פינטו ואח' נ' רוזנפלד ואח'

בתביעה שלפניי טוענים התובעים שנקשרו בעסקה עם הנתבע 1, כי נוצלו ורומו על ידו בסיוע אביו הנתבע 2 ולפיכך הם זכאים להשבת הכספים אותם שילמה התובעת במסגרת העסקה. סכום התביעה עמד סך של 353,736 ₪.

טענות התובעים הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב התביעה

התובעים הם אנשי עסקים אשר חתמו עם הנתבע 1 ביום 20.6.2013 על הסכם שותפות שעניינו כריית יהלומים מאזור לסוטו שבדרום אפריקה. בהתאם להסכם, נדרשה התובעת 1 (להלן: "התובעת") להעביר סך של 100,000 דולר בתמורה ל-60% מהשותפות כשהנתבע 1 יעסוק ברכישת היהלומים ושיווקם ואילו התובעים יעסקו במימון השקעה, מכירה ושיווק של יהלומים בארץ.

בהתאם להוראות הנתבע 1, העבירה התובעת בשלב הראשון לחשבון הבנק של אביו, הנתבע 2, בבנק לאומי סך של 180,000 ₪ בשני תשלומים בהעברה בנקאית. ביום 23.6.2013 הועבר סך של 80,000 ₪ וביום 26.6.2013 הועבר סך של 100,000 ₪.

בשלב השני, ביום 20.8.2013 העבירה התובעת לבקשת הנתבע 1 את יתרת הסכום בסך של 47,000 דולר לחשבונו המתנהל בבנק רזרב בקימברלי. בסה"כ הועבר לנתבעים סך של 100,000 דולר.

על פי ההסכם, מחצית הסכום יועדה לרכישת רכב שטח, שני טרקטורונים ונגרר והמחצית האחרת יועדה לרכישת חומרי גלם. לטענתם, הנתבע 1 לא הציג כל אסמכתא האם השתמש בכסף לייעודו על פי ההסכם. כן לא הוצגה אסמכתא האם אביו, הנתבע 2, העביר לחשבון הנתבע 1 בחו"ל את הכספים שקיבל או שמא עשה בהם שימוש פרטי. לאחר העברת הכספים, לא ניתן היה ליצור קשר עם הנתבע 1 למעלה מחודש ימים. כאשר הצליחה התובעת ליצור קשר עם הנתבע 2, חמק האחרון ממתן הסבר מניח את הדעת בדבר גורל הכספים. ביום 23.9.2013 נוצר קשר בין התובעת לנתבע 1 וזה טען כי שהה חודש ימים בבית הסוהר מבלי ליתן כל הסבר נוסף. באותה שיחה הודיעה התובעת לנתבע 1 כי הפר את ההסכם. הנתבע 1 התחייב באותה שיחה טלפונית ובהודעות דואר אלקטרוני כי ישיב לתובעת את כספה ללא דיחוי ויודיע לבנק להשיב את הכסף לחשבונה. בדיעבד, הסתבר לתובעת כי מדובר במצג שווא נוסף וכי הנתבעים פעלו על מנת להונות ולרמות את התובעים תוך נטילת כספיה של התובעת שלא כדין ללא כוונה להשיבם.

התובעת שהבינה כי נפלה קורבן למעשה עוקץ מתוכנן פנתה אל הנתבע 2 בבקשות ודרישות לקבלת אסמכתא המעידה על העברת הכספים שקיבל אל חשבון הבנק של בנו בדרום אפריקה אך לשווא. ביום 4.12.2013 לאחר שפניות טלפוניות והודעות אס.אמ.אס לא הועילו, פנתה התובעת לנתבע 2 בכתב בדרישה להשבת הכספים שקיבל ממנה לחשבונו בסך כולל של 180,000 ₪. התובעת פנתה גם ביום 5.12.2013 במכתב לנתבע 1 ודרשה שיעמוד בהתחייבויותיו. לאחר חודשים ארוכים בהם התברר כי אין בכוונת הנתבעים לעמוד בהסכם או להחזיר לתובעת את כספיה, היא פנתה אל הנתבעים באמצעות בא כוחה במכתב התראה טרם הגשת תביעה משפטית אשר נשלח לכתובתו של הנתבע 2 בדואר רשום. התביעה הוגשה על סך של 353,737 ₪ הכוללים סכום של קרן בסך של 347,696 ₪ והפרשי הצמדה וריבית בסך של 6,041 ₪.

