אוטו שייקה ר.ש. בע"מ נ' לבקוביץ

מונחת בפניי תביעה שיסודה בלשון הרע, בה עותרת התובעת לפיצוי כספי בסך של 100,000 ש"ח.

רקע:

1. התובעת היא חברה בע"מ, בשם אוטו שייקה ר.ש. בע"מ, אשר מענה הרשום הינו בעיר בני ברק, ועיסוקה בחשמל רכב ובמכירת אביזרי רכב (להלן : "התובעת").

    

2. על מנת סבר האוזן, ביום 21.07.2013 מר יעקב לבקוביץ, הנתבע, רכש אצל התובעת מצבר לרכב (להלן: "הנתבע").

    

3. לשיטת התובעת, כפי שצוין בכתב התביעה, הנתבע הסתובב ברחבי העיר בני ברק והשמיץ את התובעת. כמו כן, ציינה כי הנתבע תלה מודעות כנגד התובעת, ובגנותה, מה גם שחילק פליירים בתיבות הדואר בעיר, שיש בהם כדי להשמיצה. (להלן: "המודעה", ו"פליירים", בהתאמה). לפיכך, המדובר בפרסום שלילי כנגד התובעת, המהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

    

4. מנגד, הנתבע מכחיש את מעורבותו בהדבקת המודעות, אין לקשור אותו למודעה, מה גם שלא חילק פליירים. לשיטתו, המדובר בתביעה שבאה לעולם בעקבות תביעה שהוגשה מטעמו כנגד התובעת בבית המשפט לתביעות קטנות.

    

5. על מנת שלא נמצא חסרים, הנתבע הגיש בבית המשפט לתביעות קטנות תביעה כנגד מר שטוב ישעיהו, שהינו "הרוח החיה" בתובעת, בהליך שמספרו 4814-05-14 (להלן: "ההליך בתביעות קטנות", ו"מר ישעיהו", בהתאמה).

   במסגרת התביעה בהליך בתביעות הקטנות, ציין הנתבע כי רכש אצל מר ישעיהו מצבר לרכב, בסך של 450 ₪, ולאחר חודשיים המצבר לא פעל. עת פנה הנתבע למר ישעיהו, בטרוניות כנגד המצבר, זה האחרון לא הסכים להחליף את המצבר, או להחזיר את כספו, ועל כן החליט הנתבע להגיש את תביעתו.

    

   יצוין, שההליך בתביעות קטנות הסתיים בדרך של פשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיו הוסכם כי מר ישעיהו ישלם לנתבע סך של 600 ₪ (להלן: "הפשרה").

    

6. במסגרת ההליך שבפניי, העידו מטעם התובעת מר שלמה אדמוני, שהינו גבאי בבית הכנסת (להלן: "מר אדמוני"), מר רפאל ניימן (להלן: "מר ניימן"), מר יוסי קויט, שהינו חתנו של מר ישעיהו (להלן: "מר קויט"), מר משה שטוב, בנו של ישעיהו (להלן: "מר משה"), מר שבתאי שטוב (להלן: "מר שבתאי"), ומר רפאל פריי (להלן: "מר פריי"). מטעם הנתבע העיד הוא עצמו. כמו כן, הוגשו התצהירים והראיות.

    

7. יודגש, מאחר והתביעה שמה יהבה בלשון הרע כנגד התובעת בדרך של הדבקת מודעות, והפצת פליירים על ידי הנתבע, והנתבע מכחיש זאת, ראשית יש להידרש לשאלה – האם הנתבע הוא זה אשר הדביק את המודעות ברחבי העיר בני ברק, והפיץ את הפליירים בתיבות הדואר בגנות התובעת, אם לאו. ככל שהתשובה לכך הינה חיובית, תבחן סוגיית לשון הרע בכל הנוגע למודעה, ו/או הפליירים, וגובה הפיצוי.

    

   בתמצית טענות התובעת:

    

8. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע מסתובב ברחבי העיר בני ברק ומשמיץ את התובעת. טענה כי מהעדויות של אנשים בעיר עולה כי הנתבע מספר להם סיפורים על התובעת, סיפורים שהינם שקרים.

    

9. התובעת יודעת, כי לפחות במקרה אחד, הסתובב התובע בעיר במשך סוף שבוע בסוף חודש אפריל 2014, ותלה מודעות בגנותה של התובעת.

