אלעזר ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

מבוא

1. לפניי תביעה לפיצוי על נזקים לא ממוניים בגין תקיפה, כליאת שווא, לשון הרע, נגישה ורשלנות. התביעה נסבה על בידוק משטרתי שהסלים לתקיפת התובע ולמעצרו (להלן: האירוע).

2. ביום 6.9.09 לפנות בוקר, בילו התובע וחבריו, צעירים בני העדה האתיופית בתל אביב. נתבע 3 (להלן: הנתבע) ושוטר נוסף עצרו לידם בניידת ודרשו מהם להזדהות. סדר ההתרחשויות שנוי במחלוקת אך מוסכם שנטען כי השוטרים פנו אליהם בשל מוצאם. בהמשך סטר הנתבע לתובע והתובע התקשר למוקד 100 להתלונן על אלימות שוטר. הנתבע עצר את התובע בגין תקיפת שוטר ולקח אותו בניידת לתחנת המשטרה. בדרך הודיע בקשר שעצר אדם על תקיפת שוטר וציין את מוצאו. בתחנה כתב הנתבע דוח פעולה לפיו התובע תקף אותו, ניסה לברוח לו כשהודיע לו שהוא עצור והוא סטר לתובע כדי להשתלט עליו. לתובע נפתח תיק פלילי, הוא נחקר כחשוד ושוחרר כעבור כארבע שעות.

3. התובע התלונן נגד הנתבע במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש). לאחר בירור, הועמד הנתבע לדין פלילי (ת"פ (שלום ת"א) 45841-07-10). במסגרת הסדר טיעון, תיקנה המדינה את כתב האישום, ביקשה לשלוח את הנתבע לתסקיר והודיעה שתגביל את דרישתה לעונש. ביום 16.2.11 הודה הנתבע והורשע בתקיפה סתם ובשיבוש הליכי משפט (להלן: פסק הדין הפלילי).

4. פסק הדין הפלילי ניתן ביום 16.2.11. ביום 23.3.11 פנו ב"כ התובע למשטרה בדרישה לסגור את התיק הפלילי. התיק נסגר מחוסר אשמה ביום 12.6.11. במועד זה ניתן גזר דינו של הנתבע.

5. המדינה ערערה על קולת העונש, ערעורה התקבל כך שנגזרו על הנתבע שני חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ופיצוי התובע בסך של 4,000 ₪ (ע"פ (מחוזי ת"א) 20762-09-11).

6. התובע נסמך על פסק הדין הפלילי, הרחיב מעבר לממצאיו וייחס לנתבעים עוולות נזיקיות ופרסום לשון הרע. למדינה ייחס אחריות שילוחית וכן אחריות ישירה לפתיחת התיק הפלילי ולעיכוב בסגירתו. בסיכומיו הודיע שאינו מייחס למדינה אחריות בגין פרסום לשון הרע.

7. הנתבעים כפרו באחריות. לטענת המדינה לא אשררה את מעשי הנתבע, אדרבא, הוקיעה אותם, הנתבע לא ביצע את מעשיו תוך כדי עבודתו ולכן לא קמה לה אחריות שילוחית. לטענתה פעלה כראוי בפתיחת התיק הפלילי ובסגירתו ולכן לא קמה לה אחריות ישירה.

הנתבע הכחיש את טענות התובע כולל ממצאי פסק הדין הפלילי. לטענתו עומדת לו חסינות, הוא פעל כדין, במסגרת תפקידו ולמען המדינה.

המדינה הגישה נגד הנתבע הודעת צד שלישי.

לאחר שמיעת העדויות, עיון במוצגים ובטענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה נגד הנתבע למעט בגין פרסום לשון הרע, להטיל על המדינה אחריות שילוחית בגין התקיפה בלבד ולקבל את הודעתה לצד שלישי.

מהלך הדיון 

8. התובע והנתבע העידו כל אחד מטעמו. המדינה העידה את רס"ב בנימין אלמקייס, החוקר בתחנה, את פקד משה שלי, מפקדו הישיר של הנתבע, את רפ"ק שגיב מזרחי, מפקד היחידה ואת סנ"צ רוני סיאג, ראש ענף הדרכה במג"ב. (תצהירו הוגש ללא חקירות).

9. הנתבע שלא היה מיוצג, התייצב לישיבת ההוכחות עם תצהיר ובקשה להארכת מועד להגשתו. בתצהיר הביא, בין היתר, גרסה המנוגדת לקביעות פסק הדין הפלילי וטען שדבק בה לאורך כל הדרך "למעט הלחץ שהופעל עלי לקבל את הסדר הטיעון במח"ש שם נגזר עלי עונש קל יחסית". התובע והמדינה התנגדו לכל הצהרה שבאה לסתור את הממצאים בהכרעת הדין.

10. בהחלטה תמציתית על אתר, הוריתי לקבל את התצהיר אך ורק בנקודות שאינן באות לסתור את הכרעת הדין.