טענות הנתבע 1 הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה שהגיש

הנתבע 1 טען כי המסכת העובדתית המתוארת בכתב התביעה והמוכחשת על ידו, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ונועדה כל כולה כדי להתחמק מקיום התחייבויותיהם של התובעים כשותפים לרבות נשיאה בהפסדים שנוצרו בשותפות. לדבריו, הוא חבר לתובעים למיזם משותף של רכישת יהלומים בדרום אפריקה ומכירתם על ידי התובעים בארץ. התובעים, בחוסר תום לב, טענו כי הכספים ניתנו כהלוואה והתעלמו מכך שעל פי ההסכם מדובר בכספים שהושקעו בהונה של השותפות, כאשר חלקו של הנתבע 1 הוא ביצוע העבודה בשטח. השקעת הסכומים על ידי התובעים, היא חלק ראשון מתוך תפקידם והתחייבויותיהם להשקעה בשותפות כאשר החלק השני, הוא מכירה ושיווק היהלומים בארץ על ידם. הנתבע 1 מילא את חלקו והתחייבויותיו בהסכם השותפות באופן מלא. על פי ההסכם, על התובעים היה להשקיע סכומים נוספים מעבר ל-100,000 דולר ואלה לא הושקעו.

הנתבע 1 הוסיף וטען כי הטענות המועלות על ידי התובעים בקשר עם מעשה מרמה ועוקץ הם בגדר הוצאת דיבה ואף פגיעה בשמם הטוב של הנתבעים. לדבריו, ככל שהתובעים מאמינים בטענותיהם, הם מוזמנים להגיש תלונה למשטרה. הטענה כי הסכם השותפות עניינו כרייה של היהלומים מאזור לסוטו שבדרום אפריקה מוכחשת. הנתבע 1 מעולם לא חתם על הסכם כזה. ההסכם היחידי היה לצורך רכישת יהלומים בלבד ומכירתם על ידי התובעים בארץ.

אשר לנתבע 2, אביו, טען הנתבע 1 כי מעולם לא שימש כעוזרו ומעולם לא שימש כשותף והעברת הכספים בוצעה על ידי התובעים מבלי שפנו תחילה אל הנתבע 2 לקבל את הסכמתו. עניין זה נודע לנתבע 2 רק בדיעבד על ידי הנתבע 1. הכספים שהועברו אל הנתבע 2 הועברו לאחר מכן אל הנתבע 1 לצורך רכישת ציוד ורכבים ולא לצורך אישי של הנתבעים.

הנתבע 1 מעולם לא נעלם, היה בקשר עם התובעים ועדכן אותם בנעשה. הנתבע 1 אף עדכן את התובעים על כך שנעצר בדרום אפריקה על ידי שוטרים או מתחזים מקומיים אשר לקחו ממנו סכום כסף גדול שהיה מיועד לרכישת יהלומים ממקומיים בכפרים שונים ומוערךבכ-68,000 דולר. הנתבע 1 התבקש להתלוות לאותם שוטרים, נסע אחריהם, אלא שבשלב כלשהו השוטרים הגבירו את מהירות נסיעתם ואבד הקשר עמם. התובעים גם ידעו על הסיכונים של השותפות עצמה ועל כך שמדובר במדינה שאין בה דין או דיין, כך בלשונו, ולכן אין זה מקובל שהם לא יהיו מוכנים לספוג את ההפסדים.

טענות הנתבע 2 הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה שהגיש 

הנתבע 2 חזר גם הוא בכתב ההגנה מטעמו על טענות שהועלו במסגרת כתב ההגנה שהגיש הנתבע 1. אשר לנטען כלפיו טען הנתבע 2 כי בחוסר תום לב משווע התובעים לא מגלים כי הוא מעולם לא חתם על הסכם השותפות עמם ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדו בהעדר יריבות. לטענתו, התובעים גם לא פנו אליו לקבלת הסכמתו להעברת הכספים לחשבונו טרם ביצוע העברתם. הוא הוסיף כי הכסף שהועבר אליו הועבר מיד לאחר מכן במלואו אל הנתבע 1 לצורך רכישת ציוד בהתאם להסכם השותפות.

כללי

יש לציין כי שני הנתבעים אשר הגישו כתב הגנה בנפרד יוצגו יחדיו על ידי אותו עורך דין.

