א.א ואח' נ' מועצה מקומית גדרה ואח'

א. פתח דבר

1.עניינה של התביעה, פיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

2.לטענת תובעת 1, גב' א. א. א., (להלן: "התובעת"), ילידת 31.03.1974, בתאריך 20.07.10, היא הביאה את שני ילדיה לקייטנה שהתנהלה בביתה הפרטי של נתבעת 2, אשר מנהלת במקום גם צהרונית. בצאתה מהמקום, כשצעדה אל רכבה, התובעת נתקלה באבן, מעדה ונפלה. לתובעת נגרם שבר בקרסול שמאל.

3.המקרקעין בהם ארעה התאונה נמצאים בשטחה המוניציפלי של נתבעת 1, מועצה מקומית גדרה, היא בעלת המקרקעין.

4.נתבעת 2, גב' אמירה יפה, היא הבעלים ומנהלת הצהרונית.

5.התאונה הוכרה על ידי תובע 2, המוסד לבטוח לאומי, כתאונת עבודה והוא תבע שיפוי בגין הגמלאות ששילם לתובעת עקב התאונה, בסך של 73,504₪.

ב. האחריות 

ב(1) תצהירי הצדדים

6.לדברי התובעת בתצהיר עדותה הראשית, ביום 20.07.10 שעה 07:00 לערך, היא הביאה את שני ילדיה לקייטנה שנוהלה בביתה הפרטי של נתבעת 2, ברחוב צבי ארקין בגדרה. ביציאתה מהמקום, ירדה מדרגות וכשצעדה אל רכבה שחנה בקרבת מקום, נתקלה באבן ומעדה. לדברי התובעת, הכניסה לצהרונית, כמופיע בצילום מוצג נ/2, היא הכניסה הבלעדית למקום. לדבריה, עת רשמה את ילדיה לצהרונית, נתבעת 2 הנחתה אותה להגיע לצהרונית מכניסה זו.

7.מטעם נתבעת 1 הוגש תצהיר מר ציון בר אשר, אשר במועד התאונה שימש כממונה על הביטוח במועצה מקומית גדרה. לדבריו, על פי בדיקתו, התאונה אירעה בשצ"פ (שטח ציבורי פתוח), הידוע כגוש 3874 חלקה 15, אשר טרם נעשו בו פיתוח או בנייה והוא אינו בשימוש. במקום לא נסללו שבילי מעבר והוא מכוסה בחול ואבנים כמקובל במגרשים לא מפותחים. עוד לדבריו, על פי בדיקתו, נתבעת 2 מפעילה צהרון וקייטנה פרטיים בביתה המצוי בחלקה 9 מגרש 918 בגוש 3874, אשר המפלס העליון שבו גובל עם שטח השצ"פ. לדבריו, לא התבקש ולא ניתן היתר בניה ליציאה שביצעה נתבעת 2 מביתה לשצ"פ. בניית היציאה נעשתה ללא אישור או היתר ויש בה משום חריגת בניה ופלישה לשטח ציבורי.

8.לדברי נתבעת 2 בתצהירה, בתאריך 20.07.10 שעה 08:10 לערך התובעת הגיעה לקייטנה בצהרונית עם שני ילדיה. הורה אחר שהביא את ילדיו לצהרונית, ראה את התובעת על הרצפה לאחר שנפלה, קרוב לרכבה, והודיע על כך לנתבעת 2. נתבעת 2 ניגשה לתובעת, עזרה לה לקום והציעה לה להתפנות לקבלת טיפול רפואי. התובעת סירבה וביקשה להסיע אותה לביתה. נתבעת 2 הסיעה את התובעת לביתה והעמידה לרשותה נעליים נוחות משום שהתובעת נעלה נעליים עם עקבים גבוהים. לדברי נתבעת 2, הכניסה לצהרונית ידועה לכל ההורים ומדובר בשטח ציבורי גדול הגובל בחלק האחורי של הצהרונית. הורים רבים עושים שימוש באותו שטח, מחנים את רכבם ונכנסים לצהרונית דרך הכניסה האחורית.

