האישה בהגנתה, בטענות האיש בתביעתו.
- לטענתה של האישה, היא מבוגרת מהאיש ב-6.5 שנים, ובעת הגשת ההגנה היא בת 63, כל חייה עסקה בגידול הילדים והייתה בבחינת "בן הזוג הביתי", תוך שוויתרה על קריירה לטובת התא המשפחתי.
- לטענתה של האישה, בשים לב לנסיבות חייהם של הצדדים, יש לדחות את תביעת האיש, ולחילופין, להורות כי "..חלוקת הרכוש המשותף לא תהיה בחלקים שווים בין הצדדים אלא בחלקים שאינם שוויוניים כך שהאישה תירשם ותהיה הבעלים היחידי של הדירה בב. אשר תשמש אותה ואת הילדים והנכדים כשיהיו.. וכן תהיה זכאית ל-80% מכל זכות משותפת, והבעל יישא בכל החובות המשותפים.."
- האישה הוסיפה וטענה כדי לתמוך בטענתה לחלוקה לא שוויונית של משאבי הצדדים, עקב העובדה שלטענתה האיש פיזר כספים משותפים לטובת המאהבת שלו, הגברת ..., ועקב העלמת הכנסות מצדו, ובכלל עקב העובדה שהאיש נוהג בפזרנות בעוד היא חיה "מהיד לפה".
- האישה הוסיפה טענות לרוב, המתייחסות לטענה להתנהגות האיש, והמצדיקות לטענתה את איזון המשאבים ביניהם בשיעור לא שוויוני.
- האישה בתביעתה טענה, שלפי בקשת האיש ויתרה על הקריירה שלה, ונשארה בבית להתמסר לגידול הילדים, וכך הפכה "בן הזוג הביתי". לדבריה, האיש התחייב כלפיה "..שלעולם לא תרגיש שהיא מפסידה בגלל הישארותה בבית ומחויבות זו לעולם לא תגבר. זו הייתה ההסכמה המשפחתית, זה היה ההסכם המשפטי והמוסרי בין הצדדים".
לטענתה של האישה, האיש לא יכול להתנער ביום ממחויבותו. מחויבות זו הינה משפטית ואף מוסרית, לטענת האישה, "מדובר בהסכם משפחתי מחייב לכל דבר ועניין".
- האישה טענה שהאיש מפזר את כספי המשפחה, מעלים ממנה הכנסות ומפזר את החסכונות של הצדדים לשימושים לא ברורים, ואף יוצר כלפי האישה מחנק כלכלי.
- לפיכך, תבעה האישה וכי יינתן פס"ד הצהרתי לפיו כל הנכסים מכל מין וסוג שנצברו ע"י האישה או האיש, שייכים לשניהם, לאסור על האיש לעשות דיספוזיציה כלשהי במניות שבבעלותו או בחברות, לחייב את האיש לשלם לאשה סך של -.1,853,807 ₪ שהיא צירוף הסכומים שהעלים ממנה, ולקבוע כי הזכויות בדירה בב. יירשמו על שמה. עוד ביקשה האישה למנות אקטואר וחוקר חשבונות כלכלי שיחקור את החברות, השותפויות והקשרים העסקיים של האיש, וכי תהיה גישה לכל המסמכים הנוגעים לכך, ועוד ביקשה כי האיש יגיש תצהיר מפורט בו יפורטו מלוא זכויותיו וכספיו מכל מין וסוג שהוא.
- מנגד, כפר האיש בכתב הגנתו, בטענות האישה בתביעתה.
- לטענת האיש, תביעת האישה לוקה בפגם פרוצדוראלי מהותי, ומאחר שהוא הגיש כבר תביעה רכושית, יש לסלק את תביעת האישה על הסף.
- לטענת האיש בהגנתו, אין בסיס לתביעה, והיא נועדה רק למטרת הוצאת כספים ממנו. לטענתו של האיש, כאשר הכיר את האישה, היא עבדה בחנות ספרים והוא היה זה אשר דחף את האישה ללמוד קורס תכנות בבית ספר ***"כמקצוע מכניס ומבוקש, וסייע לתובעת בלימודיה ולסיים את הקורס"..
לטענתו, האישה גם עבדה במקצוע זה, אך אחר כך, משיקוליה היא, החליטה לנטוש את מקום עבודתה כשכירה, ועברה לעבוד כעצמאית בשותפות עם האיש.
- האיש הוסיף, כי כל השנים הפציר באשה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, אך היא סירבה בתוקף. לטענתו של האיש, הוא לקח חלק פעיל בגידול הילדים.
- האיש הכחיש כי היה הסכם כלשהו בינו לבין האישה, בין בכתב ביד ובין בעל פה, כי היא תוותר על פרנסתה ומקצועה ותשב בבית.
- עוד טען האיש, כי הוא גר בדירת אמו של 2 ח', ישן על ספה בסלון, משתכר כ-5,000 ₪ ולא מופרש עבורו כל חיסכון פנסיוני כבר שנים מאז 2008, ולעסקיו היום אין כל הכנסה משמעותית פרט לפעילות ייעוץ. האיש הכחיש, כי יש לו מאהבת.
- בנסיבות אלה, ביקש האיש לדחות את תביעת האישה.
דיון
תביעת האשה : (34495-07-15)
מבוא דיוני.
- עיון בתביעת האישה מראה, כי הסעדים אשר התבקשו בה כלל אינם ברורים : התבקש פס"ד הצהרתי, כי כל הרכוש "שייך לאשה ולבעל".. זה אינו הסעד הנכון, האישה הייתה צריכה לתבוע, כי כל הרכוש הוא רכוש בר איזון בין הצדדים.
- לאור שנת נישואי הצדדים, חל על הצדדים המשטר הרכושי, שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, ולפיכך התביעה הנכונה שהיה צריך להגיש היא תביעה לאיזון משאבים, וכאשר מוגשת תביעה כזו, אין מקום לבקש סעד של פסק דין הצהרתי. לעניין הסעדים הנכונים אותם ניתן לבקש בתביעה לאיזון משאבים, ראה פסק דינה של כבוד השופטת ארבל בע"מ 492/06 פלוני נ' פלונית (05.06.06) (פורסם במאגר "נבו").
- ואם בתביעה לאיזון משאבים עסקינן, אין מקום לבקש ביחד גם "נקיטת סעדים" – לכאורה על פי הוראת סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, וגם לאיזון משאבים, כסעד כולל בתביעה.
- עוד אוסיף, כי הסעדים המפורטים בתביעה, אינם קונקרטיים דיים: כך האמור בסעיף 47.4 "להשיב לאשה את כל המתנות והעבודות שנטל ולחילופין לשלם לה את הסך של 750,000 ₪... וכך גם באשר לסעד הכספי הנתבע בסעיף 47.3 בסכום כולל של 1,853,807 ₪".