במסגרת כתב הגנתם, טענו הנתבעים בין היתר כי בהסכם השותפות קיימת תניית בוררות אשר חלה גם על המחלוקת בין הצדדים. בעקבות טענתם זו, הוגשה על ידם בקשה לעיכוב ההליכים עקב תניית בוררות. במסגרת אותה בקשה, ביקשו הנתבעים כסעד חלופי לסלק את התביעה על הסף נגד הנתבע 1. בנוסף, הגיש הנתבע 2 בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף בהעדר עילה ובהעדר יריבות.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 2.4.2015 הסכימו הצדדים על מחיקת 2 הבקשות ללא צו להוצאות. הנתבעים אף הודיעו כי אינם עומדים עוד על טענתם כי יש לקיים הליכי בוררות בתיק ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.

יש לציין, שההליכים המקדמיים בתיק זה נמשכו זמן רב. בין היתר, עקב סירובם של הנתבעים להמציא מסמכי בנק מהם ניתן יהיה ללמוד על העברות הכספים מחשבונו של הנתבע 2.

זאת ועוד, מעבר לבקשות הביניים שפורטו לעיל ובטרם הוגשו תצהירי הנתבעים הרבו הנתבעים בהגשת בקשות שונות. בעקבות החלטתי להורות להם לגלות מסמכי בנק, הגישו בקשה שנדחתה לפסילתי כמותב בתיק. בנוסף, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה לגילוי מסמכים ואף זו נדחתה. הנתבעים גם פנו בבקשה למחיקת סעיפים מכתב התביעה עקב טענות מבישות שיש בהן כדי לפגוע בשמם הטוב וביקשו להורות על העברת התיק ליחידה הארצית של משטרת ישראל, לרשות להלבנת הון ולרשות המיסים. כמו כן, הוגשו שתי בקשות נוספות במסגרתן חזרו הנתבעים על בקשתם להורות על העברת התיק לרשויות אלה ובין היתר ליתן אורכות או לעכב את הדיון בתיק. בקשות אלה נדחו על ידי. בהחלטותיי ציינתי כי אין כל מניעה שהנתבעים יפנו בתלונה לאותן רשויות.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים, הוגשו תצהירים של שניהם. מטעם הנתבעים, הוגש תצהירו של הנתבע 2. אשר לנתבע 1, הוגש תצהיר לא חתום. בהודעה על הגשת התצהירים ציין ב"כ הנתבעים שתצהירו של הנתבע 1 יאומת ביום הדיון.

הנתבע 1 לא התייצב לדיון ההוכחות שהתקיים ביום 9.5.2017. לדברי ב"כ הנתבעים, הנתבע 1 היה אמור להיות בארץ והוא אף שוחח עמו טלפונית כשבוע לפני מועד הדיון. לדבריו, הנתבע 1 היה אמור יום קודם לפגוש אותו לצורך הכנה לדיון, אולם הפגישה לא התקיימה ואין לו קשר עמו. הנתבע 2 שנשאל האם הוא יודע היכן בנו הנתבע 1, השיב כי מה שבא כוחם אמר זה מה שהוא יודע. לדבריו, הוא עצמו לא יצר עמו קשר כי לנתבע 1 אין טלפון ישראלי ואין לו דרך ליצור עמו קשר. יש לציין, שלכל אורך ניהול ההליכים המשפטיים, הנתבע 1 נמנע מלהתייצב בבית המשפט על אף החלטות מפורשות לעשות כן. בסוף הדיון, לאחר שהנתבע 1 לא התייצב אליו ומאחר שממילא המסמך שאמור היה לשמש כתצהירו לא נחתם על ידו, הוריתי על מחיקתו.

בדיון נחקרו התובעים והנתבע 2. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה לטובת התובעת 1 בלבד נגד הנתבע 1 ולדחות את התביעה נגד הנתבע 2.

כאמור לעיל, הנתבעים חזרו וטענו כי יש להעביר את התיק לחקירה של משטרת ישראל, של הרשות להלבנת הון ושל רשות המיסים. למרות שבית המשפט הבהיר כי זכותם להגיש תלונה כאמור, נראה כי בסופו של דבר תלונה כזו לא הוגשה, לפחות עד מועד החלטתי האחרונה מיום 14.6.2016, שניתנה על ידי בעניין זה בבקשה שהוגשה ביום 1.6.2016. יש לציין כי הבקשה הראשונה בעניין זה הוגשה עוד ביום 1.1.2016 כחצי שנה קודם לכן ונדחתה אף היא. התרשמתי כי כל מטרתן של הבקשות הייתה לנסות ולמנוע את בירור המחלוקת לגופה ולא מעבר לכך.