ב(2) דיון 

9.מקום התאונה נראה בצילום מוצג נ/1 (תמונה שמאלית אמצעית המסומנת ב- X). בקצה השמאלי של אותה התמונה ניתן לראות את המדרגות המובילות לכניסה לצהרונית. בתמונה מוצג נ/2 מצולמת הכניסה ממנה נכנסה התובעת לצהרונית. כנחזה בתמונות וכפי שהעיד מר בר אשר, מדובר בשטח ללא פיתוח ובניה והוא מכוסה חול ואבנים.

10.לדברי נתבעת 2 בחקירתה הנגדית, לצהרונית שתי כניסות, ראשית ואחורית. הכניסה הקדמית, שהיא גם הכניסה לבית המגורים של נתבעת 2, מצויה ברחוב צבי ארקין. (פרוט' עמ' 25-26). ביחס לכניסה האחורית טענה בחקירתה הנגדית: "הכניסה האחורית נבנתה במטרה לתחזק את המקום ומעין פתח חירום, זה פתח חירום." (פרוט' עמ' 28 ש' 3-4). לדבריה, היא הנחתה את ההורים להיכנס מהכניסה הקדמית, אך חלק מההורים נכנסו דרך הכניסה האחורית מטעמי נוחות משום ששם יש יותר חניה. ר' פרוט' עמ' 28 ש' 6-8:

"אמרנו להורים שיש פתח כניסה ראשית ושייכנסו דרכם, חלק מההורים נכנסו גם דרך הכניסה האחורית מטעמי נוחות כי שם יש יותר חנייה והיה להם יותר קרוב ונוח החלטנו להוסיף את המעקה הזה."

11.התובעת מסרה בחקירתה הנגדית שבהגיעה לצהרונית, תמיד נכנסה מהכניסה האחורית. (פרוט' עמ' 16 ש' 6-8). לדבריה, מעולם לא הונחתה על ידי נתבעת 2 להיכנס למקום דרך הכניסה הקדמית וגם ההורים האחרים נכנסו לצהרונית מאותה כניסה אחורית. (פרוט' עמ' 16 ש' 12-16).

12.הכניסה האחורית, כמופיע במוצג נ/2 נחזית ככניסה לצהרונית ולא כפתח חירום. יצוין כי בתצהיר עדותה הראשית, נתבעת 2 כלל לא טענה כי הכניסה האחורית היא "פתח חירום". כנחזה בתמונה, מדרגות מובילות אל שער מעליו מותקן שלט מאיר עיניים בו כתוב "צהרונית והסעות אמירה". חזות המקום מצביעה, מבחינת באי המקום, על היותו של המקום הכניסה לצהרונית. נתבעת 2 אישרה כי היא ידעה שהורים רבים נכנסו מהכניסה האחורית והיא אף הסבירה את הסיבה לכך, המגרש רחב הידיים בקרבת אותה כניסה, אפשר להורים חניה נוחה. זאת להבדיל מהכניסה מהרחוב, שם מקומות החניה היו מועטים. לדברי נתבעת 2 עצמה, ביום התאונה, ההורה אשר דיווח לה על נפילתה של התובעת, חנה בדיוק כפי שחנתה התובעת את רכבה, לפני הכניסה האחורית והוא נכנס לצהרונית מאותה כניסה.

13.בהיותו של המגרש לא מפותח, לא סלול וללא מדרכה, לא כל שכן כאשר יש בו מהמורות, הוא אינו מהווה דרך גישה בטוחה אל הצהרונית. לכן, היה על נתבעת 2 לא לאפשר גישה מאותו מקום. אך היא נהגה ההפך מכך, היא דווקא הסדירה כניסה למקום באמצעות בניית מדרגות ושער וכפי שפירטה בעדותה, אף התקינה מעקה לנוחות הבאים. התקנתם של אלה והצבת השלט כאמור אף יצרה מצג ברור כי זו הכניסה אל המקום והזמינה את הורי הילדים להגיע לצהרונית מאותה כניסה. בכך נתבעת 2, שעליה מוטלת, ללא ספק, חובת זהירות כלפי באי הצהרונית, התרשלה ולכן היא אחראית לתאונה. כפי שצוין בתצהיר מר בן אשר, בנית הכניסה האחורית שביצעה נתבעת 2 בוצעה ללא היתר בניה. נתבעת 2 אישרה בחקירתה הנגדית שלא ביקשה היתר בנייה. (פרוט' עמ' 31 ש' 21-22). הדעת נותנת שוועדה מקומית לתכנון ובנייה לא הייתה מתירה בנייה אשר כורכת תנועת הולכי רגל בדרך לא סלולה, לא מוסדרת ולא בטוחה. נסיבות אלא מגבירות את אחריותה של נתבעת 2.

