1.האם האירוע בו קיפחה המנוחה את חייה – מיום 20-7-2013 , מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), או שמא מדובר בהתאבדות המהווה "מעשה שנעשה במתכוון".
העבודות וטענות הצדדים:
2.ביום 20.7.13 נסעה המנוחה ובעלה (להלן: "הבעל"), שהיה הנהג, ברכב מ.ר.73-018-29 (להלן: "הרכב") מכיוון חוף הפלמחים לכיוון מעלה אדומים; בשלב מסוים במהלך הנסיעה, בסמוך למחסום בגזרת תחנת אדומים, המנוחה שישבה במושב ליד הנהג נפלה (לגרסת התביעה) או קפצה למותה (לגרסת ההגנה) מהרכב ונהרגה (להלן: "התאונה").
3.התובעים, בעלה ובנותיה של המנוחה, הגישו נגד הנתבעים תביעת פיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").
4.הנתבעת מס' 1 כפרה באחריותה לפצות את התובעים בגין הנזקים, שנגרמו להם (בהיותם תלויים במנוחה או יורשיה על פי דין), בטענה כי המנוחה גרמה לתאונה במתכוון, בכך שהיא קפצה מהרכב , במטרה להתאבד ולשים קץ לחייה.
המסגרת הנורמטיבית:
5.אין מחלוקת בין הצדדים, כי נסיבות אירוע התאונה עונות על ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב החזקה הממעטת אשר קובעת, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
6.כבר נפסק, כי תאונה שנגרמה במתכוון על ידי אדם אשר מבקש לשים קץ לחייו, נכנסת לגדרה של החזקה הממעטת ואינה מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק (ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נגד רשות הנמלית והרכבות, פ"ד נו (1), 938 ; ע"א 8313/06 ג'יה אברהם (קטינה) ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח').
7. על כן, אם יוכח שהמנוח התאבד, עזבונו והתלויים בו לא יהיו זכאים לפיצויים מכוח החוק.
נטל הראיה,
8.הנטל להוכחת החזקה הממעטת שעניינה גרימת נזק במתכוון מוטלת על שכמה של הנתבעת. מידת ההוכחה הנדרשת מן המשיבה היא מידת ההוכחה הדרושה במשפטים אזרחיים, דהיינו מידת ההוכחה של מאזן ההסתברויות. ברם, נקבע בפסיקה כי בהתחשב במהותה של הטענה, על הטוען לתחולת החזקה הממעטת להציג ראיות "דווקניות יותר מבמקרה הרגיל" (ראה פסק הדין בפרשת ג'יה אברהם שהובא לעיל) וגם ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי (לא פורסם, 21.10.02) (להלן: "עניין לידאווי" )
9.ואכן, מפסיקת בית משפט העליון עולה כי הטענה שהנפגע התאבד לא מתקבלת בקלות לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו (עניין לידאווי, פסקה 5). בעניין לידאווי סטה רכב ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. לצד זאת הובאו ראיות על טקס פרידה מהחיים שבוצע לכאורה על-ידי המנוח עובר לתאונה, צילומים שערך המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה, שינויים בפוליסת ביטוח חיים על-ידי המנוח עובר לתאונה וחובות אליהם נקלע המנוח. למרות כל זאת לא מצא בית המשפט כי הוכח שהמנוח התכוון להתאבד, ללמדך על דרישה למסד ראייתי ההולם את הקביעה "דווקניות יותר מבמקרה הרגיל".
בנוסף בע"א 1342/99 בנא נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.8.00) נידון מקרה בו רכב פרטי בו הנהג סטה מנתיב נסיעתו והתנגש חזיתית במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. למרות שלא נמצאה כל סיבה לסטיית הרכב מנתיבו, נשמעו עדויות לפיהן הנהג לא ניסה לבלום או לחזור לנתיבו, ואף הוכחו ניסיונות התאבדות של הנהג לאחר התאונה, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא ניתן לקבוע שהנהג ניסה להתאבד.
10.פרופ' י. אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, התייחס למושג הכוונה שבגינה יישלל הפיצוי, כך בעמ' 83-82:
"מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן איפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים".
הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש, כפי שהבהירה כב' השופטת ד' דורנר בע"א 1342/99 בנא נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4.
על הנתבעות להראות, אם כן, כי התובעת חפצה בתוצאות מעשיה, ואין די בכך שיוכח כי היא הייתה מודעת לתוצאות האפשריות שלהם. (ת"א (מחוזי י-ם) 17569-08-10 בר און עודד שלמה פרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (09.06.2013).
כאשר נותרות כפות המאזניים מעוינות עם תום שמיעת הראיות, והתרחיש שהביא לתאונה נותר לוט בערפל – אין די בכך שהאפשרות של התאבדות היא בהחלט סבירה; אם אפשרות זו מהווה רק אחת מן האפשרויות הקיימות, יש לקבוע כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו (דברי כב' השופטת ע' ארבל בעניין מגדל פסקה 8, שם צוטטו גם דברי כב' השופט א' ריבלין בענין לידאווי פסקה 9).
11.הנתבעים ביקשו כי ביהמ"ש יסיק שהמנוחה התכוונה להתאבד, וכי זו הגרסה ההגיונית והסבירה יותר מכל גרסה אחרת שהועלתה על ידי התובעים. זאת בשל הנימוקים שלהלן;
ראשית, התנהגות המנוחה טרם הנפילה מעידה כי הייתה מכוונת מטרה לשים קץ לחייה, הפעולות שעשתה טרם מותה זועקים לכוונה. מהעדויות שבתיק למדים כי המנוחה שתתה, נכנסה לדיכאון, נתנה לבעלה נשיקת פרידה, שחררה באופן יזום את חגורת הבטיחות, פתחה את חלון הרכב והוציאה את פלג גופה העליון ואת רגלה ממנו ולאחר מכן פתחה באופן יזום את דלת הרכב, שלפי דו"ח בוחן התנועה הוא היה תקין ולא היה נפתח לבד ללא פתיחה יזומה. פעולות אלו, לטענת הנתבעים, מעידות על "כוונה" לשים קץ לחייה ועל מודעות למעשיה.
שנית, בעלה של המנוחה סבר בחקירתו הראשונית במשטרה מיד לאחר התאונה כי המנוחה ניסתה לשים קץ לחייה כמו בפעמים קודמות שעשתה לאחר שתיה מרובה, ולכן רצה להגיע במהרה הביתה. שינוי גרסה זו לאחר מכן בתצהיר ובעדות בפני ביהמ"ש בטענה כי המנוחה התכוונה להקיא במקום להוציא את הראש מהרכב, הינו בבחינת עדות כבושה ואין לתת לה כל משקל. מדובר בעדות חדשה שלא בא זכרה בכתב התביעה ולא בהודעה השנייה במשטרה ולא באף מקום אחר, מה גם שלגרסה זו אין כל ראיה תומכת והיא נולדה אך ורק לצורך ההליך המשפטי, מכאן שיש לדחות את הטיעון לפיו המטרה של המנוחה מהוצאת גופה מחוץ לרכב הייתה רצונה להקיא.