למעשה האישה מפנה לסעיף 42, שזו בעצם תביעת השבה שלטענת האישה נטל האיש במשך השנים ככל הנראה מ-2003, כספים רבים שאת השבתם תבעה בתביעתה, מבירור עם המזכירות עלה, כי לא שולמה אגרה בתביעת השבה זו, ולא ברור לי האם תבעה האישה את מלוא הסכום, או רק את מחציתו, והאם שולמה מלוא האגרה בגין תביעת ההשבה.
- בשולי ראש פרק זה של המבוא הדיוני, יופנה לפרוטוקול של 20.09.2016, ובעקבות ההתנהלות של האישה שלא הגישה תצהיר עדות ראשית במועד, נאלצתי לדחות (באופן חריג) את מועד ההוכחות מ-20.09.16 ליום 26.04.17, וחבל שכך.
עוד אציין, כי גם בסיכומיהם הרבו הצדדים לצטט את כתבי טענותיהם הארוכים , וגדשו הסיכומים בפרטים עובדתיים על פי הרוב בלא שאלה הוכחו כלל ועיקר, כאשר כמעט לא התייחסו אל ההיבטים המשפטיים.
האם היה "הסכם משפחתי" בין הצדדים, ומה נפקותו ?
- כזכור, טענה האישה, כי בשנת 1985 היה בין הצדדים הסכם, לפיו הקמת המשפחה כרוכה בכך שהיא תהיה בן הזוג הביתי, וכי לאיש יש מחויבות תמידית כלפיה.
אצטט מתוך סעיפים 3-5 בתצהיר עדותה הראשית :
"3. הסברתי לט., שביקש ממני שוב להקים בית ומשפחה שלא אוכל לוותר על דאגתי לעצמאות כלכלית, וגם הבהרתי שלא מוסרי לגדל ילדים ללא ליווי מלא של הורה בבית.
היה ברור לי, שלא אוכל להביא ילדים למציאות של הורים שחוזרים מאוחר מעבדותם, ומותירים אותם בבית ריק, חוויה שאותה חוויתי בילדותי ולא רוצה שילדיי יחוו אותה.
- .. המפנה חל כשט. הציע את מבנה ההסכם המשפחתי המוריש מהתחייבות של כל אחד מהם לשני – לעולמים, ככלים שלובים : כדי שאחד מהם יוכל לוותר על הקריירה שלו לטובת השני :
המחויבות היא תמידית : בדיוק כמו הילדים, בן הזוג שנשאר בבית חשוף לחיוב ללא משאבים, שהוא מביא לעצמו, לא נהנה מחיי המקצוע שבחר, וללא הרשת החברתית והמקצועית של האנשים שיפגוש תוך כדי עבודתו.
מעבר לכך, הוא מותיר עצמו תלוי בבן זוגו באופן מוחלט.
- לא הצלחתי לעמוד מול הלחץ של ט. והסכמתי לדרישות ט. להתחתן, לוותר על ההפלה ולהביא לעולם את התינוק. הצעתי לט. כי הוא יגדל את הילדים שחשוב לו כל כך שאלד, ואני אפתח את הקריירה וזאת הואיל והייתי במסלול נסיקה, ותוכניותי לפרוץ קדימה.
ט. ביקש ממני שאאפשר לו לפרנס את המשפחה, ושאני, על אף כשרונותי הברורים, אשאר בבית עם הילדים בטענה שהוא סומך עלי בגידולם יותר מאשר על עצמו.
אחרי הבהרות והצהרות של ט., המבין את גודל הוויתור, נולדה המחויבות ההדדית לכך שהילדים לא יינזקו וגם הקריירה.
הצדדים מתחייבים איש לרעהו בהסכם לשמור על התא המשפחתי ולא לפרקו (אבי פורק את הבית כדי לחיות עם אישה אחרת) מאחר שברגע שמביאים ילד לעולם מתחייבים לשמור ולא לפרק את המשפחה הגרעינית לתמיד. בנוסף התחייב הבעל לדאוג למ. לכל ימי חייה."
- מנגד, בסעיף 11 לכתב הגנתו, הכחיש האיש את טענת האישה בדבר "הסכם" בינו לבין האישה, בין בכתב ובין בעל פה.
אצטט להלן האמור בסעיף זה על ידי האיש :
"הנתבע יטען כי מעולם לא היה הסכם בינו לבין התובעת בין בכתב ובין בעל פה, לפיו התובעת תוותר על פרנסתה ומקצועה ותשב בבית. הנתבע גדל בבית בו שני הוריו עבדו לפרנסתם – ומעולם לא דגל בתיאוריה לפיה על האישה לשבת בבית.
יוסבר בזאת, כי שנזכר בכתב התביעה שהגיש הנתבע – כי כאשר היה הנתבע תחת לחץ כבוד במרפאה בו ביקשה התובעת להפיל את העובר, בנם הבכור, נאלץ התובע תחת לחץ קשה ואיום הפלה המידי, להסכים לכל מיני דרישות שהציבה התובעת בעל פה כתנאי לשמירת ההיריון, וזאת מתוך מצוקה נפשית קשה ומהטעם היחיד שכל רצונו היה להפוך לאב, וכבן זוגה של ידועתו בציבור במהלך 5 השנים הקודמות. לפיכך, אין לראות בהסכמות אלה כעניין מחייב כלל ועיקר, מאחר שהתקבלו תחת לחץ נפשי ולא שניתנה לו שהות לשקול וללמוד משמעויות ההסכמה.."
- בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני, אף היא מאשרת שהיו הסכמות כלשהן, אך תוכן הסכמות אלה אינו ברור כלל ועיקר. האיש ענה על כך בחקירתו הנגדית :
"..לא מאשר. הייתה הסכמה בעל פה תחת אולטימטום, עמדה להפיל את הילד שלי, היא החליטה לא להמשיך את ההיריון מבלי ששאלה אותי ותחת אולטימטום זה,
הכתיבה לי תנאים. התנאים היו כדלקמן : 1. שרק אחד מאתנו מפרנס והשני נשאר בבית לגדל את הילד עד השעה 16, החל מהשעה 16:00, המפרנס צריך לחזור הביתה ולהשתתף בגידול של הילד. אני הייתי המפרנס בכל מקרה באותה תקופה, כך שלא הייתה שאלה, זה היה האולטימטום שאם זה ככה – בסדר, אם לא – הפלה.."
- אני סבורה, כי הצדדים קיבלו על עצמם, באופן כללי, על פי אורח חייהם, כי האישה אכן תהיה בן הזוג הביתי, ואכן גם בפועל הייתה האישה בן הזוג הביתי.