    

10. לנתבע היה סכסוך בגין מצבר שקנה אצל התובעת, ועל כן החליט להכפיש את שמה.

     

11. הנתבע מנסה להבנות מהטענה כי במודעה רשום "חשמל שייקה", ואילו התביעה הוגשה על ידי אוטו שייקה ר.ש בע"מ. אולם, הנתבע בעצמו קרא לתובעת "חשמל שייקה", ולא הקפיד לקרוא לה "אוטו שייקה". יובהר, שגם העדים העידו כי "שייקה" הינו מותג בעיר, ושאין חולק כי המודעה מתייחסת לתובעת, שהרי עסקה נמצא ברחוב חיד"א 27 בבני ברק.

12. הנתבע הודה כי התובעת גונבת אנשים, מוכרת סחורה פגומה, ולא עומדת באחריות של מוצריה.

     

13. לא זו אף זו, הנתבע חילק בתיבות הדואר פורמט מוקטן של אותה מודעה.

     

14. אין ספק כי הפרסום האמור מהווה לשון הרע, בהתאם להגדרות בחוק.

     

15. שני עדים העידו בפה מלא, כי ראו את הנתבע מדביק את המודעות נשוא כתב התביעה, ועוד מספר עדים העידו בדבר המודעות אשר היו ברחבי העיר, עדויות אלה לא נסתרו.

     

    אחד מהם, אדמוני, אף צילם את הנתבע, בעת שהדביק את המודעות. התמונה צורפה כנספח 2 לתצהירו.

     

16. אין ספק, שהדבקת המודעות והפצתן נעשו כדי לפגוע בתובעת. ברי הוא, שאף אחת מ"ההגנות" הקבועות בחוק, אינן עומדות לנתבע, ולמען האמת הוא אפילו לא טען זאת.

     

17. ניתן לחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, וכאשר נעשה פרסום שמטרתו לגרום נזק יש להכפיל את הפיצוי. בענייננו, היה ניסיון לפגוע בשמו הטוב של המותג "שייקה". כמו כן, יש להביא בחשבון את הנזק הפוטנציאלי שהיה עלול להיגרם.

     

18. יתרה מכך, הנתבע לא הסכים להתנצל, למרות שפני התובעת היו לפשרה. בנסיבות אלה, יש לקבל את התביעה במלואה, ואף לחייב את הנתבע בהוצאות משפט ראויות, בהתחשב בהתנהלות הנתבע, כפי שהדבר מצא ביטוייו במסגרת החלטות בית המשפט.

     

    בתמצית טענות הנתבע:

     

19. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי לא השמיץ את התובעת, ואם סיפר למי מחבריו, על העוול שנגרם לו, עקב המצבר שרכש מהתובעת, לא התכוון לגרום נזק לתובעת, וטוען "אמת דיברתי".

     

20. התביעה דנן באה כנקמה על התביעה שהגיש הנתבע בבית המשפט לתביעות קטנות.

     

21. הנתבע טוען כי לא תלה מודעות בגנות התובעת, ולא פרסם דבר כנגד התובעת. קרי, אין לו כל קשר למודעה, גם לא להפצת הפליירים. כמו כן, לא דיבר עם אנשים בגנות התובעת. התובעת מנסה לעשוק את הנתבע, והיא זו אשר גורמת לנתבע נזק.

     

22. בתמונה שהוצגה על ידי התובעת, ונטען שניתן לראות את הנתבע, יובהר כי אין זה תמונתו של הנתבע.

     

    לא זו אף זו, העדים מטעם התובעת לא ציינו באיזה יום נתלתה המודעה, באיזו שעה, ועל כן לא ניתן לתת אמון בעדותם.

     

23. בכתב הגנתו טוען כי יש לו שני עדים שעבדו אצל התובעת, אשר יכולים להעיד על ההתנהגות המחפירה של התובעת כלפיו, וכן חמישה עדים נוספים אשר יכולים לאשש את גרסת הנתבע, כי התובעת מספקת סחורה פגומה.

