מ' נ' עוז ואח'

1.התובעת טוענת, בכתב התביעה המתוקן, כי היא היורשת היחידה על-פי דין של גב' מ' מ' ז"ל, שהלכה לעולמה ביום 14.10.2000. נטען, כי גב' מ' היתה חברת מושב תל עדשים במשך למעלה מ-50 שנה עד ליום פטירתה. לטענת התובעת, זמן לא רב לפני הגשת כתב התביעה המקורי בהליך זה בשנת 2013, התברר לה כי אגודת תל עדשים (הנתבעת 2) חילקה כספים מ"תנובה" לחברי האגודה, עבור זכויות שהצטברו בגין הנחלות לאורך שנים רבות וככל הנראה משנות החמישים של המאה ה-20. נטען, כי עזבון גב' מ' והתובעת לא קיבלו מאום מכספים אלה, כי איש לא טרח ליידע את העזבון , והאגודה שילמה את "כספי תנובה" שהתקבלו בגין כל זכויות הנחלה לאורך כל השנים למר ניב עוז (הנתבע 1), אשר רכש את הנחלה של גב' מ' (פס' 2). לטענת התובעת הזכויות בכספים שבנדון הן "זכויות אישיות", והיא זכאית לזכויות אישיות אלה כיורשת היחידה של גב' מ' ז"ל. לטענתה, בחוזה שבה מכרה גב' מ' את נחלתה למר עוז, לא נמכרו זכויות אישיות. נטען כי זכויות אישיות אלה נותרו בבעלות המנוחה ולא נמכרו, והתובעת ירשה אותן. נטען, כי גב' מ' נותרה חברת האגודה לאחר מכירת הנחלה למר עוז. בהקשר זה טוענת התובעת כי גב' מ' ז"ל לא מכרה למר עוז את כל נכסיה בתל עדשים: בחוזה המכר לעוז הוחרגו מגרש בן ממשיך וכן מגרש המגורים ועליו ביתה ו"מבנה חקלאי". כמו כן,לטענתה, המשיכו להיגבות ממנה "מסי מושב" הנגבים רק מחבר מושב. כן טוענת התובעת כי מר עוז חתם, לאחר חתימת הסכם המכר, על תצהיר לפיו אין לו זכויות של הנחלה.

זכויות אישיות

2.התובעת מפנה, בענין הטענה לפיה "כספי תנובה" הם בגדר "זכויות אישיות", בראש ובראשונה ל-בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (8.12.2010) (להלן: פסק דין ניר בנים). כפי שאבאר, באותו פסק דין נקבע, ביחסים שבין אגודות שיתופיות מסוימות לבין חבריהם, שחלק מהכספים ממימוש יחידות השתתפות בתנובה, מגיעים לחלק מחברי האגודה באופן אישי ולא לאגודה השיתופית שבה הם חברים (להבדיל מחלק אחר מהכספים אשר מגיע לאגודה השיתופית). אלא שקביעה זו בענין זכויות אישיות התבססה על כך, שאותם חברים היו משווקים של תוצרת חקלאית לתנובה, אשר מימנו בעצמם את יחידות ההשתתפות הללו. התובעת בענייננו לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי גב' מ' או משפחתה שיווקו אי פעם תוצרת חקלאית, כך שממילא לא הוכח שגב' ממונוב היתה מלכתחילה מבין סוג בעלי ה"זכויות האישיות" בכספי תמורה מיחידות השתתפות בתנובה אשר נדון בפסק דין ניר בנים. אבהיר כעת, כי על-פי הניתוח המשפטי בפסק דין ניר בנים, בהעדר טענה או הוכחה בענין שיווק תוצרת חקלאית בידי גב' מ' ז"ל, "הזכויות האישיות" שנדונו בפסק דין ניר בנים אינן רלוונטיות לגב' מ' ז"ל, ולכל היותר ניתן לטעון כי גב' מ', כחברת אגודת תל עדשים, היו זכויות בקשר לחלק האחר של התמורה מיחידות ההשתתפות בתנובה: זכויות בקשר לאותו חלק שהועבר לאגודה ללא קשר להיקף שיווק תוצרת חקלאית לתנובה.

3.כפי העולה מפסק דין ניר בנים, בשנת 1999 החליטה תנובה אגודה שיתופית מרכזית (להלן: תנובה) להקצות יחידות השתתפות בתנובה שנצטברו בין האגודות השיתופיות החברות בתנובה. התקבלה בתנובה הצעת פשרה לפיה יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות החברות בה על פי שני מפתחות: המפתח האחד – מפתח אחיד, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות בתנובה, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על ידן לתנובה במהלך שנים (9068 יחידות השתתפות לכל אגודה). המפתח השני – מפתח יחסי, לפיו 50% מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על-פי הגביה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים, קרי – לכל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית בה לתנובה לאורך השנים. בפסק דין ניר בנים, נדונה השאלה, ביחסים בין אגודות שיתופיות שהיו חברות בתנובה ושאליהן הועברה תמורה כספית ממימוש יחידות השתתפות, לבין חבריהן של אותן אגודות, אם הזכות לתמורה הכספית הזו היא של האגודה השיתופית, או שמא של חברים בה אשר שיווקו בפועל תוצרת חקלאית. נקבע כי החברים המשווקים זכאים לתמורה בגין יחידות ההשתתפות, שכן הם אלה אשר מימנו יחידות אלה ("ענייננו בנכס בדמות יחידות ההשתתפות בתנובה, נכס שנרכש אך ורק מכספי התמורה שקיבלו הרפתנים עבור תוצרתם, ללא השתתפות של כלל חברי האגודה. האגודה לא השקיעה בתנובה, להבדיל מהשקעה של האגודה באמצעי ייצור, שמקובל לראותו כנכלל בגדר ההון הקבוע של האגודה" – פס' 87). לאור זאת, אך גם לאור הפשרה בהחלטה בתנובה לפיה חלק מיחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות החברות בה ללא קשר להיקף שיווק התוצרת, נקבע בפסק דין ניר בנים כי למעט 9068 יחידות ההשתתפות המגיעות לכל אגודה ללא קשר להיקף שיווק התוצרת, תמורת כל יתר יחידות ההשתתפות מגיעה לחברים אשר שיווקו תוצרת לתנובה, בהתאם להיקף התוצרת ששיווקו כאמור.

4.כאמור, בענייננו התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי שוּּּּּּּּּּּּוקה תוצרת חקלאית בתנובה בידי גב' מ' ז"ל או מי ממשפחתה. מכאן, בכל הנוגע להכרעה בפסק דין ניר בנים, אין בטענת התובעת בענין "זכויות אישיות" כדי לסייע לה. אדרבה: בהעדר טענת שיווק תוצרת חקלאית בידי גב' מ' או משפחתה, הרי על-פי הניתוח בפסק דין ניר בנים, גב' מ' השתייכה, אם בכלל, לצד השני של המתרס: היא היתה חברת אגודה אשר לא שיווקה תוצרת חקלאית לתנובה, כך שלא מגיעה לה (או ליורשיה) תמורה מיחידות השתתפות בגין היקף תוצרת שהיא שווקה; ולכל היותר ניתן לטעון שלגב' מ' היתה (או ליורשתה ישנה) זכות בנוגע ליחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודת תל עדשים ללא קשר לשיווק תוצרת; וזאת, מכח מעמדה כחברה אגודת תל עדשים. למרות שגם זכות כזו, אם ישנה, היא מטבע הדברים זכות אישית מבחינה משפטית, אין מדובר ב"זכויות אישיות" במובן שבפסק דין ניר בנים, של זכויות אשר אינן מגיעות לאגודה אלא למשווקים באופן אישי, ומכאן, ועל מנת שלא לבלבל את הקורא, לא אשתמש בפסק דין זה במינוח "זכויות אישיות" בקשר לזכויותיה של גב' מ' ז"ל או של יורשתה, ככל שישנן, בנוגע ליחידות השתתפות בתנובה.

השאלות להכרעה

5.גב' מ' מכרה את משקה (תוך החרגות) בשנת 1994. ועידת תנובה בדבר חלוקת יחידות השתתפות לאגודות החברות בה אירעה בשנת 1999. גב' מ' נפטרה בשנת 2000. החלטת אגודת תל עדשים לחלק את כספי התמורה מיחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודה התקבלה לא לפני שנת 2007. גם בהנחה (לצורך הדיון בלבד בשלב זה) שגב' מ' נותרה חברה באגודת תל עדשים עד למותה, מהן זכויות יורשיו של חבר האגודה בקשר ליחידות השתתפות בתנובה שהוקצו לאגודה, אשר בעת מות החבר טרם מומשו ותמורתן הכספית ממילא לא הגיעה לידי האגודה? לפי סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות, עם מות חבר האגודה, אם האגודה אינה מעבירה את מנייתו באגודה לאדם אחר, היא תשלם את שווי המניה למי שנחזה כיורשו. מתעוררות בפנינו, אם כן, השאלות הבאות: האם חברותה של גב' מ' באגודת תל עדשים פקעה לפני שהיא נפטרה; ואם גב' היא הגיעה ליום פטירתה מבלי שחברותה באגודה פקעה קודם לכן, האם תמורת יחידות השתתפות בתנובה משתקפת בשווי מנייתה באגודה באותו מועד.

אם גב' מ' נותרה חברת האגודה עד למותה, בשאלה האחרונה טמונות שתי שאלות משנה: האם במועד פטירתה, כללו נכסי האגודה את יחידות השתתפות בתנובה שהוקצו לאגודה; ואם כן, האם, בהסכם המכר שכרתה גב' מ' עם מר עוז בשנת 1994, מכרה גב' מ' את זכויותיה בקשר לחלקה בנכסי האגודה לידי מר עוז.

מועד פקיעת חברותה של גב' מ' כחברת אגודה

6.התובעת טוענת כי גב' מ' נותרה חברת אגודת תל עדשים עד מותה בשנת 2000. הנתבעים טוענים כי חברותה פקעה בשנת 1994, בתקופת מכירת משקה למר עוז. הנתבעים מפנים לתקנה 8 לתקנון האגודה, הקובעת:

בחוזה בין גב' מ' ז"ל לבין מר עוז (נספח ה' לתצהיר מר עוז), זו מכרה למר עוז את זכות "ברי רשות/חכירה" בכל המקרקעין ב"נכס", קרי במשק מס' 4 המהווה נחלה במושב תל עדשים. זאת, "בכפוף לאמור בסעיף 2 להלן", קרי, למעט הבית והמגרש החיצוני (המכונה מגרש הרחבה לבן ממשיך), לגביהם הוסכם בסעיף 2 לחוזה כי יישארו בידי גב' מ'. האגודה מדגישה את האמור בסעיף 8 לתקנון האגודה המצוטט לעיל, לפיו תנאי לחברות באגודה הוא בעלות במשק "חקלאי". לטענת האגודה ליבת הענין היא המרכיב החקלאי, ואילו גב' מ' ז"ל מכרה למר עוז בחוזה את החלק החקלאי של המשק. האגודה מפנה לאלה:

א.הודעת גב' מ' ביום 4.10.1994 כי בענין משק מס' 4 במושב תל עדשים "הנני להודיעכם כי ביום 03-10-94, מכרתי את משקי הנ"ל לניב עוז..." (נספח ו' לתצהירו של עוז).

