פרידמן נ' חברת גילון הספקה (1946) בע"מ

בפניי תביעותיהם ההדדיות של הצדדים, במסגרתן עלי להכריע האם התובע זכאי לתשלומים שונים הנובעים מעבודתו אצל הנתבעת וכתוצאה מסיומם, והאם הנתבעת זכאית לקבלת פיצוי מהתובע בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין הפרת התחייבותו לכאורה להגבלת עיסוק.

מטעמי נוחיות, התובע והנתבע שכנגד ייקרא להלן "התובע" והנתבעת והתובעת שכנגד – "הנתבעת".

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. הנתבעת היא חברה המייצגת חברות זרות בישראל ומוכרת ללקוחותיה בישראל ציוד לתעשייה והתובע הועסק אצלה במכירות ובשיווק של לקוחות החברה בארץ ובחו"ל במשך כ- 18 שנה החל משנת 1993 ועד לינואר 2012, בהתאם להסכם עבודה שנכרת בין הצדדים עוד ביום 12.08.93 (נספח א' לכתב התביעה).

2. לטענת התובע, לאור מסירותו ותרומתו לנתבעת, הוצע לו בשלב מסוים להצטרף כשותף, ואולם הדבר לא יצא אל הפועל ולנוכח העובדה שהרגיש כי הגיע למיצוי, הוסכם בין הצדדים ביום 01.01.201 על סיום עבודתו תוך קבלת פיצויי פיטורים בגובה ממוצע המשכורות שהרוויח ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו, כולל רכיב העמלות. הנתבעת העלתה את הסיכום על הכתב וציינה בו, כי פיצויי הפיטורים משולמים לו חרף העובדה שהתפטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, וכי ההפרש בין הסכומים שנצברו לטובתו בקופת התגמולים לבין גובה מלוא סכום פיצויי הפיטורים, ישולם לו בתום 12 חודשים ממועד הפסקת עבודתו, בכפוף לכך שיקיים את התנאי של אי תחרות בתקופה זו, ובכפוף לכך שיבצע חפיפה מסודרת של תפקידו (נספח ב' לכתב התביעה). כשבוע לאחר מכן, ביום 09.01.2012, הודיעה הנתבעת לתובע כי בהתאם לסיכום ביניהם, תשולם לו גם עמלה עבור הזמנות שתבוצענה עד ליום 31.01.2012 וזאת בגין תשלומי עמלה שיתקבלו בנתבעת עד ליום 31.07.12 (נספח ג' לכתב התביעה) (מטעמי נוחיות, ייקראו שני מסמכים אלה להלן - "הסכם הפרישה").

3. ביום 22.04.12 שלחה הנתבעת מכתב לתובע (נספח ו' לכתב התביעה) ובו הודיעה לו כי נודע לה ממספר לקוחות בארץ, כי הוא פנה אליהם והודיע להם שהוא מייצג באופן בלעדי את חברת אומגה. הנתבעת טענה כי מדובר בהפרת התחייבותו שלא להתחרות בה ועל כן היא מבטלת את הסכמתה לשלם לו את הפרש פיצויי הפיטורים, כאמור במכתבה אליו מיום 01.01.12. עוד טענה כי היא שוקלת לבטל את זכאותו לתשלום העמלות, שנזכר במכתבה הנ"ל.

4. התובע השיב למכתב זה ביום 03.05.12 (נספח ז' לכתב התביעה) וטען כי לא הפר את תנאי הסכם ההעסקה עמו משנת 1993 וכי הנתבעת היא זו שהפרה את התחייבותה כלפיו. הצדדים החליפו ביניהם תכתובות נוספות בעניין (נספחים ח' ו-ט' לכתב התביעה), ובסופו של דבר הגיש התובע את כתב התביעה דנן.

5. לטענת התובע, הנתבעת נהגה עמו בחוסר תום לב והפרה את הסכם הפרישה עמו, שכן לא פנה אל לקוחותיה ולא שידל אותם, וממילא אין בסיס משפטי להגביל את עיסוקו למשך 12 חודשים באופן גורף, תוך פגיעה בחופש העיסוק שלו. התובע הטעים כי פנו אליו שני ספקים של הנתבעת בחו"ל, וזאת לאור ניסיונו וכישוריו. עוד טען, כי העמלות שהנתבעת היתה אמורה לשלם לו, מהוות חלק אינטגרלי משכר עבודתו ולנתבעת אין הזכות לשלול זאת ממנו.

6. התובע הוסיף כי הוא זכאי, בנוסף להפרשים בגין פיצויי פיטורים והפרשים בגין יתרת העמלות, גם להחזר ריבית הלוואות גישור שנטל בשל העובדה שיתרת תשלום פיצויי הפיטורים לא שולמה לו.

7. התובע טען עוד, כי חויב לעבוד שעות נוספות ללא כל תמורה כספית, ומבלי שהנתבעת גילמה או עדכנה את רכיבי שכרו בגין שעות אלה והוסיף, כי ערך את חישוביו בעניין זה על דרך של אומדנה, משום שהנתבעת לא הנהיגה שעון נוכחות ואין בידו דרך לדעת כמה שעות נוספות ביצע בדיוק.

