אמה ברגר נ' חברת קפית (1994) בע"מ

לפני בית הדין תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, פיטורים שלא כדין, שעות נוספות, תגמולי פנסיה, החזר ניכויים, פדיון חופשה, עוגמת נפש ולשון הרע, בסך 433,833 ₪.

הנתבעת טענה כי התובעת הפרה משמעת באופן חמור, בכך שגנבה ציוד מהנתבעת, ובנסיבות אלה אינה זכאית לקבלת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. הנתבעת ערכה לתובעת שימוע והליך הפיטורים נעשה כדין. עוד טענה הנתבעת כי שווי הגניבות מוערך בסך של כ-500,000 ₪, אותם יש לקזז מכל סכום שיוטל על הנתבעת, בנוסף ל- 80,000 ₪ שיש לקזז בגין עוגמת נפש ונזק שאינו ממוני לרבות פגיעה במוניטין והוצאות שגרמה התובעת לנתבעת.

העובדות

1. התובעת הועסקה ע"י הנתבעת.

2. התובעת פוטרה ע"י הנתבעת.

3. לא שולמו לתובעת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.הצדדים חלקו האם קמה הזכות להם.

4. לא שולם לתובעת שכר 8/12.

5. הנתבעת ציינה בטופס שמולא לביטוח לאומי כי התובעת הפילה עצמה במכוון במדרגות המסעדה בה הועסקה.

    

   המחלוקת

   1. מה היה מועד תחילת עבודתה של התובעת, האם 1.6.93 כגרסתה או 1.4.94 כגרסת הנתבעת.

   2. האם לעניין מועד תחילת העסקת יש לקחת בחשבון העסקה במסעדה אחרת של בעלי הנתבעת.

   3. האם היתה הנתבעת רשאית לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים כולם או מקצתם, ובאיזו עילה. האם עברה התובעת עבירת משמעת ומה משמעותה לעניין שלילת הפיצויים כולם או מקצתם, האם נטלה חפצים או מזון ללא רשות ומה המשמעות ביחס לזכות לפיצויי פיטורים. כתוצאה האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום העסקתה ככל שכן באיזה שיעור.

   4. מה היה שכרה הקובע של התובעת לצורך פיצויי פיטורים וזכויות אחרות.

   5. האם זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום העסקתה ובאיזה שיעור.

   6. האם רשאית היתה הנתבעת לשלול מהתובעת שכר 8/12 בכלל ובטענת קיזוז בפרט.

   7. האם זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובאיזה שיעור.

   8. האם עבדה התובעת שעות נוספות, ככל שכן, האם זכאית לתמורה בגינן ובאיזה שיעור.

   9. האם הפרישה הנתבעת הפרשות בגין תגמולים כדין, ואם לא מה הסכום אותו היה על הנתבעת להפריש.

   10. האם ניכתה הנתבעת ניכויים שלא כדין משכרה של התובעת עבור השתתפות בביטוח מנהלים, והאם ואיזה סכום על הנתבעת להשיב לתובעת.

   11. האם זכאית התובעת לפדיון חופשה ובאיזה שיעור.

   12. האם הדברים שרשמה הנתבעת בטופס הביטוח הלאומי הם בבחינת לשון הרע והאם זכאית התובעת לפיצוי בגין רישום זה ובאיזה שיעור, האם קמה לנתבעת הגנה על פי החוק בעניין זה.

   13. האם זכאית התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש מהנתבעת ובאיזה שיעור.

   14. האם קמה לנתבעת זכות קיזוז, אם כן על פי אילו עילות ובאיזה שיעור -הכל בתוך המסגרת סעיף 27 ופרק הקיזוז שבכתב ההגנה.

   15. האם חלה התיישנות על החופשה כאמור בסעיף 31 לכתב ההגנה.

        

        

       הכרעת הדין

       מועד תחילת העסקת התובעת

       1. חרף טענות הנתבעת בכתב ההגנה, במסגרת סיכומיה אישרה כי התובעת עבדה אצלה מחודש 6/93.

       2. נוכח האמור, התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת מיום 1.6.93.

           

          פיצויי פיטורים

       3. התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים בסך 166,198 ₪. לטענתה, היא הועסקה אצל הנתבעת במשך שנים ארוכות כטבחית, ופוטרה אגב שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים, תוך האשמתה בגניבה. לטענתה, לגרסת הנתבעת התובעת פוטרה בשל גניבת מוצרים בצורה "שיטתית, קבועה ורציפה", אולם גם בהזמנה לשימוע וגם בשימוע עצמו דובר אך ורק על מוצרים שנתפסו בארון של התובעת בעבודה ומוצרים שנתפסו בביתה, בשני אירועים בלבד. התובעת טענה כי הנטל להוכחת הגניבה מוטל על הנתבעת, וכי על פי הפסיקה מדובר בנטל מוגבר, וככל שמבקשים ליחס לה ביצוע עבירות רציניות היוצרות סטיגמה, על הנתבעת להציג ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מהדרוש במשפטים אזרחיים רגילים. התובעת הכחישה שגנבה מהנתבעת וטענה כי הנתבעת לא עמדה ברף שהוטל עליה להוכחת טענתה. התובעת טענה כי עדי הנתבעת סתרו עצמם ביחס לעילה לפריצת ארון התובעת, לזהות הפורץ ולממצאים בארון. לטענתה אין כל הגיון בטענה שהתובעת החביאה מוצרים בארון במטרה לקחת אותם בסוף היום והטענה אף לא הוכחה. זאת ועוד, ככל שאכן נמצאו מוצרים בארון התובעת, לא הוכח כי התובעת זו שהניחה את המוצרים. ביחס למוצרים שנתפסו בביתה טענה התובעת כי לא הוכח שמדובר ברכוש הנתבעת. התובעת הפנתה לאישור המשטרה בדבר סגירת התיק (נספח 9 לתצהירה). לחילופין טענה התובעת כי גם אם היתה מוכחת טענת הגניבה, הרי שלא היה מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים במלואם, נוכח גילה של התובעת, תקופת עבודתה הממושכת והעובדה שהנתבעת לא הפרישה עבורה תגמולים.

       4. הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים כיוון שגנבה מוצרים מהנתבעת באופן שיטתי, קבוע ורצוף ובנסיבות אלה יש לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים. לטענתה, כשנה קודם לסיום העסקת התובעת, כינסה את התובעת ושני טבחים נוספים והבהירה שלא תעבור לסדר היום על גניבות, זאת לאחר שחשדו כי עובדי הנתבעת גונבים מוצרים (לפי כתב ההגנה) או לאחר שתפסו את התובעת כשהיא גונבת מוצרים (לפי תצהירי הנתבעת). לטענת הנתבעת, ביום 1.8.12 נתפסו בארון של התובעת במקום העבודה דג סלמון במשקל 1.545 ק"ג ושמנת במשקל 3.845 ק"ג. הנתבעת הגישה תלונה למשטרת ישראל ובחיפוש בביתה נתפסו 10 גלונים של שמן זית במשקל 4 ק"ג כל אחד ושמונה קופסאות של טונה במשקל 1 ק"ג כל אחת, אשר לטענת הנתבעת הם רכושה ונלקחו על ידי התובעת מהמסעדה. לטענתה, גרסת התובעת לפיה רכשה את השמן והטונה אינה סבירה, ואף אינה מתיישבת עם עדות בעלה ומשכך יש לדחותה. ביחס למוצרים שנתפסו בארון טענה הנתבעת כי יש לדחות טענת התובעת לפיה אדם אחר הניח את המוצרים בארון, כיוון שהתובעת העידה שלא היה לה סכסוך עם איש ולאף אחד חוץ ממנה לא היה מפתח לארון.

       5. הנטל להוכחת טענת הגניבה מוטל על הנתבעת (דב"ע ל/6- 3 אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר; דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כ"ב, 303).

       6. הלכה היא כי הוכחת גניבה דורשת הוכחה במידה מוגברת כפי שנפסק בעניין זה בדב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח':

          "הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש-"מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה"

          ...

          בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 475/81 פ"ד מ(1) 589) ניתח בית המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין 70% -80% של ודאות" (ההדגשה שלי ש.ש.).

       7. בדב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ נקבע:

          "מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים".

       8. נקדים ונציין כי לאחר עיון בטענות ובראיות, הנתבעת לא עמדה בנטל שהוטל עליה ולא הוכיחה את טענת הגניבה, במידה הנדרשת.