     

24. הנתבע, בפתח סיכומיו, חזר והדגיש כי בעקבות התביעה הקטנה באה לעולם תביעה זו, מה גם שהדגיש כי אביו נפטר לפני שמונה עשרה שנה, אמו לפני עשר שנים, ושאין לו משפחה שתעזור לו מבחינה כספית.

     

25. לטענת הנתבע, בית המשפט לתביעות קטנות "זיכה" אותו וחייב את מר ישעיהו. כלומר, מר ישעיהו הוא זה שגרם לנתבע עוולה.

     

26. התובע בתביעה הזו הינו שייקה, אולם בכל מקום הוא מחליף "כובע" אחר.

     

27. העדים שהעידו מטעם התובעת, אין בעדותם ממש. מה גם, שעדים אלה הם כולם בני משפחה של מר ישעיהו.

     

28. מנגד, לנתבע יש את "הקלף המנצח", שהרי במועד הנטען, קרי בחודש אפריל 2014, הנתבע שהה בטבריה.

     

29. לאור האמור יש לדחות את התביעה, ולחייב את התובעת בהוצאות.

     

    בתמצית תשובת התובעת:

     

30. לשיטת התובעת, בכל הנוגע להליך בבית המשפט לתביעות קטנות, מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, מבלי להודות בעובדות.

     

31. בסיום ההליך שבפנינו, במסגרת הסיכומים, הנתבע הציג מסמך לפיו שהה בטבריה עם זוגתו גב' בשם יפה אהרונוב, ואין לתת אמון בגרסתו של הנתבע.

     

    דיון והכרעה:

     

32. השאלה הראשונה הדורשת הכרעה – האם הנתבע הוא זה שהדביק את המודעות, והינו אחראי להפצתן, ולחלוקת הפליירים בגנותה של התובעת. ככל שהתשובה לכך חיובית, תבחן השאלה בדבר "טענת הגנה", ולאחר שלב זה, במידת הצורך תתברר סוגיית הפיצוי הכספי.

     

33. כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את העדויות, את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, השתכנעתי כי הנתבע הוא זה שהדביק את המודעות, ושהייתה לו זיקה גם להפצת הפליירים. כמו כן, יש לדחות את טענת "אמת דיברתי" שנטענה בכתב ההגנה.

     

    לאחר שבחנתי את כל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לקבוע פיצוי כספי על סך של 20,000 ₪ ולהן נימוקי.

     

    האם הנתבע הדביק את המודעה והפיץ את הפליירים?

     

34. לטענת התובעת, הנתבע הוא זה שהדביק את המודעות, והפיץ את הפליירים בגנותה של התובעת. מנגד, הנתבע מכחיש כל קשר למודעה ולהפצת הפליירים.

     

35. לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בראיות, השתכנעתי כי הנתבע הדביק את המודעות, והייתה לו זיקה להפצת הפליירים, ואפרט.

     

36. ראשית, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שיכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא, שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השיכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר:

     

    "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה;

    וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...".

     

37. כבר עתה, ראיתי לנכון להפנות לתוכן המודעה:

     

    " א ז ה ר ה  ! ! !

     

    הנדון: חשמל שייקה רח' חיד"א 27 ב"ב

     

    שייקה חשמל רכב

    גונב אנשים במחיר, מוכר סחורה ישנה

    פג תוקף, סחורה גנובה, מחירים הכי גבוהים בעיר,

    בנוסף לא עומד באחריות של המוצרים שהוא מוכר אותם

    ופשוט מזלזל באנשים ובלקוחות שלו.

    בהמלצת רבני העיר שליט"א

     

    כל מי שחס על כספו ימנע את עצמו מלהיכנס לחנות.

     

    שייקה חשמל

    ברח' חיד"א 27 בני ברק

     

    ובזה ירויח את הבריאות שלו

     

    ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר

     

    שלכם הנפגע

     

    משייקה חשמל".

     

38. בענייננו, העיד מר אדמוני ואמר כי אין לו קרבה מיוחדת לישעיהו, ושהוא גר בעיר בני ברק מעל לארבעים שנה. כמו כן, העיד כי ראה את הנתבע מדביק את המודעה בגנות התובעת (להלן: "האירוע"), אך לא זכר את היום והשעה המדויקים (עמ' 10 לפרוטוקול). כן זכר, כי האירוע התרחש בשעות הערב, ואמר: "אחרי מנחה יצאתי כדי לקרוא לאנשים לערבית ולשיעור וראיתי את הנתבע מדביק את המודעה. לא ראיתי מה הוא מדביק ואז מתוך סקרנות התקרבתי עוד יותר ואני רואה שהוא מדביק הודעה בגנות התובעת." (שם, עמ' 11).