- מעבר לאמור לעיל, אין האישה יכולה להישען על קיומו של "הסכם בעל פה" בין הצדדים, ולטעון להפרתו ולתקבולים המגיעים לה עקב כך. כידוע, בכלל הסכם בין הצדדים בכל ענייני המשפחה טעון אישור בבית המשפט (ראה תקנה 258 כ"ו לתקסד"א התשמ"ד – 1984, במיוחד אמורים הדברים באשר להסכם ממון בעל השלכות כלכליות על הצדדים.
כידוע, קובע סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 : "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון) ושינוי של הסכם זה יהיה בכתב".
וסעיף 2 לחוק יחסי ממון, אף מדגיש : "2א. הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין) וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור"...
אמור מעתה : משלא נכרת הסכם בכתב, ואף לא אושר בבית המשפט, אין "להסכם" הנטען נפקות ביחסי הממון שבין בני זוג.
העלמת הרכוש הנטענת ע"י האשה ותביעתה הכספית .
- כזכור, טענה האישה בתביעתה, כי האיש העלים כספים מן החשבונות המשותפים של הצדדים. בסעיף 15.3 לתביעתה, טענה כי נטל סך של 535,000 ₪ "ששילמו בני הזוג עבור הדירה בב. לאמו", וכך נטל 590,000 ₪ שהועברו לט. בשנת 2013. לטענתה של האישה, האיש גם העביר כספים לאשה אחרת שהייתה המאהבת שלו.
בסיכומיה, צמצמה האישה את טענתה, ואמרה כי היא מקבלת את גרסת האיש ש"הצדדים שילמו לאם מחיר מלא על הדירה בב., הבעל משך למעלה מ-121,000$ (למעלה ממחצית הדירה בב. – דהיינו ממש את חלקו בדירה).."
לכאורה, נשארה אפוא האישה בטענתה שהאיש משך מהחיסכון המשפחתי והעביר לחברה בבעלותו סך של 590,000 ₪.
- אקדים ואומר, כי עיון בתשתית הראייתית שהונחה בפני, אינו תומך בטענת האישה.
- אם אכן היו העברות כספים מחשבונות הצדדים, לחברה שמניותיה מוחזקות בידי האיש, או בידי האישה, או אפילו בשם שניהם, (והן מקור הכנסה למשפחה) – אין בכך כל פגם אם החברות עצמן יהיו בנות איזון בין הצדדים...
- רוב רובה של חקירת האיש התייחסה רק לכספים בגין הדירות, ולא עסקה כלל ועיקר ב"הבטחה" הנטענת. אציין שהחקירה הייתה ארוכה ומייגעת וירדה לפרטי פרטים בכל הנוגע לדירות, לעבודה ולהתנהלות בבית, בלא התייחסות לטעות "ההברחה" שנטענו ע"י האישה.
בנסיבות אלה, וכיוון שהאיש הכחיש את נושא ההברחות, טענתו לא נסתרה.
זאת ועוד : כאמור, התובעת לא סיפקה סימוכין באשר להברחות הנטענות.
- המסקנה – תביעת ההשבה, או הטענות באשר ל"הברחה" – נדחות. (סעיף 41 ו-42 לתביעת האישה).
- הוא הדין באשר לנטען בסעיף 44 לתביעת האישה, אשר בו טענה, כי מתנות אישיות שהוענקו לה ע"י אמו של האיש בשווי 750,000 ₪ נעלמו, והיא תובעת השבתן ממנו.
האישה לא סיפקה ולו בדל של הוכחה לא על שווי המתנות ולא להוכחת טענתה שידו של האישה הייתה בגזלת מתנות אלה. אני דוחה אפוא גם את הסעד הנתבע בסעיף 44 לתביעה.
- בשולי האמור בראש פרק זה, אוסיף כי האישה לא שילמה אגרה באשר לתביעתה הכספית או לתביעת ההשבה. תביעת השבה, ככל תביעה כספית טעונה תשלום אגרה, ואילו האישה שילמה את האגרה הרגילה בגין תביעה רכושית, היינו תובענה לאיזון משאבים.
כמתחייב מתקנה 2 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות) תשנ"ו - 1995 :
"לא יזקק בית המשפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד ההליך האגרה הקבועה בתוספת הראשונה, ואגרת פרוטוקול הקבועה בתוספת השנייה..".
כפי שהראיתי לעיל, פריטי התביעה הכספית או תביעת ההשבה נדחו לגופו של עניין, אך לא התעלמתי גם מהיבט זה.
- המסקנה : התביעה הכספית ו/או תביעת ההשבה כפי שהראיתי לעיל – נדחות.
ה"יום הקובע" .
- הצדדים לא השכילו להסכים על יום קובע, לפיכך, אני נאלצת לקבוע גם את המועד הזה לאחר ששמעתי את הראיות.
- כאשר שאלתי את הצדדים – נעניתי על ידי ב"כ האישה כי היום הקובע צריך להיות "לכל הפחות מועד (של) הגשת התביעות", וע"י ב"כ האיש : "לעמדתנו מהיום שעזב את הבית באוקטובר 2013". (ראה עמוד 7 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.2017).
ב"כ האישה ענה מיניה וביה, כי האיש הודיע על כוונתו לעזוב באוקטובר 2013, אך לא עזה את הבית.. והדברים גם נתמכים בתשובה שנתן האיש בחקירתו הנגדית, כי עזב את הבית לבית אמו "בסביבות יולי 2014" (ראה עמוד 8 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.2017).
- כידוע, על פי הפסיקה, שלושה מועדים באים בחשבון לקביעת "היום הקובע" (או "יום קובע")
בין הצדדים, אשר הרכוש שייקבע כי הוא בר איזון, יאוזן מיום הנישואין עד אליו :
יום הגשת התביעה הראשונה, יום הגירושין, או היום שבו הפרידו הצדדים מגוריהם.
הצדדים עוד לא התגרשו, וככל שהבנתי האישה הינה מסכימה להתגרש, ותאריך עזיבת הבית ע"י האיש אינו ידוע במדויק (הוא אמר "בסביבות יולי"). לפיכך, אני קובעת כי היום הקובע הוא 17.11.2014, מועד הגשת תביעת האישה (תמ"ש 34814-11-14) שהיא התביעה הראשונה שבין הצדדים.
אורח חיים הצדדים .
- הצדדים נישאו ב-12.03.1985, וכל אחד מהם הפליג בתיאורים מפורטים עד מאד לסיבת הנישואין, ולאופן התנהלות הצדדים במהלכם.