ב.בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי המיועדת למינהל מקרקעי ישראל, החתומה בידי גב' מ' ומר עוז, ואף על ידי האגודה, אשר נתנה הסכמתה להעברת הזכויות (נספח ז' לתצהיר עוז).

ג.מכתב מרכז המשק של האגודה לגב' מ' ולמר עוז מיום 12.12.1994, לפיו "הוחלט: לאשר בדיעבד את עסקת מכירת המשק לעוז ניב ומעיין לפי חוזה מיום 2/10/94" (נספח ח' לתצהיר עוז).

7.התובעת מבססת את טענתה לפיה גב' מ' נותרה חברת אגודה עד מותה, בכך שהנחלה נותרה רשומה על שמה, וגם לפי ההסכם עם מר עוז, חלק מהנחלה לא נמכר (הבית והמגרש החיצוני); כן בכך שגב' מ' אף המשיכה להתגורר בבית לאורך זמן עד ששוכנה בבית אבות סיעודי בגין אירוע מוחי בנוסף למחלת האלצהיימר ממנה סבלה. התובעת טוענת גם כי חברותה של גב' מ' לא הופקעה על פי כללי התקנון של האגודה, והאגודה נמנעה מלהציג פנקס אגודה בו רשומים כל החברים, לרבות מועד פקיעת חברותם. עוד טוענת התובעת כי גב' מ' הוסיפה לשלם "מיסי מושב", אותם משלם רק חבר אגודה (להבדיל ממסים שמשלם כל תושב), גם לאחר החתימה על חוזה המכר. עוד מצביעה התובעת על כך שמר עוז לא הציג כל קבלה על כך שהוא שילם "מיסי מושב".

8.קביעתי, אותה אנמק, היא שחברותה של גב' מ' לא פקעה לפני מותה. אניח לצורך הדיון בשלב זה בלבד, כי בשנת 1994 פסקה גב' מ' מלהיות "בעלת משק חקלאי" לפי תקנה 8(ב)(1) לתקנון. על פי תקנה 8 לתקנון, יכול להיות חבר-האגודה רק אדם שנתמלאו בו כל סגולות-הכשירות המפורטות באותה תקנה, לרבות בעלות במשק חקלאי. מכאן – לכאורה – עם מכירת המשק החקלאי היא לא "יכלה להיות" חברה באגודה, וחברותה פסקה. אולם הדברים אינם כה פשוטים. תקנה 20 לתקנון האגודה קובעת:

גם ממקרא תקנה 20 המצוטטת לעיל ניתן היה להבין, שכאשר חדלה מלהתקיים סגולת-כשירות לפי תקנה 8 ואדם אינו "יכול להיות" חבר אגודה, הוא "יוצא" או "מוצא" מהאגודה לפי תקנה 20(ב). אולם לא כך. תקנות 21-22 לתקנון האגודה מסדירות את יציאתו מהאגודה של חבר "הרוצה לצאת ממנה", ונדרשת הודעה בכתב, והתקיימותם של תנאים מסוימים.

9.תקנה 24 לתקנון מסדירה הוצאת חבר מהאגודה, והיא מפרטת כעילת הוצאה, בין היתר מצב שבו "חדלה להתקיים בו אחת מסגולות-הכשירות לחברות באגודה, המפורטות בסעיף 8 לתקנון זה". תקנה 26 מסדירה את "הליכי הוצאת חבר":

התנאים בתקנה 26 הם תנאים מצטברים (שכן לא עולה על הדעת, למשל, שהתנאים בענין קיום אסיפה כללית בקנה 26(ב) ובענין קבלת ההחלטה ברוב של שני שלישיים הם תנאים חלופיים). תקנה 27 מסדירה את ההליכים בוועד ההנהלה לגבי חבר שלגביו מתקיימת עילת הוצאה, בשלבים שלפני קיום האסיפה הכללית. תקנה 28 מסדירה זכות טיעון לחבר האגודה המתנגד להצעה להוציאו מהאגודה.

10.לגבי חבר אשר הפסיק להתגורר בישוב תל עדשים למשך שנה, ללא רשות האגודה, תקנה 23 לתקנון מסדירה פקיעת חברות בהחלטת ועד ההנהלה בלבד, הרשומה בפרוטוקול. כן קובעת תקנה 23(ב) כי ועד ההנהלה יתקן את פנקס החברים בהתאם להחלטה כאמור.

11.עינינו הרואות, כי למצער כאשר אין מדובר במותו של חבר אגודה, חברותו של חבר אגודה אינה פוקעת מאליה עם אבדן "סגולת-כשירות" (כגון בעלות במשק חקלאי, או מגורים ביישוב), אלא, נדרש ביצוע הליכי הוצאת החבר לפי הוראות התקנון.

12.לאור זאת איני מקבל את טענות הנתבעים לפיהן הליכי הוצאה מחברות באגודה הם בגדר "פרוצדורה" גרידא. כאן המקום לציין כי לא נעלם מעיני פסק הדין ב-רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003). באותו פסק דין, ביטל בית המשפט העליון פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תוך החזרתו של פסק בורר על כנו. בפסק הבורר שהוחזר על כנו נקבע, בין היתר, תוך פרשנות הוראות שונות בתקנון האגודה שנדונה שם, כי חברותו של המבקש שם באגודה לא פקעה מאליה עם מכירתו של המשק שנדון שם, אלא כדי שיחדל להיות חבר באגודה לאחר מכירת המשק היה צורך בנקיטת הליכי הוצאה מיוחדים על ידי האגודה, אשר לא ננקטו (שם, ע' 612-613). פסק הדין העיקרי בבית המשפט העליון נכתב בידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בהסכמת חבריה להרכב כבוד השופטים א' א' לוי ו-א' מצא. עם זאת, העיר השופט מצא:

"לוא עמדנו להכריע בצדקת הכרעתו של הבורר לגופה, נוטה הייתי לקבל את עמדת המשיבה כי משהמבקש ואחיו מכרו את המשק שירשו מהוריהם, פקעה זכותו של המבקש לחברות באגודה, שמעקירה נקנתה לו אך מכוח מינויו כ'בן ממשיך', ולפיכך הייתה צמודה למשקם של מורישיו" (שם, ע' 624).

מהדברים הללו עולה כי השופט מצא נוטה לדעה לפיה בהעדר משק, חברות באגודה פוקעת מאליה (למצער בנוגע למי שהיה חבר מכוח היותו "בן ממשיך"). המדובר בדעה של שופט בית המשפט העליון. באותו פסק דין לא הושמעה דעה נוספת בנושא, שכן ההכרעה בפסק הדין של בית המשפט העליון לא היתה לגוף פסק הבורר. מדובר בהערה באוביטר, ובדעת יחיד. אין בפני את הוראות התקנון הרלוונטיות של האגודה שנדונה שם, מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ. בענייננו, בכל הנוגע למכירת המשק (תוך קביעת החרגות) בידי גב' מ' בשנת 1994, לא זו בלבד שמדובר בהוראות מפורשות בתקנון אגודת תל עדשים בענין הליכים נדרשים להוצאת חבר מהאגודה נוכח מכירת משק; גם במישור המהותי, מדובר במספר רבדים של הגנות על חבר האגודה, שמא ייגרם נזק בלתי הפיך משלילת חברותו ללא הצדק, לרבות: חובת קיום אסיפה כללית; חובת השתתפות רוב חברי האגודה; חובת רוב של שני שלישיים מהמצביעים; וזכות טיעון לחבר לפני קיום האסיפה. בכל הנוגע להפסקת מגוריה של גב' מ' בתל עדשים, לאחר שהמשיכה לגור בביתה בו לאחר הסכם המכר, נוכח מעברה לבית אבות, ראינו שתקנה 23 לתקנון מאפשר פקיעת חברות ללא החלטת האסיפה כללית, אך זאת אך אם העדר המגורים לא היה ברשות האגודה ותוך קבלת החלטה מתועדת של ועד ההנהלה, שלאחריה אמור לבוא תיקון פנקס החברים.

13.זאת ועוד. אין מדובר אך בהוראות בתקנון האגודה. תקנה 5(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), התשל"ג-1973 קובעת:

14.עינינו הרואות כי אף מחוקק המשנה הורה כי אין פקיעת חברות בגין אבדן "סגולת כשירות" אלא אם קוימו, על ידי הרשויות הרלוונטיות של האגודה, ההליכים להפקעת החברות על-פי תקנון האגודה.

15.לאור זאת, דעתי היא שיש ליתן תוקף להוראות מפורשות ומהותיות אלה בתקנון האגודה ובתקנות.

16.בענייננו, איש מטעם הנתבעים לא העיד כי נתקבלה החלטה להפקיע את חברותה של גב' מ' מהאגודה לפני מותה. טענת האגודה לפיה מועד הגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי היא טענה חלולה. לפי תקנה 31 לתקנון אגודת תל עדשים, האגודה תנהל פנקס חברי אגודה, אשר יכלול, לפי תקנה 32(ז), תאריך הפסקת החברות באגודה. כאשר נשאל מצהיר מטעם האגודה מיכאל ראטה, אשר היה רכז המשק של האגודה בשנים 1998-2000, האם בדק בפנקס החברים מתי כתוב שחברותה של גב' מ' הופסקה, הוא השיב כי הוא לא בדק (פרוטוקול 7.3.2017 ע' 38 ש' 3-4; ע' 52 ש' 9; ע' 42 ש' 17-19). ודוק: עד זה אישר כי פנקס חברים קיים, והוא נבדק לקראת החבירות כדי לבדוק אם לאדם זכות לבחור אם לאו (ע' 42 ש' 14-16); משום מה, האגודה, הטוענת לפקיעת חברותה של גב' מ' בשנת 1994, לא ראתה לנכון להגיש את פנקס החברים כראיה. כאשר נשאל מר ראטה אם האגודה הודיעה לגב' מ' בכתב על פקיעת חברותה השיב "אין לי מושג" (הוא טען שהיה "ברור" שחברותה הופסקה; ע' 42 ש' 27-28). כאשר נשאל אם יכול להיות שבשנת 1996 גב' מ' עוד היתה חברה, הוא השיב שהוא מתאר לו שלא, אך אינו יודע (ע' 43 ש' 1-2). כאשר נשאל אם הוא יודע מידיעה אישית מתי הופסקה חברותה של גב' מ' העיד כי לא ראה נייר (הוא "מניח" שהחברות הופסקה בשנת 1994 לאחר מכירת הנחלה; ע' 43 ש' 3-7). מר גיורא שמרון, רכז המשק משנת 2006 עד 2015, העיד כי לא קיים כלל פנקס חברים מסודר שבו רשום מתי כל חבר התקבל לחברות או סיים חברות (ע' 69 ש' 30-31). כאשר באת כוח התובעת עמתה את מר שמרון עם האמירה לפיה, בין היתר, לא נעשה כל הליך להפקעת חברותה של גב' מ', הוא השיב "אם היא אומרת, אני נוטה לקבל את ההצהרה" (ע' 70 ש' 4-8).