     

    ועוד, סיפר מר אדמוני כי צילם את ההתרחשות, והציג את התמונה (נספח 2), אשר לטענתו ניתן לראות בתמונה את הנתבע שמחזיק את המודעות.

     

    לטענת הנתבע אין מדובר בדמותו, שהרי בנספח 2 נראה כי האיש בתמונה הוא עם זקן, ואילו לנתבע כלל אין זקן.

     

    בעניין זה, במעמד החקירה הנגדית, הציג מר אדמוני את אותה תמונה, אך יותר בהירה, וניתן לראות אדם ללא זקן.

     

39. וישאל השואל – האם האדם המצולם ב- ת/1, ובנספח 2 הינו הנתבע שבפנינו, אם לאו.

     

    לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בתמונות, אומנם קשה לקבוע בוודאות כי האדם המצולם הינו הנתבע, אך באותה המידה, אי אפשר לשלול זאת.

     

    לא זו אף זו, מלבד התמונה, ישנן עדויות וראיות נוספות, המטות את הכף לטובת גרסת התובעת, כפי שיפורט בהמשך.

     

40. לעדותו של מר אדמוני הצטרפה עדותו של מר ניימן שאמר: "יצאתי מבית הכנסת אני לא זוכר באיזה יום, זה היה תפילת מנחה בסביבות שש וחצי שבע בערב. ראיתי אנשים מתקהלים. ראיתי את הגבאי של הבית כנסת שלמה אדמוני מבקש מהנתבע להוריד מודעות... מה שאני זוכר שהוא הסביר לאנשים שהוא קנה מצבר שמוכרים לו מצבר שתוקף האחריות עבר. ואז נכנסתי לבית הכנסת לקרוא ליוסי קויט שהוא חתן של שטוב, מנהל התובעת. והתחלנו להוריד את המודעה..." (עמ' 14 לפרוטוקול).

     

    מר ניימן העיד כי ראה שלוש מודעות, ושראה את הנתבע תולה רק מודעה אחת. כמו כן, גם הוא לא זכר את היום והשעה המדויקים, וכל שזכר כי זה היה בתשע"ה בסביבות חג הפסח (שם).

     

    גם מר ניימן העיד, כי אין לו קשר אישי למר ישעיהו, וסיפר כי הוא לומד עם חתנו של מר ישעיהו. שנשאל על ידי הנתבע האם הוא מוכן להיבדק על ידי פוליגרף - שראה את הנתבע מדביק מודעות, השיב שכן. (שם, עמ' 15).

     

41. ועוד, מר קויט אישר כי עת ששהה בבית הכנסת, מר ניימן קרא לו, ואמר לו: "... יש מודעות בחוץ שמישהו הדביק על חמי, ויצאתי איתו החוצה והוא הראה לי מודעה אחת, ואז הוא הוריד אותה, ואני המשכתי הלאה לחפש מודעות אם יש באזור מודעות והיו. אני הורדתי איזה ארבע חמש מודעות..." (שם, עמ' 18).

    יודגש, מר קויט אישר כי לא ראה במו עיניו את הנתבע מדביק את המודעות (שם).

     

42. כמו כן, העיד בנו של ישעיהו, מר משה שהינו עובד עירייה, שבזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, היה מנהל אזור בבני ברק, ואחראי על הניקיון בעירייה, כך שחלק מתפקידו הינו להוריד מודעות. מר משה סיפר, שנודע לו כי תלו מודעות על אביו, וכאשר שמע זאת, נסע והוריד את המודעות.

     

    גם מר משה לא זכר את היום והשעה המדויקת, אך כן ידע לומר שזה התרחש בשעות הערב.

     

    כשנשאל על ידי בית המשפט כמה מודעות הוריד, לא ידע לומר (שם, עמ' 20).