8. בכתב ההגנה מטעמה, הקדימה הנתבעת וטענה כי במחצית חודש אפריל 2012, נודע לה, כי התובע פעל מאחורי גבה להעברת ייצוג חלק מהחברות שהיא מייצגת, תוך הפרת הסכם העבודה והסכם הפרישה שנחתמו עמו. הנתבעת הוסיפה כי זמן קצר לאחר עזיבתו את החברה ביום 31.01.12, התובע הציג ללקוחותיה מכתב של חברת דונלדסון מיום 15.03.12, המאשר כי הוא מייצג את חברה זו, אשר יוצגה באופן בלעדי ע"י הנתבעת משנת 1964 (נספח ג' לכתב ההגנה). זאת, לטענתה, היתה הסיבה האמיתית שבגינה התובע דחה את ההצעה שהוצעה לו להיכנס כשותף בנתבעת, באמתלה שיש לו הזדמנות עסקית אחרת, הזדמנות שהתגלתה בדיעבד, כך טענה, כגניבה של הלקוח דונלדסון.

9. נוכח האמור לעיל, הנתבעת הודיעה לו על ביטול הסכם הפרישה עמו, תוך שמירת זכויותיה לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לה, כפי שעשתה במסגרת כתב התביעה שכנגד.

10. התבעת הכחישה את טענותיו של התובע ולגבי הרכיב המתייחס לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות, הטעימה, כי התובע היה במעמד של עובד בכיר, שנהנה מאמון רב, ולא ביקש מעולם, במהלך תקופת עבודתו ואף לא בסיומה, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות.

11. בכתב התביעה שכנגד, טענה התובעת כי בשלהי שנת 2011, כפי שהתברר לה בדיעבד, התובע עסק בצילומי העתקי הזמנות של סוכנויות שונות, סוכנויות שלימים העבירו לטיפולו. הנתבעת טענה כי במעשיו, הפר התובע את התחייבותו בהסכם העבודה שלא להתחרות בה במשך 12 חודשים וכי בגין כך נגרמו לה נזקים בגין אובדן הכנסות מחברת אומגה ומחברת דונלדסון, שאותם העריכה בסך של 1,200,000 ₪.

12. יצוין, כי ביום 12.01.15, הודיעה ב"כ הנתבעת בתחילת דיון ההוכחות, כי הנתבעת מבקשת לתקן את סכום התביעה על דרך הפחתתו, באופן שיירשם שאובדן ההכנסות מחברת דונלדסון הוא בסך של 389,072 ₪, ולא 600,000 ₪, כפי שנתבע בתחילה.

13. מעבר לסעד הכספי הנ"ל, דרשה הנתבעת כי יינתנו צווי מניעה קבועים כנגד התובע שיאסרו עליו לייצג את הסוכנויות שיוצגו על ידה; שימנעו ממנו להפר את התחייבותו להימנע מפנייה ללקוחותיה ושיורו לו לא להפר את חובתו לשמור על סודותיה. בנוסף, דרשה פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות.

14. התובע הכחיש את טענות הנתבעת והקדים וטען כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בטענת הנתבעת על אודות אובדן הכנסות לכאורה והוסיף, כי תניית אי התחרות מגבילה אותו מלהתקשר עם לקוחות הנתבעת, בעוד שבכתב התביעה שכנגד, מדובר בייצוג לכאורה של סוכנויות שהנתבעת ייצגה בעבר. מכאן, שהסכם העבודה, שנוסח ע"י הנתבעת עצמה, אינו דן בעבודה עם ספקים, הרי שגם יוכחו העובדות הנטענות בכתב התביעה שכנגד, לא תהיה הפרה מצדו.

15. לגופו של עניין טען, כי תניית אי התחרות עליה הוחתם במסגרת הסכם העבודה, עומדת בסתירה לפסיקת בתי הדין לעבודה שעניינה הגבלת עיסוקו של עובד וכי ממילא לא הפר תנייה זו, באשר אין בה אזכור לספקי הנתבעת כי אם רק ללקוחותיה. בהקשר זה טען, בין היתר, כי לא ניתנה לו כל תמורה מיוחדת בתמורה להגבלת עיסוקו. כך או כך, טען, הנתבעת לא היתה רשאית להודיע לחברת הביטוח על התנגדותה להעברת פוליסת ביטוח המנהלים על שמו, ובעשותה כך, גרמה לו נזק.

16. התובע הטעים, כי חברת אומגה, הנזכרת בכתב התביעה שכנגד, אינה לקוחה של הנתבעת והנתבעת מעולם לא היתה נציגתה הבלעדית בישראל ועל כן, לא חלה עליו כל הגבלה להתקשר עמה. כך גם לגבי חברת דונלדסון, שאינה לקוחה של הנתבעת. בהקשר זה טען, כי חברת דונלדסון לא היתה מרוצה מהשירות שניתן לה ע"י הנתבעת לאחר סיום עבודתו שם, והדגיש כי לא פנה למי משתי החברות הנ"ל ולא יזם את ההתקשרות עמן.

17. בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו בפניי העיד התובע ומטעם הנתבעת, העידו מר גבעון איילון והגב' חיה ליברמן, מזכירת החברה.

     

    דיון והכרעה

18. הילוכו של פסק דין זה יהיה כדלקמן: ראשית, אדון בטענה אם התובע הפר את הסכם ההעסקה או את הסכם הפרישה, על ההשלכות שיש לכך בנוגע לתשלומים שהובטחו לו בהסכם הפרישה. לאחר מכן, אדון ביתר רכיבי תביעתו ולבסוף, אתייחס לתביעה שכנגד.

     

    תוקפה של הגבלת העיסוק

19. סעיף 5 בהסכם ההעסקה קובע בזו הלשון: "במקרה של סיום העבודה, מסיבה כלשהיא, מתחייב העובד שלא לעסוק עם לקוחות החברה במסגרת כל עסק, חברה או עבודה המתחרה בצורה כלשהי עם החברה, וזאת לתקופה של שנה מיום הפסקת העבודה בחברה".