שלישית, התנהגות המנוחה הייתה חלק מריטואל קבוע בו נהגה לשתות לשכרה ואז נכנסת למצב דכאוני. בעברה, במצבים אלה, ניסתה המנוחה מספר פעמים לשים קץ לחייה (כמפורט בסעיפים 16-19 לסיכומי הנתבעים), מקרים אלו היו לאחר שהמנוחה שתתה ולאחר שנכנסה לדיכאון. המקרה מושא תיק זה הינו ניסיונה החמישי של המנוחה.
רביעית, למנוחה היה מניע להתאבד והדבר מחזק את המסקנות בסעיפים לעיל. מציאות חייה עם בעלה לא הייתה פשוטה, כעולה מחומר הראיות ומעדויות השכנים, עד כדי שקילת מעורבות שירותי הרווחה, עזיבת התובע את ביתו ועזיבת המנוחה את ישראל עם הבנות, מציאות זו לצד נטייה של המנוחה לדיכאונות יכול להוות מניע להתאבדות.
חמישית, המנוחה הייתה מודעת היטב לאשר היא עושה ופעלה באופן קוהרנטי למימוש מטרתה. התנהלותה עד לרגע התאונה לא היה בה דבר שמעיד על חוסר שליטה ו/או חוסר מסוגלות לגבש כוונה, היא נכנסה לרכב, ביקשה מהתובע להגביר את המוסיקה, נעה לצלילי המוסיקה, כעסה על בעלה כשסירב לקנות לה עוד בירה ולמעשה התנהגה באופן רציונאלי לגמרי (מסקנה זו מתחזקת לאור עדות חברתה ויקי שנסעה איתה ברכב והעידה כי לא שמה לב להתנהגות חריגה כלשהי מצד המנוחה).
שישית, נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון כי לא כל רמת אלכוהול בדמו של הפוגע היא המדד לבחינת כוונתו וכי יש לבחון את התנהגותו של המכוון ועל פיה לקבוע האם אותו פוגע היה במצב של מסוגלות לגבש כוונה ולפעול למימושה, למרות שכרותו. הנתבעים מבקשים לדחות מסקנות המומחית הדס גיבס (להלן: "גיבס") מאחר ובנסיבות התיק קיים צורך להעריך השפעת השתייה על המנוחה באופן ספציפי, אך המומחית העידה כי אין בידיה נתונים אישיים של המנוחה וגם אם היו כאלה, העידה כי אין לה מומחיות להסיק מהם על רמת מודעותה ו/או כושר שיפוטה של המנוחה. המומחיות שלה הינה לקבוע השפעה של חומרים על הגוף באופן כללי ובטווחי רמות מסוימות בלבד.
מכל האמור ניתן ללמוד באופן ברור וחד משמעי, לטענת הנתבעים, כי המנוחה הייתה מודעת היטב למעשיה, פעלה מתוך מודעות מלאה לתוצאותיהם, פעלה באופן קוהרנטי והגיוני למימוש כוונותיה לשים קץ לחייה, ופעלה על פי ריטואל התנהגותה הקבוע, כפי שהייתה מתנהגת בכל פעם בה הייתה שותה.
12.אלה הם הראיות הנסיבתיות שזועקות כוונה לשיטת הנתבעת. בפניי לא הובאה כל ראיה ישירה שתצביע ותלמד על הֲלָך נפשה וחפצה של המנוחה ; הדרישה והבקשה היא להסיק את המסקנה של "כוונה" להתאבד מתוך הראיות הנסיבתיות שבאו בפניי. כבר עתה ניתן לקבוע כי גרסה זו של הנתבעת אינה מרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, מדובר בפרשנות למשמעות התנהגותה של התובעת ולא בראיות דווקניות במיוחד .
על שכרות וכוונה להתאבד;
13.טרם שנבחן את השפעת השכרות על הכוונה של המנוחה במקרנו ראוי להבהיר תחילה שאין זהות בין השכרות כסייג לאחריות הפלילית כעולה מהוראת סעיף 34 ט לחוק העונשין לבין השכרות אותה צריכה התביעה המשטרתית להוכיח לגבי עבירה של "נהיגה בשכרות". השכרות על פי דיני התעבורה היא שכרות "טכנית". היא ניתנת למדידה באופן ברור על פי ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג, או באוויר אותו הוא נושף. אדם יורשע בנהיגה בשכרות גם אם יוכיח כי הריכוז האמור לא משפיע עליו כלל.
לעומת זאת סייג השכרות המלאה לאחריות הפלילית שבחוק העונשין על פי סעיף 34 ט לחוק העונשין מחייבת קיומם של סימפטומים הזהים לאלו של סייג אי השפיות, במישור הקוגניטיבי או של השליטה ברצון, והשכרות החלקית בהתאם לאותה הוראה, מחייבת אי מודעות לאחד מפרטי העבירה. סייג השכרות מכוון להשפעת השכרות על האדם וחוסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
14.נוכח האמור לעיל ניתן להבין דברי בית המשפט העליון ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם, שדן במשמעות קיומה של השכרות והשפעתה על מעשיו של הנפגע באומרו:
"בית משפט השלום סבר כי תיתכנה נסיבות שבהן שכרותו של הנהג תהא כה חמורה עד שאי-אפשר יהיה לדבר על גיבוש כוונה מצדו. בית המשפט הפנה בהקשר זה להוראת סעיף 34ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדירה שכרות כמצב שבו השפעת החומר האלכוהולי מביאה לכך שהאדם הינו "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשיית המעשה". ניתוח זה מקובל עלי בעיקרון, אף כי עשויות להתעורר בהקשר זה שאלות שאינן צריכות הכרעה היום (לניתוח סעיף 34ט לחוק העונשין ולהשפעתו האפשרית של מצב שכרות על יישומן של חזקות ראייתיות בדבר מודעות או כוונה, ראו לאחרונה ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1655 (2006))."
בפרשת עסאם נמצא בדמו כמות אלכוהול פי שלושה מן המותר והוא נחשב כמי שנוהג תחת השפעת משקאות משכרים וכנהג שיכור- לצורך פקודת התעבורה, אך בית המשפט קבע לגביו ביחס להשפעת האלכוהול על טיב התנהגותו וכושר שיפוטו כלהלן:
"החשוב לענייננו הוא שאין להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, לפיה לא הוכח, במקרה זה, כי רמת שכרותו של המשיב 1 עלתה כדי היעדר כוונה לגרום לתוצאות הטבעיות של מעשיו. שכרות אכן היתה כאן; הורדת "רמת המחסומים" – כלשונו של בית משפט השלום – גם כן היתה ככל הנראה; המשיב 1 נסע ב"זיז-זג" – אפשר היה זה ביטוי נוסף לשכרותו. אך כל אלה לא די בהם כדי לשלול הבנה וכוונה."
15.דברים אלו מקובלים עלי. לא כל שכרות במובן הטכני לפי פקודת התעבורה היא השכרות במובן סייג השכרות ששולל כוונה, אך יש לבחון השפעת השכרות על הכוונה והרצייה ולבחון אם זו הגיעה עד כדי שלילית הכוונה לגרום לקיפוח חייה. בגופה של המנוחה נמצאו רמות אלכוהול גבוהות במיוחד – פי 6 מהמותר בחוק – (ע"פ דו"ח בוחן התנועה נ/5 ועדותו בעמ' 24 לפרוטוקול). בדגימת דמה של המנוחה נמצאו 319 מ"ג אחוז אלכוהול כעולה מחוות דעת של ד"ר גיפס (מוצג נ/11 ) כך גם עולה ממוצג מש/9 , על פיהם אין ספק כי כמות כזו של אלכוהול הביאה את המנוחה למצב של שכרות.