       9. בכתב ההגנה טענה הנתבעת: "המדובר בעובדת שהפרה משמעת באורח חמור לאחר שנתגלה על ידי המעביד כי התובעת גנבה ציוד לצרכיה שלה... הציוד נתגלה פעם אחת בארונה של התובעת ופעם שניה בארון בבית המגורים של התובעת כאשר הציוד זוהה כציוד של הנתבעת. הנתבעת תציין כי נתגלו בארונה של התובעת במקום עבודתה ובביתה בין היתר מוצרי המזון הבאים: מיכלי שמן זית/ קופסאות טונה/ נתחי סלמון נורבגי/ קפה / כפפות לטקס / גלילי שקיות / קופסאות ירקות. הנתבעת תציין כי עובר למקרה זה נפל חשד אצל הנתבעת ביחס לגניבות של עובדים מהמטבח ובכלל זה התובעת עצמה בעקבות כך נערכה על ידי הנתבעת שיחת אזהרה לכל עובדי המטבח ובה נמסר להם, כי הנתבעת לא תעבור על כך לסדר היום במקרה ויתגלה כי עובדי מטבח נוטלים שלא כדין מוצרים מהנתבעת והיא תאלץ לפטרם ללא זכאות לפיטורים. הנתבעת תטען כי המדובר בפעולה שיטתית קבועה ורציפה של התובעת שגנבה ציוד של הנתבעת לעצמה".

       10. בסעיף הקיזוז העריכה הנתבעת את הגניבות בסך של 500,000 ₪!

       11. מהאמור עולה כי לטענת הנתבעת התובעת ביצעה גניבות באופן שיטתי, בסכום כולל של 500,000 ₪, הגם שאף לטענתה נתפסו מוצרים פעם אחת בארון במקום העבודה ופעם שניה בביתה, היינו בסך הכל בשתי הזדמנויות.

       12. לתצהירי הנתבעת צורפו דו"ח פעולה ומזכר של משטרת ישראל וכן סיכום הפריטים שנתפסו אצל התובעת וסכומם. מהפירוט עולה כי סכום המוצרים שנתפסו בארון ובבית התובעת יחד מגיע לסך של 1,255 ₪ וכי בצירוף מוצרים שונים שרפי תפס, מדובר בסך של 2,229 ₪. סכום הרחוק מאד מההערכה בכתב ההגנה, לשון המעטה. בעדותם הכחישו מר רפי ומר גל (עמ' 33 שו' 21-26) כי ערכו את המסמך ולא הובהר על ידי מי נערך המסמך.

            

           גניבות בעבר:

       13. עדי הנתבעת מסרו גרסאות שונות, ואף סותרות, הן ביחס למועד הגניבות והן ביחס לנסיבות.

       14. כאמור, בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי קודם לתפיסת המוצרים עלה חשד לגניבת מצרכים על ידי עובדים, ובתוכם התובעת.

       15. בניגוד לכך, בתצהיר עדות ראשית מטעם מר רפי סופר (להלן: "רפי"), אחד ממנהלי הנתבעת, נטען: "כשנה לפני האירוע של גילוי הגניבה של העובדת אמה ברגר (להלן: "אמה") נתגלו אצלה בארון מוצרים שונים של המסעדה כגון שמן זית קופסאות טונה וירקות ואינני זוכר מה עוד ובעקבות כך נוהלה עמה ועם עובדי המטבח שיחה ונאמר להם כי יש גניבות במקום ואם זה יקרה פעם נוספת אנו לא נעבור על כך לסדר היום. אני לא נכחתי בשיחה אולם זה מה שהובהר לי".

       16. כלומר, מר רפי לא טען לחשד מצד אחד מהעובדים, אלא לתפיסת התובעת עצמה בגניבה נוספת.

       17. בהודעתו במשטרה מסר רפי גרסה חדשה, אחרת, ולפיה "לפני כשנתיים יש קבצן ברחוב בשם יורם שהוא יושב על הספסל מול המסעדה הוא התלונן בפני גילי שהטבחית כל בוקר יוצאת עם שקיות, הבן שלה שם אותה בעבודה בשעה 6:20 ממתין לה 10 דק' והיא יוצאת אליו עם שקיות ושמה את זה באוטו. בעקבות המידע הזה החלטנו הבעלים לשכור את שירותיה של נילי חוקרת פרטית 052-..... ואיכשהו לאסוף מידע, מהרגע שהיא יוצאת מהבית ועד לרגע שהבן שלה עוזב ומה הוא עושה עם הדברים ע"י תצפיות ומצלמות שבעסק. מהמידע הוברר כי היא גונבת גלון של שמנת בשווי 300 ₪, מס' גלונית, שמן זית, קפה ומכל הבא ליד".

       18. מר יורם והחוקרת נילי לא הובאו לעדות, הנתבעת לא ציינה כל נסיונות להביאם לעדות ולא הוגשו כל ראיות, לרבות ממצאי החקירה.

       19. בתצהירו של מר גיל עדיקא (להלן: "גיל"), בעלים נוסף של הנתבעת נטען כי כשנה לפני האירוע של גילוי הגניבה נתגלו אצלה בארון מוצרים של המסעדה. "אנו שכרנו חוקרת פרטית לבחון האם מתקיימים גניבות במקום לאחר שגילינו במקביל כי חסר ציוד מוצרים במסעדה. מהחקירות התברר כי אמה היתה יוצאת בבוקר מהיציאה האחורית של המסעדה עם שקיות ומעבירה אותם לאדם שישב במונית. לצערי הרב חומר החקירה המצולם לא אותר עד כה וכנראה אבד". בעקבות אירועים אלו ביצע "שיחת שימוע" לעובדי המטבח, בנוכחות מר יוסי אלטרץ, מבעלי המסעדה ושלושת הטבחים. החוקרת הפרטית לא הובאה לעדות.

       20. בעדותו מסר גיל כי החוקרת תיעדה את הגניבות בוידאו, אך טען כי התמונות נעלמו ולא ידע למי מסרה החוקרת את התמונות או אם הנתבעת הזמינה אותה להעיד בבית הדין (עמ' 27 שו' 23-32).

       21. מהאמור עולה כי רפי מסר שתי גרסאות שונות, לפי האחת כשנה עובר לסיום העסקת התובעת נתפסו בארון התובעת מוצרים נוספים, בעדותו בבית הדין אף טען כי צילם את המצרכים אך אינו יודע היכן התמונות (עמ' 37 שו' 7). לפי הגרסה השניה, קבצן מסר למנהלי הנתבעת כי התובעת נוהגת לצאת עם שקיות ולכן שכרו חוקרת פרטית. לטענת גיל שכרו את החוקרת בעקבות חוסרים של מוצרים. אף אחת מן הגרסאות שלעיל לא הובאו בכתב ההגנה, אלא כאמור צוין כי היה רק חשד לגניבות ולא צוין כי התובעת עצמה נתפסה בגניבה.

       22. כאמור החוקרת לא זומנה ע"י הנתבעת וזאת יזקף לחובתה של הנתבעת.

       23. מר דוד חן (להלן: "דוד") , אב הבית של הנתבעת מסר כי כשנה לפני סיום העסקת התובעת, רפי סיפר לו שיש גניבות והוא פתח את הארון של התובעת, מצא שם שמן זית ועוד כמה דברים, רפי צילם, אולם המצלמה שלו אבדה. בעדותו בבית הדין מסר רפי כי צילם באמצעות טלפון נייד אולם התמונות אבדו. דוד טען ששכנע את רפי לעזוב את התובעת ולוותר לה, והוא הסכים. דוד לא הזכיר את החוקרת הפרטית כלל.

       24. עדי הנתבעת לא הבהירו מה היה בשקיות שנטען שהתובעת הוציאה, באיזו תדירות הוציאה התובעת את השקיות והאם בשקיות היה ציוד ששייך לנתבעת. התובעת לא עומתה עם הממצאים בזמן אמת, גם לגרסת הנתבעת. בחקירתה אישרה התובעת כי היה מקרה שבנה חיכה לה ברכב והיא הוציאה שקיות עם קופסאות ריקות שנועדו להשלכה לפח, וזאת באישור מנהלי הנתבעת (עמ' 15 שו' 5-7, עמ' 20, שו' 1-2).

       25. בנה של התובעת מסר בעדותו כי הסיע את אמו לעבודה פעמים ספורות בלבד, אולי 20 פעמים במשך כ-20 שנות עבודה.

       26. מר גל נחום מסר בעדותו במשטרה כי היה מגיע למסעדה בסביבות השעה 6:45, מעולם לא ראה רכב שהמתין לתובעת בחוץ ומעולם לא ראה את התובעת גונבת.

       27. הנתבעת לא הגישה כל ראיה לנטען על ידה, כאמור לא הגישה את דו"ח החוקרת ואף לא את הממצאים שנתפסו. טענת הנתבעת לפיה הממצאים אבדו אינה סבירה שכן ניתן היה לבקש העתק ממשרד החקירות והנתבעת לא טענה כי פעלה להשיג את ההמצאים. בחקירה במשטרה רפי ציין את מספר הטלפון הנייד של החוקרת ומשכך ניתן היה להביאה לעדות, אולם הנתבעת בחרה שלא להביאה, מבלי שניתן לכך כל טעם. בהתאם להלכה הפסוקה, צד שלא מזמן לעדות עד זמין, יפעל הדבר לחובתו.