להלן נימוקיי: הקביעות בפסק הדין הפלילי קבילות כראיות לכאורה נגד הנתבע, בהתאם לסעיף 42א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: הפקודה). בהתאם לסעיף 42ג לפקודה, יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

הנתבע לא פירט איזה לחץ הופעל עליו לקבל את הסדר הטיעון, על ידי מי הופעל וטענתו מסתכמת בשיקולי רווח והפסד. טענה כזו, לבדה, אינה מהווה טעם להבאת ראיות לסתור ודינה להידחות מטעמי מדיניות משפטית (ת"א (חי') 565/03 בן ציון נ' חזן ואח', פורסם בנבו (2007)).

11. משנדחתה בקשת הנתבע, נכנס לפעולה ההסדר בפקודת הראיות וקביעות פסק הדין הפלילי הופכות לממצאים בפסק דין זה. אפתח בהצגתן.

קביעות פסק הדין הפלילי 

12. לאחר שהנתבע קרא לתובע ולחבריו להזדהות בפניו, העירה לו החברה שלומית על האופן בו ביקש מהם להזדהות ובתגובה אמר לה לסתום את הפה. כאשר קבל התובע על סגנון דיבורו, סטר לו הנתבע. כאשר שאל אותו מדוע הוא עושה כן, סטר לו בשנית.

13. התובע התקשר למוקד 100 של המשטרה, דיווח כי הוכה על ידי שוטר מג"ב ומסר את מספר הרישוי של הניידת. משראה זאת הנתבע, ניגש אליו, הודיע לו כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר, ביקש ממנו לעלות לניידת והתובע עשה כדברו.

14. בהגיעם לתחנה, רשם הנתבע דוח פעולה כוזב המתאר, בין היתר, כי התובע תקף אותו וניסה לברוח לאחר שהודיע לו שהוא עצור (להלן: דוח הפעולה).

הפלוגתאות 

15. האם הודעת הנתבע בקשר כי עצר אתיופי מהווה לשון הרע;

16. האם קמה למדינה אחריות שילוחית בגין תקיפה וכליאת שווא; האם קמה לה אחריות ישירה בגין נגישה ורשלנות.

17. הנזק והיקפו.

ממצאים עובדתיים

חלקו הראשון של האירוע - בשטח

18. לאור הקביעות בפסק הדין הפלילי, הצטמצמו המחלוקות ביחס לחלק הראשון של האירוע, עד הגעת התובע לתחנה.

19. התובע הצהיר שהשוטרים דרשו מהם להזדהות כאשר חצו כביש לצד קבוצת אנשים שאינם ממוצא אתיופי. הם צייתו והציגו תעודות מזהות כאשר הוא הציג תעודת חוגר. הנתבע אמר לחברה שלומית לסתום את פיה לאחר ששאלה אותו מדוע דווקא להם בודקים תעודות זהות ולא לקבוצה האחרת. הוא שאל את הנתבע מדוע הוא מדבר לשלומית בצורה כזו, הנתבע לא ענה לו אלא סטר על לחיו. המום מהסטירה, שאל את הנתבע מדוע סטר לו ובתגובה סטר לו הנתבע פעם נוספת בפניו ואמר לו "סתום את הפה, אני אפרק לך את הגוף".

נדהם מהאמירה, שאל את הנתבע מתי הספיק לתקוף אותו ובתגובה, דחף אותו הנתבע לניידת כשאינו אוזק או כובל אותו.

במהלך הנסיעה בניידת הודיע הנתבע בקשר ש"עצר אתיופי על תקיפת שוטר". כאשר התובע שאל אותו מדוע ציין שעצר אתיופי, אמר לו הנתבע לסתום את פיו.

20. הנתבע לא חלק בתצהירו על מעבר הקבוצה האחרת במקום. הוא הצהיר שפנה אל החבורה מסיבה ספציפית - בעקבות דיווח צוות סמוי על התנהגות חריגה של קבוצת צעירים, ככל הנראה בשל ניסיון להסתיר חומר החשוד כסם. כאשר ניגש אליהם הבחין שחלקם היו שתויים והריח ריח כבד של אלכוהול. לאחר שביקש מהם להזדהות, החלו לצעוק ולטעון כלפיו שפנה אליהם רק על שום מוצאם. בעת שהתובע התקרב אליו ראה בידו משהו שנראה כמו כלי מסוים. התובע התנצל בפניו בניידת וביקש את עזרתו שכן לדבריו שתה אלכוהול וחש שיכור.

בתצהיר אין התייחסות להצגת פנקס חוגר ולדבריו בקשר.

21. פקד שלי הצטרף לניידת לאחר מעצר התובע. הוא הצהיר שנסיבות המקרה אינן זכורות לו. במזכר מאותו יום (נ/4) כתב בין היתר שהתובע בכה בניידת, אמר שהוא מצטער על מה שעשה, אולי הוא קצת שתוי ושיסלחו לו כי הוא חייל.