14.בנסיבות, אין מקום להטלת אחריות על נתבעת 1. אילו לא הייתה נתבעת 2 מאפשרת גישה לצהרון כאמור לעיל, התובעת מלכתחילה לא הייתה מגיעה למגרש האחורי אלא לכניסה הקדמית, שם הדרך מוסדרת והתאונה הייתה נמנעת.

15.באשר לטענה בדבר אחריות הנובעת מהימנעות מאכיפה או הריסה בנוגע לבנייה הבלתי חוקית, במקרה דנן, הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרלבנטית אינה מתנהלת אצל נתבעת 1. הוועדה הרלבנטית היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה זמורה וזו אינה צד להליך. (פרוט' עמ' 24 ש' 22-25). בנסיבות אלה, נתבעת 1 לא אמורה והיא גם לא מוסמכת לנקוט פעולות פיקוח ואכיפה לצורך הסרת הבנייה הלא חוקית.

ג. אשם תורם

16.בהתאם להלכה הפסוקה, האשם התורם נבחן בשני מבחנים: האחד, האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). השני, מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. ר' ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723. ע"א 557/85 טיטה זרוק נ' ישראל גרוס, פ"ד מא(1) 684, 686. כן ר' האמור בע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299: "אימתי רשלנותו של פלוני התובע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק, עליו נסבה התובענה." וכן: "שאלה שנייה ונפרדת היא מהו המבחן שעל-פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם-התורם. מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של "מידת האשמה" (ע"א 267/58, לקריץ נ' שפיר, [3], בע' 1253; ע"א 23/61, סימון נ' מנשה, [4], בע' 473). הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בתהליך בדיקה זה מתגבשות מסקנותיו של בית-המשפט לגבי "מידת אחריותו של התובע לנזק", כלשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על-פיה רשאי בית-המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת, כלשונו של סעיף 68(א) האמור."

17.התובעת הכירה את מקום התאונה היטב. ילדיה שהו באותה צהרונית כשנתיים קודם לתאונה (פרוט' עמ' 20 ש' 30-32). בחקירתה הנגדית היא אמרה שהיא מכירה את המקום היטב. ר' פרוט' עמ' 18 ש' 1: "אני חיה את המקום הזה." היא גם אישרה שהיא ידעה שהשטח מלא באבנים ושיש בו מכשולים. (פרוט' עמ' 20 ש' 33-35). בנסיבות אלה, היה על התובעת להיכנס לצהרונית מהכניסה הקדמית ולהימנע מהכניסה האחורית. התובעת טענה למצוקת חניה בכניסה הקדמית אך מצוקת חניה אינה מצדיקה הגעה למקום דרך מעבר שאינו בטוח. בעת בחירת המסגרת לילדיו, הורה יכול וצריך להביא בחשבון שיקוליו גם את סידורי החניה ולהעדיף מסגרת עם גישה נוחה ובטוחה. בנוסף להיבט הנ"ל, התובעת גם פסעה במקום כאשר לרגליה נעליים עם עקבים גבוהים כאשר היא יודעת שהמקום "מלא אבנים ומכשולים" . התובעת ניסתה להסתיר עובדה זו וטענה בתצהירה כי היא נעלה "נעליים רגילות", התנהגות אשר מעידה שהתובעת הייתה מודעת לכך שהיא תרמה לקרות התאונה.

18.בהתנהגות התובעת היה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה משום שהיא לא נקטה באמצעים פשוטים וקלים שאדם סביר היה נוקט, בחירה בכניסה הקדמית לצהרונית, מקום בו דרך מוסדרת, או הימנעות מנעלי עקב. לכן, הנזק הוא תוצאה גם של משגה שלה.

19.בחלוקת האשם בין התובעת לנתבעת 2, עיקר האשם רובץ על נתבעת 2. בהתאם יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של שליש.

ד. הנזק 

ד(1) הנכות

20.התובעת סבלה שבר בקרסול שמאל. הצדדים הסכימו כי לצורך פסק הדין נכותה הצמיתה תועמד על 6.5%. מהותה של הנכות, השפעה קלה על כושר הפעולה או התנועות.