       28. נוכח האמור, הנתבעת לא הוכיחה את טענת הגניבה כשנה או שנתיים קודם לסיום העסקת התובעת. יתר על כן מגוון הגרסאות בעניין זה, גורע ממהימנות גרסת הנתבעת ועדיה.

            

           המוצרים שנתפסו בארון

       29. מר רפי מסר כי הוא זוכר שנמצא בארון של התובעת ציוד של המסעדה והפנה להודעתו במשטרה. בעדותו במשטרה מסר רפי כי בעת שהיה בפגישה קרא לו איציק המחסנאי ואמר לו שהנתבעת עשתה במחסן משהו שאינו כשורה ועליו לבוא לראות. כאשר הגיע למעלה לקח דוקרן ופתח את המנעול של הארון. בתוך הארון נמצאו 4 ק"ג קרם שניט, נתח סלמון וכפפות לטקס. הוא התקשר לגילי להתייעץ איתו וכשגילי ראה את המוצרים בתוך הארון של התובעת, קרא לתובעת. רפי נשאל כיצד איציק ידע על המוצרים שבארון התובעת והוא השיב "איציק עבד במחסן וראה את אמה מוציאה דברים בתוך שקיות לבנות ונכנסת לתוך חדר ארונות שלה ולאחר מכן שהוא שם עליה עין, כי הוא אמר לי כמה פעמים שגונבים אותנו ואני שאלתי אם אמה והוא אמר שכן ולכן הוא פתח עליה עיניים, הוא שם עין שהיא נכנסה לתוך התא עם שקיות ויצאה מתוך התא הזה ללא שקיות." רפי ציין כי באותה עת הגיע למסעדה מדביר, אולם לא ציין כי סביב הארון היו חרקים וכאמור מסר כי פתח בעצמו את הארון בשל חשד של איציק לגניבה על ידי התובעת. לטענת רפי התובעת ידעה שעובדי הנתבעת נוהגים לפתוח את הארון (עמ' 36 שו' 5) על אף שרק היא השתמשה בו.

       30. בסתירה מוחלטת לכל גרסת מר רפי כאמור, מר יצחק בן שושן (להלן: "איציק") מסר בהודעתו במשטרה כי הוא, רפי והמדביר פתחו את הארון של התובעת, לצורך הדברה. הוא שלל מכל וכול אפשרות לפיה ראה את התובעת הולכת עם חומרי גלם לכיוון הארון שלה, מסר כי לא חשב שהתובעת עשתה משהו כשקרא לרפי למחסן, באותו מועד הייתה זו פעם ראשונה שנחשף לפעילות כזאת מצד התובעת ולא ראה אותה מכניסה או מוציאה שקיות. בעדותו מסר כי יום קודם לאירוע ביקש מהתובעת לפתוח את הארון והיא סירבה (עמ' 46 שו' 1-2).

       31. מר גיל עדיקא, בעלים נוסף של הנתבעת מסר בתצהירו כי בעקבות מקקים שהיו ליד ארונה של התובעת, המדביר פתח את הארון. רפי היה לצידו בזמן פתיחת הארון והם מצאו מצרכים של המסעדה בתוך הארון. התובעת נקראה למקום, בכתה ואמרה שהמוצרים לא שלה. גיל הציע לה ללכת לבדיקת פוליגרף, התובעת הסכימה אך לאחר מכן חזרה בה. ניתן ללמוד מכך כי כבר ברגע הראשון טענה שהמוצרים לא שלה ואף הייתה מוכנה ללכת לשם כך לפוליגרף בתחילה. עניין זה יזקף לזכותה.

       32. אב הבית, מר דוד חן (להלן: "דוד") מסר כי ביום האירוע התבקש לפתוח את הארון של התובעת, בגלל ג'וקים. דוד פרץ את הארון, ראה שיוצאים מתוכנה המון ג'וקים, סגר אך השאיר את הדלת לא נעולה ואז רפי הגיע, כאשר דלת הארון היתה סגורה אך לא נעולה. זאת כאמור בסתירה לדברי רפי לפיהם הוא פרץ את המנעול בעצמו.

       33. מר דוד מסר שלא ראה מה רפי הוציא מהארון אך רבע שעה לאחר מכן ראה דברים על הריצפה ואת התובעת בוכה (עמ' 42 שו' 11-27).

       34. עדותו של מר דוד סותרת את עדות מר רפי, שכן מעדותו כאמור עולה כי הוא זה שפרץ את דלת הארון וכאשר מר רפי הגיע לארון, הדלת לא היתה נעולה, ולפיכך מר רפי לא נדרש לפרוץ את הארון.

       35. הנתבעת לא נתנה כל הסבר לסתירות הרבות בעדויות עדיה, ביחס לזהות הפורץ, הנסיבות לפריצה וזהות הנוכחים בעת פריצת הארון. אף לא לנסיבות בהם הגיעו המצרכים לארון, לפני או אחרי פריצתו.

       36. אין כל הגיון בטענה לפיה התובעת החביאה מוצרים בארון, אם נקבל גרסת עדי הנתבעת לפיה יום קודם לכן נדרשה לפתוח את הארון, שכן מאחר וידעה שייתכן כי תידרש לפתוח את הארון פעם נוספת, לא סביר שתחביא בו מוצרים. זאת גם לו ידעה שמנהלי הנתבעת נוהגים לפתוח ארון זה, ללא רשותה.

       37. זאת ועוד, מדובר במצרכים עדינים הדורשים קירור (דג וקצפת), ואין כל הגיון בטענה לפיה התובעת השאירה את המצרכים בארון סגור למשך שעות רבות, בחודש אוגוסט. מר רפי מסר בעניין זה בעדותו כך:

           "כל יום שלישי הנכדה של אמה היתה אמורה לקבל זריקה ובאותו יום היתה מסיימת בין השעות 10-11 בבוקר לא זוכר את השעה, אחרי שראיתי את השמנת, מן הסתן והסלמון לא יכלו לחכות לשעה 4 אז היא היתה תופרת את הגניבות בהתאם ליציאה שלה" (עמ' 37 שו' 10-12).

       38. ראשית, יום 1.8.12 היה ביום רביעי, ולא שלישי, כך שגם לשיטת רפי, לא היתה אמורה לצאת מוקדם. רפי לא סיפק כל הסבר לכך שהאירוע החל רק בסביבות השעה 12:30 ובאותו זמן התובעת עבדה. אף זאת בניגוד ל"השערתו" .

       39. בהמשך עדותו נשאל אם הוא מסכים שאין סיכוי להחזיק קרמשניט וסלמון עד סוף יום עבודה שלם, ורפי השיב: "לא, כי היא היתה כל כך חכמה, היא תזמנה את הכל, הסלמון בארון שלה היה בסיטואציה שהוא עדיין קפוא, אז היא תזמנה את השעות עד שתגיע למעלה אדומים והוא יהיה בסדר גמור לעבודה והקרמשניט" (עמ' 37 שו' 26-28). ואולם טענה זו אינה מתיישבת עם טענתו לפיה היתה יוצאת מוקדם כיוון שנכדתה צריכה היתה לקבל זריקה. מכל מקום, השמנת לא היתה קפואה, ובחודש אוגוסט בתוך מספר שעות מצומצם הייתה מתקלקלת.

       40. עניין זה אף לא מתיישב עם דו"ח הפעולה של משטרת ישראל, לפיו: "הם פתחו את הארון והבחינו בשתי שקיות גדולות, אחת מלאה בשמנת והשניה בדגי סלמון שנעלמו ביום שלפני כן" (דגש שלי ש.ש.) דוח המשטרה נמסר בזמן הסמוך לאירוע, ולכן לו מה שאמור בו נכון אזי כל גרסת עדי הנתבעת, מחוררת ככברה.

       41. מעבר לכך, העד היחיד שמסר שראה מצרכים בארון של התובעת הוא מר רפי. מעדות מר דוד עולה כי כאשר רפי הגיע למקום הארון היה סגור, אך לא נעול, לא ידוע לכמה זמן. בזמן זה הארון היה נגיש לכל וייתכן באותה מידה שעובד אחר הניח את המצרכים בתוך הארון.

       42. כאמור, בניגוד לטענת רפי שלפיה מר איציק ראה את התובעת לוקחת שקיות וטען בפני רפי כי התובעת נוהגת לגנוב מוצרים. בפועל איש לא מסר בעדותו שראה את התובעת בשעת גניבה או נטילת מצרכים.

       43. נוכח האמור, לא הוכח כי התובעת גנבה מוצרים דג ושמנת, שלטענת הנתבעת נמצאו בארונה.