22. לאחר בחינת העדויות זו מול זו ובמכלול הראיות, מצאתי שהתובע היטה את מאזן ההסתברות לטובתו. הוא דבק בגרסתו לאורך כל הדרך ומסר עדות עקבית ואמינה. הנתבע סתר את עצמו בחקירה הנגדית והציג גרסה כבושה שאינה מתיישבת עם דוח הפעולה. כל זאת, בהתעלם מהכזב שדבק בדוח.

23. התובע העיד כי אינו יודע מה היו השיקולים של הנתבע בפנייה אליהם, אלא הוא מעריך שפנה אליהם בשל מוצאם, מפני שלא פנו לקבוצה האחרת (עמ' 14, ש' 1-7). הצהרת הנתבע על הסיבה לפנייה אל החבורה לא שרדה את החקירה הנגדית. בדוח הפעולה (ת/3) כתב הנתבע שזיהה קבוצת נערים בוגרים וביקש מהם להזדהות. אין בדוח רמז לסיפור הצוות הסמוי או לכך שהשוטרים פנו אל החבורה בשל חשד כלשהו. הנתבע לא ידע להסביר מדוע נפקד פרט זה מהדוח (עמ' 28, ש' 12-16). הנתבע העיד שהדיווח מהצוות הסמוי התקבל בטלפון האישי שלו ואילו במח"ש העיד שהדיווח התקבל בקשר. לטענתו לא זכר בחלוף שבע שנים (שם, ש' 29). אכן, חלוף הזמן אינו מיטיב עם הזיכרון, אך בעת כתיבת הדוח, היו הדברים טריים בזיכרונו.

בהיעדר סיבה אחרת לפניית הנתבע אל התובע וחבריו, ולא לקבוצה האחרת, ניתן לקבוע שהפנייה אליהם נעשתה בשל מוצאם.

24. התובע הוכיח שבעת נסיעתם בניידת, היה ברשות הנתבע פנקס חוגר שלו עם פרטים מזהים ושהודיע בקשר שעצר אתיופי. כך גם העיד במח"ש (נ/1, ש' 29). "שתיקת" הנתבע בתצהירו, כמוה כהודיה.

25. בחקירתו הנגדית העלה הנתבע גרסה כבושה לפיה "היה שלב שהתובע היה בניידת לא ידעתי שום פרט מזהה לגביו, לא את שמו ולא מי הוא, כי הוא לא הציג לי שום דבר מזהה. כשנשאלתי ע"י הקצין מי הבחור שעצרנו, אמרתי שאני לא יודע את שמו וכרגע הוא נסער, אמרתי שזה אחד הבחורים מהעדה האתיופית" (עמ' 25, ש' 15-19).

26. נוכח האלימות שהפעיל הנתבע כלפי התובע זמן קצר קודם לכן ומעצרו שלא כדין, לא שוכנעתי שסרה מעליו הרוח הרעה והוא פנה להתנסחות כה מעודנת.

בדוח הפעולה כתב שהתובע הוציא חוגר צבאי אך תקף אותו במקביל (תקיפה שלא הייתה ולא נבראה כאמור) לפני שזיהה את פרטיו ושמו. בהמשך הדוח, כתב את פרטי התובע, שם ומספר תעודת זהות. כאשר עומת עם הדוח, ניסה להבחין בין הוצאת החוגר בשטח להצגתו בתחנה וטען שרשם את הפרטים בדיעבד (עמ' 25 – 26). לא אוכל לקבל את גרסתו. מעבר לכבישתה ולסתירות שהתגלו, איני רואה קשר בין רישום פרטים בתחנה לבין החזקת פנקס חוגר בשטח. הרי מרגע שהשתלט הנתבע על התובע והכניס אותו לניידת, השתלט גם על הפנקס. בין שעיין בו ובין שבחר לא לעיין בו, היו ברשותו הפרטים המזהים של התובע.

חלקו השני של האירוע - בתחנת המשטרה

27. אין הבדלים רלוונטיים בין עדויותיהם של התובע ושל החוקר רס"ב אלמקייס. סדר הזמנים שהציג החוקר, תואם את דברי התובע. התובע הובא לתחנה בשעה 3:00 והטלפון הנייד שלו נלקח ממנו. הנתבע מילא דוח פעולה בשעה 3:45 וחקירת התובע החלה בשעה 4:51. לאחר מכן המתין התובע לנטילת טביעות אצבע וצילומים. בשעה 7:10 חתם על ערבות עצמית ושוחרר על ידי קצין חקירות.

28. התובע הצהיר שהשוטרים אמרו לו שיש לו רישום פלילי (מידע שקרי שגרם לו לפחד וחרדה). עוד הצהיר שביקש מהשוטרים את פרטי הנתבע והם לא נענו. רס"ב אליאס ופקד שלי לא התייחסו לכך בתצהיריהם.