     

43. לאחר עדותו של מר משה, הובאה עדותם של מר שבתאי, ושל מר פריי. גם שני אלה לא זכרו שעה ויום מדויקים בכל הנוגע להדבקת המודעה. מר שבתאי ידע לומר שהאירוע התרחש לפני שנתיים שלוש, "בסביבות פסח", "בסביבות תשע"ה" (שם, עמ' 22). ומר פריי ידע לומר שהאירוע התרחש בחודש ניסן (שם, עמ' 23).

     

44. יצוין, במסגרת ההליך זומן מר פרידמן, אך לא נשמעה עדותו, הואיל והוסכם כי עדותו מהווה עדות שמועה, וב"כ התובעת וויתר על תצהירו.

     

45. במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע, כשנשאל האם שייקה גנב, השיב שכן, והסביר: "שייקה מכר לי מצבר. המצבר היה פג תוקף מקולקל. כשבאתי אליו הוא אמר לי המצבר שלך חדש וטוב. לאחר כשבוע הגעתי אליו עוד פעם שהאוטו לא הניע. הוא בדק ואמר שהמצבר חדש... אני רוצה לציין שניגשתי עם המצבר הזה למספר אנשים... בדקו אותו ואמרו שהמצבר לא תקין... הבן אדם גנב אותי. ... אני טוען שבגלל שאני הגשתי את התביעה הקטנה הם הגישו את התביעה הגדולה. מעולם לא הדבקתי לא דברים חיוביים ולא שליליים. הם רוצים לגזול אותי" (עמ' 27 לפרוטוקול).

     

46. הנתבע הסכים עם תוכן המודעה, אולם טרח לומר שאם הוא מסכים עם תוכנם של הדברים, אין הדבר מלמד כי הוא זה שכתב אותם (שם, עמ' 28).

     

47. הנתבע ביקש להדוף את עדויות עדי התובעת, אשר שניים מהם טענו כי במו עיניהם ראו את הנתבע מדביק את המודעה.

     

    מלבד אמירותו של הנתבע, כי אינו קשור למודעה, לא הובאה כל ראייה או עדות של ממש, שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, נהפוך הוא.

48. הנתבע במסגרת סיכומיו, בסופם של דברים, באופן מפתיע ביקש להסתמך על מכתב מטעם גב' בשם פרידה (להלן: "המכתב" ו"הגב' פרידה", בהתאמה), שלטענתו, בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, הוא בכלל שהה בחופשה בטבריה.

     

    הנתבע הציג את המכתב, בו נכתב באילו המילים:

     

    "אני פרידה מטות...

    גרה ברח' ... טבריה...

    מדווחת כי בתאריך 27/4/2014 עד 4/5/14 היו אצלי יעקב לבקוביץ ובת זוגו יפה אהרונוב...

    ..."

     

    יודגש, המדובר במכתב שאמור להיות מהותי לנתבע, אך משום מה הוא לא הציג את המסמך מבעוד מועד, לא הוגש תצהיר מטעם הגב' פרידה, והנתבע אף לא טרח לבקש לזמנה.

     

49. למעלה מכך, בסוף הדיון הוברר עוד, כי הגב' יפה אהרונוב (להלן: "הגב' אהרונוב") נכחה באולם בית המשפט לאורך כל דיון שמיעת הראיות.

     

    וישאל שוב השואל – מדוע הנתבע לא ביקש להעיד את הגב' אהרונוב, שנכחה באולם? לטעמי, הדבר מדבר בעד עצמו.

     

50. יצוין, הנתבע בכתב הגנתו הבהיר כי יש באמתחתו שבעה עדים, אך משום מה לא טרח לזמן אף אחד מאלה.

     

    כבר נפסק לא אחת, כי אי זימונו של עד רלבנטי, מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו', ובעניינו הדבר עומד לנתבע, לרועץ.

     

51. לשם השלמת התמונה, משבית המשפט שמע את הדברים, והוצג בפניו המכתב, אז פנה לגב' אהרונוב בשאלה - האם היא בת זוגתו של הנתבע, כפי שמצוין במכתב, וזו השיבה בנחרצות ובספונטניות: "אני לא בת זוגו. אני מרחמת עליו" (עמ' 32 לפרוטוקול).