            

           המוצרים שנתפסו בבית התובעת

       44. בעקבות תלונת הנתבעת, משטרת ישראל ביצעה חיפוש בביתה של התובעת. בחיפוש נמצאו 10 גלונים של שמן זית במשקל 4 ליטר כל אחד, ושמונה קופסאות של טונה במשקל 1 ק"ג כל אחת. המצרכים נתפסו בארון בגדים באחד החדרים.

       45. לטענת עדי הנתבעת, מדובר ברכוש השייך לנתבעת, אולם הנתבעת לא הוכיחה טענה זו.

       46. ביחס לקופסאות הטונה מסר מר איציק בן שושן כי זו הטונה שאיתה עובדים אצל הנתבעת, חוץ מהטונה האדומה. איציק הביא עמו למשטרה קופסאת טונה והחוקרת ציינה כי המוצר זהה למוצר שנמצא אצל התובעת.

       47. התובעת מסרה כי קנתה את הטונה ברמי לוי או בשופרסל (עמ' 10 שו' 17) וכי בחרה דווקא טונה זו כי ידעה שהיא טובה, כיוון שמשתמשים בה אצל הנתבעת. את הטונה האדומה קנתה על מנת לנסותה, כיוון שהיתה במבצע.

       48. ביחס לטונה שבקופסאות האדומות, מר איציק בן שושן אישר כי אינן רכוש של הנתבעת וכי במסעדה לא משתמשים בטונה מסוג זה. מדובר בקופסאות באותו גודל (1 ק"ג) ומשכך טענת התובעת לפיה רכשה קופסאות גדולות לשימושה האישי הוכחה כסבירה. מר בן שושן נשאל בחקירתו אם הטונה שנתפסה בביתה של התובעת מיוצרת במיוחד לקפית והשיב "מי אני שאומר?". איציק מסר במשטרה כי הקוד של הטונה היה 306940 ונשאל על כך שלתצהיר מר עדיקא צורפה חשבונית שהוצאה 5 חודשים לאחר האירוע, וכן המספר הקטלוגי של הטונה בחשבונית היה 306940. איציק מסר "אין מצב שזה יכול להיות" אך לא ידע להסביר את הרישום.

       49. איציק מסר כי יבדוק אם המוצרים נקלטו במסעדה ע"י בר קוד, אולם בסופו של דבר לא הגיש דבר. בעדותו בבית הדין נשאל אם היה אמור להגיש חשבונית ומסר שאינו זוכר (עמ' 49 שו' 3-8).

       50. בהודעתו במשטרה מסר כי רכש את השמן מספק בשם "יונתן" ואולם לאחר מכן הגיש חשבוניות, מאוחרות ליום 1.8.12 מספק בשם סלימאן ג'מיל מכפר מג'אר. בעדותו בבית הדין לא נתן איציק כל הסבר לשינוי שם הספק או למועד הוצאת החשבונית, לאחר התפיסה, ולא סיפק חשבונית הנוגעת לשמן שנתפס (עמ' 49 שו' 21-28). זאת יש לזקוף לחובת הנתבעת.

       51. ביחס לגלוני השמן, התובעת, בעלה ובנה מסרו כי התובעת ובעלה רכשו את השמן ממוכר בצד הדרך בדרכם מטבריה לביתם. התובעת מסרה בעדותה כי רכשה את השמן על מנת לטגן צ'יפס (עמ' 8 שו' 7). בעלה מסר כי התכוונו לתת מתנה לבני משפחתם לקראת ראש השנה (עמ' 24 שו' 26-27). בשימוע מסרה התובעת כי התכוונה לתת מתנה לחברותיה לקראת ראש השנה. במשטרה צוין כי המצרכים נמצאו בחדר שינה, אולם התובעת מסרה בעדותה כי מדובר בחדר ששימש כמחסן ובו שואב אבק, קרש גיהוץ ומצרכים נוספים (עמ' 7 שו' 22).

       52. כמות השמן הגדולה, הסתירות בעדויות התובעת ובעלה ואף מקום מציאת השמן (ארון בגדים) מעלה תמיהות ביחס לנסיבות רכישתו. יחד עם זאת, כאמור לעיל, נטל ההוכחה המוגבר, מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הביאה כל ראיה, אף לא ברמת נטל הוכחה רגיל, לכך שמדובר ברכוש גנוב השייך לנתבעת.

       53. עדי הנתבעת מסרו כי במסעדה מוצבות מצלמות רבות. לפי עדות מר גל נחום מדובר ב8-9, 12, הממוקמות באזורים שונים לרבות המטבח ובחוץ. לדברי מר רפי מדובר בכ-16 מצלמות! (עמ' 33 שו' 10). רפי פרט כי המצלמות היו ממוקמות בכניסה למסעדה, באזור הבר, בקופה, בגלריה, כמה מצלמות בתוך המחסן ומצלמה לכיוון הירידה של המדרגות. לדבריו, המצלמות הוצבו באופן שאם אדם נכנס למסעדה ולוקח משהו, אפשר לעקוב אחרי הפעולה שלו. חרף האמור, לא הוגש כל סרטון המתעד גניבת מוצרים על ידי התובעת. כמו כן, עדי הנתבעת לא נתנו כל הסבר לכך שהוצאת כמות כה גדולה של גלוני שמן, במשקל של 40 ליטר, לא תועדה במצלמות האבטחה. אף זאת יש לזקוף לחובת הנתבעת שעליה כאמור הנטל.

       54. יודגש כי בסופו של יום, משטרת ישראל החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד התובעת, והתיק נסגר בהעדר ראיות. אף בכך יש לתמוך בגרסת התובעת.

            

           סיכום ביניים

       55. הגם שהוגשו תצהירי מספר עובדים והודעותיהם במשטרה, אף אחד מעובדי הנתבעת לא מסר כי ראה את התובעת גונבת מוצרים מהמסעדה.

       56. הנתבעת טענה כי כשנה או שנתיים קודם לסיום העסקת התובעת, שכרו חוקרת פרטית, אולם גם ממצאיה לא הוגשו.

       57. המסעדה היתה מרושתת במצלמות, אולם לא הוגשו סרטונים ממצלמות אלו, המתעדות גניבה, בין בתוך המסעדה ובין מחוצה לה.

       58. ביחס למוצרים שהנתבעת טענה כי נתפסו בארונה של הנתבעת, לא הוכח מי הניח את המצרכים בארון, הגם שהוכח כי לא רק לנתבעת היתה גישה לארון זה. מר רפי מסר בעדותו כי במשך השנה שלפני סיום העסקת התובעת מר דוד, שהיה האיש הטכני של הנתבעת "היה דוחף פין ומצליח לפתוח את הארון, המנעול היה רעוע, נקישה קטנה של המנעול וזה היה יוצא... למשך שנה שלמה..." לשאלת בית הדין אישר מר רפי כי מר דוד פתח את הארון של התובעת יותר מפעם אחת במהלך השנה (עמ' 35 שו' 28-33). כך שאי אפשר לטעון שהיא שמה בארון.

       59. כמו כן, לא הוכח כלל שהמצרכים נתפסו בתוך הארון. כאשר התובעת הגיעה למקום, הארון היה פרוץ והמצרכים היו מונחים על הרצפה, סמוך לארון. חוץ מרפי איש מעובדי הנתבעת לא ראה את המצרכים בתוך הארון.

       60. כאמור, משטרת ישראל החליטה לסגור את התיק, בהעדר ראיות, ולא הוגש כתב אישום נגד התובעת.

       61. נוכח כל האמור לעיל, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה, אף לא במינימום.

       62. משלא הוכחה הגניבה, הנתבעת לא היתה רשאית לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים כלל.

       63. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת מלוא פיצויי הפיטורים בסך 166,198 ₪.

            

           שכרה הקובע של התובעת

       64. חרף התנגדות הנתבעת בכתב ההגנה, בסיכומיה אישרה הנתבעת כי שכרה האחרון של התובעת עמד על סך של 8,523 ₪ כטענתה.

       65. נוכח האמור, הוכח כי שכרה הקובע על התובעת עומד על סך של 8,523 ₪.

            

           הודעה מוקדמת

       66. כתוצאה מפסיקתנו לעיל, הנתבעת אף זכאית לדמי הודעה מוקדמת, שלא שולמו לה.

       67. לטענת התובעת, מכתב הפיטורים נמסר לה ביום 27.11.12, הגם שנרשם עליו כי הוצא ביום 21.11.12. מכל מקום במכתב נרשם כי הפיטורים ייכנסו לתוקף ביום 30.11.12.

       68. הנתבעת טענה כי לפי הדין, בעת שלילת פיצויי פיטורים בגין הפרת משמעת חמורה יש מקום לשלול אף את דמי ההודעה המוקדמת. הנתבעת לא חלקה על הסכום הנתבע.