29. השוטר השני שהיה בניידת עם הנתבע, לא כתב דוח פעולה. רס"ב אלמקייס העיד שכחוקר תורן לא התעניין בכך באותו רגע ואם נדרשות השלמות, הן מתבצעות על ידי חוקר או קצין בבוקר (עמ' 17, ש' 17-18). פקד שלי העיד על חובתו של שוטר שהיה מעורב בפעולה, לכתוב דוח פעולה. כאשר הוצג לו שהשוטר השני לא כתב דוח פעולה השיב שאו שלא היה חלק מהאירוע או שפעל בניגוד לנהלים (עמ' 21, ש' 6-11).

30. התובע טען בסיכומיו שעיכובו ומעצרו בתחנה נועדו לחפות על התקיפה שביצע הנתבע. דין הטענה להידחות. אמירת השוטרים לתובע שיש לו עבר פלילי, אי מתן פרטי הנתבע לבקשתו ואי כתיבת דוח פעולה על ידי השוטר השני, אין בהם להוכיח את הנטען, ודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת נוכח אופייה הפלילי של הטענה. זאת מעבר לעובדה שמדובר במסקנה שעלתה בסיכומים מבלי שהוטחה קודם לכן בעדים.

לשון הרע

31. ההודעה בניידת ובקשר המשטרתי מהווה פרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק).

32. לטענת התובע יש בדברי הנתבע לבזותו בשל מוצאו, הן במילה "אתיופי" לבדה והן בצירוף "עצרתי אתיופי" שמשמעו "הבאת שלל". לטענתו פעל הנתבע במכוון כדי לפגוע בו שכן ציין את מוצאו על אף שהיו ברשותו פרטים מזהים.

33. הנתבע טען שלא הייתה לו מחשבה גזענית ולא התכוון להשפיל את התובע.

34. הצדדים עירבו בטיעוניהם בין שאלת האחריות לשאלת הנזק. אקדים ואומר שלא מצאתי אחריות ולכן אין מקום לדון בנזק.

האם הביטוי "עצרתי אתיופי" מהווה לשון הרע?

35. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

....

36. "לשון הרע" הינה כל דבר העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מארבעת הדרכים המנויות בסעיף. המבחן הפסיקתי הוא מבחן אובייקטיבי – מסקנת האדם הסביר מהמובן הטבעי והרגיל של המילים, לעיתים לפי פשוטן ולעיתים במסקנות "בין השורות". יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו ללא היזקקות לנתונים חיצוניים העלולים לשנות את משמעותן, אלא אם הוכח שאותם נתונים חיצוניים הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלו ששמעו או קראו אותם. (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 287, 300 (1977). יש לבחון גם את הטון והסגנון בו נאמרו הדברים על פי כלל הנסיבות הרלוונטיות למקרה ובהתאם לרושם הכללי שנוצר למשמע או למקרא הפרסום (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 354 (1978)). יש לתת משקל גם לנסיבות החיצוניות שאפפו את ההתבטאות (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, (2006)).

37. התובע הפנה לפסיקה שדנה בפרסומים גזעניים וקבעה שהם מהווים לשון הרע (תאמ (ת"א) 6833-10-12 גטהון נ' דבורה (2013), ע"א (י-ם) 9082/07 צגאי נ' אבשלום (2008), פורסמו בנבו). ניתן להפנות לפסקי דין נוספים (ת"א (ת"א) 11138/05 שלו נ' שפע, (2006), סעש (ב"ש) 53819-07-13 אנגדה נ' משטרת ישראל, (2014), פורסמו בנבו). בכל המקרים האלו, "הצמידו" הנתבעים למוצאם של התובעים תכונות שליליות כגון "אתיופי מסריח", "שחורה נחותה ומטומטמת", ו"כושי". בעניין צגאי אמר הנתבע לתובע: "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס ... מי שם אותך פה, יא אפס". נפסק שעם השנים נוצק בביטוי "כושי" תוכן שלילי (נחות, פרימיטיבי). הביטוי עצמו אינו נושא קונוטציה שלילית, אך בנסיבות העניין, נמצא שהנתבע השתמש בו כדי להעליב ולהשפיל את התובע ולא כדי לציין עובדה אובייקטיבית.

38. דברי הנתבע אינם מהווים לשון הרע. המילה "אתיופי" כשלעצמה, אינה בעלת קונוטציה שלילית. בצירוף "עצרתי אתיופי" אין ייחוס של תכונה שלילית או הפיכת התובע ל"שלל". האדם הסביר אינו יודע שפרטיו ידועים לנתבע וציון מוצאו אינו רלוונטי. האדם הסביר אינו יודע על פנייתו של הנתבע אל התובע וחבריו בשל מוצאם ועל ההשתלשלות שנבעה מכך והביאה למעצר התובע. דומני שהאדם הסביר יסיק מהמובן טבעי והרגיל של המלים שמדובר בדיווח עובדתי על הבאת עצור ממוצא אתיופי לתחנה.

39. באין אחריות, אין מקום לבחון אם הייתה לנתבע כוונה סובייקטיבית לפגוע בתובע במשמעות סעיף 7א (ג) לחוק.