מעדות המומחית לרפואה משפטית ניתן ללמוד כי שתייה משפיעה על כושר השיפוט וגורמת לליקוי מחשבתי גם אצל אלכוהוליסטים וגם אצל אנשים רגילים. המומחית העידה כי "הידיעה של השפעת החומרים על הגוף בטווחי רמות מסוימים, בעיקר ביחס להתנהגות שלהם או כסיבת מוות אפשרית" (עמ' 36-37) הינו בתחום מומחיותה וכי כמות של 319 מ"ג אלכוהול בדם יכולה להביא אדם רגיל למצב של ישנוניות, חוסר יציבות, אובדן הכרה ואפילו תרדמת ומוות (עמ'35 שורות 17-23).
עוד הוסיפה שכמות כזו של אלכוהול מביאה את האדם לאי יכולת לקבל החלטות וכי "ברמות גבוהות, כאלה שיכולות להביא לעילפון או תרדמת באדם נורמלי, אין יכולת שליטה, או קבלת החלטות" (עמ' 36 שורות 5-8).
כאשר מדובר באדם שהוא שותה באופן קבוע (אלכוהוליסט), המומחית העידה כי : "באלכוהוליסטים השפעות האלכוהול יהיו מתונות יותר מבחינה של שיווי משקל, תנועה, אבל לא מבחינה פסיכולוגית של השפעות האלכוהול, קבלת החלטות והדיבור יהיה עדיין לא ברור. הדברים המודעים תהיה אותה השפעה ומרכזי השליטה ושיווי משקל, יהיו פחות מושפעים מאנשים שמורגלים לשתיית אלכוהול". (עמ' 36, שורות 10-15).
לעניין הפגיעה בשיפוט העידה המומחית : " אנשים שרגילים לשתיית אלכוהול ...מבחינת קבלת החלטות הם עדיין מושפעים מאלכוהול, הם עדיין לא יציבים או לא אחראים למעשיהם". (עמ'37, שורות 14-17).
בהמשך העידה (עמ' 37-38):
" ש. האם את יודעת, בתור מומחית לרפואה משפטית, מה כושר השיפוט של אדם ששותה אלכוהול, לקוי או מודע למעשיו?
ת. זה אדם עם כושר שיפוט לקוי.
ש. הוא מודע למעשיו?
ת. לא.."
16.ממצאים אלו משתלבים היטב במארג הראיות האחרות בפרט עדויות שאישרו כי המנוחה הייתה שיכורה כלוט . העד מופק אלעגלוני ואחיו ראו את התאונה מתרחשת מולם, בעדותם במשטרה , שנמסרה מיד לאחר התאונה, העידו שהייתה במצב של חוסר תזוזה עד כדי כך שהיא תוארה "כמו מתה" או "כמו סמרטוט" על הדלת והם חשבו שהיא שתויה או משהו (מש/6 עמ' 2), עוד מציין מוחמד אלעגלוני שהיה ברכב יחד עם מואפאק ואחמד כי הוא ראה שלמנוחה "ברח פיפי" (מש/8 שורה 15 עמ' 1); דברים אלו מלמדים כי המנוחה הייתה במצב של תנועתיות כבדה מאד עד חוסר תנועתיות דבר שמעיד גם על חוסר שליטה על גופה ועל מעשיה.
העדים ציינו שהמנוחה לא קפצה מהרכב אלא נפלה ממנו. מואפאק העיד במשטרה (מש/6 עמ' 1) כי "פתאום נפתחה הדלת של האקוליין ואז ראיתי אישה נשענת על החלון של הדלת אבל הדלת פתוחה לגמרי והנהג לא עמד... ואז האישה נפלה מהרכב..". (ראה גרסה זהה של אחמד אלעגלוני במש/7 עמ' 1-2 ושל מוחמד אלעגלוני מש/8 עמ' 1). שלושת העדים תיארו היתלות של ראש המנוחה על חלון הרכב כאשר הדלת נפתחת ואז המנוחה נופלת ארצה.
מקריאת תיק המשטרה התרשמתי כי, עובר לתאונה המנוחה התנהגה בצורה שמעידה על כהות חושים ולא התנהגה בצורה רציונלית והיה ברור שהיא שיכורה באופן חמור דבר שהשפיע על מחשבותיה והתנהגותה.
בעלה העיד שהמנוחה נפלה בדרך לרכב (עמ' 2 מש/1): " והתחלנו ללכת לכיוון הרכב. אני נתתי לא' לקחת דברים קלים, כי היא שתתה והייתה שתויה.. ואז התחלנו ללכת לרכב, ואחרי איזה 10 מטר א' נפלה. היא קמה, אפילו ויקה עזרה לה לקום...".
אוסיף, שהמנוחה החלה להשתולל ברכב בזמן הנסיעה, כפי שהעיד הבעל במשטרה (עמ' 2 מש/1): " א' ישבה לידי. עכשיו בשעות האלה ביציאה מפלמחים יש תמיד שוטרים שבודקים את הרכבים, וא' לידי התחילה להשתולל עם הידיים וראו שהיא מסטולית". גם בעדותו במשטרה הוא מציין כי הוא ביקש מהמנוחה לשבת מאחורה בגלל בדיקות השוטרים, היא ישבה ואחרי זמן קצר קמה וחיבקה אותו ונישקה אותו ועברה לשבת מקדימה "ואז היא התחילה להשתולל כזה, לשמוח עם המוזיקה ולרקוד עם הידיים. אני מנסה להנמיך את המוזיקה והיא שוב מגבירה, שמה שתי הרגליים על הדשבורד, אחר כך רגליים בחוץ על המראה..".
יתר על כן, המנח בו הייתה המנוחה בטרם הנפילה היה היתלות על דלת הרכב כפי שהעיד מופאק אלעגלוני במשטרה (מש/6 עמ' 1), מנח זה מעיד על העדר כל יכולת שליטה על גופה זאת בשל מצב חמור של שתייה וחוסר מודעות לעצמה ולמעשיה. כך העיד (בעמ' 2 מש/6): " היא פתחה את הדלת, שמה את הראש שלה על החלון של הדלת ורגל אחת בחוץ והרכב נסע איזה 50 מטר והיא נפלה..". (ראה גם מש/7 עמ' 1 עדותו של אחמד עגלוני) הבחירה לשים את הראש על החלון בעוד הדלת פתוחה מעידה על חוסר רציונאליות בהתנהגות של המנוחה.