       69. נוכח טענת הנתבעת, משנדחתה טענת הנתבעת בדבר הגניבה, ומשלא הוכחה כלל, על הנתבעת לשלם לתובעת תמורת ההודעה המוקדמת.

       70. הנתבעת תשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 8,523 ₪.

            

           שכר חודש 8/12

       71. התובעת טענה כי עבדה יום אחד בחודש 8/12 ולא קיבלה עבורו שכר כלל, והיא זכאית לסך של 475 ₪ בגין יום זה. התובעת טענה כי הקיזוז בוצע בטרם פוטרה התובעת, וזאת בניגוד לחוק. זאת ועוד, הנתבעת לא כימתה, לא פירטה ולא הוכיחה טענותיה בעניין הקיזוז והסכום אינו מוסכם. לטענת התובעת , הקיזוז בוצע שלא כדין ומשכך יש לשלמו בצירוף פיצויי הלנת שכר.

       72. הנתבעת טענה כי התובעת עבדה ביום זה חצי יום בלבד, עד השעה 13:00, וכי לא שילמה עבור יום זה כיוון שהמוצרים שנתפסו אצל הנתבעת בוודאי מגיעים לסכום השכר שלו היתה זכאית התובעת בגין מחצית יום העבודה. בעניין זה הפנתה הנתבעת לנספח ג' לתצהיר עדיקא לפיו סכום המוצרים הוא מעל 1,500 ₪. עוד טענה הנתבעת כי מאישורי המחלה שצירפה התובעת לתצהירה (נספח 6 לתצהיר) עולה כי יום 1.8 נכלל במסגרת התביעה לדמי פגיעה מהמל"ל ומשכך אינה זכאית לתשלום מהנתבעת.

       73. אין מחלוקת שהתובעת עבדה ביום האירוע, לפחות עד השעה 13:00. מדו"ח הפעולה שהגישה הנתבעת עולה כי האירוע דווח למשטרת ישראל בשעה 14:12. מהודעת התובעת במשטרת ישראל עולה כי עבדה בכל יום עד השעה 15:30. בנסיבות אלה, אין מדובר בחצי יום עבודה.

       74. משנדחתה טענת הנתבעת בעניין הגניבה, טענת הקיזוז נדחית.

       75. הדיווח למל"ל אינו מהווה אישור על קבלת דמי מחלה בגין יום זה, ומכל מקום אין זה מעניינה של הנתבעת, שכן משהודתה שהתובעת עבדה ביום זה, עליה לשלם עבורו.

       76. הנתבעת לא הגישה חישוב מטעמה, ומשכך מתקבל חישוב התובעת בעניין זה.

       77. נוכח האמור, הנתבעת תשלם עבור עבודת התובעת ביום 1.8.12, סך של 475 ₪.

            

           האם הליך הפיטורים נעשה כדין

       78. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגובה 6 משכורות בגין הליך הפיטורים שנעשה שלא כדין, ומאחר שהנתבעת ביססה את הפיטורים ופעלה במהלך השנה האחרונה לפחות תוך פגיעה בוטה בפרטיותה.

       79. לטענת התובעת , היא הקפידה לנעול את הארון ששימש לאחסון חפציה האישיים, לרבות הלבשה תחתונה, סברה כי היא היחידה שמחזיקה מפתח לארון וציפתה לפרטיות. עוד טענה התובעת כי הנתבעת היתה רשאית לפגוע בפרטיותיה רק אם היה לה חשד סביר ומבוסס לקיומה של עבירה, ובהעדרה, היה ליה לעשות שימוש בכלים פוגעניים פחות. לטענתה, לא היה חשד לביצוע עבירה, ומכל מקום היה על הנתבעת לבקש מהתובעת לפתוח את הארון בעצמה. עוד טענה התובעת כי השימוע נעשה מן השפה ולחוץ, כדי לצאת ידי חובה פורמאלית בלבד ומטרתו האמיתית היתה לאפשר לב"כ הנתבעת לחקור את התובעת כהכנה לתביעה זו. לטענתה, היה על הנתבעת למסור לתובעת לפני השימוע את הראיות שיש לה, כבסיס לשימוע ולאפשר לה להתכונן ולטעון כנגדם, אולם זאת לא נעשה אף במהלך השימוע.

       80. הנתבעת טענה כי היה לה חשד סבירלהניח שהתובעת ביצעה עבירה פלילית שכן בעבר נמצא חשד כבד להמצאות מוצרי הנתבעת אצל התובעת, העובדה כי נפתחה חקירה משטרתית וצוין בפני התובעת כי היא חשודה בגניבה נוכח העובדה שבאזור הארון נמצאו מקקים והיה צורך בריסוס המקום.

       81. ביחס לעריכת השימוע טענה הנתבעת כי השימוע נדחה, לבקשת התובעת, בשלושה חודשים, לרגל חופשת מחלה שבה שהתה התובעת. בשימוע עצמו הנתבעת לא מסרה גרסתה, כפי שהעידה בבית הדין "אני בכלל לא מדברת אני יושבת ושומעת" וכעולה מפרוטוקול השימוע (נספח ג' לתצהיר רפי). נציג הנתבעת וב"כ הנתבעת הבהירו לתובעת את העילה לפיטורים, נתנו לה זכות להגיב לדברים ואף הציעו לקיים דיון נוסף שגם בו תוכל לדבר אם תרצה, אולם התובעת וב"כ ויתרו על ההצעה לקיום ישיבה נוספת. הנתבעת טענה כי אין לקבל את פרוטוקול השימוע שהגישה התובעת כיוון שלא נערך על ידי התובעת, המומחה שערך את חוות הדעת המתייחסת לתמליל לא הובא לעדות והפרוטוקול נקטע לפני סיום השימוע.

       82. לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין טענות התובעת בעניין זה להידחות.

       83. התובעת לא טענה כי הופללה על ידי מנהלי הנתבעת. אף בסיכומיה טענה כי לא ניתן לדעת מי הניח את המוצרים בארונה, וייתכן כי מדובר באחד העובדים. מדו"ח הפעולה כאמור לעיל עולה כי יום קודם ליום 1.8.12 נעלמו סלמון ושמנת וייתכן כי למנהלי הנתבעת היה חשד שהתובעת גנבה מצרכים מהנתבעת. התובעת הודתה כי התבקשה לפתוח את הארון, אולם סירבה, לטענתה כיוון שהיתה עסוקה בעבודה. במצב זה, החשד עשוי היה להתגבר וייתכן שהנתבעת סברה כי אין בידיה לפעול באמצעי שפוגע פחות בתובעת. אף כי לטענת הנתבעת ערכה חקירה עם חוקרת, שממצאיה נעלמו. לא מצאנו כי מדובר בפגיעה בפרטיות באופן שמעמיד את הפיטורים כפיטורים שנעשו שלא כדין. התובעת לא פוטרה בעקבות הפגיעה בפרטיות, אלא כיוון שהנתבעת סברה שהתובעת גנבה ממנה מוצרים.

       84. ביחס לשימוע, התובעת לא הוכיחה שהשימוע נעשה מן השפה ולחוץ ושהנתבעת לא התנהלה כדין. התובעת הוזמנה לשימוע, אשר נדחה לבקשתה עקב חופשת מחלה ונסיבות הזמנתה נמסרו לה.

           במועד השימוע התובעת היתה מיוצגת, ניתנה לה האפשרות להציג גרסתה, אולם אין מחלוקת כי ביקשה שלא לנצל את הבמה שניתנה לה. ב"כ התובעת לא ביקש לקבל את הראיות במעמד השימוע.

       85. ביחס לפרוטוקול השימוע, כל צד הגיש פרוטוקול משלו. הנתבעת התנגדה לפרוטוקול התובעת לראשונה בסיכומים, ומשכך התנגדותה נדחית. הנתבעת לא ביקשה לזמן את עורך חוות הדעת, הגם שהיתה לה האפשרות לעשות כן. התובעת ציינה באופן מפורש כי ההקלטה הופסקה לפני תום השימוע, ומשכך אין בטענות הנתבעת כדי לפסול את הפרוטוקול שהגישה הנתבעת. בהקשר זה יצוין כי הפרוטוקול שהגישה הנתבעת הנו מעין סיכום ולא תמלול ולא הוגש בצירוף הקלטה. חרף האמור, משלא ביקשה התובעת לפסול את הפרוטוקול שהוגש, יש לקבלו. עיון בשני המסמכים מביא להבהרת התמונה. ממנה עולה כי נערך שימוע כדין בו בחרה התובעת לא לענות ולא לבקש ממצאי הנתבעת, בהיותה מיוצגת.

       86. נוכח האמור, התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, נדחית.