אחריות שילוחית של המדינה

40. לטענת התובע קמה למדינה אחריות שילוחית לתקיפה, לכליאת השווא ולכתיבת הדוח הכוזב שכן הנתבע ביצע אותם "תוך כדי עבודתו" במשמעות סעיף 13 (א) (2) וסעיף 13 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

41. לטענת התובע, נקרא הנתבע לזירה לצורך ביצוע בידוק שגרתי ובמידת הצורך, לבצע מעצר לשם שמירה על הסדר הציבורי ופעולות אלה נועדו לטובתה ולקידום מטרותיה של המדינה. תקיפת התובע נעשתה כדי להצליח בביצוע תפקידו. היה במעשים ביצוע לא נאות של מעשה אותו הרשתה המדינה, ללא חריגה מתפקיד.

42. לטענת התובע, כך עולה גם מיישום האינדיקציות שנקבעו בעניין שורוש (ע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן, פורסם בנבו (2015)).

(1) המטרה הדומיננטית – הנתבע סטר לתובע תוך כדי בדיקה שגרתית שהתבקש לבצע על ידי המדינה, ללא קשר לאינטרס הסיפוק האישי. מדובר ברצף פעולות והפרדה ביניהן תהיה מלאכותית.

אשר לכתיבת דוח הפעולה - אפילו ניתן לכאורה לומר שמדובר באינטרס פרטי, חיפוי על התקיפה, זהו חלק בלתי נפרד ממעשה התקיפה. לכתיבת הדוח הייתה גם מטרה "לעשות חוק וסדר" (כך במקור), לעצור את התובע ולהביאו לחקירה בתחנה; אם ייקבע שכתיבת הדוח היא עניין פרטי, הדוח מהוה חלק בלתי נפרד מהמעצר ומחומר החקירה, על בסיסו נפתח התיק הפלילי והתובע נחקר. הנתבע פעל במסגרת פעולת שיטור ללא מחשבה על הליכים עתידיים נגדו.

(2) הרשעה בפלילים – הנתבע לא הורשע בביצוע מעשים מחוץ למסגרת תפקידו; לא ניתן ללמוד מההרשעה שביצע את מעשיו לתועלת אישית, בהבדל ממקרים בהם נעשה שימוש בנשק שלא במסגרת תפקיד.

(3) שיקולי מדיניות – שחרור המדינה מאחריות פוגע בחובתה להגן על אזרחיה מפני אלימות שוטרים וגזענות סמויה או גלויה. לבית המשפט יש אחריות ציבורית בהרתעת שוטרים אלימים.

43. לטענת המדינה, לא הוכח שפניית הנתבע אל התובע וחבריו נעשתה במסגרת משימה שנדרש לבצע. אפילו נשלח לבצע אותה משימה, פעל באופן חריג ובניגוד מוחלט להוראות המשטרה. המדינה לא אשררה את מעשיו ואף הוקיעה אותם בסירובה להכיר בחסינותו, בהעמדתו לדין ובערעור על קולת העונש.

44. לטענת המדינה, אין לראות במעשי הנתבע ביצוע לא נאות של התפקיד רק בשל כך שהמעשה נעשה במהלך משמרת בה עבד כשוטר. לא ניתן לראות במעשים המהווים עבירות עם יסוד נפשי משום ביצוע לא נאות; לעיתים ובנסיבות מתאימות, היא מקבלת על עצמה אחריות לתקיפה בידי שוטרים, למשל, כאשר נדרש שימוש בכוח ונוצרת גלישה ברמת האלימות; להבדיל, היא אינה מוכנה לקבל אחריות לתקיפה בידי הנתבע שכן נקט באלימות סתמית וחסרת קשר, בפרט לאור מעצר התובע לאחר שדיווח על אלימותו ורישום הדוח הכוזב; סיווג מעשי של הנתבע כביצוע לא נאות מנוגדת לרציונל לפיו אותו ביצוע נועד לקדם את מטרות המעביד, שכן למדינה אין מטרה לקדם תקיפה ומעצר של חפים מפשע.

45. לטענת המדינה, טיעוני התובע אינם מתיישבים עם האינדיקציות בענין שורוש. ההיפך, הן תומכות בעמדתה.

(1) המטרה המנחה את מעשה העובד – התובע מנסה לאחוז את החבל בשתי קצותיו. מחד טען שלהערכתו פנה אליו הנתבע על רקע מוצאו ומאידך, שהסטירות ניתנו לו תוך כדי בדיקה שגרתית להתבקש הנתבע לבצע וללא קשר לאינטרס האישי שלו;

אשר לתקיפה - לא מדובר ברצף פעולות שהפרדתן מלאכותית. הנתבע פעל באלימות חסרת פשר, בתגובה להתנהגות התובע שלא נשאה חן בעיניו. התגובה לא נועדה לקידום אינטרס המעביד או לביצוע פעולת שיטור.