17.התובעת טענה, כאמור, כי גב' מ' היתה חברת אגודה עד ליום מותה. הנתבעים לא חולקים על כך שגב' מ' היתה, מלכתחילה, חברת אגודה, אלא הם טוענים כי חברותה פקעה לפני מותה. לאור הנסקר לעיל, ממנו עולה כי גם בהנחה שקמה לגבי גב' מ' עילה להוצאה מחברות באגודה לפני מותה, לא הובאה כל ראיה המצביעה על קיום הליך כזה, ואחד משני מרכזי המשק שהעידו מטעם הנתבעת היה מוכן לקבל את ההנחה שלא נערכו הליכים כאלה. אף אחד משני מרכזי המשק הללו לא כיהן בשנת 1994 בה נחתם חוזה המכר. אחד מהם, אשר בכל זאת ראה להצהיר על פקיעת חברותה של גב' מ' (פס' 9 לתצהיר ראטה) – כלל לא בדק בפנקס החברים של האגודה, ופנקס זה לא הוגש. קביעתי היא שחברותה של גב' מ' באגודת תל עדשים לא פקעה לפני מותה.

18.האגודה ציטטה דברים אלה מתוך חיים נועם אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה 106 (מהדורה מעודכנת לאפריל 2010) (להלן גם: אגודות שיתופיות):

"מכירת משק חקלאי מלווה בדרך כלל בביטול חברותו של מוכר המשק וקבלת רוכש המשק כחבר. בענין אתי סנדרוב נגד רמת הדר, נדרש כב' הרשם לשאלה האם העובדה שרוכש המשק נתקבל כחבר עוד לפני רכישת המשק על ידו אינה מקנה זכות למוכר המשק להמשיך להיות חבר אגודה. כב' הרשם פסק כי מקובל אמנם שהרוכש פונה לאגודה ומבקש את אשורו כחבר עוד לפני שרכש את המשק וזאת כדי להבטיח את עצמו מפני מצב שבו רכש את המשק ולאחר מכן לא אושר כחבר האגודה, אולם ברור, כך קבע כב' הרשם, כי עם מכירת המשק פוקעת חברותו של מוכר המשק ואין הדבר מצריך כלל ראיה" (פס' 8 לסיכומי האגודה)."

מדובר בציטוט חלקי, באמצעותו עלול היה ב"כ האגודה להטעות את בית המשפט. בהמשך לדברים המצוטטים, ולאחר שהמחבר עומד על פרשה נוספת בה קבע רשם האגודות השיתופיות כי חברות פקעה מאליה, כותב המחבר דברים אלה, שנמנעה האגודה מלהביא בפני בית המשפט (וההדגשה להלן שונתה):

"עם זאת חייבים להדגיש שהמקרים הנ"ל הינם מקרים חריגים שבהם לא נדרשה החלטה פורמלית מצד האגודה וככלל גם אם התקיימו התנאים המצדיקים את פקיעת חברותו של חבר הרי על הנהלת האגודה לקיים דיון שבו יתאפשר לחבר לטעון את טענותיו ולקבל החלטה בהתאם לנסיבות. במקרים אחרים שהובאו בפני כב' הרשם, במסגרת סעיף 6 לתקנות החברות, קבע כב' הרשם נחרצות כי:

'אין מדובר בפקיעת חברות אוטומטית, יש לקבל החלטה בנושא ולאפשר לחברים שמבקשים להוציאם מחברותם לטעון את טענותיהם, פעולה כזו לא נעשה ובהעדרה יש לכלול אותם בפנקס החברים' [תיק 102/10/96 לוטן נ' כפר אזר – נדון בפני רשם האגודות (לא פורסם)].

להלן מספר מקרים שבהם דן רשם האגודות במסגרת בקשה לתיקון ספר החברים עפ"י סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 בתיק אלי[א]ס נ' תעוז [תיק 14422/276/97 אליאס ואחרים נ' תעוז – נדון בפני רשם האגודות (לא פורסם)]:

'המערערים טענו כי משה אליהו ומשה רחל היו בעבר בעלי משק ומכרו המשק לשמואל ורחל אליהו משק 72, החוקר הכליל את שניהם בפנקס החברים, המערערים טוענים כי משמכרו החברים את משקם פוקעת חברותם.

יו"ר הועד תאר מצב שונה והסביר כי במסגרת הסדר 'רביד' נאלצו משה אליהו ורחל אליהו למכור משקם, אך המשיכו וממשיכים לגור בביתם ורק מכרו את המשק החקלאי, הם לא הוצאו מחברות וזה היה תנאי בזמן מכירת המשק.

משלא הוצאו מחברות והינם ממשיכים לגור במושב, הרי אין פסול בכך שמשה אליהו ורחל אליהו ימשיכו להיות חברים ללא משק, לפיכך הנני דוחה הערעור לגבם והם ימשיכו להיות רשומים בפנקס החברים'.

באותו תיק קבע כב' הרשם:

'מדי משה ומדי דינה היו בעלי משק, אולם מכרו אותו לצורך כיסוי חובותיהם לנחמיה מרדכי והדסה לדבריהם הינם ממשיכים לגור באותו בית, והמכירה נעשתה במסגרת הסדר 'רביד' וסוכם כי לא יוצאו מחברות וימשיכו להיות חברי המשיבה.

המערערים טוענים כי לא יוכל להיות כי במשק אחד יהיו 2 חברים, ברור הוא כי משנעשה הסדר חוב ומדי משה ומדי דינה ממשיכים להתגורר באותו בית שהיה להם קודם מכירת משקם החקלאי, משלא הוצאו מחברות הרי הם חברים, ואין להוציאם מפנקס חברי האגודה'.

עד כמה ישנה חשיבות מיוחדת לקבלת החלטה בדבר פקיעת חברות ניתן ללמוד מהמקרה שנדון בתיק שבין נחם נ' לולאי [תיק 1410/122/09 נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' לולאי יעקוב ואח' (לא פורסם)]. באותו מקרה מכרו המשיבים את המשק החקלאי אולם המשיכו לגור במושב ונטלו חלק פעיל בחיי הקהילה, יחד עם זאת שלחו המשיבים מכתב לוועד האגודה וביקשו להפסיק את חברותם, אולם האגודה מצדה לא נקטה בהליכים להוצאתם ולא קיימה אסיפה כללית לביטול חברותם באגודה. בהדגישו את החשיבות של זכות החברות דחה כב' הרשם את הטענה כי חברות המשיבים פקעה מאליה וקבע:

'החברות באגודה שיתופית הינה זכות בעלת חשיבות מהמעלה הראשונה, נוכח המעמד והזכויות הקנייניות המוקנות למי שהתקבל כחבר באגודה. כפועל יוצא מכך הפסקת חברות באגודה הינה אקט חשוב שיש לבצעו בדרך מסודרת, בזהירות ותוך שמירה מרבית על כללי מינהל וצדק.'

ניתן לאבחן את המקרה הנדון למקרה שנדון בתיק סנדרו שצוטט לעיל ואשר בו החליט כב' הרשם כי עצם מכירת המשק מהווה אקט של פקיעת החברות. בעוד שבמקרה סנדרו עם מכירת המשק העביר סנדרו את מקום מגוריו למקום אחר, הרי במקרה הזה המשיכו המשיבים להתגורר במושב ואף נטלו חלק בחיי הקהילה" (שם, ע' 107-109).

עינינו הרואות: בספר אליו הפנתה האגודה עצמה הוטעם, בניגוד לציטוט החלקי שציטטה האגודה בסיכומיה, כי החלטת רשם האגודות השיתופיות לפיה חברות פקעה מאליה ללא קיום ההליכים הנדרשים לכך, הוא בגדר חריג, ואילו הכלל, נוכח מעמד זכות החברות באגודה שיתופית כזכות בעלת חשיבות ממעלה ראשונה נוכח זכויות הקניין הכרוכות בכך, הנו שאין לראות חברות באגודה שיתופית כפוקעת מאליה, וחברות אינה פוקעת אלא בקיום ההליכים הקבועים לכך. אף האבחנה המצוטטת לעיל שערך המחבר בין החלטות שונות של הרשם, תומכת במסקנה לפיה גב' מ' נותרה חברה באגודת תל עדשים לאחר המכר למר עוז: היא המשיכה להתגורר בבית המושב (ורק שנים לאחר מכן, ללא קשר לעסקת המכר, עברה לבית אבות וגם אז לא נערכו הליכים להוצאתה מן האגודה).

19.המסקנה היא, כאמור, שגב' מ' נותרה חברת אגודת תל עדשים עד מותה. זאת קבעתי, כאמור, בהנחה שבשנת 1994 פסקה גב' מ' ז"ל מלהיות בעלת משק חקלאי. מכאן שאינני נדרש לשאלה אם גב' מ' נותרה חברת אגודה גם בשל העובדה שעד יום מותה לא הושלמה עסקת המכר ולא נרשמו זכויותיה של גב' מ' (למעשה, של יעקב אפקטמן (מ') שאת זכויותיו ירשה גב' מ' בשנת 1971) על שם מר עוז. לפירוט הסיבות שהובילו, בתקופה עד מותה של גב' מ', לאי-העברת רישום הזכויות, לרבות התדרדרות מצבה הקוגניטיבי בשנת 1997, הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס שהגיש הנתבע מר עוז לשם השלמת העסקה בשנת 1998, והליכים משפטיים שיזמו בני משפחה של גב' מ' בשנת 1999 לביטול העסקה במסגרתם הוצאו ציווי מניעה, ראו פסק הדינו של כבוד השופט ד' צרפתי בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי (ת"א (מחוזי נצ') 2252-02-10 מ' נ' עוז, פס' 20-21 (29.4.2015)).

20.לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל בענין אי-קיום ההליכים להוצאתה של גב' מ' מחברותה באגודה, אינני נדרש גם לפרשנות המונח "בעל משק חקלאי" בתקנות האגודה, ובפרט לשאלות האם יש לפרש מונח זה לאור הגדרת המונח "בעל משק" בתקנה 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת). "בעל משק" הוגדר שם, בנוסח ההגדרה במועדים הרלוונטים ולפני תיקון תשס"ד, שם כ"מי שמחזיק כדין בעצמו או יחד עם אחרים במשק חקלאי בתור בעל, חוכר או חוכר-משנה או כבר-רשות של מוסד מיישב או של האגודה שניתנה לתקופה בלתי קצובה או לפחות לשנה". ככל שכטענת הנתבעים הדגש הוא על משק "חקלאי", הרי גב' מ' חדלה מלהחזיק בחלק החקלאי של הנחלה לאחר חתימת חוזה המכר. זכות החזקה בבית מגוריה של גב' מ', לעומת זאת, לא עברה לידי מר עוז בהסכם המכר, וזו המשיכה להחזיק בו, וגם כאשר עברה לבית אבות זכות החזקה המשפטית בו לא עברה לידי מר עוז במשך חייה. כאמור, נוכח המסקנה בענין אי-קיום הליכים להפקעת חברותה של גב' מ', איני נדרש לפרשנות המונח "בעל משק חקלאי".