- לצדדים טענות רבות האחד כלפי רעהו, וככל שהפליגו הצדדים בתיאוריהם, כך נראה היה שיש מידה לא מועטה של אובססיביות המאפיינת את יחסיהם. יעיד על כך לדוגמא המוצג בימ"ש/1.
להלן אצטט ממנו חלקים :
"נכתב ב-29/05/06.
- אין הבטחות ללא קיום
- אין איומים – יש הסבר ולאחר מכן תוצאות טבעיות – לדוגמא - לבקש לאכול מעל הצלחת פעם אחת אם לא צלח למצוא הזדמנות ולאחר מכן להסביר. בפעם הבאה לעמוד על כך על אשר היא תבצע בנעימות – לא להתרגש מכלום
- יש להגיד פעם אחת – לאחר מכן תוצאות טבעיות
- אין להתערב בויכוחים של אחרים
- אין לצעוק
- לא לתת לאחרים להשפיל או להעליב – להגן על כבודנו – בזה שתגן על כבודך.
- אין לענות לצעקות של נ.
- אין להשפיל או להעליב בשום מצב – גם כאשר אתה מרגיש נעלב או פגוע – לא לנסות להחזיר
- לא לבצע שום שירותים מיותרים – כל מה שהילדים יכולים לעשות בעצמם – לא לעשות עבורם. לנ. – מחשב, ייבוש שיער, אוכל, סירוק הכינים, הכנת אמבטיה, כביסה, תיק כבד.
- לכבד את רצונם של בני המשפחה.
- בזמן שמשפחה ערה בבית אין עבודה – לא מחשב ולא טלפונים בענייני עבודה – למעט משכורות
- אין להעניש
- לא להגיד לנ. שהיא מתנהגת לא יפה, או ילדה לא טובה
- לא להתערב כאשר מ.מציבה גבולות
- להציב גבולות
- נסיעות לחו"ל יבוצע במסגרת הידברות והסכמה
- לפני הזמנת עובדים או קולגות של ט. הביתה – התייעצות עם מ.
- אם נ. מעליבה – להסתובב עם הגב – אם היא מכה – להסתגר באמבטיה
- לא להביא אורחים אשר אינם מוצאים חן בעיני מישהו מהבית
- לא לשכוח להעביר הודעות
- לא לאחר ולא לאכזב לעולם !
- לא לתת כסף למשפחה שלי – גם אם יבקשו אלא בהסכמה
- לא לענות לטלפונים לאחר השעה 21:30
- כאשר מ. מספרת מצוקות שלה, אין הכוונה שלה שעלי לפעול
- לא לאפשר לנ. לצפות בסרטים שאינם מתאימים לגילה
- כאשר מ. מתקשרת בשיחה ממתינה – לענות !
- אין לשלוח את הילדים לטפל בבעיות של אחרים – לא לתבוע את עלבון אחרים ממשפחתי
- מ. משוחררת מכל מחויבות כלפי משפחתי
- לא להשתגע ולא להאשים אחרים בהתנהגותי
... "
- אין ספק שבמהלך חייהם קיימו הצדדים חיי משפחה ומשק בית משותף, והייתה להם כוונת שיתוף מפורשת.
- הצדדים שניהם הסכימו, כי לא חיו בהפרדת רכוש. כך אמר האיש בעמוד 13 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.17, ואילו האישה טענה, שהדירה ב******הייתה שלה מלפני הנישואין, ולגבי יתר הרכוש טענה שהוא משותף.
- המסקנה העולה מן המקובץ – ניתן להסיק כוונת שיתוף מאורח חייהם של הצדדים.
שמירת זכויות והסעדים המבוקשים בתביעת האישה .
- בסעיף 46 לכתב תביעתה, טענה האישה כך :
"התובעת תטען כי הואיל והצדדים נישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973, והואיל הצדדים לא ערכו הסכם יחסי ממון, הרי שהמשטר הרכושי שיחול על הצדדים יהיה הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק לפי סעיף 8 כמפורט בכתב הגנתה, ואולם הואיל תביעה זו היא לשמירה על זכויות, אין עותרת האישה כעת לאיזון אלא להגנה על הזכויות וככל ויגיע מועד לאיזון תפרט טענותיה..".
- העולה מכאן – אין האישה רוצה כלל בשלב זה איזון משאבים, ולפיכך – וגם מטעם זה – אין מקום לתת פסקי דין הצהרתיים על כל הרכוש וכו' וכו', (כמפורט בסעיף 47.1), כאשר תרצה האישה לאזן משאבים, תעתור לכך.
- הלכה למעשה, ביקשה האישה 3 סעדים במסגרת שמירת הזכויות :
(א) איסור דיספוזיציה : בחברות, ובחשבונות הבנק שלהן – סעד זה הוא מרחיק לכת ולא מידתי, בעיקר נוכח העובדה שלא הוכח לפני שהייתה העלמה כלשהי מצד האיש.
(ב) מידע : מידע זה ניתן במסגרת תצהירי רכוש שהוחלפו בין הצדדים.
(ג) מינוי רו"ח חוקר : גם סעד זה לא תוכל האישה לקבל, שכן לא הוכחה העלמת רכוש מצד האיש המצדיקה מינוי רו"ח כזה.
התביעה ל"נכסי קריירה" .
- התביעה המפורטת בסעיף 43 לתביעה לא ברורה : תביעה כזו, מקומה במסגרת תובענה לאיזון משאבים, ולא במסגרת תביעה לשמירת זכויות.
נראה כי האישה מתעתעת בין שני המסלולים, מחד גיסא טוענת במפורש כי אין המדובר בתביעה לאיזון משאבים ומאידך טוענת לאיזון בנכסי הקריירה ועוד ביחס לא שוויוני.
פריט זה נדחה אפוא.
התביעה להשלמת הפרשות פנסיוניות.
- איני מבינה אם כוונת האישה הייתה להורות כך בסעיף 47.9 לתביעה, אך אם זו הכוונה, הפורום אינו נכון, ועליה לעתור במסגרת אחרת.
תביעת האיש (תמ"ש 34814-11-14)
- לעומת האישה, הגיש האיש תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים (תמ"ש 34814-11-14), אגש אפוא לבחון כל פריט מתביעתו בנפרד.
הדירות .
- בתביעתו עתר האיש לפסק דין הצהרתי לפיו שתי דירות הצדדים הינן בבעלות שווה של הצדדים, וכן על חלוקת הדירות בין הצדדים ולחילופין להורות על פירוק השיתוף ביניהן.
הדירה ברחוב ש.. (תת חלקה .. בחלקה .. בגוש ..., להלן ולעיל : "דירת ש.")