20. בטרם אפנה להכריע האם בנסיבות המקרה שלפניי, מדובר בתנאי בר תוקף, אניח בקצרה את התשתית המשפטית.

21. ההלכה הפסוקה בנושא הגבלת חופש העיסוק של עובד והגדרתם של סודות מסחריים זכתה לדיון מקיף הן בבית המשפט העליון בע"א 6601/96 AES Systems Inc נ' סער פ"ד נד(3) 850 (להלן- "עניין סער") והן בבית הדין הארצי לעבודה בע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע לד 294 (להלן: "עניין צ'ק פוינט").

22. בעניין סער נפסק כי האינטרס המוגן של המעביד אינו יכול להיות אינטרס "אי התחרות" כשלעצמו, שכן דבר זה נוגד תקנת ציבור. ובלשונו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק:

    "את עמדתי ניתן לסכם בארבע הפרופוזיציות האלה: ראשית, תניה בין מעביד לעובד המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד, היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד – הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד – הוא האינטרס ה"קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת "האינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהילכות המסחר הראויות ובחובת תום-הלב וההגינות שבין עובד למעביד; שלישית, ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת. היקפה נקבע על-פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, בתחומה ובסוגה של ההגבלה; רביעית, ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על-כן הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי-תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהיעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל-כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או את מידתיותה של אותה הגבלה."

     

23. בעניין צ'ק פוינט נקבע כי :

    "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

     

24. אשר להגבלת עיסוקו של עובד נקבע כי, ככלל, לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו. היה ויוכיח המעסיק "אינטרס לגיטימי"- לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות התניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (כמו משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה).

25. בעניין צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל"אינטרס לגיטימי" להגבלת עיסוק- קיומו של סוד מסחרי; הכשרה מיוחדת (מקום בו השקיע המעסיק משאבים מיוחדים בהכשרת העובד); תמורה מיוחדת שקיבל העובד עבור התחייבותו להגבלת העיסוק; וחובות תום הלב והאמון, כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה.

26. בע"ע 189/03 גירית בע"מ נ' מרדכי אביב, [פורסם בנבו] פד"ע לט 728 (להלן: "עניין גירית"), שניתן לאחר מכן, הושם דגש על חובות תום הלב ונקבע כי עובד שמתנהל באופן שיש בו כדי להוות תחרות ישירה עם המעסיק, בעודו מועסק, מפר את חובת תום הלב לה הוא נדרש במסגרת יחסי עובד ומעביד. כן נקבע, כי חובות אלה משתרעות הן על תקופת העבודה והן על התקופה שלאחר סיומה.

27. בעניין רשימת לקוחות נפסק, כי בנסיבות מיוחדות תוכר רשימה כזו כסוד מסחרי, כאשר "יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה 'מן המוכן'"(ע"ע 9046/96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, נד(1) 625 (2000).

28. בע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (7.10.10) סיכם בית הדין הארצי את ההלכה בעניין סיווגה של רשימת לקוחות כ"סוד מסחרי":

    "סיכומם של דברים עד כאן מעלה כי אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור. על מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, בספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן".

29. בטרם אפנה ליישם את ההלכות דלעיל על המקרה שלפנינו, מן הראוי לצין, כי המונח "סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כדלקמן:

    "'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרהו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירת סודיותו".

30. סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי "לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר". גזל סוד מסחרי מוגדר בסעיף 6 (ב) לחוק כאחד מאלה:

    "(1)נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;

    (2)שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;

    (3)קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו."

     

    ומן הכלל אל הפרט

31. האם הוכח אפוא כי התובע נהג בחוסר תום לב או תוך הפרת סעיף 5 להסכם ההעסקה עמו כאשר פתח את העסק בו הוא עובד, והאם הוכח כי עשה שימוש לרעה בסודותיה המסחריים של הנתבעת? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי התשובה לשתי השאלות הנ"ל שלילית, ולהלן נימוקיי.

32. לשאלת הגבלת העיסוק, כשמר איילון נשאל מדוע נכלל סעיף 5 בהסכם העבודה עם התובע, השיב: "מישהי מכוח אדם שהיא הביאה את התובע כמועמד לעבודה, היא הכניסה את הסעיף הזה בתור חלק מהתנאים שמוסכמים ושנינו חתמנו והסכמנו על זה". ובהמשך עדותו: "מכיוון שלדעתי מקובל בחברה בעבודה של אמון, כמו התפקיד הבכיר של התובע, של לשמור על אי תחרות בתוך שנה. גם כשאני הייתי שכיר החתימו אותי על אי תחרות לשנה קודם." (עמ' 27 לפרוטוקול מול שורה 4 ואילך).

33. מתשובה זו, ניתן ללמוד כי ההגבלה הוכנסה להסכם כעניין שגרתי ולא לאור קיומו של סוד מסחרי קונקרטי. מעבר לכך, כשנשאל האם שולמה לתובע תמורה מיוחדת עבור הגבלת עיסוקו, השיב: "לא. זאת הייתה הסכמה חופשית בין הצדדים". (עמ' 31 לפרוטוקול מול שורה 14).

    בנוגע להכשרה מיוחדת שניתנה לתובע, הבהיר כי הוא עצמו ליווה מקצועית את התובע ועשה עמו חפיפה והוסיף שהתובע עבר הכשרות כשנסע לחו"ל או כנציגים מחו"ל הגיעו לארץ והעבירו אותו הכשרות (עמ' 31 לפרוטוקול מול שורה 16 ואילך).