לאור הקביעה לפיה לא נערכו ההליכים הנדרשים להפקעת חברותה של גב' מ' באגודה לפני מותה, אינני נדרש גם להכריע בטענות התובעת לפיהן גב' מ' המשיכה לאחר חתימת הסכם המכר לשלם "מסי מושב" לאגודה, מסים שמשלם רק חבר אגודה, דבר המוכיח, לטענתה, שגב' מ' המשיכה להיות חברת אגודה. אפרט כאן, בבחינת למעלה מן הצורך, כי התובעת אמנם לא הוכיחה כי גב' מ' שילמה מסי חבר לאגודה; אולם נוכח עמדת הנתבעים לפיה בתקופה הרלוונטית ממילא לא היו משולמים מסים כאלה בידי חברי האגודה, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה גב' מ' נותרה חברת אגודה עד סוף ימיה. אפנה לפירוט ענין "מסי מושב":

התובעת טענה כי גב' מ' המשיכה לשלם "מסי מושב" לאחר הסכם המכר למר עוז. היא מצביעה על כך שמר גיורא שמרון, עד מטעם האגודה, שהיה רכז המשק בתל עדשים בשנים 2006 עד 2015, הצהיר בתצהיר תשובה לשאלון כי גב' מ' לא חויבה ב"מסי מושב" (ת/12, שאלה ותשובה מס' 19), אולם התובעת הגישה קבלות של האגודה שהוצאו לגב' מ', בהן רשום מפורשות כי היא שילמה "מסי מושב" גם לאחר 1994. המצהיר מטעם האגודה מר ראטה, אישר בעדותו כי הוא והמצהיר הנוסף מטעם האגודה מר שמרון אמרו בעבר כי גב' מ' לא שילמה מסי מושב (ע' 49 ש' 5-6). אולם שני המצהירים מטעם האגודה, הצהירו כי "מסי מושב" לא היו מסי אגודה ששולמו מכוח היותו של המשלם חבר האגודה, אלא – מיסי ועד מקומי, אשר שילם כל תושב במושב (לענין תשלום מסים לועד מקומי ראו סעיפים 3(א)(1) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]). מעדותו של מר רטאה (ראו ע' 48-50 לפרוטוקול) עולה כי אמנם המונח "מסי מושב" אינו תמיד משמש תוך הבחנה ברורה בין מסי אגודה לבין מיסי ועד מקומי, אולם לא היו משולמים מסי אגודה מאז המשבר הכלכלי של המושבים עוד לפני חוזה המכר משנת 1994, והמסים ששילמה גב' מ' היו מיסי ועד מקומי. התובעת מפנה גם לעדותו של מר עוז. לאחר שמר עוז העיד כי גב' מ' שילמה מסים מוניציפליים כמו כל תושב, שאלה אותו ב"כ התובעת "היא שילמה גם מסי מושב", ומר עוז שלל זאת (פרוטוקול 1.2.2017 ע' 32 ש' 17-32). לא ראיתי בעדות זו של מר עוז רבותא גדולה. כאשר נשאל מר עוז לגבי תשלום בידי גב' מ' "גם" של מסי מושב, מיד לאחר שהעיד כי גב' מ' שילמה מסים מוניציפאליים כמו כל תושב, ברור היה שהכוונה היתה למסי אגודה, ומר עוז שלל תשלום מסי אגודה בידי גב' מ', כפי ששללו זאת שני העדים מטעם האגודה. התובעת – לא הוכיחה ש"מסי המושב" ששילמה גב' מ' לאחר שנת 1994 היו תשלומי חבר אגודה לאגודה דווקא (להבדיל ממיסי ועד מקומי שמשלם כל תושב). אולם, מאחר ולשיטת הנתבעים החברים באגודת תל עדשים ממילא לא שילמו "מס" לאגודה במועדים הרלוונטיים (שנת 1994 ואילך), אין באי-הוכחת תשלום מסי אגודה בידי גב' מ' ז"ל לאחר חתימת חוזה המכר בשנת 1994 כדי לגרוע מהמסקנה אליה הגעתי, לפיה לא פקעה חברותה של גב' מ' באגודה לפני מותה.

השאלה אם במועד פקיעת חברותה של גב' מ' מפאת מותה, תמורת יחידות השתתפות בתנובה השתקפה בשווי מנייתה באגודה

21.כפי שכבר הובהר, לפי סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות, אם האגודה אינה מעבירה את מנייתו של חבר שמת לאדם אחר, היא תשלם את שווי המניה למי שנחזה כיורשו. טענת הנתבעים לפיה חברותה של גב' מ' פקעה בעסקת המכר (או בתקופת עסקת המכר), נדחתה. אין בפי הנתבעים טענה לפיה עם מותה של גב' מ' האגודה קיבלה החלטה להעביר את חברותה לידי מר עוז. מכאן שמי שנחזה כ"יורשו" של גב' מ' היה רשאי לקבל את שווי המניה. מדובר בשווי המניה בעת פטירת החבר (ראו ה"פ 556/81 גרין נ' "שלב" הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"מ התשמ"ד(2) 45, 61 (1983); ראו גם אגודות שיתופיות בע' 157-158, בנוגע ל-ת"א 702/82 אטלינגר נ' נהריה כפר שיתופי (לא פורסם), בו נקבע כי הקביעה בסעיף 31 לפקודה בענין פדיון לפי שווי המניה, גובר על תקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) לפיה בסוגי אגודות מסוימים הפדיון יהיה בסכום ששולם תמורת המניה בנוסף לסכומים שנקבעו בתקנות האגודה). כעת אפנה לשאלה, האם במועד פטירתה בשנת 2000, ערך מנייתה של גב' מ' כחברת האגודה שיקף את החלק היחסי של חבר האגודה מתוך יחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודה בוועידת תנובה בשנת 1999.

האם במועד פטירתה של גב' מ' ז"ל נכסי האגודה כללו זכויות ביחידות השתתפות בתנובה

22.ראינו, כי חברותה של גב' מ' באגודה לא פקעה עד למותה. כאמור, מי שנחזה כ"יורשה" של גב' מ' היה זכאי לקבל את שווי מנייה. בשלב זה אבחן את השאלה, אם בעת פטירתה של גב' מ', לאגודת תל עדשים היו זכויות ביחידות ההשתתפות שהוקצו בוועידת תנובה בשנת 1999 (למצער, באותו חלק של יחידות ההשתתפות אשר הוקצה לאגודות השיתופיות באופן אחיד, להבדיל מיחידות ההשתתפות שהוקצו בהתאם להיקף השיווק לתנובה לגביו נקבע לימים בפסק דין ניר בנים כי הוא שייך למשווקים באופן אישי). אם במועד פטירתה של גב' מ' לא היו לאגודת תל עדשים זכויות ביחידות השתתפות, מנייתה של גב' מ' באגודת תל עדשים ממילא לא כללה שווי של זכויות כאלה, וחברותה באגודה עברה מן העולם עוד לפני שהאגודה קיבלה זכויות בהן. אם, לעומת זאת, במועד פטירתה של גב' מ' כבר היו לאגודה זכויות ביחידות ההשתתפות בתנובה, שווין משתקף בשווי המניה בעת פטירתה.

23.מפסק הדין בענין ניר בנים עולה, כי לאגודות השיתופיות החברות בתנובה לא היו, תחילה, זכויות ביחידות ההשתתפות בתנובה. הזכויות ביחידות ההשתתפות בתנובה היו של חברי אגודות אשר שיווקו לתנובה, והאגודות פעלו בהקשר זה אך כשלוחותיהם של אותם משווקים. רכישת יחידות ההשתתפות היתה בכך, שסכום היה מנוכה מהתמורה המשולמת לחבר האגודה המשווק תוצרת לתנובה בגינן. "עייננו בנכס בדמות יחידות ההשתתפות בתנובה, נכס שנרכש אך ורק מכספי התמורה שקיבלו הרפתנים עבור תוצרתם, ללא השתתפות של כלל חברי האגודה" (פס' 87); "ככל שאני נדרש לקונסטרוקציה משפטית לתיאור פעולת האגודה כ'צינור' וכמי שפעלה עבור החברים ששווקו את התוצרת החקלאית באמצעותה, נראה לי כי ניתן לראות את האגודה כשלוחה של הרפתנים..." (פס' 82 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית; ראו גם דעתו של כבוד השופט א' רובינשטיין שם בענין נאמנות והסכמתו של כבוד השופט ס' ג'ובראן לפיה מדובר בשליחות).

24.כאן המקום להתייחס לכך, שבשלוש הפרשות שנדונו בפסק דין ניר בנים, נקבע כי חלק מתמורת יחידות ההשתתפות בתנובה מגיע לאגודות השיתופיות החברות בתנובה (להבדיל מהחלק ששייך באופן אישי למי ששיווק תוצרת לתנובה):

א.בפסק הבורר בעניין היישוב ניר בנים שנדון בפסק דין ניר בנים, נקבע כי 9068 יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודות באופן אחיד ללא התייחסות לשיעור שיווק תוצרת לתנובה, מהווה נכס של האגודה (פס' 6). אותו חלק של פסק הבורר לא נתקף (ראו פס' 92(ד) לפסק דין ניר בנים.

עוד קבע הבורר בעניין היישוב ניר בנים כי החלק של יחידות ההשתתפות אשר הוקצה בהתאם לשיעור שיווק תוצרת חקלאית, שייך לרפתנים ששיווקו את התוצרת; האגודה שם תקפה חלק זה של פסק הבורר בפני רשם האגודות השיתופיות אשר קיבל את הערעור, ובעתירת הרפתנים קבע בית המשפט העליון כי החלק שהוקצה לפי שיעור שיווק התוצרת שייך לרפתנים.

ב.בעניין באר טוביה שנדון בענין ניר בנים, האסיפה הכללית של אותה אגודה החליטה לחלק את כספי תמורת יחידות ההשתתפות בין חברי האגודה באופן דיפרנציאלי, תוך התחשבות בייצור חלב; זאת, באופן שחברים שלא שיווקו תוצרת חקלאית זכו לסכומים גדולים מאלה שלהם היו זוכים, אילו רק תמורת 9068 יחידות ההשתתפות שהוקצו לאותה אגודה לפי מפתח אחיד וללא קשר לשיווק מוצרים היתה מחולקת בין כל החברים (פס' 96 לפסק דין ניר בנים). תביעת חברי אותה אגודה אשר ביקשו חלוקה שוויונית בין כל חברי האגודה נדחתה, ובפסק דין ניר בנים נדחה ערעורם.

ג.בענין נחלים שנדון בפסק דין ניר בנים, האגודה הרלוונטית החליטה כי כספי תמורת יחידות ההשתתפות יחולקו באופן שוויוני בין כל חברי האגודה. מספר רפתנים חברי האגודה הגישו תובענה לביטול החלטת האסיפה הכללית. בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת האסיפה הכללית, וערעור האגודה נדחה. עם זאת נקבע בידי בית המשפט העליון, כי 9068 יחידות השתתפות אשר הוקצו לאגודה על פי המפתח האחיד בשל חברותה בתנובה, הן נכס האגודה (פס' 115 לפסק דין ניר בנים).

מהאמור עולה, כי בשונה מהפרשה של היישוב ניר בנים, בה הקצאת 9068 יחידות השתתפות לאגודה לא נתקפה, ובשונה מפרשת באר טוביה בה חברים שלא שיווקו תוצרת ממילא קיבלו כספים העולים על אלה שהיו מקבלים אליו תמורת 9068 יחידות ההתשפות שהוקצו ללא קשר לשיווק תוצרת היתה מחולקת בין כלל החברים, בפרשת אגודת נחלים הקצאת 9068 יחידות השתתפות לאגודה השיתופית היתה החלטה של בית המשפט העליון. לכך יש להוסיף את דברי השופט עמית, בדונו בפרשת היישוב ניר בנים, על כך שההחלטה, במישור היחסים בין תנובה לבין האגודות החברות בה, להקצות 9068 יחידות השתתפות לכל אגודה ללא קשר להיקף השיווק, מקרינה גם על היחסים בין האגודה לבין חבריה (פס' 92(ד) לפסק דין ניר בנים). על רקע כל זה, יש ללמוד כי פסק דין ניר בנים בשנת 2010 קבע כי (לפחות) חלק מיחידות ההשתתפות בקשר לכל אגודה שיתופית שייך לאגודה (להבדיל מהחלק השייך באופן אישי למשווקי תוצרת לתנובה).