17.אני סבור כי זה המקרה בו מדובר בשכרות חמורה העולה כדי היעדר כוונה לגרום לתוצאות הטבעיות של מעשיה. במקרנו זה המסקנה המתבקשת, הינה מסקנתה של המומחית לרפואה משפטית בעמוד 36: "שילוב אלכוהול ברמות גבוהות ותיאור, בהנחה שהוא נכון, תיאור של התנהגות שמתאימה למישהו שיש לו רמת אלכוהול כזו גבוהה, מתאימה לאדם שאין לו יכולת קבלת החלטות. זה כן בתחום מומחיותי, כי אנו בבדיקות שנעשות חיות ולכן מעל רמת אלכוהול קיימת, אני יכולה לדעת אם הנאנסת לא נתנה הסכמה מדעת. ברמות גבוהות, כאלה שיכולות להביא לעילפון או תרדמת באדם נורמלי, אין יכולת שליטה, או קבלת החלטות."
במקרנו, נוכח דברי המומחית גב' ג'יפס, העדויות, כמות האלכוהול בדמה של המנוחה הנחשב לרמה גבוה ביותר מלמדים כי אכן נפגעה יכולתה של המנוחה להפעיל ביקורת עצמית, להבין את טיב מעשיה ולגבש החלטה ורצון לגבי התנהלותה, קרי, נפגעה היכולת הרצונית-חפצית לשלוט על התנהגותה.
בפני הובאו עדויות לגבי כמויות האלכוהול ששתתה המנוחה כעולה מחומר הראיות ; עדויות המומחית לגבי מצב שכרות המנוחה על פי בדיקת דם; פעולות שביצעה המנוחה במהלך האירוע ובסמוך לפניו, אי לכך, כבר עתה ניתן לקבוע, כי המנוחה הייתה במצב אובדן שליטה ולא ניתן לייחס לה כוונה להתאבד, מדובר בפעולות מתוך פזיזות, מעשים שנובעים מכושר שיפוט לקוי, החל מפתיחת הדלת ועד לנפילתה מהרכב, ואין במעשים אלו כדי ללמד על כוונה להתאבדות.
הראיות הנסיבות שהובאו בידי הנתבעת לא זועקות "כוונה";
18.אין ללמוד מהעובדה כי המנוחה שחררה באופן יזום את חגורת הבטיחות כדי להעיד על "כוונה" לבצע את מעשה ההתאבדות, אילו המנוחה התכוונה לשים קץ לחייה יכלה גם לא לחגור חגורת בטיחות בכלל! .
19.התנהלותה טרם כניסתה למצב השכרות, לא מלמד על מצוקה. ביום התאונה התובעת בילתה על חוף הים עם חבריה, מצב רוחה היה טוב – גם לפי תצהיר חברם אלי אלוז (סעיף 15 לתצהירו) וגם לפי עדותו בפני המשטרה (מש/5 מיום 20.7.13 בסמוך מאד למועד התאונה).
ו' חברתה של המנוחה שבילתה באותו יום עם המנוחה ובעלה, העידה כי במהלך הנסיעה לא ראתה כי המנוחה מתנהגת בצורה חריגה וכי מצב רוחה של המנוחה היה מורם (במשטרה מש/2 בעמ' 2). ארבעת החברים שבילו בים דיברו על תכנון טיול לאוקראינה כפי שעולה מחומר החקירה במשטרה. גם הבעל העיד כי מצב רוחה של אשתו היה עליז באותו יום עת בילו בים (עמ' 10) בזמן הנסיעה (עמ' 6) וגם יום לפני התאונה עת ביקרו את אמו ואכלו אצלה ארוחת ערב (עמ' 10). כל הנ"ל מלמד על התנהלות רגילה ומצב רוח רגיל, אין בהתנהלות סימן כלשהו לנטייה ו/או כוונה אובדנית.
20.המנוחה רכשה כרטיס לאוקראינה והתכוונה לצאת לחו"ל לביקור אצל אימא שלה ובנותיה ששהו בחופשה אצל הסבתא (מש/2). גם נסיבה זו מצטרפת ליתר הנסיבות שמעידות כי המנוחה מנהלת חיים רגילים ונורמטיביים ללא כוונות אובדניות.
21.השכנה ר.ל. שבנה לומד עם בנותיה של המנוחה הצהירה כי המנוחה טיפלה בבנותיה והן היו מטופחות " הכרתי את א' ז"ל במסגרת בית הספר – במסיבות ואספות הורים התרשמתי מאשה מקסימה, הבנות היו תמיד מטופחות וניכר כי השקיעה בהן". גם עדות זו יש בה כדי לחזק את הפרשנות לפיה התובעת לא הייתה דיכאונית ותפקדה בצורה נורמלית בחיי היומיום.
22.דברי רכזת מעונות מרכז קהילתי מתנ"ס מעלה אדומים, שם עבדה המנוחה עובר לתאונה, אודות תפקודה של המנוחה גם הם מלמדים כי המנוחה מתנהלת בצורה נורמטיבית ואינה אובדנית. כך כתבה מנהלת המעונות במכתב מיום 29.1.15 (ש/1): "... היא עבדה בחריצות, מסירות רבה ומתוך אחריות. היו לה יחסים טובים עם חברותיה לצוות ועם ההורים במעון. א' יצרה קשרים מיוחדים ורגישים עם הילדים במעון והם אהבו אותה מאד".
23.בנוסף, עדות השכן א.ז. כי מעולם לא שמע מהדירה של המנוחה ובעלה צעקות ו/או לא ראה אלימות כלשהי בין בני הזוג (מש/ 3 עמ' 2) וגם עדות השכנה ע.מ. במשטרה (מש/4) לפיה גם היא לא שמעה צעקות, ולא ראתה אלימות בין בני הזוג, מחזקת את המסקנה כי חיי בני הזוג היו רגילים, על אף הריבים והתקריות שהיו בניהם התרשמתי מעדות הבעל כי הוא דאג למנוחה, אהב אותה מאד ורצה בשמחתה ונוחיותה (ראה עדותו בפניי בעמודים 4,5 ו- 7), עדות זו חוזקה ע"י עדות החבר א.א. שהעיד כי הבעל אהב את המנוחה והיא הייתה החיים שלו (ראה עדותו במשטרה עמ' 2) וע"י החברה ו' (מש/2 עמ' 1 שורה 13) זה שהתובעת הרגישה בודדה והתקשתה בטיפול בילדותיה הקטינות לבד, אין בו בפני עצמו להוביל למסקנה כי המנוחה הייתה אובדנית.
23.ניסיונות ההתאבדות הקודמים אינם יכולים להוות עדות ו/או ראיה כלשהי ואינם יכולים להביא למסקנה כי המנוחה התכוונה להתאבד ( ת"א (מחוזי י-ם) 17569-08-10 בר און עודד שלמה פרי נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו 9.6.13)). לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בריטואל קבוע וכי כל פעם שהמנוחה הייתה משתכרת הייתה מנסה להתאבד. ניסיונה האחרון ע"פ העדויות היה כ- 3 שנים לפני המקרה דנן (ראה עדות הבעל במשטרה עמ' 4 שורה 109), שלאחריו שהיא השתכרה שוב אך לא ניסתה להתאבד (ראה עדות בעלה במשטרה עמ' 2 שורות 66-81 שהעיד כי היא נהגה לשתות הרבה והאירוע האחרון היה מספר חודשים לפני התאונה שבו היא שתתה ובעקבות זה היה ריב בינו לבינה אך היא לא ניסתה להתאבד, בנוסף ראה עדות ו' במש/2 עמ' 2 שורות 41-42 שם היא מעידה כי המנוחה נהגה לשתות עד שהיא היתה "מתמסטלת" ואז היתה עושה ומדברת שטויות דהיינו לא בהכרח שתייה גוררת אותה למצב של לנסות לשים קץ לחייה), ולכן לא ניתן לקבוע גם כי למנוחה היה ריטואל קבוע לפיו התנהגה, אך גם אם כן, וכאמור לעיל, אין ניסיונות קודמים מהווים ראיה כי גם הפעם זה היה ניסיון וכוונה להתאבד.