34. כשנשאל איזה מידע סודי יש לנתבעת, השיב:" למשל מי נותן לנו העדפה, כמה הנחות אנחנו יכולים לתת, מי בחברות השונות אנחנו מתקשרים כשיש לנו קשיים, מי המתחרים שלנו, יתרונות/חסרונות בהשוואה למתחרים. לכן הרבה פעמים אנו חותמים על הסכם סודיות שכל המידע שנותנים לנו במהלך הנציגות, שאנחנו נחזיר להם את המידע אם נצטרך להפסיק את הנציגות". כנדרש לאשר כי שמות הלקוחות של הנתבעת גלויים לעין כל באתר האינטרנט של החברה, השיב כי חלק מהם אכן מופיעים, וכי שתי החברות שהתובע עובד עמן, דונלדסון ואומגה, נכללות ברשימה זו, השיב בחיוב (עמ' 32 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך). מעבר לכך, מר איילון אישר כי לא היה לנתבעת הסכם בלעדיות עם חברת אומגה אבל היתה הסכמה בעל פה, כדבריו (עמ' 27 לפרוטוקול מול שורה 29 ואילך).

    כנשאל האם הוא מאשר את המידע המופיע באתר האינטרנט של החברה, לפיו לאור האמור לעיל, התרשמנו כי העלאת טענת התובעת בדבר אי תשלום שכרה, מהווה טענה הנגועה בחוסר תום לב קיצוני. באשר לוויתור עובד על זכויות קוגנטיות בחוקי מגן כבר נפסק, כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, בהם תום הלב יגבר על זכויות קוגנטיות של העובד לגביו נקבע בפסיקה, כי במקרים חריגים, הוא גובר על כל זכות קוגנטית (ר' למשל, דב"ע נה/145-3 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' יעקב בוכריס, [פורסם בנבו] פד"ע לו 1, 9 וכן עא (ת"א) 3772-07 גילי קוריאל נ' מרלין מונרו בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 19.7.10, פסק דינה של הנשיאה דאז עליה פוגל).

    נסיבות המקרה אשר בפנינו, נכנסות לטעמנו לגדר המקרים החריגים הללו. לפיכך, גם משיקולי צדק יש לדחות את התביעה.

     

35. " השיב בחיוב וכשנשאל האם היתה לו ציפייה שהתובע יהיה מוגבל לעבוד עם 90% מגופי התעשייה בישראל, השיב: "הציפייה הייתה שהוא לא יעבוד עם חברות שהם לקוחות שלנו ועם חברות שמייצגות החברה. החברות שאנחנו מספקים את הציוד, החברות שאנו מייצגים. לגבי הציוד הזה שלא יעשה תחרות במשך שנה. בוודאי לא לגבי 90% מהשוק הישראלי" (עמ' 35 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך).

36. בסעיף 9 לתצהירו טען מר איילון: "התובע פעל מאחורי גבה של הנתבעת במהלך תקופת עבודתו ובסיומה, מתוך מטרה להעביר לידיו ייצוג חלק מהחברות אשר יוצגו על ידי הנתבעת במשך עשרות שנים, כפי שאכן קרה בפועל".

37. כשהתבקש לתת דוגמה אחת למתואר בסעיף הנ"ל, השיב: "יש דברים שאין עליהם מסמכים. אתה מבין אחרי שזה קורה" (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 15). בהמשך העיד: "היה לו דין ודברים עם נציג חברת דונלדסון גראהם שילטון, שהסוכנות תעבור אליו במידה והוא יעזוב אותי. לדעתי התובע אמר לגראהם שילטון שמחלת הסרטן חזרה אליי בנובמבר, זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, להחלטה של דונלדסון לעזוב את הנתבעת ולהעביר את הסוכנות לתובע. כאשר ביקר גראהם שילטון בארץ, להפתעתי אמר לי שהוא לא היה מרוצה מעבודת התובע, דבר שאני התנגדתי והבעתי את השתוממותי. לאחר מכן התברר לי שאחרי חודש הסוכנות עברה לתובע. ברור לי שהובילו אותי." (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 20 ואילך).

38. התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי הקשר עם חברת דונלדסון ועם חברת אומגה, נוצר במהלך חודש מרץ 2012 ביוזמת כל אחת משתי החברות הנ"ל, וכדבריו: "דונלדסון טלפנו ואמרו שהם סיימו את היחסים עם גבעון." ובהמשך: "אומגה התקשרה אליי" (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 10 ואילך) והפנה למסמכים שצרף לתצהירו. התובע הוסיף: "... בהסכם אני לא בלעדי בייצוג שלהם. גם גבעון יכל למכור את הציוד שלהם. לשאלתך, ב-2012 לא נחתם הסכם". (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 8).

39. מעיון בנספח 16 לתצהיר התובע, שתוכנו לא נסתר, עולה כי נציגת אומגה פנתה לנתבעת בדוא"ל רק ביום 12.03.12 והודיעה כי היא מפסיקה את ההתקשרות העסקית עמה. הסיבה שניתנה לכך, בלשון ההודעה היא:

    "This decision doesn't come lightly and is perpetuated by customer demands, evolving technology of equipment, and our need to have a higher level of technical sales and support in the field to meet these requirements"

40. מנספח 17 לתצהירו של התובע, עולה כי ביום 04.04.12 הודיעה חברת אומגה לנתבעת כי התובע מייצג אותה בארץ.