- האיש טען בתביעתו, כי הדירה ברחוב ש. בת"א נרכשה בסמוך לנישואי הצדדים, מומנה ברובה על ידו, לרבות השיפוץ שנעשה בה, והזכויות בדירה נרשמו על שם האישה, משום שלרווקים מעל גיל 27 ניתן מענק משתלם, ועוד טען, כי מכר דירה אחרת ובעזרת חלקו בכספי התמורה, שילם חלק נפרד מעלות רכישת הדירה.
מנגד, טענה האישה כי רכשה את הזכויות בדירה קודם לנישואיה עם האיש, וכי אביה נתן לה כספים לרכישה עקב מכירת דירת סבה, ומשום שרצה להבטיח את עצמאות האישה, כי "שלא תתגלגל", כדבריו, בדירות שכורות.
- השאלה הראשונה אפוא בה עלי לדון ולבחון לאורה את התשתית הראייתית, אשר הונחה בפני האם דירת ש. משותפת לצדדים אם לאו.
- כידוע, קובעות הוראות סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, כי :
"הזכות לאיזון משאבים
א. עם התרת הנישואין, או עם פקיעת הנישואין, עקב מותו של בן זוג ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט –
- נכסים שהיו להם ערב הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.."
- הנכסים הנזכרים בסעיף 5(א)(1) זכו בפסיקה לכינוי "נכסים חיצוניים", הגדרה שנטבעה בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 4181/99, 4151/91 בריל נ' בריל, פ"ד נ"ה (4) 709 (אזכיר שפסק דין זה עוסק בהלכת השיתוף ולא במשטר הרכושי שחל עפ"י חוק יחסי ממון).
הפסיקה חזרה וקבעה, כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי, לפי הדין הכללי, לרבות נכס שנרכש ע"י מי מבני הזוג קודם לנישואין.
ראו למשל, פסק דין של כבוד השופטת בייניש, ע"א 7687/04 ששון נ' ששון פ"ד נ"ט (5) 596, בעמוד 615.
- אין ספק שהדירה לכאורה "נכס חיצוני", כיוון שנרכשה קודם הנישואין, השאלה העולה היא, האם עקב הנסיבות נטמעה הדירה ברכושם המשותף של הצדדים אם לאו.
- פסק הדין המוביל בסוגיה היא הלכת אלמונית, בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (פורסם במאגר "נבו"), ממנו אצטט להלן :
"...במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין, וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, נקודת המוצא הינה, כי נכס שמצוי בבעלות כל אחד מבני הזוג, בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות, כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי, החל על העניין, כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין ... נטל ההוכחה מוטל מטבע הדברים על בן הזוג שאינו רשום כבעלים על הנכסים.."
ועוד נקבע בהמשך :
"לעניין דירת מגורים.. גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה, והסירה ביתר קלות בטענת שיתוף בנכס "חיצוני" מכוח נישואין משותפים ארוכי שנים.."
- בהלכת אלמונית (בע"מ 1398/11 (שם)) סיכם כבוד השופט דנציגר בפסק דינו, את הפסיקה בנושא, וכך אמר בין היתר :
"..הנה כי כן, על בן הזוג המבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס ספציפי. מעיון בפסיקה עולה, כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היו "דבר מה נוסף", המעיד על כוונת השיתוף".
- "הסימנים שניתנו" בפסק דין אחרון זה, ניתנו בעיקר בפסק דינו של כבוד השופט עמית, (לאחר הקביעה של כבוד השופט דנציגר) - סימנים לצורך הוכחת "דבר מה נוסף", ולהלן אצטט:
"..לטעמי לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואים על ידי אחד מבני הזוג.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים, אשר יש להביא בחשבון, בדוננו בשאלה, אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים :
- האם הדירה הובאה ע"י אחד מבני הזוג לנישואין ... או נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין ?
- התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
- נסיבות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל, אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים אינם רשימה סגורה וכל מקרה ידון לגופו..."
- לאחר בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני, אני סבורה שהוכח "דבר מה נוסף" מצד האיש, המוכיח את כוונת השיתוף של הצדדים בדירה ברחוב ****, ולהלן אפרט טעמי :
66.1 מועד הרכישה .
הדירה נרכשה ע"י האישה ימים ספורים לפני נישואי הצדדים. [חוזה הרכישה נחתם ב-27.01.1985, כאמור בסעיף 39 לתצהיר עדותה הראשית של האישה, והצדדים נישאו ב-12.03.1985].
66.2 מגורי הצדדים בדירה.
הצדדים התגוררו בדירה זו ממועד הרכישה ועד שנת 2003 כ-18 שנה, שזו תקופה לא מבוטלת.
66.3 מימון הרכישה ועריכת שיפוצים בדירה.
על פי עדות האיש, הוא השתתף בצורה משמעותית במימון הרכישה של דירת ש.. ראה חקירתו הנגדית של האיש בעמוד 12 לישיבת 26.04.17, וכן ראה האמור בסעיף 22 לתצהיר עדותו הראשית של האיש שלא נסתר.
האיש הצהיר בסעיף זה, כי שילם 25,000 דולר, ולאחר מכן עוד 6,000 דולר.
האיש מוסיף ומודה, כ בתקופה הראשונה שילמה האישה את המשכנתא (לטענתה בשנתיים הראשונות לאחר רכישת הדירה שולמו החזרי המשכנתא ע"י אבי האישה, ראה האמור בסעיף 15 לתצהיר עדותה הראשית של האישה), בדיקת נספח 5 לתצהיר עדותו הראשית של האיש מצביעה על כך (דפי ח"ן בנק המזרחי המאוחד).
בדיקת נספח ז' מצביעה על כך, שמחיר הרכישה של הדירה היה סך בשקלים ש"ע ל-55,000 דולר ארה"ב, האיש שילם אפוא לפחות מחצית שווי הדירה, וגם תשלומי המשכנתא (אחרי שנתיים) שולמו מהכנסות משק הבית המשותף.
66.4 הולדת ילדים בדירה.
שני ילדי הצדדים נולדו בדירה *******.
66.5 שיפוצים.
לא נסתרה טענת האיש, כי בוצעו בדירה שני שיפוצים על ידו, במהלך השנים (ראה המשך סעיף 22 לתצהיר עדותו הראשית של האיש, עמוד 9 לתצהיר עדותו הראשית של האיש). האישה הודתה בחקירתה הנגדית בעובדה שנערכו שיפוצים בדירה (ראה חקירתה הנגדית של האישה בעמוד 30 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.17).
66.6 אורח חיי הצדדים (נישואים ראשונים ממושכים ואווירת שיתוף).