24.ניסיונה של המנוחה להתאבד נעשה לפני שנים עובר לתאונה. מאז, לא דווח על כל מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים. גם אם חוותה המנוחה משברים קשים בחייה אין בכך כדי להצביע על כוונת התאבדות, במיוחד כאשר המנוחה גידלה שתי בנות . יתכן כי נסיבות חייה הקשות של המנוחה , התמכרותה לטיפה המרה , מצב הדיכאון המלווים את המנוחה כשזורם בדמה המשכר, השפיעו על חוסר אכפתיות וחוסר זהירות כאשר פתחה את דלת הרכב בעת נסיעה ונשענה על הדלת , אך מכאן לא נובעת בהכרח מסקנה כי המנוחה התכוונה להתאבד.
אין חולק כי היו משברים בחיי המנוחה . כאמור, אין בכך כדי להעיד בהכרח על כוונה להתאבד.
25."טקס הנשיקה" כלשון ב"כ הנתבעת, הינה אותה נשיקה בין בני הזוג תוך כדי נהיגה ובטרם אירוע הנפילה. לא ניתן להעמיס על כתפי נשיקה זו פרידה וסימן לבאות. במכלול ההתנהגות מטעם המנוחה בהשפעת החומר המשכר, מדובר בנשיקה תמימה, ללא כל כוונה, ולא ניתן להעניק לה את התואר "טקס פרידה".
26.אין כל ממצא כעולה מחוות דעת של ד"ר הדס גיפס ( מוצג נ/11) , ועדותה בעמ' 32 שורות 9-15 , המלמד שמדובר בקפיצה ולא נפילה לשיטתה : " בין נפילה לקפציה, זה אותו דבר בנפילה או קפציה מבניין, אין הבדל ביניהם מבחינת הממצאים בגופה. לא אוכל לדעת אם היא נפלה מבניין או קפצה, לא יהיה הבדל, אותו דבר בין נפילה או קפיצה מרכב."
בהמשך היא מציינת :" אם היו לה שברים ברגליים, הייתי יכולה לומר כי ירדה מיוזמתה מהרכב, נחתה על הרגליים ואז הן נשברו. זה שאין שברים אני לא יכולה לומר אם נפלה או קפצה. אם היה ממצא חיובי, זה היה תורם. העדר ממצאים גורם לי לא לדעת."
דבריה אלו שוללים או לכל הפחות לא תומכים בגרסת ההתאבדות.
27.לסיכום: השכרות במקרנו –בשל חומרתה שוללת כוונה כפי שפירטתי לעיל. גם אם הייתי טועה במסקנה זו , ניתן לקבוע כי הגרסה והאפשרות שהביאה הנתבעת המבוססת על מסד ראיות נסיבתיות –לפיה המנוחה התאבדה , לא חצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש.
לכל היותר התרחיש שהביא למותה של המנוחה לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעוינות – אם לא מעוינות ממש. אולם כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור החומר שהונח לפתחי , נראה כי לא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גרסתה כי המנוחה קפצה מהרכב, במתכוון, אל עבר מותה.
28.הנתבעת כשלה בהבאת ראיות דווקניות שיתמכו בגרסתה ואין בראיות שהוצגו כדי להטות את הכף לטובת גרסתה. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת "כוונה" להתאבדות, ולפיכך אין המקרה בא בגדרה של החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, ויש אפוא לקבוע כי המנוחה נהרגה בתאונת דרכים ועיזבונה והתלויים זכאי לפיצויים.
חישוב הנזק;
עקרונות החישוב;
29.המנוחה א.צ., ז"ל ( להלן: "המנוחה") ילידת 13.6.1978, ביום התאונה הייתה בת 35. המנוחה הותירה אחריה אלמן ושתי תאומות, כמפורט להלן:
1. י' – אלמן המנוחה יליד 28-12-1954
2. א'– בתה של המנוחה, ילידת 27/11/2003 .
3.ש' – בתה של המנוחה, ילידת 27/11/2003
האלמנה והילדים בבחינת תלויים במנוחה והם גם היורשים, משכך קיימת זהות בין היורשים לתלויים.
על היחס בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים;
30.תביעת עיזבון היא תביעה בגין נזקיו של המנוח ותביעת התלויים היא תביעה בגין נזקי הממון שנגרמו להם עקב מות המנוח. שתי התביעות מובחנות ונבדלות אחת מהשנייה והן בעלות קיום עצמאי משלהן. ואולם, בין ראשי הנזק בשתי התביעות קיים מתחם חפיפה. כך, למשל, לגבי מרכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית הקיים בשתי התביעות גם יחד. ראשי הנזק במתחם החפיפה ייפסקו פעם אחת בלבד, וזאת בדרך של קיזוז או ניכוי. באשר לראשי הנזק שאינם במתחם החפיפה – אלה יפסקו לעיזבון או לתלויים, בהתאם לראש הנזק, בלא קיזוז. דוגמא לכך היא ראש הנזק שעניינו אובדן שירותי אב ובעל הנפסק לתלויים (ראו ריבלין, בעמ' 927-930 ו-936-938; ע"א 2739/06 עיזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה (ניתן ב- 01.06.08); וע"א 3045/07 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (מיום 07.09.10).
החישוב בהתאם לשיטת הידות;
31.שיטת הידות משמשת לשם חילוץ "יד הקיום" – החלק היחסי מהקופה המשותפת (ראו להלן – עקרון הקופה המשותפת) אשר היה משמש למחייתו של המנוח אילולא נפטר. חלק יחסי זה "נחסך" במות המנוח ולכן אין העיזבון או התלויים זכאים לפיצוי בגין חלק זה. לשם כך, בשיטה זו יש לפעול בשלושה שלבים: האחד – מציאת גובה הקופה המשותפת; השני – מציאת מספר הידות; והשלישי – חילוץ יד הקיום של המנוח. נזכיר כי בתביעת העיזבון – בניגוד לתביעת התלויים – מתווספת יד החיסכון לידות בני המשפחה וליד משק הבית. בעזרת שיטת הידות ניתן לחשב את הפיצוי שמגיע לעיזבון בגין אובדן ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות וכן את הפיצוי שמגיע לתלויים בגין הפסד התמיכה מהכנסת המנוח (ראו ריבלין, בעמ' 930-932 ו-934-935). נציין, כי כל אימת שילדו של המנוח מגיע לגיל 18 פוחתת היד של הילד לשליש, ובהגיעו לגיל 21 – הוא אינו מובא עוד בחשבון לצורך חישוב יד הקיום.