משמעות הדברים לענייננו היא, שבעקבות ההחלטה בוועידת תנובה בענין חלוקת יחידות ההשתתפות, אכן חלק (לפחות) מיחידות ההשתתפות בתנובה בקשר לאגודת תל עדשים, הפכו לקניין האגודה (במובחן מבעלות אישית של משווקים חברי אגודה). השאלה המתעוררת בענייננו היא, האם שווי מנייתה של גב' מ' ז"ל בעת פטירתה כלל בחובו את החלק היחסי של חבר האגודה בערך יחידות ההשתתפות. על מנת להשיב על שאלה זו, יש לענות על שאלה נוספת: האם המועד שבו נחשבת אגודת תל עדשים כבעלת זכויות ביחידות ההשתתפות חל לפני מועד פטירתה של גב' מ' ביום 14.10.2000.

מועד הקניית יחידות השתתפות לאגודת תל עדשים

25.עמדנו לעיל על כך שעל-פי פסק דין ניר בנים, יחידות ההשתתפות בתנובה שייכות, ברמה העקרונית, רק למשווקי תוצרת לתנובה, אשר מימנו אותן, ולא לאגודות השיתופיות; אולם מכוח הפשרה בוועידת תנובה בשנת 1999, הוחלט בפסק דין ניר בנים בשנת 2010 כי חלקן – החלק אשר הוקצה לפי מפתח אחיד וללא קשר להיקף השיווק -- יהיו נכס האגודות דווקא. מהו המועד בו הפכה אגודת תל עדשים לבעלים של אותו חלק?

26.לי נדמה, כי המועד שבו הפכה אגודת תל עדשים לבעלים של יחידות השתתפות בתנובה הוא נובמבר 1999, מועד הפשרה בוועידת תנובה. המצהיר מטעם תל עדשים, מר גיורא שרמן, הצהיר כי תמורה בגין יחידות השתתפות אלה הגיעה לאגודה רק בשנת 2008 (פס' 6). אולם הנכס אשר הצמיח את התמורה הוא יחידת ההשתתפות בתנובה - זו מניה בתנובה (אם כי לא מניה רגילה כי היא לא היתה סחירה – פס' 2 לענין ניר בנים). בכך שהתמורה בגין מימוש המניות של האגודה הגיעה אליה רק בשנת 2008, אין כדי לגרוע מכך שכבר בוועידת תנובה בשנת 1999 הוחלט להקצות מניות לאגודות השיתופיות. לדעתי, כיום, בדיעבד ולאחר שניתן פסק הדין ניר בנים בידי בית המשפט העליון, יש לראות את מועד ועידת תנובה בשנת 1999, שבה הוחלט להקצות יחידות השתתפות לאגודות השיתופיות, כמועד שבו האגודות הפכו לבעלים של אותו חלק של היחידות שהוקצו להן (להבדיל מהחלק השייך, על פי פסק דין ניר בנים, באופן אישי למשווקים). ודוק: המצהיר מטעם האגודה גיורא שמרון הצהיר כי "בחודש נובמבר 1999 התקיימה ועידת תנובה המפורסמת שהחליטה על הקצאת מניותיה בין האגודות השיתופיות החברות בתנובה" (פס' 6).

27.כאן המקום להבהיר, כי העובדה שפסק דין ניר בנים, אשר קבע את זכות האגודות לחלק מיחידות השתתפות, ניתן רק בדיעבד בשנת 2010, אינה חשובה במיוחד בתביעה זו. שכן, ה"חידוש" בהכרעות בית המשפט העליון בפרשות שנדונו באותו פסק דין היה הקביעה לפיה חלק מיחידות ההשתתפות שייך למשווקים ולא לאגודות. בוועידת תנובה בשנת 1999 הרי תנובה לא הקצתה את יחידות ההשתתפות למשווקים באופן אישי, אלא – לאגודות השיתופיות שהיו חברות בה. הקביעה בפסק דין ניר בנים לפיה חלק מיחידות ההשתתפות "שייך" למשווקים, היא קביעה במישור היחסים בין האגודות השיתופיות שנדונו באותו פסקי דין לבין חבריה, בשאלה כיצד לחלק את ערכן של יחידות ההשתתפות בין חבריה. ההחלטה בוועידת תנובה לא היתה בענין חלוקה כלשהי לחברים אלו או אחרים באגודות שיתופיות; יחידות ההשתתפות הוקצו באותה החלטה רק לאגודות השיתופיות החברות בתנובה (כאשר הקביעה בפסק הדין בענין זכויותיהם של החברים המשווקים, באה לידי ביטוי בדרך שבה האגודה החברה מחלקת את הערך מכל יחידות ההשתתפות שהיא קיבלה מתנובה). ראו פס' 92(ד) לפסק דין ניר בנים. גם לאור זאת, דומני כי המועד הקובע בענין הכללת שווי של יחידות השתתפות בשווי המניות באגודה השיתופית, הוא נובמבר 1999.

28.המסקנה העולה מכך שגב' מ' ז"ל היתה חברת אגודה עד מותה ביום 14.10.2000, ומכך שהוקצו לאגודת תל עדשים זכויות ביחידות השתתפות בתנובה לפני כן, בנובמבר 1999, היא שבעת מותה של גב' מ', שווין של יחידות ההשתתפות אשר הוקצו לאגודת תל עדשים, אכן השתקף במניות חברי אגודת תל עדשים.

29.כעת אפנה לשאלה, האם לפני מותה מכרה גב' מ' ז"ל את זכויותיה כחברת אגודת תל עדשים בקשר ליחידות ההשתתפות (יהיו אלה אשר יהיו), לנתבע מר עוז.

האם גב' מ' מכרה את זכויותיה ביחידות ההשתתפות לידי מר עוז

30.ביום 2.10.1994 חתמה גב' מ' על חוזה עם הנתבע מר ניר עוז. בחוזה הוסכם כי -

"המוכרת [גב' מ'] מוכרת בזאת לקונה [מר עוז] והקונה רוכש בזאת מהמוכר את מכלול זכויות המוכרת בנכס הכל עפ"י ובהתאם לתנאים הקבועים בחוזה זה" (סעיף 5 לנספח א' לתצהירה של גב' ברוריה גליק מטעם התובעת).

"זכויות המוכרת בנכס" הוגדרו בסעיף 1 לחוזה הקובע:

"1. הגדרות

בחוזה זה תיוחד למונחים הבאים המשמעות הרשומה לצדן.

....

זכויות המוכרת בנכס 

זכות ברי רשות/חכירה רשומה במינהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית באישור המינהל ובמסמכי האגודה שהקונה בדקם ועיין בהם".

לאור הגדרת "זכויות המוכרת בנכס", מקובלת עלי טענת התובעת לפיה גב' מ' לא מכרה למר עוז בחוזה זה אלא זכות "בר רשות/חכירה רשומה", כפי שזו רשומה במינהל מקרקעי ישראל, בסוכנות היהודית ובמסמכי האגודה. מסקנה זו עולה מפשוטם של דברים, ואף מבלי להיזקק לטענת התובעת בענין פרשנות נגד עוז כצד שזכה ליתרון בעיצוב החוזה (סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). האגודה טוענת כי "בסעיף 1 הוגדר הנכס הנמכר" כמשק מס' 4 המהווה נחלה במושב תל עדשים "על כל הכלול בו, בכפוף לאמור בסעיף 2 להלן" (וסעיף 2 עוסק בהחרגת בית המגורים ומגרש חיצוני). טענה זו, יש לדחות. המצוטט אינו הגדרה של "הנכס הנמכר" בחוזה, אלא של "הנכס"; וכפי שמצוטט לעיל, ובשונה מטענת האגודה, המכר בחוזה הוא של "זכויות המוכרת" בנכס, אשר מוגדרות כאמור כזכויות בקשר למקרקעין. האגודה מפנה בנוסף להגדרת "זכויות המוכרת בנכס" עצמה, תוך הדגשת הסיפא: "זכות ברי רשות/חכירה רשומה במינהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית באישור המינהל ובמסמכי האגודה שהקונה בדקם ועיין בהם". אלא שעמידה על מבנה משפט זה מעלה כי מדובר "בזכות ברי רשות/חכירה" במקרקעין, אשר רשומה" במינהל, בסוכנות וכן במסמכי האגודה; ולא זכות מסוג אחר מכוח מסמכי האגודה. גם עצם העובדה ש"זכויות המוכרת בנכס" הנמכרות הוגדרו באופן שונה מהגדרת "הנכס", מצביעה על כך שכוונת הצדדים היתה למכר זכויות המצומצמות מהמשק "על כל הכלול בו" כאמור בהגדרת "הנכס". עוד מפנה האגודה לסעיף 7 לחוזה, הקובע:

"מיסים, אגרות היטלים וחובות

• המוכרת תישא על חשבונה בתשלום המיסים, האגרות וההיטלים כדלקמן:

  1. תשלומי אחזקה שוטפים לרבות, מים, חשמל, טלפון וכיו"ב עד ליום מסירת הנכס לידי הקונה.

  2. תשלומים שוטפים לאגודה ולמועצה מקומית עד ליום מסירת החזקה לקונה.

  3. מס שבח אם יחול.

• הקונה ישא על חשבונו בתשלום המיסים, האגרות וההיטלים כדלקמן:

  1. מס רכישה;

  2. ארנונה ותשלומים שוטפים לאגודה ולמועצה וכל מס או תשלום לכל רשות שהיא החלים על הנכס מיום קבלת החזקה ואילך."

   

  לא נעלם מעיני כי בסעיף זה מדובר ב"נכס", במובחן מ"זכויות המוכרת בנכס". אולם ברור שמדובר בסעיף זה בתשלומים בקשר למקרקעין (מס שבח) ולחזקה בהם (תשלומים שוטפים לאגודה ולמועצה המקומית, מים, חשמל, טלפון). מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם הגדרת המכר, שהיא "זכויות המוכרת בנכס", המוגדרות, בתורן, כאמור, כזכות "ברי רשות/חכירה" במקרקעין.

   

  יצוין כי עיון בסיכומיו של מר עוז מעלה כי הוא אינו טוען דווקא כי גב' מ' מכרה לו את כל זכויותיה בקשר לחברות באגודה, אלא הוא טוען, וטוענת גם האגודה, טענה אחרת. לפי טענתם, בעצם מכירת הנחלה, פקעה חברותה של גב' מ' באגודה. טענה זו, נדחתה לעיל. קביעתי היא, שגב' מ' לא מכרה בחוזה המכר מול מר עוז את חלקה, כבעלת מניה באגודה, בשווי מנייתה באגודה (ככל שזה חורג משווי הזכויות בנוגע למקרקעין אשר נמכרו בחוזה). אין מחלוקת על כך שבמועד חתימת חוזה המכר בשנת 1994, איש מהצדדים לא היה ער ליחידות ההשתתפות בתנובה או ציפה לקבל כסף תמורתן. אולם נגזרת מהמסקנה, שגב' מ' לא מכרה את שווי מנייתה באגודה בחוזה המכר (ככל ששווי זה חורג מעל שווי הזכויות במקרקעין), כי בין היתר, היא לא מכרה למר עוז את זכויותיה כחברת אגודה בקשר ליחידות השתתפות בתנובה.