אשר לכתיבת הדוח הכוזב - כעולה מכתב האישום ומהכרעת הדין, נועד הדוח לחפות על מעשי התקיפה של הנתבע. התובע מושתק מלטעון אחרת שכן הנתבע לא קיבל רשות להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי והתובע לא חקר אותו על מטרתו ברישום הכוזב; אין אפשרות להטיל על המדינה אחריות בשל היות הדוח כוזב וניתוק הקשר הסיבתי.

(2) הרשעה בפלילים – העבירות בהן הורשע הנתבע דורשות יסוד נפשי של מודעות ושל כוונה (גרימת תוצאה של הכשלת הליך שיפוטי או עיוות דין), להבדיל מעבירות רשלנות.

(3) שיקולי מדיניות – ביצוע עבירות פליליות בחריגה קיצונית מתפקיד, בפרט כתיבת דוח פעולה ודוח מעצר כוזב, חורגים באופן קיצוני מהיסודות עליהם מושתתת מערכת אכיפת החוק. הטלת אחריות שילוחית על המדינה לא תשיג הרתעה ואין בדבר צורך נוכח אופן פעולתה.

דיון

46. סעיף 13 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מטיל על מעביד אחריות שילוחית למעשה שעשה עובד שלו אם הרשה או אשרר את המעשה או אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. סעיף 13 (ב), קובע כי:

רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

מעצר השווא בשטח וכתיבת דוחות כוזבים בתחנה

47. איני נזקקת לניתוחי פסיקה ולטענות מפולפלות על מנת למתוח קו עבה בין התקיפה לבין יתר מעשיו של הנתבע. התובע, להבדיל מהנתבע, אינו נלכד על פסק הדין הפלילי. ואולם, הוא אימץ את ממצאיו, לא חקר את הנתבע על מטרותיו ואינו יכול להעלות טענות עובדתיות אחרות.

48. הגורם הישיר למעצר התובע הוא התלונה ולא התקיפה. עובדתית, המעצר אינו חלק בלתי נפרד מהתקיפה. קשה לשמוע לטענת התובע שכתיבת הדוח נועדה "לעשות חוק וסדר". ברור שדוחות פעולה (ודוחות מעצר) הם חלק מפעולות מעצר ונכללים בתיקי חקירה שנפתחים לחשודים. אך האם ניתן לטעון ברצינות שהדוחות הכוזבים שכתב הנתבע נועדו "לעשות חוק וסדר"? אין צורך להידרש למבחן המטרה הדומיננטית. הדוחות הכוזבים נעשו אך ורק למטרות של הנתבע ועשייתם עומדת בניגוד חריף למטרות המדינה, שהן כמובן בירור חשדות אמתיים כנגד חשודים אמתיים.

התקיפה

49. שונים הדברים ביחס לתקיפה שכאן קמה למדינה אחריות שילוחית. סעיף 13 (ב) מדבר ב"תפקידים הרגילים של עבודתו ...". בדיקת תעודות זהות היא חלק מתפקידיו הרגילים של שוטר ולפי הדעה המקובלת הוא מוסמך לדרוש מכל אדם להזדהות באמצעות הצגת תעודת זהות, ללא תלות בקיומו של חשד סביר לביצוע עבירה (סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982, ע"פ 617/80 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 313, 315 (1981) ת"פ (טב') 27033-10-14 מדינת ישראל נ' יוסף אוראל (אסיר), פורסם בנבו (2015)). משכך, גם אם שוטר בדק תעודות זהות על דעת עצמו, גם אם פעל בחוסר תום לב או מתוך הפליה, הוא פעל במסגרת תפקידיו הרגילים.

50. התמודדות עם אזרחים ברחוב היא חלק בלתי נפרד מתפקידי השיטור ולעיתים, היא מסתיימת בהפעלת כוח מופרז על ידי שוטרים. המדינה מבקשת להבחין בין גלישה מרמת האלימות מותרת לבין אלימות "חסרת פשר". ייתכן שזהו אחד השיקולים שלה בבואה להחליט אם להכיר בחסינות או אם לקבל עליה אחריות שילוחית, הגם שלעיתים נהגה אחרת (בר"ע (י-ם) 512/08 בן יעקב נ' נצ"מ אפי מור, פורסם בנבו (2009), ת"א (י-ם) 35403-05-10 יושיע נ' רז (זריזי), משטרת ישראל ואח', פורסם בנבו (2017)).

51. עצם הנקיטה בהליך פלילי נגד שוטר, יכול ללמד על התנערות המדינה ממעשיו אך אין בכך לקבוע אם בוצעו במסגרת תפקידו או שמא חורגים הם מהרשאתה כדי כך שניתן לפטור אותה מאחריות שילוחית.