41. באשר לחברת דונלדסון, הרי שזו שלחה למר איילון מכתב נושא תאריך 29.02.12, ובו הודיעה לו על סיום ההתקשרות, בהתאם לקבוע בהסכם ביניהם. עוד ציינה באותו מכתב כי היא תשקול את עניין הפיצויים בגין סיום ההתקשרות עם הנתבעת.

42. מר איילון אף אישר בעדותו כי נוהלה בינו לבין חברת דונלדסון התכתבות בנוגע לפיצויים וכדבריו: "כבר מהמכתב הראשון קיבלתי ייעוץ מלשכת המסחר, שיש פסיקה בחוק האירופאי שמגיע במידה ומפסיקים נציגות אחרי שהייתי נציג שלהם למעלה מ-40 שנה, מגיע לי פיצוי. ביקשתי מהם לשקול את הפיצוי. דונלדסון מעולם לא נענו לי לנקודה הזאת, אני שלחתי להם תזכורת על הנקודה. כ-3/4 שנה לאחר מכן כשהם פנו אליי לתשלום כלשהו. כשנשאל האם נקט כנגד החברה הנ"ל בהליכים משפטיים למיצוי זכויותיה של הנתבעת, השיב: "הפעם היחידה שאני מעיד בביהמ"ש, זה הפעם הזאת, בכל הקריירה שלי נמנעתי ממשפטים. גם במכתב שלי אני יכול להגיד לך שכתבתי להם שמה שלא יהיה, אני רוצה לגמור ברוח טובה. אני קיוויתי שכך יהיה גם עם התובע, כשהוא נפרד". (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 19 ואילך).

43. ביחס לנזקים לכאורה שנגרמו לנתבעת כתוצאה מהפסקת ההתקשרות עם דונלדסון, נשאל מר איילון כמה אחוזים מהכנסות הנתבעת היו הכנסות מדונלדסון והשיב: "אין לי מושג. לשאלתך, לא בדקתי זאת" (עמ' 27 לפרוטקול מול שורה 20).

     

     

    סיכום ביניים

44. מכל המקובץ לעיל, מתבקשות המסקנות הבאות:

    • הרציונל מאחורי הכנסת התנייה בדבר הגבלת עיסוקו של התובע הוא העובדה שמר איילון סבר כי כך מקובל ונהוג ולמעשה, לא היה אינטרס לגיטימי ממשי כגון סודות מסחריים מסויימים של הנתבעת שהיא נדרשה להגן עליהם באמצעות הגבלת עיסוקו של התובע למשך תקופה של 12 חודשים תמימים;

      • לתובע לא שולמה תמורה כספית מיוחדת עבור הזכות להגביל את עיסוקו, והדבר ממילא לא מצא את ביטויו בהסכם העבודה עמו; העובדה שהשתכר שכר גבוה, לטענת הנתבעת, אינה יכולה להוות, כלשעצמה, הוכחה לכך שקיבל תמורה מיוחדת, שכן אין חולק כי התובע החזיק בתפקיד בכיר בנתבעת, אשר מטבע הדברים נילווה אליו שכר הולם;

      • התובע לא קיבל כל הכשרה מיוחדת, למעט חפיפה מקצועית ממר איילון;

      • לא הוכח כי לנתבעת היו סודות מסחריים, מעבר למידע עסקי רגיל ומכל מקום, לא הוכח כי היא נקטה באמצעים כלשהם על מנת לשמור על סודות מסחריים כלשהם או להגן עליהם. רשימת לקוחותיה, ובכלל זה חברות אומגה וודונלדסון, פורסמה באינטרנט וככזו, היתה גלויה לעין כל;

      • כמו כן, לא הוכח מדוע, בנסיבות העניין, נדרשת הגבלה לתקופה כה ארוכה של 12 חודשים ויצוין בהקשר זה, כי לנתבעת אף לא היו הסכמי בלעדיות עם שתי החברות הנ"ל, ואלה היו רשאיות להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת בכל עת, בכפוף להודעה מראש, כפי שאכן נעשה;

      • לא הונחה כל תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי התובע, במעשה או במחדל, גרם לשתי החברות הנ"ל להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת והעובדה שהן בחרו לעבוד עמו, לאחר שסיים את עבודתו בנתבעת, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות אינדיקציה לכך, שהוא זה שגרם להן להפר את הסכמי ההתקשרות ארוכי השנים שהיו להן עם הנתבעת. מכל מקום, המכתבים שנשלחו מטעמן אל הנתבעת, ובו ההודעה על הפסקת ההתקשרות, מדברים בעד עצמם ולא מצאתי כי ניתן לקשור את התובע לאמור בהם. אף מר איילון עצמו לא ידע לספק פרטים קונקרטיים על אודות הטענה כי התובע הוא זה שהביא להפרת הסכמי ההתקשרות בין החברות הנ"ל לבין הנתבעת וביסס את טענותיו על פרשנות שלו לנסיבות שהובילו אותן לסיום ההתקשרות עם הנתבעת ולהתקשרות במועד מאוחר יותר עם החברה בבעלות התובע;

      • הנתבעת היתה זכאית לקבל פיצוי כספי מחברת דונלדסון בגין ההודעה על הפסקת ההתקשרות, וככל שלא פעלה למיצוי זכויותיה על פי ההסכם ביניהן וטעמיה עמה, אין לה להלין אלא על עצמה. כך או כך, הוכח כי ההתקשרות עם שתי החברות הנ"ל אינה "ברית עולם", והן רשאיות להתקשר עם צדדים שלישיים, ככל שתחפוצנה בכך. בהקשר זה, התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי שתי החברות עובדות גם עם גורמים נוספים מלבדו;

      • מר איילון לא הצביע על היקף ההכנסות משתי החברות הנ"ל מתוך סך ההכנסות של הנתבעת, ויש להניח, כי אילו היה מדובר בנתח משמעותי, הוא היה מציג ראיות בנוגע לכך, בהיותו מנהל הנתבעת והבעלים שלה.

45. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי תניית הגבלת התחרות שמופיעה בהסכם העבודה של התובע אינה תקפה, באשר לא הוכח כי מטרתה להגן על אינטרס לגיטימי כשר של הנתבעת. התמונה המתקבלת היא שמטרתה היחידה היתה להגביל את התחרות העסקית מול הנתבעת. כך גם לא הוכח כי התובע הפר את חובת תום הלב ואת חובת הנאמנות כלפי הנתבעת.

46. לפיכך, התובע לא הפר את הוראות הסכם הפרישה עמו, והיה על הנתבעת לקיים את ההתחייבות שנטלה על עצמה בנוגע לשחרור כספי הפיצויים ובנוגע לתשלום יתרת הפרמיות, והכל כפי שנקבע בין הצדדים בהסכם הפרישה על שני מסמכיו.

     

    התביעה לשעות נוספות

47. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין רכיב זה להידחות, ולהלן נימוקיי.

48. כזכור, התובע עבד בנתבעת בתפקיד בכיר במשך תקופה ארוכה של למעלה מ- 18 שנה. כשנשאל באיזה שלב גילה שמגיע לו לכאורה תשלום בגין שעות נוספות, השיב: "כשעזבתי" (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 3). כשנשאל כיצד גילה את הדבר השיב: "שהסתכלו בהסכם העבודה, שחתמתי עליו ב-93, גילו שיש דברים לא חוקיים ומתוקף העובדה שלא שימשתי כעובד בכיר, כפי שמנסים לטעון, לא נחשבתי עובד בכיר". כשנשאל מתי החליט לתבוע, השיב שבסביבות חודש יוני וכשנשאל האם ראה את הפסקה האחרונה בהסכם הפרישה, שעניינה מיצוי זכויות וויתור על טענות עתידיות, השיב: "ראיתי את זה. לשאלתך, לפני שחתמתי". (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 16).

49. התובע אף אישר כי בשיחה שקיים במשרדו של עו"ד חיים כהן, הנושא לא עלה, וכדבריו: "... בהתחלה כשניסינו לדבר בפגישה אצל חיים כהן זה לא עלה לנושא כי חשבנו שזה יתרת הפיצויים ועמלות, לאחר מכן חיים כהן הציע את העניין הזה בגלל הסכם העבודה, שהוא טען שהוא לא חוקי, אותה פסקה לגבי השעות הנוספות". ובהמשך: "בזמן שישבתי בפגישה, הנושא לא עלה". כשנשאל האם היה תובע שעות נוספות, אילו הושגה הסכמה בעניין הגבלת התחרות, השיב: "יכול להיות שהיינו יורדים, השאלה היא למה אתה קורא הסכמה".

50. לגופו של עניין, בתצהירו, טען התובע כי מעת לעת נאלץ לעבוד בשעות נוספות והסתמך על תשלומים בגין חנייה, נסיעות בכביש 6 והודעות דוא"ל ששלח מביתו בשעות שלאחר שעות העבודה (סעיף 46 לתצהירו).

51. כשנשאל מדוע לא הציג את יומן הפגישות שערך, השיב: "שעשיתי את הפגישות בחוץ, העדפתי לקחת דף עם טלפונים של הפגישות, מאשר לקחת את היומן. כשסיימתי את אותם דפים, זרקתי את אותם דפים. העדפתי לקחת דף נייר ולא את כל היומן, לכן לא כתבתי בו פגישות" (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 27 ואילך). התובע הביא בתצהירו דוגמאות נוספות, אקראיות, לימים מסוימים, בהם נדרש לטענתו לעבוד מעבר לשעות העבודה המקובלות.

52. לטענתו, בניגוד לטענת הנתבעת, הוא לא מילא תפקיד בכיר שמצדיק את החרגתו מתחולת שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 והטעים, כי לא היו בנתבעת עובדים שהיו כפופים לו, לא היתה לו סמכות להוצאת כספים, הוא נדרש לדווח על היעדרויות ולא היה שותף לקבלת ההחלטות בחברה או להתווית מדיניותה.

53. כאמור, בהיעדר רישומי נוכחות מטעם הנתבעת, תבע על דרך האומדנה סכום של 608,699 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות.

     

    התשתית המשפטית

54. חלות החריגים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה, נדונה בפסיקה בהרחבה. בעניין טפקו (ע"ע (ארצי) 300271/98 טפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - טל, [פורסם בנבו] פד"ע ל"ה 703) נפסק כי יש לפרש את החריגים בחוק בצמצום "כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק" (ראו גם ע"ע (ארצי) 188/06 בוג'ו - קל בניין בע"מ, [פורסם בנבו], 28.11.10).

55. באשר למאפיינים של תפקיד הדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי" נפסק בעניין כץ (ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון – כץ, [פורסם בנבו], 14.10.07 (להלן – ענין כץ)) כי ככלל מדובר בעובד בכיר, בעל אחריות מיוחדת ושכר גבוה התואם את האמון האישי המיוחד לו הוא זוכה. המידה המיוחדת צריכה להתבטא הן בשעות העבודה של העובד והן בשכרו.

56. בעניין בסט ביי (ע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל-משרד התמ"ת - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ, [פורסם בנבו], 4.1.09) נקבע כי צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר לתפקיד הנהלה כגון מנהל לשכה של חברה גדולה או נהג המנכ"ל (ר' גם ע"ע (ארצי) 165/06 אלדר - ק.ש. אוטו סנטר בע"מ, [פורסם בנבו], 15.6.10).