   

  אציין כאן, כי לא נעלמה מעייני קביעתו של בית המשפט המחוזי בתביעה האחרת הנזכרת לעיל שהתנהלה בין הצדדים (ת"א (מחוזי נצ') 2252-02-10), לפיה התמורה החוזית המוסכמת בחוזה המכר "שיקפה שווי מכירה של משק 'מלא' במושב... וללא כל פיצול או החרגה של זכות כלשהי מהמשק" (ע' 18 ש' 3-5). ואולם, למרות קביעה זו בכל זאת קבע בית המשפט המחוזי באותה פרשה כי היתה החרגה ממשק 'מלא' – הוחרגו מגרשים מהנחלה. ולמרות שנקבע שם כי אכיפת ההחרגה בענין מגרש מקרקעין אינה בת ביצוע (מסיבות הנוגעות לדרישות המינהל בקשר לפיצול מגרשים), נקבע פיצוי לתובעת בבחינת אכיפה בקירוב (ע' 32 ש' 26-30). יישום לענייננו: גם אם התמורה שנקבעה בהסכם המכר שיקפה משק 'מלא' ללא החרגות או שיור, הממכר הוגדר בחוזה כך שמדובר אך במכירת זכויות בנוגע למקרקעין (והנתבעים למעשה אינם טוענים אחרת אלא, טוענים כי בעצם מכירת המקרקעין החקלאיים פקעה חברותה של גב' ממן באגודה, טענה שנדחתה לעיל); ולא נמכרו בחוזה המכר זכויותיה של גב' ממן בקשר לשווי מנייתה באגודה (ככל שזה חורג מעבר לשווי המקרקעין שנמכרו), ובכלל זאת, זכויותיה בקשר לשווי שאותו איש לא חזה באותו מועד, של החלק היחסי של יחידות ההשתתפות בתנובה שיוקצו לאגודה בשנת 1999 במנייתה של גב' מ' כחברת אגודת תל עדשים.

   

  סיכום ביניים

   

  31.גב' מ' ז"ל נותרה חברת אגודת תל עדשים עד ליום מותה. ביום מותה, שווי יחידות ההשתתפות בתנובה אשר הוקצו לאגודת תל עדשים כבר השתקף בשווי מניות חברי אגודת תל עדשים; וגב' מ' לא מכרה את זכותה בקשר לערכן של יחידות ההשתתפות כחברת אגודה, למר עוז בחוזה המכר.

   

  32.כעת אפנה לשאלה, אם קמה לתובעת עילת תביעה טובה נגד מי מהנתבעים עקב אי תשלום כספים ממימוש יחידת ההשתתפות לעזבון גב' מ' או ליורשתה היחידה התובעת, או בגין תשלום כספים כאלה לידי הנתבע מר ניר עוז.

   

   

  חובת האגודה לפדות את שווי מנייתה של החברה מ' ז"ל שמתה

   

  33.קבעתי כאמור, כי לפי סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות, עם מותו של חבר (ואם לא מועברת מניית החבר שנפטר לידי אחר), זכאי הנחזה כ"יורשו" לשווי מנייתו ביום הפטירה. כן קבעתי כי ביום פטירתה של גב' מ', ערכן של יחידות ההשתתפות בתנובה שהוקצו לאגודת תל עדשים, כבר השתקף בשווי מנייתה.

   

  34.סעיף 31 לפקודת האגודות שיתופיות, בנוסחה המחייב בשפה האנגלית, קובע:

   

  30. (1) On the death of a member of the society such society may, within a period of one year from the death of such member, transfer the share or interest of the deceased member to a person nominated in accordance with the rules of the society, if duly admitted as member of the society in accordance with the regulations and the rules of the society, or, if there is no person so nominated, to such person as may appear to the committee to be the heir or legal representative, as the case may be, a sum representing the value of such member's share or interest as ascertained in accordance with the regulations and rules:   Provided that such nominee, heir or legal representative, as the case may be, may require that payment shall be made by the society, within one year from the death of the member, of the value of the share or interest of such member ascertained as aforesaid. …

  Deceased Members.

   

  נזנחה בסיכומי האגודה הטענה לפיה התביעה התיישנה בקשר למועד פטירתה של גב' מ' בשנת 2000

   

  35.אגודת תל עדשים טענה בסעיף 15 לכתב ההגנתה כי "מאחר והסעד המבוקש בכתב התביעה מתבסס על הטענה כי המנוחה/התובעת הן חברות באגודה, תטען האגודה כי חלוף הזמן מאז שנת 1994, ולמצער מאז שנת 2000 (אז נפטרה המנוחה), הביא להתיישנות תביעה זו (פס' 15, ההדגשה במקור). דא עקא, האגודה זנחה טענה זו בסיכומיה.

   

  אעמוד כאן, בבחינת למעלה מן הצורך ועל מנת להבהיר את התמונה, על סוגיית ההתיישנות בדרישה לאגודה לפדות את מנייתו של חבר שמת. בית המשפט דן בסוגייה זו בערעור האזרחי בפרשת אלטינגר (ע"א 191/86 אטלינגר נ' נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד מג(2) 485, 492-493 (1989) להלן: ע"א אטלינגר). כפי שפורט שם, אם באה בתוך תקופת שנה ממות החבר דרישה לכך, על האגודה לשלם בתוך תקופת השנה (בסעיף 31 לפקודה). תקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) קובעת כי כאשר פוקעת חברות באגודה שלא לרגל מוות, תפדה האגודה את המניה תוך המועד הנקוב בתקנותיה, אולם לא יותר משנתיים מיום פקיעת החברות (הרשם מוסמך להאריך את המועד). תקנה 17 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) מחילה את סעיף 9 גם על סעיף 31 הנזכר לפקודה, במידה שלא נקבעה הוראה אחרת בסעיף האמור. ב-ע"א אטלינגר פירש בית המשפט העליון את סעיף 31 לפקודה ואת תקנות 9 ו-17 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) כך, שאם לא באה דרישה לאגודה בתקופת השנה הנקובה בסעיף 31 לפקודה, אלא לאחר מכן, על האגודה לשלם תוך שנתיים, לפי תקנה 9 (המוחלת כאמור גם על פקיעת חברות מפאת מוות, באמצעות תקנה 17). אם האגודה נמנעת מלשלם תוך שנתיים, "[]בתום תקופה זו קמה... הזכות לתבוע את התשלום. אולם גם אם לא תבעו את תביעתם אז, עדיין היה בידם לתבוע את המגיע להם, בכפוף לתקופת ההתיישנות, לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958" (שם, ההדגשה הוספה). אם רק בתום השנתיים קמה הזכות לתבוע, תקופת ההתיישנות באורך שבע שנים מובילה למועד התיישנות תשע שנים לאחר מות החבר. השוו דעתו של חיים נועם בספרו הנזכר לעיל אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה בע' 165, הסבור כי תקופת ההתיישנות בנסיבות אלה היא 8 שנים; מעיני המלומד נועם נעלם, ככל הנראה, בדיונו ב-ע"א אטלינגר, המצוטט לעיל (והמודגש על ידי), לפיו הזכות לתבוע קם "בתום" תקופת השנתיים.

   

  עמדתי לעיל על כך שתקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת), המוחלת כאמור על עניינו של חבר שמת באמצעות תקנה 17 לתקנות אלה, קובעת כי תקופת התשלום בידי האגודה תהיה לפי הקבוע בתקנותיה, ולכל היותר שנתיים. כאן המקום לציין כי בתקנון שבענייננו, של אגודת תל עדשים, לא מצאתי התייחסות לפדיון מנייתו של חבר שמת; אציין כי התקופה בתקנה 120 לתקנון תל עדשים בקשר לפדיון זכויות של חבר חי היא – שנתיים.

   

  אציין בשולי הדברים: מניית חבר האגודה שמת אינה עוברת בירושה להורשה ("...[]שלא כבחברת מניות, אין החבר באגודה שיתופית רשאי להעביר את מנייתו (או את מידת השתתפותו בהון האגודה), בחייו, כשם שאין החברות עוברת בירושה" (ע"א אטלינגר, בע' 490; ראו גם ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, פס' 17 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס (20.7.2010)). ראינו כי לפי סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות, תשלום שווי המניה אינו אפילו דווקא ליורש (אלא למי שוועד האגודה רואה כיורשו או כנציגו החוקי). אולם גם אם נפנה את המבט להתיישנות בירושה, אין בעובדה שהתובעת הוכרה כיורשת במאי 2011 כדי לגרוע מהתיישנות, ככל שהטענה לא היתה נזנחת. התובעת הוכרה כיורשתה של גב' מ' רק בחודש מאי 2011 (ת"א (מחוזי נצ') 2252-02-10). דא עקא, תחילת מירוץ ההתיישנות בקשר לעזבון היא מועד הפטירה:

   

  "...צדק בית משפט קמא בקביעתו ש'המועד למרוץ ההתיישנות אינו מתחיל ממועד מתן צו ירושה או צו קיום צוואה.' מושכלות ראשונים, שצו ירושה אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד. מכח סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, נכסי העזבון עוברים ליורשים מעת פטירת המוריש ולא משעת מתן צו הירושה או מעת חלוקת העזבון. צו ירושה הוא רק הכרזה פורמלית על הזכות המטריאלית הקיימת מיום הפטירה..." (עמ"ש (ת"א) 33509-11-09 ש.ב. נ' ר.ו., פס' 13 (23.1.2012)).

   

  גב' מ' ז"ל הלכה לאולמה בשנת 2000, אולם כאמור, האגודה זנחה את טענת ההתיישנות בסיכומים. האגודה אף לא טענה בסיכומיה כי יש לדחות את התביעה מפאת שיהוי. בהעדר טענת התיישנות או שיהוי מצד האגודה, עומדת ואינה נחסמת זכותה של יורשתה של גב' מ' ז"ל, התובעת, לדרוש את פדיון מנייתה של גב' מ' ז"ל באגודה, בשוויה בעת פטירתה. כאמור, בשנת 1999, לפני מותה של החברה גב' מ', כבר הפכו יחידות השתתפות בתנובה לנכסי אגודת תל עדשים. אף שיחידות ההשתתפות לא מומשו והתמורה בגין המימוש לא הגיעה לאגודת תל עדשים עד לאחר פטירתה של גב' מ', שווין של יחידות ההשתתפות, אשר כבר היו לנכסי אגודת תל עדשים לפני פטירתה של גב' מ', משתקף בחישוב שווי מנייתה באגודה, אותו חייבת אגודת תל עדשים לפדות על-פי דרישת יורשתה.