ד(2) הפסדי שכר

21.לדברי התובעת, במועד התאונה עבדה כהנדסאית בניין בחברת בנייה. שכרה החודשי קודם לתאונה, על פי תלושי שכרה ומסמכי המוסד לביטוח לאומי, עמד על 10,725₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה למועד פסק הדין הוא 11,426₪.

22.לאחר התאונה, התובעת שהתה באי כושר מלא למשך שלושה חודשים (21.07.10 עד 19.10.10), תקופה בה שולמו לה דמי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

23.התובעת טענה להפסדי שכר למשך חודשיים נוספים (20.10.10 עד 20.12.10). ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה 20.10.10 עד 30.01.11. התובעת נמנעה מהגשת תלושי שכר לחודשים אוקטובר-דצמבר 2010 ולכן היא לא הוכיחה הפסדי שכר בתקופה זו. בחקירתה הנגדית, התובעת טענה לניצול ימי מחלה בחודש דצמבר 2012 אך, כאמור, היא לא הגישה תלוש שכר זה להוכחת ההפסד. היא גם לא הגיש אישור כלשהו מאת המעביד בדבר ניצול ימי מחלה. ביחס לחודש ינואר 2011 התובעת צירפה תלוש שכר. בחקירתה הנגדית אמרה שבחודש ינואר 2011 היא עבדה מלא ולא ניצלה ימי מחלה. (פרוט' עמ' 19 ש' 29-31). בהתאם, בגין חודש זה התובעת לא סבלה הפסדי שכר.

24.בהתאם בגין הפסדי שכר לעבר ייפסק לתובעת פיצוי בגין שלושה חודשים. שכרה הממוצע של התובעת לחודש עד התאונה היה, כאמור, בסך של 10,725₪. בהתאם לשכר זה, הפיצוי המגיע לתובעת בגין 3 חודשים הוא 32,175₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע תקופה למועד פסק הדין, 37,111₪.

25.התובעת נמנעה מהגשת ראיות לשכרה לשנים 2012-2016. בחקירתה הנגדית התברר כי מאז התאונה שכרה השתבח. לדבריה, שכרה המעודכן הוא בסך של 14,000₪. (פרוט' עמ' 19 ש' 5). לדבריה, מאז התאונה התקדמה בתפקידה והיא מכהנת בתפקיד משנה לסמנכ"ל ביצוע. (פרוט' עמ' 19 ש' 17-19). בחקירתה הנגדית טענה שעקב נכותה היא לא תוכל להתקדם לתפקיד סמנכ"ל ביצוע. (פרוט' עמ' 22 ש' 28). יש לציין כי היא לא הזכירה טענה זו בתצהיר עדותה הראשית. על כל פנים, מדובר בטענה בעלמא שלא נתמכה בכל ראיה אם לעצם נכונות תוכנה ואם לקשר בינה לבין נכותה של התובעת. הטענה גם אינה מתיישבת עם העובדה שנכותה של התובעת היא נכות קלה ביותר.

26.פגיעתה של התובעת היא פגיעה קלה אשר אין לה השפעה על כושר השתכרותה. התובעת מתפקדת ללא הפרעה בעבודתה ואין בנכותה פגיעה בפועל בכושר השתכרותה. פגיעה ממשית כזו גם אינה צפויה ועל השפעה, אם תהיה, לנכותה של התובעת, על יכולתה לעבוד בפרקי זמן מסוימים בעתיד, הדרך הנאותה לפצותה היא בקביעת סכום גלובלי. בהתאם, ייפסק לתובעת בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, פיצוי גלובלי בסך 50,239₪ שהם שליש מן הפיצוי בחישוב קונבנציונאלי לפי שכרה כאמור לעיל בסעיף 21.

27.לנוכח השתכרותה של התובעת כמפורט לעיל, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות או פנסיה.

ד(3) עזרת צד ג'

28.יש לחייב את נתבעת 2 בפיצוי בגין עזרת צד ג' רק מקום בו הוכח כי קיים צורך בכך בשל מגבלה תפקודית. בעניינה של התובעת מדובר בנכות קלה (השפעה קלה על כושר הפעולה או התנועות), שאין בה למנוע תפקוד נורמאלי וסביר בכל התחומים. אין מקום לקבוע כי עקב מגבלה זו התובעת אינה מתפקדת בחיי היומיום בצורה סבירה או שהיא אינה מסוגלת לשרת את עצמה ולטפל במשק הבית. סביר שהתובעת אינה מנועה מלבצע את רובן המכריע של הפעולות היומיומיות ועבודות הבית ואכן התובעת אינה מעסיקה עזרה בשכר.