דרך החישוב- במקרה של זהות בין תלויים ליורשים:
32.ככלל, כאשר התלויים והיורשים הם זהים, כמו במקרה שלפנינו, תביעת העיזבון גבוהה יותר,
מאחר שבתביעת היורשים אנו מוסיפים את יד החיסכון. לכן, כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אין למעשה טעם לערוך חישוב נפרד לתביעת התלויים ולהפחיתה מתביעת העיזבון, ויש לחשב אך ורק את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין הפסדי ההשתכרות – ע"א 443105 המגן חברה לביטוח נ' צרור (ניתן ביום 10.8.06) פסקה 15 לפסק הדין.
גיל הפרישה, תוחלת חיים הן של המנוח והאלמנה;
33.בטרם פטירתה, עבדה המנוחה כשכירה . בהקשר זה עולה השאלה מהו גיל הפרישה של המנוחה ושל האלמן כעצמאי לצורך חישוב הפיצויים. לצורך כך, אביא את דבריו של ריבלין , בספרו אשר עמד על החזקות שהתגבשו בפסיקה בעניין גיל הפרישה:
"חזקה היא, לגבי עובד שכיר ולגבי עובדת שכירה, כי גיל הפרישה מן העבודה הוא ביום הגיעם לגיל 67 הכול בהעדר ראיות אחרות לגיל הפרישה מעבודה של המשיב. זאת על פי הנחת הבסיס של בית המשפט. סתירתה של החזקה מסתברת יותר במקרים בהם מדובר בעובד עצמאי. בפסיקה התגבשה חזקה עובדתית לפיה גיל הפרישה של העובד העצמאי הוא – 70 שנה. מכל מקום, עשויה להתקיים נסיבות מיוחדות המלמדות על תקופת עבודה שונה. כדי שבית המשפט יסטה מהחזקה בדבר גיל הפרישה, יש להוכיח בראיות של ממש שכך מקובל באותו ענף מקצועי בו עבד הנפגע, או שקיימות ראיות מיוחדות במקרה הנדון המצביעות על כך." (שם, בעמ' 918); לעניין זה ראו גם ע"א 8488/08 עיזבון המנוחה רננה סושרד נ' מ"י – משטרת ישראל (05.06.12) בפסקאות 17-18).
מלאכת ההערכה של גיל הפרישה, אינה מדע מדויק ואינה ניתנת לניבוי מדויק. ואולם, בענייננו המנוחה עבדה כשכירה ו אילו האלמן עצמאי. לפיכך, יש מקום לחשב את הפסד השתכרות המנוחה בשנים האבודות, עד לגיל 67 דהיינו עד לשנת 2045 . מאחר והתובעים מציינים בסיכומיהם גיל הפרישה עד גיל 64 והפרישה הצפויה הינה 2042, הודאה זו מטעם הנתבעים מהווה טעם והסבר לסטייה מגיל הפרישה הקבוע בחוק ולקבוע שגיל הפרישה של המנוחה הינו 64 בשנת 2042.
לאלמן אני מוצא כי יש לקבוע את גיל הפרישה כעצמאי לפי החזקה העובדתית שהתגבשה בפסיקה לפיה גיל הפרישה של העובד העצמאי הוא – 70 שנה דהיינו עד לגיל 2024. ביחס לתחולת החיים, על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המנוחה עד גיל 84 – היינו עד שנת 2062 והאלמן עד גיל 80 –היינו עד שנת 2034.
הכנסות המנוחה לפני התאונה;
34.התובעים בסיכומיהם ביקשו להסתמך על תלוש חודש 6/13 על פיו השתכרה המנוחה סך 5,800 ₪ נטו. מדובר בחודש עבודה בודד במקום העבודה חדש במתנ"ס מעלה אדומים. לטעמי יש להתחשב בעברה התעסוקתי ושכרה עובר לתאונה כעולה מדו"ח רציפות מהעבודה , ולא לקבוע את השכר על יסוד תלוש שכר אחרון.
כעולה ממוצג נ/9 ( דו"ח רציפות בעבודה ) בשנת 2012 עבדה המנוחה 12 חודשים והשכרה סך 47,462 ₪ שנתי ובחודש סך 3,996 ₪ . עוד עולה מ-נ/9 כי בשנת 2011 הכנסתה השנתית 48,719 ₪ ובחודש 4,060.
אין זה נכון לבסס את הכנסותיה רק על בסיס תלוש שכר בודד בסך 5,800 ₪, אלא יש להתחשב בעברה התעסוקתי. אי לכך הכנסתה לעבר תחושב לפי 4,500 ₪ נטו ואילו לגבי העתיד, בשים לב לנתוני השתכרותה האחרונים ,סכום שכר המינימום הקבוע בחוק ושערוך שכרה בעבר טרם התאונה, מלמדים כי יש צורך בהגדלת שכרה ולהעמידו על סך 5,500 ₪ נטו לעתיד. קביעת השכר במונחי נטו בהתחשב בעובדה (כך גם עולה מתלושי שכר ) אין חיוב מס הכנסה ברמות שכרו אלו והשכר נטו וברוטו חד הם.
35. לגבי השתכרות האלמן, שכרו לפי שומות מס הכנסה לשנת 2012 מוצג ת/6 עומד על סך68,172 ₪ שנתי וחודשי בסך 5,681 ₪. ברמת שכר כזו, מדובר בסכום נטו.
אי לכך ממועד התאונה ועד היום הקופה המשותפת 10,181 ₪ וממועד פסק הדין הקופה המשותפת על סך 11,181 ₪.
על קצבת הזקנה;
36.אין חולק על כך שבתביעת העיזבון יש לכלול חישוב הפסד העיזבון גם מקצבת הזקנה שהייתה המנוחה זוכה לקבל בהגיעה לגיל הזכאות. כך נפסק בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח. באותו פס"ד נקבע גם כי קצבת הזקנה מהווה חלק ממקורות הכנסתו של אדם לעת זקנה ובמקרה שיש לאדם תלויים הרי שבדומה לשכר עבודתו אף קצבת הזקנה משמשת בחלקה לתמיכה בהם. חישוב הפסד זה ייעשה לפי שיטת הידות ובהיוון הנדרש.
37.הואיל ולא הוגשה לפני ראייה על גובה קצבת הזקנה שהמנוחה אמורה לקבל או האלמן יקבל בפועל, הואיל והנתבעת עצמה ערכה את החישוב שלה על בסיס קצבת הזקנה הבסיסית ולמרות שלכאורה גם האלמנה זכאית לתוספת וותק לפי סעיף 248 לחוק הביטוח לאומי, מצאתי לערוך את החישוב לפי קצבת זקנה בסך של 1,531 עבור האלמן וגם המנוחה- בהתאם לתקופה בה הם זכאים.
הפסד הפרשות המעביד לפנסיה;
38. המנוחה שכירה. כידוע, עפ"י צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-
1957 מחויב כל מעסיק החל מיום 1.1.08 בביטוח פנסיוני לעובדיו והחל מיום 1.1.14 חובת ההפרשה הינה ל- 12% מן השכר המבוטח (ועד לגובה השכר הממוצע במשק) כאשר שיעור ההפרשה עד אותו מועד, הינו שיעור עולה בהדרגה ובהתאם לקבוע בטבלה שבסעיף 6 לצו ההרחבה.