   

   

   

  החלטת אסיפת אגודת תל עדשים בענין חלוקה לחברים-בהווה (גם אם היתה) של התמורה הכספית ממימוש יחידות השתתפות, אינה גורעת מחובת האגודה לפדות את שווי המניה של חברה שנפטרה

   

  36.אגודת תל עדשים טענה בכתב ההגנה המתוקן, כי חלק מהסכומים שהתקבלו ממימוש יחידות ההשתתפות בתנובה חולקו שווה בשווה לחבריה "בהתאם להחלטת האסיפה הכללית" (כאשר חלק אחר של הכסף שימש לפרעון חובות האגודה; פס' 19). בהמשך אעמוד על כך שספק אם האגודה הוכיחה קיומה של החלטה כזו של האסיפה הכללית. באי כוח הנתבעים טענו בדיון ההוכחות כי החלטת האסיפה הכללית משנת 2007 בענין מכירת יחידות ההשתתפות (נספח ה' לתצהיר מטעם התובעת), היא החלטת האסיפה הכללית המדוברת (פרוטוקול 7.3.2017 ע' 70 ש' 22-29). העיקר הוא, שאף אם בשנת 2007 החליטה האסיפה הכללית לחלק את כספי התמורה ממימוש יחידות ההשתתפות שווה בשווה בין החברים הנוכחיים של האגודה באותה עת, אין בהחלטה מאוחרת זו כדי לגרוע מחובתה של האגודה, על-פי סעיף 31 לפקודה, לשלם ליורשתה של גב' מ' ז"ל את שווי מנייתה באגודה בעת פטירתה, כאשר שווי זה אשר בעת פטירתה, כלל גם כלל את החלק היחסי של ערכן של יחידות ההשתתפות שהוקצו לידי אגודת תל עדשים בועידת תנובה לפני מועד פטירתה.

   

  37.כאן המקום להבהיר, כי גם תשלום, בידי האגודה, של כספים מכספי תמורת מימוש יחידות ההשתתפות לידי הנתבע מר עוז, אין בו כדי לגרוע מחובתה של האגודה לשלם ליורשת של גב' מ' ז"ל את שווי מנייתה בעת פטירתה. הכסף שהעבירה אגודת תל עדשים לידי מר עוז בגין מימוש יחידות השתתפות בתנובה אינו 'הכסף של התובעת'. שכן, אף אם יש לראות את הכסף שהגיע לאגודת תל עדשים ממימוש יחידות ההשתתפות כנכס קניין של האגודה שחולק בעין לחברים (להבדיל מעניין של חיובים וזיכויים בדיני חיובים), חובתה של האגודה לפי סעיף 31 לפקודה אינה להעביר ליורש חלק, בעין, של נכסי האגודה, אלא – חובתה היא להעביר ליורש הדורש את השווי של מניית החבר שמת בעת הפטירה (a sum representing the value of such member's share or interest). לפיכך, ביחסים בין התובעת, כיורשת חברת האגודה גב' מ' ז"ל, ואגודת תל עדשים, האגודה היתה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה עם נכסי האגודה, לרבות בכסף-קניין שהגיע מתנובה ממימוש יחידות השתתפות, ולרבות העברתו למר עוז (או אף השלכת הכסף למדורה, בבחינת ius abutendi). אולם בכך אין כדי לפטור את האגודה מלפדות לתובעת את שווי מנייתה של גב' מ' ז"ל, אשר כולל את החלק היחסי של השווי של כספי התמורה הללו. אולי "השורה התחתנה" של הכסף המגיע לתובעת דומה בין אם נדבר בכסף כנכס קניין שחולק בעין, בין אם נדבר בשוויו של כסף זה; אך עינינו הרואות כי חבותה של האגודה כלפי התובעת, לפדות לה את שווי מנייתה של גב' מ' במועד הפטירה, אינה תלויה בהחלטה נטענת של האסיפה הכללית בשנת 2007 (גם אם היתה) לחלק את הכסף שהגיע ממימוש יחידות ההשתתפות בתנובה לחברים נוכחיים, וההחלטה הנטענת של האסיפה הכללית משנת 2007 אינה גורעת מחובה זו של האגודה כלפי יורשתה של חברת האגודה שנפטרה, גב' מ' ז"ל.

   

  38.לאור האמור, גם אין צורך לדון בשאלה האם, אילו היה בכוחה של האסיפה הכללית להחליט לגרוע מחובתה לפי סעיף 31 לפקודה, החלטה לחלק כספי תמורה ממימוש יחידות השתתפות לידי חברים נוכחיים בהתעלם מחברים שעזבו או מתו ומנייתם טרם נפדתה, היתה בגדר קיפוח המיעוט. בענין תחולת דיני קיפוח המיעוט בדיני אגודות שיתופיות, ראו ת"א (מחוזי מרכז) 32223-03-10 לויטה נ' אגודת הכורמים הקואופרטיבית, פס' 2 (3.11.2015).

   

  רשלנות

   

  39.די באמור עד כה – בחובתה של אגודת תל עדשים לפי סעיף 31 לפקודה, לפדות את שווי מנייתה של גב' מ' כחברת אגודה כפי שהיה בעת פטירתה– כדי לקבל את התביעה נגד האגודה. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן כי האגודה "הפרה את חובותיה" כלפי התובעת ו/או (בין היתר) כלפי עזבונה של גב' מ' (פס' 10), ובנוסף ובנפרד טענה כי האגודה התרשלה כלפיהם. לאור המסקנה אליה הגעתי, לפיה האגודה אכן מפרה את חובותיה כלפי התובעת כיורשתה של גב' מ' ז"ל, איני נדרש להמשיך ולנתח את עוולת הרשלנות. אעיר, עם זאת, מספר הערות.

   

  40.מחומר הראיות לא עולה תמונה של התנהלות סבירה של אגודת תל עדשים בענין חלוקת מיליוני שקלים בכספי מימוש יחידות השתתפות. האגודה טענה בכתב הגנתה כי "בהתאם להחלטת האסיפה הכללית חילקה האגודה לחבריה, שווה בשווה, חלק מן הסכומים שהתקבלו מתנובה" כאשר חלק אחר שימש לפרעון חובות האגודה (פס' 19). בשלב הראיות לא הובאה כל החלטה בכתב למעט החלטת האסיפה הכללית של האגודה מיום 12.4.2007 בה הוחלט:

   

  "האספה מחליטה למכור 100% מניות תנובה. חברים הרוצים להשאר בתנובה עם מניותיהם יודיעו בכתב ויחתמו על התחייבות מול האגודה עד גובה 2/3 מהערכת חלקם במניות בגין יצור בניכוי התחייבויות בגין הסדר המושבים.

  יש להודיע עד יום ג' 17 אפריל עד הרצון לא למכור.

  הוצאות ההסכם יחולו על הנשארים" (נספח ה' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת).

   

  בהחלטה זו אין כל קביעה מפורשת כיצד יחולקו הכספים ממכירת יחידות ההשתתפות ("המניות"). מר גיורא שמרון, עד מטעם האגודה אשר כיהן כרכז המשק משנת 2006 עד 2015, הצהיר כי "בתחילת שנת 2008 החליטו חברי האגודה כי כספי תנובה יחולקו ביניהם שווה בשווה, משמע – כל אחד מהמשקים יקבל סכום זהה..." (פס' 22 לתצהירו). מהצהרה זו עולה בבירור – ומקריאת החלטת האסיפה המצוטטת לעיל גם הגיוני הדבר, לכאורה, כי היתה החלטה נוספת ומאוחרת להחלטה בדבר מכירת יחידות ההשתתפות בשנת 2007, והיא – החלטה משנת 2008 בענין הדרך שבה יחולקו הכספים מהמכירה. מר שמרון לא צירף לתצהירו כל מסמך בענין זה. בסופו של דבר הודיעו באי כוח הנתבעים כי ההחלטה הנטענת לחלק את הכספים לחברי האגודה שווה בשווה היא-היא ההחלטה המצוטטת משנת 2007 (פרוטוקול 7.3.2017 ע' 70 ש' 22-29). השתלשלות זו מעט תמוהה, שכן לא בא כל הסבר לעדות הראשית של מר שמרון בענין החלטה בדבר חלוקה שווה בשווה בין חברי האגודה בשנת 2008 אם לא היתה החלטה כזו משנת 2008, ואם לא היתה בכלל החלטה נפרדת ונוספת בענין דרך חלוקת הכספים בהמשך להחלטה הנזכרת מסעיף 2007 בענין מכירת המניות. האגודה לא הביאה כל מסמך או עדות בענין הדרך שבה הוצאה לפועל החלטה לחלק את הכספים שווה בשווה בין החברים, לרבות הדרך שבה נבדקה זכאותם של מי שקיבלו כספים במסגרת החלוקה. לאור הניתוח לעיל, ממנו עולה כי לפחות במשך תקופת התיישנות בת למעלה מ-7 שנים האגודה עלולה לחוב כלפי יורשו של חבר שמת את שווי מנייתו באגודה, התנהלות סבירה של האגודה היתה כוללת גם בדיקה מסודרת של חברים שנפטרו, שיורשיהם עשויים להיות זכאים לפדיון שוויה מנית החבר הנפטר (ואולי אף קבלת חוות דעת משפטית). ודוק: אין בפני כל עדות לפיה אגודת תל עדשים בדקה מיהם האנשים העשויים לטעון לזכאות לכספים בעקבות מימוש יחידות ההשתתפות. אין בפני, למשל, גרסה לפיה נעשתה בדיקה בפנקס החברים שאותו מחויבת האגודה לנהל, לרבות חובת ציון מועד הפסקת חברות של חברים לשעבר (תקנות 31 ו-32(ז) לתקנון) והוחלט באופן מודע שעזבון גב' מ' ז"ל אינו זכאי לכספים. גם אין בפני גרסה לפיה מאן דהו באגודת תל עדשים בחן בעת חלוקת הכספים את תקופת ההתיישנות הרלוונטית והחליט באופן מודע כי ניתן לחלק את הכספים ללא חלוקה לעזבון גב' מ' כי זכותו לשווי פדיון מנייתה התיישנה כבר. מדובר בחלוקה של מיליוני שקלים (ראו עדותו של מיכאל ראטה לפיה ישנם 74 משקים (פרוטוקול 7.3.2017 ע' 59 ש' 15); למר עוז חולקו למעלה מ-140,000 ₪, והאגודה טוענת כי החלוקה היתה שווה בשווה בין כל החברים), והרושם העולה מחומר הראיות, כפי שצוין לעיל, אינו רושם של התנהלות סבירה מצדה של אגודת תל עדשים.

   

  לכך אוסיף – בהערת אגב בלבד – כי מר ראטה העיד כי אין בתל עדשים פנקס חברים שבו רושמים את מועד הפסקת החברות של כל חבר (שם, ע' 69 ש' 30-31). מר ראטה לא היה רכז המשק בתקופה שבה הוחלט על מכירת יחידת ההשתתפות (2007) או בעת חלוקת הכספים, אלא לפני כן; אולם אם עדות זו נכונה גם לגבי התקופה הנזכרת, מידת ההתרשלות עמוקה יותר, שכן אי רישום מועדי סיום חברות של חברות שחברותם פקעה מהווה הפרה של תקנה 37(ז) לתקנון האגודה המחייב רישום כזה, ובנסיבות אלה, אם מאן דהו היה מנסה לפעול באופן סביר בעת החלטת חלוקת הכספים באגודת תל עדשים ולבצע בדיקה בענין חברים לשעבר או עזבונות העלולים לטעון לזכאות לכספים, הוא היה עלול לעמוד בפני שוקת שבורה.