52. ראשית, הטלת האחריות לפי סעיף 13 (ב) אינה מותנית בהרשאה או באשרור (נזכיר את ביטולו של סעיף 25 לפקודה). שנית, המדינה התנערה מכל מעשיו של הנתבע, אך עיקר הכובד, גם בערעורה על גזר הדין, הוטל על שיבוש מהלכי משפט. כעולה מפסיקה של בית הדין למשמעת – שוטרים (פורסמה בנבו), במקרי אלימות חמורים בהרבה, שלא התלווה אליהם שיבוש, מסתפקת המדינה לעיתים בהעמדה לדין משמעתי על שימוש בכוח שלא כדין, לפי סעיף, 19 (א) בתוספת הראשונה לחוק המשטרה, תשס"ו – 2006 (להלן: התוספת לחוק המשטרה). שלישית, גם אם המדינה משיקוליה, אינה מוכנה לקבל על עצמה אחריות שילוחית, חובתו של בית המשפט לבחון אם יש בנסיבות כדי להטיל עליה אחריות.

53. במקרים רבים של תקיפה בידי שוטרים, נמצא שמדובר ב"ביצוע לא נאות" והוטלה על המדינה אחריות שילוחית (ת"א (י-ם) 8380-09 מוראר נ' ברזילי ומשטרת ישראל, פורסם בנבו (2015), ת"א (י-ם) 9202/06 קבסה נ' בוחניק ומשטרת ישראל, פורסם בנבו (2009) ועוד). במקרה אחד היכה שוטר עצור כבול, הוא הועמד לדין פלילי והורשע והנה, בסיום שמיעת הראיות בתביעה האזרחית, הודיעה המדינה שהיא נוטלת אחריות (ת"א (י-ם) 28240-12-11 יצחק נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פורסם בנבו (2017)). קיימת גם פסיקה הפוכה (ת"א (י-ם) 4515/06 אבו עמל נ' גיימן ומדינת ישראל, פורסם בנבו (2009), ת"א (י-ם) 5451/05 קורדיה נ' יפרח ומדינת ישראל, פורסם בנבו (2007) ועוד).

מן הכלל אל הפרט -

54. הנתבע סטר לתובע תוך כדי בדיקת מסמכי זיהוי, כשלעצמה, פעולה למטרת המעביד. אין ספק שהמניע למעשה היה רצונו של הנתבע פעל לקומם את כבודו האבוד בעיני עצמו. את מעשהו ביצע מתוך מודעות ולא מתוך רשלנות, כפי שעולה מהעבירה בה הורשע. מאידך, ומבלי להקל ראש, נראה שביצע את המעשה מתוך אובדן שליטה ולא מתוך כוונת מכוון לקדם אינטרס פרטי שלו. המעצר והדוח הכוזב שבאו לאחר מכן, אינם משנים את התמונה ברגע התקיפה. האלימות בה נקט, הייתה מהרף הנמוך ומהווה "שימוש בכוח כלפי אדם במסגרת תפקיד, בלא סמכות כדין ובלא הצדק סביר, מעבר למידה הנדרשת או בניגוד לפקודות משטרת ישראל או לכל הוראה אחרת שניתנה כדין" (סעיף 19 (א) בתוספת הראשונה לחוק המשטרה). בחירתה של המדינה להעמיד את הנתבע לדין פלילי יותר ממובנת, אך זאת בעיקר בשל השיבוש. ביחסים בינה לבין התובע, זכאי התובע לבחינת התקיפה במנותק מהשיבוש. איני רואה צורך להעמיק בשיקולי מדיניות, ואסתפק בהערה שהטלת אחריות לתקיפה בנסיבות שלפניי, אינה מחייבת העמדת שמירה על כל שוטר. המדינה נושאת באחריות שילוחית.

אחריות ישירה של המדינה

55. לטענת התובע בפתיחת התיק הפלילי נגדו ביצעה כלפיו המדינה עוולת נגישה. הימנעותה מסגירתו מיד לאחר הגשת כתב אישום נגד הנתבע ולכל המאוחר עם הרשעתו, עולה כדי רשלנות.

56. לטענת המדינה לא מתקיימים יסודות שתי העוולות. אין צורך לחזור על נימוקיה שכן הם מקובלים עלי ואביאם להלן.

נגישה

57. עוולת הנגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין:

נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

58. פקד שלי עלה לניידת לאחר שהתובע ישב בה והעיד שהוא בכה וביקש סליחה. כאשר הגיעו לתחנה, העבירו את התובע לחקירות ונעשה תהליך רגיל של דוחות (עמ' 19, ש' 10-20). הנתבע מילא דוח פעולה ודוח מעצר. מדוח הפעולה משתמע שהתובע לא היה אזוק בניידת. פקד שלי נשאל אם נראה לו מקצועי לא לאזוק עצור בגין תקיפת שוטרים. על כך השיב שיש שוטר ששומר עליו בניידת , קורה שלא אוזקים והדבר לא עורר אצלו חשד שאולי בוצע מעצר בטעות (עמ' 20, ש' 1-15). תשובותיו הגיוניות ואף לא נסתרו. בנסיבות שעמדו לנגד עיני השוטרים, סבורני שלא ידעו ולא היה עליהם לדעת שהם פועלים על סמך דוחות כוזבים. ממילא לא פעלו כלפי התובע בזדון ובלי סיבה מסתברת. בשולי הדברים, התובע לא הוכיח את יסוד הנזק המיוחד בעוולה.