            

           שעות נוספות

       87. התובעת עתרה לתשלום שעות נוספות בסך של 23,465 ₪ בגין שעות נוספות שביצעה ב-7 השנים האחרונות לעבודתה. התובעת הפנתה לדו"חות הנוכחות, לתלושי השכר ולטבלה שערכה (נספח 21 לתצהירה). התובעת טענה כי מר גיל עומת עם דוגמאות מתוך הטבלה אולם לא ידע להסבירן, טען כי שולמה לה שעות נוספות שאושרו בלבד, וטען כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף את המציאות. התובעת הבהירה כי הגם שלפי הטבלה לא שולמו שעות נוספות בסך של 30,914, משלא ביקשה לתקן את כתב התביעה, לא תעמוד על סכום זה, שהינו מעבר לסכום שתבעה.

       88. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה גמול בגין שעות נוספות, כעולה מתלושי השכר, וזאת ככל שהנתבעת אישרה שעות אלו, ובמקרים שלא אישרה, לא שולמו שעות נוספות. הנתבעת הפנתה לעדות מר עדיקא ולפיה בסוף כל חודש התובעת היתה מגיעה אליו, לפעמים אישר שעות נוספות ולפעמים לא, והתובעת אישרה בעדותה כי לא דרשה בזמן אמת לקבל תשלום עבור שעות נוספות שלא אושרו לה.

       89. הנתבעת לא הבהירה מתי ולמה אישרה או לא אישרה תשלום עבור שעות נוספות ולמעשה אישרה שלא שילמה עבור כל השעות הנוספות שביצעה התובעת.

       90. הנתבעת לא הגישה חישוב נגדי ולא טענה כנגד חישוב התובעת.

       91. בנסיבות אלו, יש לקבל את חישוביה המפורטים של התובעת. כאמור, סכום התביעה בגין רכיב זה מוגבל לסכום שנתבע במסגרת כתב התביעה.

       92. נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 23,465 ₪ בגין שעות נוספות שבוצעו בפועל , ועניין זה לא נסתר, ושלא שולמו.

            

           אי הפרשות לתגמולים

       93. התובעת עתרה לתשלום סך של 11,093 ₪ בגין אי הפרשה לתגמולים. לטענתה הנתבעת לא הפרישה עבורה כמתחייב מצו ההרחבה הכללי במשק, אלא רק הפרשות עבור פיצויים ואובדן כושר עבודה. התובעת הגישה העתק מפוליסת הביטוח (נספח 22 לתצהירה) ואישור חברת הביטוח משנת 2012 (נספח 23 לתצהירה) ומהם עולה כי הנתבעת לא הפרישה לתגמולים עבור התובעת.

       94. הנתבעת טענה בסיכומיה כי זכאות התובעת צריכה להיבחן בהתאם לצו ההרחבה מינואר 2008, בהתאם לאחוזים השנתיים ובתקרה של השכר הממוצע בכל שנה, במכפלתה באחוז הנוגע לתגמולי מעסיק. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה או בתצהירי הנתבעת. משכך מהווה הרחבת חזית אסורה. בפרט בשלב בו אין התובעת יכולה להתגונן או להפריך את הטענה.

       95. הנתבעת הסכימה לטענות התובעת ביחס לשנים 2011-2012 אולם ערכה חישוב אחר ביחס לשנים 2008-2010. משלא הוגשו חישובים אלו במועד, ולא ניתנה לתובעת אפשרות להתייחס לתחשיבים אלו, יש לדחותם, ולקבל את החישובים שהגישה התובעת, כבר בכתב התביעה.

       96. נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 11,093 בגין אי הפרשה לתגמולים.

            

           ניכויים עבור ביטוח מנהלים

       97. התובעת עתרה לתשלום סך של 30,214 ₪ בגין ניכויים שהנתבעת נטלה משכרה עבור "השתתפות ביטוח מנהלים" וזאת שלא כדין, על מנת לממן את ההפרשות שהיה על הנתבעת לממן בעצמה. לטענת התובעת, גרסת הנתבעת לפיה הניכוי בוצע בהסכמת התובעת נדחה על ידי בית הדין כיוון שנקבע שמדובר בהרחבת חזית אסורה, ומכל מקום יש בכך אישור לטענת התובעת בדבר ביצוע הניכוי.

       98. הנתבעת טענה כי התובעת הודתה בעדותה שהסכימה לניכוי, אולם בית הדין ראה בכך הרחבת חזית. בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי החיוב צריך לחול על הנתבעת רק מתחילת שנת 2008, בקיזוז התגמולים שבהם תחויב הנתבעת.

       99. נוכח הודאת הנתבעת, יש לקבל טענת התובעת לפיה הנתבעת קיזזה משכרה עבור השתתפות בביטוח מנהלים. קיזוז זה נעשה שלא כדין, אף לו הייתה מתקבלת עמדת הנתבעת לפיה התובעת נתנה הסכמתה לביצוע הקיזוז, מה שאין כן.

       100. אין להפחית מרכיב זה את הסכום שבו חויבה כאמור הנתבעת לשלם בגין הפרשות שלא בוצעו לתגמולים, היות שמדובר בשכר שהופחת משכרה של התובעת, ועל כן יש להשיבו לתובעת במלואו.

       101. הנתבעת לא הציגה חישוב מטעמה, ולא טענה כנגד חישובי התובעת. חישובי התובעת בוצעו על יסוד הניכויים כפי שנרשמו בתלושי השכר, בגין 7 השנים האחרונות להעסקת התובעת, ומשכך יש לקבל חישובי התובעת בעניין זה.

       102. נוכח האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 30,214 ₪ בגין ניכויים משכרה שבוצעו ע"י הנתבעת שלא כדין.

             

             

             

            פדיון חופשה

       103. התובעת עתרה לתשלום פדיון חופשה בסך של 62,727 ₪. לטענתה, נצברו לזכותה 215 ימי חופשה ושווי יום חופשה עמד על סך של 284.1 ₪. התובעת טענה כי הנתבעת לא הגישה "פנקס חופשה" ולא העלתה גרסה אחרת ביחס לשווי יום חופשה.

       104. חישובי התובעת נערכו בהתאם לזכאותה על פי החוק, בהפחתת ימי החופשה שניצלה, כמתועד בתלושי השכר, ובהתחשב בכך שהנתבעת איפשרה צבירת ימי חופשה ללא הגבלה, כעולה מעדותו של גיל (עמ' 29 שו' 30-31). התובעת ביקשה שלא להתסמך רק על הרישום בתלושי השכר, שכן הנתבעת עצמה טענה ביחס לשעות הנוספות שלא ניתן לסמוך על תלושי השכר וכן בשל העובדה שביחס לחודש יולי 2017 קיימים שני תלושי שכר, באחד נרשם כי יתרת החופשה עומדת על 52.75 ימים (נספח 18 לתצהיר התובעת) ובשני נרשם כי היתרה היא 0.

       105. הנתבעת לא התייחסה לעניין זה, הגם שניתנה לה אפשרות לכך. זאת יזקף לחובתה.

       106. בנוסף, הרישום בתלושי השכר לחודשים 11/11 ו12/11 אינו נכון. לטענת התובעת, הנתבעת הודתה כי לתובעת לכל הפחות יתרה של 28 ימי חופשה שלא נוצלו (עמ' 2 שו' 9), טענה העומדת בסתירה לכתב ההגנה ולתלושי השכר, אך בתצהירי הנתבעת לא ניתן לכך הסבר או חישוב.

       107. לטענת התובעת יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכיוון שהנתבעת הודתה שתלושי השכר שהנפיקה היו אמורים לשקף צבירה בלתי מוגבלת של ימי החופשה, ללא התחשבות בתקופת ההתיישנות.

       108. הנתבעת טענה כי על הרכיב של פדיון חופשה חלה התיישנות ביחס לתקופה שמעבר לשלוש השנים האחרונות לעבודת התובעת, כפי שנטען כבר בכתב ההגנה. לטענתה, אין לחשב את סכומי הפדיון בהתאם לרישום בתלושי השכר הן משום שהתובעת עצמה טוענת שלא ניתן להסתמך עליהם והן משום שלא היתה הודאה לפיה ימי החופשה שרשומים יפדו כספית על ידי הנתבעת בסיום העבודה, הגם שהנתבעת איפשרה לתובעת לצבור ימי חופשה משנה לשנה. לטענת הנתבעת, בהתאם לנספח 27 לתצהיר התובעת, התובעת יצאה בשנת 2009 ל-37.6 ימי חופשה, קרי: 9.6 ימים מעבר לזכאותה בדין. בשנת 2010 זכאית ל-15 ימי חופשה, בשנת 2011 זכאית ל-8.75 ימים ובשנת 2012 יצאה ל-13 ימים. לפיכך לשיטת הנתבעת התובעת זכאית לפדיון 37 ימי חופשה.

       109. הגם שהנתבעת איפשרה לתובעת לצבור את ימי החופשה משנה לשנה, ולא הגבילה את הצבירה, אין בכך כדי לחייב את הנתבעת בפדיון ימי חופשה לתקופה העולה על תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק לעניין זה, וודאי במקום שבו הנתבעת עמדה על טענת ההתיישנות כבר בכתב ההגנה.