57. ובאשר לחריג שעניינו העדר יכולת פיקוח על שעות העבודה נקבע:

    "... הפסיקה הדגישה כי מדובר ביכולתו ובאפשרותו של המעסיק לפקח, ולא אם היה פיקוח בפועל. החריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק נועד לחול במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד 'אינם מאפשרים כל פיקוח'. יתרה מזו, עבודה מחוץ למפעל או למשרד אינה מונעת לכשעצמה פיקוח על שעות העבודה של העובד (דב"ע לג/4 – 3 אברהם רון – המועצה המקומית מצפה רמון, [פורסם בנבו] פד"ע ד' ע' 386)." (עניין כץ בפסקה 8 לפסק הדין).

58. אשר לענייננו – טענת התובע כי לא מילא תפקיד בכיר בנתבעת, לא נסתרה. לא הוכח כי התובע היה שותף בהתווית מדיניותה, לא הוכח כי היה רשאי לחייב אותה מבחינה כספית, ללא אישורו של מנהלה והבעלים שלה, מר איילון, ובאופן כללי, הנתבעת, שעליה נטל ההוכחה בדבר החרגתו של התובע מתחולת החוק, לא הוכיחה כי נדרשה מהתובע מידה מיוחדת של אמון אישי, שהיא מעבר לרמה הרגילה הנדרשת מכל בעל תפקיד אחראי בארגון. כך גם לא הוכח כי לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו.

59. לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת, כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע.

60. יחד עם זאת, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הראשוני להראות מה היה היקף עבודתו ועל כן מצאתי לדחות את גרסתו בדבר עבודה בשעות נוספות. ובמה דברים אמורים?

61. כאמור לעיל, מהדוגמאות שהתובע בעצמו הביא, עולה כי ביחס לתקופת עבודתו, הוא נדרש לעבוד בשעות נוספות בתדירות נמוכה ובכל מקרה, התובע לא הניח תשתית ראייתית לכך שמתכונת העבודה הקבועה שלו כללה עבודה בשעות נוספות. לפיכך, בכל הקשור לתקופה שעד לחודש פברואר 2009, היינו, כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק שעות עבודה ומנוחה, באתי לידי מסקנה, כי התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה.

62. ביחס לתקופה שמחודש פברואר 2009 ועד לסיום עבודתו בחודש ינואר 2012, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת וזו לא הציגה דו"ח שעות כנדרש, אלא שהדוגמאות שהתובע עצמו הביא מעידות לכל היותר, כי עבד באופן אקראי בשעות נוספות, והעובדה שלא הציג את יומן הפגישות שלו, מסכלת את האפשרות להיווכח כי אכן נאלץ לעבוד בשעות נוספות.

63. עוד יצוין, כי ביחס לאותם פעמים בהם טען כי עבד לאחר השעה 17:00, התובע לא טען מתי התחיל את יום עבודתו, ולכן גם מן הטעם הזה, לא מצאתי כי יש בידיי נתונים מספיקים כדי לקבוע שאכן עבד שעות נוספות. אותם מקרים בודדים, בהם טען כי שלח דוא"ל מביתו, או כי התקיימו פגישות שנמשכו מעבר לשעה 17:00, אין בהם די כדי לקבוע כי עבודת התובע כללה באופן מובנה שעות נוספות, זאת חרף האמור בסעיף ב(3) להסכם העבודה עמו. זאת ועוד. הנתבעת טענה, וטענתה לא נסתרה, כי התובע לא לקח במסגרת חישוביו הפסקות שנטל, ימי היעדרות מהעבודה מפאת מחלה או חופשה ועל כן, אין בידי לקבל את סכום האומדנה שתבע בהיעדר כל יכולת להתחקות אחר החישוב שביצע.

64. בנוסף, בהסכם הפרישה, אותו הוא מבקש לאכוף בתביעתו דנן, התובע הסכים כי בכפוף לקבלת השלמת פיצויי פיטורים ותשלום פרמיות, אין ולא תהיינה לו עוד כל טענות כלפי הנתבעת. התרשמתי כי התובע הוא אדם בקי ומנוסה וכי היה מודע היטב לזכויותיו. העובדה שבמשך כל תקופת העסקתו הארוכה לא הלין את כך שהוא עובד לכאורה בשעות נוספות מבלי לקבל תמורה הולמת, ועדותו בפניי, כי אילו הנתבעת היתה מגיעה עמו להסדר, כלל לא היה תובע גמול עבודה בשעות נוספות, הובילה אותי למסקנה, כי העלאת טענתו בדבר אי תשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, נטענה בחוסר תום לב.

65. באשר לוויתור עובד על זכויות קוגנטיות בחוקי מגן כבר נפסק, כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, בהם תום הלב יגבר על זכויות קוגנטיות של העובד לגביו נקבע בפסיקה, כי במקרים חריגים, הוא גובר על כל זכות קוגנטית (ר' למשל, דב"ע נה/145-3 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' יעקב בוכריס, [פורסם בנבו] פד"ע לו 1, 9 וכן עא (ת"א) 3772-07 גילי קוריאל נ' מרלין מונרו בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 19.7.10, פסק דינה של הנשיאה דאז עליה פוגל).

66. נסיבות המקרה אשר בפניי, נכנסות לטעמי לגדר המקרים החריגים הללו. לפיכך, גם משיקולי צדק, מצאתי לדחות התביעה ברכיב זה.