יש לזכור שהנישואים של הצדדים הם ממושכים יחסית, הצדדים נשואים מאז מרץ 1985, והאישה גם היום, לאחר שהצדדים נפרדו ב-2014, לא מוכנה להתגרש. ניתן למנות אפוא, לפחות 30 שנות נישואים והולדת שני ילדים משותפים. יצוין שקודם נישואיהם, חיו הצדדים כבני זוג 5 שנים יחד. (בדירה השייכת למשפחת האיש).
אוסיף ואומר, שחרף הנוקשות המאפיינת את אופיים של בני הזוג, וחרף המחלוקות ביניהם והעובדה שדרכם לא תמיד הייתה סוגה בשושנים, והאישה גילתה שתלטנות לא מועטת כלפי האיש (הדבר עולה מאליו מעיון במוצג בימ"ש/1), ניתן לומר שחיי הצדדים התאפיינו במאמץ משותף : הייתה ביניהם חלוקת תפקידים באשר לפרנסה, ובאשר לגידול הילדים.
ההלכה המשפטית גורסת, כי בני זוג שחיו בהרמוניה ובמאמץ משותף תקופה ממושכת, חזקה עליהם, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסים שווה בשווה.
ראה בעניין זה : ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה (1) 561 בעמוד 565.
אמנם המדובר היה בחזקת השיתוף, עקב הלכת השיתוף, אך זו הפסיקה גם שחל עליהם המשטר הרכושי של איזון המשאבים.
אצטט להלן מפסק הדין של כבוד השופט אלון, בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן פ"ד ל"ה (4) 359, דברים היפים לענייננו :
"אם יוכח כי בני הזוג חיו יחדיו לאורך זמן, באורח חיים הרמוני, כשבת הזוג משתתפת במאמץ המשותף בביתה פנימה, בעוד הבעל דואג לצרכי הבית בעסקי יום יום, ייאמר עליהם כי חזקה שהתכוונו לכך, כי רכושם יהיה מקורו אשר יהיה, יעמוד לקניינם המשותף. אין זה כלל בל יעבור, ואפשר בראיות טובות ואמינות לנסות ולסתור חזקה זו, אך כל עוד לא נעשה הדבר ע"י הטוען כנגד החזקה, תעמוד זו במלוא תוקפה."
עוד אוסיף ואומר, כי האישה לא הצליחה לסתור את כוונת השיתוף ולהחריג את הזכויות בדירת ש. ממסת הנכסים בני השיתוף, דווקא תביעתה למחצית מכל הנכסים והזכויות מעידה על כוונת השיתוף הכללית של הצדדים, וכשם שטענה היא בתצהירה כי רכישת הדירה הזו נועדה לשמר את עצמאותה, כך טען האיש (שוב בסעיף 22 לתצהיר עדותו) כי משהסתבר שהאישה הרבה, ביקש רשות הוריו למכור דירה שקיבל עם אחיו במתנה מסביו, וזאת כדי לעזור במימון הרכישה, וכדי שהצדדים, שחיו עוד קודם 5 שנים כבני זוג, יגורו בדירה משלם ולא בדירות שכורות.
יצוין, כי על פי התשתית הראייתית שבפני, אכן האיש מכר דירה אחרת ב-14.1.85 (ראה חקירתו הנגדית בעמוד 13 לפרוטוקול, ישיבת 26.4.17).
66.7 יצירת מצג בפני בן הזוג האחר.
על פי עדות האיש, מעולם לא הציגה לו האישה, כי דירת ש. בה גרו תהיה דירתה שלה בלבד.
ראה תשובותיו לחקירה הנגדית בעמוד 14 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.17 :
"..לא עשינו חשבון כזה, עשינו חשבון שהייתי צריך משכנתא ולא קיבלנו, הנושא של הרכוש כרכוש, היה לי ברור שמדובר במערכת יחסים של אמון ועם הזמן לא תהיה שום בעיה. הופתעתי לגמרי כשזה פתאום הפך להיות נכס שלה בלבד.."
66.8 התנהלות כספית ומאמץ משותף.
האישה ניסתה לשרטט תמונה של הפרדה רכושית לכאורה, כך טענה בחקירתה הנגדית, כי אחרי שנתיים שאביה שילם את המשכנתא, אימה נתנה שיקיים לח"ן החברה, הדברים לא נתמכו בראיות כלשהן, וגם לא נטענו בתביעה או בתצהיר העדות – לא האמנתי להם.
עוד טענה האישה שההתנהלות הכספית בין הצדדים הייתה "נפרדת", אצטט מחקירתה הנגדית בעמוד 26 לפרוטוקול, ישיבת 26.4.17 :
" ש. ניהלת משק בית משותף לכל דבר ועניין ?
ת. ממש לא.
שאלות בית המשפט:
ש. כל אחד קנה את האוכל שלו ?
ת. לא, אבל כל אחד הכניס את שלו, גם כשגרים בתוך דירה של שותפים, צריך להחליט איך משלמים ביחד את המשכנתא, לא את המשכנתא, הארנונה והחשמל, צריך לחלק את זה.
ש. לדעתך, הייתם שותפים לדירה?
ת. אבל, לכל אחד היה את הכסף שלו להתנהל על פי דרכו, זה לא שאני צריכה לנסוע לחו"ל וחושבים אם יש לו מספיק כסף לתת לי, אולי, אבל כל אחד לחוד החליט על עצמו.."
כלומר, גם העובדה שהייתה לכל אחד מבני הזוג ח"ן בנפרד אינה סותרת את קיום השיתוף בין בני הזוג. עובדה היא כי חיו 30 שנה תחת קורת גג אחת, תוך קיום מאמץ משותף.
המלומד המנוח, פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל, קבע בספרו "יחסי ממון במהלך הנישואין" (הוצאת רמות) בעמוד 230, כי הלכה למעשה זה הרכיב המשמעותי, אצטט להן מדבריו :
".. כאשר כל אחד מבני הזוג מילא את חלקו במסגרת חלוקת התפקידים במשפחה, דהיינו השיתוף במאמץ, יש בכך לא רק עדות לקיומם של חיים משותפים, אלא גם מילוי התנאי של אורח חיים תקין. המאמץ המשותף הופך בעצמו לתוכן הנדרש של רכיב אורח החיים התקין.."
ובהמשך :
"..במרכז, עומדת השאלה אם בני הזוג עליהם מדובר, יצרו מערכת יחסים אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בה נוצרת חלוקת מטלות ומשימות. הלכה למעשה, הווה אומר : עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה, ואשר בו מוזכרים המשאבים למען קיום בצוותא."
- העולה מן המקובץ – האיש זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה ברחוב ***, וכמובן שדירה זו היא נכס בר איזון בין הצדדים.