       110. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה וביקשה להסתמך על נתוני התובעת שהוגשו בנספח 27 לתצהיר התובעת. מעיון בנספח זה, ונוכח ההתישנות על פי חוק, יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה יתרת החופשה עומדת על 37 ימים, כאמור לעיל.

       111. הנתבעת לא טענה כנגד ערך יום חופשה שלו טענה התובעת.

       112. משכך, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 9,180 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

             

            לשון הרע

       113. התובעת עתרה לתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, ללא הוכחת נזק. לטענתה ביום האירוע, לאחר שהוטח בה כי גנבה מוצרים מהנתבעת ובהיותה נסערת, נפלה במדרגות הפנימיות במסעדה ונחבלה בראשנה, בגב ובגפיה הימניות. בטופס תביעת הפגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי, רשמה הנתבעת כי התובעת "הפילה עצמה" במדרגות. לטענת התובעת, התבטאות זו מהווה פרסום לשון הרע. עוד טענה התובעת כי הנתבעת לא הכחישה את הפרסום או שיש בפרסום זה כדי להוות לשון הרע, אלא טענה טענות הגנה של "אמת דיברתי" ולחילופין הגנה של "חובה המתחייבת לפי דין". התובעת הפנתה לצילום המדרגות (נספח 4 לתצהירה) וטענה כי מדובר במדרגות מסוכנות, גבוהות, חלקות, עקומות וללא מעקה. מאישור הביטוח לאומי עולה כי נקבעו לה 42% נכות צמיתה עקב הנפילה (נספח 7 לתצהירה) והטענה לפיה התובעת הפילה עצמה במכוון וגרמה לעצמה נכות קבועה ומשמעותית – מופרכת.

       114. לטענת התובעת איש מעובדי הנתבעת לא טען שראה את הנפילה בזמן אמת, גיל מסר כי ראה את הנפילה במצלמות האבטחה, אך אלו לא הוצגו בפני בית הדין. עובד בשם אחמד, שלפי העדויות נכח במקום, לא הובא לעדות. בנסיבות אלה טענה התובעת כי אין יסוד לטענת "אמת דיברתי".

       115. ביחס לטענה בדבר חובה חוקית טענה התובעת כי הנתבעת לא ציינה את מקור החובה החוקית וטענת הגב' אלטרץ לפיה קיבלה יעוץ משפטי נטענה בעלמא ואינה פוטרת מאחריות. לטענת התובעת, מטרת הנתבעת היתה להשפיל את התובעת, לבזותה ובעיקר לנסות לחבל בתביעת התובעת במוסד לביטוח לאומי ולפגוע בה כלכלית ומשכך התנהלותה נופלת בגדר החלופות שנקבעו בסעיף 1(1), (2) ו-(3) לחוק איסור לשון הרע.

       116. הנתבעת טענה כי אין במשפט שנכתב כדי להוות לשון הרע. הנתבעת לא כיוונה לפגוע או לבזות את התובעת אלא לתאר את האירוע העובדתי כפי שארע, בהתאם להבנתה. זאת ועוד, לנתבעת טענה של "אמת דיברתי" שכן סברה כי כך הם פני הדברים. העד סופר ציין כי לא ראה את הנפילה אך מדבריו עולה כי מתנועותיה של התובעת, עלה שהיא מתכוונת לעשות מעשה רצוני ולהפיל את עצמה. העדה אלטרץ הסתמכה על דברים אלו ולכן כתבה על גבי הטופס למל"ל כפי שכתבה. עוד טענה הנתבעת כי במסגרת השימוע התובעת הודתה שהפילה עצמה, ובמשטרה ביקשה שלא לראות את הסרט שבו תועדה נפילתה. עוד טענה הנתבעת להגנה מכוח סעיפים 13(9) ו-15(7) לחוק לשון הרע שכן הנתבעת כמעסיקתה של התובע מילאה טפסים מטעם המל"ל הנוגעים לתאונת עבודה וציינה עמדתה לגבי האירוע. בעניין זה הפנתה הנתבעת לתצהיר הגב' אירית אלטרץ.

       117. מעיון בטופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי עולה כי בסעיף 13 נדרש המעסיק למלא, תחת המילים "הצהרת המעביד": "אנו החתומים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתמו, פרט ל: נא לפרט את ההסתייגויות, אם ישנן לגבי הפגיעה". (דגש שלי ש.ש.)

       118. מנהלת הנתבעת, הגב' אירית אלטרץ מילאה בסעיף זה: "ההסתיגות מאופן הפגיעה רשום מטה". בהמשך רשמה:

            "עלי לציין כי העובדת הפילה את עצמה במדרגות לאחר שנתפסו לנגד עיניה מוצרים של המסעדה שהיו בארונה הפרטי. ולאחר מכן המשטרה מצאה מוצרים נוספים של המסעדה בביתה". (דגש שלי ש.ש.)

       119. לטענת התובעת, רישום זה מהווה עבירה על סעיפים 1(1)-(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע:

            "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

            (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

            (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

            (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;" (דגש שלי ש.ש.)

       120. בע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ נקבע:

            "המבחן שנקבע בפסיקה הינו אובייקטיבי (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), להלן: שנהר, בעמ' 122; ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)); בהתאם לו, יש לפרש את הביטוי לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, וזאת לא רק לפי מובנם הפשוט של המילים המפורשות אלא גם על פי המסר המועבר "בין השורות" בהתאם להקשר הכולל". (דגש שלי ש.ש.)

       121. הפרסום כאמור עלול היה להשפיל את התובעת בעיני הבריות או לבזותה בשל מעשים או התנהגות שמיוחסת לה, ומשכך יש בפרסום הדברים משום לשון הרע בהתאם לסעיפים 1(1)ו(2). לא מצאנו כי הרישום בטופס התביעה עשוי היה לפגוע במשרתה, עסקה, משלח ידה או מקצועה של התובעת,משהוגש לביטוח לאומי כפי שננמק מטה, ומשכך אין המדובר בלשון הרע מכוח סעיף 1(3).

       122. הנתבעת טענה להגנות מכוח סעיפים 14, 13(9) ו-15(7).

       123. בסעיף 14 נקבעה "הגנת אמת הפרסום", לפיה:

            "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

       124. האם הפרסום היה אמת? מעדותה של הגב' אלטרץ עולה כי לא ראתה את התובעת נופלת, אלא הסתמכה על דברים ששמעה מאחרים "מי שהיה שם, כל מי שדיבר במסעדה אמר שהייתה מבוהלת מאוד מהמוצרים שנמצאו בארון, הייתה מאוד נסערת, עמדה על הפודסט ולא על המדרגה הראשון, היה עובד שלא זוכרת את שמו, היא דחפה כשנשאלה מה פשר המוצרים ונפלה במדרגות. כך נאמר לי וכך כתבתי" (דגש שלי ש.ש.) (עמ' 43 שו' 32-34). מעדותה עולה כי כתבה מידע לגוף ציבורי, המוסד לביטוח לאומי, שלא היה בידיעתה האישית. בכך שלא ביררה קודם אם מדובר באמת, ובכך שהגב' אלטרץ לא צפתה בסרטון המתעד את הנפילה.בכל אלו יש לשלול מהנתבעת את ההגנה בדבר "אמת דיברתי", זאת ביחס לכל מה שנכתב ע"י גב' אלטרץ למוסד, תמת לב ככל שתהיה הגב' אלטרץ עצמה.

       125. הנתבעת הפנתה לפרוטוקול השימוע שהגישה, וממנו עולה כי התובעת נשאלה על ידי עו"ד דוידוביץ: מדוע זרקת את עצמך במדרגות ברגע שתפסו אותך? והתובעת השיבה: "לא יודעת הייתי מבולבלת". מכאן ביקשה הנתבעת להסיק כי הטענה לפיה התובעת הפילה עצמה במדרגות – נכונה. אולם אין להסיק זאת כי אם ההיפך, הבלבול עצמו יכול היה לגרום לה להיכשל במדרגות. גב' אלטרץ ציינה כי התובעת הייתה נסערת. על כן המסקנה מדבריה היא לטעמו של בית הדין הפוכה הבלבול גרם לה להכשל במדרגות.

       126. זאת ועוד, לטענת הנתבעת במסגרת חקירתה במשטרה נרשם: "רק אל תתני לי לראות איך אני נפלתי (הערת החוקרת: "אני מפסיקה את הסרטון משום שעכשיו מגיע הקטע בו החשודה נופלת לטענתה) (הודעה מיום 3.1.13) עמ' 2 שו' 28-29, נספח 6ב' לתצהיר התובעת). הסרטון לא הוצג לנו ע"י הנתבעת. מכל מקום בקשתה לא לראות את הסרט יכלה לנבוע גם מהטראומטיות של האירוע, שכן בסופו של דבר הכיר לה המוסד בנכות מעבודה בשיעור 42% ! נכות צמיתה ומשמעותו פגיעה רצינית ביותר. מכל מקום אין בשום מקום אמירה מפורשת או הודאה של התובעת שהפילה עצמה גם לא במשטרה.