זאת ועוד, במהלך חקירותיהם הנגדיות של התובעים כמו גם בסיכומים העלו הנתבעים טענות לפיהן, לכאורה, פעילותם של התובעים הייתה מנוגדת לחוק מבחינת מקור הכספים נושא התביעה, אי דיווח לרשות המיסים, האופן בו אמורה הייתה להתבצע מכירת היהלומים וכיו"ב.

לא מצאתי כל ממש בטענות אלה. מעבר לכך שנושא מקור הכספים לא היה שנוי במחלוקת ולא נטען נגד עצם קבלתם, הסבירה התובעת שמקורם הוא בכספי הפרישה שלה (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 1-4). זאת ועוד, העסקה בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל כך שלכאורה לא בוצע בפועל סחר ביהלומים. התובע אף הסביר את הדרך להוצאת רישיון שכזה, אשר בפועל לא נתעורר בו צורך. יתרה מכך, התובעים לא הפיקו הכנסה כלשהי מאותה עסקה כך שלכאורה לא היה להם על מה לדווח לרשויות המס (ראו עדות התובעת עמוד 19 לפרוטוקול שורות 12 – 22 וכן עדותו של התובע בעמוד 26 לפרוטוקול שורה 30 עד עמוד 27 שורה 17).

מכל מקום, אם עדיין סבורים הנתבעים כי דבר מה בפעילות התובעים אינו תקין ומנוגד לחוק, עודנה פתוחה בפניהם הדרך לפנות אל אותן רשויות על מנת שיחקרו בעניין זה. על כל פנים, שוכנעתי כי אין בטענות אלה של הנתבעים כדי למנוע דיון לגופו של עניין בטענות כתב התביעה ובסעדים המתבקשים במסגרתו.

מעמדו של התובע

על אתר אציין כי בעניינו של התובע לא נתבקש כל סעד. בסעיף 28 לכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום הנתבע. מי שנטען כי שילם את הכספים שהשבתם נתבקשה הייתה התובעת בלבד. התובע עצמו הודה בעדותו כי בתביעה דנן אין הוא תובע כסף ממי מהנתבעים (עמוד 28 לפרוטוקול שורות 23-24).

דין התביעה נגד הנתבע 1 להתקבל במלואה

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת העבירה את הכספים הנתבעים. בתצהירה היא פירטה את העברת הסכומים לחשבונות הבנק של הנתבעים: 180,000 ₪ לחשבון הנתבע 2 וסך של 47,000 דולר לחשבונו של הנתבע 1 וצירפה אסמכתאות לכך (ראו סעיפים 5 ו-13 ונספחים ב-ד לתצהירה).

בכתב ההגנה הודה למעשה הנתבע 1 כי הסכומים אכן שולמו על ידי התובעת אלא שלטענתו הם מהווים כספי השקעה בשותפות ולא הלוואה. יתרה מכך, הוא טען כי מעבר לסך של 100,000 דולר היה על התובעים להשקיע סכומים נוספים (סעיף 32 לכתב ההגנה). הוא אף הודה שכל הכספים שהופקדו בחשבון אביו הועברו אליו, לדבריו לצורך רכישת ציוד (סעיף 33לכתב ההגנה).

התובעת העידה כי בעקבות השיחה בה עדכן אותה הנתבע 1 על היותו עצור ובדבר גניבת הכסף אותו קיבל בסופו של דבר חזרה (סעיף 17 לתצהירה), היא ביקשה לבטל את ההסכם ולקבל את כספה חזרה: "באותו שלב כבר לא האמנתי לנתבע וביקשתי לבטל את ההסכם בינינו ולקבל את כספי חזרה. הנתבע שב והבטיח לי שהוא ישיב לי את כספי וכי כל יום הוא עומד לעשות העברה בנקאית לחשבון שלי" (סעיף 18 לתצהירה).

בנספח ו' לתצהירה אף צורפה תכתובת דוא"ל מימים 15.10.2013 שעה 18:36, 15.10.2013 שעה 21:00, 21.10.2013 ו-5.11.2013 בה הודיע הנתבע 1 כי יחזיר לה את כספה. ראוי להביא את הדברים משתי התכתובות האחרונות כדלקמן:

"As agreed, your money will be returned to you. You are blowing everything out of proportion. An application to the reserve bank have been made. It will be a matter of days until your money will be send back to your account and it WILL be send"

 (מכתב מיום 21.10.2013 שעה 10:31)

"Application has not got approved yet. It took them more then a month to get it approved. I will send It as soon as its approved"

(מכתב מיום 5.11.2013 שעה 14:05)

מהתכתובות עולה כי אכן הנתבע 1 התחייב להחזיר לתובעת את כספה.