באין זדון, אין נגישה.

רשלנות 

59. המדינה העידה בעלי תפקידים במג"ב אודות תפקידי היחידה בה שירת הנתבע, היסטוריית השירות שלו, הכשרות שעוברים השוטרים ואלו שעבר הנתבע. בהיעדר טענה לרשלנות בנושאים אלה, לא אדרש לעדויות.

60. לטענת התובע התרשלה המדינה בכך שלא סגרה את התיק הפלילי נגדו במועד הגשת כתב אישום נגד הנתבע ולכל המאוחר, במועד הרשעתו. לטענתו עמד להשתחרר ורצה להתחיל לחפש עבודה אך בכל מקום מבקשים תעודת יושר והדבר עמד לו לרועץ. התובע מסכים שלא הפסיד כסף שכן התיק נסגר סמוך לשחרורו.

61. ביום 23.3.11, חודש ושבוע לאחר הרשעת הנתבע , פנו באות כוחו למשטרה בבקשה לסגור את התיק הפלילי וציינו שהוכח כי הוא לא תקף את השוטר האלים. ביום 12.6.11, עם מתן גזר הדין נגד הנתבע ובחלוף כ – 21 חודשים מפתיחתו, נסגר התיק הפלילי מחוסר אשמה.

62. התובע לא הצהיר על נזק שנגרם לו כתוצאה מהעיכוב בסגירת התיק לשיטתו. הוא לא תבע פיצוי בגין נזק ממוני, אך כאמור בסיכומיו, אף נזק כזה לא נגרם לו. באין נזק, אין רשלנות.

מעבר לנדרש, ייתכן שהמדינה יכולה הייתה להקדים ולסגור את התיק הפלילי אך התובע לא טען ולא ביסס חובה המוטלת עליה לעשות כן, חובה אותה הפרה.

נזק 

תקיפה

63. בקביעת שיעור הנזק בגין התקיפה יש להתחשב במהות הפגיעה הפיזית, במידת אשמו של התוקף, בנסיבות שאפפו את הפגיעה ובהשפעתה על התובע.

64. הפגיעה הפיזית הסתכמה בשתי סטירות אך אלו הונחתו על ידי איש חוק בתגובה לניסיונו להגן על כבוד חברתו, בפומבי ומול עיני חבריו. התובע צעיר נורמטיבי שדבר בחייו לא הכינו למפגש תוקפני ומשפיל עם המשטרה, על לא עוול בכפו. נוכח מכלול הנתונים, מצאתי לאמוד את הפיצוי בסך של 15,000 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 4,000 ₪ שפסק בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור על גזר דינו של הנתבע. בסכום זה יישאו הנתבע והמדינה יחד ולחוד.

כליאת שווא

65. גובה הפיצויים נגזר ממידת אשמו של המעוול ומן הנזק שנגרם לתובע. באומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופייה של שלילת החירות - האם עיכוב בתחנת משטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח, את האופן בו התבצע המעצר – בפומבי או הרחק מעיני הציבור, ואת משך שלילת החירות (רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (2015)).

66. התובע היה חייל בעת האירוע ושירת כבודק תוכנות. מעצרו נעשה מול עיני חבריו, לאחר שניסה לעמוד על זכותו ולהתלונן על אלימות הנתבע. האדם הסביר לא יכול היה ללמוד מדברי הנתבע ביזוי התובע בשל מוצאו, אך התובע יכול היה בהחלט להבין את האופי הגזעני של הדברים והוא חווה אותם בעודו מובל בניידת, נתון למרות הנתבע. המעצר נמשך כארבע שעות במהלכן לא היה אזוק ולא הושם מאחורי סורג ובריח. למחרת האירוע, נפגש בהפניית מפקדו עם קב"ן, היה נסער והתלונן על קושי להירדם ולאחר מכן שב לשגרת חייו.

67. נוכח מכלול הנתונים, מצאתי לאמוד את הפיצוי בסך של 10,000 ₪. בסכום זה יישא הנתבע לבדו.

סוף דבר

תביעה עיקרית 

(1) הנתבע והמדינה ישלמו לתובע יחד ולחוד 11,000 ₪. כמו כן ישלמו לו יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך 2,574 ₪, אגרת משפט והוצאות משפט בסך 300 ₪.

(2) הנתבע לבדו ישלם לתובע 8,000 ₪. כמו כן ישלם לו שכר טרחת עורך דין בסך 1,872 ₪.

(3) הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הודעה לצד שלישי

(4) ההודעה מתקבלת. הנתבע ישלם למדינה את הסכום הפסוק בסעיף (1) לעיל בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪.

(5) הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו תשלם המדינה לתובע את הסכום בסעיף (1) לעיל.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ז, 29 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.