       127. בעדותה בבית הדין הכחישה התובעת כי ביקשה שלא לצפות בנפילה (עמ' 23 שו' 19-20), אולם עדותה מיום 11.10.15, היא לאחר שהנתבעת מילאה את הטופס למוסד לביטוח לאומי.

       128. נוכח האמור, איש מעובדי הנתבעת לא מסר כי ראה את הנפילה בזמן אמת, הנפילה שלה הייתה משמעותית ולא סביר שאדם יחבל כך בבריאותו. התובעת ציינה שהייתה מבולבלת ובכך יש לתמוך בגרסתה שנפלה.

       129. משכך, לא היה לנתבעת יסוד סביר להניח כי התובעת הפילה עצמה בכוונה, אף לא נוכח אמירתה בשימוע. את הסרט לא ראינו. גם השוטרת בחקירה לא כותבת לגביו כלום. העדר הרצון של התובעת לצפות בנפילתה יכול להיות מסיבות רבות ושונות מאלו שבטענות הנתבעת. מדברי התובעת לא עולה שאינה רוצה לראות כי הפילה עצמה.

       130. חמור מכך , די היה לכתוב "הפילה עצמה", לו כך חשבה הנתבעת. אולם בהמשך התיאור צויינו המילים: "לאחר שנתפסו לנגד עיניה מוצרים של המסעדה שהיו בארונה הפרטי. ולאחר מכן המשטרה מצאה מוצרים נוספים של המסעדה בביתה" זאת נכתב כלפי מוסד ציבורי הפועל על פי חוק ואשר פקידים בו יקראו ויטפלו בעניין התובעת ובזכאותה לגמלה לנפגע בעבודה. מידע בלתי מוכח זה, אותו כתבה הנתבעת, ואשר לא הוכיחה ולו מקצת ממנו בבית הדין, יש בו משום פרסום לשון הרע. המוצרים לא נתפסו "לנגד עיניה " ובכך פרסום זה לא נכון אף באותה עת,עובדתית גם לגרסת הנתבעת. בנוסף, הגניבה בבית לא הוכחה בסופו של יום.לא הוכח שהמוצרים של הנתבע. מידע זה גם אינו נחוץ על פי דרישת הטופס. די ב"הסתייגות" שהפילה עצמה. כל שאר הטקס שנכתב , אינו רלוונטי להסתייגות בדבר ה"תאונה".

       131. בסעיף 13(9) נקבע:

            "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

            ...

            (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".(דגש שלי ש.ש.)

       132. הנתבעת לא ציינה את מקור החיוב ולא הוכיחה כי היתה חייבת או רשאית לפרסם את האמור לעיל. כפי שציינו תיאור הגניבה אינו נדרש או נחוץ לצורך ההסתיגות בטופס. חלקו כבר אז לא היה נכון עובדתית לגרסת הנתבעת.

       133. בסעיף 15(7) נקבע:

            "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

            ...

            (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור".

       134. הגב' אלטרץ טענה בעדותה כי מילאה את הטופס בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה. טענה זו נטענה בעלמא, ומכל מקום אינה רלוונטית.

       135. התרשמנו כי הגב' אלטרץ עצמה פעלה בתום לב, אך לא הנתבעת. שכן הפרסום לא היה הבעת דעה על התנהגות התובעת, אלא קביעת עובדה על גניבה, ועל כך שהפילה עצמה, בעניין שבו הנתבעת היתה ממונה על הנתבעת כמעסיקתה. הגב' אלטרץ ביקשה לציין בטופס את התמונה המדוייקת כפי שהיתה ידועה לה ככלי שני ממנהלי הנתבעת וביקשה להציג בפני המוסד לביטוח לאומי את הסתייגויות המעסיקה, כפי שנדרשה בטופס וראתה בכך חובתה אך אין זו חובתה כמעסיקה לכתוב מידע לא נכון או החורג מהרלוונטי להסתיגות על התאונה. בפרט עת עלול לפגוע מהותית גם בהשפלת התובעת וגם בגמלתה.

       136. בנסיבות אלה, לא קמה לנתבעת הגנה מכוח סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע.

       137. נוכח האמור, התביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע מתקבלת.

       138. מעיון בפסיקה עולה כי סכום הפיצוי נקבע בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו (סע"ש (ב"ש) 15411-07-12 מזל (מסעודה) מאמו נ' ויקטור בסט פוד בע"מ; סע"ש (ת"א) 55223-05-13 הילה ביטון נ' יעד פתרונות בטוחים בע"מ; ס"ע (חי') 36991-03-12 יסמין אגרונוב נ' מלון חוף התמרים בע"מ; סע"ש (ת"א) 28766-11-12 יניב בוטביניק נ' אינטילימיינד בע"מ).

       139. לאחר ששקלנו נסיבות המקרה, ובין היתר את מהות הפרסום וחומרתו, ומנגד את העובדה שהפרסום נעשה לגוף ציבורי, המוסד לביטוח לאומי, שעובדיו מצוויים על שמירת סודיות, כך שלדברים נחשפו מספר מצומצם של פקידים שטיפלו בתביעה שהגישה התובעת, ובשים לב לכך שהתביעה שהגישה התובעת התקבלה וטענת הגניבה נדחתה , מצאנו להעמיד את הפיצוי על סך 20,000 ₪.

             

            עגמת נפש

       140. התובעת עתרה לתשלום פיצוי בסך של 30,000 ₪, בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כתוצאה מהשלכתה לרחוב ללא עילה, ללא פיצויים, בהעדר אופק תעסוקתי לאחר שנות העסקה מרובות. התובעת נדרשה לעמוד במעמד משפיל של דרישת הסבר לגבי ארונה הפרוץ לעיני עובדים אחרים, לעמוד בחקירות משטרה ובמעמד משפיל של חיפוש בדירתה.

       141. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לרכיב זה.

       142. לאור כל האמור לעיל, ומשטענת הגניבה כלל לא הוכחה, אכן נגרמה לתובעת עוגמת נפש רבה עת פוטרה מעבודתה לאחר 19 שנות עבודה, בגיל מתקדם, על לא עוול בכפה,וללא פיצויי פיטורים.

       143. יחד עם זאת, לא מצאנו כי יש להשית פיצוי בגובה 30,000 ₪. התרשמנו כי מנהלי הנתבעת סברו כי טענת הגניבה נכונה ומבוססת, ואף הגישו תלונה במשטרת ישראל. הליך השימוע נעשה כדין וניתנה לתובעת הזדמנות לקיים שימוע נוסף.

       144. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 12,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

             

            טענת קיזוז

       145. הנתבעת טענה לקיזוז סך של 500,000 ₪, אולם כאמור הגניבה כלל לא הוכחה. עוד טענה הנתבעת לקיזוז סך של 80,000 ₪ בגין עוגמת נפש ונזק שאינו ממוני לרבות פגיעה במוניטין והוצאות שגרמה התובעת לנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה, כי התובעת גרמה לה עוגמת נפש, נזק שאינו ממוני או הוצאות שנגרמו לה על ידי התובעת. כאמור, המסמך שבו לכאורה כומתו הגניבות לא הוכח, לא הובהר על ידי מי נערך ומשנדחתה הטענה לפיה התובעת גנבה מהנתבעת, טענת הקיזוז נדחית.

       146. בנסיבות אלה, הטענות של הנתבעת לקיזוז נדחות.

             

            סוף דבר

       147. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, בשל הרכיבים כדלקמן:

            • פיצויי פיטורים בסך של 166,198 ₪.

            • דמי הודעה מוקדמת בסך של 8,523 ₪.

            • שכר עבור יום אחד בחודש 8/12 בסך 475 ₪.

            • שעות נוספות בסך 23,465 ₪.

            • אי הפרשה לתגמולים בסך 11,093 ₪.

            • ניכויים עבור ביטוח מנהלים בסך 30,214 ₪.

            • פדיון חופשה שנתית בסך 9,180 ₪.

            • פיצוי בגין לשון הרע בסך 20,000 ₪.

            • פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 12,000 ₪.

       148. בנוסף תשלם הנתבעת סך של 40,000 ₪ בגין שכ"ט ב"כ התובעת.

       149. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

       150. טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחית אף היא.

       151. הסכומים שלעיל ישולמו בתוך 45 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

            ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ח, (02 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

            החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

                

            נציג ציבור עובדים		נציג ציבור מעסיקים		שרה שדיאור, שופטת