כאמור, הנתבע 1 טען כי הכספים שהועברו אל חשבונו של אביו הנתבע 2 הועברו לאחר מכן אליו לצורך רכישת ציוד ורכבים ולא לצורך אישי של הנתבעים (ראו סעיף 33 לכתב ההגנה). והנה התברר בחקירתו של הנתבע 2 כי כספים שהועברו לחשבונו הועברו אל גרושתו של הנתבע 1, גב' שרונה רוזנפלד, לה הוא חב חוב מזונות שבגינו מתנהל תיק הוצאה לפועל לגבייתם (ראו עמוד 34 לפרוטוקול שורה 26 עד עמוד 35 שורה 2, עמוד 36 לפרוטוקול שורות 24-25 ועמוד 38 לפרוטוקול שורות 21-23). במילים אחרות, שלא כנטען על ידי הנתבע 1 הרי לכאורה הכספים שטען כי שימשו על פי ההסכם לרכישת כלי רכב וציוד, שימשו לתשלום חוב פרטי שלו לגרושתו.

הנתבע 1 לא התייצב לדיונים בבית המשפט ואין בפני בית המשפט תצהיר שלו. בנסיבות אלה גרסת התובעת לא נסתרה ונותרה ללא מענה. לפיכך אני מקבל את התביעה נגד הנתבע 1.

דין התביעה נגד הנתבע 2 להידחות

אין מחלוקת כי התובעת העבירה לחשבונו של הנתבע 2 סך של 180,000 ₪. התובעת העידה על כך וצירפה העתקים של העברות הכספים בתאריכים 23.6.2013 בסך של 80,000 ₪ ו-26.6.2013 בסך של 100,000 ₪ (ראו סעיף 5 ונספח ב' לתצהירה).

אין גם מחלוקת כי הנתבע 2 לא חתם על הסכם השותפות.

הנתבע 2 העיד כי הכספים הועברו לחשבונו מבלי שהתובעים תיאמו זאת איתו מראש וכי רק בדיעבד ידע על כך (ראו סעיף 11 לתצהירו).

בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי הנתבע 2 לא נכח בפגישות שהתקיימו עם הנתבע 1 וכי לא הכירה את הנתבע 2 וקיבלה רק מידע לגביו מבנו הנתבע 1 שטען כי הוא איש הקשר שלו בארץ (ראו עמוד 15 לפרוטוקול שורה 24 עד עמוד 16 לפרוטוקול שורה 3). גם התובע העיד כי הנתבע 2 לא היה נוכח בפגישה עם התובעים לפני החתימה (עמוד 28 לפרוטוקול שורות 9-10).

על פי גרסתו של הנתבע 2 בכתב הגנתו, הכסף שהועבר לחשבונו הועבר מיד לאחר מכן במלואו אל הנתבע 1 לצורך רכישת ציוד בהתאם להסכם השותפות (ראו סעיף 25 לכתב ההגנה).

בסעיף 12 לתצהירו העיד כי : "אני העברתי את כל הכספים שהועברו אליי, לידיו של הנתבע 1, שותפם של התובעים בשותפות, לא עשיתי בזה שימוש אישי וניתקתי את עצמי מכל הכספים הללו, הכל חרף אי הסכמתי או ידיעתי לעניין מטרת העברתם אליי ולא לנתבע 1".

מהאמור לעיל עולה כי על פי גרסתו של הנתבע 2, הכספים הועברו מחשבונו לידיו של הנתבע 1 וכי כסף זה שימש לרכישת ציוד בהתאם להסכם השותפות.

והנה, בעדותו בחקירתו הנגדית, התברר שהנתבע 2 לא דייק בלשון המעטה וכי לא כך היו פני הדברים , שכן כספים שהועברו לחשבונו הועברו משם אל גרושתו של הנתבע 1 גב' רוזנפלד בגין חוב מזונות של הנתבע 1 כלפיה.

ממסמכים שצירף הנתבע 2 לתצהירו עולה כי העביר לגרושתו של הנתבע 1 ביום 27.6.2013 סך של 40,000 ש"ח, ביום 31.7.2013 סך של 21,000 ₪, ביום 29.8.2013 סך של 16,000 ₪ וביום 4.7.2013 סך של 21,000 ₪ וביחד סך של 98,000 ₪. כספים אלה הועברו לדבריו בדרך זו לבקשת הנתבע 1 (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 11-12).