- איני מורה על פירוק שיתוף בדירה בש., שכן במועד הגשת התביעה, וגם במועד כתיבת פסק הדין, אין לצדדים שיתוף, ובהיעדר שיתוף, אי אפשר להורות על פירוק שיתוף. כך בסעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969, פירוק שיתוף זכאי לדרוש רק שותף במקרקעין ולא מי שזכאי להיות שותף במקרקעין.
הדירה ברחוב ב. (תת חלקה ..בחלקה ... בגוש ... (להלן: "דירת ב.").
- דירה זו היא דירה שזכויותיה רשומות ע"ש שני הצדדים, כבר מכאן, נשמעת כוונת השיתוף, ואקדים את המאוחר ואומר, שהאיש לא הצליח לסתור את חזקת נכונות המרשם.
יצוין, כי בנספח הטאבו, נרשמה בשנת 2003 העברה ללא תמורה מאת אמו של האיש אל האיש והאישה בחלקים שווים ביניהם.
- האיש מנסה בכתב תביעתו לטעון, כי אמו העבירה לו את דירת ב. בירושה עוד בחייה, ואף מכנה דירה זו בסעיף 45.2 כ"דירת ירושה", אך הדבר פשוט אינו נכון. האיש אינו זכאי לדירה זו יותר מהאישה, הזכויות בדירה נרשמו על שם שני בני הזוג, ולפיכך היא שייכת לשניהם.
- אין בידי לקבל את טענת האיש, כי לכאורה בחלוקת הדירות בינו לבין האישה, עליו לקבל את דירת ב.. להלן אפרט טעמי :
71.1 האיש מסר כמה גרסאות בהתייחס לדירת ב. :
גרסה ראשונה – שהדירה ניתנה במתנה;
גרסה שניה – שזו "ירושה" שאמו העניקה לו בחיים;
וגרסה שלישית - שהוא פיצה את אחיו על חלקו בדירה.
להלן אצטט מתשובותיו בחקירה הנגדית בעמוד 8 לפרוטוקול, ישיבת 26.4.17 :
" ש. לאור מה שאני שומע מבית המשפט אתמקד, אתה אומר שהדירה בב. ניתנה במתנה, נכון ?
ת. נכון.
ש. אנחנו אומרים לך ששולמו כספים, האם נכון ששולמו כספים לפי שיטתך מאחיך ..?
ת. נכון.
ש. נכון שאמך הייתה אמורה להתגורר בש. עד יום מותה, לשיטתך ?
ת. כן.
ש. האם כסף לאחיך נחשב תמורה ?
ת. לא, אמי החליטה להוריש בעודה בחיים את הדירה לי ולאחי שווה בשווה, אנחנו העדפנו לגור בדירה הזו, הוא גר בדירה שכורה אבל תכנן לעשות משהו אחר, אז ההסכמה הייתה שאפצה אותו על חלקו, זהו.
ש. ולתת מגורים לאמך, זה לא כסף? בעצם בזה שאתה אומר שאמך תגור בש. – זה נותן לה דירה.
ת. ולגור בדירה ההיא זה לא כסף? זה עניין של אישיות.."
הגירסה הרביעית : היא המציאות, הדירה נרשמה ע"ש שני הצדדים בהעברה ללא תמורה, אך ברור שניתנה תמורה : מחצית השווי לאח, ואילו לאם האיש ניתנה זכות מגורים ואכן בהמשך מעומת האיש מול גרסה זו.
אביא הדברים בהמשך הפרוטוקול :
" ש. אני אומר לך שהטענה שלך לגבי ההסכם עם אמך הוא לא נכון ושקרי, כי אין הגיון שמ. תסכים לעניין הזה, כי המשמעות שהיא נותנת את הדירה שלך בש. במתנה לאמך, נכון ?
ת. ממש לא, היא רק נתנה עד סוף ימי חייה, עדיין הדירה של מ., למרות שלא, היא רק גרה שם, לפחות חצי דירה היא קיבלה.."
71.2 הוכח ללא ספק ששולמו תשלומים עבור דירת ב., מחצית השווי לאח, ולאם ניתנה זכות מגורים למספר שנים בדירת ש.
ראה חקירתו הנגדית של האיש בעמוד 9 לפרוטוקול , כן ראה תשובות האישה בחקירה הנגדית האומרת במפורש כי בני הזוג רכשו את דירת אמו של האיש.
להלן אצטט מתשובות האישה בחקירתה הנגדית בעמוד 28 לפרוטוקול, ישיבת 26.04.17 :
" ש. לגבי הדירה בב., האם את יודעת שט. נולד בדירה הזו ?
ת. אה, מה פתאום ? אה, את מתכוונת שנולד בבית חולים ?אה, כן.
ש. האם זה נכון שאת עמדת בתוקף על כך שמחצית מהכספים עבור הדירה הזו יעברו לחשבונה של אמו של התובע ולא באופן ישיר לאחיו המנוח ?
ת. על מה את מדברת? על הטבלה?
ש. על העברת הכספים שאת היית אמונה עליה עבור הדירה
בב, האם זה נכון שהכספים הועברו על ידך לאמו של התובע ולא לאחיו ?
ת. לא.
ש. תוכלי להסביר לי, למה הכספים הועברו לאמו של התובע?
ת. משום שלא הסכמתי ש..אממ.. כשבאתי לעשות חוזה אצל העו"ד, התברר שזו דירה (צ"ל העברה – ש.ג.) ללא תמורה, קמתי והלכתי, מה זאת אומרת? אני לא באתי לקנות דירה במתנה, סיכמנו על מחיר, שאנחנו קונים את הדירה.
ש. את לא משפטנית, נכון ? היה ידוע לך בצורה חד משמעית שברגע שהאם מעבירה את הדירה לבן, זו העברה במתנה ללא תמורה? גם לגבי המיסוי שאת יודעת אותו מצוין, נכון שבגלל טוב לבה של האם, ובגלל העזרה הגדולה שלה ברכישת הדירה בש., היא אפשרה לט., לתובע, ואליו המנוח למכור את הדירה כדי לממן את רכישת הדירה בש., מחצית מערך הדירה הזו.. (נקטעה)
ת. אני מאבדת אותך, תשאלי שאלות פשוטות .
ש. האם הכספים שהועברו עבור רכישת החלק של ... בדירה הועברו לאמו של ט. כי את ביקשת את זה?
ת. אני לא באתי לקבל דירה במתנה, רציתי לשלם את כל המחיר, דרך אגב, גם לא רציתי את הדירה, אבל הסכמתי לקנות את הדירה ב-212 אלף דולר.
ש. כמה שילמתם בפועל ?
ת. 212 אלף דולר, אנחנו לא קנינו מחצית, אנחנו שילמנו 212 אלף דולר, זה היה המחיר של הדירה כולה."