     

    תשלום הפרש עמלות

67. משדחיתי את טענת הנתבעת כי התובע הפר את הסכם העבודה ואת הסכם הפרישה עמה, ומשלא הוצג מטעמה תחשיב נגדי להפרשי העמלות אותם תבע, אני מחייב אותה במסגרת התחייבותה בהסכם הפרישה, לשלם לו את הפרשי העמלות, בניכוי הסכומים שכבר שולמו לו.

     

    תשלום החזר ריביות בגין הלוואות גישור

68. כאמור לעיל, בכתב התביעיה מטעמו, תבע התובע פיצוי בגין החזר ריבית בגין הלוואות, שלטענתו נאלץ לקחת בשל העובדה שהנתבעתלא שחררה לטובתו את פיצויי הפיטורים. בתצהיר העדות הראשית ובסיכומיו, טענה זו נזנחה. לפיכך איני נדרש לרכיב תביעה זה.

     

    התביעה שכנגד

69. אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הנתבעת ואת הראיות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה שכנגד להידחות על כל ראשה וחלקיה, ולהלן נימוקיי.

70. כפי שציינתי לעיל, לא הונחה בפניי כל תשתית ראייתית לכך שהתובע אכן הפר, כטענת הנתבעת, את הסכם העבודה עמו ואף לא את התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה.

71. סעיף 5 להסכם העבודה עמו, הדן, כזכור, בהגבלת עיסוקו למשך 12 חודשים, אינו עולה בקנה אחד עם דרישות החוק והפסיקה, והכל כפי שפורט בהרחבה במסגרת הדיון בתביעה העיקרית. לא מצאתי אפוא כל הצדקה להגבלת עיסוקו של התובע.

72. בנוסף, וכפי שנפסק לעיל, לא הוכח בפניי כי התובע הוא זה שגרם להפרת הסכמי ההתקשרות בין הנתבעת לבין חברת אומגה או חברת דונלדסון. טענות הנתבעת מבוססות על פרשנותו ועל תחושותיו של מר איילון ומעבר לאלה, לא הונח מסד ראייתי שיש בו כדי לבסס את טענות הנתבעת.

73. כאמור לעיל, פסקתי כי לנתבעת לא היתה בלעדיות על ההתקשרות עם שתי חברות אלה, ולמותר לציין, כי בכפוף להסכמות החוזיות בין הצדדים, הן היו רשאיות בכל עת לחפש גורם אחר שייצגן בישראל, כפי שאכן עשו. חברת דונלדסון אף הודיעה לנתבעת כי היא שוקלת מתן פיצוי כספי בשל הפסקת ההתקשרות. העובדה שבסמוך לאחר הפסקת עבודתו בנתבעת, חברות אלה החליטו להתקשר עם התובע, אינה מוכיחה כי התובע היה הגורם לכך.

74. הדעת נותנת, כי בזכות היכרותן עמו ועם יכולותיו המקצועיות, הן בחרו, בהתאם לזכות הבסיסית המוקנית להן, להתקשר עמו. בהיעדר הגבלה הסכמית ברת תוקף בהסכם העבודה עמו, לא מצאתי אפוא כי היתה מניעה כלשהי מטען התובע להיעתר להצעתן והעובדה שנגרם לנתבעת הפסד הכנסה מהפסקת ההתקשרות עמה, אינה מטילה אחריות כלשהי על התובע, בהיעדר הוכחה כי הוא היה הגורם שהביא את שתי החברות לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת. לא מן המותר לציין בהקשר זה כי לקוחותיה של הנתבעת אינם שבויים בידה והן סוברניות להחליט ממי לקבל שירות בישראל או בכל מקום אחר.

75. כפי שפרטתי לעיל במסגרת הדיון בתביעה העיקרית, גם לא הוכח בפניי כי התובע גילה סודות מסחריים כלשהם (שעצם קיומם כלל לא הוכח בפניי), לצד שלישי כלשהו, ובכלל זה לשתי החברות הנ"ל. מכאן, אני דוחה את התביעה לקבלת פיצוי כספי בגין הפרת חובת תום הלב.

76. עוד אוסיף, כי הובהר כי הנתבעת חולשת, כך לדברי מר איילון, על נתח שוק של כ- 90% מגופי התעשיייה בישראל, ואף מר איילון הסכים כי לא היתה לו ציפייה כי התובע ידיר עצמו מטיפול בכל כך הרבה לקוחות. כמו כן, וכאמור לעיל, לא הובהר מה הצידוק העובדתי והמשפטי למתן תוקף להגבלת עיסוק גורפת של 12 חודשים.

     

    אחרית דבר

77. תביעת התובע מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לו את הסכומים הבאים:

    • הפרשי עמלות – סך של 40,696 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעהועד לתשלום מלוא הסכום בפועל;

      • הפרשי פיצויי פיטורים – אני מורה לנתבעת להעביר לתובע, באמצעות בא כוחו, בתוך 14 ימים מהיום, מכתבי שחרור המופנים לקופת הפיצויים על שם התובע, בחברת הביטוח מגדל, וזאת ביחס לכל הסכומים שנצברו לטובתו מכוח פוליסת ביטוח המנהלים שהיתה לו בתקופה הרלוונטית להעסקתו בנתבעת;

      • התביעה שכנגד – נדחית.

78. בנוסף לאמור לעיל, ובשיםלב לכך שמחד גיסא תביעתו של התובע התקבלה בחלקה, ומאידך גיסא, התביעה שכנגד נדחתה, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 13,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ' תשרי תשע"ח, (10 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.