מעיון בדף הבנק שצורף כנספח לתצהיר הנתבע 2 עולה כי ביום 25.6.2013, יומיים בלבד לאחר הפקדת הסך של 80,000 ₪ נמשך מחשבונו סכום זהה. כן נמשך יום למחרת ביום 26.6.2013 סכום נוסף של 3,000 ₪. בעדותו לפניי הסביר הנתבע 2 כי את הסך של 80,000 ₪ העביר במזומן לבנו הנתבע 1 (עמוד 33 לפרוטוקול שורות 18-19).

סך כל הסכומים שיצאו מחשבונו של הנתבע 2 עמד על 181,000 ₪ כאשר סכום הכסף האחרון בסך של 16,000 ₪ נמשך ביום 29.8.2013 עוד בטרם הודיעה התובעת לנתבע 1 על ביטול ההסכם עמו. כאמור, ביום 20.8.2013 העבירה התובעת לחשבונו של הנתבע 1 בחו"ל סך נוסף של 47,000 דולר (סעיף 13 לתצהירה). על פי גרסתה, רק למעלה מחודש לאחר מכן ולאחר שחדלה מלהאמין לנתבע 1 היא הודיעה על ביטול ההסכם. מכאן עולה שלשיטתה ההסכם בוטל לאחר שהכספים כבר לא היו בחשבונו של הנתבע 2. בנסיבות אלה, מאחר שהנתבע 2 לא היה צד להסכם השותפות, איני רואה לנכון לחייבו בגין פעולות שבעת ביצוען לא הייתה לכאורה מבחינתו כל מניעה מלבצען. לאור האמור אין גם כל משמעות לעדותה של התובעת בסעיף 8 לתצהירה כי טרם העברת הכספים התקשר אליה הנתבע 2 מיוזמתו ושאל מדוע הכסף לא הועבר לחשבונו.

אשר על כן אין לקבל את התביעה נגד הנתבע 2 והיא נדחית.

חרף דחיית התביעה נגד הנתבע 2, אני סבור שיש מקום להביע מורת רוח מהתנהלותו. שוכנעתי כי הנתבע 2 לא העיד אמת בתצהירו באשר לאופן העברת הסכומים מחשבונו אל הנתבע 1 כפי שפורט לעיל. בנוסף, הנתבע 2 הקשה מאוד על בירור המחלוקת בכך שסירב בתחילה לחשוף את דפי הבנק, אשר חשיפתם בסופו של דבר גילתה כי אכן לא דייק בלשון המעטה בגרסה שמסר. יש גם לציין שהתרשמתי כי הנתבע 2 חטא לאמת כשאמר שאין לו קשר עם הנתבע 1. התרשמתי כי הוא מקיים קשר עם בנו, הנתבע 1, וכי הוא פועל על פי הוראותיו. לא בכדי כתב ההגנה מטעם שני הנתבעים הוגש על ידי מייצג אחד, כאשר ניכר שיתוף פעולה בגרסאות הדומות שנמסרו על ידי שני הנתבעים. הנתבע 2 אף הודה בחקירתו הנגדית כי בנו הנתבע 1 מבקש ממנו מידי פעם לטפל בדברים שקשורים למשפחה, לילדים ולגרושה (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 23-24). אף שבית המשפט יכול להבין את רצונו של הנתבע 2 לגונן על בנו, הרי שלא ניתן לעבור לסדר היום כשתוך כדי התנהלות זו מוצג בפני בית המשפט מידע לא נכון במסגרת עדות. לאור זאת, אני סבור שעל אף דחיית התביעה נגדו, יש מקום לחייבו בתשלום חלק מהוצאות המשפט שנגרמו לתובעים.

סוף דבר

תביעת התובעת נגד הנתבע 1 מתקבלת והוא ישלם לה כדלקמן:

80,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.6.2013.

100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26.6.2013.

סך בשקלים השווה ל-47,000 דולר ארה"ב בהתאם לשער היציג ביום 20.8.2013 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.8.2013.

בנוסף ישיב הנתבע 1 לתובעת את סכום אגרת בית משפט בסך של 8,853 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום תשלומה וכן שכר טרחת עורכי דין כולל מע"מ בסך של 40,000 ₪.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

הנתבע 2 ישלם לתובעת 1 הוצאות בסך של 6,000 ₪ בתוך 30 יום.

אין כל סעד לטובת התובע.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ז, 07 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.