71.3 העולה מן המקובץ, ריבוי הגרסאות של האיש, ודברי האישה, שאכן הדירה נקנתה בתמורה, וממילא אין "ירושה בחיים" כפי שמתנה היא לעולם ללא תמורה.
- ממילא הזכויות בדירה בב. רשומות ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, ולא נסתרה חזקת נכונות המרשם, כך שאין שום חשיבות לשאלה איך מומנה הרכישה.
- אני קובעת שהזכויות בדירה בב. הן נכס בר איזון שיאוזן בין הצדדים.
- אינני נותנת צו לפירוק שיתוף, וזאת כדי לאפשר לצדדים לחלק ביניהם הדירות, וכדי שבמידה שיש הפרש שווי בין הדירות, יאוזן הפרש שווי זה בין הצדדים.
קרן השתלמות זכויות סוציאליות.
- מדרך הטבע, קרנות השתלמויות קופות גמל וזכויות סוציאליות בכלל, נחשבות לחיסכון משפחתי ומן הדין שיאוזנו בין הצדדים.
- כדי להסיר ספק, אמנה זכויות אלה :
76.1 קרן השתלמות בבית ההשקעות "ילין לפידות".
76.2 הזכויות הסוציאליות האחרות בלא יוצא מהכלל הרשומות ע"ש מי מהצדדים ו/או שני הצדדים אף הם נכס בר איזון.
חשבונות הצדדים .
- כל חשבונות הצדדים הם נכס בר איזון, ויאוזנו בין הצדדים, ובין היתר :
77.1 ח"ן משותף של הצדדים בבנק הפועלים המנוהל ע"י חברת אלטשולר שחם.
77.2 ח"ן ע"ש האישה, בבל"ל.
77.3 כל חשבון אחר במידה ויש למי מהצדדים.
החברות .
- כל החברות שהוקמו ע"י האיש הוקמו בתקופת הנישואין, לאחר שהתפטר ממקום עבודתו הקודם, ולפיכך שמשו אלה כמקור פרנסת המשפחה. חברות אלה הגם שבאופן מובהק (ולהבדיל מהדירות) אינן "נכס משפחתי", אך הייתה לצדדים בהן כוונת שיתוף ולפיכך יהיו החברות נכס בר איזון.
- משנה תוקף יש לדברים אלה, כאשר האיש עצמו הסכים לאזן עם האישה את החברות.
- החברות שערכן יאוזן בין הצדדים הן :
80.1 מ.ט.א בע"מ (מניות החברה מוחזקות באופן שווה ע"י הצדדים ) – חברה לא פעילה.
80.2 ו.א (מניות החברה מוחזקת באופן שווה ע"י הצדדים) – חברה לא פעילה.
80.3 חברת ט.(מניות החברה מוחזקות בידי האיש) על כל רכושה, לרבות ח"ן הבנק שבבעלות החברה. כיום נקראת חברת ********* בע"מ.
80.4 חברת *** מערכות בע"מ (מניות החברה מוחזקות באופן שווה ע"י הצדדים) – חברה לא פעילה.
- האיזון ייעשה בכל הקשור לחברות, חשבונותיהן, רווחיהן, וכל אשר להן והקשור אליהן.
מטלטלין.
- כל המיטלטלין המצוי בבית הצדדים או בדירתם יאוזן ביניהם.
שיעור האיזון .
- בסעיף 28 לכתב הגנתה לתביעת האיש, טענה האישה כי "..ב-1981 הלכו הצדדים ללמוד תכנות מחשבים.... למדו קורס בחברת סיון. התובע אינו מהנדס ואינו מהנדס מחשבים, ובכל זאת קשר לעצמו תואר מקצועי שאין לו."
גם לאשה אין תואר אקדמי או מקצוע כלשהו, כלומר "הקריירה" שלהם זהה.
אמת נכון, כי כל השנים האיש הוא זה שפרנס, אך בהתחשב בעובדה שילדי הצדדים הם בני כשלושים שנה, הרי ההחלטה שלא לעבוד ולהתפתח הייתה אישית של האישה.
- האיש טען בסעיף 41 לתצהיר עדותו הראשית, כי הכנסתו ממשכורת היא 5,000 ₪ לחודש. לא הוכח לי שיש לו רווחים מן החברות בסדר גודל העצום ורב לו טוענת האישה, וממילא החברות על כל זכויותיהן ונכסיהן תאוזנה בין הצדדים
- בניגוד לטענת האישה, כי יש בין הצדדים פער משמעותי בהכנסות, הדבר אינו נכון.
"הפער" צריך להימדד בין עבודה אלטרנטיבית אשר הייתה עוסקת בו האישה, אילו בחרה לעבוד. אני מניחה שכמוכרת בחנות ספרים (כפי שלדבריה עבדה) או סייעת לגננת, הייתה משתכרת כ-4,000-4,500 ₪ לחודש, ומכאן אפוא שאין בין הצדדים פער דרמטי בהכנסות.
בעניין זה ראה פסק דיני תמ"ש (ת"א) 52231/09 מ.ב. נ' ע.ב. (1/11/11) (פורסם במאגר "נבו").
- אני קובעת אפוא ששיעור האיזון יהיה כקבוע בחוק מחצה על מחצה.
- עוד אדגיש, כי אמנם היו אלה נישואים ארוכים לצדדים, ואמנם האישה הייתה בבחינת "בן הזוג הביתי", ואולם רכוש הצדדים במלואו יאוזן בשווה ביניהם, ובהתחשב בעובדה שאין ביניהם פער השתכרות דרמטי (שניהם הלכה למעשה חסרי מקצוע), שיעור האיזון אינו צריך לסטות מהשיעור הקבוע בחוק, היינו מחצה על מחצה.
- אני ממנה את רו"ח נתן שטרנפלד משדרות גושן 49, קרית מוצקין, טלפון 04-8731837 (להלן "המומחה") להגיש לי חוות דעת באשר לאופן איזון המשאבים שקבעתי לעיל בפסק דיני, והמזכירות תשלח למומחה את פסק דיני.
להלן ההוראות למומחה :
88.1 שכרו של המומחה ישולם לו מראש ובחלקים שווים ע"י הצדדים.
88.2 המומחה יוכל לפנות לביהמ"ש בבקשה מתאימה למתן הוראות מעת לעת.
88.3 המומחה יקבל מסמך שידרוש ממי מהצדדים.
88.4 חוות הדעת תוגש לבית המשפט לא יאוחר מ-90 יום מהיום, אלא אם תינתן החלטה המאריכה המועד למתן חוות הדעת.
כללי.
- בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות.
- ניתן לפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.