בפסק הדין שניתן בעניין ע.מ.מ (ת.א. (מח-חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר) התייחסה כב' השופטת וילנר לדרך בה יש לילך בעת חישוב הפסדי פנסיה לאור צו ההרחבה, דרך שאוזכרה בהסכמה בפסיקתו של בית המשפט העליון (ראו, למשל, ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן וע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג) וניתן למעשה היום בעידן הפנסיה הצוברת לפצות ניזוק בגין הפסדי פנסיה, על בסיס חישוב אובדן הפרשות המעביד לקרן פנסיה לפי הוראת צו ההרחבה וכחלופה לחישוב הפיצוי לפי הפסד תגמולי הפנסיה שהיה מקבל הניזוק בהגיעו לגיל פרישה ובתקופת הפנסיה.
מכאן, שעה שמחשבים את הפסדי הפנסיה לניזוק שכיר לפי מסלול זה של הפיצוי, פוסקים לו פיצוי בגובה שיעור הפרשות המעביד מהפסדי השכר שנגרמו לו. אם תחילתם של הפסדי השכר ביום 1.1.14 ואילך, הפיצוי יהא בגובה 12 % מכלל הפסדים. אם הפסדי השכר מיוחסים לתקופה קודמת ליום 1.1.14, יש לחשב את הפסד הפנסיה לפי שיעור הפרשותיו המדורג של המעביד, כקבוע בטבלה שבסעיף 6 של צו ההרחבה.
שני הצדדים בסיכומיהם הסכימו לפסוק 12% מסכום אובדן ההשתכרות בתביעת העיזבון ולא העלו כל סוגיה ביחס לשיטת חישוב זו, בדומה לת.א. (מחוזי נצרת) 18560-03-12 זיאדאת נגד קרנית. בהעדר כל מחלוקת, אין בדעתי לדון בסוגיות שהועלו בעניין זיאדאת, ואאמץ את שיטת החישוב המוסכמת על ידי שני הצדדים.
דרך זו גם מקובלת בפסיקה (ראו למשל מהעת האחרונה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ת.א (תא)1498-08 עזבון מטמון אליהו מטמון ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ .
ביצוע החישוב- תביעת העיזבון:
39. אובדן השתכרות בשנים האבודות;
39.1.תקופה ראשונה: מיום התאונה ועד יום מתן פסק הדין 8/17 (49 חודשים).
מספר הידות 6: המנוחה, האלמן , משק הבית, חיסכון ושתי הקטינות.
קופה משותפת בסך 10,181 ₪ ( 4,500 ₪ מנוחה, 5,681 אלמן) .
שווי ידה (10,181/6) : 1,697 ₪
ההפסד החודשי: 4,500 – 1,697 = 2,803 ₪.
2,803 * 49= 137,347 ש"ח + ריבית והצמדה מאמצע תקופה 2,300 ש"ח = 139,647 ₪.
39.2תקופה שנייה :ממועד פסק הדין עד ליום 1/11/2021 עד הגיע הקטינות לגיל 18.
מספר הידות 6: המנוחה, האלמן , משק הבית, חיסכון ושתי הקטינות.
קופה משותפת בסך 11,181 ₪ ( 5,500 ₪ מנוחה, 5,681 אלמן) .
שווי ידה (11,181/6) : 1,864 ₪
ההפסד החודשי: 5,500 – 1,864 = 3,636 ₪.
3,636 *47.87 מקדם היוון = 174,055 ש"ח .
39.3.תקופה שלישית; מיום 1/11/2021 ועד 1/11/2023( תום השירות הצבאי);
מספר הידות 4.67: המנוחה, האלמן , משק הבית, חיסכון ושתי הקטינות(כל אחת 1/3).
קופה משותפת בסך 11,181 ₪ ( 5,500 ₪ מנוחה, 5,681 אלמן) .
שווי ידה (11,181/4.67) : 2,394 ₪
ההפסד החודשי: 5,500 – 2,394= 3,106 ₪.
3,106*23.28 מקדם היוון* 0.88 מקדם היוון כפול = 63,630 ש"ח .
39.4תקופה רביעית ;1/11/2023 ועד 1/12/2024 פרישת האלמן;
מספר הידות 4: המנוחה, האלמן , משק הבית, חיסכון.
קופה משותפת בסך 11,181 ₪ ( 5,500 ₪ מנוחה, 5,681 אלמן) .
שווי ידה (11,181/4) : 2,795 ₪
ההפסד החודשי: 5,500 – 2,795 = 2,705 ₪.
2,705 * 12.78 מקדם היוון * 0.81 היוון כפול = 28,000 ש"ח .
39.5.תקופה חמישית; 1/12/2024 מועד קבלת קצבת זקנה ועד ליום 1/12/2034 תום תוחלת חיי האלמן;
ממספר הידות 4: המנוחה, האלמן , משק הבית, חיסכון.
קופה משותפת בסך 7,031 ₪ ( 5,500 ₪ מנוחה, 1,531 ₪ אלמן) .
שווי ידה (7,031/4) : 1,758₪
ההפסד החודשי: 5,500 – 1,758 = 3,742 ₪.
3,742 * 103.76 מקדם היוון * 0.81 היוון כפול = 314,498 ש"ח .
39.6.תקופה שישית; 1/12/2034 ועד ליציאת המנוחה לפנסיה 1/6/2042 (90 חודש);
ממספר הידות 3: המנוחה, משק הבית וחיסכון.
קופה משותפת בסך 5,500 ₪ ( 5,500 ₪ מנוחה) .
שווי ידה (5,500/3) : 1,833 ₪
ההפסד החודשי: 5,500 – 1,833 = 3,667 ₪.
3,667 * 80.62 מקדם היוון * 0.6 היוון כפול = 177,380 ₪.
לסיכום פרק זה הסכום הינו 897210 ₪.
39.7.הפסד בגין הפרשות פנסיה :
897,210*12%= 107,665 ₪.
39.8.הפסדי קצבת זקנה ; מיום 1/6/2042 יציאת המנוחה לפנסיה ועד תום תחולת החיים
1/6/2062;
ממספר הידות 3: המנוחה, משק הבית וחיסכון.
קופה משותפת בסך 1531 ₪ ( קצבת זקנה) .
שווי ידה (1,531/3) : 510 ₪
ההפסד החודשי: 1531 – 510 = 1,021₪.
1,021 * 180.97 מקדם היוון * 0.48 היוון כפול = 88,690 ₪.
39.9סך הכל הפסד הכנסות בשנים האבודות , כולל הפסדי פנסיה עומד על סך 1,093,565 ₪.
40.נזק לא ממוני;
בהתאם לתקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, זכאים התובעים ל- 25% מהסכום המקסימאלי שנקבע בסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד, ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה, מגיע סכום זה לסך של 45,000 ₪ להיום.
41.הוצאות קבורה ומצבה ;
בראש נזק זה, ועל פי המקובל בפסיקה, סבורני כי עיזבון המנוח, זכאי לקבל סכום של 15,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה ומצבה, על דרך האומדן, וזאת בהעדר קבלות ומסמכים המוכחים כל הוצא והוצאה.
42.תביעת התלויים שלא בתחום החפיפה- אובדן שירותים;
לעניין הסכומים הנפסקים בגין שירותי אב ואם נאמר על ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ' ד"ר אילנה שלזינגר (30.5.2010):
"כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ₪ ."