29.לטענת התובעת, לאחר התאונה, בשל מגבלותיה שכרה עזרה לצורך מטלות הבית והטיפול בילדיה ושילמה עבורה 2,000₪ לחודש. בנוסף, שכרה עוזרת בית בהיקף של פעם בשבוע למשך חמש שעות ושילמה בגין כך 1,000₪ לחודש. לדבריה, קודם לתאונה לא נזקקה לעזרה. לדבריה, נאלצה להפסיק העסקת העוזרת לאחר פטירתו של בעלה מחמת חסרון כיס. (סעיף 20 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית טענה כי העוזרות היו נערות אשר במשך שלושה חודשים עזרו עם הילדים ולאחר מכן, כחודשיים, לקחו והחזירו את הילדים מבית הספר. ר' פרוט' עמ' 18 ש' 24-32: "3 חודשים אינטנסיבי יותר ואחר כך פחות וגם שילמתי פחות." לבד מעדותה, התובעת לא הציגה ראיות להוצאה הנטענת. לדברי התובעת, היא לא דיווחה על ההעסקה לביטוח הלאומי. (פרוט' עמ' 18 ש' 15-21). התובעת גם לא זימנה מי מהעובדות להעיד. ביחס לעוזרת הבית, התובעת טענה שהעסיקה אותה דרך חברה במשך כארבע שנים (פרוט' עמ' 19 ש' 4-13). משכך, היה בידי התובעת להציג בנקל קבלות על תשלומיה אך היא נמנעה מעשות כן.

30.לאחר שקילת הנסיבות כאמור לעיל ובכלל זה , מחד, היקף העזרה שנדרשה לתובעת בשל פציעתה ומאידך, היעדר כל ראיה לתשלום עבור העזרה וסכומה, בדרך אומדן ייפסק לתובעת בפריט הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד סכום של 7,500₪.

ד(4) הוצאות רפואיות 

31.התובעת הגישה קבלות בסך כולל של 2,800₪. קבלה אחרונה היא מתאריך 14.03.12, עובדה המעידה שלתובעת אין הוצאות רפואיות.

32.בנוסף לאמור, משהתובעת נפגעה בעבודה, היא זכאית לכך שהמוסד לביטוח לאומי יעניק לה את כל הטיפולים הרפואיים בעבר ובעתיד ונסיעות לאותם טיפולים (סעיפים 86-89 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968). התובעת גם זכאית לשירותי הבריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, וחובת נתבעת 2 לפצות אינה חלה לגבי שירותי בריאות אלה.

33.אשר על האמור, ייפסק לתובעת בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד סך של 5,000₪.

ד(5) כאב וסבל 

34.בהתחשב בנסיבות התאונה, מהות הפגיעה שנגרמה לתובעת, שיעור נכותה הרפואית, תקופת החלמתה ומידת הכאב והסבל שחוותה בעת הפגיעה ולאחריה, הפיצוי ההולם בגין כאב וסבל הינו בסכום של 28,000₪.

ה. סיכום

35.התובעת זכאית לפיצויים כדלקמן:

הפסדי שכר בעבר 37,111 ₪

הפסדי שכר בעתיד 50,239 ₪

עזרת צד ג' 7,500 ₪

הוצאות רפואיות 5,000 ₪

נזק לא ממוני 28,000 ₪

_________

סה"כ 127,850₪

ניכוי אשם תורם 42,617 ₪

סה"כ יתרה 85,233 ₪ 

36.התובעת זכאית לרבע סכום הנזק בסך של 21,308₪. המוסד לביטוח לאומי זכאי ליתרה בסך של 63,925₪. (סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995).

37.אשר על האמור, נתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 21,308₪, אגרת בית משפט, שכר המומחה מטעם התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 4,986₪.

כמו כן, הנתבעת תשלם למוסד לביטוח לאומי סך של 63,925₪ ושכ"ט עו"ד בסך 14,958₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ב תשרי תשע"ח, 12 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.