     

52. לסיכום פרק זה, לאור המקובץ לעיל, נתתי אמון בעדותם של עדי התביעה, המדובר בעדויות שהשתלבו זו בזו, והיו עקביות. ערה אני לכך שחלק מעדי התובעת הינם בני משפחה, ויש להם זיקה לתובעת. יחד עם זאת, עדותם הייתה סדורה, ולעדותם הצטרפו עדויות של עדים חיצוניים שהעידו כי אין להם כל קשר לתובעת.

     

    מנגד, הנתבע מסר גרסה יחידה, לא ביסס גרסתו כדבעי, ולא טרח לזמן עדים, שלשיטתו היו יכולים לתמוך בגרסתו. מה גם, שלאור השתלשלות האירועים, כפי שהובא לעיל, גרסתו של הנתבע נמצאה לא אמינה.

     

53. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע הוא זה שהדביק את המודעות, והייתה לו זיקה להפצת הפליירים.

     

    בכל הנוגע להפצת הפליירים, נכון הוא שאין ראייה ישירה המלמדת כי הנתבע הוא זה שהפיץ את הפליירים, אולם המדובר בפלייר שהינו נוסח מוקטן למודעה, והדעת נותנת כי הנתבע, אשר הדביק את המודעות, הייתה לו יד בהפצת הפליירים. גרסת התובעת הינה מסתברת והגיונית יותר מגרסת התובעת, ונתתי בה אמון.

     

    האם תוכן המודעה מהווה לשון הרע?

     

54. חוק איסור לשון הרע, הרציונאל המנחה בו הינו האיזון בין זכות היסוד לשמירה על שמו הטוב של האדם מחד, לבין זכות היסוד לחופש הביטוי (ראה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (פורסם בנבו) להלן: "עניין הרציקוביץ")).

     

    יחד עם זאת, יש לזכור כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל (ראה: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) (להלן: "עניין בן גביר"):

     

    "מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב [ג]), ואפילו סלח האדם שעליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים".

    נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, דעות ד[ב])".

    (אזכורים אלה מתוך בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 832, מול האות "ד").

     

55. סעיף 1 לחוק, שכותרתו "לשון הרע מהי? קובע:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

    בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;

    "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".

     

56. ללמדך, חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת, וכו', לפי המפורט בסעיף זה.

     

57. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

     

    "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

    (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

     

58. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר, זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7.

     

59. סעיף 7(א) לחוק קובע:

     

    "(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

    (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

    (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת

    ...".

     

60. הפסיקה מורה כי המבחן לקיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, המוכרע על פי המשמעות שאנשים סבירים היו מייחסים לפרסום. לפיכך, יש לפרש את הפרסום "בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (עניין הרציקוביץ, פסקאות 9 ו- 13).

     

61. אין חולק, שכאשר תולים מודעה שבה נאמר, ובעניינו, לגבי "אוטו שייקה", או "חשמל שייקה" שהוא "גונב אנשים במחיר, מוכר מסחורה ישנה, סחורה גנובה, לא עומד באחריות של המוצרים", הרי שיש בדברים אלו משום לשון הרע, בהתאם להגדרת החוק. כלומר, במילים שהובאו במודעה יש כדי להשפיל את "אוטו שייקה" בעיני הבריות, או לעשותו למטרה לשנאה, ובכך להביא לכדי פגיעה בעסק.

     

62. הנתבע הפנה לתוכן המודעה, וטען כי בתצהירים מטעם התובעת נאמר "אוטו שייקה בע"מ", ואילו במודעה כתוב: "חשמל שייקה". כך שניסה להראות כי המודעה כלל לא קשורה לתובעת. לטעמי, המדובר בטענה סתמית ומיתממת.

     

63. מר אדמוני הסביר: "שייקה זה שייקה כל העיר יודעת מי זה שייקה..." (עמ' 12 לפרוטוקול).

     

64. כאשר מר ניימן נשאל לגבי שם העסק של התובעת, השיב כי במודעה רשום שייקה, מצוין הרחוב, ושם יש חנות שנקראת שייקה, אך לא זכר את השם במדויק (שם, עמ' 15).

     

65. וכן, גם מר קויט, כאשר הופנה למודעה ונשאל האם המודעה קשורה לתובעת, השיב: "... בא אלי בן אדם, ואמר מדביקים על חמך מודעות. וראיתי כאן את המודעה וכתוב חשמל שייקה והבנתי שהכוונה אליו. חשמל שייקה רחוב חידא 27 ברחוב זה אין עוד מישהו (שם, עמ' 19).