על הלכה זו חזר לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ( ניתן ביום 19.5.2013).
התובעים מפנים לעדות האלמן שהתייחסה להפסד שנגרם במות המנוחה, בהיבט התמיכה והעזרה שלה, כאישה ואם, והשפעת חסרונה על מצב הקטינות. התובעים מפנים לעדויות באשר למעורבות המנוחה נראה כי יש להסתפק ברף הנוטה לרף העליון שנקבע ולא לחרוג ממנו. נוכח תפקודה בבית עד לתאונה, מספר הקטינות וגילן, התרומה שלה לבית ולמשפחה , ראוי לקבוע את הסכום על 250,000 ₪.
43.סך כל הפיצויים: 1,403,565 ₪.
44.ניכויי מלל"ל;
הצדדים אינם חלוקים כי יש לנכות מהפיצויים את קצבת השאירים המשתלמת מאת הביטוח הלאומי. לפי חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעים , היוון קצבת השאירים המשתלמת לתובעים על ידי המוסד לביטוח לאומי, עומד 353,380₪ נכון ליום 3/3/2016 .לפיכך, ובהיעדר חוות דעת נגדית מטעם התובעים או התנגדות לתוכנה של חוות דעת זו, אני מקבל את סכום קצבת השאירים שנקבע בחוות הדעת של האקטואר בסכום של 353,380 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה נכון ליום ביצוע התשלום.
יש עוד לנכות סך 23,570 ₪ בגין קצבת שאירים לאחר שהבנות יגיעו לגיל הבגרות.
לא ברור אם הקטינות יהיו זכאיות לדמי המחיה כמצוין בחוות הדעת. לעניין תשלומי גמלאות מל"ל עתידיות בע"א 563/89 כהן נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 56 (1993) הוצע מנגנון ההקפאה.
הנתבעת רשאית להקפיא תחת ידה, הסך של 48,484 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 13% בצירוף מ.ע.מ. מוצע לצדדים שהסכום כבר עתה ינוכה והקטינות יפנו לקבלת דמי מחייה.
45.לסיכום;
הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 1,403,565 ₪ בניכוי תשלומי מל"ל בסכום של 376,950 ₪ ובסך הכל: 1,026,615 ₪, כפוף להוראה בעניין עיכוב הכספים הנ"ל, לפי פסק הדין. כמו כן, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעים את אגרת המשפט, כשהיא משוערכת ממועד תשלומה, שכר העדים כפי שנפסק על ידי ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום הפסוק בתוספת מע"מ.
46.תביעת תובע מס' 2- י.צ.;
46.א.בכתב התביעה (העמוד האחרון) עתר תובע מס' 2 לפיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם לתובע בעקבות התאונה. בכתב התביעה ציין: "התובע יטען כי כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות ועל כך יבקש מינוי בתחום הנפשי."
46.ב.לא הוגשה בקשה בכתב למינוי מומחה רפואי בתיק כלל ועיקר. אוסיף ואציין גם לא עתר התובע מס' 2 , למינוי מומחה רפואי בעל פה במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק. הדבר בולט נוכח האמור בסעיף 19(ב) לכתב ההגנה, בו ב"כ הנתבעת מפנה תשומת לב התובע, כי בקשה כזו לא הוגשה ואם תוגש הוא יתנגד לה.
46.ג.ביום 14/11/14, על יסוד עתירת הנתבעת לשמיעת התיק, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. בסעיפים 15 עד 19 לתצהיר תובע מס' 2 מציין את מצבו הנפשי בעקבות התאונה תוך שהוא מדגיש שהתאונה התרחשה לנגד עינו ואינו שוכח את המראות הקשים.
46.ד.לא ברור מכתב התביעה והתצהיר אם מדובר בתביעה של נפגע משני-בהתאם להלכת אלסוחה או נפגע ישיר, שכן מדובר בנהג של הרכב. להרחבה מתי יראו נהג נפגע ישיר או נפגע עקיף ראו ע"א 10023-05-15 וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ. בין אם העילה של תובע מס' 2 היא כנפגע משני או כניזוק ישיר, לא הוגשה כל בקשה למינוי מומחה רפואי.
46.ה.הדיון לא פוצל, ונקבע התיק לשמיעת ראיות, וגם בשלב זה התובע לא טרח לבקש מינוי מומחה רפואי ביחס לנכות הנפשית שנגרמה לו. התיק נשמע גם בשאלת הנזק . הצדדים ידעו שההליכים מתייחסים לשני התובעים, וגם במצב זה לא באה כל בקשה מטעם תובע מס' 2 ביחס למינוי מומחה רפואי מטעמו או בקשה להבהרה כי לגבי תובע מס' 2 יפוצל הדיון.
46.ו.נשמעו הראיות –גם במהלך השמיעה שנמשך מספר ישיבות לא באה כל בקשה מטעם התובע ביחס לנזקו-בין מינוי מומחה או בקשה אחרת. סיכומי התובעים הוגשו ביום 15/2/17. במסגרת הסיכומים עתרו התובעים בסעדים לפיצוי העיזבון וזנחו את תביעת תובע מס' 2 בגין הנזק הנפשי שנגרם לו. אין בסיכומים כל טענה , אף לא ברמז, ביחס לתביעתו העצמאית תובע מס' 2.
46.ז.בסיכומי הנתבעת ביקשו לדחות את התביעה בסעיף 8 לסיכומים, ונמנעו מלהתייחס לטענה עקב זניחת התובע מס' 2 לתביעתו. תובע מס' 2 לא הגיש סיכומי תשובה, אלא הבהרה מטעמו שלא זנח את תביעתו, וכי פסק הדין במידה ויינתן הוא בבחינת פסק דין חלקי בלבד עבור תובע זה ולאחר פסק הדין יבקשו למנות מומחה רפואי.
46.ח.אני סבור כי התנהלות התובע בתביעתו, מעידה ומלמדת על זניחת התביעה מצדו. התובע זנח את תביעתו במהלך ניהול התביעה לאורכה ורוחבה . לתובע הייתה אפשרות, ולא פעם, לנהל את תביעתו כנדרש, אך בחר לא לעשות כן. הנתבעת התנהלה בהתאם לדרכו של התובע.
46.ט.בית המשפט מחויב לדון בבקשה למינוי מומחה- אך בקשה כזו לא הוגשה אף לא בעל פה. אי הגשתה וזניחת התביעה בסיכומים מלמדים, שהתובע, לא רואה שנגרם לו נזק עקב התאונה, ובכך הוא מוותר על טענותיו.
46.י. התובע –ולאחר העלאת הטענה בידי הנתבעת- לא סבר כי קיימת תקלה ואף לא דרש לצמצמם את הנזק ולדרוש, בשלב הזה מחיקת תביעתו, אלא הודיע שהוא לא זנח את תביעתו- במסגרת הודעה כללית וסתמית. אמנם מדובר בתוצאה קשה, אך אין מנוס אלא לקבוע שהתובע לא הוכיח את תביעתו.
46.י"א. משהגענו עד הלום, זו התוצאה נוכח התנהלות התובע. על אף התוצאה הקשה-דין תביעת תובע מס' 2 להידחות. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות ביחס לדחיית תביעתו.
זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום, ז' אלול תשע"ז, 29 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