   

   

   

   

  התביעה נגד מר עוז

   

  41.הגעתי כאמור למסקנה כי יש לקבל את תביעת התובעת נגד אגודת תל עדשים, שכן אגודת תל עדשים מפרה את חובתה לפדות את ערך מנייתה של גב' מ' ז"ל לפי שוויה בעת פטירתה. התובעת תבעה גם את מר עוז בגין העברה אליו, על ידי האגודה, של כספי תמורה ממימוש יחידות השתתפות בתנובה של האגודה. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן כי מר עוז עשה עושר לא במשפט, או קיבל לידיו את זכויות המנוחה או של התובעת יורשתה. דין התביעה נגד מר עוז להידחות. כבר קבעתי לעיל, כי חיובה של אגודת תל עדשים בענין גב' מ' ז"ל הוא החיוב, לפי סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות, להעביר לתובעת, כיורשתה היחידה של גב' מ', את שווי מנייתה של גב' מ' כחברת האגודה בעת פטירתה בשנת 2000. עמדתי על כך שבאותו מועד, יחידות השתתפות בתנובה כבר הוקצו לאגודת תל עדשים, וחלקה היחסי של גב' מ' בשווי בערכן, כחברת אגודה, השתקף בערך מנייתה. כן עמדתי על כך שגם אם מביטים בכספים שהגיעו ממימוש יחידות ההשתתפות באספקלריה קניינית, אין לתובעת כיורשת החברה שמתה זכות לקבל, בעין, כספים אלה (אלא – יש לה זכות לקבל סכום כזה כתשלום מאת האגודה במסגרת פדיון שווי מנייתה של גב' מ' בעת פטירה). מכאן שאין מקום לדבר על כך שהאגודה העבירה למר עוז את הכסף "של" גב' מ' ממימוש יחידות ההשתתפות בתנובה. הכספים שהועברו לידי מר עוז בידי אגודת תל עדשים מתוך כספי תמורת מימוש יחידות השתתפות בתנובה לא היו "של" גב' מ' או של עזבונה. גם לאחר שהאגודה העבירה כסף בגין מימוש יחידות השתתפות בתנובה לידי מר עוז בשנת 2008, עדיין חבה האגודה בפדיון שווי מנייתה של גב' מ' כחברת אגודה לפי ערך המניה בשנת 2000 בעת פטירתה. התובעת ממילא לא טענה וממילא לא הוכיחה כי אגודת תל עדשים חדלת פרעון ואינה יכולה לפרוע את הסכום הנתבע בתביעה זו, או כי העברת הסכום למר עוז, במקום לתובעת, הביאה למצב שבו האגודה לא תוכל לעמוד בהתחייבותה כלפי התובעת.

   

  אוסיף: התובעת טוענת כי מר עוז מעולם לא התקבל כחבר אגודת תל עדשים כדין, כך שגם בהנחה שהתקבלה החלטה לחלק את כספי מימוש יחידות ההשתתפות שווה בשווה בין חברה האגודה בעת קבלת ההחלטה, מר עוז לא היה זכאי לקבל כספים. כבר קבעתי כי אין בכל חלוקה שהחליטה האגודה לעשות בשנת 2007 או 2008 כדי לגרוע מחובתה לפרוע לתובעת את שווי מנייתה של גב' מ' ז"ל כחברת אגודה בעת פטירתה בשנת 2000, וכי אין לומר כי הכסף שהעבירה האגודה לידי מר עוז היא הכסף "של" גב' מ' או של עבזונה. השאלה האם, בנוסף לזכותה של התובעת לקבל מהאגודה את שווי מנייתה של גב' מ' ז"ל, זכאי מר עוז זכאי לקבל מהאגודה את הכספים בגין מימוש יחידות השתתפות שאותו הוא קיבל ממנה, היא שאלה ביחסים המשפטיים בין מר עוז לבין האגודה. כך, למשל (ומבלי שאני קובע כאן מסמרות), תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) קובעת כי אם נהג אדם ונהגו בו כחבר אגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, יראו אותו כחבר אגודה למעט אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר אגודה. אין זה ברור מעליו שהאסיפה הכללית של אגודת תל עדשים לא היתה רשאית לקבל החלטה לפיה יחולקו כספי מימוש יחידות ההשתתפות בתנובה לכל חברי האגודה, ולא רק לאלה שהיו חברי אגודה במשך עשרות רבות של שנים. מכאן שאם יש לראות את מר עוז, אשר רכש חלק מהמשק של גב' מ' בשנת 1994, כחבר אגודה (ולו לפי תקנה 2א הנזכרת), לא מן הנמנע שבנוסף לחובת האגודה לפרוע לתובעת את שווי מנייתה של גב' מ' באופן המשקף את החלק היחסי של חבר ביחידות ההשתתפות של האגודה בתנובה, גם מר עוז זכאי לקבל חלק דומה מכוח החלטה של האגודה לחלק את כספי התמורה ממימוש יחידות ההשתתפות. לא נעלם מעיני כי הוספת מנייתה של גב' מ' לרשימת המניות באגודה שבהן יש להתחשב בחלוקת כספי התמורה ממימוש יחידות ההשתתפות, ואי-גריעתו של מר עוז ממנה, משמען כי הסכום לו זכאי כל בעל מניה, נמוך יותר במעט מהסכום שחולק למר עוז (וכנראה לחברים אחרים). כלומר, חלף חלוקת כספי מימוש יחידות ההשתתפות ל-74 חברים, יש להתחשב ב-75 חברים. בהעדר טענה לחדלות פרעון האגודה, מה לה לתובעת (למעט ההבדל הקטן בין 1/74 מכספי המימוש ל-1/75 ממהם), אם האגודה תשלם את שווי חלקו של חבר בכספי המימוש פעם אחת לתובעת (במסגרת פדיון שווי המניה של גב' מ' ז"ל לפי סעיף 31 לפקודה), ופעם נוספת למר עוז.

   

  42.המסקנה מכל האמור היא, שאמנם אגודת תל עדשים מחויבת לפדות לתובעת את שווי מנייתה של גב' מ' כחברת אגודה שמתה לפי שווי המניה בשנת 2000 , באופן המשקף את ערכן של יחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודה; אולם הכסף שקיבל מר עוז לא היה הכסף "של" התובעת, ואין מקום לקבוע, ביחסים בינה לבין מר עוז, כי מר עוז התעשר על חשבונה של התובעת שלא כדין.

   

  סיכום

   

  43.לאור הניתוח בפסק דין זה, על הנתבעת 2, אגודת תל עדשים, לשלם לתובעת סך השווה ל-74/75 מהסכום שחולק לחבר אגודה, מתוך תמורת מימוש יחידות ההשתתפות בתנובה שהוקצו לאגודה (כאשר ההפחתה ל-74/75 מהסכום שחולק לחבר היא, כאמור, עקב הגדלת מספר בעלי מניה באגודה שבהם יש להתחשב, במועד פטירת גב' מ' ז"ל, בחברה אחת שלא נלקחה בחשבון בחלוקה, היא – גב' מ' ז"ל; לא נטען בענין שינויים נוספים רלוונטיים במצבת בעלי מניה באגודה).

   

  בפסק דין ניר בנים נקבע כי רק 9068 יחידות השתתפות שייכות לכל אגודה, ויתר יחידות ההשתתפות שהוקצו לכל אגודה שייך באופן אישי לחברים ששיווקו תוצרת חקלאית. לטענת אגודת תל עדשים, היא החליטה לחלק את תמורת מימוש יחידות ההשתתפות בתנובה שהוקצו לה (לאחר ניכוי בגין חובות האגודה) שווה בשווה בין החברים. כלומר – היא החליטה שלא להעביר סכומים גדולים יותר לחבר ששיווק תוצרת חקלאית. אולם החלטה זו התקבלה (לטענתה) רק בשנת 2007, שנים לאחר המועד הקובע לענין שווי מנייתה של החברה מ' ז"ל שמתה – מועד החל בשנת 2000. מאחר וההחלטה (הנטענת) בענין חלוקה שווה-בשווה בין החברים התקבלה רק שנים לאחר המועד הקובע בענין הערכת שווי מנייתה של גב' מ' ז"ל, הרהרתי האם אין מקום לקבוע בענייננו, שאגודת תל עדשים חייבת לתובעת סכום קטן יותר מסך 74/75 מהסכום שחולק לחבר בפועל, אשר מתבסס על אי-העברת סכומים גדולים יותר לחברים ששיווקו תוצרת חלקאית. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין מקום להפחתה נוספת כאמור. שכן, הודגש בפסק דין ניר בנים, שהחידוש בו, שנעשה בשנת 2010 ביחס להחלטה בוועידת תנובה בשנת 1999, לפיו יש לראות חלק מיחידות ההשתתפות כשייך באופן אישי לחברים ששיווקו תוצרת חקלאית, "אין בו כדי 'לפתוח' בהכרח החלטות שכבר נתקבלו באסיפות כלליות של אגודות אחרות לגבי חלוקת מניות בין חברים..." (פס' 117(א) לפסק דין ניר בנים). בענייננו, לשיטת אגודת תל עדשים עצמה, אשר גם משתקפת בטענתה בענין החלטת האגודה משנת 2007 לחלק כספים שווה בשווה בין החברים, אין רואים חלק גדול יותר של כספי המימוש כמגיע לחברים שיווקו תוצרת חקלאית. "אי-פתיחת" נושא זה באגודת תל עדשים, אם אשאל את לשונו של כבוד השופט עמית בפסק דין ניר בנים, משמעה כי יש לראות את יחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודת תל עדשים בשנת 1999 כשייכות לאגודה (ללא שיוך חלק מהן כשייך באופן אישי לחברים ששיווקו תוצרת). ומכאן – פדיון מנייתה של גב' מ' ז"ל צריך להתבסס על שיוך ערך יחידות ההשתתפות שהוקצו לאגודת תל עדשים בוועידת תנובה לאגודה במלואן, ללא גריעה עבור יחידות השתתפות כיחידות השייכות באופן אישי למשווקי תוצרת.

   

  44.על כן, הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של של 143,233 ₪ (74/75 * 145,159 ₪ אשר חולק למר עוז) (קרן), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועדים כדלקמן ועד לתשלום בפועל:

   

  א.לגבי סך 111,577 ₪ (74/75 מתוך סכום 113,085 ₪ הנזכר כתשלום ראשון בנספח ח' לתצהיר מטעם התובעת) – מיום 5.2.2008 ועד לפרעון בפעול;

   

  ב.לגבי סך 11,185 ₪ (74/75 מתוך סכום 11,336 ₪ הנזכר כתשלום שני בנספח הנזכר) – מיום 16.5.2008 ועד לפרעון בפועל;

   

  ג.לגבי סך 9176 ₪ (74/75 מתוך סכום 9,300 ₪ הנזכר כתשלום שלישי בנספח הנזכר) – מיום 4.2.2009 ועד לפרעון בפועל;

   

  ד.לגבי סך 6,788 ₪ (74/75 מתוך סכום 6,880 ₪ הנזכר כתשלום רביעי בנספח הנזכר) – מיום 20.6.2013 ועד לפרעון בפועל;

   

  ה.לגבי סך 4,497 ₪ (74/75 מתוך סכום 4,558 ₪ הנזכר כתשלום חמישי בנספח הנזכר) – מיום 27.1.2014 ועד לפרעון בפועל.

   

  45.כן תשלם הנתבעת 2 לתובעת, בגין אגרה: סך של 645 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 4.8.2013 ועד לפרעון בפועל; סך של 1675 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 2.4.2015 ועד לפרעון בפועל, וסך של 2331 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 2.3.2017 ועד לפרעון בפועל.

   

  46.עוד תשלם הנתבעת 2 לתובעת שכר טרחת עורכת דין בסך 17,000 ₪.

   

  47.התובעת תשלם לנתבע 1 שכר טרחת עורך דין בסך 17,000 ₪.

   

  ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ז, 16 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

   

   

  דניאל קֵירֹס, שופט