     

66. הנתבע, במסגרת חקירתו הנגדית הופנה לתצהירו (נספח ה'), ונתבקש להקריא את מי שהוא עצמו תבע במסגרת ההליך בתביעות קטנות, והשיב: "חשמל שייקה". שנשאל לגבי כתובת העסק, השיב: "מחידא 27 בני ברק" (שם, עמ' 28).

     

67. ללמדך, השתכנעתי שכל מי שקרא את המודעה, ידע שהינה מייחסת את הנאמר בה, לתובעת ולעסקה, שהרי צוין כתובת העסק במודעה. מה גם, שהנתבע בהליך בבית המשפט לתביעות קטנות התייחס לתובעת "חשמל שייקה".

     

68. לאור האמור, ניתן לקבוע כי המלל שהיה במודעה, ושזו הודבקה ברבים, והופצה, מהווה לשון הרע.

     

     

     

    האם לנתבע עומדת טענת הגנה בחוק?

     

69. פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט "הגנות", שיכול ויחולו על מפרסם לשון הרע בנסיבות מסוימות, המפורטות בסעיפים אלו.

     

70. בענייננו, הנתבע במסגרת כתב הגנתו העלה בלשון רפה את טענת ההגנה "אמת דיברתי", אך זנח זאת בהמשך ההליך. שהרי, טענת הגנה מעין דא דורשת הוכחה.

     

71. לכאורה, הדיון מתייתר, אולם כן ראיתי לנכון לציין ולומר, שהנתבע ציין לאורך כל הדרך כי הוא מסכים עם תוכן ההודעה, אך שהוא לא זה שכתב את המודעה.

     

    רוצה לומר- משקבעתי כי הנתבע הוא זה שתלה את המודעות והפיץ את הפליירים, אז יוצא אפוא שהנתבע טוען "אמת דיברתי", שהרי לשיטתו הוא "נגנב" על ידי התובעת, או מי מטעמה.

     

72. הנתבע טוען כי הותקן ברכבו מצבר לא תקין מטעם מי מהתובעת, ושהמצבר נבדק על ידי אחרים שטענו כי מדובר במצבר לא תקין. אולם, משום מה הנתבע לא זימן לעדות עדים שיבססו את טענתו כי הותקן ברכבו מצבר לא תקין.

     

73. הנתבע שם יהבו בהליך בתביעות קטנות, ששם נפסק לטובתו סך של 600 ₪, אך גם טענה זו אין בה כדי לסייע לו. זה המקום להבהיר, כי ההליך שם הסתיים בדרך של פשרה, ואין כל ממצא פוזיטיבי כנגד התובעת והתנהלותה.

     

74. בנסיבות אלה, הנתבע לא הוכיח את טענת ההגנה "אמת דיברתי", ודין טענה זו להידחות.

     

    שיעור הפיצויים:

     

75. בקביעת הפיצוי הראוי במקרה ספציפי, באה לידי ביטוי אופי הפגיעה, ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. יפים לעניינו, הדברים שנאמרו בעניין בן גביר, בעמ' 87 שם:

     

    "אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרת מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם...

    יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים... שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים... עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי...".

76. לפי סעיף 1 לחוק, די שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם, ואין חובה להוכיח פגיעה בפועל, או נזק בפועל. (ראה: ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג (פורסם בנבו)).

     

77. מלשון החוק למדים אנו, כי אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק. שהרי, גם בלא הוכחה כאמור, ניתן לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה.

     

78. בפסיקה נאמר לא אחת, כי דרישת הנזק אין משמעה דווקא "נזק ממון", וגם "נזק כללי" הוא בבחינת נזק. כמו כן, קיימת חזקה עובדתית, לפיה – פרסום לשון הרע, מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו)). ויפים לענייננו:

     

    "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (שם, פסקה 50).

     

79. בכל הנוגע לסוגיית הפיצויים, מצאתי לנכון להפנות לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן (פורסם נבו):

     

    "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

    להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, ישיש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד."

     

80. בבוא בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים, ואת שיעורם במקרה המובא בפניו, על בית המשפט להביא אל הכף מחד - שיקולים עקרוניים ציבוריים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, ומאידך – שיקולים של המקרה הספציפי שבפניו, למשל – היקף הפרסום, סגנון הפרסום, מטרת הפרסום, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו של הנפגע, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, התנהגות הצדדים וכיו"ב (ראה: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (פורסם בנבו).

     

81. בענייננו, התובעת הינה עסק המתנהל בעיר בני ברק. אין ספק כי פרסום מעין דא, כפי שהובא במודעה ו/או בפלייר יש בכך כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת, ולהרתיע לקוחות פוטנציאלים מלהתקשר עמה.

     

82. ב"כ התובע ביקש להדגיש כי באזור שבו הודבקו המודעות, קרי, ליד בית הכנסת הגדול, בית הכנסת אליהו הנביא, ובית הכנסת ה"משהדים", מדובר באזור מרכזי בבני ברק, אולם הנתבע הסביר כי מדובר באזור צדדי, שעוברים בו בין 1,000 ל- 1,500 איש ביום (עמ' 27 לפרוטוקול).

     

    לאחר ששמעתי את העדויות, השתכנעתי כי מדובר באזור שגיאוגרפית הוא צדדי, אך הוא מרכזי במובן התנועה הערה של האנשים באזור (עמ' 26-27 לפרוטוקול).

     

83. יחד עם זאת, בכל הנוגע להיקף הפרסום, הובא בפניי כי היו מספר מודעות בודדות, והיקף הפצת הפליירים לא היה ברור. שהרי היקף הפצתם לא הוכח על ידי התובעת, למעט שני הצילומים שהוצגו בתצהיר שבתאי, ואין ראיה להיקף נרחב.

     

84. נוסף על כך, המצהירים מטעם התובעת, הסבירו כי התגייסו כולם כאחד על מנת להסיר את המודעות בסמוך לתלייתן (ר' ס' 6 לתצהיר מר אדמוני, כן ר' סעיף 5 לתצהיר מר ניימן, ס' 4-5 לתצהיר מר קויט, ס' 3 לתצהיר מר משה, סעיף 4 לתצהיר שבתאי וסעיף 3 לתצהיר פריי). עולה אם כן, שהתובעת ומי מטעמה, פעלו להקטין את הנזק בסמוך ועל ידי כך למזער את הפגיעה בתובעת ככל שיכלו.

     

85. עולה אם כן, שהיקף הפרסום היה נקודתי ומצומצם, באופן בו המודעות שכבר נתלו או חולקו – הוסרו. עובדה זו היא מהותית ויש ליתן עליה את הדעת בהתחשב בפיצוי שייפסק.

     

86. כמו כן, לא נעלם מעיני כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק בפועל, ולא הביאה תשתית ראייתית לעניין הנזק. אמנם אין צורך בהוכחת נזק ממשי על פי חוק איסור לשון הרע, אולם סבורני כי יש להביא זאת במכלול הנסיבות.

     

87. לאחר ששקלתי את כל אשר הובא בפניי, ואת הטענות שנשמעו על ידי הצדדים, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע לא ראה טעם של ממש להתנצל בפני התובעת, והסתפק באמירה סתמית ולא משכנעת כי הוא לא זה שהדביק את המודעות ושאין לו זיקה לפליירים. אשר על כן, בנסיבות העניין באיזון הראוי, נחה דעתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪. פיצוי זה מבטא את היקף הפרסום, מהותו, אופיו ומשכו וכן את חוסר רצונו של הנתבע להתנצל בפני התובעת.

     

    סוף דבר:

     

88. לאור המקובץ לעיל, השתכנעתי כי הנתבע הדביק את המודעות מושא התביעה, והייתה לו זיקה להפצת הפליירים.

     

89. נחה דעתי כי הנתבע ביצע עוולה של לשון הרע, ודין הטענה "אמת דיברתי", להידחות.

     

90. בהתחשב במכלול השיקולים, כפי שפורט לעיל, הנתבע יפצה את התובעת בפיצוי כספי בסך של 20,000 ש"ח אשר ישולמו לתובעת.

     

91. לסכום הפיצוי יש לצרף הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.